פָּרָשַׁת וַיֵּשֶׁב היא פרשת השבוע התשיעית בספר בראשית.

הפרשה מתחילה בפרק ל"ז, פסוק א' ומסתיימת בפרק מ', פסוק כ"ג.

הפרשה קשה מאוד ואפשר לסכם אותה במשפט הבלתי נשכח של טולסטוי בפתיחת “אנה קרנינה”:

“כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך כל משפחה אומללה – אומללה על פי דרכה.”

*

ספר בראשית נודע לתהילה בשל סיבות רבות, אך אחת הייחודיות שבהן היא שהוא הספר אשר עושה את המאמץ הגדול ביותר, במספר העמודים הקטן ביותר [50 עמודים בלבד במהדורת כתר ירושלים], כדי ללמד אותנו בשורה של סיפורים בלתי נשכחים, שאין בנמצא כלל וכלל משפחות מאושרות. בוודאי שאין כאלה בנמצא בקרב משפחות פוליגמיות או בסביבת משפחות בהן סובלים מעריריות ומעקרות, מהפליה, מקנאה ומשנאה, או במשפחות בהן רווחת קנאה של כמה נשים באהבת הבעל האחד, כשהאחת צרתה של השנייה, האחת אהובה והאחת שנואה, האחת פורייה והשנייה עקרה, ורגשות אלה של טינה, שנאה, חשבונות קטנוניים, שמחה לאיד וקנאה מרה, מונחלים בירושה באופן בלתי נמנע, כשנאה, איבה, טינה וקנאה מרה, בין ילדי השנואה לילדי האהובה.

*

הפרשה מרחיבה במגוון רחב ומכאיב במיוחד של זוועות, חטאים ועבירות, המתרחשות במשפחה של יעקב, נשותיו ובניו: מי שזמם עם אמו נגד אחיו התאום ונגד אביו הישיש וסמוי העיניים, מי שרימה את אביו העיוור כדי לקבל ברכה במרמה וגזל מאחיו הרעב והעייף את בכורתו וברכת ירושתו, נענש מנה אחת אפיים בכך שבניו יזממו נגד אביהם ונגד אחיהם, שבניו ירמו אותו ויתעתעו בו באכזריות שאין דומה לה, ויגזלו את שמחת חייו ואחרית ימיו בשקריהם ומרמתם, בהתנכלותם ובתככנותם, פרי קנאתם ומשטמתם של בני השנואה החיה, ואחיהם בני הפילגשים, המרגישים מופלים ושנואים כאימהותיהן הדחויות, לעומת האישה האהובה ובניה, ומקנאים קנאה קשה כשאול בבן האהוב של האישה האהובה, שהלכה לעולמה בדרך אפרתה. לא לחינם מסכם יעקב המרמה והמרומה, את חייו המרים במשפט הנוקב:

“מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי”

*

לפני קריאת הפרשה אפתח בפסוקים ספורים מההפטרה בספר עמוס פרק ב על פרשה זו, המבטאת את דעת הנביאים על אשר התרחש בפרשת וישב ועל משמעות הסיפור לדורות, ואזכיר לקוראים ולקוראות שהפושעים בפרשתנו לא נענשו על חטאם, כי אילו היו נענשים על חטא מכירת אחיהם, על פי פשט החוק המקראי לא היו נותרים בחיים: “וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת”. (שמות כ"א ט"ז) וגם אנחנו לא היינו. אשר על כן אנחנו צאצאיהם, שלא פשענו ולא חטאנו, נקראים לכפר על חטאם ועל פשעם של אבות אבותינו שחטאו ופשעו לא נענשו, בצום יום הכיפורים. דברים אלה שראשיתם בדברי הנביא עמוס, והמשכם בסיפור עשרת הרוגי מלכות, שנענשו ולא חטאו, בדור חורבן ביתר, כדי לכפר על חטאם של עשרת אחי יוסף שחטאו ולא נענשו, יתבארו בהרחבה להלן.

*

"כֹּה אָמַר ה', עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ,

עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם.

הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים, וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ,

וְאִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה לְמַעַן חַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי…

*

אביא להלן את כל הפרשה בנוסח מנוקד ואת הערותיי אחרי כוכבית:

*

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.

* יעקב, שנולד ליצחק בן אברהם ולרבקה בת בתואל בן נחור, אחי אברהם, שניהם ממשפחת בני שם, גר בארץ כנען בה נולד, הארץ שנלקחה שלא כדין בידי צאצאי כנען המקולל בפרשת נח, שאמור היה להגיע לארצם של בני חם (אפריקה) כמקום משכנו המיועד אחרי המבול, ולא לגנוב את ארצם של בני שם המבורך (אסיה).

אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם.

* הפרשה עוברת לסיפור תולדות בניו של יעקב ומתחילה רע מאוד.

יוסף, צעיר בניו של יעקב, הנקרא כאן נער, ובהמשך הפרשה נקרא ילד, והאהוב שבהם כבן הבכור של אשתו האהובה, רחל, יצא למרעה בגיל שבע־עשרה, ורעה עם אחיו המבוגרים הרועים המנוסים, והלשין על מעשיהם הרעים של אחיו בני בלהה וזלפה. יתכן שאכן חטאו אחיו ויתכן שהוא שגה בפירוש מעשיהם, בשל הפרש הגילים ביניהם וריחוקו מעולם הרועים הבודדים, מכל מקום הוא הלשין על אחיו בני השפחות, שמעמדם היה נחות מלכתחילה מאשר מעמדם של בני הנשים, ודיווח על מעשיהם הרעים באזני אביהם המשותף, או הביא את דיבתם רעה אל אביהם. המספר אורג כאן, כאילו מבלי משים, אבל מתוך כוונת מכוון את חוט השתי הראשון של הרוע, האח הקטן האהוב והנבחר, בן האישה האהובה, מלשין על אחיו הבכורים, המשניים והדחויים, בני השפחות, בלהה וזילפה.

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים.

* כזכור, אמו של יוסף, רחל האהובה, מתה בלדתה את בנימין, ויוסף ובנימין היו בניה היחידים. יוסף היה דומה לאמו ביופיו ובחכמתו, [ספר היובלים מדגיש את חכמתו ויפי תארו] והיה אהוב על אביו, הן כבן זקונים ששני הוריו גדלוהו באהבה, הן כזיכרון אשתו האהובה שהלכה לעולמה, שדיוקנה יפה התואר משתקף בקלסתר פניו של בנה הבכור. את אהבתו הייחודית לבנו זה, שהפך ליתום, כאשר לשאר הילדים מסביבו, מלבד לבנימין התינוק הקטן, יש אם אוהבת, תרגם האב האלמן, האחראי לבדו על הבן היתום שהפך לנער יפה תואר, בהכנה של מלבוש מיוחד, כתונת פסים, שסימנה אהבה והעדפה, ונחשבה לבוש־מלכות נחשק, שעוררה באופן בלתי נמנע את קנאתם של בני יעקב האחרים.

וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.

* כאן נטווה חוט השתי השני של השנאה. ככל שגדלים ביטוייה המוחשיים של אהבת יעקב לבנו, הנער היתום, כך גדלה שנאת אחיו הבכורים, בני האישה השנואה רכת העיניים ובני השפחות, המקנאים באהבת אביהם לבן זקוניו, בנה של אשתו האהובה, רחל יפת התואר, ובהעדפתו את בכור רחל על פניהם. יעקב שגה שגיאה גדולה, שכן אהבתו לאחד מכל בניו והעדפתו את בן זקוניו, כוננה תחושות מרות של הפליה, טינה, קנאה ושנאה בלבם של ילדיו האחרים, בני לאה השנואה, ובני השפחות זלפה ובלהה.

אם לא די היה בייחודו הנראה לעין של בן הזקונים האהוב, משעה שהולבש בכתונת פסים מעוררת קנאה ושנאה, מסתבר שהוא בעל ייחוד נוסף, המעורר גם הוא איבה וקנאה, טינה ושנאה: הוא חולם חלומות יוצאי דופן, והוא מחונן בידיעה יוצאת דופן, כיצד ראוי לספר את חלומותיו המעניינים, בדרך שתזכה לקשב ולתשומת לב.

ייחודו של כל משפט הנפתח בביטוי ‘שמעו נא על החלום אשר חלמתי’, או ‘תקשיבו, בחלומי ראיתי’ או ‘ראיתי בחלומי.’ או ‘לא תאמין למה שראיתי בלילה בחלום’, הוא שהשומע משפט פתיחה זה, אף פעם איננו יכול להתווכח או לחלוק. רק החולם הוא זה שראה את חלומו ורק הוא זה הבוחר להתחלק עם שומעיו, או זה העשוי לספרו. כל חלום הוא מונולוג בראשיתו. ילדים יתומים מרבים לחלום ולספר חלומות כדי לזכות בתשומת־לב, באהדה ובקשב, ורבים מהם נהפכים לסופרים בבגרותם. יוסף החכם מיטיב לדעת זאת והוא מנסה למשוך את לב אחיו בסיפורי חלומות:

וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ.

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי.

וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה

וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה

וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי.

* החלום מדבר בעד עצמו ואיננו טעון פירוש. הנער הגדל בארץ מגורי אביו, במקום של שדות תבואה ובארות ועדרים, בסביבה חקלאית של שדות קמה ודגן ושדות מרעה, במקום שזורעים, קוצרים ומאלמים אלומות, ובמקום אשר בקרבתו רועים צאן ובקר, מספר לאחיו הגדולים חלום של האדרה והשגבה עצמית והמעטת דמותם של אחיו הכורעים ומשתחווים לו בחלומו. על כל חלום, שמספר כל חולם, אפשר לומר אחד משני משפטים: ‘החלומות שווא ידברו’ או “כרוב מפעלותיהם של בני האדם מקופלת אף ראשיתו של סיפור זה בחלום” (חיים באר, נוצות, עם עובד תשל"ט, עמ' 7)

וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו: הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ

וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו.

* האחים הבינו היטב את פשר החלום ושנאו אותו שנאה רבה. מפלס השנאה עולה מדי משפט. שלוש פעמים נזכר השורש שנא המהדהד, בפסוקים סמוכים.

וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו

וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד

וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי.

* כאמור לעיל, כל בעל חלומות רשאי לדובב לתמלל ולפרש את חלומותיו הנראים או הנשמעים, ככל אשר יחפוץ, מאז ומעולם, שכן לחלום אין גבולות ואין חלות עליו הגדרות משום סוג, מלבד ההבחנה בין חלום תמונה דומם, הנודע רק במראה, המבקש ביאור, לבין חלום נשמע בדיבור, המבקש פירוש.

יתר על כן, על החלום אין להקשות בשאלות ואין למתוח ביקורת, שהרי בהיותו מסר מעולמות עליונים, כך ראו בעת העתיקה את כל החלומות שנותרו בזיכרון, אין לו מבחן של אמת ושקר או של סבירות והיתכנות. זו הסיבה שבעלי חלומות ובעלי אגדות, משוררים מספרי סיפורים ובעלי נטייה לחזיונות מיסטיים נראים או נשמעים, המתעניינים בעולמם הפנימי האידיוסינקרטי, המעוטף בבדידות אינטלקטואלית או בהשראה יוצרת, מתעמקים בפשר חלומותיהם.

זו ההזדמנות להזכיר שעד לזמנו של פרשן החלומות היהודי־וינאי, זיגמונד פרויד, ועד לדבריו על גילוי התת־מודע, כל העולם כולו האמין שהחלומות נשלחים לבני האדם מבחוץ, מעולמות עליונים, ואינם פרי נפשם המסוכסכת, החרדה, התועה, המיותמת או פרי רוחם השונאת והנוקמת, הכואבת והמיוסרת של החולמים, ואינם אלא שאריות של משברי היום יום ואתגרי החיים בעבר ובהווה, המבקשים פתרון. בספר מאמרים על חלומות ועל מחלות רוח, שערכתי עם עמיתיי, חברי קבוצת מחקר ‘סכוליון’ באוניברסיטה העברית, אשר שמו: “כחלום יעוף וכדיבוק יאחז: חלומות ודיבוקים בישראל ובעמים”, מאגנס תשע"ג, יש דיון מרתק בשאלות אלה הנוגעות לתפישות שונות של חלומות מהעת העתיקה ועד ימינו.

וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ

מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ

הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה.

* חלום זה, על השמש והכוכבים המשתחווים לו, סופר הן באוזני אביו הן באזני אחיו. אביו גוער בו ודואג מכל אשר מתחולל לנגד עיניו. ראוי לזכור שאביו החוטא, הבורח והנרדף, הרבה גם הוא לחלום חלומות ולשמוע מסרים ברורים בחלומות באשר לעתידו, אולם הוא לא נהג בדרך כלל לספר את חלומותיו לזולתו, ורק המספר המקראי הכול יודע, מספר לנו על תכנם.

וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר.

* אחיו לא רק שונאים אותו, כאמור לעיל, אלא גם מקנאים בבן האהוב ומעלים את מפלס השנאה והקנאה, ואביו שומר את הדבר בלבו.

המשוררת לאה גולדברג מיטיבה לתמצת את גורלו של בעל החלומות המעורר טינה, שנאה וקנאה בלב אחיו:

כתונת פסים / לאה גולדברג

בַּעֲלֵי חֲלוֹמוֹת אָנוּ. אַל־נָא תַּשְׁלֶה

נַפְשְׁךָ, שֶׁאַתָּה מְפֻכָּח וּמַחְמִיר.

הָאָבִיב הָאַכְזָר עַד גְּרוֹנְךָ יַעֲלֶה

וְיִשְׁטֹף חֲזוֹנְךָ וְיָמִיר.

*

וְתָקִיץ וְתִרְאֶה הַחֲלוֹם שֶׁנִּקְטַל,

וּמִפְלָט תְּבַקֵּשׁ בְּצִנָּה וּדְמָמָה.

אַךְ הַבֹּקֶר יַכֶּךָ בְּאוֹר וּבְטַל

וְיִתְלֶה בֵּין רִיסֶיךָ דִּמְעָה.

*

עוֹלָמְךָ הַצָּלוּל יִשָּׁבֵר לִרְסִיסִים

עֵת יִגַּע בְּלִבּוֹ שֶׁל עוֹלָם מְאֻבָּן –

כִּי אָבִיךָ הִלְבִּישׁ אוֹתְךָ כְּתֹנֶת פַּסִּים,

יַקְרִיבוּךָ אַחֶיךָ קָרְבָּן.

© כל הזכויות לשלושת השירים העבריים המצוטטים בפרשה שמורות להוצאת הקיבוץ המאוחד, והשירים הועלו לרשת בפב"י באדיבותה של ההוצאה. תודתי נתונה לקיבוץ המאוחד–ספרית פועלים.

*

על האהבה המיוחדת שרחל, שהייתה כידוע יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה, אהבה את בנה יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה, כתבה המשוררת נורית זרחי שיר מפתיע, המפענח רמזים במדרש:

והיא יוסף / נורית זרחי

יוֹשֶׁבֶת רָחֵל בָּאֹהֶל

קְוֻצַּת שֵׂעָר אַחַר קְוֻצָּה תֶּאֱסֹף

לְהַחְבִּיא תַּחַת כִּפַּת מֶשִׁי

אֶת שְׂעַר בִּתָּהּ הַקְּטַנָּה הִיא יוֹסֵף.

*

כִּי אִם רָצִית בְּיֶלֶד

וְיָמַיִךְ קְרֵבִים לִנְטוֹת

מָה יֵעָשֶׂה מִלְּבַד שֶׁקֶר

אֶת רְצוֹן הָאֵל לְהַטּוֹת.

*

יוֹשֶׁבֶת הַקְּטַנָּה בָּאֹהֶל

בִּכְתֹנֶת פַּסִּים מְצֻיָּרָה

וּבַנִּגְלָה הִיא נַעַר

וּבַנִּסְתָּר נַעֲרָה.

*

עַכְשָׁו כָּל הָעוֹלָם יוֹדֵעַ

כִּי נֶאֶסְפָה חֶרְפָּתָהּ

יַלְדָּה רָחֵל בֶּן יוֹרֵשׁ לְאָבִיו

וְהִיא בִּתָּהּ.

*

וּמַבִּיטָה הָאֵם בִּשְׂעַר הַבַּת

עָתִיד קוֹרֵאת בְּאֹפֶל שְׂעָרָהּ

הַחֲלוֹמוֹת בִּתִּי יַפִּילוּךְ לַבּוֹר

וּמִשָּׁם לֶחָצֵר זָרָה.

*

יוֹשֶׁבֶת הַקְּטַנָּה בָּאֹהֶל

שׁוֹמַעַת אֶת דְּבַר אִמָּהּ

וְהִיא אֲחֻזַּת קֶסֶם

וְהִיא אֲחֻזַּת אֵימָה.

*

וְרָחֵל מַמְשִׁיכָה נִרְעֶשֶׁת

לֹא תַּמּוּ הַמַּהֲלֻמּוֹת

בְּבֵית כֶּלֶא תְּחֻבְּשִׁי

וּתְחַלְּצִי שׁוּב מִיְּדֵי חֲלוֹמוֹת.

*

חֲלוֹמוֹת יַצִּילוּךְ בִּתִּי

חֲלוֹמוֹת יַפִּילוּךְ לְבוֹר

וְרָחֵל יָמֶיהָ קְצָרִים

מִכְּדֵי סוֹד בִּתָּהּ לִפְתֹּר.

*

יוֹשֶׁבֶת הַקְּטַנָּה בָּאֹהֶל

מַקְשִׁיבָה בִּנְשִׁימָה עֲצוּרָה

וּבַנִּגְלָה הִיא נַעַר

וּבַנִּסְתָּר נַעֲרָה

*

נורית זרחי, אישה ילדה אישה – מחזור משירי המלכה המטורפת, ספרית פועלים 1983

*

* שערי פירוש, שערי דרוש ורמז, ושערי שיר ושירה וחיבור, כמו שערי פענוח של ספר מספר וסיפור, אף פעם לא ננעלו בפני משוררים ויוצרים מכל המינים ומכל הדורות. המסורת המדרשית רומזת שיוסף איננו נער ככל הנערים המצטיינים בגבורתם, בביטוי הנזכר בפסוק ‘והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו’. במדרש “בראשית רבה” מפרש המחבר: “‘והוא נער’ – שהיה עושה מעשי נערות [בחולם?], ממשמש בעיניו, מתלה בעקבו, ומתקן בשיערו לנאותו”. העובדה שנזכר לגבי יוסף הביטוי “וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה” המיוחס בדרך כלל רק לנשים, כמו שנזכר בתיאורה של אמו וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה, (בראשית כ"ט י"ז), והעובדה שלבש כתונת פסים, הנזכרת במקרא כבגדי בת המלך במעשה אמנון ותמר, והעובדה שנרתע מאשת פוטיפר, הביאה יוצרים שונים במהלך הדורות להרהר על זהותו המגדרית המורכבת החורגת מחד משמעות מקובלת. שירה היפה של נורית זרחי מרמז למסורות אלה.

וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם.

*האחים מתרחקים מהמקום אשר בו מתגורר אביהם האוהב את אחיהם למחצה ומתעלם מרגשותיהם של שאר ילדיו. ומתרחקים מהמרחב המשפחתי הסבוך אשר בו עליהם לשמוע חלומות גדולה והאדרה עצמית של הקטן באחים, שהפך לנער, חלומות המקוממים אותם ומעליבים ומכעיסים אותם, שכן ההאדרה שלו מותנית לדבריו בהכנעתם. יעקב שהצטיין בדיפלומטיה כאשר בחר לפייס את אחיו התאום הזועם שביקש להורגו, איננו מגלה תבונה או רגישות למתרחש בין בניו, ושולח את בנו הקטן למקום בו נמצאים אחיו הגדולים הזוממים להורגו בשנאתם ובקנאתם.

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם, לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם

וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי.

* יוסף אינו מודע למתרחש בלב אחיו, כשם שיעקב אינו מודע למתרקם בלב בניו, כי “אף אחד, אף אחד לא יודע שום דבר על אף אחד. אפילו לא על שכן קרוב. אפילו לא על בן זוג. גם לא על הורה שלך ולא על ילד שלך. כלום. וגם לא כל אחד על עצמו שום דבר לא יודעים…”, כפי שאמרה פניה מוסמן־קלויזנר, אמו של עמוס עוז, במשפט שאני מזדהה עם הכתוב בו, פשוטו כמשמעו. (ראו: עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך", הוצאת כתר, עמ' 183).

*

וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה. וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ. וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים.

* המשפט הנפלא: “אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ” – שהפך למשפט מפתח בנאומים של מנהיגים בעם היהודי לאורך הדורות, שכן הקהילה היהודית הייתה מאז ומעולם קהילת אחווה משפחתית, שנולדה ממשפחות של אחים, ראשיתה בשנים עשר השבטים, הלא הם שנים עשר האחים, בנים לאב אחד ולארבע אמהות שונות, אשר בקורותיהם הראשוניות, המחרידות, אנו עוסקים בפרשת וישב – נאמר בידי נער תועה, המאמין שבמחיצת אחיו יגיע אל המנוחה והנחלה. ליוסף שגדל מחובק באהבת אביו ואמו, אין שום חשד בדבר כוונות הזדון של אחיו חורשי המזימות, ואין לו צל של מושג איזו התנכלות מחרידה ממתינה לו במקום המפגש, במקום האחווה המשפחתית המיוחלת.

וַיֹּאמֶר הָאִישׁ, נָסְעוּ מִזֶּה, כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה, וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן.

* כאן מתחולל המעבר הנורא מרגשות ותחושות, עליהם אין לנו שליטה, למעשים והכרעות בעולם הדיבור ובעולם המעשה, שעליהם אנו אחראים מגיל בר־מצווה ואילך, ללא יוצא מן הכלל. יוסף היה בן שבע־עשרה כזכור, ואחיו קוראים לו ילד בהמשך הסיפור. אחיו של הילד יוסף השוגה בחלומות ומתהדר בכתונת פסים, כולם, מלבד בנימין התינוק היתום, שנותר עם אביו האלמן, גברים בוגרים כולם.

וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ.

* תכנון הפשע אינו פחות גרוע מהפשע וכוונה לרצח אינה פחותה מבצוע רצח. שנאתם וקנאתם של האחים למראה אחיהם המתקרב, זוהר בשמש, הדור ביופיו, נודע בחכמתו, בוהק בכתונת הפסים אשר לו [אחים אלה הם הם אבות אבותינו, בל נשכח לרגע!] הביאה אותם באחת להתנכל לו לַהֲמִיתוֹ.

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא.

וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִיכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו.

*כולם ביחד התנכלו לאחיהם להמיתו, כולם קראו לו בעל החלומות כדי לעורר את חמתם נגד האח האהוב על אביהם, מעורר הקנאה, האח ההדור בכתונת פסים שהם לא זכו לה, האח המתנשא עליהם למלוך, והחליטו שדי בכעסם ובחמתם, בשנאתם ובקנאתם, כדי להרוג את אחיהם היתום הקטן ולהשליכו אל הבור. קין הרג את אחיו הבל על הרבה פחות מזה. יוסף היתום, שאיש לא הגן עליו, היה טרף קל לאחיו הרבים המתנכלים להמיתו.

האח הבכור, ראובן, המלא רגשי אשם על שאנס את בלהה, שהייתה פילגש אביו יעקב, אחר מות אשתו האהובה רחל (בראשית לה כ"א–כ"ב) – כמתואר בספר היובלים, פרק לג פסוקים 2–9:

“וראובן היה רואה את בלהה שפחת רחל, פילגש אביו, רוחצת במים בסתר, ויאהבה. ויבוא בית בלהה בסתר לילה. וימצא אותה ישנה לבד במיטתה בביתה. וישכב אצלה ותתעורר ותראה והנה ראובן שוכב עמה במטה. ותגלה את כנפה ותאחז בו ותצעק ותדע כי ראובן הוא ותבוש ממנו ותרפה ידיה ממנו ויברח. והיא הייתה מתענה מאוד על הדבר ולא ספרה לאיש. ויבוא יעקב לבקשה ותאמר לו איני טהורה לך כי טמאה אני ממך כי חללני ראובן וישכב עמי בלילה ואני ישנה ולא ידעתי עד אשר גלה כנפי ושכב עמי. ויחר אף יעקב מאד בראובן כי שכב את בלהה, כי גלה כנף אביו. ולא קרב אליה עוד יעקב כי חללה ראובן” [ספר היובלים, מהדורת כנה ורמן, ירושלים תשע"ה, עמ' 437–438] וחטא חטא כבד הן לאביו הן לפילגשו שנאנסה ונטמאה ליעקב, עוצר את החבורה המתנכלת להרוג, ואומר:

וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר

וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו.

* ראובן מנסה להציל את יוסף הנער מרצח בידי אחיו הבוגרים שוחרי הנקם, ומציע להשליכו לבור במדבר, אולי כדי להצילו במועד מאוחר יותר.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו.

וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם.

* יוסף הופשט מבגד האהבה שאביו הכין לו, שהפך לבגד בוגדים משעה שייצג את הקנאה השנאה והבגידה של אחיו באחווה המשפחתית – לא לחינם בעברית בגד יכול להיות בגד בוגדים ובגידה ומעיל קשור למעילה – והושלך עירום, מבוהל, מושפל, מפוחד והמום ממעשיהם הנוראים של אחיו, אל הבור הריק, שלדברי הפרשנים מים לא היו בו אבל עקרבים ונחשים היו גם היו. את מחשבותיו של האח שהופשט ערום ונזרק לבור, אין בידי לתאר, אבל רק אומר שהמשפט של הסופר הרוסי הדגול, לייב טולסטוי, עולה בדעתי “זמן רב לא יכול היה להרדם. רעיונות שונים היו בלבבו, אבל סוף כל הרהוריו היה אחד, הוא – המוות. המוות, שהוא הקץ כל מעללי איש, עמד לנגדו בפעם הראשונה בכל כוחו הגדול… גם בו בעצמו נמצא המוות, והוא הרגיש זאת. אם לא היום – למחר, אם לא למחר – לאחר שלושים שנה, הלא אחד הוא! ומה הוא המוות הזה, אשר אין מנוס ממנו, לא רק לא ידע, לא רק לא שם לבו מימיו להגות בזה, כי אם גם לא יכול ולא נועז להגות בזה.”…

איש מהאחים אינו ניחם על מעשיו הרעים לנוכח זעקת אחיהם, לבו של איש אינו זע, האחים הגדולים, הרועים הגיבורים והחזקים אנשי שדה המרעה, שהשליכו את אחיהם הקטן יושב האוהלים, בעל החלומות, יפה־התואר, החלש, העדין והעירום אל הבור הריק, יושבים לאכול. האם שמעו את בכי התמרורים שלו או את זעקותיו? את ייאושו הנורא מול התאכזרותם? את פחדו ואימתו מול בגידתם?

על השאלה מה חשב יוסף כשמצא את עצמו נבגד בידי אחיו וזרוק בעומק הבור הריק שאין בו מים, אבל תהומות של קנאה, שנאה ורשעות יש בו, במצולות האכזריות האנושית שאין קצה לה, נכתבו מדרשים וספרים מ’בראשית רבה' ועד ‘יוסף ואחיו’ של תומאס מאן, האומר בפתח ספרו המופלא המספר מחדש פרשה זו:

‘עמוקה היא באר העבר, האין עלינו לכנותה באר ללא תחתית? […] ככל שנעמיק להטיל את משקלות האומדן, ככל שנחדור ונידחק למעמקי העולם התחתון של העבר, כן נגלה שיסודותיה המוקדמים ביותר של האנושות, תולדותיה ותרבותה, עמוקים הם לאין חקר’.

[המובאה מדברי תומס מאן (Thomas Mann) (1955–1875)בספרו “יוסף ואחיו”, תורגמה בידי מיכל אלפון, בתוך: אילנה פרדס, “הבריאה לפי חוה: גישה ספרותית פמיניסטית למקרא” (תרגמה מאנגלית מיכל אלפון), תל־אביב 1996]*

*

וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה.

* יהודה האח הרביעי בסדר האחים – ראובן חטא באונס בלהה, ואביו לא סלח לו והדיחו מהבכורה, שמעון ולוי חטאו ברצח אנשי שכם בעקבות אונס דינה, וקוללו בידי אביהם (שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל. בראשית מ"ט) – אשר כאן, בברכת יעקב בפרק מ"ט מתחילה הבחירה בו לצד הכשרתו כשבט המלוכה (יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ.), נזכר באחווה המשפחתית ביחס לאחיו הזרוק בבור, פונה אל אחיו ואומר הבה נשנה את החלטתנו –

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ.

לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו.

*התוכנית של האחים למכור את יוסף לעבד לא עלתה יפה, שכן הקדימו אותם, אולם כוונתם הרעה נרשמה. שיירה של סוחרים מדיינים עברה מצפון מזרח לדרום ולמשמע צעקותיו של הנער הערום המפוחד עד מוות, העלתה אותו מהבור ומכרה אותו כעבד לישמעאלים, ואלה הביאו אותו למצריים.

וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה.

*

אני שבה ומזכירה את דברי הנביא עמוס, שהבאתי בראש הפרשה,

המזכירים את מכירת יוסף לישמעאלים עבור בצע כסף, שנזכרה בפסוק הקודם:

"עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ,

עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם.

ואת הפסוק הנזכר לעיל – “גונב איש ומכרו מות יומת!”

*

וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו.

וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא.

* אבלו וצערו של ראובן מובנים, שכן כבכור האחים הוא האחראי בפני אביו, אולם יש לזכור שמדובר כאן בראובן, המלא רגשי אשם על שאנס את בלהה, שהייתה פילגש אביו יעקב, אחר מות אשתו האהובה רחל (בראשית לה כ"א–כ"ב) – כמתואר בספר היובלים פרק ל"ג, כמצוטט לעיל. כלומר, ראובן, האחראי כאח הבכור על אחיו הקטן, זה אשר חטא חטא כבד הן לאביו הן לפילגשו שנאנסה ונטמאה ליעקב, הוא זה שעוצר את החבורה המתנכלת להרוג, ואומר: הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא.

אולם, ראוי להזכיר שראובן, אשר נודע לגנאי על ששכב במרמה עם פילגש אביו הישנה באוהלה, אחרי מות רחל אשתו האהובה, ובכך טימא את בלהה ואסרה על יעקב, מצטיין לרעה בדבר נוסף: לא די שהוא אנס את פילגש אביו ואם ילדיו, אלא הוא גם האנס הראשון שהופך את קרבן האונס לנאשמת בפיתוי האנס, בכוחה של הסתה סטריאוטיפית והכללה גורפת, מנהג שגברים רבים אחרים חיקו מימיו ועד היום כשרצו לנקות את עצמם מאשם על עברה פלילית:

ראובן, האנס החוטא, מחווה את דעתו הנחרצת על כל הנשים במשפט שהוא מופת להפיכת קרבן התוקפנות לנאשם בידי החוטא:

“כי רעות הן הנשים בַני וכי אין להן אומץ וכוח, לגבר תעשינה בערמה ביפי תארן למען משוך אותו אליהן…כי רוח זנות תמשול בנשים יותר מאשר בגברים ובלבבן תתנכלנה לאנשים ובעֲדָייהן תולכנה אותם שולל”.

[“צוואת ראובן”, ה, א–ג, בתוך צוואות השבטים, הספרים החיצוניים, מהדורת אברהם כהנא].

* כעת מוסיפים האחים חסרי הרחמים חטא על פשע. הם מתנכלים לאביהם הזקן, ומתאכזרים אליו בהתעללות נוקמת מחרידה. במקום לספר לו את האמת על כל זוועתה, הם משקרים לו ומספרים דבר חסר שחר בשל פחדם. הם הופכים באכזריותם המתעללת ובמרמתם המושחתת, בנכלוליותם האכזרית, בבגידתם בכל אנושיות בסיסית, בכל אחווה משפחתית ואחריות משפחתית של אחים לאחיהם וילדים להוריהם, את יעקב האלמן המעונה, לאב שכול, למרות שאחיו יודעים היטב שהוא לא מת, אלא נלקח כעבד בידי אחת השיירות היורדות מצפון לדרום ועוסקות בממכר עבדים.

כתונת הפסים, היא בגד האהבה, החמלה ושמירת החיים שהעניק האב האלמן לבנו היתום הופכת להיות התעתוע והרשע. בגד אהבה זה שעורר קנאה חסרת רסן ביתום הצעיר, הופשט באכזריות בידי האחים הגדולים, המכוונים לרצח אחיהם הקטן, האהוב על אביהם ושנוא עליהם, הופך במזימה אכזרית, מתעללת במזיד, מתנכלת, נוקמת, שקרנית ופחדנית, לבגד המוות של “טרוף טורף יוסף”, או לעדות חותכת, ההופכת את יעקב שבנו חי כעבד, לאב שכול, מציאות מתעתעת המחייבת שכול אמיתי, למרות שמות הבן היתום הוא רק מוות מדומיין, בסצנה המבוימת בתיאטרון האבסורד האכזרי של חיי משפחה פוליגמית, המושתתת מראשיתה על גניבת דעת ותעתוע (רבקה ויעקב מרמים את יצחק העיוור באמצעות אדרת שיער וגוזלים את ברכת עשו הבכור), שקר, כזב, מרמה ומאבק (יעקב מרמה את לבן אחרי שלבן אחי אמו רימה אותו), משפחה מעונה בטינה, קנאה ושנאה, שקר ומרמה, שחייה עומדים בסימן כזבים ותעתועים, כוחנות ואלימות, התנכלות והתעללות, מראשיתה ועד אחריתה.

וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם.

וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ

זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא.

* החוטאים האכזריים והמתנכלים המרמים את אביהם, שהתכוונו לרצוח את אחיהם, רוחצים בניקיון כפיהם ומשקרים לאביהם, כשם שהוא שיקר לאביו ותעתע באחיו כשגנב את ברכתו וכשם שרימה את לבן שרימה אותו:

וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף.

וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים.

*המספר המקראי אינו אומר דבר על רגשותיהם של המעורבים בפרשה זו. האחים ההופכים במרמתם ובתככיהם התיאטרליים את יעקב האלמן, שבתו נאנסה ובניו מקוללים בשל נקמתם בשכם ובשל אונס בלהה, לאב שכול אָבֵל עד אחרית ימיו על בנו היתום, האבוד והנעדר, שאותו הוא שלח באיוולתו לדרוש בשלום אחיו הרועים בעמק דותן, בן זקונים אהוב, בנה הבכור של אשתו האהובה, שהפך לבנו הנטרף בידי חיה רעה, לכאורה, ובידי חיות אדם, למעשה. יעקב קובע את דפוסי האבל והשכול על אבדן בן בעם היהודי, ואת מתווה הכאב הנורא שאין לו נחמה, הכרוך באסון מות ילדים, אלא שבנו לא מת, הוא רק הוצג כמת בידי אחיו השוטמים, המקנאים והמתעתעים, הרמאים, השונאים והנוקמים.

בני האישה השנואה, השונאים את אביהם ואת בנו האהוב, בן האישה האהובה, מעוללים לאביהם הזקן עוול שאין דומה לו, שכן לכאב הנורא על מות ילדים באסון, המשבית כל שמחת חיים של ההורים, אין תפוגה למרבה הצער, בהיותו כאב מייסר המאפיל על כל ממד אחר של חיי ההורים השכולים, האבלים המיוסרים.

המשורר אבנר טריינין, פרופ' לכימיה פיזיקלית באוניברסיטה העברית, מדובב את השתיקה מזווית בלתי צפויה:

*

כתונת איש המחנות / אבנר טריינין

וְלֹא קִנְּאוּ בּוֹ הָאַחִים

עַל כְּתֹנֶת הַפַּסִּים.

שֶׁבָּה הִלְבִּישׁוּ גַּם אוֹתָם

כְּשֶׁהוּרְדוּ מִן הַפָּסִים.

*

וְלֹא חָלַם וְלֹא פָּתַר

וּמִן הַאֲלֻמָּה לֹא קָם,

וְלֹא נִגְרַע שְׂעִיר־עִזִּים

בְּהִטָּבְלָהּ בְּדָם.

*

וַאֲבִיהֶם לֹא הִכִּירָהּ,

כִּי רַבּוּ בְּנֵי זְקוּנָיו,

וְרַק מִלְמֵל חָיָה רָעָה

וְלִרְאוֹתָם לֹא שב.

(השיר נדפס בספר ‘אזובי קיר’, הקיבוץ המאוחד 1957)

רגע נורא זה של זוועת החטא שאין שום עונש השקול לו, ועל פי החוק המקראי רק עונש מוות ראוי לחוטאים בו, רגע של אכזריות שונאת ונוקמת במרחב המשפחתי, האמור להיות מקום בטוח של אהבה, מחסה, הגנה, אמון, אחווה ומבטח, לכל בני המשפחה לדורותיה, הורים וילדים, אחיות ואחים, נכדות ונכדים, קשור באחת ממסורות יום הכיפורים שהתחברו במאות האחרונות לפני הספירה, מסורת המתייחסת לחטא משותף של בני אנוש שפרצו את גבולות הברית ואת ההבחנות שבין אדם לחיה, חטא נורא באכזריותו הקשור בהתנכלות, במרמה ובשפיכות דמים, שהתרחש בחוג המשפחה וגרם שכול ומוות וייסורי גוף ונפש בזדון, המחייבים כפרה ועינוי נפש. הדברים אמורים בחטא מכירת יוסף בידי אחיו (בראשית ל"ז, י"ב–ל"ו), שעל פי ספר היובלים ארע בעשור לחודש השביעי, מועד יום הכיפורים:

“ויתנכלו אליו ויעשו לו בעורמה להמיתו וישובו וימכרהו לסוחרים ישמעאלים… ובני יעקב שחטו שעיר עזים ויטבלו את כתונת יוסף בדמו וישלחו אל יעקב אביהם ויהי בעשירי לחדש השביעי” (היובלים לד, י"א–י"ב).

הכתוב מרחיב על אבלו הכבד של יעקב, שסרב להתנחם על מות בנו שנטרף בידי חיה רעה, כדברי אחיו המתנכלים, ומוסיף מידע שאינו מצוי במקרא על מות בתו דינה במועד זה בשל יגונה העמוק על מות אחיה, ועל מותה של בלהה בעשור לחודש השביעי, בשל אבלה הכבד על מות בן גבירתה. הסיפור נחתם בספר היובלים במשפט דרמטי ההופך את המאורע הקשה של ההתאכזרות, הבגידה ושפיכות הדמים, ליום זיכרון ותענית המתרחש במועד החטא.

שעיר העזים הנשחט בידי האחים החוטאים, כדי לחתום בדמו את העדות המתעתעת המבססת את אמתות סיפור הפשע, הנזכר בחטא מכירת יוסף כמי שבדמו רימו את האב השכול המתאבל מרה על מות בנו (בראשית לז, לא), נקשר בספר היובלים לשעיר העזים שבדמו מכפרים:

“על כן נחקק על בני ישראל להתענות בעשרה בחודש השביעי, ביום אשר הביאו אל יעקב אביו, את אשר העציבו על יוסף, לכפר בו להם בשעיר עיזים בעשרה בחודש השביעי, פעם בשנה, על חטאיהם. כי העציבו נפש אביהם על יוסף בנו. ונחקק יום זה להתאבל בו על חטאיהם על כל עונותיהם ועל כל שגגותיהם, לטהר עצמם ביום הזה, פעם בשנה” (ספר היובלים, לד, י"ח–י"ט).

..

ספר היובלים, התחבר בקרב חוגים כוהניים שהזדהו כ’כוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם' שחיברו את הספרות המספרת מחדש את המקרא, שנמצאה במגילות קומראן, שכולן כתבי קודש, ספרות המרחיבה ומפרטת עובדות שונות אותן בוחר נוסח המסורה של ספר בראשית להצניע. ספר היובלים מציין בדומה לספר בראשית שבני יעקב, טבלו את כתונת הפסים של יוסף בדמו של שעיר העזים ושלחוה אל יעקב אביהם וגרמו לו להתאבל במזיד על בנו ההרוג בעודנו חי, אולם לדברי מחבר הספר שלושת גיבורי המסורת הכוהנית בספרות זו, לוי, יהודה ובנימין, לא לקחו חלק בחטא, שכן לא יצאו עם אחיהם אלא נותרו בבית במועד האירוע, בעשור לחדש השביעי (ספר היובלים ל"ד, ג).

לוי, יהודה ובנימין שלא חטאו בחטא מכירת יוסף, נזכרים בפתיחת מגילת מלחמת בני אור בבני חושך, כנציגי בני אור ובני הצדק הלוחמים בבני חושך, בבני השחת, בבני בליעל ובבני העוול במלחמה בת שבעה שלבים. עוד נזכרים לוי ויהודה כגיבורים הנבחרים שיש לציית להנהגתם בכהונה ובמלוכה, בניגוד לאחיהם החוטאים שלא כיפרו על חטאם, לכל אורך ספר צוואות השבטים, שהתחבר במאות האחרונות לפני הספירה ונמנה עם חיבורי ספרות כוהנית זו.

במועד זה, מצווה על בני ישראל לענות נפשם, אומר ספר היובלים, כי בני יעקב שמכרו את אחיהם פגעו בגבולות המקודשים של הנאמנות המשפחתית, המיוסדת על קדושת החיים ועל ההגנה על רציפותם, שהרי חטאו והתאכזרו לאביהם האלמן השכול, בחטא שפיכות דמים של בנו היתום, אחיהם הקטן, וחטאו בשקר, בגניבה, במרמה, בגניבת דעת ובהונאה, ובגדו באחיהם בגידה שאין לה כפרה.

חטא מכירת יוסף נידון בהרחבה בספר צוואת השבטים, בצוואת שמעון, בצוואת זבולון, בצוואת גד, בצוואת דן, ובצוואת בנימין. שם מתואר החטא בפי החוטאים שלקחו בו חלק ומתוארת בפירוט, בגוף ראשון יחיד, האכזריות, הרשעות, השנאה והקנאה שהיו כרוכים בו. בני יעקב המספרים על ערש דווי לבניהם על קורות חייהם, מבחינים ערב מותם בין דרכי אור ודרכי חושך, דרכי צדק ודרכי עוול, ומפצירים בבניהם לא לחזור על חטאיהם. החוטאים מייחסים את חטאם לרצון בליעל, לכוחו של בליעל או לרוחות בליעל, לרוחות תעתועים, לשטן ולרוח השנאה, ומרחיבים במעשים הנוראים שהיו כרוכים בחטא מכירת יוסף.

[הרוצים לקרוא על מסורות עתיקות נוספות על יום הכיפורים, מוזמנים לעיין במאמרי המצוי ברשת באתר פרויקט בן יהודה: “כיפורים, כפרה, טומאה וטהרה – זיכרון ושכחה, ‘באר העבר’ ותהום הנשייה”].

וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו.

*ניסיונות הנחמה נדחים בידי האב השכול הממאן להתנחם ומבכה את בנו היתום האהוב. אפשר רק לדמות את האחים, ילדי האם השנואה וילדי השפחות, המתלחשים מאחורי גבו של האב העיוור למעשיהם של בניו ולאכזריותם העולה על כל דמיון, ודנים בשורת ההכרעות שלהם שהביאו למצב של אבל נורא על מת מדומה. בנותיו של יעקב נזכרות כאן לראשונה. אין יודעים מי אמן. דינה כזכור נזכרה לעיל כמי שמתה כשהגיעה אליה הידיעה על מות אחיה. מסורות אחרות שהזכרתי בפרשה הקודמת קשרו את דינה לבית פוטיפר במצרים, שם גדלה אסנת בתה שילדה לשכם בן חמור שאנס אותה, ואבי דינה שלח את הילדה למצרים, שם תפגוש את דודה יוסף ותינשא לו.

וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים.

* הפרשה מניחה את יוסף בן יעקב במצרים לגורלו ועוברת לספר על חטאו של יהודה. כזכור בפרשות הקודמות, לבני יעקב ממשפחת בני שם המבורך, אסור בתכלית האיסור להינשא לבנות הכנעני המקולל היושב בארץ [“ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו”], כשם שלבנות יעקב אסור להינשא לבני העם הכנעני, איסור שבגללו סופרה בהרחבה בפרשה הקודמת, פרשת רצח בני העיר שכם בשל פשעו של שכם בן חמור החיוי מבני הכנעני, בשל אונס דינה ורצונו לשאתה לאישה. התווית גבולות ברורים באשר לשאלה למי מותר להינשא, ועם מי אסור לבני שם להתחתן, היא מעניינו של ספר בראשית, אולם איסורים אלה לא עמדו במבחן המציאות. חלק מבני יעקב לקחו את בנות כנען לנשים.

*

הסיפור הבא עוסק בהשתלשלות הבלתי צפויה מחטא עריות אסור בתכלית האיסור, לשושלת המשיחית שמקורה ב’זרע אחר', כתוצאה מפריצת האיסור של הנישואין עם בנות הכנעני המקולל, כשהחוטא האשם בשורה של חטאים אסורים הוא גיבור העם היהודי, יהודה בן יעקב. ראוי להזכיר שלא היו בנות שם נוספות בארץ כנען, בה חיו הכנענים מבני חם, מלבד בנות יעקב שנזכרו בפסוק הקודם. בניו הבוגרים של יעקב, שאחד מהם אנס את פילגש אביו, שאפו למצוא להם נשים כבנות זוג וכאימהות, והיו במצוקה. הסיפור מלמד על חוקי הייבום ועל פריצת גדר, או על גזרה שהציבור לא יכול לעמוד בה מאז ומקדם, שציינה את היהודים בכל ארצות מושבם מאז ומעולם. בכל מקום שאליו הגיעו יהודים מרצון, מכורח או מאונס, כשבויים או כעבדים, כגולים, כתיירים, כמהגרים או כנוסעים, מקום ושא היו בו נשים יהודיות, כי לא הייתה בו קהילה יהודית, הם נישאו בצוק העתים לנשים לא יהודיות. מושג הגיור עדיין לא נודע אבל צורך בהקמת משפחה עם בת זוג היה קיים תמיד. זו אחת הסיבות העיקריות לכך שבמקרא זהות יהודית נקבעת רק על פי האב ולא על פי האם.

וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה.

וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ.

וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ עֵר.

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אוֹנָן.

וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ.

וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר.

וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיְמִתֵהוּ יְהוָה.

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ.

* בחברה המקראית כאשר בן נשוי הולך לעולמו ללא בנים שיישאו את שמו, אביו תובע מאחיו ליבם את אשתו האלמנה, כלומר לשאתה לאישה ולשכב עמה כדי להוליד בן שיישא את שם האח המת ויירש את חלקו. תביעה זו קשה מאוד הן לאלמנה הן לאח המייבם, הנקרא יבם, שכן אהבה ומשיכה בין איש לאשתו, בכל מקום ובכל גיל, איננה כוללת בשום אופן כמובן מאליו את אהבתה לאחיו ומשיכתה אליו, או את אהבתו ליבמתו ומשיכתו אליה. קל וחומר שלבקש מאח חי שיוליד ילד שיישא את שם אחיו המת ולא את שמו, איננו דבר קל ערך.

וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו.

וַיֵּרַע בְּעֵינֵי יְהוָה אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ.

*שני בניו של יהודה מאשתו הכנענית בת שוע, אינם נושאים חן בעיני אלוהים והוא בוחר להמיתם. יהודה שהפך לאב שכול – אולי בבחינת מידה כנגד מידה על הזוועה הקשורה בכך שהפך את אביו באכזריותו לאב שכול בחטא מכירת יוסף שחטא עם אחיו, מבקש להציל את בנו השלישי. הוא אינו ממהר להשיאו לתמר כלתו ששני בעליה מתו.

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ. וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה.

* אשתו הכנענית של יהודה, בת שוע, מתה גם היא. בביתו של יהודה החוטא, האבל והמוות רווחים עד מאוד. יהודה אלמן, שכול ובודד. תמר האלמנה שהתאלמנה משני בניו של יהודה, ממתינה זמן רב שיהודה יקיים את הבטחתו וישיאה לשלה בנו הצעיר, אך הוא מתמהמה. תמר שומעת שיהודה מגיע לסביבת בית אביה והיא מטכסת עצה וזוממת מזימה לפתות את חמיה הממאן להשיאה לבנו שגדל כמובטח. היא איננה יכולה להינשא לגבר אחר, כי מאז נישואיה לבנו הראשון של יהודה, היא כפופה לחוק בית האב כשהאב הוא יהודה, והיא רוצה להרות מזרעו ומזרע משפחתו. הוא רימה אותה כשלא קיים את הבטחתו להשיאה לבנו הצעיר, שלה, והיא מרמה אותו כגמולו:

וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ.

וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף

וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אֲשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה

כִּי רָאֲתָה כִּי גָדַל שֵׁלָה וְהִוא לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה.

וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ.

וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ

כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה תִּתֶּן לִּי כִּי תָבוֹא אֵלָי.

וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי עִזִּים מִן הַצֹּאן

וַתֹּאמֶר אִם תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ.

וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן לָּךְ

וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ

וַיִּתֶּן לָּהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ.

וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ.

* תמר, האישה הזרה, האלמנה אשת העצה, בעלת התושייה, שידעה לעוץ לעצמה עצה איך להפוך לאם ולא להישאר אלמנה ערירית, וידעה איך לתכנן תכניות שיגיעו לכלל ביצוע, השלימה את מזימתה, הרתה לחותנה מבלי ידיעתו, רימתה אותו ובגדה באמונו, כשם שהוא רימה אותה ובגד באמונה. אלא שהיא השכילה לקחת ערבון שיוכיח את זהותו, והוא שנכנע לתשוקתו ולא לתבונתו, לא השכיל לחשוב על מעשיו ולא ידע את זהותה. שאיפתה של אישה לילד, ושל אישה בודדה נשואה, שהפכה לאלמנה ולעקרה, על לא עוול בכפה, ביתר שאת, היא מהכוחות האנושיים החזקים ביותר שבנמצא, ומי שמונע את כלתו מלהרות לבנו כמובטח, מוצא את עצמו מרומה ונבגד מכל הכיוונים. יעקב רימה את אביו הסומא ובגד באמונו, יהודה בגד באחיו היתום הקטן, רימה את אביו והתאכזר אליו, והערים על כלתו האלמנה, וכלתו מרמה אותו ובוגדת באמונו.

וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָהּ.

וַיִּשְׁאַל אֶת אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל הַדָּרֶךְ וַיֹּאמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה.

וַיָּשָׁב אֶל יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה.

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז, הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ.

*יהודה השתדל לשלם את חובו, כמובטח, אולם לא עלה בידו לקיים את הבטחתו, כי האישה שחשב לזונה לא נמצאה, שהרי הייתה זו תמר כלתו.

וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף.

* יהודה, שלא הסס להונות את כלתו, ולא חשש ללכת לזונה על אם הדרך, ולא הסס כשבחר לרמות את אביו, לבגוד באמונו של אחיו הקטן ולקחת חלק בתוכניות רצח יוסף ולהשליך את אחיו הקטן לבור ריק, ממהר בחמתו לחרוץ משפט על כלתו האלמנה, לפני שנתן לה הזדמנות להשמיע את קולה ולסנגר על עצמה במישרין או באמצעות סנגור.

זו דוגמה מופתית למשפח במקום משפט, כשהחוטא הוא זה הדן את החוטאת. [רק במשפטי עלילת דם נגד יהודים ברחבי אירופה, לאורך האלף השני, התנהל משפט שבו לא היה סנגור אלא רק קטגור! ובו לנאשם המורשע בלא משפט, לא ניתנה אף פעם הזדמנות להשמיע את קולו או לטעון לחפותו ולצדקתו מול השופטים, כי פשעו במשפט עלילת דם היה מוחלט וידוע מראש. כל שניתן לנאשם היה להתחנן על נפשו לרדת מגלגל העינויים, רק אחרי שהודה שרצח את הילד שמעולם לא רצח. הרוצים להעמיק את הבנתם בשאלה מדוע היהודים המציאו את הרעיון המשיחי כנקמה משמים בכל אלה שרצחו אותם על לא עוול בכפם לאורך ההיסטוריה, במקום שלא הייתה שום ערכאה משפטית שבפניה היו יכולים לשאת את קולם ולהשמיע את חפותם וצדקתם בכל הקשור לעלילות דם ועלילות לחם הקודש – מוזמנים לקרוא בכרך א של ספרי “ישראל בעל שם טוב ובני דורו”, ירושלים: כרמל תשע"ד].

וחזרה לפסיקתו של יהודה שחי בחברה פטריארכלית, שבה כל חוק ומשפט, דין ונורמה, מוסר וצדק, נקבעו רק בידי האבות. בסדר הפטריארכלי, כל הריון במשפחה הפטריארכלית שלא נוצר על דעת האבות והבעלים, על פי סדר שרק הם קבעו את חוקיו, משפטיו ועונשיו, מבלי לשעות כלל לקולן של הנשים, למצוקתן או לדעתן ובחירתן, הופך להריון זנונים, שכן הבעילה והבעלות, כמו הנחלה, הירושה והקניין, החוק והצדק, המשפט והענישה, היו נחלתם הבלעדית של הגברים.

תמר בעלת התושייה, שהצליחה להרות לפי רצונה, והכינה מראש את העדות על זהות האב לו הרתה במרמה, משום שהוא שלל ממנה את הזכות להינשא ולהרות כפי שהבטיח לה, אומרת לבאים להוציאה להורג בשרפה:

הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר

לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה

וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה.

הפסוק האחרון שבו אומרת תמר ליהודה: הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה, מהדהד בבוטות משפט דומה שיהודה היה שותף לו: הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא.

יהודה, שלפי נוסח ספר בראשית, היה שותף בחטא מכירת יוסף ובמרמה האכזרית של הבנים כלפי אביהם השכוּל, מחולל לנגד עינינו מפנה דרמטי בהכרתו ובהתנהגותו. הוא נוהג באומץ לב ובוחר באמת, כואבת ככל שתהיה ומבישה ככל שתהיה. אחרי שראה שמרמתו לא הביאה שום ברכה בשום מקום, חזר בו והודה באשמתו וחטאו, ואמר משפט נדיר ביושרו ובאצילותו, הוא העביר את האשמה ממנה אליו:

וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי

כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה.

* המסורת אומרת שיהודה זכה במלוכה משום שיכול היה למצוא בעצמו כוחות נפש להודות בטעותו ובמרמתו ולקחת על עצמו את האחריות על רמייתו ועל תוצאותיה, הריון עריות אסור בתכלית האיסור, שענשו עונש מוות. מספר הגברים והנשים המסוגלים להודות בפומבי במעשה התנכלות בזדון שהם אחראים לו בחטאם, או להכיר בפרהסיה בטעות קשה בשיקול דעתם ובמעשיהם שגרמו סבל לזולת, בשוגג ובמזיד, קל וחומר להודות בשקר וברמייה ובהתאכזרות בזדון, ולשאת במשקל התוצאות, ולקחת על עצמם את מלוא האחריות על מעשה מרמה ותעתוע, הוא זעיר עד אפסי.

הדרמה איננה מסתיימת אלא רק מתחילה. הריון העריות של תמר מסתיים בלידת תאומים. אחד מהם יקשר בשבט המלוכה של בית דוד, הוא השבט שממנו יבוא המשיח, חוטר מגזע ישי, הקשור בעריות משני צדדיו [רות המואביה, אשר משושלת נישואיה עם בועז, נולד דוד המלך, צאצא רחוק של פרץ בן תמר ויהודה, סבא רבא של דוד בן ישי, היא מצאצאי משכב העריות בין לוט ובנותיו, שהזכרתי את פרטיו בפירושי לפרשת וירא. מגילוי עריות זה נוצרו, על פי ההיסטוריוגרפיה המקראית, שני עמים, מואב [מהאב] ועמון שנקרא בעת הולדתו בן־עמי (פירושו: “בנו של אבי”), שמרמז אף הוא על מוצא הבן]. יתר על כן, המשיח, נצר מבית דויד הנקרא משיח בן דויד, חייב להיות מזרע של גילוי עריות משני הצדדים, כפי שמלמד אותנו המדרש, וחייב להיוולד מרחמן של נשים זרות, כנענית ומואבית. אשר על כן, הריון עריות אסור זה של תמר ויהודה, השפיע על כל המסורות הקשורות למלוכה מבית דוד ולמשיח מבית דוד מצאצאי רות המואבייה. רות המואבייה, צאצאית ממואב שנולד מגילוי עריות של אב ובנותיו (בראשית י"ט, כה–לח), נישאת לבועז, הצאצא של פרץ, שנולד מגילוי עריות של כלה וחמיה (בראשית ל"ח). על ‘משיח של גילוי עריות’ שראשיתו בלידת ילדיהם של בנות לוט, עמון ומואב, ואחריתו ברות המואבייה, סבתא רבתא של דויד בן ישי, ושל תמר העדולמית, כלת יהודה, אמם של פרץ וזרח התאומים, שבועז, בן זוגה של רות, הוא מצאצאיו של פרץ, תוכלו לקרוא בספרה של ד"ר רות קרא איבאנוב קניאל: “קדשוֹת וקדוֹשוֹת: אימהות המשיח במיתוס היהודי”.

השתלשלות מיתית זו של הרעיון המשיחי, חוצה את גבולות הזמן והמקום בעם היהודי, שראשיתה ב’משיח בן דויד' כמשיח הנולד מ’זרע אחר', מזכירה את המשפט המאלֵף של ההיסטוריון האמריקאי, פרופ' היידן וויט (Hayden White), (1928–2018) שנחשב לאחד מהוגי הדעות בעלי ההשפעה הרבה ביותר בפילוסופיה של ההיסטוריה ובמתודולוגיה המחקרית שלה, במחצית השנייה של המאה ה־20. וויט, שעסק בביקורת המחשבה ההיסטורית לאור התאוריה הספרותית ודן בשאלת הדמיון ההיסטורי ובשאלת הכתיבה ההיסטורית כיצירה ספרותית, הִקשה ושאל:

‘האם אמנם מישהו מאמין ברצינות שמיתוס ובדיון ספרותי אינם מתייחסים לעולם האמִתי, מספרים אמת אודותיו ומספקים ידע מועיל על המציאות?’

[Hayden White, ‘Figuring the Nature of the Times Deceased’, p. 39].

הביטוי “There is a history in all men’s lives, figuring the nature of the times deceased”, לקוח ממחזהו של שייקספיר המלך הנרי הרביעי.]

*

וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ.

וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה.

וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ.

וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח.

* אנו שומעים כאן על מקצוע נשי עתיק, מְיַלֶּדֶת, המסייעת בלידת תאומים. נשים עסקו במיילדות לאורך אלפי שנים, מאז שנשים הרו וילדו, לפני שרופאים השתלטו על חדר הלידה ועל המדיקליזציה של הלידה ודחקו את המיילדות, שהפכו בראשית העת החדשה למכשפות הראויות לשריפה על המוקד, ככל שרופאים, כמרים ואנשי הכנסייה תבעו את בלעדיות סמכות הדעת על המתרחש בהריון ובחדר הלידה. על הרופאים אשר גרמו יותר נזק מתועלת וגרמו לתמותת היולדות בשיעורים מחרידים, עד לימיו של הרופא ההונגרי, ד"ר איגנאץ זמלוויס, ראו בספר ‘זעקת האמהות’.

מיילדות נחשבו לחכמות ואמיצות מימי שפרה ופועה, המיילדות העבריות בספר שמות, והן היו הנשים היחידות שהייתה להן רשות כניסה לכל הבתים בכל עת ובכל מקום. חיים ומוות של היולדת ושל היילוד היו תלויים בידיהן, בחכמתן ובתושייתן. הרחבתי על מיילדות אמיצות וחכמות בספרי ‘סבתא לא ידעה קרוא וכתוב’, כרמל תשע"ח. על היחס הדו־ערכי למיילדות בעולמם של חכמים ראו: פרופ' שולמית ולר, “נשים ונשיות בסיפורי התלמוד” שכתבה כך: “אחד המקצועות הנשיים הבלעדיים היה מקצוע המיילדות: כל ההלכות המתייחסות למקצוע זה מנוסחות בלשון נקבה. המיילדת, אשר מילאה תפקיד כה חיוני במתן חיים לאדם, הייתה מכובדת מאוד בחברה. היא כונתה מתוך כבוד “חכמה” (משנה, שבת, י"ח ג) או “חיה” (תוספתא, בבא בתרא ז ב) ולכן רשאית הייתה לנוע בחופשיות בבתיהם של אנשים זרים בכל עונות השנה. החכמים אף הסתמכו על שיפוטן של המיילדות בענייני הלכה הקשורה, למשל, ללידה בשבת (ירושלמי, שבת, י"ח ג, ט"ז ע"ג). מנגד, האינטימיות הרבה שנלוותה לעיסוק זה, הייתה עשויה לעורר חשדות מסוימים בקרב מי שלא היו סמוכים אצל סודות המקצוע. לכן, מדי פעם נחשדו המיילדות, אשר גישרו מדי יום בין החיים למוות, בכישוף” (בבלי, סוטה, כ"ב ע"א).

במקומות ובתקופות שבהם הוצעו הבחנות חותכות בין טבע לתרבות, בין אלוהים לשטן, בין אמונה לכפירה ובין מדע לכישוף, הבחינו בין ידע לגיטימי של רופאים, שנחשב תמיד כמדע ראוי ומעורר הערכה, לידע אסור של מיילדות, שנחשב כחשוד בקשר לכישוף אסור, ולידע מעורר חשד. על ההיסטוריה של המיילדות ראו: פרופ' יערה בר־און, ‘רואות את הנולד’, תל־אביב 2000. על תרומתן של מיילדות חכמות במאה העשרים כמו מרגרט סאנגר ואמה גולדמן בארצות הברית ואולגה חנקין בארץ ישראל, לשינוי חייהן של נשים מקצה לקצה, ראו בספרי ‘סבתא לא ידעה קרוא וכתוב’.

שמה של המיילדת של תמר, שליוותה את ההיריון השערורייתי של כלתו של יהודה, ויילדה את פרץ וזרח בניו של יהודה, אינו ידוע למרבה הצער, אבל ודאי תופתעו לדעת שאת המילה המקראית מיילדת תרגמו בתרגומים האנגליים הראשונים של המקרא במילה “מכשפה”. המילון האטימולוגי האנגלי מציין כי במאה ה־13 תורגמו הפסוקים על המיילדות העבריות (שמות א ט"ו–כ"א) באנגלית עתיקה במילה המציינת מכשפות

*

מכאן חוזרת הפרשה לסיפור יוסף, שאותו לא אפרש הפעם, אלא רק אעיר הערה היסטורית. ספר היובלים שנכתב במאה השנייה לפני הספירה בחוגים כוהניים כסיפור מחדש של ספר בראשית, בתוספת תאריכים על פי לוח השבתות הכוהני ובתוספת מלאכים כבני בריתם של הכוהנים והלוויים, עם דגש על תולדותיו של לוי בן יעקב, מייסד הלוויה והכהונה, איננו מרחיב בסיפורי יוסף, אלא מרחיב בסיפורים על לוי ויהודה העומדים במרכז עניינו. מחבר ספר היובלים מצמצם את סיפורי יוסף ומקצר אותם מאוד. הוא עובר בשתיקה על חטא האחים נגד יוסף ועל כל שארע עמו עד כאן, ומתחיל את פרק ל"ט בספר היובלים במכירת יוסף לפוטיפר ובסיפור אשת פוטיפר בגרסה מעניינת מאוד שתסופר בהזדמנות אחרת.

וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה. וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי.

וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי יְהוָה אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְהוָה מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ. וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ.

וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת יְהוָה בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה.

וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי.

וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים.

וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ. וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת.

וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה.

וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה.

וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל.

וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה.

וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ.

וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי.

וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה.

וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂהּ לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ.

וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר אסורי [אֲסִירֵי] הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר.

וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר.

וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה. אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר יְהוָה אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה יְהוָה מַצְלִיחַ.

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם. וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה עַל שְׁנֵי סָרִיסָיו עַל שַׂר הַמַּשְׁקִים וְעַל שַׂר הָאוֹפִים. וַיִּתֵּן אֹתָם בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַבָּחִים אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר יוֹסֵף אָסוּר שָׁם. וַיִּפְקֹד שַׂר הַטַּבָּחִים אֶת יוֹסֵף אִתָּם וַיְשָׁרֶת אֹתָם וַיִּהְיוּ יָמִים בְּמִשְׁמָר.

וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ בְּלַיְלָה אֶחָד אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם אֲשֶׁר אֲסוּרִים בְּבֵית הַסֹּהַר. וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף בַּבֹּקֶר וַיַּרְא אֹתָם וְהִנָּם זֹעֲפִים.

וַיִּשְׁאַל אֶת סְרִיסֵי פַרְעֹה אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו לֵאמֹר מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם. וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי. וַיְסַפֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת חֲלֹמוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה גֶפֶן לְפָנָי.

וּבַגֶּפֶן שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם וְהִיא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים.

וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה.

וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִגִים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם. בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשֶׁךָ וַהֲשִׁיבְךָ עַל כַּנֶּךָ וְנָתַתָּ כוֹס פַּרְעֹה בְּיָדוֹ כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ.

כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה. כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר.

וַיַּרְא שַׂר הָאֹפִים כִּי טוֹב פָּתָר וַיֹּאמֶר אֶל יוֹסֵף אַף אֲנִי בַּחֲלוֹמִי וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל רֹאשִׁי.

וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה מַעֲשֵׂה אֹפֶה וְהָעוֹף אֹכֵל אֹתָם מִן הַסַּל מֵעַל רֹאשִׁי.

וַיַּעַן יוֹסֵף וַיֹּאמֶר זֶה פִּתְרֹנוֹ שְׁלֹשֶׁת הַסַּלִּים שְׁלֹשֶׁת יָמִים הֵם.

בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל עֵץ וְאָכַל הָעוֹף אֶת בְּשָׂרְךָ מֵעָלֶיךָ.

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת פַּרְעֹה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו וַיִּשָּׂא אֶת רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים וְאֶת רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים בְּתוֹךְ עֲבָדָיו.

וַיָּשֶׁב אֶת שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה. וְאֵת שַׂר הָאֹפִים תָּלָה כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם יוֹסֵף. וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ.

*

אחתום את הדיון בשירה של זלדה על יוסף בעל החלומות שאחיו השליכוהו אל הבור

*

הֲלוּמַת גַּעְגּוּעִים / זלדה

הֲלוּמַת גַּעְגּוּעִים

לְקִרְבַת־נֶפֶשׁ בְּלִי פְּנִיּוֹת

סִפַּרְתִּי לָרוּחַ

שֶׁזָּרַק קֹר אֶל פָּנַי וּבָרַח

כַּמָּה עֲדִינוּת כַּמָּה חָסוּת

כַּמָּה עֵצָה יֵשׁ בַּמִּלָּה אָח.

*

וְכַמָּה קִנְאָה! לָחַשׁ

יוֹסֵף הַצַּדִּיק

שֶׁאֶחָיו זְרָקוּהוּ לַבּוֹר.

נִדְהַמְתִּי מִיָּפְיוֹ.

אַךְ לֹא בְּכֹחַ הַיֹּפִי

הֵקִיצָה בְּנַפְשִׁי הַנְּקֻדָּה

הַפְּנִימִית.

*

זָכַרְתִּי חָכְמָתוֹ –

אַךְ לֹא בְּכֹחַ הַבִּינָה

הֵאִירָה תִּקְוָה

שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִכֹּחוֹ

שֶׁל אָדָם.

*

וְאָמַרְתִּי:

אֵיזוֹ גַּדְלוּת לָשִׁיר פִּלְאֲךָ יָהּ

כְּמוֹ שֶׁשָּׁרוּ חַיֵּי הַחוֹלֵם

וְהִדְלַקְתִּי נֵר שֶׁל תּוֹדָה

שֶׁיּוֹסֵף יָצָא יָפֶה כַּשַּׁחַר

מִבִּזְיוֹן הַבּוֹר –

שֶׁשִּׂכְלוֹ הַנִּבְעָת מֵעֶלְבּוֹן

הִסְכִּים לִהְיוֹת שׁוּב חָכָם

שָׁב לְהָבִין הָאוֹתוֹת –

שֶׁשִּׂנְאָתָם

לֹא הִשְׁכִּיחָה מִמֶּנּוּ

אֶת שְׂפַת הַמַּזָּלוֹת –

*

כִּי אֶצְלִי מִדֵּי צַעַר

נִנְעָלִים הֵיכָלוֹת

וְלִפְעָמִים נִסְגָּרִים אֲפִלּוּ חֲצֵרוֹת

שֶׁל תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה.

*

כַּאֲשֶׁר יָצָאתִי

בָּעוֹלָם הָיָה בֹּקֶר

וְזָמִיר עָמַד בְּתוֹךְ עָצִיץ

וְאָכַל עֲשָׂבִים.

רָצִיתִי לְסַפֵּר לוֹ

כָּל הַדְּבָרִים, אַךְ הוּא שָׁכַח

שֶׁאֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ

וְלֹא הֵבִין.

שירה של זלדה, הלומת געגועים', נדפס בספר, ‘השוני המרהיב’, הקיבוץ המאוחד 1981