פרשת מִקֵּץ היא פרשת השבוע העשירית בספר בראשית. היא מתחילה בפרק מ"א, פסוק א' ומסתיימת בפרק מ"ד, פסוק י"ז. הפרשה ממשיכה לתאר את סיפורם הנפתל של יוסף ואחיו. היא נפתחת כאשר יוסף מצוי בבור בית הסוהר במצרים.

הפרשה הקודמת פרשת וישב מסתיימת בכך שיוסף הורד מצרימה, נקנה בידי פוטיפר סריס פרעה, שר הטבחים, שראה ברכה בעבדו העברי – שנבגד בידי אחיו, הושלך לבור והוצא ממנו בידי שיירת סוחרים מדיינים, שמכרה אותו לשיירה של סוחרים ישמעאלים שירדה מצרימה. אשת פוטיפר, הנשואה לבעל המוגדר כסריס, מתאווה ליוסף הצעיר יפה התואר, והוא מסרב לה ומבאר את סירובו בנאמנות לאדונו, שנהג בו ביושר ובנדיבות, שאין זה מן הדין לבגוד באמונו. היא ממשיכה בפיתוייה והוא ממשיך בסירובו והיא בעלבונה על סירובו מאשימה אותו בניסיון לאונס, על לא עוול בכפו. יוסף נשלח לבית סוהר בידי פוטיפר הזועם בלא משפט.

שר בית הסוהר נוטה אליו חסד, והמלך הכועס על שניים משריו, שולח לבית הסוהר את שר האופים ושר המשקים אשר חטאו לו. שניהם חולמים ומבקשים פתרון לחלומם ויוסף מתגלה לא רק כבעל חלומות מנעוריו, אלא כ’צפנת פענח', או כמפענח חלומות נבון ומרחיק ראות, המדייק בפשר המחזה שנראה בחלומם של החולמים. גורלם של שני החולמים מתפענח לו על פי חלומותיהם כפי שספרו לו, וככל אשר ניבא כך קרה. הוא מבקש משר המשקים, שפענח לו את חלומו לטובה, לזכור אותו כאשר פרעה יסלח לו וישיב אותו אל מעמדו הקודם ואל משרתו הקודמת, כפי שצפה בחכמתו. החולם כפוי הטובה, ששמח מאוד לחזור לארמון, שכח את בקשתו של המפענח, אשר נותר בכלא שנתיים נוספות.

מכאן מתחילה פרשת מקץ העוסקת בחלומות ובפתרונם. בכל רחבי העולם העתיק חלומות בכלל וחלומות חוזרים ונשנים על אותו נושא, בפרט, נחשבו כמסר דחוף ונסתר מעולמות עליונים, הטעון פענוח. ביתר שאת נכון הדבר ביחס לחלום תמונה חוזר ונשנה שבו החולם רואה מראה המבעית אותו ונעלם מהבנתו, כלומר, איננו שומע דבר מה מפורש או רואה מסר ברור, אלא רק רואה מחזה שפירושו נעלם ממנו. פענוחם של חלומות הרי משמעות לחולם, היה מסור לחרטומים ולחכמים שנודעו כבקיאים בפענוח חלומות, אלה שהיו תלויים ביכולת הקשבתם לסיפורו של החולם, מצד אחד, ובתבונתם ובקיאותם הפרשנית ובהבנתם את האדם ואת חרדותיו, מצד שני. המילה חלום והמילה החלמה, קשורות זו בזו בעולם העתיק. אל מקדשי אל הרפואה היווני, אסקלפיוס, היו באים אנשים חולים בגוף או בנפש, כדי לחלום ולספר את חלומותיהם לפותרי החלומות בין כוהני המקדש. הם קיוו לקבל פירוש על חלומם מכוהני המקדש שיבינו את מורכבות חייהם בין הנגלה לנסתר, דבר מתוך דבר, פירוש שיפקח את עיניהם ויסייע בריפוים. מאוסף לוחות התודה הרבים שהוקדשו לאסקלפיוס ונמצאו במקדשיו, ניתן ללמוד כי עיקר ריפוים של החולים היה בדרך של לינה במקדשים שיוחדו לו. שם, כאמור, דרך הריפוי הייתה מתגלה בחלום ובפענוחו.

כל משפט המתחיל בביטוי ‘ראיתי בחלומי’ או ‘נאמר לי בחלום’ או ‘שמעתי בחלום חזיון לילה’ או ‘השמיעו לי מן השמים’, הוא משפט מונולוגי שאי אפשר להתווכח עם תוכנו, כי רק החולם לבדו יכול לספר על מה שנראה בחלומו או מה שהשמיעו לו מן השמים. משפטים כאלה עשויים להיות פתיחה לגילויים חשובים הנמצאים בתשתיתן של דתות גדולות או עלולים להיות פתח למניפולציות זדוניות המבקשות לרכוש סמכות על יסוד מצג שווא. כדי שחלום יזכה בתשומת לב אחרי משפט הפתיחה המבאר שמדובר במסר מן השמים שמן הנמנע להתווכח עמו, חייב החולם לחלק עם שומעיו דבר מה חסר תקדים או זווית ראייה בלתי־צפויה. על הקשרם ההיסטורי המורכב של החלומות, על מקורם, על משקלם ומשמעותם בהיסטוריה, ועל דרכים שונות להתייחס אליהם, ראו בשני הספרים שערכתי: כחלום יעוף וכדיבוק יאחז: על חלומות ודיבוקים בישראל ובעמים. ירושלים: הוצאת ספרים ע“ש י”ל מאגנס – האוניברסיטה העברית, תשע"ג; “החלום ושברו": התנועה השבתאית ושלוחותיה – משיחיות, שבתאות ופראנקיזם (עורכת ר' אליאור), דברי הכנס הבינלאומי השביעי לחקר תולדות המיסטיקה היהודית לזכר גרשם שלום [מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, כרכים ט”ז–י"ז ], ירושלים תשס"א.

מכאן ואילך אביא את כל פרשת מקץ בנוסח מנוקד ברצף, ובמקום שיש לי דבר מה להוסיף או להעיר על פשט הכתוב, אוסיף בכתב רגיל אחרי כוכבית:

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר.

* יוסף בבית סוהר מזה כמה שנים ופרעה שארמונו על היאור, מקור החיים של מצרים המדברית, חולם בארמונו:

וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת יְפוֹת מַרְאֶה וּבְרִיאֹת בָּשָׂר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ.

וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן מִן הַיְאֹר רָעוֹת מַרְאֶה וְדַקּוֹת בָּשָׂר וַתַּעֲמֹדְנָה אֵצֶל הַפָּרוֹת עַל שְׂפַת הַיְאֹר.

וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת רָעוֹת הַמַּרְאֶה וְדַקֹּת הַבָּשָׂר אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת יְפֹת הַמַּרְאֶה וְהַבְּרִיאֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה.

וַיִּישָׁן וַיַּחֲלֹם שֵׁנִית וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת בְּקָנֶה אֶחָד בְּרִיאוֹת וְטֹבוֹת.

וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים דַּקּוֹת וּשְׁדוּפֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶן.

וַתִּבְלַעְנָה הַשִּׁבֳּלִים הַדַּקּוֹת אֵת שֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַבְּרִיאוֹת וְהַמְּלֵאוֹת וַיִּיקַץ פַּרְעֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם.

וַיְהִי בַבֹּקֶר וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא אֶת כָּל חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם וְאֶת כָּל חֲכָמֶיהָ וַיְסַפֵּר פַּרְעֹה לָהֶם אֶת חֲלֹמוֹ וְאֵין פּוֹתֵר אוֹתָם לְפַרְעֹה.

* בשל חלומותיו כנער יתום בבית אביו, הגיע יוסף בן יעקב ורחל לבור בדותן, לשם השליכוהו אחיו השונאים, המקנאים והשוטמים בשל חלומותיו של אחיהם הקטן, בשעה שהפכו לחוטאים מרושעים, חסרי רחמים ורעי הלב, שאטמו את לבם לתחנוני אחיהם הנער הכלוא ולזעקות השבר שלו. בעקיפין, בשל חלומותיו, הגיע יוסף בעל החלומות גם לבור הכלא במצרים, אך בשל פתרון חלומות עמיתיו, האסירים הכלואים בבור הכלא, יוזכר לטובה כחכם, ובשל חלומותיו של פרעה יחלץ מהבור. כלומר, חייו רבי התמורות של יוסף נקשרו בחלומות שלו ושל זולתו, הן אלה שהורידוהו לבור והן אלה אשר העלוהו לגדולה.

האם החלומות שווא ידברו? או האם רוב מפעליהם הגדולים של בני האדם ראשיתם בחלום? יוסף זכה להיזכר הן כחולם נודע, המיטיב לספר חלומות – על סיפור חלום, כאמור לעיל, אי אפשר לחלוק או להתווכח, כי רק החולם יודע לספרו – הן כפותר חלומות מפורסם, שיודע להבין דבר מתוך דבר בחכמתו, חכמה שזכה בגינה לשם ‘צפנת פענח’, משום שידע לפענח בתבונתו את אשר נסתר מהבנת זולתו, הן ברובד הנגלה המתייחס להווה, הן בזה הסמוי מן העין, המתייחס לעתיד.

חלומותיו שלו וחלומות זולתו תמיד קשורים לדפוסים נמנים, למספרים או לתבניות מספריות חוזרות ונשנות. כשהוא מספר את חלומותיו או מפענח את חלומות זולתו, הוא נותן את דעתו בראש ובראשונה לתבניות מִסְפָּריות חוזרות ונשנות, המובילות אותו לפענוח המסר המוצפן בחלום ולפירוש הדגם החוזר ונשנה בסיפורי החלומות השונים. יוסף החכם יפה התואר, שהיה אהוב אהבת נפש על אביו ואמו, ושנוא על ידי אחיו המופלים לרעה בהיותם בני האם השנואה או בני השפחות, מיטיב להבין מנעוריו ש’הָעוֹלָם נִבְרָא בְּסֵפֶר מִסְפָּר וְסִפּוּר', הוא יודע לספר והוא יודע לספור ולפענח ספרים, סיפורים ומספרים.

אולי משום שנבדל מאחיו הבכורים בכך שהיה ילד קטן אהוב על שני הוריו, ילד מיוחל שנכספו לו שנים רבות כפרי אהבתם, בן יחיד ואהוב לאמו, ילד נבחר בעיני אביו, ילד שהתייתם מאמו ועורר את קנאת אחיו שאמם הייתה שנואה או הייתה שפחה, משום שלא היה דומה להם בחכמתו וביופיו ובזהותו מעוררת האהבה בחולשתה ולא בעוצמתה, הרבה לחלום.

הבנתו בצפונות לבם של החולמים וכושרו לפענח את מסתוריהם, מתווים את גורלו לטוב ולמוטב, הן כמעורר אהבה והערכה, הן כמעורר איבה, טינה, שנאה וקנאה. בשל זהותו כגיבור יתום ואהוב, יפה תואר וחכם, נבחר ושנוא, חכם ומעורר קנאה, שונה מסובביו ומרחיק ראות מהם, המתייחד בסיפור חלומותיו, ובשל זהותו כמפענח חלומות שאחרים אינם יודעים לפענח, הפך יוסף להיות ארכיטיפ של הגיבור הנבחר, אשר מסורות רבות ושונות סופרו אודותיו בסיפור ובשירה, מימי ספר בראשית ועד לספרו הגדול של תומאס מאן, “יוסף ואחיו”.

וַיְדַבֵּר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר אֶת חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם.

פַּרְעֹה קָצַף עַל עֲבָדָיו וַיִּתֵּן אֹתִי בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֹתִי וְאֵת שַׂר הָאֹפִים.

וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד אֲנִי וָהוּא אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ חָלָמְנוּ.

וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים וַנְּסַפֶּר לוֹ וַיִּפְתָּר לָנוּ אֶת חֲלֹמֹתֵינוּ אִישׁ כַּחֲלֹמוֹ פָּתָר.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָנוּ כֵּן הָיָה אֹתִי הֵשִׁיב עַל כַּנִּי וְאֹתוֹ תָלָה.

* למשמע חלומותיו של פרעה המבקש פתרון לחלומותיו, שר המשקים נזכר בהבטחתו ליוסף מלפני כמה שנים, ומספר בקצרה לפרעה על ניסיונו בבור הכלא, שם פגש בגדולתו של נער עברי כמפענח חלומות, המדייק בצפיית העתיד בעולם המעשה.

וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף חֲלוֹם חָלַמְתִּי וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי עָלֶיךָ לֵאמֹר תִּשְׁמַע חֲלוֹם לִפְתֹּר אֹתוֹ. וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר: בִּלְעָדָי אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה.

* יוסף בתבונתו מזכיר בענווה את אלוהים כמקור החכמה שבכוחה ישתדל לעזור לשלום המלך ואיננו מתרברב בחכמתו. הוא יודע היטב שיש לשמוע בקשב דרוך את סיפורו של החולם, והוא מאזין בתשומת לב לחלומותיו של המלך הנרעש והמפוחד. הוא מבחין בתבונתו שהמוטיב החוזר בהם הוא שפע ועוני, שובע ורעב, והמספר שבע או התבנית המספרית השביעונית הקשורה בשפה העברית בשבועה ובשובע, בשבעה ובשבוע, היא זו החוזרת ונשנית בפי המלך. יוסף מתעלם ממכלול פרטי הסיפור בחלומות ומחפש רק את התבנית החוזרת או את המוטיב החוזר ונשנה כשהוא פורם ומפרק את פשט החלום ובוחן רק את משמעותם של חוטי השתי של תשתיתו.

וַיְדַבֵּר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: בַּחֲלֹמִי הִנְנִי עֹמֵד עַל שְׂפַת הַיְאֹר.

וְהִנֵּה מִן הַיְאֹר עֹלֹת שֶׁבַע פָּרוֹת בְּרִיאוֹת בָּשָׂר וִיפֹת תֹּאַר וַתִּרְעֶינָה בָּאָחוּ.

וְהִנֵּה שֶׁבַע פָּרוֹת אֲחֵרוֹת עֹלוֹת אַחֲרֵיהֶן דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר לֹא רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ.

וַתֹּאכַלְנָה הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעוֹת אֵת שֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרִאשֹׁנוֹת הַבְּרִיאֹת.

וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וָאִיקָץ. וָאֵרֶא בַּחֲלֹמִי וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלֹת בְּקָנֶה אֶחָד מְלֵאֹת וְטֹבוֹת.

וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים צֹמְחוֹת אַחֲרֵיהֶם.

וַתִּבְלַעְןָ הָשִׁבֳּלִים הַדַּקֹּת אֵת שֶׁבַע הַשִׁבֳּלִים הַטֹּבוֹת וָאֹמַר אֶל הַחַרְטֻמִּים וְאֵין מַגִּיד לִי.

* יוסף בתבונתו מבין את החרדה המסתתרת בחלום, את פשר האימה מפני רעב הקשורה במילים הנרדפות ‘צְנֻמוֹת דַּקּוֹת שְׁדֻפוֹת קָדִים, דַּלּוֹת וְרָעוֹת תֹּאַר מְאֹד וְרַקּוֹת בָּשָׂר’, ואת התבנית המסתתרת במילה שֶׁבַע הקשורה לשָׂבָע של אדם שבע ולא רעב, שובע התלוי רק בחסד אלוהים, ומציע לא רק ניתוח של החלום, ושל המסתתר והמוצפן בו, אלא גם מציע תכנית פעולה נבונה כדי להתמודד עם הבשורה העולה ממנו, שיש בה חכמה, תבונה, מעוף ויוזמה, כדי לקדם את פני האסון העתיד להתרחש.

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל פַּרְעֹה חֲלוֹם פַּרְעֹה אֶחָד הוּא. אֵת אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הִגִּיד לְפַרְעֹה.

* יוסף מאשר את התובנה שהחלום מגלה את העתיד של העם והארץ שהוא נמצא בהם באותה עת, עתיד המסור בידי אלוהים הכול יכול. הוא מאשר את העובדה רבת המשמעות שפרעה זכה בחלומו למסר אלוהי משמים, הבא לגלות לו את אשר יתרחש בעתיד הקרוב הנוגע לעמו ולארצו.

העתיד, הקשור תמיד בהמשכיות החיים ובתלותם המוחלטת בנגישות למשאבי המחיה: ללחם ומים, למזון ולשתייה, או למה שמצמיחה האדמה הרוויה במים, מופקד בידי האל בכל הנוגע לשפע ומחסור, לשובע ורעב, התלויים כולם במים התלויים בתמורות האקלים, הן במזרח התיכון, הן באפריקה, באזורים מדבריים צחיחים שאין בהם שפע נהרות, אגמים, מפלים, נחלים, יובלים ומעיינות, הנובעים מים חיים כל השנה. אלוהים מכונה בעל הגשם ובכל מקום במקרא שהוא בא להבטיח ברכה ושפע ועתיד משגשג, נאמרים משפטי הבטחה דוגמת: “וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ” (ויקרא כ"ו ד). המים משמים הם תנאי החיים כי הם אלה המרווים את האדמה הצחיחה. בין אם מדובר במי גשמים במזרח התיכון, בין אם מדובר במי נהר במצרים, משום שאם אין גשמי קיץ עזים או שלג עמוק וקרח על פסגות ההרים באתיופיה או בבורונדי, המפשירים באביב והופכים לנהרות, לנחלים, לאגמים ולמפלים מהם ניזון הנילוס, אין מים בנהר הענק החוצה את היבשת לאורכה ולרוחבה, לחקלאות המבוססת על הצפת הנהר את השדות על גדותיו, ואת אלה הסמוכים להם באמצעות תעלות וסכרים לאורך כל הנהר, ואין מים להרוות את כרי המרעה במצרים, ואין מזון לאדם הגווע ברעב בארץ שאין בה גשם, כתוצאה מהתייבשות האדמה ההופכת למדבר צייה ממית. מספר המילים הנרדפות לחוויה מפחידה זו מלמד על משמעותה המכרעת בחיי אדם באזור בו היא נתפסת תמיד כעונש משמים המנוגד לגשמי ברכה המתנים את החיים ואת נביעת הנהרות והמעיינות המבטיחים חיים. המילים הנרדפות, מדבר שממה, מדבר קדים, חורבות מדבר, צחיחות, מדבר צייה, בור שחת וישימון, גיא צלמוות, הן ביטוי למידת האימה והחידלון הכרוכים בבצורת, ביובש, בשידפון וברעב, המכחידים את החיים.

שֶׁבַע פָּרֹת הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִּׁבֳּלִים הַטֹּבֹת שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה חֲלוֹם אֶחָד הוּא.

וְשֶׁבַע הַפָּרוֹת הָרַקּוֹת וְהָרָעֹת הָעֹלֹת אַחֲרֵיהֶן שֶׁבַע שָׁנִים הֵנָּה וְשֶׁבַע הַשִׁבֳּלִים הָרֵקוֹת שְׁדֻפוֹת הַקָּדִים יִהְיוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב.

הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל פַּרְעֹה אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים עֹשֶׂה הֶרְאָה אֶת פַּרְעֹה.

* יוסף הנשען על פענוח התבנית השביעונית ועל ההבדלים בין תיאורי השובע לרעב, ועל הקשר בין שֶׁבַע לשָׂבָע, מדגיש שהוא רק חוזה את אשר אלוהים יעשה במקצב שביעוני, הכול צפוי וידוע מראש, אך הרשות נתונה לאדם לנסות למצוא מענה בחכמתו לשרירות הגורל הקשורה במטר או במדבר, במזרע ובישימון, בארץ צייה או בארץ פלגי מים, בשובע וברעב, בפריון וכיליון, בגשמי ברכה מבטיחים חיים ושגשוג ובבצורת המטילה את אימת הרעב:

הִנֵּה שֶׁבַע שָׁנִים בָּאוֹת שָׂבָע גָּדוֹל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וְקָמוּ שֶׁבַע שְׁנֵי רָעָב אַחֲרֵיהֶן וְנִשְׁכַּח כָּל הַשָּׂבָע בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְכִלָּה הָרָעָב אֶת הָאָרֶץ.

וְלֹא יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָרָעָב הַהוּא אַחֲרֵי כֵן כִּי כָבֵד הוּא מְאֹד.

וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ.

* עד כאן פשר החלום ומכאן הצעה להתמודדות עם הרעב הצפוי.

וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע.

וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ.

וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב.

יוסף מציע כלכלה מחושבת ומתוכננת מעשה ידי אדם, הצופה את ההתגוננות מפני המחסור העתידי מעשה ידי שמים, על ידי הפרשת יתרות שנות השובע והשפע, לטובת אגירה מחושבת ומתוכננת, הבאה להגן על רציפות החיים. כלומר, יוסף מציע פקודות ופקידים ותפקידים, מפקדה הפקדה ופיקדון מעשה ידי אדם, זה הנקבע כבעל הכוח והסמכות לפקוד לפקד ולהפקיד בשנות השובע, כולם מהלכים המבטיחים צבירה מתוכננת ומחושבת של יתרות הבר והתבואה באסמים של שנות השפע, כדי לחסוך עבור שנות הרעב והמחסור, שהן פורענויות של הטבע, המופקד רק בידי אלוהים.

המושגים פיקדון ופקידים הן מלשון להפקיד ולשמור, הן מלשון לפקוד ולפקד, לקבוע, לתכנן ולבצע, כמו המושגים קיבוץ, צבירה, חסכון, אגירה ושמירה, מיתרות שנות השובע עבור שנות המחסור והרעב, הם קווי יסוד בתכנון כלכלי מאז ומקדם בחייה של כל משפחה נבונה, ובחייה של כל מלכות חכמה שיש לה כלכלה מלכותית נבונה, אלא שיוסף הוא הראשון המנסח אותם כשהוא מפענח את חלומותיו של המלך. כל רעיון הפנסיה הצוברת או הגמלאות המבוססות על חסכונות והפקדות, מושגים שכאן מקורם הראשון בעברית, מבוסס על אותו עקרון – הפרשת יתרות מהשכר והשובע, בשנים בהן אתה עובד ומרוויח, לחסכון, עבור השנים שבהן לא תעבוד ולא תרוויח, אבל תקבל גמלה חודשית מהכספים שחסכת, שהמדינה צברה ושמרה והפקידה עבורך כפיקדון והשתדלה לאגור ולהשביח ולהשקיע ולקבל ריבית כדי להרבות את ההון הנצבר, בדיוק כפי שהציע יוסף לעשות עם עודפי התבואה הנשמרת בשנות השפע עבור שנות המחסור.

וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו.

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל עֲבָדָיו הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ

* ביטוי זה: אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹהִים בּוֹ, הוא ביטוי יפה הנזכר כאן לראשונה, מאז שספר בראשית פותח ב’רוּחַ אֱלֹהִים מרחפת על פני המים'. יוסף בתבונתו חזר והזכיר את אלוהים, הגיבור הנעלם הכול יודע והכול־יכול, השולט על השמים והארץ, על הגשמים והבצורת, על המזרע והפריון, כמו על העקרות והכיליון, על השפע והרעב, או על כל מה שלאדם אין שליטה עליו, כמקור ידיעתו וחכמתו, ופרעה נענה לרמז.

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אַחֲרֵי הוֹדִיעַ אֱלֹהִים אוֹתְךָ אֶת כָּל זֹאת אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ.

אַתָּה תִּהְיֶה עַל בֵּיתִי וְעַל פִּיךָ יִשַּׁק כָּל עַמִּי רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ.

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף רְאֵה נָתַתִּי אֹתְךָ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף

וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ.

* גורלו של יוסף יפה התואר נקשר בבגדים המסמלים אהבה ומעלה מיוחדת, הן בסיפור כתונת הפסים שעשה לו אביו האוהב, שהפכה מאפוד של אהבה לבגד של בגידה באחווה ומעילה באמון, הן בבגדי שש ורביד זהב, שהולבש בהם כשהועלה מהבור, אליו נזרק ערום בידי אחיו המתנכרים לסבלו ולזעקתו בפעם הראשונה, וממנו עלה ככלוא היוצא לחופשי מבור כלא בפעם השנייה, והפך למשנה למלך עטור בגדי מלכות ארוגים שש (פשתן משובח, לבן ועדין) ורביד זהב.

וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֲנִי פַרְעֹה וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַיִּקְרָא פַרְעֹה שֵׁם יוֹסֵף צָפְנַת פַּעְנֵחַ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה וַיֵּצֵא יוֹסֵף עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

* מפסוקים אלה אנו למדים על סימני המעלה, המעמד וההוקרה המקובלים במלכות מצרים למי שנודע בחכמתו ונקרא צפנת פענח, מפענח צפונות ומגלה נסתרות – מי שהופך למשנה למלך ולמפקד עליון על כול המתרחש בפנים הארץ – טבעת מלכות, רביד זהב ובגדי שש, השם אברך, שמשמעותו היא מי שכורעים ברך לפניו, זה הרוכב במרכבת משנה ואנשים כורעים ומשתחווים לפניו.

הד חלומותיו של יוסף הנער יפה התואר, המספר סיפורי חלומות, העדוי כתונת פסים, על בני משפחתו המשתחווים לו מהדהד ברקע.

פרעה בוחר ביוסף הנבון, החכם ויפה התואר להיות משנה למלך וממחיש את היפוכו של הביטוי מֵאִיגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עַמִּיקְתָא שמשמעותו היא מגג גבוה לבור עמוק. יוסף, שהושלך לבור בשל חלומותיו ובשל שנאתם, זדון לבם וטיפשותם המתנכרת וקצרת הראות של אחיו, ובשל קנאתם הרושפת מלאת השנאה והקנאה אליו על היותו אהוב ונבחר בידי אביהם ועל חלומותיו, הועלה לפסגת המלכות כמשנה למלך, עדוי בגדי שש ורביד זהב, בעל חותם מלכות ומרכבת מלכות, בשל יכולתו לפענח את חלומות זולתו ולפרש אותם בתבונה רבה כל כך, השייכת לעולם המעשה המרחיק ראות והקשור תמיד בטובת הרבים, ולא רק לעולם הדמיון המכונס בעצמו, ששינתה את גורלו מקצה לקצה.

תבונה, חכמה, השראה, עומק מחשבה ורוחק ראות של בעלי חלומות גדולים, לצד כושר ניתוח ופענוח, חזון, מעוף ותושייה, ויכולת לקשר, לחבר ולצרף בין עולם הרוח הנסתר, הניתן לפענוח, לבין עולם המעשה הנגלה בכוחו של רוחק ראות או צפיית העתיד המכוון להטבת מצבו של הכלל, הן והם תכונות מולדות שמעטים מחוננים בהם, ומעטים עוד יותר מלטשים אותן בכורח הנסיבות וגזירות הגורל. בשל נדירותן וערכן של תכונות אלה, רבים חשים טינה ומשטמה, קנאה ושנאה כלפי אלה המחוננים בהן ומבקשים להכשילם או להרגם. גורלם הטראגי של אנשים כמו יוליוס קיסר, אברהם לינקולן, ג’ון קנדי, אנואר סאדאת, יצחק רבין ומהטמה גנדי, חיים ארלוזורוב, נלסון מנדלה ונאוול אל סאדאווי דומיהם, שחלמו חלומות גדולים וביקשו לחולל שינוי דרמטי בכוח רוחק ראות וחזון לטובת הכלל, אולם שונאיהם ואלה שקינאו בהם, רדפו אותם, כלאו אותם או רצחו אותם, מיטיב להדגים את גורלו של ‘הנבחר’ פעמים רבות.

יוסף המקראי מגלם בסיפורו את גורלו של בעל חלומות ומפענח חלומות המשכיל להרחיק ראות ולתכנן תכניות לטובת הכלל, שיש בהן משום הצלה וישועה, זה המחונן בתכונות אלה המשפיעות על גורלו וגורל זולתו, הן לטוב הן למוטב, מסוגל להתוות דרך מהנסתר לנגלה ומהחלום למציאות.

הגורל היהודי, שעמד בסימן חיים בגלות כמיעוט זר, מאיים ושנוא, המביא על עצמו בשל זרותו ונבדלותו ובשל חכמתו, השכלתו, תושייתו ותבונתו, קנאה וטינה, שנאה ופחד, רדיפה ועלילות שווא, איבה ומשטמה, על לא עוול בכפם של הנרדפים, לאורך אלפי שנות גלות ושעבוד, פיתח תכונות ייחודיות ונדירות אלה אצל העם הגולה והנרדף. על היעלמן המוחלט והמצער, מהמרחב הציבורי, של תבונה, חכמה, השראה, רוחק ראות, כושר ניתוח ופענוח, מעוף ותושייה ואחריות ציבורית, הקשורים בחלומות גדולים, ויכולת לצרף בין עולם הרוח הנסתר הניתן לפענוח, לבין עולם המעשה הנגלה בכוחו של רוחק ראות או צפיית העתיד, משעה שחזרנו לארצנו, ועל היפוך היוצרות משעה שהפכנו מנרדפים לרודפים ומחכמים מרחיקי ראות ומפענחי צפונות, הפועלים בכוח התבונה הצדק והחסד, לבורים מתנשאים, אלימים וכוחניים, לקלגסים אכזרים גסי רוח, לאווילים חסרי הבנה ונטולי בינה, המאמינים רק באיוולת העוצמה וההתאכזרות של האלימות ושרירות הלב, ובוטחים רק בכוח הזרוע או ‘כוחי ועוצם ידי’, במקום בטוב האנושי המשותף, בחירות, בשוויון ובכבוד האדם, ארחיב בהזדמנות אחרת.

וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעְבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

* יוסף היה נער בן שבע עשרה כשהלך לפגוש את אחיו בעמק דותן ועברו עליו שלוש־עשרה שנים רעות באפלת הבור בדותן ובאפלת בור הכלא במצרים, עד שהתמזל מזלו ויצא מאפלה לאור גדול. בשלוש־עשרה השנים שסבל כאח קטן יתום מאם, נבגד בידי אחיו הגדולים, וכנער שנבגד בידי אשת אדונו והואשם על לא עוול בכפו, וכאסיר כלוא בבור כלא על לא עוול בכפו, היה לו זמן רב להרהר בחלומותיו ובמשמעותם. היה לו זמן רב לחשוב על הרשע האנושי לעומת הצדק האלוהי, ועל היחס בין המזל והגורל, בין הנצחי למשתנה ובין המחזורי האלוהי לשרירותי האנושי, בין מעשי האדם הגלויים וכוונותיו הנסתרות, ובין רצון האל וכישלונות האדם. היה לו זמן להרהר על מורכבות חיי האדם המתכוון לדבר אחד כשהוא יוצא לראות בשלום אחיו (את אחי אנכי מבקש) ונקלע על לא עוול בכפו, לבור שחת של ניכור, משטמה, קנאת אחים, שנאת אחים, אכזריות ואיוולת שאין להם קץ. הרבה שנים בבור הכלא היה לו זמן להרהר על המשפט הנכון כל כך: "אף אחד, אמרה אמי, “אף אחד לא יודע שום דבר על אף אחד”. לא על אחיו ולא הוריו ולא על ילדיו או על חבריו. איש אינו יודע בספר בראשית או בכל מקום אחר, היכן לפתע יתנכרו לו אוהביו, מתי יבגדו בו אחיו, מתי אח יניף סכין על אחיו ‘כי קשה כשאול קנאה’ או מתי הוא יתעלל בהוריו כי ‘עזה כמוות אהבה’..

יוסף שהגיע לבור בגלל חלומותיו, ועלה מהבור בזכות פענוח חלומות זולתו, מוצא עצמו כמשנה למלך מצרים המופקד על ניהול שבע שנות השפע השובע ביחס לשבע שנות הדלות והרעב.

וַתַּעַשׂ הָאָרֶץ בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע לִקְמָצִים.

וַיִּקְבֹּץ אֶת כָּל אֹכֶל שֶׁבַע שָׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּתֶּן אֹכֶל בֶּעָרִים אֹכֶל שְׂדֵה הָעִיר אֲשֶׁר סְבִיבֹתֶיהָ נָתַן בְּתוֹכָהּ.

* יוסף עוסק בתכנון האגירה והחיסכון ובאיסוף יתרות המזון בזמן השפע, ובהטמנתו המתוכננת והמסודרת למען שנות הרעב

וַיִּצְבֹּר יוֹסֵף בָּר כְּחוֹל הַיָּם הַרְבֵּה מְאֹד עַד כִּי חָדַל לִסְפֹּר כִּי אֵין מִסְפָּר.

וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן.

* יוסף בן השלושים נשא אישה את אסנת בת פוטיפרע שניתנה לו מיד המלך לצד רביד זהב וטבעת מלכות, בגדי שש ומרכבות זהב. הפרשה אינה מספרת דבר על רגשותיה ועל רצונותיה של אסנת שהושאה בעל כורחה לאסיר עברי זר ולא מוכר, שהפך בן לילה למשנה למלך. מאז ומעולם בסדר הפטריארכלי נשים היו מועברות בין גברים, אבות, אחים, מלכים וחתנים, מביתן לבית חתניהן ובעליהן, מבלי שישאלו את פיהן. במקום שהמקרא עובר עליו בשתיקה, ספרות בית שני מרחיבה ומעמיקה את הבנתנו והמדרש מפרש ומרחיב ומלמד על אפשרויות חדשות.

ספר יוסף ואסנת נכתב ככל הנראה בקרב יהודים דוברי יוונית, אשר ישבו במצרים מאז המאה השנייה לפני הספירה, סביב מקדש חוניו שבהליופוליס. הספר קשור בחוגים כוהניים מבית צדוק המודח, שברחו מירושלים למצרים בתקופה החשמונאית, שבה נרדפו, בתקופה שבה נאמר במגילות קומראן: “ויתקרע ישראל בדור ההוא להלחם איש ברעהו על התורה ועל הברית” (דברי ירמיהו, 4Q387, קטע 3, שורות 7−8). הספר נכתב כשהכוהנים הבורחים רצו למצוא תשתית מקראית לשהותם במצרים ולהקמת מקדש חוניו בהליופוליס בידי הכהן המודח חוניו בן שמעון, בשליש השני של המאה השנייה לפני הספירה. מחבר הספר רצה ליצור הקשר מקראי, ביאור וצידוק לנישואין עם מצריות שהתגיירו, דוגמת יוסף בן יעקב העברי ואסנת בת פוטי פרע כהן און המצרי. הספר המכונה כאמור “סיפור יוסף ואסנת”, מספר על יוזמת הגיור של אסנת בעקבות התאהבותה ביוסף, שזכתה לברכת מלאך אלוהים, מאיר צדדים שונים בדמותה יוצאת הדופן. אביא משם רק משפט אחד המגלם את האידיאל הגברי הפטריארכלי, המושם בפיה של אסנת בת פוטי פרע, כהן און: “ותנני לו לשפחה/ למען ארחץ את רגליו ואשרתהו/ ואעבדנו כל ימי חיי” (ספר יוסף ואסנת);

סיפורה של אסנת המצרית, המביא את קולה של אשה מקראית שקולה לא נודע, בשורות שיר ובפרוזה, מצוי ב"ספר יוסף ואסנת", שהוא סיפור אהבה הקשור בחוויה מיסטית, שהתחבר כאמור בשפה היוונית, כנראה בחוגי כוהני מקדש חוניו בהליופוליס שבמצרים במאה השנייה או הראשונה לפני הספירה. על פי חיבור זה, שתורגם מיוונית לעברית בידי גבריאל צורן, בשמו המלא: “הווידוי והתפִלה אשר לאָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע הכֹּהֵן”, [דפים למחקר בספרות, 2 (1985), אוניברסיטת חיפה, עמ' 73–113]. אסנת המצרייה, אשר התאהבה ביוסף העברי בן יעקב ורחל, שראתה בו בן אלוהים, ובחרה להתנגד לנישואי השידוך שבחרו לה הוריה, והעדיפה לעזוב את דתה המצרית ולהמיר את דתה לדתו, היא פטרונית הגֵרים.

מעשה הגיור שלה, במצרים היא ‘ארץ חם’ (תהלים ק"ה, כ"ג, כ"ז; בראשית י, ו), שנבע מאהבה, מכוּנה ‘תשובה’. החיבור מבקש לענות על הקושי שבנישואי יוסף בן יעקב העברי, מבני שם, לאָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן (בראשית מ"א, נ), מבני חם, שהייתה, על פי פשט הכתוב נערה, מצרייה אצילה, נוכרייה, עובדת אלילים, שהנישואין עמה אסורים לבני יעקב. כדי לענות על קושי זה הציעו חכמים פתרון מקורי, אשר על פיו, אסנת, המצרייה לכאורה, הייתה, לאמִתו של דבר, בתה של דינה בת יעקב ולאה, שנאנסה בידי שכם בן חמור מבני כנען.

כך קובע תרגום יונתן בן עוזיאל: “וקרא פרעה שמיה דיוסף גברא דטמירן מפרסם ויהב ליה ית אסנת דילידת דינה…”. וכך מפרש בעל פרקי דרבי אליעזר, פרק ל"ז: “יצאה דינה לראות בבנות הארץ המשחקות, ושללה [שכם] ושכב עמה, והרתה וילדה את אסנת, ואמרו בני ישראל להורגה, שאמרה [דינה]: עכשו יאמרו בכל הארץ שיש בית זנות באהלי יעקב. הביא [יעקב] שרץ של זהב, שם הקדש כתוב בו, ותלה על צוארה [של אסנת] ושלחה והלכה, והכל צפוי לפני הקב”ה וירד מיכאל המלאך, והורידה למצרים לבית פוטיפרע… והייתה אשתו של פוטיפרע עקרה וגדלה עמה כבת… "]. אסנת בת דינה שאומצה על־ידי פוטי פרע, בהיותה בת לאם יהודייה, היא אישה כשרה ליוסף בן יעקב, בהיותה בת אחותו מצד אביו.

מחבר “ספר יוסף ואסנת”, הקודם בזמנו להסבר מאוחר זה של חז"ל, מספר כי אסנת, בתו של כהן און, הייתה עובדת אלילים ככל בני משפחתה המצרית המיוחסת וסביבתה הטבעית, והייתה אמורה להינשא לבן מלך מצרים, אולם ייחודה היה טמון בכך שדחתה את הנורמות החברתיות והדתיות של העולם שגדלה בו, ועברה תהליך רוחני עמוק של המרת דת, או תשובה, שבו הפכה מעובדת אלילים אצילה למאמינה יהודייה, המכירה בנצחיותו של האל הבורא, משעה שבחרה להתגייר ולהינשא ליוסף בחיר לבה. תהליך המרת הדת של אסנת, המתואר בספר כהמתת עברהּ האלילי ומחיקת תודעתה הדתית וזהותה הקודמת, היה כרוך בהסתגרות במגדל רם ומבודד, בלבישת בגדי אבלות שחורים, בהשתטחות על הארץ כשראשה מכוסה אפר, תוך כדי צום ותענית במשך שבוע ימים, ובהכרה עמוקה בנצחיות האל הבורא. במהלך ימי האבל והצום, שבהם ביטלה, מחקה והמיתה את זהותה הקודמת, אסנת מתוארת כמי ששברה והרסה את כל האלילים בסביבתה וכמי שהשליכה את כל חפצי הפולחן היקרים מבעד לחלון המגדל שבו התבודדה והסתגפה. עוד השליכה את כל רכושה ותכשיטיה עבור העניים, והתפללה לאלוהי יוסף שיסלח וימחל לה על חטאיה כעובדת אלילים. ביום השמיני פרשָׂה את כפיה כלפי המזרח והתוודתה על חטאיה בתפילה נוגעת ללב, המושפעת בסגנונה מתפילת אסתר החיצונית, והכריזה על רצונה לשוב בכל לבה ל"אדוני אלוהי נצחים/ אשר נתן נשמת חיים לכל/ והוציא את התוהו אל האור/ וברא הכול וגילה את הנסתרות./ אשר הגביה את השמים ויסד את הארץ על פני ימים/ נטע את האבנים הגדולות במצולות ים/ אשר לא תשקענה/ כי אם תעשנה רצונך עד עולם".

תפילתה של אסנת ממשיכה לאורך ארבעה עמודים נוספים ומסתיימת בתחינה המוסבת על יוסף ומופנית לאלוהים: “נצרהו בחכמת חסדך/ ותנני לו לשפחה/ למען ארחץ את רגליו ואשרתהו/ ואעבדנו כל ימי חיי” (פרקים י"ב–י"ג).

בעקבות הפרישוּת, ההסתגפות וההתבודדות, שנלוו לביטול היש הגשמי, לתפילה, לתשובה, לצדקה, ולהתנערות מכל רכושה והשלכתו לעניים דרך חלון המגדל, במהלך ימי הצום והאבל, הכרוכים במעבר גשמי מעולם אחד לעולם אחר, ובהשלת כל מסמני זהותה החיצונית, ובַתמורה הרוחנית העמוקה שעברה, מופיע לפני אסנת מלאך אלוהים. [מלאך אלוהים הופיע כזכור גם לפני הגר המצרית ודיבר אתה] המלאך מבשר לאסנת ששמה נכתב בספר החיים ולא יימחה לעולם, ואומר לה: “חזקי אסנת, הנה נתנך אלוהים ליוסף לכלה, והוא יהיה לך לחתן”. המלאך מוסיף ומתאר את גודל “התשובה בת עליון”, ואומר: “ולא עוד תקראי אסנת כי אם ‘עיר מקלט’ יהי שמך, כי בך יאספו גויים רבים, ותחת כנפך יחסו לאומים לרוב, ובחומתך ישמרו הדבקים בתשובה לאלוהים” (פרק ט"ו). סיפור האהבה ממשיך בתיאור התרחשות מיסטית שבה אסנת נקראת להביא למלאך “יערה אשר בה דבש שיצרוהו דבורי גן העדן, ומלאכי אלוהים יסעדו ממנו, וכל אשר יאכל ממנו לא ימות לעולם”. כשמלאך אלוהים נעלם, אחרי שבירך אותה, כשהיא מוקפת דבורים עדויות בצבעי בגדי הכהונה, היא רואה מרכבת־אש. למשמעות החיזיון המיסטי של אסנת, הפורץ את גדרי הזמן והמקום, חיזיון הקשור ביערת דבש מגן עדן, בניחוח גן עדן, במראות רבי יופי, בצבעי בגדי הכהונה, ובדבורים מעופפות, ולשיחתה עם המלאך, המסתיימת ב’מראה מרכבה', הציעו החוקרים פירושים שונים, הקשורים בכוהני מקדש חוניו שבמצרים, בעולם ההלניסטי, בתנועת הגיור, בראשית הנצרות, ובהקשרים נוספים שאין כאן המקום להכריע ביניהם.[ראו: מיכאל שניידר, “ספר יוסף ואסנת והמיסטיקה היהודית הקדומה”, קבלה, ג (תשנ"ח), עמ' 303–344; Gideon Bohak, Joseph and Aseneth and the Jewish Temple in Heliopolis, Princeton 1996]

לענייננו חשובות רק שתי עובדות. העובדה האחת היא שבכל המקרא כולו אין נזכר חלום של אישה בעוד שבספר יוסף ואסנת, אסנת חולמת חלום רב משמעות ההופך אותה לבת זוגו של יוסף בעל החלומות. העובדה השנייה, שעליה אין עוררין, שבחיבור זה, שנכתב אחרי עולם המקרא, נסלל נתיב חדש שבו אישה נוכרית עוברת, כתוצאה מבחירתה שלה, תמורה רוחנית מיסטית עמוקה. תמורה זו, הכרוכה בהמרת דת, בתשובה או בגיור, הופכת את אסנת לגיבורת הסיפור הכוהני המיסטי, שבו נפרצים גבולות הזמן והמקום ונזכרים דברי מלאכים.

אסנת המצרית, בדומה להגר המצרית, שלדברי חז"ל במדרש בראשית רבה, לך לך, מה, הייתה בתו של פרעה מלך מצרים, זוכה לראות מלאך ולדבר עמו באריכות, בשעה שהיא מתפללת ואומרת דברי שיר. אסנת מתנסה בחוויה מיסטית יוצאת דופן, הקשורה בהמרת זהות ובמעבר מהעולם האלילי הפוליתאיסטי, לָעולם היהודי־כוהני שאֵל אחד במרכזו, ובני שבט לוי, ‘זרע אהרון קודש קודשים’, מספרים אודותיו ב"ספר יוסף ואסנת", שלוי, אחי יוסף, הוא אחד מגיבוריו.

און המקראית, עירם של פוטי פרע ואסנת, היא הליופוליס שבמצרים, נודעה בעברית כעיר החֶרֶס (איוב ט, ז) או עיר השמש, ונודעה כעיר שנוסד בה מקדש חוניו, המקדש הראשון מחוץ לתחומי ארץ־ישראל. היישוב היהודי־כוהני במצרים, בהליופוליס, שראשיתו במאה השנייה לפני הספירה, היה יישוב כוהני שנוסד בעקבות כיבוש ירושלים בידי אנטיוכוס (175 לפני הספירה), וחילול המקדש, מצב שהעמיד אתגרים חדשים בפני הקהילה היהודית שברחה למצרים. הקהילה היהודית הכוהנית ברחה מירושלים להליופוליס בעקבות הדחת הכוהן הגדול האחרון מבני צדוק, חוניו השני (175 לפני הספירה), בידי אנטיוכוס אפיפנס. חוניו, הכהן הגדול המודח, שברח על נפשו, מפני המלך אנטיוכוס ושליחיו, ייסד את מקדש חוניו בהליופוליס בתקופה זו (המקדש נוסד ככל הנראה בין 175 לפני הספירה ל־152 לפניה"ס), בהנהגת כוהני בית צדוק.

אחד מהאתגרים שהקהילה החדשה עמדה בפניהם, נבע מן הצורך בנישואין עם נשים מצריות בנות המקום שהתגיירו, וייתכן שסיפור יוסף ואסנת, המספר על יוזמת הגיור של אסנת בעקבות התאהבותה ביוסף, שזכתה לברכת המלאך, הוא בבואה לסוגיה זו.

ראוי תמיד לזכור את דבריה של הסופרת, המשוררת והמספרת נורית זרחי, בספרה, בצל גבירתנו, ידיעות ספרים 2013, הנכונים לגבי כל תקופה: “הספרים אינם שיקוף האמת, הם עריכה שניתנת בידי הכותב ולבחירתו”, (עמ' 51).

[המבקשים לקרוא עוד על פרשה זו של אסנת בספרות העת העתיקה, יכולים למצוא דיון וביבליוגרפיה מפורטת בספרי סבתא לא ידעה קרוא וכתוב, כרמל תשע"ח, במפתח בערך אסנת וסיפור יוסף ואסנת]

כאמור, האגדה המאוחרת מספרת שפוטיפרע היה סריס או שאשתו הייתה עקרה ולא נולדו לו ולאשתו ילדים והם אימצו את אסנת, שהיא בתה של דינה שנולדה לה מאונס שכם. אביה יעקב שלח אותה למצרים אחרי האונס. על פי המדרש המאוחר, פרקי דרבי אליעזר, בתה של דינה בת יעקב, שנולדה מהאונס שנאנסה בידי שכם בן חמור, הייתה אסנת המצרית, והיא אומצה על־ידי אשת פוטיפרע שהייתה עקרה. אסנת בת דינה נישאה לדודה, אחי אמהּ, יוסף בן יעקב.

* על פי מסורת זו יוסף בן יעקב ורחל, נושא לאישה את בתה של דינה בת יעקב ולאה, שנאנסה בידי שכם החיתי ושמה אסנת. דינה היא אחותו למחצה ובתה אסנת שאומצה בידי פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן ואשתו, היא בת אחותו, והוא דודה, אחי אמה. ליוסף ואסנת נולדו שני בנים:

וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי.

וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי.

יוסף הוא המעניק שם לבניו ולא אסנת. בחומש זהותו היהודית של אדם נקבעת תמיד לפי אביו ושושלת אבותיו, ולא על פי אמו.

וַתִּכְלֶינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע אֲשֶׁר הָיָה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

וַתְּחִלֶּינָה שֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב לָבוֹא כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיְהִי רָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם.

וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ. וְהָרָעָב הָיָה עַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

* וַיִּשְׁבֹּר כאן עניינו למכור מזון מהמחסנים או למכור תבואה (שמה של החנות הוותיקה, המשביר, מקורו כאן).

וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ.

* כולם אחוזי חרדת הרעב ואימת המחסור, יורדים למצרים בשנות הבצורת, כדי לקנות תבואה למחייתם במקום היחיד שבו אגרו תבואה בשנות השובע.

וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ.

* יעקב החי בארץ מוכת בצורת, שומע שיש במצרים תבואה למכירה, והוא מבקש מבניו לרדת למצרים ולקנות תבואה כדי שלא למות ברעב.

וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת.

* הרעב שצפה יוסף מתיאור חלום פרעה, התממש במלוא עוצמתו עם בוא הבצורת. בחוף המזרחי ובחוף הדרומי של הים התיכון, בארץ ישראל ובמצרים היה רעב כבד, אך רק במצרים לבדה היו מחסני מזון ערוכים ליום פקודה, בממגורות ואסמים שאותם אגר יוסף, מה שלא נעשה בשום מקום אחר. נדודי הפליטים מארצות אפריקה השחונות ומוכות הבצורת, דרך גבול סיני לארץ ישראל בזמננו, נובעים בדיוק מאותה סיבה שאחי יוסף ירדו מצרימה. הבצורת, הרעב, הצמא, המחסור במים והשידפון, המכים באדם ובחיות המשק, גורמים לפליטים מאז ומעולם לנדוד ולהגר בעקבות אסמי מזון ומאגרי שתייה ומתוך תקווה וציפייה למצוא הזדמנות למזון ומחסה, עבודה ופרנסה. הרעב, כתוצאה מהבצורת, הוא מהכוחות הגדולים ביותר בהיסטוריה, בכל הנוגע לנדידת עמים בכל מאה ומאה ובכל הנוגע לבעיית הפליטים והמהגרים.

וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם.

* עשרת האחים שהיו מעורבים בכוונה להתנכל ליוסף ולהורגו ובמעשה של השלכתו לבור, ואכלו בניחותא לקול זעקות אחיהם שהושלך לבור בידיהם ובערלות לבם, והתנכרו לסבלו של האח הקטן העירום, יורדים בבלי דעת אל אחיהם שניצל, בשל פחד הרעב. הוא זוכר אותם היטב כמובן, כי אף אדם אינו שוכח אף פעם את מי שפגע בו על לא עוול בכפו ואת מי שעשה לו עוול בלתי צפוי, קל וחומר את מי מבני משפחתו שאהב ובטח בו, ולהפתעתו המוחלטת התגלה במעשיו כלפיו במלוא אכזריותו הבלתי צפויה, אבל האחים המבוגרים לא מכירים אותו. הוא גדל מנער קטן שאחיו התנכלו לו והתעללו בו, (בנוסח ספר היובלים: “ויעשו בו רמיה, ויועצו עליו להורגו”)¹, לאדם בוגר עטור בגדי פאר ורביד זהב, שהפך בתבונתו למשנה למלך.

וְאֶת בִּנְיָמִין אֲחִי יוֹסֵף לֹא שָׁלַח יַעֲקֹב אֶת אֶחָיו כִּי אָמַר פֶּן יִקְרָאֶנּוּ אָסוֹן.

* בנימין כזכור הוא בן זקוניו של יעקב, בנה של רחל אשתו האהובה שמתה בלדתה אותו. הוא היחיד מבניו שלא היה מעורב בניסיון להרוג את אחיהם השנוא יוסף, שכן היה תינוק או ילד קטן באוהלי הנשים מאז שאמו מתה.

וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר בְּתוֹךְ הַבָּאִים כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.

*פרק זה חוזר ומזכיר פעמים רבות את המילה שבר ואת הטיותיה כפועל

וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה.

* לשבור שבר פירושו כאמור לקנות תבואה או לרכוש מזון ממי שיש בידו אסמים גדושים בחיטה וממגורות מלאות בר. המילה שבר הפכה למילה נרדפת לבר, תבואה ומזון. המילה שבר בעברית היא גם מילה נרדפת לפתרון חלומות. יוסף פותר החלומות [החלום ושברו] נקרא המשביר, הוא מקור הבר והשפע שהושגו בזכות יוזמתו בעקבות פתרון החלום, מכאן הביטוי החלום ושברו.

משביר הוא מי שאוגר בר ומוכר מאסמיו תבואה או מזון. יוסף הוא המשביר כי הוא המוכר תבואה לכל הבאים לקנות תבואה בשנת בצורת, מאסמים וממגורות שנבנו בעקבות פענוח חלום פרעה והפתרונות שהציע.

וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם וַיֹּאמְרוּ מֵאֶרֶץ כְּנַעַן לִשְׁבָּר אֹכֶל.

* וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם. שלוש מילים אלה הן ציר הסיפור. הוא יודע היטב מי הם אחיו הבוגדים שלא הכירו בו כבן משפחה, חטאו לו חטא מוות והתנכרו לסבלו, והם אינם יודעים כלל מי הוא איש חסדם שחייהם תלויים בו. הוא רואה ומבין על נקלה את המתרחש לנגד עיניו והם אינם יודעים ואינם מבינים מי הוא העומד מולם.

וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ.

* ההכרה איננה הדדית, הוא יודע מי הם ואילו הם אינם יודעים מי הוא. אפשר רק לדמות את הרגשות הסותרים שהציפוהו, זעם נורא, כעס אין אונים על הבגידה באחווה המשפחתית, עלבון וחרון, געגוע, אחווה וחשבון, אולי זיכרון ילדות של אהבת אח קטן לאחיו הגדולים, אולי געגוע לאב המשותף ולאימהות האחיות, אולי זיכרון של פלצות וזוועה וייאוש לזכר בגד הבוגדים שבגדו האחים המבוגרים באחיהם הקטן ולזכר התנכרותם לסבלו כשזעק על חייו בבור והם לא שעו לתחנוניו ואולי רצון לנקמה ועונש. מצד אחד אפשר לראות את יוסף כמי שהחליט להעמיד את אחיו בשורה של מבחנים, להתעלל בהם מידה כנגד מידה ולקחת את נקמתו מהם על עלבון הבגידה באחווה, על השטנה, המשטמה, הקנאה וערלות הלב שהניעו את מעשיהם חסרי הרחמים, ועל שלוש עשרה השנים שישב בכלא בגללם. מצד שני אפשר להעריך שהתנכרותו של יוסף לאחיו בפגישתם הראשונה לאחר שנים רבות לא נעשתה כלל ועיקר בשל נקמנות צרת אופקים. יוסף מעורר את אחיו, באמצעות התנהגותו המתמיה, המאשימה אותם בהאשמות שווא (ריגול, גניבה), ויחסו הקשה אליהם, הגורם להם לתדהמה, לאימה וחרדה, לסבל ומצוקה, לחשבון נפש נוקב על התנהגותם בעבר – על כך שמכרו אותו למצרים והודיעו לאביו כי טרוף נטרף.

וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם.

* יוסף מאשים אותם בהאשמות שווא:

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל.

כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לֹא כִּי עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם לִרְאוֹת.

וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף: הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם.

בְּזֹאת תִּבָּחֵנוּ חֵי פַרְעֹה אִם תֵּצְאוּ מִזֶּה כִּי אִם בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה.

שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם. וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל מִשְׁמָר שְׁלֹשֶׁת יָמִים.

* יוסף מטעימם טעם אבדן חירות במשך שלושה ימים, כהזדמנות לחשבון נפש, תמורת שלוש עשרה שנות המאסר, שמעשיהם האכזריים השיתו עליו:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא.

אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם.

וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ כֵן.

* יוסף מתעמר בהם, מתעתע בהם ומעצים את חרדתם וייסוריהם, כשהוא דורש שיביאו עמהם בחזרה את אחיו בנימין

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת.

* בפרשה הקודמת, פרשת וישב, שבה מתואר חטא מכירת יוסף בידי אחיו, לא נזכרת העובדה המפורשת שיוסף המושלך לבור הפיל את תחנוניו ואחיו התעלמו מצרת נפשו, אם כי בהחלט אפשר לתאר את הדרמה שהתרחשה כשהם ישבו לאכול בשלווה אחרי שזרקו אותו לבור והתעלמו מזעקותיו ותחנוניו לעזרה. מכל מקום, כאן עולה שיוסף הצליח בהתעללותו. הם מכירים מיד בקשר בין החטא לעונש, בין אשמתם על מה שעשו לאחיהם ועל התנכרותם לכל רגש אנושי למשמע תחנוני אחיהם וזעקותיו, ובין הצרה הגדולה שנקלעו אליה והאימה, הבושה והפחד הכרוכים בה.

משפט תמציתי זה הוא מהמשפטים הבלתי נשכחים בספר בראשית. “אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ…”, בפעם הראשונה נזכרת כאן תודעת האשמה האנושית, המבדילה בין אדם לחיה, ובפעם הראשונה נזכרת המילה אשמה או אשמים, הקשורה בתשתית התרבות. ראוי לזכור את התובנה היסודית בחקר התרבות שנוסחה בדבריו של פרויד בווינה של המאה ה־19 – כל תרבות מיוסדת על תודעה של בושה, אשמה ופחד. בלא שלושה רגשות עזים אלה אין תרבות אנושית, והאדם שייך רק לעולם החי הפראי בטבע שאין לו יכולת דיבור, יכולת הרהור, תחושת בושה או רגשי אשמה ופחד, המניעים אותו לחשבון נפש ולחזרה בתשובה.

הפסוק הנוקב מגלה לראשונה במילים ספורות רגשות עזים, אשמה ופחד, הכרה, בושה וחשבון נפש בסיפור עלילה החוסך מאוד בדרך כלל בביטויי רגש ומספר רק על עולם המעשה בפעלים קצובים. האחים מבטאים רגשי אשמה על מעשה שהתרחש לפני שנים רבות, לפני שלושה עשורים. יוסף היה נער בן שבע עשרה כשהשליכו אותו לבור בדותן, אבל הם ואביו קראו לו ילד, ‘והילד איננו ואנא אני בא’, וכבן שלושים כשיצא מהכלא במצרים, וחלפו שבע שנות השובע והגיעו שבע שנות הרעב. הם מודים כאן לראשונה בפי ראובן החוטא הראשי, בהיותו בכור האחים והאחראי שבהם, שראו בצרת נפשו של אחיהם הקטן כאשר השליכו אותו לבור צר עירום ועריה אחרי שפשטו מעליו את כתונת הפסים, ושמעו בעודם אוכלים את תחנוניו וזעקותיו המפוחדות הקוראות לעזרה, כשהוא ילד או נער מפוחד, והם מבוגרים שבעים, מתנכרים, קהי־חושים ורעי לב, אשר אטמו את לבם לסבלו של אחיהם הקטן והתנכרו למצוקתו ולתחנוניו, ולא חשו לא אשמה, לא בושה ולא פחד מעונש על חטאם הנורא, על כן הם משלמים עכשיו בתסבוכת שנקלעו אליה, המחזירה את הרגשות האנושיים שדחו מפניהם בעת הזוועה הנשכחת.

החומש בא ללמד שהעבר אף פעם אינו נח, אינו נמחה ואינו נשכח, שלחטא, עוון, פשע, לזדון והתנכרות, לערלות לב, אלימות, זוועה ועוול, אין שכחה ואין מחילה, גם לא לעינוי או עלבון, אונס או גילוי עריות או כל חטא אחר הנעשה במסתרים בגבולות המשפחה, האמורה להיות המרחב הבטוח המגן והאוהב. האחים הבוגרים, החוטאים במזיד, הפושעים אטומי הלב לזעקות אחיהם הקטן, מיטיבים לדעת שחטאו חטא חמור, שעליו מעולם לא נענשו, הן לאחיהם הן לאביהם, והם יודעים שהסבו לאביהם השכול, בשנאתם, טינתם, קנאתם ונקמתם, צער נורא במזיד, בשקר, מרמה ותעתוע, והסבו לו יגון עמוק, שלא יכול היה להתנחם עליו.

וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ.

וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם.

* יוסף החכם שם את אחיו במקום שבו יוכל לשמוע את שיחתם, מבלי שידעו שהוא מאזין ומבין, ברגע שהעמיד מתורגמן־מליץ ביניהם. המליץ הוא המתרגם עבורו מעברית למצרית את דברי אחיו ומתרגם עבורם את דבריו ממצרית לעברית. הם אינם יודעים שהוא יודע עברית היטב והמליץ־המתורגמן אינו אלא תירוץ להאזין לדבריהם גלויי הלב וחסרי הרסן, כשהם חושבים שהוא, אחיהם המתנכר, אינו מבין את שפתם. [במאמר מוסגר אוסיף שזה אחד מיסודות הריגול המדיני והריגול העסקי, שימוש במתורגמנים ידוע מאז ומקדם כגורם לדוברים לא להבין שהצד השני מבין היטב את שפתם מבלי שהם יודעים זאת].

יוסף המצרי הבכיר מתנכר לאחיו דוברי העברית, שהתנכרו אליו בנעוריו כשחטאו לו חטא מוות ולא הקשיבו לתחנוניו, והם סמויי עיניים, ערלי אוזניים ואטומי לב משכבר הימים, אינם מכירים כלל ועיקר בזהותו החדשה של אחיהם, המופיע לפניהם בכל תפארתו, בבגדי המשנה למלך, העדוי רביד זהב וחותם מלכות וכובע פרעוני מלכותי. הם אינם מעלים כלל על דעתם שהוא מבין היטב את לשונם ומאזין לכל דבריהם הנאמרים בסתר. הגאונות של הסופר המקראי, אמן המסכות והדיבור רב הקומות, עתיר האזכורים והרמזים המהדהדים, מגיעה כאן לאחד משיאיה הדרמטיים.

וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם.

* דבריהם גלויי הלב של האחים המכירים באשמתם ובחטאם, כאמור בדברי ראובן האח הבכור, גורמים התרגשות רבה ליוסף והוא בוכה. הוא אינו משתף אותם בהתרגשותו ובלבו הנכמר, אלא ממשיך להעמיד אותם במבחן. הוא אוסר את שמעון הזכור לרע מפרשת אונס דינה ורצח אנשי שכם, ומטיל עליהם אימה ופחד.

וַיְצַו יוֹסֵף וַיְמַלְאוּ אֶת כְּלֵיהֶם בָּר וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל שַׂקּוֹ וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ וַיַּעַשׂ לָהֶם כֵּן.

* יוסף ממשיך בתכנון ההתעמרות וההתעללות לטובת הנקמה או חשבון הנפש, בדמות מסע המבחן המוסרי האתגרי שהוא מעמיד בפני אחיו. הוא מפתיע אותם בהתנהגותו והוא גורם להם להיקלע למציאות מייסרת שיש בה העצמה של הבושה, האשמה והפחד, לצד אי הבנה, חרדה ואימה:

וַיִּשְׂאוּ אֶת שִׁבְרָם עַל חֲמֹרֵיהֶם וַיֵּלְכוּ מִשָּׁם.

וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן וַיַּרְא אֶת כַּסְפּוֹ וְהִנֵּה הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ.

וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹהִים לָנוּ.

וַיָּבֹאוּ אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אַרְצָה כְּנָעַן וַיַּגִּידוּ לוֹ אֵת כָּל הַקֹּרֹת אֹתָם לֵאמֹר.

דִּבֶּר הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ אִתָּנוּ קָשׁוֹת וַיִּתֵּן אֹתָנוּ כִּמְרַגְּלִים אֶת הָאָרֶץ.

וַנֹּאמֶר אֵלָיו כֵּנִים אֲנָחְנוּ לֹא הָיִינוּ מְרַגְּלִים.

שְׁנֵים עָשָׂר אֲנַחְנוּ אַחִים בְּנֵי אָבִינוּ, הָאֶחָד אֵינֶנּוּ וְהַקָּטֹן הַיּוֹם אֶת אָבִינוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.

וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ בְּזֹאת אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי וְאֶת רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ.

וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי וְאֵדְעָה כִּי לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם כִּי כֵנִים אַתֶּם אֶת אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם וְאֶת הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ.

וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יַעֲקֹב אֲבִיהֶם אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה.

וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ.

וַיֹּאמֶר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה.

וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל.

וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם.

אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל.

וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד כִּי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם.

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח.

וַיֹּאמְרוּ שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח וַנַגֶּד לוֹ עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת אֲחִיכֶם.

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ.

אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים.

כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ:

קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים.

* המנחה מורכבת כולה ממה שגדל בר בשדות ארץ כנען, או ממה שמובא אליה מרחוק כתבלין יקר ערך, ולא מנטיעה או מזריעה מעשה ידי אדם בארץ כנען. דבש או חלת דבש ובטנים שהם אגוזים ושקדים, כולם הם מעשה ידי הטבע ולא מעשה ידי אדם. נכאת, צרי ולוט נזכרים כמשא תבלינים ובשמים שמביאה שיירת הישמעאלים מהמזרח (בראשית ל"ז 25).

בניגוד לשבעת המינים שיוזכרו בהמשך החומש, הנשתלים, ניטעים ונזרעים רק בידי אדם בתקופה קבועה, ויבולם מובא למקדש במועד קבוע בשבעת החודשים הראשונים בשנה המקראית, בין ניסן החודש הראשון לתשרי החודש השביעי, בהם החיטה והשעורה מבשילות כדי קציר, הגפנים צומחות ומבשילות ענבים המוכנים לבציר, והזיתים מבשילים כדי מסיק והתמרים והתאנים והרימונים מבשילים כדי ארייה, גדיד וקטיף, עצי השקד או עצי האגוז, הנזכרים כפירות יבשים במנחה ששולח יעקב ליוסף, הם גידולי בר שאין להם מועד קבוע לנטיעה וזריעה או לקציר, בציר וקטיף.

וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא.

וְאֶת אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל הָאִישׁ.

וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי.

וַיִּקְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת הַמִּנְחָה הַזֹּאת וּמִשְׁנֶה כֶּסֶף לָקְחוּ בְיָדָם וְאֶת בִּנְיָמִן וַיָּקֻמוּ וַיֵּרְדוּ מִצְרַיִם וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יוֹסֵף.

וַיַּרְא יוֹסֵף אִתָּם אֶת בִּנְיָמִין וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן כִּי אִתִּי יֹאכְלוּ הָאֲנָשִׁים בַּצָּהֳרָיִם.

וַיַּעַשׂ הָאִישׁ כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף.

וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ.

וַיִּגְּשׁוּ אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל בֵּית יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו פֶּתַח הַבָּיִת.

וַיֹּאמְרוּ בִּי אֲדֹנִי יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה לִשְׁבָּר אֹכֶל.

וַיְהִי כִּי בָאנוּ אֶל הַמָּלוֹן וַנִּפְתְּחָה אֶת אַמְתְּחֹתֵינוּ וְהִנֵּה כֶסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלוֹ וַנָּשֶׁב אֹתוֹ בְּיָדֵנוּ. וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל לֹא יָדַעְנוּ מִי שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ.

וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל תִּירָאוּ אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת שִׁמְעוֹן.

וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף וַיִּתֶּן מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם.

וַיָּכִינוּ אֶת הַמִּנְחָה עַד בּוֹא יוֹסֵף בַּצָּהֳרָיִם כִּי שָׁמְעוּ כִּי שָׁם יֹאכְלוּ לָחֶם.

וַיָּבֹא יוֹסֵף הַבַּיְתָה וַיָּבִיאּוּ לוֹ אֶת הַמִּנְחָה אֲשֶׁר בְּיָדָם הַבָּיְתָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אָרְצָה.

וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם אֲבִיכֶם הַזָּקֵן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם הַעוֹדֶנּוּ חָי.

וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם לְעַבְדְּךָ לְאָבִינוּ עוֹדֶנּוּ חָי וַיִּקְּדוּ וישתחו [וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ].

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי.

וַיְמַהֵר יוֹסֵף כִּי נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל אָחִיו וַיְבַקֵּשׁ לִבְכּוֹת וַיָּבֹא הַחַדְרָה וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה.

וַיִּרְחַץ פָּנָיו וַיֵּצֵא וַיִּתְאַפַּק וַיֹּאמֶר שִׂימוּ לָחֶם.

וַיָּשִׂימוּ לוֹ לְבַדּוֹ וְלָהֶם לְבַדָּם וְלַמִּצְרִים הָאֹכְלִים אִתּוֹ לְבַדָּם כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם.

וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ.

וַיִּשָּׂא מַשְׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ.

* יוסף ממשיך לתעתע באחיו ולהעמיד אותם במבחנים מוסריים מייסרים קשים.

וַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל כַּאֲשֶׁר יוּכְלוּן שְׂאֵת וְשִׂים כֶּסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ.

וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי אַמְתַּחַת הַקָּטֹן וְאֵת כֶּסֶף שִׁבְרוֹ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֵּר.

הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם. הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ וְיוֹסֵף אָמַר לַאֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ קוּם רְדֹף אַחֲרֵי הָאֲנָשִׁים וְהִשַּׂגְתָּם וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לָמָּה שִׁלַּמְתֶּם רָעָה תַּחַת טוֹבָה.

הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְהוּא נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ בּוֹ הֲרֵעֹתֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם. וַיַּשִּׂגֵם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לָמָּה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלִילָה לַעֲבָדֶיךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה.

הֵן כֶּסֶף אֲשֶׁר מָצָאנוּ בְּפִי אַמְתְּחֹתֵינוּ הֱשִׁיבֹנוּ אֵלֶיךָ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְאֵיךְ נִגְנֹב מִבֵּית אֲדֹנֶיךָ כֶּסֶף אוֹ זָהָב.

אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים.

וַיֹּאמֶר גַּם עַתָּה כְדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם תִּהְיוּ נְקִיִּם.

וַיְמַהֲרוּ וַיּוֹרִדוּ אִישׁ אֶת אַמְתַּחְתּוֹ אָרְצָה וַיִּפְתְּחוּ אִישׁ אַמְתַּחְתּוֹ.

וַיְחַפֵּשׂ בַּגָּדוֹל הֵחֵל וּבַקָּטֹן כִּלָּה וַיִּמָּצֵא הַגָּבִיעַ בְּאַמְתַּחַת בִּנְיָמִן.

וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ וַיָּשֻׁבוּ הָעִירָה.

וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף וְהוּא עוֹדֶנּוּ שָׁם וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה.

וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם, הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ אֲשֶׁר כָּמֹנִי.

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק, הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲו‍ֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ.

וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת, הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם.

* יוסף ידוע הייסורים והמאסרים, שעבר הרבה שנות זעם, תסכול, חרדה וייאוש בימיו ושנותיו הרבות בבור הכלא, השכיל לארוג תעתוע מייסר כעונש ומבחן לאחיו המתנכרים לסבלו. הוא הצליח במזימתו להסב סבל רב ודאגת מוות לאחיו הרעבים החרדים ממוות ברעב ומתייסרים ברגשי אשמה על חטאם ועל התנכרותם למצוקת אחיהם בשנים עברו, ולהביא את בנימין אחיו הקטן אליו, ולהחזיר את אחיו שחטאו נגדו חטא מוות לפני שלושה עשורים, אל אביהם כשהילד איננו, בנימין אחיו הקטן, והקטון בבני יעקב, נשאר אתו במצרים.

כלומר, את השקר שהם שקרו ליעקב אביהם המשותף, אודות בנו האהוב יוסף, במזיד, בלי רחמים, ואת הייסורים שגרמו לאביהם, בכתונת הפסים שהפכה מביטוי של אהבה ומסירות של אב לבנו היתום, לבגד בוגדים של שנאת אחים רעי לב, ההורגים, משקרים ומתאכזרים לאחיהם הקטן ולאביהם הבא בימים, דאז, הוא גורם להם לחוות על בשרם, עכשיו, כשיצטרכו לשוב לארץ כנען ולעמוד בפני אביהם ולהודות בכישלונם המוחלט. הם, שמחקו מתודעתם המתנכרת את החטא הפשע והעוול כלפי בני משפחתם הישירים, חטא שפיכות דמים של אחיהם הקטן, שהמיט שכול, כאב וצער, ייסורים ויגון על אביהם, ירדו לשבור שבר ולהציל את המשפחה ממוות ברעב. אבל אחי הילד האבוד, הילד הקטן בן הזקונים, שערבו בפני אביהם על חייו וחירותו, אבד להם ונשאר במצרים, אצל שליט מטיל אימה שהתנהגותו בלתי צפויה.

יוסף מנהל כאן משחק שחמט רב־מהלכים, הוא מוליך את אחיו המתנכרים והאכזריים בדרך הייסורים הארוכה השזורה חרדה, אשמה, בושה, חטא ועונש, תמיהה ופחד, ואימת הבלתי מובן והבלתי צפוי, משום שכוונתו היא שישובו עם אביו מצרימה. אחיו של יעקב שחווים תדהמה ופחד, התנצלות והשתחוויה, אימה וחרדה, אינם ראויים לשום רחמים. חטאם המשולש של עשרת האחים כלפי אחיהם וכלפי אביהם וכלפי דינה ובלהה, שלדברי ספר היובלים, פרק ל"ד, פסוק 15, מתו מרוב צער כשהגיעה אליהן הבשורה המרה על מות אחיהם (דינה) ובן גבירתן (בלהה), היה כבד מנשוא, חטא שעליו מעולם לא נענשו, ותוצאותיו הרות גורל.

אנחנו כולנו בני ישראל, בניהם וצאצאיהם של עשרת האחים, משלמים על חטאם מאז ועד היום. כזכור, כתבתי בפרשה הקודמת, פרשת וישב, שלדברי ‘ספר היובלים’ חטא עשרת האחים שקרעו את כתונת הפסים של יוסף אחיהם הקטן והשליכוהו עירום נדהם ומושפל לבור, התנכרו לתחנוניו ואטמו את לבם לזעקותיו, טבלוה בדם ושלחו לאביהם ואמרו טרוף טורף יוסף, וגזרו עליו שכול נורא ואבל שאין לו תפוגה, התרחש בעשור לחודש השביעי, ביום הכיפורים. “ובני יעקב שחטו שעיר עזים ויטמאו את שמלת יוסף בדמו וישלחו אל יעקב אביהם בעשירי לחודש השביעי” (היובלים, פרק ל"ד, פסוק 12). אנו, צאצאיהם, כל בני ישראל, מתענים מאז ועד היום ביום הכיפורים, כדי לכפר על חטא זה שעליו אבותינו החוטאים לא נענשו: " על כן נחקק על בני ישראל להתענות בעשרה בחודש השביעי, ביום אשר הביאו אל יעקב אביו את אשר העציבו על יוסף, לכפר בו להם בשעיר עזים, בעשרה בחודש השביעי, פעם בשנה, על חטאיהם. כי העציבו נפש אביהם על יוסף בנו. ונחקק יום זה להתאבל בו על חטאיהם ועל כול עוונותיהם ועל כול שגגותם, לטהר עצמם ביום הזה, פעם בשנה". (שם, פרק ל"ד, פסוקים 18–19).

הפיוט ‘אלה אזכרה’ הנקרא ביום הכיפורים, וסיפור ‘עשרת הרוגי מלכות’, שלא חטאו ונענשו, מספרות ההיכלות והמרכבה, הנקרא ביום הכיפורים, יום השלכתו לבור וקריעת כותנתו והטבלתה בדם, לדברי ספר היובלים, שייך לכפרה שאין לה קץ ותכלה על החטא של עשרת האחים שחטאו ולא נענשו, בידי עשרה חכמים שנהרגו על קידוש השם, כשנענשו ולא חטאו.

אבות האומה, עשרת בני יעקב, אינם ראויים לסליחה על חטאיהם, פשעיהם ועוונם. גורל צאצאיהם, עם ישראל ידוע הסבל, עמד ביחס ישיר לגודל אכזריותם, התנכרותם וזדון לבבם. על הסבל הנורא שהסבו ליוסף וליעקב בהתנהגותם חסרת הלב בפרשת וישב, שלמו צאצאיהם מחיר יקר בהיסטוריה של רדיפות וייסורים, כשרודפיהם האשימו אותם בבגידה, בכפירה ובשקרים ובפשעים מכל סוג. הביטוי הלטיני המבוסס על תיאור הצליבה בבשורה על פי מתי, שעניינו היהודים הכופרים והבוגדים: perfidies Judaeis (perfidious Jews) היה שם נרדף ליהודים בכנסייה הנוצרית במשך אלפי שנים.

אחתום את דברי על הסיפור הדרמטי בפרשת מקץ, על עומק הסבל האנושי וגדולת החכמה והתושייה, על חשיבות החלום בהיסטוריה ועל מפעליהם הגדולים של בני האדם שראשיתם בחלום ואחריתם בפענוח חלומות ובפתרונם בעולם המעשה, בציטוט של תומאס מאן בעמוד הפותח את ספרו הגדול יוסף ואחיו:

‘עמוקה היא באר העבר, האין עלינו לכנותה באר ללא תחתית? אכן ללא תחתית היא, אם –ואולי רק אם –עבר פירושו רק עברה של המהות האנושית, אותה מהות חידתית המכילה בתוכה את הווייתנו־אנו השטופה בתשוקה טבעית ואומללות על טבעית; שמסתריה, כמובן, הם הרישא והסיפא של כל דיבורנו ושאלותינו, משווים דחיפות בוערת לכל מוצא שפתינו ואינטנסיביות לכל שאלותינו. שכן ככל שנעמיק להטיל את משקלות האומדן, ככל שנחדור ונידחק למעמקי העולם התחתון של העבר, כן נגלה שיסודותיה המוקדמים ביותר של האנושות, תולדותיה ותרבותה, עמוקים הם לאין חקר’.²