א. 🔗
גם לפני פרוץ המלחמה הגדולה, שזעזעה יסודות תבל לאין מרפא, כבר “רגנו בבטנה” הרעמים החבויים. אבל למראית עין היה שפוך על הכל שקט אידיאלי. גם המלחמה, שהיו קושרים מזמן לזמן באי כחה של הדמוקרטיה נגד סדר החברה הישן, באה רק לשם “פרסומי מלתי”. זאת היתה שירת העתיד. מכלל שיחה נאה לא יצאה. החיים התנהלו כמשפטם. ההלכה והמעשה היו שתי מלכויות, שלא נגעו עוד אשה בחברתה.
והנה באה המלחמה, ובאו תוצאות המלחמה ומסגרת החיים נתפקקה. הכוחות הצעירים לא הסתפקו במלחמת דעוֹת בלבד, הדור לא חפץ עוד לדחות את השאיפות ולעשותן “הלכתא למשיחא” – מן היום למחר. אירוֹפה הועמדה לפני הרגע המכריע. הגיעה השעה לאישיות הבודדת הגדולה, שהיא תהיה המכרעת. החברה העיפה, הנקרעת מבפנים, מוסרת את עצמה תמיד בשעות מטורפות כאלו בידי היחיד. על פרשת הדרכים של ההיסטוריה מתנוססים עמודיה החזקים בדמות אישים כבירי רצון וכבירי כח.
מן הצפון ומן הדרום באו שני האנשים, ילידי המהפכה הגדולה: מרוסיה ומאיטליה, לנין ומוסוליני – תרתי דסתרי, שתי תורות קיצוניות, שהקיצוניות היא הצד השוה שבהן. בזה כחן. בשעת מהפכה גוֹברים רק האיתנים: האש או המים. כל מה שעומד באמצע נדחק הצדה לימים רבים.
לנין איש הצפון, היה איש ההגיון הקר, הנואם ללא מליצה, ללא חום, –בחינת “יקוב הדין את ההר”. מוסוליני, "חברוֹ מן הקטב השני בן לעמי ים התיכוֹן, אנוש תוסס, מעריץ הפתוס, חוצב להבות אש, זה שנהנה מכחו והשפעתו על ההמונים, מהכנעתם, הוא, להפך, איש הרומנטיקה, ארטיסטן ועם זה בעל משמעת צבאית אדירה. זה שקורא למלכות וצמא לַתִּפְאֶרֶת.
שני אלה, יוצרי הקומוניזם והפאשיזם, לא רק ללמד על עצמם יצאו. שניהם משמשים סמלים לתקופה. על שני הצירים האלה מסתובבת ההסתוריה של זמננו.
ב. 🔗
בֵניטו מוֹסוליני נולד בשנת 1883 במחוז רוֹמַנְיָה, שנחשב לאחת “האפרכיות האדומות” שבאיטליה. עודו בנערותו ספג לתוך נפשו את רוח מחוז מולדתו. אביו הנַפָּח היה חדור הרוח הרפובליקאית וממנו באו לו הרעיונות הסוציאליסטיים הראשונים; שובב היה הנער, סוער ומסתער ואוהב תגרות. “אהבתי לחיות – כותב הוא בזכרונותיו – על פני דרכים, בשדות ובתוך הכרמים”. אמו שמשה מורָה באחד מבתי־הספר, ועל פי דרישתה נשלח הנער לעיר פוֹרָלי להתחנך שם. "לא הצטערתי – רושם הוא באותם הזכרונות – אלא על הזמיר שבכלוב על יד חלוני. לפני נסיעתי התגריתי באחד מחברי, ברצותי להכותו נתקלה ידי בַקיר ונפצעה, וכך באתי ביד מחֻבֶּשֶׁת לבית־הספר. “מראה חי וער לנער הזה”, אמר המנהל.
ואולם הנער התוסס לא האריך ימים בבית־הספר, ולמרות רוב בקשותיה של אמו גורש משם בגלל המריבות והמהלומות, שלא פסקו. בן שש־עשרה הוא עוזב את למודיו ומתמסר לספרות. בעתון מקומי הוא מפרסם מאמרים וכותב סוניטות מוצלחות, שבזכותן, כמנהג הימים ההם בארצו, הוא זוכה לתואר מורה. והוא מקבל עליו עול הוראה ומצליח, והילדים נקשרים אליו בקשרי אהבה ואמון. גם ההורים מכבדים אותו ורואים בו יתרונות השפעה ושאר־רוח. ואולם בימים ההם גובר בלבו יצר הנדידה, והוא עוזב את איטליה מולדתו ויוצא לשווייץ. חיים קשים הוא חי שם. בכל עבודה שחורה או מתנסה, – מורה צרפתית לילדים, כותב בעתוני הסוציאליסטים, קושר קשרי־ידידות עם גולי רוסיה, לומד את דרכי חייהם, חודר לרוחם המהפכנית, וכ"רוסי נאמן" הוא יושב חבוש בבית־הסוהר בשל חוסר דירה…
ואולם הארץ היקרה, מולדתו, מושכת את לבו אליה בגעגועים, ובשובו לאיטליה הוא נכנס עד־מהרה לתוך המערכות החברותיות והוא מראה בכל מעשה אשר יעשה את אומץ־רוחו ואת כח־ההחלטה הטבוע בנפשו. מסדר שביתות ומנהל את השובתים בדרכי אַלמות, מלא קור־רוח ועקשנות, וכעבור ימים מועטים נעשה הוא השולט על חוגי העובדים. ואולם רוחו דורשת מרחב, היקף־פעולה, והוא עוזב את רומניה־מחוזו, משתתף בועידות הסוציאליסטיות וכר נרחב לעבודה נפתח לפניו. המרץ הגדול שוטף בתוך המסלול, שסלל לו הוא בכחו. וכמו כל אישיות קיצונית כן רואה אף הוא, מוסוליני, בימים ההם בסוציאליות את חזות הכל. בזמן כבוש טריפולי על־ידי איטליה אין הוא, שהגורל העמידו כעבור שנים מועטות למטיף לכבושים, מבין לשם מה הכבוש הזה לאיטליה מרובת האוכלוסים ומחוסרת הנכסים, והוא שופך גפרית ואש על ראש לאווריולה, וזיר הממשלה בימים ההם.
אבל הנה באה המלחמה ועמה באו גם השינויים בהשקפות. גברה האמונה, כי עם קץ המלחמה הזאת תוצר סוף סוף החברה הצודקת וגאולת האנושיות תבא. ניעורו ההרגשות הלאומיות, ורבים מחברי המפלגה הסוציאלית נספחו אל דגלי הקרב. מוסוליני נספח אף הוא ללוחמים והוצא מן המפלגה, שבה נלחם במשך שנים את מלחמת הקיצוניים. מוסוליני לועג לרודפי השלום. “שֵׂיות פועות” אלו של רודפי־השלום תובעים אותו למשפט המפלגה. הוא מופיע על הבמה, ואין נותנים לו לדבר. הוא מכה על השלחן עד שאגרופו נפצע, ובהושיטו את ידו השותתת דם הוא קורא: “אתם שונאים אותי באשר עודכם אוהבים אותי… אתם תחרימוני, תגרשוני מרחובות איטליה! אבל נשבע אני לפניכם בזה, כי עוד אוסיף ואדבר לפני העם הזה. עוד ינהרו אחרי המוני איטליה וישאוני על כפים, בשעה שאתם לא תדברו עוד ולא תתהלכו בה. ועתה מובטח לי, כי תשמעוני!”
ואמנם שמעוהו. וכעבור שבועות מספר הוציא את עתונו “פופולו ד’איטליה”, ויום יום התריע על תפקידם של איטליה במלחמה זו. מאמריו זעזעו את הארץ. הוא הוקף בצעירים בעלי מרץ, ובשעה שנפלה הוזרה של סאלאנדרה הכין מרד כנגד הממשלה. מספר תומכיו הלך וגדל. העם ברובו היה בשדה־הקרב. אף הוא נפצע. ואחר כך באה ההתפכחות ולבסוף התפשטות הבולשביות באיטליה. ואז נוצר הקיבוץ הלוחם הראשון של “הפַשיוֹ”. במילאנו, מקום הוסד המפלגה החדשה; אמרו לדון על תכנית למפלגה. ואולם מוסוליני הכריז, כי התכנית האחת היא – המלחמה. וכעבור ימים מעטים בא כבוש פיומה על ידי המשורר ד’אנונצ’יו. הרגש הלאומי נתחזק במעשה הנועז הזה. מוסוליני תמך בעלילת המשורר. הפשיזם הלך ונהפך קמעה־קמעה לתנועת־עם. כל היוצאים לצבא, כל המעמד הבינוני, נספח לפשיזמוס. הנוער המשתלם – רובו מצא בתנועה זו בטוי לשאיפות של גדולה ומרץ, להתנגשות הכחות ולמעוף הדמיון וההישגים. הקרקע הוכשר. מוסוליני תופס בידו את רסן הממשלה. העם נושא את עיניו אליו בהערצה. הוא נותן לו את הרגשת האושר הגדולה לחוש גדולות, להאמין לתפארת הגדולה שתבוא. הוא מטפח בו את המיתוס הלאומי של רומא, הוא מכריז על קיסרות – על מלכותא דארעא ומלכותא דרקיע כאחד. הוא־הוא הגבור השלם במובן הקרלֵילי, הכובש והמכניע.
ג. 🔗
ארבע שנים עברו למן היום שבו עלו “החולצות השחורות” אל הקפיטוליום ברומא וכבשו את הבירה. התנועה הלכה ונעשתה קיצונית משנה לשנה. פה ושם הולכות ונשמעות כבר כיום גם האנחות הראשונות, שנאנח העם “מרוב טובה”: בימים האחרונים נסו בפעם החמישית לשלוח יד ולהרוג את ה"דוצֶ’ה", את מוסוליני. שהרי כל מתנגדיו יודעים, כי רק באישיותו שלו תלויה המפלגה כולה ובהפָסק חוט חייו, ויפָּסק גם חוט חיי־המפלגה. ומכאן גם ההערצה הגדולה, הערצת אֵלים, לזה שהאלהים גונן עליו ומצילו.
רומי שאפה לגבור, והגבור ניתן לה, – אותו גבור, שהנהו כיום יורשם בלתי־הנאמן והגאוני כאחד של אישי התחיה הנאורים באיטליה: מאציני וגאריבאלדי.
תרפ"ז
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות