העתונות המצרית פרסמה ידיעה טלגראפית, כי המספר ז’ורז' דיהאמל נבחר כחבר האקדמיה הצרפתית.

זוהי ידיעה ספרותית, שגם ערך חברותי לה. כי דיהאמל איננו רק אחד הרומניסטים המחוננים ובעלי הסגנון הקלאסי של זמננו, הוא גם אישיות תרבותית בעלת יתרונות מוסריים ואסתיטיים, חניכת האשכולה הנאורה של צרפת השכלתנית, בעלת הטעם הטוב ותפיסת־החיים הישרה, הכנה ורוויה שווי משקל רוחני – זו, שדמותה עוצבה במשך דורות על ידי גאוני־המחשבה וההבעה, אנשי־האמונה, החותרים לקראת תיקון עולם־יה ופיתוח יפיו, זו של מונטן ורבלה, פאסקאל ודיקארט, וולטר ורוסו, רנאן ומישלה, פראנס…

לא לשוא היה דיהאמל לאחד המרצים החשובים והנלהבים כאחד של צרפת בימינו. הוא הנהו אדם בעל ידיעות אנציקלופדיות, שכל דבר תרבותי, חברותי ומוסרי איננו עלול להיות זר לרוחו האנושית. כל המתרחש בעולם מעורר את סקרנותו. הכל מעסיק אותו, הוא ער לחיי־הפרט ולחיי־הכלל, לחיי־אומתו כלחיי־האומות האחרות. לעתים קרובות יסייר את ארצות תבל: הוא ביקר ברוסיה כבארצות־הברית והוא חש בצורך המעשי לשתף את הצבור הרחב ברשמיו, במחשבותיו ולפעמים לכוונו בעצותיו ובהדרכתו בכתב ובעל פה, בהרצאות ובספרים.

אולם אין הוא משתכר ממראה־עיניו, אין הוא מתלהב יתר על המדה מהגיונותיו. הוא שומר על שכלו הישר, על שווי־משקלו, על הקצב שבדבריו; הוא נשאר לאטיני, בן ים־התיכון בכל הופעותיו הצבוריות והאישיות, ואין הוא מסיח את דעתו מבעיות־הלשון הצרפתית, רוחה, כללי־חיותה, ניביה ונעימותיה. הרצאותיו על הספרות, על המוסיקה (הוא מחלל בחליל ורגיש ליצירות מוצארט, ביטהובן; הוא איש החי בחמשת חושיו) מלאות רוח־הערצה לגאון־אומתו ועם זה רוויות הן כשרון־הערכה ובקורת חפשית ובלתי־אמצעית. דיהאמל נמנה על סוגי־היוצרים, שכל מוצא־פיהם מעורר בלב הקורא או השומע רגשות־אהדה, הדים לבביים. הוא איננו סופר בלבד; הוא אישיות כנה, ערה ועדינה, וכל גאותו על נאמנות־רוחו, על אנושיותו, על היותו אדם.

כיום הוא אחד האישים המפורסמים והמוּכרים ביותר בצרפת ובעולם כולו. יצירותיו נקראות מתוך חדוה בכל הארצות; הטיפוסים שיצר, הטיפוסים האישיים כטיפוסים הקבוציים, ידועים כמעט לכל והיו כבר לנחלת־רבים; סאלבאן, גבור רומניו “שני האנשים”, “יומן סאלבאן” היה לסמל האדם, שהנהו נטול כח־החלטה, בעל נשמה מעונה, חולה, ומסתבך מתוך חוסר־רצון והיסוסים בלתי־פוסקים בתוך סבך־החיים; ספרי דיהאמל מחיי־המלחמה, מיסורי־הלוחמים, שטפל בהם כרופא (הוא ניתח שלושת אלפים אנשי־צבא) רוויים רחמי־אנוש. יצירתו האחרונה, “הרומן־הנהר”, שארבעת כרכיה הראשונים כבר יצאו לאור, יצירה גדולה וכבירה, מספרת ומתארת תולדות משפחה, משפחת פאסקיה, שמבצבת ועולה מתוך שכבותיה העממיות של החברה וכובשת לה, שלב אחר שלב, מקום חשוב ונכבד… מכחול צייר רב־גוונים לו, ועם זה הריהו בעל עט עתיר־הניבים ואמצעי־ההבעה, הרווי הומור וריתמוס כאחד…

כי דיהאמל הוא יורשו של אנאטול פראנס בסגנונו הקלאסי, בהרצאתו הבהירה, הנאה והאצילה, ובתפיסת־החיים הנבונה, שאיננה אירונית כזו של יצר “ז’ירום קוניאר”, אבל מלאת טוב־לב היא. הוא מספר־אדריכל, שלמד הרבה מפלובר, מבאלזאק ואולי אפילו מזולא ובודאי ממונטן, ממוליר, וולטר וראסין. אולם אין הוא אמן־בנאי, שכופה על עצמו את הכרח ההתפתחות של רקמת־העלילה מתוך רצון הגיוני וקשר מהודק־קפדני ויודע הוא לשמור על הבנין הספורי, אבל עם זה הוא נוהג, מתוך כוונת־מכוון, מנהג של חרות, ומתיר לעצמו, כבספרו החדש, שיצא לאור בימים אלה, לנטות לצדדים, – דבר שמשרה על היצירה אוירה בלתי־מתוחה וחפשית.

כאמור, דיהאמל נוסע הרבה, לומד הרבה, מעשיר את רוחו מתוך מגע נפשי בלתי־פוסק עם הטבע, עם החברה ועם אישים־יחידים. עם זה הוא יונק ממקור חייו, הויותיו והוית־משפחתו. הרומאן – הנהר האחרון מזכיר בהרבה את תולדות משפחתו, שדיהאמל עצמו תאר בשיחותיו עם סופרים־חברים…

אביו היה פקיד בבית־מסחר ומטופל במשפחה גדולה. כאשר עלה על דעתו, בהיותו בן ארבעים וחמש, כי מן הראוי ללמוד את מלאכת־הרפואה, גמר אומר בנפשו להתמכר ללמודים. כשהיה לרופא ומשפחתו טפסה ועלתה בסולם־החברה, מלאו לו נ"א שנה; דיהאמל היה הבן השביעי לאביו; הוא סבל, למד והיה אף הוא לרופא; בימי המלחמה נמצא בחזית ועבד כמנתח. הוא ניתח שלושת אלפים פצועים. מני אז יצר יצירות ספרותיות, כתב ספרי־נסיעות וכל עבודה אמונתית חדשה שמשה לו אמצעי נוסף לתת בטוי לאישיותו הנאמנה, היפה ומרובת כחות־היצירה. בחדשים אלה נתמנה לעורך הירחון בעל הערך הספרותי ובעל־ההשפעה הגדול בתולדות הספרות של הדור הקודם: “מרקור דה פראנס”. כי דיהאמל הוא בעת ובעונה אחת יוצר ומבקר, בעל דמיון ובעל כח־ניתוח, מספר ואיש־המדע.

בשיחה עם אחד מחבריו אמר פעם: “כמעט כל מה שלמדתי בחיי הוא פרי עניי; סבלי הרב בשנות־עלומי עיצב את אישיותי. ואף־על־פי־כן בשעה שאני מתבונן אל בני, אל שלושת נערי, תוקפת אותי תאוה איתנה חיתית־תמימה, אבסורדית למנוע מהם כל אותם נסיונות־החיים מלאי־המכאוב, שחנכוני, נפחו בי אומץ־לב והביאוני לידי בגרות; ואירוניה מוזרה של מאורעות־חיים: כדי ללמוד משהו יש הכרח, שילדי יסבלו; דבר זה ידוע לי יפה ואף־על־פי־כן אין ביכלתי להסכין עם זאת”.

קו אנושי, אבהי, שיש בו כדי לתת דמות נאמנה לאישיותו הכנה והנאה של יוצר רב־כשרון זה.