רומן רולאן הוא מכוהני דורנו. מעולם לא עלה בידו להיות אמן גרידא; מעולם לא השכיל למזג בקרבו את המספר ואיש הרוח מזיגה מלאה והרמונית; מעולם לא יצר יצירה שלתוכה תהא יצוקה יציקה אמנותית מחשבתו החברותית האנושית. אפילו “ז’אן כריסטוף” מורכבת מיסודות של שירה ושל טראקטאטיות. בשעה שידידו של הקומפוזיטור אוליביה מעביר בפני חברו את חיי צרפת ופריז, על שדרותיה השונות, הרי התמונה הנגלית לנגד עינינו היא מעשי ידי מוראליסטן ולא מעשי ידי אמן. רולאן המשורר של הספרים הראשונים נהפך לאיש העיון, שדבריו מלאי ענין, שכן הם פרי הסתכלות מעמיקה וחרדת אישיות מוסרית גדולה; ולא לשוא הוא מוצא את דרכו בתיאור אישים גאונים וגם בה חי את גבורי המהפכה הצרפתית. הוא כנהו איש הרצון והמאמץ הרואה בחזון העתיד את טעם החיים והוא מתמלא חויות אושר למראה מרצם של יוצרי החיים והערכים החדשים. אבל בדרך כלל לא השכיל רולאן ליצור מעין סינתיזה בין רוח המוסריות ובין רוח האמנות שבו, כאילו שתיהן שוכנות בתוך אישיותו ללא כל קשר.

ואמנם עם פרוץ המלחמה העולמית נתגבר בקרבו היסוד המוסרי, רולאן היה גבורה הרוחני של האנושות. בימי־סערה והתלקחות היצרים, שמר על שווי משקלו ולא נגרר אחרי רוח המלחמה שבעולם. הוא עמד, “מעל למערכה”. הוא הכריז על הכרח בשלום בין גרמניה ובין צרפת ולא נספח לאזרחי צרפת השמאליים, שנתעלמו אז מקאנט וגיתה ואף התנכרו לערכם בתורת אנשי רוח גאוניים ועולמיים; הוא נשאר נאמן לרוח האנושית – ולו תהא היא גרמנית־אנושית. הוא ראה כמתוך חזון־זועה את אשר היה כרוך במלחמת העולם והוא עמד יחידי כנגד כולם ותבע את ההגנה על זכויות האדם.

מני אז עמד מתוך נאמנות על המשמר. הוא נלחם את מלחמת החופש, מלחמת הרוח ועם זה הכריז על אהדתו למהפכה הרוסית, הגן על עובדי הרוח ועובדי הידים, דרש איחוד כחות החרות, עמד לימין הספארטאקים, תקף את הפאשיזמים למיניהם. הוא לא יכול עוד להתמסר לאמנות מתוך התמכרות נפש שלוה בתורת אזרח העולם. הוא השמיע את קולו כנגד כל מעשה עול, שנעשה בכל מקום.

ולא עוד אלא שנלחם את מלחמת אנשי הרוח כנגד המהפכה הבולשבית עצמה. מעשי האלמות שבה עוררו את התנגדותו המרה. “האלמות איננה יכולה להיות לעולם בבחינת מעשה מצוה, שיש להתקשט בה”, כתב הוא; הוא חש בהכרח להלחם במהפכה גופא: “אם אין היא מבינה לצורך הזה בחופש, כי אם אין היא חדורה הכרה זו… הרי אין היא אלא אחת מן הצורות החדשות של הריאקציה”. רולאן לא הסכים לאותם הסופרים, שקבלו את המהפכה הרוסית מתוך רצון ונספחו אליה, על השגיאות ועל הדעות שבה. אין לזלזל בעצמת “הרוח, שיש בו משום כח הטבע, שיש לו גם חוקיו הוא”. הפרובלימה היא: – למצוא את הדרך המשותפת “שבין המהפכה הכלכלית והחברותית ובין רוח החופש”, כי “אין אני נלחם במעשה משטר אחד כדי לשמש משטר שני”. אין הוא דוגל בשם חרות היחיד והצדק כנגד המדינה למען יכנע למעללי שלטון אחר. כי כל אמצעי פעולה מעצבים את דמותו של האדם או בהתאם לריתמוס של האדם או בהתאם לריתמוס של הצדק או בהתאם לריתמוס של האלמות".

דברים כדרבונות, שנאמרו בויכוח, שנתלקח בין בארביס, חסיד הבולשביות ללא היסוס ובין רולאן, שלא היה בכחו לוותר על הנכס היקר של חופש המצפון. והאמת ניתנת להאמר: אישיות מוסרית כבירה בוקעת ועולה מבין אותם העמודים של אותו הקובץ, שבו נקבעו מאמרי רולאן בשם “חמש עשרה שנות מערכה” (1933–1919), אישיות אמיצת לב, חפשית ונאמנה, שבדורנו הנבוך – היא מזהירה בזוהר מיוחד. שכן אין לקרוא את המאמרים האלה בלא רטט: הלב מתפעם למראה מלחמתו הטראגית להשלטת סדר אנושי בעולם.

אבל דא עקא, שעם קריאת המבוא ואחר “הפאנוראמה” הארוכה, שבה מתאר רולאן את פרשת הגיונותיו, שהיא גם פרשת כל אדם אחר מבני דורנו, החרדים לגורל תרבותנו – מתחור, כי רולאן נתגייס אף הוא לתוך מחנה הלוחמים, מחוללי מעשי האלמות… “מן ההכרח הוא, כי הרוח תכנס לתוך השורה”… ומחבר “מעל למערכה” מוותר על “האילוסיה העקשנית” של חרות הרוח, שהוציא מלבו הברות אנושיות הקורעות לב… לעת זקנה הפך רולאן – מתוך יאוש ולאחר שמלא תפקיד מתווך בין גאנדהי והמערב, נתלהב לרעיון של “אי התנגדות” ונלחם במעשי האלמות של המהפכה הבולשבית – לאיש מפלגה, למעין בולשביק הפונה עורף לכל עברו… לא לשוא מסתיימת יצירתו האחרונה “הנפש הקסומה” באפותיאוז של רוסיה הסוביטית. בספרים האחרונים של רומאן זה ניטל טעמה האמנותי וערפל כבד מכסה את חללה. אבל כבר חשים בה אנה נוטה רוחו של רולאן…

בהגיעו לסוף סקירתו ב"פאנוראמה" שלו על מהלך רעיונותיו, מזכיר יוצר ז’ן כריסטוף אותו מחזה הקסם שבדראמה השקספירית, “קליאופטרה”, “בערב אותו הלילה שבו יחתך גורל העולם ושבו שומעים בתוך האפלה, מעל למחנה אנטואן, מוסיקה מסתורית, חלילים וזמרה… זוהי הלויתו בלתי הנראית של דיאוניסוס, אלה הם אלילי העולם הישן: “האנושיות” “רוח החופש” הבורחים מן המחנה… הם עברו למשטר החדש” כותב רולאן…

בסיום זה הוא אומר להתנחם ולנחם את האחרים… אבל מה עמוקה ותהומית היא הטראגדיה של איש הרוח, המקריב על מזבח המהפכה את עיקרי הרוח והחופש, המוותר על מצפונו ונספח כמגויס לצבא המפלגתיים.