א.    🔗

מראשית בואו לבשה אישיותו צורה של אגדה והזהירה בתוכנו בדמות המאירה של גבור לאומי. קריאתו לחיי כבוד ולפתרון שאלת היהודים על ידי יצירת מדינה עברית יחד עם בטויו החדש, האיתן ומלא הכרה עצמית, הלהיבו את הדמיון והפיחו רוח חיים בעם ואמונה בכחות עצמו. לעם רצוץ ונרדף ניתן לפתע העוז להרים את ראשו ולשאת את עיניו לשאיפות דרור ולרעיונות של שחרור הפרט והלאום.

דמות זו, העממית והאנושית, בת האגדה הקוסמת, דומה, תשאר חרותה לעולמים בלב העם ותוסיף אומץ ועצמה לתנועה, שהוא חוללה. האישיות הכבירה והנאצלה, המשעשעת את הדמיון בתפארתה ומחזקת את הלב בגבורתה המוסרית, תהא משמשת תמיד מלאך־מגן לתנועה בכל גלגוליה – ודמותו זו לא תעזבנו גם לאחר קריאה בספר זה היקר, שבו רשם הרצל יום־יום את דבר לידתה של התנועה הציונית. הדמות, פרי חזון העם, אינה דמיון בלבד; זוהי אותה הדמות החוזה והמעפילה, הנבואית ורווית רוח־עוז ויכולת־הגשמה, העצבה־הטראגית כאחת המצהירה ועולה מבין שורות יומניו; וכמו בימים ההם, ימי יצירת ההסתדרות הלאומית־המדינית, כן גם עתה, בשעה שאנו קוראים את פרטי הרהוריו ומעשיו בספר זכרונותיו, ניצב לפנינו חי אך הוא, המשורר בחסד עליון, בהשראת רוחו האיתנה ובכשרון המעשה – האישית המוסרית, הטהורה והזכה.

כח־מניע ראשון היה רגש הכבוד שקנן בחביון נפשו; הגאוה, האנטישמיות, השפלת כבוד היהודים, הדריכו את מנוחתו מיום עמדו על דעתו. ומשהחל מהרהר בפתרון שאלת היהודים, לא נרתע בפני כל האמצעים, שבכחם להשיב את הכבוד לעמו.

ומכאן קו מיוחד לאפיו של הרצל ולרוחו: עובדה אחת, משונה ומפתיעה, שאין לעמוד עליה מבלי שתעבור אותנו סחרחורת, מסופרת עם פתיחת ספר־הימים; ועובדה זו אמנם יש בה כדי להראות לנו עד־מה היה הרצל רחוק מחיי היהודים בטרם יתיצב על דרכו הנכונה. – ואולם מאידך גיסא היא מורה אותנו על תכונות־אישיותו לבקש פתרון קיצוני ומוחלט לפרובלימות המעסיקות אותו ועל העזתו לחשוב מיד על דרכי הוצאתן לפועל.

והעובדה היא זאת, כשראה הרצל, שאין מוצא לצרת היהודים ולאנטשמיות, גמר אומר בנפשו לחולל תנועה כבירה בין היהודים, שיעברו באופן חפשי וגאה אל הנצרות… וכך נאמר בספר־הימים: "בעצם זהרי־יום, ביום ראשון בשעה שתים־עשרה, תצא לפועל ההמרה בתהלוכה חגיגית ובצלצול פעמונים – לא בבושת פנים כמו שעשו יחידים עד אז, כי אם מתוך תנועת גאוה: – ומה שהמנהיגים ישארו ביהדותם… זה ירים את כל הענין וישית לו “קו של גלוי־לב גדול”… המרה פשוטה, תמימה וגאה – היינו: פתרון קיצוני, מוחלט ומכובד. לכאורה תכנית מדהימה, אולם ככל אשר נגולה פרשת חויותיו, מחשבותיו וחפושי־רעיונותיו, כן נעשית הצעת התבוללות וגויות זו מובנת יותר. זו היתה סערת־רוח כבירה, התחלתו של פרוצס טראגי, שהתחולל בלבו עדי היותו בָשֵל ומוכשר לקלוט ולמצוא את הפתרון ההיסטורי היחידי לשאלת היהודים: הפתרון המדיני־החברותי.

ב.    🔗

מבט נשר לו, עין מדינאי־משורר, שנחן במתת־יה להשיג ולהקיף באורח אינטואיטיבי את שאלת היהדות ומצבה בעולם. בקפיצה נחשונית הוא עובר על פני הנעשה מסביב לו וחותר לקראת החוף הרחוק – המדינה היהודית ויצירת המסגרת למדינה זו. ואידיאה פשוטה זו, כשהיא באה לידי בטוי על־ידי הפאתוס הכביר של אדם המאמין בכחותיו ובדרכיו, תדהים ותקסים בבת אחת בתומה הגאוני ובעיקר במעופה האיתן. בעצמת חנו לקח את לב כל אלה, שקרא לפניהם את תכניתו ובאמונתו קשר אותם בקרבם אליו. אפס בהתרחקו מעליהם, ובהנטל מהם השפעתו הכובשת, חזרו ושקעו בחיי יום־יום ויתנערו מכבלי השפעתו והיו למתנגדיו, ואף גם הביטו עליו כעל איש־הרוח המשוגע, הנלהב והמסוכן. להעפיל עמו אל הר־ההר של האידיאה שלו, לא העיז אף אחד.

מה כביר הרושם בקראנו את רשימותיו ואת מכתביו! גאוה של אציל־רוח עברי, שלא ראינו כמותו עוד בחיינו מהלכת בינות לדפי היומנים כך מדבר רק בחיר־אלוהים, שהופקד מטעם ההשגחה הלאומית לגואל לעמו. כל הדרכים הקודמים לפתרון שאלת היהודים היו נעדרים מעוף לאומי־היסטורי; מצומצמים היו ועל־כן לא הצליחו, אבל הרצה מרצה לפני הברון הירש: “ראשית כל פוסל אני את יסוד הצדקה כיסוד שוא מעיקרו. אדוני מגדל פושטי־יד. אופיני הוא, שבשום אומה ולשון לא רבו כל כך מעשה צדקה ומספר פושטי־יד כמו אצל היהודים. בולט הדבר שיש קשר בין שני החזיונות האלה, הצדקה מקלקלת את אפיו של העם”; במלים אחרות: הדרך הנכונה היא יצירת עם בעל מבנה כלכלי־תרבותי בריא במסגרת מדינית והרמת כבודו בעיניו ובעיני עמים אחרים; שאר האמצעים לטובת היהודים אינם בלתי־אם ארעיים ולא יקומו ולא יעשו פרי, ולאט־לאט, ובצעדי־בטחון, הוא צועד לקראת אותה הדרך היחידה, המדינית־ההיסטורית: שבה תלוי פתרון שאלת היהודים בימינו “אולי לא מיותר להדגיש כאן (במכתבו להירש), שכל מה שאני עושה איני עושה אלא בתור מדינאי; אין אני איש העסקים ולעולם לא אחפוץ להיות איש העסקים” – ואנו מוסיפים בשעת קריאה: לא איש עסקים, כי אם מבשר־גאון הוא הרצל, שהוטל עליו לממש חזון־דורות של עם.

ג.    🔗

ומני אז לא ידע שלוה בנפשו. המפעל והאיש, הציונות והרצל, מתאחדים ומתמזגים מאז מזיגה הרמונית ומתהוים ליצירה פלאית ואיתנה אחת. לאחר פרסמו את ספרו על “מדינת היהודים”, הריהו קושר קשרים עם יהודים בעלי השפעה בגרמניה, אוסטריה, צרפת ואנגליה ונתקל במעצורים קשים שבחוסר־רצון, שויון נפש, אי־הבנה ופחד בפני אידיאה חדשה. שכן אותה האידיאה עלולה לזעזע את הביצה, שבה שובעים הם שנים על שנים; אבל מכשולים אלה רק מלהיבים את דמיונו, מחסנים את כח־רצונו ומחשלים את רוחו. ורק לבסוף הוא בא לכלל החלטה זו, כי עליו, ורק עליו, הוטלה התעודה רבת־האחריות לקרום עור ובשר על רעיון התחיה.

בכל נימי־נפשו הוא מרגיש, שאין הוא בעל אוטופיה גרידא, הבא ליצור ולרקום אגדת־שוא על חיים חדשים, על משטר חברותי חדש, ולשעשע על ידה את דמיונם של בני אדם (ואף־על־פי שאין הוא שוכח לחשוב על כל המתרחש בנפשו גם כעל חומר לרומאן…). תכניתו מעשית וניתנת להגשמה, ומשום כך נולדה בו ההכרה הממלאה את לבו, כי הצעתו – עץ חיים הוא, הטעון טפול וטפוח בלתי־פוסק ומסירות ללא גבול של שליחי־מצוה.

בכל חום־לבו ונפשו הסוערת הוא מתמסר למפעל הלאומי. הוא יודע, כי רק בכח התמכרות זו, הגוזלת את כל מנוחתו של האדם, יעלה בידו של מנהיג לחולל את הפלא וליצור נכסי־עם חדשים. הרעיון הציוני, שתקף עליו, דובב את לבו, עשהו לא רק להוזה וחוזה, כי אם גם איש מדיני וחברותי, המבקש להוציא לפועל את חזון לבו. “אני מעבד את הרעיון. לא. הרעיון מעבד אותי”. הוא, “למעלה מן האהבה העצמית”; הוא רשם אמנם, כי נוצר לגדולות. אבל מיד הוא מתקן, כי נוצר למעשים גדולים.

ד.    🔗

משורר־חוזה הוא, המאמין ברצון האדם, ברוחו וברוח הקבוץ האנושי – והשכינה שורה בכל מעשיו, מאחר שהוא בטוח, כי מאורעות רבי־ערך ומעללים חשובים לא יתחוללו בעולם בלא זיקה של רוח שירה. האידיאה היא המנוף לכל פעולה, לכל יצירה אמתית, ואף יצירת אומה היא קודם כל פרי חזון… “האמן לי, אדוני, את הפוליטיקה של עם שלם – ביחוד אם הוא מפוזר בכל העולם – אפשר לעשות רק באותם הגורמים אשר לא ימדו ולא ישָׁקלו, ושמרחפים באויר מלמעלה. היודע מר, ממה נתהותה מלכות אשכנז? מן חלומות. שירים, הזיות ופסים שחורים־אדומים־צהובים ובזמן קצר. ביסמרק רק הניע את האילן אשר שתלוהו אנשי־הדמיון”.

בשורות אלו ניתנת כל תכונת־נפשו. באמונתו זו צפון עוזו הנשגב של גבור לאומי, גדול המחשבה והדמיון ורב־העלילה, וממנה שאב את ההעזתו המתמיהה לפנות אל וילהלם קיסר ולשולטן ולקשור קשרים עם שרים, נסיכים ומלכים.

מכל מעשיו וצעדיו על שדה פעולתו הדיונית בוקעת ועולה אישיות גאונית ומלבבת ביחסה העמוק ומלא האהבה לכל צלם אדם, ואף אם ישגה – תהא טעותו טעות גאון, כגון הצעתו המשונה והקיצונית, כי היהודים ישתמדו חגיגית ובגאוה, או הצעתו ליסד מדינה עברית, באוגנדה. אות הוא, כי אף הגאון, כשיבוא מעולם זר, יפעל לפעמים בהתאם להרגשותיו ומחשבותיו הפנימיות־ההגיוניות ובנגוד לכוונם האוביקטיבי של המאורעות החיצוניים, שעדיין לא עלה בידו להבין למהלכם… לא יחוש בסתירה שיש לפרקים בין דרכו שלו לדרך נושא הרהוריו, ועל כן יש וגם תתרקם במוחו הצעה, שאין תכנה סינתיטי במדה הראויה, כלומר, שאין התכנית פרי־הגיון־לבו של המנהיג הבא במזיגה מלאה עם ההתפתחות ההיסטורית־הלאומית של אומתו. אי־התאמה זו הביאה גם מחולל תנועה עממית כהרצל לידי כשלון או לידי אי־הבנה מוזרה, דוגמת אותו המקרה שקרה בשאלת הלשונות: בכל מעופו ותפיסתו הגאונית לא תאר לעצמו את הדבר הפשוט, כי לשון העברים במדינת העברים אינה יכולה להיות בלתי־אם שפת העברים…

ועל אף השגיאות הגדולות האלה, המבליטות את הקוים האנושיים שבו, גדול היה הרצל במחשבותיו, בהרגשותיו. בשאיפותיו ובמעשיו. ואם כיום נעשתה התנועה הציונית לתנועה עולמית; אם ניתנה הכרזת בלפור לעברים, אם לעינינו הולכת ומתגשמת הציונות, בעמק ובהר, ביסורים, בקשיים, אבל בכח ובנאמנות, הרי כל אלה באו לנו בזכות הגבור הלאומי, מחולל הציונות המדינית. עתים יש שביומנו מהלכת העצבת – מצב־רוח של תוגה מיוחדת מהולה במשהו ערב ונעים, שלווה את הרצל בכל צעדיו. אז ידמה, כי שעור קומתו המתמיה בגבהו כאילו יונמך במעט, ואנו מרגישים בחמימות מיוחדת ובקרבת־רוח לאנוש, לחבר…

“ספר הימים” ספר אנושי הוא, שערך עולמי־כללי לו – ספר שירה אפי של גבור אומתנו, שבו מפכים, כמעין מים זכים, חיי יהודי גדול. הרקתו לכלי עברי יוצרת את האטמוספירה היחידה, שתהא מתאימה לקליטת האידיאות, הרגשות והשאיפות לעלילות, שתססו בלב מחולל התנועה הציונית המדינית על הקרקע המוצק של הלאום. לשון התרגום נוחה, קלה ושוטפת. ראוי הספר שימצא בכל בית עברי.