רוברט סילברברג הינו אחד מסופרי המד"ב המפורסמים ביותר כיום. כתיבתו של סילברברג נוטה יותר לעסוק בצדדים החברתיים והאנושיים של העתיד, ופחות באספקט המדעי שלהם. סילברברג פירסם ספרים רבים באורך מלא, ואחד מהם – “כנפי הלילה” ראה אור בשפה העברית.

“פנטסיה 2000” גאה להציג כאן את אחד מספוריו הקצרים של המחבר, שבו באים לידי ביטוי רעיונותיו המקוריים וסגנונו הפיוטי המיוחד במינו.

* * *

מחוות המטעים, בפסגת גבעת דולן האפורה והמחודדת בקצה, יכול היה זן הולברוק לראות כל דבר שהיה חשוב לראותו: מטעי עצי העסיס שבעמק רחב־הידיים, הנחל מהיר־הזרם, מקום בו אהבה להתרחץ אחייניתו נעמי, והאגם הגדול שמאחור. הוא יכול היה לראות את חלקה־3, בקצהו הצפוני של העמק, מקום בו כבר החלו – או שמא היה זה רק דמיונו שתעתע בו? – עליהם הכחולים והמבהיקים על עצי העסיס להתכסות באודם המאפין את מחלת החלודה.

אם נגזר על עולמנו להגיע לקיצו, זהו המקום בו יתחיל הקץ.

הוא עמד ליד החלון המקושת והבהיר של מרכז האינפורמציה, על גג ביתו. היתה זו שעת בוקר מוקדמת; שני ירחים חוורים תלו עדין בשמי השחר ההולכים ומתבהרים, אך השמש כבר עלתה לאיטה מתוך אזור הגבעות שבמזרח. נעמי כבר השכימה קום, ויצאה החוצה לקפץ בעליזות במימיו הצלולים של הנחל. בכל בקר, בטרם יעזב את ביתו, היה הולברוק מקיים תצפית – בדיקה של המטעים כולם. מצלמות ומקרופונים אפשרו לו לשלוט מרחוק על כל נקודות־המפתח שבחוץ. כשהוא מתכופף קדימה, העביר את ידיו עבות־האצבעות מעל הלחצנים שבלוח הבקרה, והאיר את מסכי השליטה שמשני צידי החלון. הוא היה בעליהם של ארבעים אלף אקרים של עצי עסיס, אוצר נוזלי מתקתק, אם כי כספו המזומן היה מועט וחובותיו היו גדולים למדי. הממלכה שלו.

הוא סרק את חלקה־3, החביבה עליו במיוחד. המסך הראה שורות ארוכות של עצים, חמישה־עשר מטר גבהם, מניעים את ענפיהם דמויי־החבלים בחוסר מנוחה. זה היה האזור הנתון בסכנה, האזור שהמגפה איימה עליו: הולברוק הביט בריכוז בעליהם של העצים. כבר מתחילים להחליד? עוד מעט צריכות להגיע התוצאות מן המעבדה. הוא סקר במבטו את העצים, ראה את הזוהר שבעיניהם, את ברק מלתעותיהם. יש כמה וכמה עצים טובים בחלקה זו. ערניים רגישים, מפיקים תוצרת טובה.

עצי השעשועים שלו. הוא אהב לשחק עם עצמו משחק קטן, להעמיד פנים שלכל אחד מן העצים יש אישיות, שם, זהות. לא היה צורך בכמות מרובה של העמדת פנים.

הולברוק הפעיל את מכשיר־הקול. “בוקר טוב, קיסר,” אמר. “אלקיביאדס, הקטור, אפלטון, בוקר טוב.”

העצים ידעו את שמותיהם. בתגובה לברכות ששלח להם, הם הניעו את ענפיהם, כאילו נשבה רוח קלילה בינות למטעים. הולברוק ראה את הפרי, בשל כמעט, מאורך ונפוח, כבד ומלא בעסיס ההלוצינוגני¹ עיניהם של העצים – נקודות מבריקות גדולות השקועות בשורה מסודרת בגזעים – מצמצו ופנו ימינה ושמאלה, מחפשות אחריו. “אני אינני נמצא במטע, אפלטון,” אמר הולברוק, “אני עדיין בבית החווה למעלה. עוד מעט ארד למטה. בקר נפלא היום, האין זאת?”

מן האפלולית ששררה עדין על גבי קרקע המטע, בצבץ חוטמו הארוך, הורוד־בהיר, של גזלן־העסיס, מרחרח בחוסר בטחון בעומדו על ערמה של עלים שנשרו. בהבעת גועל על פניו צפה הולברוק במכרסם החצוף הקטן שחצה את קרקע המטע בארבע קפיצות זריזות וזינק על גיזעו הענקי של קיסר, מטפס בגמישות ובזהירות מעלה בינות לעיניו של העץ. ענפיו של קיסר סערו ברוגזה, אך הוא לא יכול היה לגלות היכן נמצא המזיק הקטן. גזלן־העסיס נעלם בינות לעלים והופיע שוב שלשה מטרים גבוה יותר, כשהוא נע עתה באותו משור בו נשא קיסר את פירותיו. חטמה של החיה התכווץ. גזלן־העסיס נשען לאחוריו על ארבע רגליו האחוריות והתכונן להתחיל למצוץ חלומות בשווי שניים־עשר דולר מן הפרי הבשל הקרוב אליו.

מתוך צמרתו של אלקיביאדס הגיחה צללית דקה, מפותלת ועקלקלה של זרוע־אחיזה. הזרוע חצתה כבמכת שוט את המרחק שבן אלקיביאדס וקיסר ונתעקלה במהירות סביב לגופו של גזלן העסיס. משנוכחה החיה לדעת כי היא נלכדה, לא הספיק לה זמנה ליותר מאשר לגניחה מבוהלת – ואז חנקה אותה זרוע־האחיזה למוות. הזרוע חזרה בקשת גבוהה אל צמרתו של אלקיביאדס, ולועו הפעור של העץ נראה לפתע בברור, עם הזחת העלים שהסתירו אותו. המלתעות נפערו, הזרוע התישרה וגופו של גזלן־העסיס נפל אל תוך פיו של העץ. אלקיביאדס רטט רטוט של עונג: רעד עדין ומהיר של עליו, פיתול ושחרור של ענפיו – זו היתה טפיחת השכם העצמית של אלקיביאדס על הרפלקסים המהירים שלו, שהביאו לו טרף כה טעים. הוא היה עץ פיקח, יפה ומאד מרוצה בעצמו. גאוה עליה אפשר לסלוח, הרהר הולברוק. הינך עץ טוב, אלקיביאדס. כל העצים בחלקה 3 היו עצים טובים. מה יהיה אם נדבקת בחלודה, אלקיביאדס? מה יקרה לעליך המבריקים ולענפיך האלגנטיים אם אצטרך לשרוף אותך?

“יפה מאד” הוא אמר, “אני אוהב לראות אותך ער לגמרי כמו עכשיו”.

אלקיביאדיס המשיך להניע בענפיו. סוקרטס, שנמצא ארבעה עצים באלכסון במורד השורה, כיווץ בחוזקה את ענפיו, בתנועה שהלברוק ידע שהיא מבטאת חוסר שביעות רצון, מעין רטינה וגניחה. בעיני מרבית העצים לא מצאה חן גאותו של אלקיביאדס על גנדרנותו וזריזותו.

לפתע, לא יכול היה הוברוק לעמוד בהמשך התצפית על חלקה 3. הוא לחץ על לחצני הפיקוד והעביר את התמונה לחלקה 7, המטע החדש בחלק הדרומי של העמק. לעצים כאן לא היו שמות, הם גם לא יקבלו כל שם. מזה זמן רב החליט הולברוק, שהיתה זו התרשלות מצידו להתיחס אל העצים כאילו היו ידידים או חיות שעשועים. הם היו רכוש מניב הכנסות. זו היתה טעות מצידו למעורבות כה גדולה עימם, ושוב הוא נוכח בכך באפן ברור ביותר עתה, כאשר על כמה מידידיו הוותיקים ביותר ריחפה סכנת החלודה, ששטפה מכוכב לכוכב ואיימה להתנפל על עצי העסיס שלו.

הוא סקר את חלקה 7, כשהוא שומר על ריחוק נפשי גדול יותר.

“התיחס אליהם כאל עצים”, ציווה על עצמו. לא יצורים חיים, לא אנשים – עצים. שורשים ארוכים ומפותלים החודרים עד עשרים מטר אל תוך אדמת הגיר, ומוצצים משם חומרים מזינים; הם אינם יכולים לנוע ממקום למקום. הם חיים על פוטוסינטזה. הם פורחים ומופרים ומניבים אחר כך את הפרי הגדול הזה, בעל הצורה הפאלית, המלא בכל מיני אלקלואידים מוזרים, אשר מטילים צללים מענינים במוחותיהם של בני האדם. עצים, עצים עצים.

אך יש להם עיניים ופה ושינים, יש להם זרועות המסוגלות לאחוז, והם יכולים לחשוב. הם יכולים להגיב. יש להם נשמה. כאשר דוחפים אותם לכך, הם מסוגלים לצעוק. הם מותאמים לצוד בעלי חיים קטנים; הם מעכלים בשר. יש כמה מהם אשר מעדיפים בשר כבש על בשר בקר. יש מהם שהם שלווים ושקטים ומלאי מחשבות. יש מהם שהם מלאי חיים ועצבנים. כמה מהם עקשנים. כמה מהם רגועים. על אף, שכל עץ הוא ביסקסואלי, לכמה מהם יש אישיות גברית, לכמה אישיות נשית, כמה מהם אמביוולנטים. נשמות. אישיות.

עצים.

העצים חסרי השם של חלקה 7 פיתו אותו לבצע את החטא של כניסה למעורבות. השמן ההוא יכול להקרא בודהה, ההוא שם אברהם לינקולן, ואתה – אתה וויליאם הכובש, ו…

עצים.

הוא עשה מאמץ והצליח בכך. הוא סקר בקרירות את המטע, מוצא שלא נגרמו במשך הלילה נזקים על ידי חיות משחרות לטרף, בודק את הפרי המבשיל והולך, קורא את האינפורמציה המגיעה מהחיישנים הפזורים בחלקה, מכשירי הפיקוח הללו שמרו על רמת הסוכר, על דרגות הבשלה, קליטת המינרלים – כל תהליכי החיים המאוזנים והמסובכים שבהם תלויה תפוקת המטעים כולה. הולברוק טיפל כמעט בכל דבר בעצמו. היה לו צוות של שלושה עובדים אנושיים אשר שמשו משגיחים, ושלושה תריסרי רובוטים. כל השאר נעשה על ידי שליטה מרחוק ובדרך כלל הלך הכל למישרין. בדרך כלל, כאשר שמרו עליהם היטב, הזינו אותם וטיפחו אותם, הניבו העצים את פריים בשלוש עונות השנה. הולברוק שיווק את הסחורה אל תחנת מסחר אזורית שליד נמל החלל, שם סחטו את המיץ מן הפירות ושלחו אותו לכדור הארץ. הולברוק לא נטל בכך כל חלק, תפקידו היה פשוט להפיק פירות מהמטע. הוא נמצא כאן מזה עשר שנים ולא היו לו שום תוכניות לעשות משהו אחר ממה שעשה כעת. היו אלו חיים שקטים, חיים של בדידות אך היו אלו החיים שהוא בחר לעצמו.

הוא מיקד את המסך על חלקה אחת אחרי משנה, עד אשר וידא שהכל התנהל במטע כשורה. לבסוף מיקד את המסך על הנחל, וקלט את נעמי בדיוק ברגע בו יצאה מן המים, לאחר שסיימה את שחייתה. היא טפסה על הגדה הסלעית שבלטה מעל שפת המים וניערה בחוזקה את שערה הארוך הישר, המשיי והזהוב. גבה היה מופנה למצלמה. בתחושה של עונג צפה הולברוק בשרירים המתרוצצים מתחת לעורה. גווה הודגש על ידי הצללים שעליו. אור השמש פיזז על מותניה הדקות, על ירכיה העגולות, על הגבעות המוצקות של עגבותיה. היא היתה בת חמש־עשרה. היא בלתה חודש אחד מחופשת הקיץ שלה עם דוד זן. היא נהנתה כפי שלא נהנתה מימיה, כאן בינות לעצי העסיס. אביה היה אחיו הבכור של הולברוק. הולברוק ראה את נעמי רק פעמיים לפני כן, פעם כשהיתה תנוקת, ופעם כשהיתה בערך בת שש. הוא הרגיש מעט שלא בנוח על כך שבאה לכאן, שכן הוא לא ידע מאומה על אודות ילדים ובנוסף לכך לא הרגיש רעב גדול לחברה. אך הוא לא סרב לבקשת אחיו. היא גם לא היתה ילדה. היא הסתובבה עתה, ועל מסכו נראו בברור שדיה העגולים והקטנים, בטנה השטוחה וירכיה המוצקות והחלקות. חמש עשרה. לא עוד ילדה. אשה. היא לא היתה מודעת לעירומה כאשר שחתה כך, בעירום, בכל בוקר. היא ידעה שהיו שם מצלמות. הולברוק לא הרגיש בנוח בצפותו בה. האם מותר לי להסתכל? זה לא לגמרי יפה. המראה שלה הסעיר אותו באופן חשוד. לכל הרוחות – אני הדוד שלה. שריר ריצד בלחיו. הוא אמר לעצמו שהרגשות היחידים שהוא חש, כאשר ראה אותה בצורה זו, היו עונג וגאווה על כך שאחיו יצר דבר כה יפה. רק הערכה. זה כל מה שהוא הרשה לעצמו לחוש. היא היתה שזופה, צבעה צבע דבש, עם אזורים מסוימים הצבע ורוד או זהוב. נראה היה כאילו נדפה ממנה קרינה מבריקה יותר מזו של שמש הבוקר. הולברוק אחז בלוח הפיקוד. חייתי זמן רב מדי לבדי. אחיניתי אחיניתי. רק ילדה. חמש עשרה. נחמדה. הוא עצם את עיניו, חזר ופקחן לרווחה, לעס את שפתו התחתונה. קדימה, נעמי, התלבשי!

כאשר חזרה ולבשה את מכנסיה הקצרים וחולצתה, דמה המראה ללקוי חמה. הולברוק סגר את לוח מרכז האינפורמציה, ירד למטה ויצא מבית החווה כשהוא לוקח עימו בדרך מספר גלולות ארוחת בוקר. גלגלנית קטנה וזוהרת התגלגלה לה מהמוסך. הוא קפץ לתוכה ונסע לנחל לברך את נעמי בברכת בוקר טוב.

היא היתה עדיין ליד הנחל, משחקת עם יצור פרוותי, מרבה רגלים, בגודל של חתול בערך, שהיה תלוי על גבי שיח קטן.

“הבט דוד זן!” קראה אליו. “האם זה חתול או נדל?”

“הסתלקי ממנו!” צעק אליה בעוצמה כה רבה עד כי זנקה לאחור בתדהמה. נשקו כבר היה מוכן ואצבעו כבר נחה על כפתורי הירי. החיה הקטנה, אדישה למראה, המשיכה לטפס לאיטה על הענפים.

כשהיא צמודה אליו, אחזה נעמי בזרועו ובקשה בקול צרוד, “אל תהרוג אותה, זן. האם היא מסוכנת?”.

“אינני יודע”.

“בבקשה אל תהרוג אותה”.

“החוק הראשון על הכוכב הזה”, אמר, הוא שכל דבר בעל שלד ויותר מתריסר רגלים הוא כנראה קטלני".

“כנראה”, אמרה בלעג.

“עדיין איננו מכירים את כל החיות כאן. זו חיה שמעולם לא ראיתי קודם, נעמי.”

“היא חמודה מדי מכדי להיות קטלנית. למה לא תחזיר את הנשק חזרה למקומו?”

הוא השיב את הנשק חזרה לנרתיקו והתקרב מעט יותר אל החיה. אין צפורנים, שניים קטנות, גוף חלש. סימנים מבשרי רעה אצל חיה זעירה כזו, ללא אמצעי קיום נראים לעין. הסיכויים הם, שהיא מחביאה עוקץ גדול וארסי בזנבה הקטן ועטוף הפרווה. רוב החיות מרובות הרגלים שעל כוכב זה, היו מצוידות בעוקץ. הולברוק נטל ענף ארוך ובזהירות דקר בקצהו את החיה במרכז גופה.

תגובה מהירה כברק. שריקה וחרחור קל והזנב התקפל לפתע בקשת קדימה ו־טראח! עוקץ מרושע ננעץ בעוצמה רבה בענף. כשחזר הזנב למקומו הקבוע, נזלו במורד הענף טיפות מספר של נוזל אדום. הולברוק פסע הצידה. החיה הביטה בו בחשדנות ונראתה כאילו היא מבקשת ממנו להתקרב לטווח מגע.

“חמודי”, אמר הולברוק. “מתוק. נעמי, את לא רוצה לחיות עד גיל שש עשרה?”

היא עמדה שם, חוורת למראה, מזועזעת, המומה כמעט מן הרשעות שבהתקפתה של החיה הקטנה. “היא נראתה כל כך מעודנת”, היא אמרה, כמעט מאולפת".

הוא כיוון את נשקו לפתח ירי־דק וירה בחיה בראשה. היא נפלה מן השיח, התקפלה ולא נעה עוד. נעמי עמדה כשראשה מופנה הצידה. הולברוק הניח לזרועותיו לגלוש אל מסביב לכתפיה.

“אני מצטער מותק”, אמר. “לא רציתי להרוג את ידידך הקטן, אך עוד רגע אחד והוא היה הורג אותך. כאשר את משחקת כאן עם חיות בר, זכרי תמיד לספור את הרגליים. אמרתי לך – זכרי לספור את הרגליים”.

היא הנהנה בראשה. יהיה זה שעור יעיל בשבילה, ללמד אותה שלא תבטח בהופעה חיצונית. הולברוק פסע על העשב בגוון ירוק־נחושת והרהר רגע בשאלה איך זה להיות בן חמש עשרה ולהיווכח לראשונה באמיתות המכוערות של החיים. בעדינות רבה הוא אמר: “בואי נלך לבקר את אפלטון, הא?”

נעמי הצהילה פניה מיד. זה הצד השני של היותך בן חמש עשרה: אתה מסוגל להתאושש מהר מאד מכל דבר.

הם החנו את הגלגלית ליד גבול חלקה 3 ונכנסו פנימה רגלית. העצים לא אהבו שכלי רכב יסעו ביניהם; כמה סנטימטרים בלבד מתחת לקרקע המטע הם היו מחוברים ביניהם במרבד של נימים דקים וסבוכים, שהיה בעל תפקיד נוירופיסיולוגי לגבי העצים, ועל אף שמשקלו של אדם לא יכול היה להשאיר עליהם את רישומו, הרי נסיעה גלגלית בן עצי המטע גררה בעקבותיה מקהלה של צרחות מן העצים. נעמי הלכה יחפה. הולברוק, לצידה, נעל מגפיים גבוהות. הוא הרגיש גדול ומגושם, באופן מוגזם, כאשר פסע לצידה. הוא היה בעל ממדים גדולים כשלעצמו, אך קלילותה הדגישה זאת עוד יותר על ידי הניגוד שביניהם.

היא שחקה עם העצים במשחק שלו. הוא הציג אותה בפני כולם ועתה היא קיפצה לאורך השורה, מברכת את אלקיביאדס ואת הקטור, את סנקה ואת הנרי השמיני, תומס ג’פרסון והמלך ג’ורג'. נעמי הכירה את כל העצים באותה מידה כמוהו, אולי אפילו טוב יותר. והם הכירו אותה. היא נעה בין העצים והם סערו, רגשו והתייפיפו בפניה. כל אחד מהם זקף את רעמתו וסרק באלגנטיות את ענפיו ואת עליו. אפילו סוקרטס הזקן והעקשן, תמיד כפוף ונטוי על צידו, נראה כאילו הוא מנסה להזדקף.

נעמי פנתה אל קפסת האחסון הגדולה והאפורה אשר בלב המטע, בה היו הרובוטים משאירים כל לילה נתחי בשר, והוציאה משם מספר נתחים עבור עצי השעשועים שלה. חתיכות בשר אדומות ובלתי מבושלות. היא עמסה על זרועותיה נתחי־בשר נוטף דם עד גבול יכולתה וצעדה בעליזות סביב המטע, משליכה אותם לעצים האהובים עליה. “נימפה, ממש כמו בחלומות”, הרהר הולברוק. היא זרקה נתח בשר לגובה רב, בכל כוחה. תוך כדי מעופו של הבשר באויר נשלחו אליו זרועות האחיזה, מהירות כברק וקול שריקתם מפלח את חלל האויר, פעם מעץ זה ופעם מעץ אחר, כדי לקלוט את הבשר במעופו ולדחוס אתו אל לועותיהם. העצים לא נזקקו לבשר, אך הם אהבו זאת והשמועה שעברה בין מגדלי העצים היתה, כי עצים, שהזינו אותם היטב, הפיקו את העסיס הרב ביותר. הולברוק חלק שלוש פעמים בשבוע בשר לעצים שלו, פרט לחלקה 3, שקבלה מנה יומית.

“אל תדלגי על אף אחד”, קרא אליה הולברוק.

נתח־בשר אחד נפל על קרקע המטע בלא שאף אחד תפס אותו. לפעמים ניסו שני עצים לתפוס בבת אחת את אותו נתח־בשר, וכתוצאה מכך היתה מתפתחת קטטה קטנה. העצים לא היו בהכרח ידידותיים האחד כלפי השני, טינה עזה שררה בין קיסר לבין הנרי ה־8, וברור היה לעין, שקאטו שנא גם את סוקרטס וגם את אלקיביאדס, אם כי הוא שנא כל אחד מסיבות שונות. מפעם לפעם היו הולברוק או אנשי צוותו מוצאים ענפים תלושים מונחים בבוקר על הקרקע. אבל בדרך כלל, גם עצים אשר היה קיים ניגוד באישיותם, הצליחו להיות סובלניים האחד כלפי השני. לא היתה להם ברירה, שכן הם נידונו, בצורתם זו, לקרבה ושכנות נצחית. הולברוק ניסה פעם להפריד בין שני עצים בחלקה 6 אשר ניהלו ביניהם מלחמה ארוכה, אך היה בלתי אפשרי לחפור ולהוציא עץ מבוגר במלוא גודלו בלא להרוג אותו ובלא לשבש את פעולת מערכת העצבים של שלושים שכניו הקרובים ביותר, כפי שהוא כבר הספיק ללמוד בדרך הקשה.

בזמן שנעמי האכילה את העצים שוחחה עימם וליטפה את גזעיהם המסוקסים, טופחת עליהם בחיבה באותו אופן בו עשוי אדם לטפוח על קרנף מאולף, העמיד הוברוק סולם מתקפל ועלה לבדוק מחדש את העצים, על מנת לגלות סימני חלודה. לא היה בכך הרבה טעם, למעשה. החלודה לא הפכה להיות גלויה לעין על פני העלים, עד אשר חדרה אל תוך מערכת השרשים של העץ, וכנראה שהנקודות הכתומות, שנדמה היה לו שראה על גבי המסך, היו אך ורק פרי דמיונו. תוצאות הבדיקה המעבדתית אמורות להגיע בעוד שעה או שעתיים, ואז ידע כל מה שהוא צריך לדעת, לכאן או לכאן. בכל זאת הוא לא היה מסוגל להתאפק מלהביט בעלים. הוא חתך מספר עלים מאחד מענפיו התחתונים של אפלטון, תוך התנצלות, והפך אותם שוב ושוב בידו, כשהוא משפשף את פניהם החלקים של העלים. מה זה כאן, מהן הקבוצות הקטנות הללו של חלקיקים אדומים? מוחו ניסה לדחות את האפשרות שהחלודה, אותה מגפה המתפשטת בכל רחבי העולם, פוגעת בו באופן כל כך אישי, ועומדת למחוק את רכושו מעל פני האדמה! הוא בנה את המטעים הללו בעיקר בעזרת הלואות, מעט מאד כסף שלו, הרבה מאד כסף של הבנק. אם תפגע החלודה במטעים, ותקטול מספר כזה של עצים, שיגרום להקטנת ערך רכושו עד אל מתחת לרמה, הנראית בעיני הבנק כמספקת לצורך קיום ערבות להחזרת ההלואה – הבנק ישתלט על המטעים. הבנק עשוי לשכור אותו, ולהשאירו כאן כמנהל החווה. הוא כבר שמע על ספורים כאלה.

אפלטון איווש את ענפיו בחוסר מנחה.

“מה הענין, בחורי?” מלמל הולברוק. “אתה נגוע בכך, האין זאת? משהו מוזר שוחה בבני מעיך, אה? אני יודע. אני יודע. אני מרגיש אותו גם בבני־מעיי שלי. אנו חייבים להיות פילוסופיים עכשיו; שנינו יחד.”

הוא השליך את מדגם העלים על האדמה והעלה את הסולם במעלה השורה אל אלקיביאדס. “הרגע, יפיפה שלי, הרגע. תן לי להביט. אני לא אחתוך לך אף עלה.” הוא יכול היה לדמיין לעצמו את העץ הגאה רוטן וגונח במחאה, “אתה הפכת להיות קצת ג’ינג’י, לא? גם אתה קיבלת את זה נכון?” ענפיו החיצוניים של העץ התקפלו בחזקה, כאילו אלקיבידיאס חיבק בגלל כאב כלשהו שחש. הולברוק המשיך להעביר את הסולם מעץ לעץ במורד השורה. נקודות החלודה היו היום הרבה יותר בולטות מאשר אתמול. אם כן, לא היה זה תעתוע של דמיונו. חלקה 3 נפגעה במחלה. אין כל צורך להמתין לתוצאות הבדיקה המעבדתית. באופן מוזר, האישור שקיבל זה עתה לחששותיו, התקבל אצלו בשלווה על אף שהיתה בכך למעשה הכרזה על אבדנו העתידי.

“זן?”

הוא הביט מטה – נעמי עמדה לרגלי הסולם, אוחזת בידה פרי בשל כמעט. היה בכך משהו גרוטסקי; פירות אלו היו מעין בדיחה בוטנית. בעלי צורה פאלית ברורה כל כך, עד שעץ בעונת הבשלת הפירות, שעל ענפיו מצויים מאה או יותר פירות כאלו, נראה כאב־טיפוס של הגבר המושלם, וכל המבקרים בחווה השתעשעו מאד למראה זה. אך התמונה של ילדה בת חמש עשרה, המלאה לגמרי בחפץ מסוג זה, היתה מושחתת, לא מבדחת. נעמי מעולם לא העירה מאומה בהקשר לצורתו של הפרי, ואף עתה לא הראתה כל סימני מבוכה. בתחילה הוא תלה זאת בתמימותה או בבישנותה, אך ככל שהיטיב להכירה התעורר בו החשד, כי העמידה פנים בכוונה תחילה. כאילו אין היא שמה לב לצרוף המקרים הביולוגי הזה, המבדח באופן פראי, כדי שלא לפגוע ברגשותיו הוא, מאחר שהוא התיחס אליה כאל ילדה וזאת באופן גלוי לעין. היא התנהגה במתכוון בצורה ילדותית, כך שיער, והסיבוך המרתק שבפרושים שנתן הוא לגישתה, העסיק אותו במשך ימים רבים.

“היכן מצאת זאת?” הוא שאל.

“הנה כאן. אלקיביאדס הפיל זאת”.

בדחן בעל מוח מלוכלך שכמותו, הרהר הולברוק. “מה בקשר לפרי?”

“הוא בשל. הגיע הזמן לקטוף במטע הזה, האין זאת?” היא מעכה את הפרי. הולברוק חש שפניו מסמיקות. “הבט”, היא אמרה, והשליכה אליו את הפרי.

היא אכן צדקה – עת הקטיף עומדת להגיע לחלקה 3, חמישה ימים מוקדם מהצפוי. הוא לא שמח בכך. זה היה אחד מסימני המחלה, אשר כפי שידע פגעה בעצים.

“מה הבעיות?”. היא שאלה.

הוא קפץ מטה אל צידה והושיט לה קובץ עלים שקטף מאפלטון. “את רואה נקודות אלו? זו חלודה. זו מגפה אשר פוגעת בעצי עסיס”.

“לא!”

“המגפה הזו עברה ממערכת כוכבים אחת לשניה במשך חמישים השנה האחרונות ועכשו – היא גם הגיעה לכאן, על אף הבידוד”.

“ומה יקרה לעצים?”

“זרוז של המטבוליזם”, אמר הולברוק. “זו הסיבה שהפירות מתחילים לנשור. מחזור החיים של העצים מואץ עד כדי כך, שהם חיים שנה מחייהם במשך שבועות ספורים. אחר כך הם מפסיקים להניב פירות ומשירים את עליהם. ששה חדשים לאחר ההתחלה הם מתים.” כתפיו של הוברוק שחחו. “חשדתי בכך במשך היומיים־שלושה האחרונים. עכשיו אני יודע”.

היא נראתה מתענינת, אך לא מודאגת. באמת “מה גורם לכך, זן?”

“למעשה זה מן וירוס. הוירוס עובר כל כך הרבה פונדקאים, עד כדי כך שאינני מסוגל לחזור באזניך על השרשרת. יש לנו כאן ענין עם הרבה וקטורים, הוירוס מתגורר בצמחים וחודר לתוך זרעיהם משם הוא נאכל על ידי מכרסמים, חודר לתוך מחזור הדם שלהם, נאסף על ידי חרקים העוקצים את המכרסמים ומשם זה עובר זה עובר ליונקים ואחר כך – או, לעזאזל, מה משנים כבר הפרטים? לקח למדענים שמונים שנה רק כדי לודא את שלבים השונים של השרשרת. אתה גם לא יכול לבודד את הכוכב שלך ולחסן אותו מפני כל דבר. החלודה מתגנבת איכשהו פנימה כשהיא נישאת כטרמפיסטית על גבו של איזה יצור חי. והנה היא כאן”.

“אני מניחה שאתה תרסס את המטע”

“לא”.

אז מהו הטיפול לסלוק החלודה?"

“למעשה אין שום דבר” אמר הולברוק.

“אבל –”

“ראי, אני חייב לחזור לבית החווה. את מסוגלת להעסיק את עצמך גם בהעדרי, האין זאת?”

“כמובן”. היא הצביעה לעבר הבשר. “עדין לא הספקתי להאכיל את כולם, והם רעבים במיוחד היום”.

הוא התחיל לספר לה שאין טעם להאכיל אותם, עתה, כאשר כל העצים שבחלקה הזו יהיו מתים עם רדת הליל. אך האינסטינקט הזהיר אותו, שזה יהיה מסובך מדי להתחיל להסביר לה עכשיו. הוא חייך אליה חיוך מהיר וחסר שמחה, והפסיע לעבר הגלגלית. כשהוא הביט אחורנית אליה, היא כבר היתה עסוקה בהשלכת נתח בשר ענקי לעבר הנרי ה־8. שתפס אותו במומחיות ודחס אותו לפיו.

תוצאות הבדיקה המעבדתית החליקו פנימה דרך המכשיר המותקן בקיר הבית כשעתים מאוחר יותר, ואשרו את מה שהולברוק כבר ידע; חלודה. לפחות חצי מתושבי הכוכב כבר הספיקו לשמוע את החדשות, והולברוק זכה כבר לתריסר מברקים עד עתה. על כוכב בעל אוכלוסיה של קצת פחות מארבע מאות אנשים, זה היה הרבה מאד. מושל המחוז, פרד ליטפריד, הופיע ראשון, וכך עשו גם כל המפקחים החקלאים המקומיים. משלחת בת שני אנשים מארגון מגדלי עצי העסיס הגיעה אחריהם. אחר כך הגיע מורטנסן, האיש הקטן בעל פני הגומי אשר היה אחראי על המתקן לעיבוד והמשקריק, האחראי על היצוא, ומישהו מן הבנק יחד עם נציג של חברת הבטוח. כמה מגדלי עצים שכנים קפצו לביקור קצת מאוחר יותר. הם חייכו אליו חיוכי אהדה, ואחזו בידידות בכתפיו, אך לא הרחק מתחת למעטה הידידות המופגנת, שכנה עוינות פוטנציאלית.

הם לא היו מוכנים לומר זאת בגלוי, אך הולברוק לא צריך היה להיות טלפאת בכדי לדעת אודות מה הם חשבו: “הפטר מן העצים החלודים האלה לפני שהם מדביקים את הכוכב הארור!”

לו הוא היה במקומם, היו עולות במוחו אותן מחשבות. על אף שגורמי החלודה הגיעו לכוכב הזה, הענין לא היה כלל וכלל מדבק. אפשר היה לחתום אותו: אפשר היה להציל את המטעים השכנים ואפילו את החלקות הבלתי פגועות שבמטע שלו עצמו – אם הוא יפעל במהירות מספקת. במקומם של הברנשים האלה, היה גם הולברוק חסר סבלנות להמתין לכך, שיפטרו מהעצים במהירות. פרד לייטפריד, שהיה גבה קומה בהיר פנים כחול עינים ורציני באופן מדכא אפילו בהזדמנויות חגיגיות, נראה כאילו הוא עומד לפרוץ עתה בדמעות. הוא אמר: “זן, הוריתי על כוננות חלודה כלל־פלנטרית. הביולוגים יצאו בעוד שלושים דקות לשבור את שרשרת הפונדקאים של הוירוס. אנחנו נתחיל מן האזור הנגוע שלך ונעבור ברדיוס הולך וגדל עד אשר נבודד את כל החלק הזה של הכוכב. משם והלאה נצטרך לסמוך על המזל”.

“איזו חוליה אתה רוצה לחסל?” שאל מורטנסן כשהוא נושך קשת בשפתו התחתונה.

“הדלגנים.” אמר לייטפריד. הם גדולים ביותר והקלים ביותר לחיסול; ואנו יודעים שהם נושאי חלודה פוטנציאלים אם הוירוס לא עבר אליהם עדיין, אנו יכולים לקרוע את השרשרת אצלם ואולי ככה ניפטר מהצרה הזאת בריאים ושלמים."

הולברוק אמר בקול חלול: “אתה יודע שאתה מדבר על חיסול של בערך מליון בעלי חיים.”

אני יודע, זן."

אתה חושב שאתה מסוגל לעשות זאת?"

“אנחנו חייבים לעשות זאת. חוץ מזה”, הוסיף לייטפריד, “תוכניות הלחימה בחלודה הוכנו כבר לפני זמן רב, והכל מוכן לפעולה. יהיה לנו ענין עם סרחון רציני שיעלה מגוויות הדלגנים ויכסה את חצי הכוכב עוד לפני רדת הלילה.”

“באמת חבל,” מלמל האדם מהבנק, הם חיות כל כך שקטות".

“אך עתה הם מהווים איום”. אמר אחד המגדלים. “הם חייבים להעלם”.

הולברוק הנהן מהסכמה. הוא עצמו אהב את הדלגנים; הם היו חיות גדולות דמויות ארנב בערך בגודל של דב, שרעו בשדות וחיו על שיחים חסרי ערך חקלאי. הם לא פגעו בבני אדם, אך זוהו בפגיעים לזיהום, שנגרם על ידי וירוס החלודה והוכח כבר בכוכבים אחרים, שאם אתה מסלק שלב בסיסי אחד בשרשרת ההעברות, אפשר יהיה לחסום את התפשטות המחלה, שכן הוירוס ימות אם לא ימצא פונדקאי מתאים לצורך השלב הבא של מחזור חייו. גם נעמי אוהבת דלגנים, הוא הרהר. היא תחשוב, שאנחנו כולנו ממזרים בגלל שאנו מחסלים את הדלגנים. אך אנו אנו חייבים להציל את העצים שלנו. אם היינו באמת ממזרים, היינו צריכים לחסל אותם עוד לפני שהחלודה הגיעה הנה. רק לעשות את הענינים קצת יותר בטוחים.

לייטפריד פנה אליו: “אתה ידע מה מוטל עליך, עכשיו זן?”

“כן.”

אתה זקוק לעזרה?"

“אני מעדיף לעשות זאת בעצמי?”

“אנו יכולים להשיג לך עשרה אנשים.”

“זו רק חלקה אחת, האין זאת?” שאל. “אני יכול לעשות זאת. אלה עצים שלי.”

“מתי תתחיל עם זה?” שאל בורדן, החקלאי שמטעיו היו בשכנות ממזרח לאלו של הולברוק. היו שבעים וחמשה ק"מ של אדמת שיחים בין המטע של הולברוק למטע של בורדן, אך לא היה זה קשה להבין מדוע האדם הוא חסר סבלנות, להמתין לכך שאמצעי הגנה יופעלו.

הולברוק אמר: “תוך שעה, אני חושב. אני צריך לערוך קצת חישובים לפני כן. פרד אולי תבוא איתי למעלה ותעזור לי לסמן את האזור הנגוע על גבי המסך?”

“בסדר.”

איש חברת הביטוח פסע קדימה. “לפני שאתה הולך, מר הולברוק –”

“כן?”

“אני הייתי רק רוצה שתדע, שאנו איתך במאה אחוז. אנו ניתן לך גיבוי לכל אורך הדרך.”

באמת יפה מצדך, הרהר במרירות. בשביל מה קיים הביטוח, אם לא בשביל לתת לך גבוי לכל אורך הדרך? אך הוא הצליח לסחוט חיוך ידידותי ומלמול מהיר של תודה.

האיש מהבנק לא אמר מאום. הולברוק היה אסיר תודה על כך. יהיה אחר כך זמן מספיק, כדי לדון בשאלה, כיצד לארגן מחדש את הערבון והלואות, להתחיל מחדש משא ומתן, ועוד ענינים מסוג זה. בראש וראשונה יש לברר איזה חלק מהמטע ישרד אחרי שהולברוק ינקוט באמצעי ההגנה הנדרשים.

כשנכנסנו למרכז האינפורמציה, הפעילו את כל המסכים בבת אחת. הולברוק סימן את חלקה 3. הוא הזין את המחשב בנתונים שהגיעו מן הבדיקה המעבדתית. “אלה הם העצים הנגועים,” הוא אמר, כשהוא משתמש בעט־אור כדי לסמן אותם על פני מסך המחשב. “אולי חמשים בסך הכל.” הוא צייר מעגל רחב יותר. “זהו האזור של הדגירה הפוטנציאלית. עוד שמונים או מאה עצים. מה אתה אומר, פרד?”

מושל המחוז לקח את עט־האור מידיו של הולברוק ונגע בקצהו במסך. הוא שרטט מעגל רחב שהגיע כמעט עד לקצה החלקה.

“כל אלה חייבים ללכת, זן.”

“זה כולל כארבע מאות עצים.”

“כמה יש לך בסך הכל?”

הולברוק משך בכתפיו. “שבעת אלפים או שמונת אלפים בערך.”

“אתה רוצה לאבד את כולם?”

“אוקי”, אמר הולברוק. “אז אתה רוצה אזור הגנה מסביב לאזור הנגוע. אזור סטרילי.”

“כן.”

“בשביל מה? אם הוירוס יכול להגיע בירידה מהשמים, למה לטרוח ל…”

“אל תדבר בצורה כזו,” אמר לייטפריד. פניו התארכו והתארכו, התגלמות כל העצבות, התסכול והדיכאון שביקום. הוא נראה כפי שהולברוק הרגיש. אך קולו היה חד וברור כשאמר: “זן, יש לך כאן שתי אלטרנטיבות. אתה יכול להכנס לחלקות ולהתחיל לשרוף, או שאתה מוותר ומניח לחלודה להשתלט על הכל. אם תבחר בראשונה, יש לך סיכוי להציל את רוב מה שנשאר. אם תוותר ותכנע, אנו נאלץ בין כה וכה לשרוף את המטע. ואנו לא נעצור אחרי ארבע מאות עצים.”

“אני הולך.” אמר הולברוק. “אל תהיה מודאג בגללי.”

“לא הייתי מודאג. לא באמת.”

לייטפריד החליק אל מאחורי לוח הפיקוד, כדי לשלוט על כל המטע בזמן שהולברוק חלק פקודות לרובוטים, והכין את הציוד שהזדקק לו. עשר דקות אחר כך הוא כבר היה מאורגן ומוכן לפעולה.

“מסתובבת איזו ילדה בחלקה הנגועה.” אמר לייטפריד. “זו אחיניתך, לא?”

“נעמי. כן.”

“יפהפיה. בת כמה היא – שמונה עשרה, תשע עשרה?”

“חמש עשרה.”

“יש לה גוף לא רע, זן.”

“מה היא עושה עכשו?” שאל הולברוק, “עדין מאכילה את העצים?”

“לא. עתה היא השתרעה מתחת לאחד העצים. אני חושב שהיא משוחחת איתם. מספרת להם סיפור, אולי. הרוצה אתה שאפתח את המיקרופון?”

“אל תטריח עצמך. היא אוהבת לשחק במשחקים עם העצים. אתה יודע, נותנת להם שמות ומדמיינת, שיש לכל אחד מהם אישיות משלו. משחקי ילדים”.

“בטח.” אמר לייטפריד. עיניהם נפגשו להרף־עין. הולברוק השפיל עיניו מטה. לעצים אכן יש אישיות, וכל אדם אשר בעסקי העסיס יודע על כך, וכנראה שלא היו בנמצא מגדלים רבים, אשר לא היו להם עם המטעים שלהם יחסים, הרבה יותר קרובים מאשר היו מוכנים להודות בפני אדם אחר. משחקי ילדים. זה היה משהו, עליו לא היו מדברים אף פעם.

נעמי המסכנה, הרהר.

הוא השאיר את לייטפריד במרכז האינפורמציה, ויצא בדלת האחורית. הרובוטים הכינו הכל, בדיוק לפי תכנונו: משאית התזה עם להביור מותקן במקומו של המיכל לחומרי ריסוס. שלשה רובוטים נעו בסביבה, ממתינים לכך שיורה להם לעלות על המשאית, אך הוא סילק אותם משם ותפס את מקומו מאחורי לוח ההגוי. הוא הפעיל את המסך שלפניו. ממרכז האינפורמציה שמעליו ברך אותן לייטפריד בברכת הצלחה והשליך לעברו את מפת האזור הנגוע, שלשה מעגלים זוהרים מתרחבים שווי־מרכז – מסמנים את העצים הנגועים וחגורת הבטיחות, שלייטפריד התעקש להשאיר מסביב לחלקה כולה.

המשאית החלה להתגלגל לכיוון המטע.

היה כבר אמצעו של מה שנראה להולברוק כיום הארוך ביותר בחייו. השמש, גדולה יותר ונוטה לצבע תפוז, מעט יותר מאשר השמש שתחתה נולד, שטה בעצלות מעל, לא מוכנה, עדיין, להתחיל בשקיעתה לעבר המשורים המרוחקים. היום היה חם, אך מיד כאשר נכנס למטע, שם סוככו ענפיהם הסבוכים של העצים על הקרקע בפני חלקה הגדול של קרינת השמש, הוא הרגיש את הקרירות המבורכת חודרת לתא המשאית. שפתיו היו יבשות. כמעט מתחת לעינו השמאלית הרגיש ברעד מכוער. הוא הנחה את המשאית ידנית, כשהוא מוביל אותה על פני השבילים שמסביב לחלקות 5 ו־6. העצים הניעו מעט את ענפיהם בראותם אותו. הם חיכו בקוצר רוח לכך שיצא החוצה ויהלך ביניהם, יטפח על גזעיהם, יספר להם עד כמה הם בחורים טובים. אך עתה לא היה לו זמן לכך.

תוך חמש עשרה דקות הוא הגיע לקצה הצפוני של חוותו בקצה חלקה 3. הוא החנה את משאית הריסוס על החלק הסלעי המשקיף על חלקה 3. משם יכול היה להגיע לכל עץ שבאזור בעזרת הלהביור.

הוא נכנס אל תוך החלקה המקוללת.

נעמי לא נראתה לעין בשום מקום. הוא יצטרך למצאה לפני שיתחיל לירות, ולפני כן, הוא חייב לומר מספר מילות־פרידה. הולברוק צעד במורד השדרה המרכזית של החלקה. כמה קריר היה כאן, אפילו בצהרי היום! כמה מתוק היה ריחו של האויר הצח! רצפת המטע היתה מנוקדת בפירות. עשרות מהם נשרו בשעות האחרונות. הוא הרים אחד מהם. בשל. הוא חצה אותו לשניים על ידי תנועת יד מנוסה אחת ונגע קלילות בעזרת שפתיו בתוכו הבשרני של הפרי. העסיס, סמיך ומתוק, טפטף לתוך פיו. הוא טעם במידה מספקת לקבוע שהפרי היה ממדרגה ראשונה. הכמות שטעם היתה רחוקה מלהיות מספקת ליצירת הזיות, אולם היא תגרום לו לחוש אאופוריה קלה שתספיק בכדי להעבירו בשלום על פני הכיעור המצפה לו עוד מעט קט.

הוא הביט מעלה בעצים. הם היו מכונסים בעצמם חשדניים, חסרי מנוחה.

“יש לנו צרות, חברים”, אמר הולברוק. “אתה הקטור, אתה כבר יודע זאת. יש כאן מחלה. אתם יכולים לחוש בה בתוככם. אין שום דרך להציל אתכם. כל מה שאני יכול לקוות לו, הוא להציל את העצים האחרים, אותם עצים שעדיין לא נפגעו על ידי המחלה. או קיי? אתם מבינים? אפלטון? קיסר? אני חייב לעשות זאת. זה יעלה לכם רק בשבועות מספר של חיים. אך זה עשוי להציל אלפי עצים אחרים.”

מבין הענפים נשמעה אושת עלים זועמת. אלקיביאדס ליפף את ענפיו סביב עצמו, בגאוה פגועה. הקטור, ישר והוגן, היה מוכן לקחת את התרופה שלו. סוקרטס, כבד ומעוות־צורה נראה גם הוא מוכן. חלודה או שרפה – מה כבר ההבדל? קיסר נראה זועם ביותר. אפלטון חש פחד של ממש. הם הבינו כולם. הוא נע ביניהם, טופח עליהם בחיבה, מנחם אותם. הוא התחיל את המטע שלו בחלקה זאת. הוא ציפה, שעצים אלה יאריכו ימים אחריו.

הוא אמר, “לא אשא נאום ארוך. כל מה שאני יכול לומר הוא: שלום. הייתם בחורים טובים, חייתם חיים מועילים, ועתה זמנכם תם, ואני מצטער מאד מאד. זה הכל. הלואי שכל זה לא היה הכרחי.” הוא שלח מבטו במעלה החלקה. “סוף הנאום, היו שלום!”

הוא פנה לאחוריו, ופסע באיטיות לעבר משאית ההתזה. הוא לחץ על כפתור שחיבר אותו למרכז האינפורמציה ושאל את לייטפריד: “ידוע לך היכן נמצאת הילדה?”

“חלקה אחת מעליך לכיוון דרום. היא מאכילה את העצים.” הוא הקרין את התמונה על המסך שלפני הולברוק.

“תן לי קשר לשם, אוקיי?”

באמצעות הרמקולים, אמר הולברוק “נעמי, זה אני, זן.”

היא הביטה סביבה, עוצרת על עומדה, בדיוק ברגע בו עמדה להשליך נתח בשר. “חכה שניה,” אמרה, “קטרין הגדולה רעבה, והיא לא מניחה לי לשכוח זאת.” הבשר המריא אל על, נחטף ונעלם בתוך לועו של אחד העצים. “אוקיי”, אמרה נעמי, במה הענין?"

“אני חושב, שמוטב שתחזרי לבית החווה.”

“יש לי עוד המון עצים להאכיל.”

“תעשי זאת היום אחר־הצהרים.”

“זן, מה קורה פה?”

“יש לי מעט עבודה לעשות, והייתי מעדיף שלא תסתובבי לי במטעים, כשאני עושה אותה”

“איפה אתה עכשיו?”

“חלקה 3.”

“אולי אוכל לעזור לך, זן? אני קרובה אליך, בסקטור הבא, למטה. אני מיד מגיעה”.

"לא. חזרי לבית החווה!" המילים התפרצו מגרונו, בקול צונן, כמו פקודה. הוא מעולם לא פנה אליה בצורה כזאת קודם לכן. היא נראתה מזועזעת ומבוהלת, אך נכנסה בציתנות לגלגלית שלה, ונסעה משם. הולברוק עקב אחריה על פני המסך שלפניו עד שנעלמה.

“היכן היא עכשיו?” הוא שאל את לייטפריד.

“היא חוזרת לכאן. אני יכול לראותה על שביל הגישה הראשי.”

“אוקיי.” אמר הולברוק. “העסק אותה עד שכל זה ייגמר. אני עומד להתחיל.”

הוא הפנה את הלהביור בקשת, כשהוא מכוון את חרטומו הקצוץ ללב המטע. במיכלי התותח הוא החזיק בחומר שהספיק לו לצורך יצירת כל האנרגיה, שלה הוא נזקק לצורך בצוע העבודה היום. לתותח לא היתה כוונת, שכן הוא לא נועד להוות כלי נשק, אך הוא חשב שהוא בכל זאת יוכל להסתדר. הוא בדרך כלל ירה לעבר מטרות גדולות. תוך שהוא מכוון על פי טביעת העין בלבד. הוא בחר את סוקרטס, אשר ניצב בחלקה, השתעשע בכינון התותח למשך מספר שניות של השהיה והסוס מכוונים, חישב את הדרך הטובה ביותר לבצע את המשימה שציפתה לו. ושם את ידו על כפתור ההפעלה. מרכז העצבים של העץ נמצא בצמרתו, מעט מאחורי פיו. ירי מהיר אחד לשם –

כן.

קשת לבנה פלחה בשריקה את חלל האויר. צמרתו המעוותת של סוקרטס, נשטפה להרף עין בזוהר. מוות, מוות נקי, מוות העדיף על גסיסה מחמה חלודה. עתה היפנה הולברוק את האש מצמרת העץ המת לאורך גזעו העבה. העץ היה מחומר נוקשה, הוא ירה שוב ושוב, עלים וענפים קמלו ונשרו, בעוד הגזע עצמו נשאר יציב. ענני עשן גדולים ושחורים התמרו מעל המטע; על רקע הברק שיצרה האש נראה היטב הגזע הערום והמפויח, והוא הופתע לראות עד כמה היה גזעו של הפילוסוף הקשיש זקוף וישר, מתחת לענפים שכיסוהו. עתה הפך הגזע להיות לא יותר מאשר עמוד של אפר ורגע אחר כך התמוטט ונעלם.

זעקה נוראה נשמעה מעם העצים האחרים שבמטע.

הם ידעו שהמוות מהלך ביניהם וחשו בכאב העדרותו של סוקרטס, באמצעות הרשת הסבוכה של עצבי־השרשים שבקרקע. הם זעקו בכאב וזעם.

הולברוק הפנה בעקשנות את תותח האש לעבר הקטור.

הקטור היה עץ עצום, יציב, סטואי, לא מתלונן ולא מתיפייף. הולברוק רצה להעניק לו את המוות הרחום שהוא היה ראוי לו, אך כוונתו סוכלה. פרץ האש הראשון פגע לפחות שלשה מטרים מתחת למרכז העצבים של העץ, וזעקת הכאב המהדהדת גילתה לאוזן, מה מרגיש לבטח הקטור. הולברוק ראה את ענפי העץ נעים בטרוף, הפה נפער ונסגר במהירות נוראית, מגלה את ענויו. מטח האש השני שם קץ ליסוריו של הקטור. עתה, כמעט בשלוה, השלים הולברוק את ביצוע חיסולו של העץ האציל.

הוא כמעט וסיים, כאשר עלה באוזניו קולה של גלגלית, אשר עצרה ליד משאיתו. נעמי פרצה ממנה, סמוקה, עיניה פקוחות לרווחה, קרובה להיסטריה. “עצור!” היא זעקה." הפסק זאת, דוד זן! אל תשרוף אותם!"

היא קפצה אל תוך תא הנהג של המשאית, אחזה בפרקי ידיו בעצמה מפתיעה, ומשכה את עצמה לעברו. היא נשמה בכבדות, בפאניקה, שדיה עולים ויורדים בתנועה גלית, נחיריה מתרחבים.

“אמרתי לך ללכת לבית החווה”, הוא ירה לעברה.

“חזרתי לשם, ואז ראיתי את הלהבות.”

“אולי תסתלקי מכאן?”

“למה אתה שורף את העצים?”

“כי הם נגועים בחלודה”, הוא אמר, “חייבים לשרוף אותם לפני שזה מתפשט.”

“זה רצח!”

“נעמי, הביטי אולי תחזרי ל־”

“רצחת את סוקרטס!” היא קראה, מביטה לעבר המטע. “וגם… וגם את קיסר? לא, הקטור. גם הקטור איננו! אתה שרפת אותם לגמרי!”

“הם אינם בני אדם. הם עצים. עצים חולים, שעומדים למות עוד מעט בין כה וכה. אני רוצה להציל את האחרים.”

אך למה להרוג אותם? חייבת להיות איזו מן תרופה, שאתה יכול לתת להם, זן. איזה מן תרסיס. היום יש תרופות, שמרפאות כל דבר."

“לא את זה.”

“חייבת להיות!”

“רק האש!” אמר הולברוק. זעה קרה נזלה במורד חזהו, הוא חש ברעד בשריר ירכו. זה היה מספיק קשה לעשות זאת, גם בלי שהיא תהיה בסביבה. הוא אמר בשלווה המקסימלית, שיכול היה לאסוף: “נעמי, זהו משהו, שחייב להעשות, ובמהירות. אין לנו שום ברירה. אני אוהב עצים אלה לא פחות ממך, אך אני חייב לשרוף אותם. זה כמו אותו יצור קטן מרובה רגלים עם העוקץ בזנבו; לא יכולתי להרשות לעצמי להתיחס אלי ברגשנות, רק בגלל זה, שהוא נראה נחמד. הוא היוה סכנה. וברגע זה גם אפלטון וסוקרטס והאחרים מהוים איום על כל רכושי כולו. הם נושאים מגפה. חזרי לבית ונעלי את עצמך באיזה מקום עד שכל זה יגמר.”

“לא אניח לך להרוג אותם!”

רגוז כולו, אחז בכתפיה, נענע אותה בכח פעמיים או שלש, ודחף אותה החוצה מהמשאית. היא כשלה אחורנית אך נחתה על רגליה. הולברוק קפץ מטה לצידה ואמר: “לכל הרוחות אל תגרמי לי להכותך, נעמי. זה לא עניינך בכלל. אני חייב לשרוף עצים אלה, ואם לא תפסיקי להפריע לי –”

“חייבת להיות איזו דרך אחרת. אתה נתת לכל האנשים הללו להכניס אותך לפניקה, האין זאת, זן? הם מפחדים מכך, שהמגפה תתפשט, אז הם אמרו לך לשרוף מהר את העצים, ואפילו לא עצרת לחשוב, לשמוע דעות של אנשים אחרים. אתה פשוט בא לכאן עם התותח שלך, והורג יצורים אינטליגנטיים, רגישים, נחמדים –”

“העצים”, אמר, “זה בלתי יאומן. נעמי, בפעם האחרונה –”

תשובתה התבטאה בכך, שהיא דלגה על המשאית ולחצה את עצמה ללועו של הלהביור, שדיה נמחצים אל המתכת. “אם תירה, תצטרך לירות בי!”

שום דבר, שהוא יכול היה להגיד, לא היה משכנע אותה לרדת מהמשאית. היא אבדה את עצמה בתוך פנטסיה רומנטית, ז’אן ד’ארק של עצי־העסיס, המגינה על המטע מפני התקפתו הברברית. הוא ניסה שוב להתווכח איתה. היא שוב לא היתה מוכנה להכיר בהכרח להשמיד את העצים. הוא הסביר בכל כח השכנוע, שיכול היה לאגור, את חוסר האפשרות הקיימת להצלת עצים אלו. היא ענתה, כשמאחוריה העוצמה של חוסר כל הגיון שהוא, שחייבת להיות איזו דרך אחרת. הוא קילל. הוא קרא לה מתבגרת מטופשת והיסטרית. הוא התחנן. הוא החניף לה. הוא פקד עליה. היא דבקה לתותח.

“אינני יכול להרשות לעצמי לבזבז עוד זמן!” אמר לבסוף, “זה חייב להיעשות בתוך כמה שעות, או שכל המטע ילך לאבדון”. הוא הוציא את נשקו מנרתיקו, פתח את הניצרה וכוון אותו לעברה. “תרדי משם.” אמר מקול צונן.

היא צחקה. “אתה מצפה ממני להאמין שתירה בי?”

היא כמובן, צדקה. הוא עמד שם, מגדף נואשות, פניו אדומות, נבוך. השגעון הלך והתפשט. האיום שאיים היה חסר כל תוכן, כפי שהיא ראתה מיד. הולברוק טיפס אל המשאית לצידה, אחז בה וניסה להורידה משם בכח.

היא היתה חזקה, ועמידתו על גג המשאית היתה בלתי יציבה. הוא הצליח למשוך אותה מעם הלהביור, אך הצלחתו היתה מועטה, כשניסה להוריד אותה מן המשאית עצמה. הוא לא רצה לפגוע בה, ומחמת התלהבותה הוא מצא את עצמו מפסיד במערכה. בהתנהגותה היתה איזו מן עצמה היסטרית. היא היתה כולה מרפקים, ברכים, אצבעות, צפרניים. בנקודה מסוימת במהלך המאבק ביניהם הוא אחז בה, ולזועתו נוכח לדעת, שהוא אחז בשדיה. במבוכה ובלבול שחרר אותה. היא התרחקה ממנו בקפיצה. הוא שוב רדף אחריה, אחז בה שנית והפעם הצליח למשוך אותה לקצה המשאית. היא קפצה מטה, נחתה בקלות, הסתובבה ורצה אל המטע. הוא רץ בעקבותיה. ארך לו כשניה אחת בערך לגלות היכן היא נמצאת. הוא מצאה, כשהיא מחבקת את גזעו של קיסר, ולוטשת עינים בתדהמה על המקומות המפויחים, שבהם היו קודם לכן סוקרטס והקטור.

“קדימה”, אמרה לו, “שרוף את המטע כולו. אך אתה תשרוף אותי איתו!”

הולברוק זינק לעברה. היא זזה הצידה, וחלפה על פניו בריצה, כשהיא פונה לעבר אלקיביאדס. הוא חסם וניסה לאחוז בה, איבד את שווי משקלו ומעד, כשהוא מנסה לאחוז לשווא באויר כמחפש שם תמיכה. הוא החל ליפול.

דבר מה קשוח, דק וארוך הלם בו בכתפיו.

“זן”, צרחה נעמי. “העץ! – אלקיביאדס –”

הוא היה עכשיו בגובה של מספר סנטימטרים מעל הקרקע. אלקיביאדס תפס אותו באחת מזרועות האחיזה והחל להרים אותו לעבר צמרתו. העץ נאבק במעמסה, אך הוא נעזר בזרוע אחיזה שניה, שהקלה עליו במלאכתו. הולברוק פירפר בגובה שלשה מטרים מהקרקע.

המקרים בהם התקיפו עצים בני אדם היו נדירים ביותר. זה קרה לפני כן, אולי חמש פעמים בסך־הכל, במשך כל הדורות שבני אדם גידלו עצי עסיס. בכל הזדמנות כזו היה הקרבן מישהו, שניסה לעשות דבר מה, שהמטע התיחס אליו כאל מעשה עוין – כמו הסרת עץ חולה.

אדם היה נתח מכובד מאד לגבי עץ עסיס, אך לא מעבר ליכולת העיכול שלו.

נעמי צרחה ואלקיביאדס המשיך להרים אותו. הולברוק יכול היה לשמוע את נקישת מלתעותיו של אלקיביאדס במעלה צמרתו. פיו של העץ התכונן לקבל את פניו. אלקיביאדס הגאה, אלקיביאדס הזריז, אלקיביאדס האימפולסיבי – השם הזה באמת מתאים לו. אך האם היתה זו בגידה לפעול תוך כדי הגנה עצמית? רצונו של אלקיביאדס להמשיך ולחיות היה חזק מאד. הוא ראה מה עלה בגורלם של הקטור וסוקרטס. הולברוק הביט מעלה, אל המלתעות המתקרבות והולכות. אז ככה זה מתרחש, הוא הרהר, להיטרף על ידי אחד העצים שלי עצמי. חברי. חיות השעשועים שלי. מגיע לי בגלל זה, שהייתי יותר מדי סנטימנטלי אליהם. הם טורפים. הם נמרים בעלי שרשים.

אלקיביאדס צרח.

באותה שניה איבדה אחת מזרועות־האחיזה, שהיתה כרוכה מסביב לכתפיו של הולברוק, את אחיזתה. הוא נפל מטה כשלשה־ארבעה מטרים בבת אחת, לפני שזרוע האחיזה השניה יצבה את עצמה, כשהיא מניחה לו להיות תלוי בין שמיים וארץ בגובה מסוים מעל הקרקע. כאשר חזרה אליו נשימתו, הביט הולברוק מטה, וראה את אשר אירע. נעמי אחזה בנשקו, אותו השמיט בעת שנלכד על ידי העץ, והיא ירתה ופגעה באחת הזרועות. עתה היא כוונה את הנשק שנית. אלקיביאדס צרח בשנית. הולברוק היה מודע למהומה גדולה בענפים שמעליו. הוא נפל ארצה ונחת בכבדות בתוך ערמת עלים רקובים. אחרי רגע הוא התגלגל והתישב. שום דבר לא נשבר. נעמי עמדה מעליו, זרועותיה תלויות, הנשק עדין בידה.

“אתה בסדר?” שאלה בקול שקט.

“קצת מזועזע, זה הכל.” הוא התחיל לקום על רגליו; “אני חיב לך הרבה.” אמר “עוד רגע הייתי נמצא בלועו של אלקיביאדס.”

“כמעט והנחתי לו לטרוף אותך, זן. הוא רק הגן על עצמו. אך לא יכולתי. לכן יריתי בזרוע האחיזה.”

“כן. כן. אני חייב לך רבות.” הוא התיצב וצעד מספר צעדים כושלים לעברה. “בואי.” אמר לה, “מוטב שתתני לי את הנשק לפני שתנקבי חור ברגלייך”. הוא הושיט את ידו לעברה.

“חכה רגע,” היא אמרה, שקטה וקרה. היא נסוגה לאחור ככל שהתקרב אליה.

“מה?”

“עסקה, זן! אני הצלתי אותך, נכון? לא הייתי חיבת לעשות זאת. עכשו תעזוב עצים אלה לנפשם. לפחות תבדוק, אם יש איזה ספריי או משהו, אוקיי? עסקה.”

“אבל –”

“אתה חייב לי רבות, אמרת. אז פרע את חובותיך! מה שאני רוצה ממך הוא שתתן לי הבטחה, זן. אם לא הייתי יורה, היית מת עכשו. תן גם לעצים לחיות.”

הוא תמה אם היא אכן תשתמש בנשק כנגדו.

במשך רגע ארוך הוא שמר על שתיקה כשהוא שוקל את האופציות. ואז אמר: “בסדר. את הצלת אותי ואני אינני יכול לסרב לבקשתך. לא אגע בעצים. אברר, אם יש משהו שאפשר לרסס עליהם ואשר יחסל את החלודה.”

“אתה מתכוון לזה באמת, זן?”

“אני מבטיח. בכל הקדוש לי. האם תמסרי לי עכשו את הנשק?”

“הנה”, היא בכתה והדמעות זולגות במורד לחייה האדומות. “הנה! קח זאת! הו, אלוהים, זן. כמה שזה נורא!”

הוא נטל ממנה את הנשק והחזירו לנדנו. היא נראתה כאילו נחלשה לפתע, כל כוחותיה עזבוה ברגע שמסרה לו את הנשק. היא כשלה אל בין זרועותיו והוא אחז בה בכח, חש ברטט גופה כנגד גופו. גם הוא רטט, משך אותה קרוב יותר אליו כשהוא חש בכדורים המוצקים של שדיה הצעירים הנמחצים על חזהו. הוא נשטף בגל עצום, של מה שהוא זיהה מיד כתאוה מינית. מזוהם, הוא הרהר. הוא מיצמץ בעיניו, והתמונות שראה בבקר ריקדו במוחו – נעמי ערומה וזוהרת, כשהיא יוצאת מן המים, שדיים עגולות כתפוחים, ירכיים מוצקות. אחייניתי. בת חמש עשרה. יעזור לי אלוהים. תוך כדי שהוא מנחם אותה, החליק את ידיו על גבי כתפיה, במורד גבה. בגדיה היו קלילים, גופה היה מוחשי מאד בתוכם.

הוא השליך אותה בגסות אל הקרקע.

היא נחתה עליה בכבדות, התגלגלה הצידה הושיטה את ידה לפיה כאשר הוא נפל עליה. היא החלה לצרוח, בקול רם ונוקב, כאשר גופו נלחץ לגופה. עיניה המפוחדות העידו בברור כי חששה, שמא יאנוס אותה, אך היו לו תכניות אחרות במוחו. הוא הפך אותה על בטנה במהירות, אחז בידה הימנית וסובב אותה מעלה מאחורי גבה. אז הרימה למצב של ישיבה.

“קומי!” אמר לה. הוא כופף מעט את ידה על מנת להוסיף שכנוע לדבריו. היא קמה.

“עכשו תתחילי ללכת. תצאי מהמטע בחזרה למשאית. אני אשבור את זרועך אם לא תהיה לי ברירה.”

“מה אתה עושה?” שאלה בלחש, שבקושי נשמע לאוזן.

“חזרה למשאית.” אמר לה. הוא שוב לחץ את זרועה כלפי מעלה. היא חרחרה בכאב, אך המשיכה ללכת.

במשאית, היטיב את אחיזתו בה, ושלח ידו להתקשר עם לייטפריד במרכז האינפורמציה.

“מה קרה שם, זן? אנחנו עקבנו אחרי רוב הענין ו־”

“זה מסובך מדי להסביר. הנערה קשורה מאד לעצים, זה הכל. שלח כמה רובוטים לקחת אותה מכאן, אוקיי?”

“אתה הבטחת”, אמרה נעמי.

הרובוטים הגיעו במהירות ואצבעות פלדה יעילות אחזו בנעמי, הובילו אותם לתוך הגלגלית ונשאו אותה לבית החווה. כאשר נעלמה, התיישב הולברוק לרגע ליד משאית הריסוס על מנת לנוח ולטהר את מוחו. ואז חזר וטפס מעלה לעמדת הירי.

הוא כיוון את הלהביור קודם כל אל אלקיביאדס.

זה ארך מעט יותר משלש שעות. כאשר סיים, חלקה 3 היתה שדה אפר עשן, וחגורה רחבה של ריקנות נמתחה מן החלק החיצוני של החלקה ההרוסה עד לחלקה הקרובה שלא נפגעה. זה יקח לו עוד זמן מה כדי להווכח אם הצליח להציל את המטע. אך הוא עשה כמיטב יכולתו. הוא נסע חזרה לבית החווה. מחשבתו היתה עסוקה פחות בעבודת ההוצאה להורג שבצע זה עתה, מאשר בתחושת גופה של נעמי, הנלחץ כנגד גופו, ועל הדברים שעלו במוחו באותו הרגע כאשר השליך אותה אל הקרקע. גוף של אשה, כן. אבל עדין ילדה. עדין ילדה המאוהבת בחיות השעשועים שלה. עדין אינה מסוגלת להוכח כיצד, בעולם האמיתי, יש לשקול את הצורך כנגד ההתקשרות, ובו כל אחד צריך לעשות כמיטב יכולתו. מה למדה נעמי היום בחלקה 3? שהיקום מציע לעיתים קרובות רק ברירות ברוטליות? או פשוט שדודה, אותו העריצה כל כך, היה מסוגל לבצע מעשי בגידה ורצח?

הם נתנו לה סמי הרדמה אך היא ישבה בחדרה, ערה, וכשנכנס פנימה היא כסתה עצמה בשמיכה. פניה היו קרות.

“אתה הבטחת”, אמרה במרירות, “אחר כך סידרת אותי.”

“הייתי חייב להציל את העצים האחרים. יבוא יום ותביני, נעמי.”

“אני מבינה ששקרת לי, זן”

“אני מצטער. התסלחי לי?”

“אתה יכול ללכת לעזאזל.” אמרה, ומילים אלה שיצאו מפניה הצעירות, הרעידו אותו, כאילו תקפה אותו הצינה. הוא לא יכול היה להשאר עמה יותר. הוא יצא החוצה ועלה במדרגות אל פרד ליטפריד במרכז האינפורמציה. “זה נגמר.” אמר לו ברכות.

“עשית זאת כגבר, זן”

“כן, כן.”

מעל גבי המסך הוא סקר את החלקה המלאה אפר. הוא חש בחום גופה של נעמי כנגדו. הוא ראה את עיניה האפלות. הלילה ירד עוד מעט, והירחים ירקדו את ריקודם במרחבי הרקיע, וקבוצות הכוכבים שמעולם לא הסתגל אליהן יבהיקו שוב. הוא ידבר איתה עוד פעם, כנראה. ינסה לגרום לה להבין. ואז הוא ישלח אותה מפה, עד שתשלים את תהליך הפיכתה לאשה.

“מתחיל לרדת גשם”, אמר ליטפריד, “זה יעודד את תהליך ההבשלה.”

“קרוב לודאי.”

“אתה מרגיש כמו רוצח, זן?”

“מה אתה חושב?”

“איני יודע. איני יודע.”

הולברוק החשיך את המסך. הוא בצע את כל מה שהתכוון לבצע היום. הוא אמר בשקט: “פרד, היו אלה עצים. רק עצים. עצים, פרד. עצים.”