א.    🔗

ליעקב רבינוביץ מלאו ששים שנה ובפינות רבות שבישוב, בעתונות כבאספות אגודות שונות, מנסים להעריך את אישיותו המגוונת, המלבבת והאנציקלופדית ואת פעלו הישובי־הציוני.

מר יעקב רבינוביץ הוא אחד האישים המעטים, שעצבו את דמותו הרוחנית והחברותית של הישוב. הוא נמנה על אנשי העליה השניה. הוא לווה את תנועת ההגשמה הציונית, את חלוצי החקלאות העובדת והתחיה הלשונית והתרבותית בחום־לבו, רוחב־מבטו ושיח־שיגו המעודד, הער, הרענן והמעורר למחשבה אנושית, להרגשה לאומית, מעמיקה ונאמנה ולשנוי ערכין בחיי היחיד היהודי. הוא חי את חיי הישוב בכל התלבטויותיו, כאב את כאביו ושמח על נצחונותיו. כיבוש העבודה, ההתישבות הלאומית העובדת, חיי הכפר היהודי והתחבטויותיו הלשוניות והספרותיות העסיקו מאז את רוחו והדריכו את מנוחתו. מעל עמודי “הפועל הצעיר” כמעל הבמה, בכתב ובעל פה, הוא זכה לתת ביטוי, יחד עם ברנר, בקלות וחן של איש שיחה בלתי־אמצעי, שדברו נובע מלבו כמתוך מעין בלתי אכזב, – למאמצי הדור, להרהוריו לספקותיו ולהעפלתו. אין לתאר את פרשת העליה השניה בלא תיאור דמותו השוקקת, הרוננת ומלאת ההגיונות של יעקב רבינוביץ, תושב פתח־תקוה, ידי האכרים הלאומיים וחברם של אנשי דגניה.

יעקב רבינוביץ הוא חניך המאה התשע־עשרה, דור החקירה המעמיקה והנועזה, השאיפות הרוחניות האיתנות בשדה החיים כבעולם האידיאות. חיי היחיד כחיי הצבור, חיי האומות בחיי העולם אינם זרים לרוחו. תכלית החיים, תהליך המחשבה האנושית והתלבטויותיו של האדם אינן נותנות מנוח לנפשו; הוא הנהו אנוש בכל רמ"ח אבריו ולפיכך אין דבר אנושי בעולם שיתנכר אליו; הוא מלא ערנות רוחנית; לבו פועם בחזקה לקראת כל המתרחש ומתחולל בעולם. הוא רווי סקרנות שכלית. אין הוא שוקד על שמריו כרבים מבין חברי הסופרים המפתיעים אותך לעתים בקפאון רוחם, בחוסר הערנות, החיוניות ואפילו הרגישות שבהם.

כי יעקב רבינוביץ מהלך בטוחות עלי אדמות ואין לתמוה על נטיתו לציונות מעשית במשך עשרות בשנים. בשדה התרבות כבשדה המעשה לא היה מעולם בבחינת תלוש. הוא הטיף להגיון, לאותו ההגיון שאיננו מחריב את העולם ואיננו מגיע “עד האבסורדוס שלו”. הוא שואף לנורמאליות ומכאן עמדתו הרוחנית בעלת שווי המשקל ועמדתו הציונית המוצקת והמציאותית. “האדם הנורמלי שבי” כותב הוא לרגל האלוצינאציה בימי ילדותו, הגן על עצמו בעוד מועד וגרש את האי־נורמאלי שבי".

שכן הוא רואה את המציאות בעינים פקוחות ומכיר את האנוש, על כל תכונותיו, כטובות וכרעות, ומודה עם זה באידיאליזם הפילוסופי, ברוח ובשאיפות היפות של האדם. מציאות זו הרחיקתו מאותו סוג האנשים, שבתוכם פעל והגה את הגיונותיו; כיום הוא כאילו משתתף בחוגים אחרים. אחד המגויסים, בעל רוח מנשבית, ר"ל רוח־הכנעה לכל והתפשרות עם הכל מתוך מתן נימוקים אידיאולוגיים, שיש בהם לתרץ כל קושיה, מתפלא בעתון אחד על שיעקב רבינוביץ כותב בעתונות “השבעים והשאננים”; אין הוא גורס, כי סופר זה שייך לחוג זה, אפילו כיום, ולא עולה על דעתו של אותו עתונאי, כי התנועה העובדת כולה – פרצופה נשתנה ומהותה פשטה את צורתה הקודמת, כי נדודיו של יעקב רבינוביץ מעידים על מהפכה, שנתהוותה בכל תנועת העבודה, – מהפכה בהויתה.

יעקב רבינוביץ הוא בכל הויתו אישיות הרוויה חרות־רוח; כשרון לו לראות את אשר מסביבו ראיה כנה, בלתי־משוחדת ואמיצה; הוא חש בדופק היצירה הלאומית בכל ענפיה; לבטי־היחיד כלבטי־הצבור יקרים לנפשו – נפש סופר עברי העומד על משמר הנאמנות הציוניות והעברית זה עשרות בשנים. ההתישבות בעמק הירדן כבעמק יזרעאל איננה יכולה שלא לעורר חדוה בלבו. יעקב רבינוביץ נמנה על משוררי העבודה המעשית; הוא קרוב קרבת־נפש למשקי־העובדים; התלבטויותיהם, כשלונותיהם ונצחונותיהם, סוד כוח־יצירתם ידוע לו יפה; הוא הסתכל בעבודת חקלאינו, התעמק בבעיותיהם, נלחם את מלחמתם וחי את חייהם.

והנה דבר היותו נמנה על סופרי העתונות האחרת בודאי שיש בו כדי לעורר מחשבות נוגות בלב. שכן יש בה, באותה תופעה, משום חזיון מוזר; כאן חלה אי־הבנה מכאיבה וסמלית כאחת לכל הויתנו הצבורית בשנים האחרונות – אי־הבנה שהביאה גם סופרים ועסקנים אחרים לנקיטת עמדה, שלכאורה יש בה משום הפתעה. שהרי אותה עבודת־ההגשמה בשדה ההתישבות, שהעולם היה עדֽ־ראיה לה מאז הכרזת באלפור, בוצעה על ידי צבור־העובדים ואין אישיות כיעקב רבינוביץ המעורה זה עשרות בשנים בקרקע היצירה הציונית עלולה להתנכר לה. בעצם המחשבה הזאת יש לכתחילה משום מעשה־פיגול ממש. כי אין כיעקב רבינוביץ להבנת ערכם ההסטורי ולהרגשה בהכרחיותם הציונית של כיבוש העבודה וההתישבות העבריות בתחיתנו הלאומית.

ודומה כי סבת החזיון הזה צפונה באותם הדברים שכתב לפני הכתב הפיליטון באותו עתון בספרו “השגות”: “דוקא ביחס לאדם השתררה השקפה מיכנית. נכין תנאים – יבואו יהודים. ומי יכין את התנאים? אנו הפקידים. ונבראה אמונה בפקיד, הועמדה מכונה גדולה של הכנת תנאים, ומכונה זו בלעה את הכוח ובזבזה את הרצון”; במנגנון, בחוסר הרצון ובשנוי כוונה של תנועת החלוציות…

כי יעקב רבינוביץ, הסופר, איש הרוח והציוני, הוא מחוץ למחנה כיום בתנועה הלאומית. הוא שומר על אי־תלותו ועל רוחו החפשית. אבל הוא נאמן לעצמו, לעברו, לעולם האידיאות וההרגשות. אין הוא בן דורנו המעשי עד כדי ציניות, עד כדי יצירת האוירה העכורה שמסביב למשפט סטאבסקי, ועד כדי אחיזה באמצעי מלחמה בלתי רצויים. והנה הרהוריו על “האדם בערוב יומו. נצטבר נסיון רב של חיים ומעשים, נתערערו סדרי עולם, שנדמו עמודים ויסודות בל ימוטו. ובהציץ העין לתוך הדברים – וכמו נשאר הכל כשהיה! קליפה נשרה וקליפה צמחה – והתוך לא נשתנה. ואם נהיה איזה שמא לברי, הרי הרבה מן הברי הפך לשמא… קליפותיך נושרות לעיניך ואתה מתאמץ לעמוד על גרעין נפשך וטיבו וערכו הבלתי רגעי. להציל מה בשביל הקים שבך”… הוא מתחקה על דרכי אישיותו, על כנות לב ורוח. ומתוך יגון וצער הוא מודיע, כי “בהמוט אשיות עולם ואדם – אין להתגאות בישוב דעת”…

בערוב יומו אין יעקב רבינוביץ האופטימיסטאן, הלוחם, אוהב השירה, יכול להשתחרר, למראה המתרחש סביבו, מהרהורים נוגים, אבל אישיותו הנאמנה מלאת כשרון־ההשתתפות בחיי כל יחיד, בהויות עמו ובצער התלבטותו של העולם, בימינו עודנה רוויה כוח הסתכלות, יכולת לנתח מאורעות ולהתרשם מדברי יצירה ולהפיח רוח חיים באשר יפעל וייצור.