א.    🔗

יהודי צרפתי כתב את הספר הזה. אכן, רק בן־גזענו מוכשר בדור הפלגה זה לכתבו; כסם־מרפא הן דעותיו, מרגוע ופדות בהן מן המבוכה השכלית, שבה נתונים בני תקופתנו. ולפיכך דומה לאחר קראנו את דברי בנדא כאילו הד־הרהורים מתקופה אחרת עולה באזנינו, הד מאותם הימים, שבהם ניתן יתרון לשכל על הרגש בתרבות ובחברה.

פילוסוף זה נגע בפצעי הדור המדוכדך בתלאות וטרוף־הרצון לדברים שבממש, לרכישת קנינים שערך של מציאות להם בחברתנו כגון המעמד או המדינה. עוד לפני פרוץ המלחמה יצר בנדא (הנחשב לגדול בעלי המסות בצרפת) את היצירה בלפיגור, בו התקומם כנגד רוח תקופתנו, המעדיפה את הרגש על השכל ומרחיקה ממנו בלא רחמים את עולם האידיאות. הוא קרא תגר “על המבוכה המיסטית שבלבבות, על הפחד בפני השכלי ועל התאוה המסתערת להשתמש בעבודות־הרוח לשם הרגשות”. מאז נעשה הבלפיגוריזמוס לסמל של מגמת דור, הרווי רגשנות יתרה.

נטיות רוחו אלו, הן שעוררוהו לקדש מלחמה נמרצת, עקשנית ורבת היכולת השכלית כאחת, בברגסוניזם, אשר דלח, לדעתו, את תכלתו של ים הפילוסופיה ויגרום למיעוט דמותה העילאית והאלוהית, באשר הוריד את חכמת אפלטון ממרום פסגתה והשפיל את כבוד השכל…

ב"בגידת הכהנים" מוקיע בנדא את המבוכה הרבה, אשר בעטים של מנהיגי הדור, הוגיו ואמניו, נשמט ההגה מידי הקברניטים וספינת האנושיות עלולה להטרף חלילה. כי אלה שהופקדו מאז ומעולם לעמוד על משמר הערכים הנצחיים והמוחלטים בגדו בתעודתם הרוחנית ותחת להיות מכונים נעשו למכוונים. המושלים בעניני המדינה, המעמד או הגזע – מושלים בהם. בימינו כמעט נבצר מן המשוררים, הוגי־הדעות, האמנים וכוהני הדת לעמוד הכן כמלפנים מעל למערכה הלאומית או החברתית, להלחם את מלחמת הערכים האבסולוטים שבאנושיות ולהביא לידי נצחון עיקרי הצדק והיושר עלי אדמות.

יצר הפוליטיקה (לרבות השנאה) כבש אותם כליל ומאור עיניהם כאילו ניטל מהם. אין הם רואים את המתרחש מסביב להם, כי גם הם משועבדים לקנאותם העורת ולתשוקות הסוערות של ההמונים הנלהבים, אוהבי ההפתעות והקרב. ניטלה מהם שלות הכוהן, המכהן פאר במקדשו, ובמקום לשכון כבוד על מרומי הר סיני, להשקיף מלמעלה באוביקטיביות על הנעשה בחברה, הרי אף הם עצמם מתהממים מקול ענות הגבורה אשר למרגלות ההר ומראש המערכות, המתלקחת בחיי־המדינה, ויש שימצאו לנכון לצקת בהגיונותיהם ובשיריהם שמן על המדורה.

ובתקופתנו זו, שהפכה את היצר המדיני ליצר כללי־עממי, השוטף כבולמוס את כל משפחות האדמה עד שהיה לכוח מיוחד ומרוכז המתבטא בהסתדרויות ארציות או בין לאומיות (הסתדרויות המשוות לכל חבריהן מגמה אחת, מדויקת ומתמדת והבעה משותפת עממית, שבלונית ומשעממת), עד שהיה לגורם עיקרי ומכריע בחיינו, המגביר את השנאה והפירוד בין קבוץ למשנהו – בתקופה איומה זו לא עצמו כוהני זמננו כוח להיות השומרים הנאמנים על קניני הרוח העולמים ועל אחדות המין האנושי. אדרבא: נדמה לפעמים כאילו הם מתאמצים להבליט דוקא את הקוים המבדילים ומפרידים בין גזע לגזע, בין אומה לאומה ובין מעמד למעמד. נדמה לפעמים, כי מאמצם זה הפך בעיניהם לתעודה עילאית. התשוקה הפוליטית, הקשר לעמם או לקבוצם הם היו לחלק אורגאני של כהונתם. פעולת האזרח ועניניו היו לשיא האידיאל שלהם. סיסמת גיתא: “ניתן לדיפלומטים ולאנשי צבא לעסוק בפוליטיקה” נשתכחה כליל מלב. שפינוזא המסכן את נפשו וכותב על דלתות רוצחי וויט: “הברברים האחרונים”, וולטר הנלחם את מלחמת הפרוטסטנטי קאלאס, זולא הבא להעיד לטובת דריפוס או נזיפות פנלון בלודויג ה־XIV על מלחמותיו; וולטר המתרעם על חורבן הפאלאטינאט, בקול המוקיע את יחס אנגליה למהפכה הצרפתית ורנן הזועף על מעשי האלמות של נפוליאון השלישי – כל החזיונות האלה, שהם כבוד האנושיות, נעשו לנמנעים ולמבוטלים. רשות־הדבור ניתנה לכוהני־השקר, לשמשי המושגים של מדינה, גזע ומעמד, – אלה שאינם חשים כל צורך לחתור אל חופי המוחלט. את הכל רואים הם, כוהני הבעל, דרך שפופרת היחסי, ואת ראיתם המצומצמת הזו יחשבו לתעודה. כדברי בררס, גדול “הכוהנים הבוגדים” הצרפתי, יכריזו אף הם: “אם לא תצדק המולדת, הרי חובה היא להצדיקה”…

לפי צמצום השגתה – אך הפשטה, נביבות וערפל הם יושר, צדק ואמנות המשוחררת מתועלתיות של גזע או מדינה. איזהו יושר? – המועיל לי! איזהו צדק? הנחוץ לי! האמנות צריכה להתכווץ בגבולות המדינה או המעמד ולטובתם… והמתמיה, המכאיב והמטעה בכל זה הוא, שכוהנינו מתמסרים לחיי המציאות ולצרכיה במין רגש מוזר של חדוה, התלהבות ודבקות דתית כמעט… הם הפכו את הריאליזם, את צמצום המושגים העילאים עד כדי ביטולם למעין עיקר רוחני, לתביעה מוסרית, שיש, כביכול, להתגאות בהן ולראותן כחזות הכל.

“מעין קאטאקליזם המושגים המוסריים השתלט בלב מדריכי האנושיות”; הכל נצטמצם בד' אמות של מושגי מולדת ופרובינציה. מעבר למושג זה או מלמעלה לו – אין כוח ואין גם רצון להציץ. בימינו לא יעלה ההיסטוריון לגיא חזיון להשקיף על מהלך החיים במעוף נשר, בעין בת־חורין; עתה לא יהין איש לראות את מות אלילי זמננו, כשם שנביאי ישראל התנבאו על אבדן ירושלים, כשם שתוסידיד חזה בשעתו את מות אתונא או פוליביוס, בתארו את מנצח קרתחדשה, רואה בשעת שריפתה את חורבנה של רומא בעתיד ומוסיף, כי הנה גם רומא תראה פעם את יומה האחרון". ווירגיליוס בדברו על חקלאיה כותב על resromana et peritura regna. מי מכוהנינו ירהיב עוז בנפשו בימינו להיות בן־חורין כזה! מי מחוזינו עוצר כוח להחלץ מן המסגרת הצרה של זמננו ומושגיו!

ואמנם, אך מקרה היא דת הרוח והשכל בתולדות האנושיות, והיא נראית לבנדא כפרדוכס: “ורק בחכמת חרוצים השכיל חבר אנשים, בעלי תכונות מוצקות, לפתות את האדם, כי יאמין בערכם האלוהי של קניני השכל”. עתה נתפכחה האנושיות “מחזה־שוא” זה והכירה את טבעה האמתי ויצרה כמות שהם, ובפכחונה זה היא מטיחה כלפי אלה שהרחיקוה במשך דורות מעצמה… אכן “לא עלה על דעתנו, כי קול נגינתו של אורפיאוס יהא ביכלתו להקסים תמיד את החיות הטורפות… ואולם קוינו בכל זאת, כי אורפיוס עצמו לא יהפך לחיה טורפת”…

ועל כן אל יוליכנו שולל מקסם־השוא של הכוהן הגדול רנן, החולם על שלטון הפילוסופים, שיהיו מושליה ומדריכיה הרוחניים של האנושות. טעות מעיקרה היא: החושבים ככה מתעלמים מטבעו העכור של האדם, יען כי "דוקא בהעדר הערך המעשי (של הכוהן) יש לראות את גודל תורתו, והמוסר הטוב והנכון, המכוון להצלחת הממלכות ושגשוגן. אין מוסר הפילוסוף, כי אם “מוסר הקיסר”. מהי, איפוא, תעודת הכוהן הנאמן? לשכון על מרומי הר סיני ולבלתי התעכב בעניני החברה אלא אם כן יש הכרח להגן על ערך אבסולוטי, ואוי לו לדור התועה כצאן בלי רועה, ואין עמו הכהנים הממונים על נר התמיד אשר לאנושיות! כלומר: אוי לנו! כי הנה תקופתנו חסרה אותם האישים המעטים, שהנם מצפון הדור. מתוך שיטה והכרה גמורה סוגדים כוהנים לעבודה זרה, מתחצפים להאלוהי ומקדשים את המושגים היחסיים של גזע, מעמד ומדינה. לא רק מנהיגי־מפלגות, גם המשוררים כפותים לרוח הסוביקטיבית, המצמצמת את כוח ראיתם; לא רק המשוררים, גם הרומניסטים כותבים את ספוריהם במגמה מוקדמת של הצדקת מעמדם או מולדתם. העוד לנו בגידה גדולה מזו! ובכל אשר נפנה – צמצום הרוח, סוביקטיביות משועבדת, העדר כל יכולת לשאת עין אל מרומי הדברים ולשמור על קניני הנצח של השכל האנושי. הנה, לדוגמא, ההיסטוריונים שלנו. מסורת יפה ונאמנה שררה בצרפת מאז ומעולם לבלתי לכת שולל אחרי רגשות פרטיים או יחסיים בכתיבת קורות המולדת וכל שאר העמים. מסורת זו היתה כברית־קודש בעולם הרוח בצרפת. מישלה, טן, רנן ודומיהם פארו את השכל האנושי ואת ארץ־מולדתם בכשרונם להתבונן אל מאורעות העולם בעבר ובהווה מתוך התבוננות בלתי־משוחדת של תלמידי חכמים בעלי טביעת־עין חדה, אשר תעודה אחת לנגד עיניהם: להוציא לאור משפט. ועתה? הנה קם דור חדש אשר לא ידע את דרכי אבותיו ואף ישלח בהם את חציו המשוחים ברעל־לעג ובשם “בטלנים” יכנם. כותבי העתים בימינו אינם בושים להכריז על עצמם כעל משרתי ארצם או מעמדם והם מסלפים את ההיסטוריה מתוך ביסוס עיוני־מוסרי, כביכול, והבגידה נעשית במזיד, במתכוון מתוך הנחה, כי אכן זוהי תעודת איש־הרוח.

שיטה מסולפת זו שחטאו בה היסטוריונים ידועים מקרב המשמרים והמלוכנים בצרפת שאולה אתם מכתבי העתים בגרמניה; מהם ינקו את ראשית חכמתם הלאומית־השובינית. מומסן, טריטשקה יצרו את בררס ובנויל. וסכנה רבה נשקפה לאנושיות בכלל ולצרפת בפרט מחמת רוח הקנאית המצומצת הזאת, לולא המחשבה, שיש בה משום נחמה פורתא, כי כותבי עתים אלה הנם בעצם מדינאים המשתמשים בהיסטוריה לשם נצחון רעיונותיהם.