דומה, כי כיום אין הרומן עוד הצורה הספרותית האחת השולטת בתקופתנו. אמנם הספור היא אולי הצורה האמנותית הגמישה ומרובת־הגוונים ביותר, שיהא בה כדי לתת בטוי ודמות לרגשות אנוש, חויותיו ומחשבותיו וכדי לשמש אמצעי־הבעה להלך־רוח שירי, פילוסופי ופסיכולוגי כאחד. ואף־על־פי־כן דומה, כי הננו חיים בתקופה כה סוערת וכה מזעזעת את היסודות, עד אשר ויורגש הצורך בצורת ספרות ממשית יותר מאשר דרך ההרצאה של הרומן. הדאגה הצבורית לשלמות החברה או לשנוייה, לקיום־המשטר או למהפכה, מולידה בנשמת בני־דורנו הלך־רוח חסר־סבלנות ורווי אי־מנוחה, והשאיפה לבטוי אמנותי־דמיוני של נטיות־הנפש איננה מקננת עוד בלב כבדור הקודם.

אותו צמאון לפתרון ישר, ממשי וערום של הבעיות המנסרות בעולמנו ומדריכות את מנוחתו כבר היה מיוחד לתקופה שקדמה למהפכה הצרפתית. בימים ההם עבר ושטף את כל הדור נחשול האידיאולוגיה הרציונאליסטית והמהפכנית. הספרות היתה כמעט כולה חדורת ההכרה בחשיבותם של המאורעות ההיסטוריים, המכריעים בחיי החברה ומשטרה אז ולבשה דמות פובליציסטית־פילוסופית. הספור, הדרמה חלפו עברו כמעט כליל, ובמקומם באה צורת המאמר, הספר ההיסטורי־הצבורי, הפילוסופי, הפַּמפלֶט. ואף הרומנים, הנובילות והדרמות חדורים היו דאגות־הצבור. הספרות – תעודה אחת ומיוחדת היתה לה: תעודה של תעמולה להפצת רעיונות אנושיים. והרצון לשנוי־המשטר ולחיי־החופש היה אז כה איתן, עד אשר ספרות פילוסופית זו נתמזגה בשירת־הנפש והביאה את הפובליציסטים לידי הבעה אמנותית־מופתית. רוּסוֹ, ווֹלְטֵיר וְדִידֶרוֹ אינם פובליציסטים בלבד. דופק החיים וזעזועיהם מצאו את בטוים אף ביצירותיהם הפילוסופיות והאמנותיות כאחת.

במידה ידועה הננו עדי־ראיה בזה לחזיון ספרותי שציין את תקופה האנציקלופדיסטים; הננו עדי־ראיה להתחדשותה של אותה תופעה גם בזמננו. שהרי גם כיום הולכים ורבים סופרים פובליציסטיים־פילוסופיים, כותבי מַסות חברתיות המלאות היסוסים ודאגות לכוון הספרות והחיים בדורנו.

לפני שנתים, בערך, יצא בצרפת ספר “בגידת הכהנים”, שבו ניתן בטוי לקטרוגו של פילוסוף, אשר לא יכול לראות במנוחת־נפש את כוהני־הדור, המורידים מעל הר־סיני את קניני־האנושיות המוחלטים, פורטים את דינרם היקר לפרוטות קטנות של קנינים ארציים, יחסיים וחומריים, ומעמידים את הכהונה לשירותם של ערכים פעוטי־משקל; ולא עוד, אלא שאותם הכוהנים מקדשים את הקנינים החומריים והיחסיים ומעלים אותם למדרגה אלוהית־מוחלטת.

ספר זה הִכָּה גלים כבירים בחברה ובספרות. כי על־כן נגע בפצע הדור: בחוסר־היכולת של בני־זמננו להרקיע שחקים ולרחף בעולם האידיאות והאמנות העליונה. הכוהן נעשה לכלי־שרת של מנהלי הפוליטיקה, הדתית או הסוציאלית; כי בתקופה של העדר מאורות גדולים, אשר יאירו באורם את החברה האנושית, מן ההכרח הוא שיגברו היסודות הגורמים להתנונות. והנה ספר שני בשם “קַלִיבַּן מדַבּר” מאת יַ’ן גֵ’יהִינוֹ, שבו מכריזה אישיות שבאה משכבות־העם הנמוכות על זכויות מעמדה, עתידה וכשרונה להשתלט בחברה ולהיות נושאת התרבות העליונה. ספר עמוק, שרוח של מהפכה פועמת בקרבו בכוח. קול המוני־העם “מדַבֵּר” מגרונו. באותה הוצאת־ספרים עצמה יצא בימים האחרונים גם הספר “מות המחשבה הבורגנית” מאת עמנואל בֶּרל, פמפלט עז ונועז, התוקף בלי רחמים את כל יוצרי תקופתנו.

לדעת עמנואל בֶּרל (בֶּרל יהודי הוא) טעה בֶּנְדָה (גם הוא יהודי), מחַבֵּר הספר “בגידת הכהנים”, טעות יסודית, שבבָדקו את דופק־החיים של בני־תקופתנו בא לידי מסקנה, כי נגע זמננו מקורו באי־יכלתו של איש־הרוח להדָבק ברעיונות־עד ובערכי־נצח ובהשתתפותו בעניני פוליטיקה – דבר שגורם לבגידתו בקניני־האנושיות המוחלטים של הצדק, היושר והאמנות העליונה, באשר הוא מוַתר על הצדק לטובת המולדת, על האמת לטובת הדת ועל האמנות לטובת המעמד, כלומר – הוא מוַתר על ערכי־עולם ומתמסר לערכי־שעה.

לא בחזיון שלילי זה צפון סוד הבגידה של “כוהני” זמננו. שהרי לא בשל השתתפותו בצרכי־המדינה נמצא “הכוהן” במבוכה, לא בשל היותו חושב את מחשבותיו, כי־אם בשל חוסר כל מחשבה בעניני החברה, בחוסר אומץ־לב לחשוב על הנעשה מסביבו. “הפחד משַֹתֵּק את כוח מחשבתו של בן־תקופתנו, המרגיש, כי אין האידיאה חסרת פעולה, ועל־כן מביאו רגש האימה בפני תוצאותיו הממשיות של הרעיון לידי חרדה. איש־הרוח סובל בזמננו מזה, שהאידיאה הנציונליסטית גורמת למעשה למלחמות־ממש והאידיאה הקומוניסטית – למהפכות אמתיות, המתלוות בשפיכות־דמים וברעב… אין להביט על אידיאה כעל בגידה בלתי־אם היא פרי עצלות־המחשבה או הפחד, פחד מפני הבדידות ומפני המחשבה בתוך הבדידות. פחד מפני הדומיה ומפני המחשבה בתוך הדומיה”.

אין איש־הרוח נאמן לעצמו יותר מאשר ברגעי שכחה עילאית, ברגעים ההם, שבהם רוחו מרחפת בעולם של אידיאות־עד; ברגעים אלה אין לדרוש ממנו את חוות־דעתו על ערכים צבוריים־מדיניים, כפלוטינוס בשעתו, אולם “יש להבדיל בין “הכוהן” השוכח את המותנה והמקרי לבין “הכהן” הבורח מפני הסכנה – בין המתימטיקאי הנרי פוּאַנְקַרֶה, הכותב משויות בגיר על לוח שמאחורי העגלה בשעת נסיעתה, לבין משורר הנוסע בטַקסי למונמַרטר ונזכר בשעת התשלום למשרת במשורר אפוֹלינֶר. סוקרַטֶס לקח חלק בפוליטיקה. אפלטון לקח חלק בפוליטיקה, ושפינוזה אף הוא עשה כן. הסכנה הצפויה לרוח איש־השכל אין יסודה בנטית־נפשו לעניני הפוֹרוּם…”, כי־אם בפחדו לחוות את דעתו האמתית־הפנימית. פרַנס ובָרֶס היו שייכים למפלגות מדיניות מבלי אשר התעמקו בשאלות אלו. “פרַנס לא היה מדַבֵּר על הבד שלבשה הבתולה מאורליאן מבלי שיחטט בכתבי־יד, אבל אין הוא חושב להכרחי לקרוא את המחברים הסוציאליסטים כדי להיות סוציאליסט. בזה צפון, לדעתי, סוד בגידתם של פרַנס וברֶס”. אין לאלה אומץ־הלב הדרוש להסיק את המסקנות החברתיות והמוסריות מהשקפת־עולמם ומנסיון־חייהם. ברגסון ממלא תפקידים בשליחיות, יושב־ראש בועדות, אבל אינו מוציא מהשקפתו המיטפיסית את ההלכה החברתית והמוסרית. כי דבר זה מחייבו למעשה ועלול להזיק לעמדתו בחברה, ועל כן הוא מפחידו ומביאו במבוכה.

בגידת הכוהן – יסודה איפוא בפחדו לחוות־דעה, בחוסר אומץ־לבו לגלות את מחשבתו הפנימית, ולא בחוסר־רוח אוניברסלית. בגידת־הכהנים מקורה בכניעת איש־הרוח של זמננו לשלטון, בחוסר עמדה עצמית ובהעדר כל מחשבה עצמית וחפשית. איש־הרוח בתקופתנו הוא קוֹנפוֹרמיסט בכל הויתו, וכניעתו זו למדינאים מקצצת את כנפי־מחשבתם של הוגי־הדעות, משפילתם עד עפר. כי על כן איש־הרוח בתקופתנו איננו בלתי־אם כלי־שרת בידי תקיפי־הדור. ודומה, כי בדורם של ווֹלטֶר ורוּסוֹ לא היתה כניעת הסופרים לשלטון גדולה כבתקופתנו. “כי יש להודות, שסופרי־ימינו אינם נותנים הזדמנויות לממשלה להראות את רוחם החפשית”, ומבחינה זו הרי זוֹלָה אמיץ יותר מווֹלטר; בהגִנו על דרייפוס סכן את עצמו יותר מאשר מחבר “קנדיד”, בשעה שהגן על הפרוטסטנט קאלאס. כי יש ענפי־חיים בתקופתנו (צבא, מולֶדת) הקדושים יותר מאשר מושגי המדינה והדת במאה השמונה־עשרה. הספרות היא עתה יותר ממשלתית מהממשלה עצמה. הספרות ירֵאה יראת־מות מפני כל אידיאולוגיה, שכן כל וכוח שכלי־רוחני פירושו אפשרות של זעזוע יסודות המשטר. ועל־כן “לא תאהב הבורגניות את הדיאלקטיקה, סגולת אנשי־השכל השוגים… בספרותנו ניתנים קודם לכל דרכי־ההבעה שבהם יש לאחוז כדי להמלט מעולם האידיאות”. מרגישים רגש של אהבה להיסטוריה ורגש של שנאה לרעיון; מתמלטים מן ההווה ועוסקים ברצון בעבר, כי אין דבר זה מחייב למעשים אין בו כדי להביא לידי אי־שווי־משקל.

ואם הבריחה מפני האידיאולוגיה ומן האידיאות על־ידי ההיסטוריה בלתי־אפשרית היא, הרי יש דרך אחרת להִמָּלט: דרך הפסיכולוגיזמים והפסיכולוגיה; דרך הנתוח הנפשי. במקום הכוח השופט והחושב בא הכוח המנתח כל חזיון בודד ומבודד מחזיונות־הנפש. “הפסיכולוגיה היתה מעין אמצעי של זלזול בשכל”. שוקעים בנתוח הפסיכולוגי, ודרך זו של יצירה מביאה לידי “סקפטיציזם רוחני מוחלט”, כי בשעה שמעבירים פרובלימה מן השטח המדיני והמוסרי אל פני השטח הפסיכולוגי, מתגלים מיד שויון־רוח ושפלות־נפש. הקו הפסיכולוגי נעשה לעיקר העיקרים, ומאליו מובן, כי מבחינה אנושית יש באותו הלך־רוח משום התנונות. הספקנות היא תוצאה ישרה מנטיות־הנפש האלה, ספקנות שמוצאת בטויה בחזיון זה, שגאון־הרוח כפרוסט עוסק בשעת המלחמה ביצירתו הפסיכולוגית מחוץ לכל קשר עם התקופה שבה חי.

ספרות זמננו חדורה רגש של פחד בפני האישים המתוארים בה, ועל־כן אין הסופרים אוהבים את גבוריהם, שהם לרוב יצורים מתנונים ובעלי מחשבה שוקעת. היוצרים אינם מתענינים באנשים, פרי רוחם. ו"כל הרומן המודרני דומה למזודות ריקות, המעלות אם מעט אם הרבה ריחות סרחון של מחנק". בלב כולם מקננת בלא יודעים או ביודעים ההכרה, כי האדם הוא יצור עלוב ואפסי, ולפיכך כל נסיון של התחדשות־החברה, של תיקון־הנפש בטל ומבוטל מראש; היאוש, אי־האמונה בגורל האדם ועתידו נשתלטו בספרות.

ומכאן מטר הביוגראפיות, המזלזלות בגבורים. אנדרה מוֹרוּאַ אחראי לחזיון ממאיר זה, אם כי הוא עצמו – אופי עמוק לו ואין הרומן הביוגראפי נובע ממהותו הנפשית. והראיה לכך: רומנו האחרון: “האקלימים”, ואף־על־פי־כן “שֶׁלִי” שלו הוא אסון, שכן בסוג ספרות חדש זה יש משום “צמצום ההיסטוריה עד כדי אניקדוטה”, ובעיקר משום “נקמת בעל־הביתיות ברוח הגבורה”. הן כל הופעתו של מוֹרוּאַ ביצירתו הביוגראפית איננה בלתי־אם נסיון להחיות את רוח תקופת ויקטוריה בבריטאניה או רוח בעל־הביתיות של המבקר סַרסי בצרפת.

גם הנטיה לתַיירות שנגלתה בין סופרי צרפת (תכונה חדשה מאד, באשר מעטים היו הסופרים־הנוסעים בארץ זו: שַׁטוֹבּרְיַן, לַמַרְטִין, לוֹטִי – היו משוררים אכּסוטיים, רומנטיים, שבקשו מפלט במרחקים לאי־מנוחתם ולדמיון־רוחם) יש בה משום גלוי־רוח בעל־ביתי זה, האמצעי להמלט מסערת־הרוחות. נוסעים מחוץ לגבולות צרפת, עוברים ומסיירים את כל גליליה ובורחים מפני השאלה העיקרית המנסרת סביבם: סערת התקופה, החברה והפרט.

עובדה היא כיום, כי הספרות מקטינה את ערך הפרט ומעלה את ערך הכלל. אותו הלך־רוח נובע באורח ישר ממצב ההכנעה של הספרות לשלטון.

רוח ההכנעה למעמד השולט וקבלת מרותו שם על פניו של הסופר כעין מַסוה, המונע אותו לראות את העולם המקיף אותו. רוב המסַפּרים הצעירים מתארים דברים שהיו לפני המלחמה, כאילו לא קרה מאומה בינתים וכאילו לא חלו שינויים כבירים ברוח בני־דורנו. כי אין בכוח אמן להסתכל בחזיון בלתי־אם יש ביכלתו לדמות את חילופו והיפוכו. "כשם שלגבי הנוצרי הבנת הרע הכרחית היא לשם הבנת תכונותיו של הקדוש, כן הבנת החברה היא תכונתו של האיש, שיש בכוחו לומר לחברה: “לא…” זולה בשעתו שלל את החברה שלו ויצר את האֶפּוֹפֵּיָה של תקופתנו. מכאן יכלתו האמנותית־האנושית האיתנה ורוח ההתנגדות המרה והשטנית של כל כוחות החברה נגד יצירתו. מבַכרים את דוסטוייבסקי על פני טולסטוי, את “האחים קרמזוב” על פני “מלחמה ושלום”, מפני שדוסטוייבסקי דן במקרים בודדים, מענינים. ברומנים־האפופיות של טולסטוי אין מטורפים, אין ניברסטניים. הכול שם טבעי, הכול שם אמתי, ויש בהם משום שלילת אנשיהם וחברתם. “אם זולה יכול לתאר את צרפת של שנות הששים, הרי זה משום ששלל את צרפת של אותה התקופה… ואם אנשי־הספרות משנת 1928 אינם יודעים לתאר את צרפת של שנת 1928, ואף לא של שנת 1920, הרי סבת החזיון צפונה ברוח הכנעתם, בקוֹנפוֹרמיזם שלהם, בזה שאינם מוכשרים להתרומם עד כדי רעיון המהפכה”.

ברם אין רוח המהפכה – המהפכה עצמה. אין המהפכה, שעליה ובשמה נלחם איש־הרוח, המהפכה במהותה, שבשמה דוגלים אנשי־המדינה. המושגים האלה מתמזגים רק בה במדה שיש בהם משום אי־קבלת מרותו של השלטון, משום שלילתו ומשום התנגדות לכל קניניו. אולם הריבולוציה המדינית־החברתית פירושה בנין חברה על יסודות חדשים, התאגדות חברים לשם הגשמתה בחיים. איש־הרוח המהפכני לא יוכל להכנע למפלגה הריבולוציונרית, לחתום על תכניתה ולהסכים לשיטותיה האויליות. כי בעיני העובד המהפכה היא הנהגת משטר מעולה יותר, ובעיני איש־הרוח – “אמצעי ידוע להחריב את אשר הוא שולל”. דאגת איש־הרוח היא: בקורת ואמת בלי שים לב לתוצאותיהן האפשריות של מחשבותינו, מעין סטואיציזם רוחני; קיום אישים אמיצי־לב, שאינם נרתעים בפני כל מעשה ומחשבה, אינם חוששים בחברת התרמיטים שלנו מפני כל בדידות ומרגישים, כי הם הָפקדו על שמירת האדם וגורלו. תעודת איש־הרוח המהפכני היא להציל את החופש, את האדם. יתכן, כי שמירה על האישיות תיצור אישים גבורים, שאינם נזקקים לשקרים בפעולותיהם ובאמנותם. אבל בינתים מרסקת המכונה בלא רחמים כל יצור וגורמת להעלמת כוחות־הנפש והיצירה האישית. הכול מתפורר, כי מות המחשבה הבורגנית מתלווה בגסיסת סופרים על דפי ספריהם וגסיסת עמים ומולדות. והסופרים עצמם אינם חשים בכל הנעשה ומסתער מסביבם. לבם אטום להולך ומתרחש או להתפוררות כל הקיים. ואם נוכל לסלוח להם את בוזם לענין הצבורי־החברתי, הן לא נוכל לוַתֵּר להם את החבוי במעמקי נפשו של בן־זמננו. “את הפועל שאיננו מבין לסבת עניו, את הבורגני – לטעם עשרו, את האהבה שאיננה מאמינה באהבתה, האישיות שאיננה מאמינה במצפונה ובהשארת־הנפש והגבר המטיל ספק בעבודתו… כאילו האלוהי, שנותח אברים־אברים, הטיל את עצמו על האנוש, אשר אין עוד בכוחו לשאת את המשא הרובץ עליו… בפנינו אידיאולוגיה שארסה בא לאט־לאט בכול… איש איננו מאמין באידיאולוגיה זו ביושר־לב..”

*

בזה מסתיים הספר המוקדש ל"מות המחשבה הבורגנית". פַּמְפְּלֵט קוֹרָא לספר זה. ואמנם כן, זהו פמפלט צבורי־פילוסופי, ספר־זעם, פמפלט נועז בל ידע רחמים. בֶּרל מודיע על ארבעה פמפלטים נוספים, שבהם יביא לידי גמר את סערת רוחו ודעותיו – את שיטתו, אם אפשר לקרוא בשם שיטה את האידיאות הניהיליסטיות, את הרגש הפסימי, המקנן בלבו של המחבר.

הפעם דן בֶּרל במצב הספרות ונושאיה, ומסקנותיו – קשות, כאילו ניתנת לו על־ידי כך האפשרות להשתחרר מעול רגשות ההתמרמרות, השנאה והמרד. בֶּרל הוא ניהיליסט בהגיונו ולדעתו אין מוצא מן הסבך, שבו נתון היצור האנושי בימינו אלה. הוא מהפכני בכל הויתו ואיננו ריבולוציונר למעשה. שכן איש־הרוח הוא, המאמין באידיאות, וכיצד יוכל הוא להיות שייך למפלגה, שדאגותיה ממשיות, ארציות ומביאות לידי הכרח להשלים עם המציאות, עם חיי הממש והיחסי? נראה, שזהו צו־החיים, שאין להמלט ממנו; זוהי גזרה שנגזרה מן השמים, שכנפי המרקיע־שחקים יקוצצו וכי האנושי לא יתעטף באצטלה של האלוהי. זוהי קללת החיים. בלי משים כאילו מגיע בֶּרל לנקודה זו שבדעות בֶּנְדָּה, שכל־כך הרבה להתמרמר עליהן; לנקודת אי־התאמה שבין המוחלט, האלוהי, ובין החיים המוחשיים, הארציים. איש־הרוח, האמן העליון, יכול לשמור על הערכים הנצחיים כל עוד שאין הוא מחויב ללוש את בצֵק המציאות, אבל במלחמות הפוֹרוּם, מן ההכרח הוא, שיעסוק בחומר האנושי והגשמי… ועל־כן מהפכני כבֶּרל מתרוצץ אנה ואנה, כחיה שנתפסה בכלוב, ללא כל מוצא. לאחר ההנחה שגם על איש־הרוח לחיות את חיי־החברה, הרי הדרך ההגיונית היא, כי, עם כל נטיותיו האישיות המיוחדות, עליו להצטרף ללוחמים לתיקון העולם בצורה זו או אחרת ובמדה האפשרית, ולא להסתפק בהגדרה הנושאת בתוכה את מושג המות, היינו תעודה זו של איש־הרוח, לפי הגדרת בֶּרל, היא להבין, וכל הבנה אמתית פירושה שלילת הקיים ומושג המהפכה, ולגבי איש־הרוח – פירושו הרס וחורבן.

דומה, כי במושג מוטעה זה צפון סוד התרוצצות נפשו של בֶּרל. נפשו צמאה למעשי־צדק ולמחשבה נועזה ומוחו ומחשבותיו ניהיליסטיים הם ומלאי יאוש. סתירה נפשית־פנימית זו היא המביאה לידי חוסר־התגבשות של רעיונותיו, הזורמים בזרם סוער, ופועלים פעולה נמרצת על לב הקורא. כי היסודות הסותרים אחד את השני בנפשו מדובבים את ברל בכוח, מוציאים ממנו משפטים מלאים פַּתוֹס וגם משוים הוד טרגי לדרך הרצאתו.

לפנינו ספר אנושי רב־ערך. יחד עם ספרו של בַּנְדָּה והספר “קַלִיבַּן מְדַבֵּר” מאת י’ן גִ’הִיגוֹ יש כאן עדות לרוח הפובליציסטיקה העליונה, זו הגובלת עם כוח הפילוסופיה האנושית במובנה הרחב, הקמה לתחיה בימינו.