א.

יהודי צרפתי כתב את הספר הזה. אכן, רק בן־גזענו מוכשר בדור הפלגה זה לכתבו; כסם־מרפא הן דעותיו, מרגוע ופדות בהן מן המבוכה השכלית, שבה נתונים בני תקופתנו. ולפיכך דומה לאחר קראנו את דברי בנדא כאילו הד־הרהורים מתקופה אחרת עולה באזנינו, הד מאותם הימים, שבהם ניתן יתרון לשכל על הרגש בתרבות ובחברה.

פילוסוף זה נגע בפצעי הדור המדוכדך בתלאות וטרוף־הרצון לדברים שבממש, לרכישת קנינים שערך של מציאות להם בחברתנו כגון המעמד או המדינה. עוד לפני פרוץ המלחמה יצר בנדא (הנחשב לגדול בעלי המסות בצרפת) את היצירה בלפיגור, בו התקומם כנגד רוח תקופתנו, המעדיפה את הרגש על השכל ומרחיקה ממנו בלא רחמים את עולם האידיאות. הוא קרא תגר “על המבוכה המיסטית שבלבבות, על הפחד בפני השכלי ועל התאוה המסתערת להשתמש בעבודות־הרוח לשם הרגשות”. מאז נעשה הבלפיגוריזמוס לסמל של מגמת דור, הרווי רגשנות יתרה.

נטיות רוחו אלו, הן שעוררוהו לקדש מלחמה נמרצת, עקשנית ורבת היכולת השכלית כאחת, בברגסוניזם, אשר דלח, לדעתו, את תכלתו של ים הפילוסופיה ויגרום למיעוט דמותה העילאית והאלוהית, באשר הוריד את חכמת אפלטון ממרום פסגתה והשפיל את כבוד השכל…

ב"בגידת הכהנים" מוקיע בנדא את המבוכה הרבה, אשר בעטים של מנהיגי הדור, הוגיו ואמניו, נשמט ההגה מידי הקברניטים וספינת האנושיות עלולה להטרף חלילה. כי אלה שהופקדו מאז ומעולם לעמוד על משמר הערכים הנצחיים והמוחלטים בגדו בתעודתם הרוחנית ותחת להיות מכונים נעשו למכוונים. המושלים בעניני המדינה, המעמד או הגזע – מושלים בהם. בימינו כמעט נבצר מן המשוררים, הוגי־הדעות, האמנים וכוהני הדת לעמוד הכן כמלפנים מעל למערכה הלאומית או החברתית, להלחם את מלחמת הערכים האבסולוטים שבאנושיות ולהביא לידי נצחון עיקרי הצדק והיושר עלי אדמות.

יצר הפוליטיקה (לרבות השנאה) כבש אותם כליל ומאור עיניהם כאילו ניטל מהם. אין הם רואים את המתרחש מסביב להם, כי גם הם משועבדים לקנאותם העורת ולתשוקות הסוערות של ההמונים הנלהבים, אוהבי ההפתעות והקרב. ניטלה מהם שלות הכוהן, המכהן פאר במקדשו, ובמקום לשכון כבוד על מרומי הר סיני, להשקיף מלמעלה באוביקטיביות על הנעשה בחברה, הרי אף הם עצמם מתהממים מקול ענות הגבורה אשר למרגלות ההר ומראש המערכות, המתלקחת בחיי־המדינה, ויש שימצאו לנכון לצקת בהגיונותיהם ובשיריהם שמן על המדורה.

ובתקופתנו זו, שהפכה את היצר המדיני ליצר כללי־עממי, השוטף כבולמוס את כל משפחות האדמה עד שהיה לכוח מיוחד ומרוכז המתבטא בהסתדרויות ארציות או בין לאומיות (הסתדרויות המשוות לכל חבריהן מגמה אחת, מדויקת ומתמדת והבעה משותפת עממית, שבלונית ומשעממת), עד שהיה לגורם עיקרי ומכריע בחיינו, המגביר את השנאה והפירוד בין קבוץ למשנהו – בתקופה איומה זו לא עצמו כוהני זמננו כוח להיות השומרים הנאמנים על קניני הרוח העולמים ועל אחדות המין האנושי. אדרבא: נדמה לפעמים כאילו הם מתאמצים להבליט דוקא את הקוים המבדילים ומפרידים בין גזע לגזע, בין אומה לאומה ובין מעמד למעמד. נדמה לפעמים, כי מאמצם זה הפך בעיניהם לתעודה עילאית. התשוקה הפוליטית, הקשר לעמם או לקבוצם הם היו לחלק אורגאני של כהונתם. פעולת האזרח ועניניו היו לשיא האידיאל שלהם. סיסמת גיתא: “ניתן לדיפלומטים ולאנשי צבא לעסוק בפוליטיקה” נשתכחה כליל מלב. שפינוזא המסכן את נפשו וכותב על דלתות רוצחי וויט: “הברברים האחרונים”, וולטר הנלחם את מלחמת הפרוטסטנטי קאלאס, זולא הבא להעיד לטובת דריפוס או נזיפות פנלון בלודויג ה־XIV על מלחמותיו; וולטר המתרעם על חורבן הפאלאטינאט, בקול המוקיע את יחס אנגליה למהפכה הצרפתית ורנן הזועף על מעשי האלמות של נפוליאון השלישי – כל החזיונות האלה, שהם כבוד האנושיות, נעשו לנמנעים ולמבוטלים. רשות־הדבור ניתנה לכוהני־השקר, לשמשי המושגים של מדינה, גזע ומעמד, – אלה שאינם חשים כל צורך לחתור אל חופי המוחלט. את הכל רואים הם, כוהני הבעל, דרך שפופרת היחסי, ואת ראיתם המצומצמת הזו יחשבו לתעודה. כדברי בררס, גדול “הכוהנים הבוגדים” הצרפתי, יכריזו אף הם: “אם לא תצדק המולדת, הרי חובה היא להצדיקה”…

לפי צמצום השגתה – אך הפשטה, נביבות וערפל הם יושר, צדק ואמנות המשוחררת מתועלתיות של גזע או מדינה. איזהו יושר? – המועיל לי! איזהו צדק? הנחוץ לי! האמנות צריכה להתכווץ בגבולות המדינה או המעמד ולטובתם… והמתמיה, המכאיב והמטעה בכל זה הוא, שכוהנינו מתמסרים לחיי המציאות ולצרכיה במין רגש מוזר של חדוה, התלהבות ודבקות דתית כמעט… הם הפכו את הריאליזם, את צמצום המושגים העילאים עד כדי ביטולם למעין עיקר רוחני, לתביעה מוסרית, שיש, כביכול, להתגאות בהן ולראותן כחזות הכל.

“מעין קאטאקליזם המושגים המוסריים השתלט בלב מדריכי האנושיות”; הכל נצטמצם בד' אמות של מושגי מולדת ופרובינציה. מעבר למושג זה או מלמעלה לו – אין כוח ואין גם רצון להציץ. בימינו לא יעלה ההיסטוריון לגיא חזיון להשקיף על מהלך החיים במעוף נשר, בעין בת־חורין; עתה לא יהין איש לראות את מות אלילי זמננו, כשם שנביאי ישראל התנבאו על אבדן ירושלים, כשם שתוסידיד חזה בשעתו את מות אתונא או פוליביוס, בתארו את מנצח קרתחדשה, רואה בשעת שריפתה את חורבנה של רומא בעתיד ומוסיף, כי הנה גם רומא תראה פעם את יומה האחרון". ווירגיליוס בדברו על חקלאיה כותב על resromana et peritura regna. מי מכוהנינו ירהיב עוז בנפשו בימינו להיות בן־חורין כזה! מי מחוזינו עוצר כוח להחלץ מן המסגרת הצרה של זמננו ומושגיו!

ואמנם, אך מקרה היא דת הרוח והשכל בתולדות האנושיות, והיא נראית לבנדא כפרדוכס: “ורק בחכמת חרוצים השכיל חבר אנשים, בעלי תכונות מוצקות, לפתות את האדם, כי יאמין בערכם האלוהי של קניני השכל”. עתה נתפכחה האנושיות “מחזה־שוא” זה והכירה את טבעה האמתי ויצרה כמות שהם, ובפכחונה זה היא מטיחה כלפי אלה שהרחיקוה במשך דורות מעצמה… אכן “לא עלה על דעתנו, כי קול נגינתו של אורפיאוס יהא ביכלתו להקסים תמיד את החיות הטורפות… ואולם קוינו בכל זאת, כי אורפיוס עצמו לא יהפך לחיה טורפת”…

ועל כן אל יוליכנו שולל מקסם־השוא של הכוהן הגדול רנן, החולם על שלטון הפילוסופים, שיהיו מושליה ומדריכיה הרוחניים של האנושות. טעות מעיקרה היא: החושבים ככה מתעלמים מטבעו העכור של האדם, יען כי "דוקא בהעדר הערך המעשי (של הכוהן) יש לראות את גודל תורתו, והמוסר הטוב והנכון, המכוון להצלחת הממלכות ושגשוגן. אין מוסר הפילוסוף, כי אם “מוסר הקיסר”. מהי, איפוא, תעודת הכוהן הנאמן? לשכון על מרומי הר סיני ולבלתי התעכב בעניני החברה אלא אם כן יש הכרח להגן על ערך אבסולוטי, ואוי לו לדור התועה כצאן בלי רועה, ואין עמו הכהנים הממונים על נר התמיד אשר לאנושיות! כלומר: אוי לנו! כי הנה תקופתנו חסרה אותם האישים המעטים, שהנם מצפון הדור. מתוך שיטה והכרה גמורה סוגדים כוהנים לעבודה זרה, מתחצפים להאלוהי ומקדשים את המושגים היחסיים של גזע, מעמד ומדינה. לא רק מנהיגי־מפלגות, גם המשוררים כפותים לרוח הסוביקטיבית, המצמצמת את כוח ראיתם; לא רק המשוררים, גם הרומניסטים כותבים את ספוריהם במגמה מוקדמת של הצדקת מעמדם או מולדתם. העוד לנו בגידה גדולה מזו! ובכל אשר נפנה – צמצום הרוח, סוביקטיביות משועבדת, העדר כל יכולת לשאת עין אל מרומי הדברים ולשמור על קניני הנצח של השכל האנושי. הנה, לדוגמא, ההיסטוריונים שלנו. מסורת יפה ונאמנה שררה בצרפת מאז ומעולם לבלתי לכת שולל אחרי רגשות פרטיים או יחסיים בכתיבת קורות המולדת וכל שאר העמים. מסורת זו היתה כברית־קודש בעולם הרוח בצרפת. מישלה, טן, רנן ודומיהם פארו את השכל האנושי ואת ארץ־מולדתם בכשרונם להתבונן אל מאורעות העולם בעבר ובהווה מתוך התבוננות בלתי־משוחדת של תלמידי חכמים בעלי טביעת־עין חדה, אשר תעודה אחת לנגד עיניהם: להוציא לאור משפט. ועתה? הנה קם דור חדש אשר לא ידע את דרכי אבותיו ואף ישלח בהם את חציו המשוחים ברעל־לעג ובשם “בטלנים” יכנם. כותבי העתים בימינו אינם בושים להכריז על עצמם כעל משרתי ארצם או מעמדם והם מסלפים את ההיסטוריה מתוך ביסוס עיוני־מוסרי, כביכול, והבגידה נעשית במזיד, במתכוון מתוך הנחה, כי אכן זוהי תעודת איש־הרוח.

שיטה מסולפת זו שחטאו בה היסטוריונים ידועים מקרב המשמרים והמלוכנים בצרפת שאולה אתם מכתבי העתים בגרמניה; מהם ינקו את ראשית חכמתם הלאומית־השובינית. מומסן, טריטשקה יצרו את בררס ובנויל. וסכנה רבה נשקפה לאנושיות בכלל ולצרפת בפרט מחמת רוח הקנאית המצומצת הזאת, לולא המחשבה, שיש בה משום נחמה פורתא, כי כותבי עתים אלה הנם בעצם מדינאים המשתמשים בהיסטוריה לשם נצחון רעיונותיהם.

דומה, כי כיום אין הרומן עוד הצורה הספרותית האחת השולטת בתקופתנו. אמנם הספור היא אולי הצורה האמנותית הגמישה ומרובת־הגוונים ביותר, שיהא בה כדי לתת בטוי ודמות לרגשות אנוש, חויותיו ומחשבותיו וכדי לשמש אמצעי־הבעה להלך־רוח שירי, פילוסופי ופסיכולוגי כאחד. ואף־על־פי־כן דומה, כי הננו חיים בתקופה כה סוערת וכה מזעזעת את היסודות, עד אשר ויורגש הצורך בצורת ספרות ממשית יותר מאשר דרך ההרצאה של הרומן. הדאגה הצבורית לשלמות החברה או לשנוייה, לקיום־המשטר או למהפכה, מולידה בנשמת בני־דורנו הלך־רוח חסר־סבלנות ורווי אי־מנוחה, והשאיפה לבטוי אמנותי־דמיוני של נטיות־הנפש איננה מקננת עוד בלב כבדור הקודם.

אותו צמאון לפתרון ישר, ממשי וערום של הבעיות המנסרות בעולמנו ומדריכות את מנוחתו כבר היה מיוחד לתקופה שקדמה למהפכה הצרפתית. בימים ההם עבר ושטף את כל הדור נחשול האידיאולוגיה הרציונאליסטית והמהפכנית. הספרות היתה כמעט כולה חדורת ההכרה בחשיבותם של המאורעות ההיסטוריים, המכריעים בחיי החברה ומשטרה אז ולבשה דמות פובליציסטית־פילוסופית. הספור, הדרמה חלפו עברו כמעט כליל, ובמקומם באה צורת המאמר, הספר ההיסטורי־הצבורי, הפילוסופי, הפַּמפלֶט. ואף הרומנים, הנובילות והדרמות חדורים היו דאגות־הצבור. הספרות – תעודה אחת ומיוחדת היתה לה: תעודה של תעמולה להפצת רעיונות אנושיים. והרצון לשנוי־המשטר ולחיי־החופש היה אז כה איתן, עד אשר ספרות פילוסופית זו נתמזגה בשירת־הנפש והביאה את הפובליציסטים לידי הבעה אמנותית־מופתית. רוּסוֹ, ווֹלְטֵיר וְדִידֶרוֹ אינם פובליציסטים בלבד. דופק החיים וזעזועיהם מצאו את בטוים אף ביצירותיהם הפילוסופיות והאמנותיות כאחת.

במידה ידועה הננו עדי־ראיה בזה לחזיון ספרותי שציין את תקופה האנציקלופדיסטים; הננו עדי־ראיה להתחדשותה של אותה תופעה גם בזמננו. שהרי גם כיום הולכים ורבים סופרים פובליציסטיים־פילוסופיים, כותבי מַסות חברתיות המלאות היסוסים ודאגות לכוון הספרות והחיים בדורנו.

לפני שנתים, בערך, יצא בצרפת ספר “בגידת הכהנים”, שבו ניתן בטוי לקטרוגו של פילוסוף, אשר לא יכול לראות במנוחת־נפש את כוהני־הדור, המורידים מעל הר־סיני את קניני־האנושיות המוחלטים, פורטים את דינרם היקר לפרוטות קטנות של קנינים ארציים, יחסיים וחומריים, ומעמידים את הכהונה לשירותם של ערכים פעוטי־משקל; ולא עוד, אלא שאותם הכוהנים מקדשים את הקנינים החומריים והיחסיים ומעלים אותם למדרגה אלוהית־מוחלטת.

ספר זה הִכָּה גלים כבירים בחברה ובספרות. כי על־כן נגע בפצע הדור: בחוסר־היכולת של בני־זמננו להרקיע שחקים ולרחף בעולם האידיאות והאמנות העליונה. הכוהן נעשה לכלי־שרת של מנהלי הפוליטיקה, הדתית או הסוציאלית; כי בתקופה של העדר מאורות גדולים, אשר יאירו באורם את החברה האנושית, מן ההכרח הוא שיגברו היסודות הגורמים להתנונות. והנה ספר שני בשם “קַלִיבַּן מדַבּר” מאת יַ’ן גֵ’יהִינוֹ, שבו מכריזה אישיות שבאה משכבות־העם הנמוכות על זכויות מעמדה, עתידה וכשרונה להשתלט בחברה ולהיות נושאת התרבות העליונה. ספר עמוק, שרוח של מהפכה פועמת בקרבו בכוח. קול המוני־העם “מדַבֵּר” מגרונו. באותה הוצאת־ספרים עצמה יצא בימים האחרונים גם הספר “מות המחשבה הבורגנית” מאת עמנואל בֶּרל, פמפלט עז ונועז, התוקף בלי רחמים את כל יוצרי תקופתנו.

לדעת עמנואל בֶּרל (בֶּרל יהודי הוא) טעה בֶּנְדָה (גם הוא יהודי), מחַבֵּר הספר “בגידת הכהנים”, טעות יסודית, שבבָדקו את דופק־החיים של בני־תקופתנו בא לידי מסקנה, כי נגע זמננו מקורו באי־יכלתו של איש־הרוח להדָבק ברעיונות־עד ובערכי־נצח ובהשתתפותו בעניני פוליטיקה – דבר שגורם לבגידתו בקניני־האנושיות המוחלטים של הצדק, היושר והאמנות העליונה, באשר הוא מוַתר על הצדק לטובת המולדת, על האמת לטובת הדת ועל האמנות לטובת המעמד, כלומר – הוא מוַתר על ערכי־עולם ומתמסר לערכי־שעה.

לא בחזיון שלילי זה צפון סוד הבגידה של “כוהני” זמננו. שהרי לא בשל השתתפותו בצרכי־המדינה נמצא “הכוהן” במבוכה, לא בשל היותו חושב את מחשבותיו, כי־אם בשל חוסר כל מחשבה בעניני החברה, בחוסר אומץ־לב לחשוב על הנעשה מסביבו. “הפחד משַֹתֵּק את כוח מחשבתו של בן־תקופתנו, המרגיש, כי אין האידיאה חסרת פעולה, ועל־כן מביאו רגש האימה בפני תוצאותיו הממשיות של הרעיון לידי חרדה. איש־הרוח סובל בזמננו מזה, שהאידיאה הנציונליסטית גורמת למעשה למלחמות־ממש והאידיאה הקומוניסטית – למהפכות אמתיות, המתלוות בשפיכות־דמים וברעב… אין להביט על אידיאה כעל בגידה בלתי־אם היא פרי עצלות־המחשבה או הפחד, פחד מפני הבדידות ומפני המחשבה בתוך הבדידות. פחד מפני הדומיה ומפני המחשבה בתוך הדומיה”.

אין איש־הרוח נאמן לעצמו יותר מאשר ברגעי שכחה עילאית, ברגעים ההם, שבהם רוחו מרחפת בעולם של אידיאות־עד; ברגעים אלה אין לדרוש ממנו את חוות־דעתו על ערכים צבוריים־מדיניים, כפלוטינוס בשעתו, אולם “יש להבדיל בין “הכוהן” השוכח את המותנה והמקרי לבין “הכהן” הבורח מפני הסכנה – בין המתימטיקאי הנרי פוּאַנְקַרֶה, הכותב משויות בגיר על לוח שמאחורי העגלה בשעת נסיעתה, לבין משורר הנוסע בטַקסי למונמַרטר ונזכר בשעת התשלום למשרת במשורר אפוֹלינֶר. סוקרַטֶס לקח חלק בפוליטיקה. אפלטון לקח חלק בפוליטיקה, ושפינוזה אף הוא עשה כן. הסכנה הצפויה לרוח איש־השכל אין יסודה בנטית־נפשו לעניני הפוֹרוּם…”, כי־אם בפחדו לחוות את דעתו האמתית־הפנימית. פרַנס ובָרֶס היו שייכים למפלגות מדיניות מבלי אשר התעמקו בשאלות אלו. “פרַנס לא היה מדַבֵּר על הבד שלבשה הבתולה מאורליאן מבלי שיחטט בכתבי־יד, אבל אין הוא חושב להכרחי לקרוא את המחברים הסוציאליסטים כדי להיות סוציאליסט. בזה צפון, לדעתי, סוד בגידתם של פרַנס וברֶס”. אין לאלה אומץ־הלב הדרוש להסיק את המסקנות החברתיות והמוסריות מהשקפת־עולמם ומנסיון־חייהם. ברגסון ממלא תפקידים בשליחיות, יושב־ראש בועדות, אבל אינו מוציא מהשקפתו המיטפיסית את ההלכה החברתית והמוסרית. כי דבר זה מחייבו למעשה ועלול להזיק לעמדתו בחברה, ועל כן הוא מפחידו ומביאו במבוכה.

בגידת הכוהן – יסודה איפוא בפחדו לחוות־דעה, בחוסר אומץ־לבו לגלות את מחשבתו הפנימית, ולא בחוסר־רוח אוניברסלית. בגידת־הכהנים מקורה בכניעת איש־הרוח של זמננו לשלטון, בחוסר עמדה עצמית ובהעדר כל מחשבה עצמית וחפשית. איש־הרוח בתקופתנו הוא קוֹנפוֹרמיסט בכל הויתו, וכניעתו זו למדינאים מקצצת את כנפי־מחשבתם של הוגי־הדעות, משפילתם עד עפר. כי על כן איש־הרוח בתקופתנו איננו בלתי־אם כלי־שרת בידי תקיפי־הדור. ודומה, כי בדורם של ווֹלטֶר ורוּסוֹ לא היתה כניעת הסופרים לשלטון גדולה כבתקופתנו. “כי יש להודות, שסופרי־ימינו אינם נותנים הזדמנויות לממשלה להראות את רוחם החפשית”, ומבחינה זו הרי זוֹלָה אמיץ יותר מווֹלטר; בהגִנו על דרייפוס סכן את עצמו יותר מאשר מחבר “קנדיד”, בשעה שהגן על הפרוטסטנט קאלאס. כי יש ענפי־חיים בתקופתנו (צבא, מולֶדת) הקדושים יותר מאשר מושגי המדינה והדת במאה השמונה־עשרה. הספרות היא עתה יותר ממשלתית מהממשלה עצמה. הספרות ירֵאה יראת־מות מפני כל אידיאולוגיה, שכן כל וכוח שכלי־רוחני פירושו אפשרות של זעזוע יסודות המשטר. ועל־כן “לא תאהב הבורגניות את הדיאלקטיקה, סגולת אנשי־השכל השוגים… בספרותנו ניתנים קודם לכל דרכי־ההבעה שבהם יש לאחוז כדי להמלט מעולם האידיאות”. מרגישים רגש של אהבה להיסטוריה ורגש של שנאה לרעיון; מתמלטים מן ההווה ועוסקים ברצון בעבר, כי אין דבר זה מחייב למעשים אין בו כדי להביא לידי אי־שווי־משקל.

ואם הבריחה מפני האידיאולוגיה ומן האידיאות על־ידי ההיסטוריה בלתי־אפשרית היא, הרי יש דרך אחרת להִמָּלט: דרך הפסיכולוגיזמים והפסיכולוגיה; דרך הנתוח הנפשי. במקום הכוח השופט והחושב בא הכוח המנתח כל חזיון בודד ומבודד מחזיונות־הנפש. “הפסיכולוגיה היתה מעין אמצעי של זלזול בשכל”. שוקעים בנתוח הפסיכולוגי, ודרך זו של יצירה מביאה לידי “סקפטיציזם רוחני מוחלט”, כי בשעה שמעבירים פרובלימה מן השטח המדיני והמוסרי אל פני השטח הפסיכולוגי, מתגלים מיד שויון־רוח ושפלות־נפש. הקו הפסיכולוגי נעשה לעיקר העיקרים, ומאליו מובן, כי מבחינה אנושית יש באותו הלך־רוח משום התנונות. הספקנות היא תוצאה ישרה מנטיות־הנפש האלה, ספקנות שמוצאת בטויה בחזיון זה, שגאון־הרוח כפרוסט עוסק בשעת המלחמה ביצירתו הפסיכולוגית מחוץ לכל קשר עם התקופה שבה חי.

ספרות זמננו חדורה רגש של פחד בפני האישים המתוארים בה, ועל־כן אין הסופרים אוהבים את גבוריהם, שהם לרוב יצורים מתנונים ובעלי מחשבה שוקעת. היוצרים אינם מתענינים באנשים, פרי רוחם. ו"כל הרומן המודרני דומה למזודות ריקות, המעלות אם מעט אם הרבה ריחות סרחון של מחנק". בלב כולם מקננת בלא יודעים או ביודעים ההכרה, כי האדם הוא יצור עלוב ואפסי, ולפיכך כל נסיון של התחדשות־החברה, של תיקון־הנפש בטל ומבוטל מראש; היאוש, אי־האמונה בגורל האדם ועתידו נשתלטו בספרות.

ומכאן מטר הביוגראפיות, המזלזלות בגבורים. אנדרה מוֹרוּאַ אחראי לחזיון ממאיר זה, אם כי הוא עצמו – אופי עמוק לו ואין הרומן הביוגראפי נובע ממהותו הנפשית. והראיה לכך: רומנו האחרון: “האקלימים”, ואף־על־פי־כן “שֶׁלִי” שלו הוא אסון, שכן בסוג ספרות חדש זה יש משום “צמצום ההיסטוריה עד כדי אניקדוטה”, ובעיקר משום “נקמת בעל־הביתיות ברוח הגבורה”. הן כל הופעתו של מוֹרוּאַ ביצירתו הביוגראפית איננה בלתי־אם נסיון להחיות את רוח תקופת ויקטוריה בבריטאניה או רוח בעל־הביתיות של המבקר סַרסי בצרפת.

גם הנטיה לתַיירות שנגלתה בין סופרי צרפת (תכונה חדשה מאד, באשר מעטים היו הסופרים־הנוסעים בארץ זו: שַׁטוֹבּרְיַן, לַמַרְטִין, לוֹטִי – היו משוררים אכּסוטיים, רומנטיים, שבקשו מפלט במרחקים לאי־מנוחתם ולדמיון־רוחם) יש בה משום גלוי־רוח בעל־ביתי זה, האמצעי להמלט מסערת־הרוחות. נוסעים מחוץ לגבולות צרפת, עוברים ומסיירים את כל גליליה ובורחים מפני השאלה העיקרית המנסרת סביבם: סערת התקופה, החברה והפרט.

עובדה היא כיום, כי הספרות מקטינה את ערך הפרט ומעלה את ערך הכלל. אותו הלך־רוח נובע באורח ישר ממצב ההכנעה של הספרות לשלטון.

רוח ההכנעה למעמד השולט וקבלת מרותו שם על פניו של הסופר כעין מַסוה, המונע אותו לראות את העולם המקיף אותו. רוב המסַפּרים הצעירים מתארים דברים שהיו לפני המלחמה, כאילו לא קרה מאומה בינתים וכאילו לא חלו שינויים כבירים ברוח בני־דורנו. כי אין בכוח אמן להסתכל בחזיון בלתי־אם יש ביכלתו לדמות את חילופו והיפוכו. "כשם שלגבי הנוצרי הבנת הרע הכרחית היא לשם הבנת תכונותיו של הקדוש, כן הבנת החברה היא תכונתו של האיש, שיש בכוחו לומר לחברה: “לא…” זולה בשעתו שלל את החברה שלו ויצר את האֶפּוֹפֵּיָה של תקופתנו. מכאן יכלתו האמנותית־האנושית האיתנה ורוח ההתנגדות המרה והשטנית של כל כוחות החברה נגד יצירתו. מבַכרים את דוסטוייבסקי על פני טולסטוי, את “האחים קרמזוב” על פני “מלחמה ושלום”, מפני שדוסטוייבסקי דן במקרים בודדים, מענינים. ברומנים־האפופיות של טולסטוי אין מטורפים, אין ניברסטניים. הכול שם טבעי, הכול שם אמתי, ויש בהם משום שלילת אנשיהם וחברתם. “אם זולה יכול לתאר את צרפת של שנות הששים, הרי זה משום ששלל את צרפת של אותה התקופה… ואם אנשי־הספרות משנת 1928 אינם יודעים לתאר את צרפת של שנת 1928, ואף לא של שנת 1920, הרי סבת החזיון צפונה ברוח הכנעתם, בקוֹנפוֹרמיזם שלהם, בזה שאינם מוכשרים להתרומם עד כדי רעיון המהפכה”.

ברם אין רוח המהפכה – המהפכה עצמה. אין המהפכה, שעליה ובשמה נלחם איש־הרוח, המהפכה במהותה, שבשמה דוגלים אנשי־המדינה. המושגים האלה מתמזגים רק בה במדה שיש בהם משום אי־קבלת מרותו של השלטון, משום שלילתו ומשום התנגדות לכל קניניו. אולם הריבולוציה המדינית־החברתית פירושה בנין חברה על יסודות חדשים, התאגדות חברים לשם הגשמתה בחיים. איש־הרוח המהפכני לא יוכל להכנע למפלגה הריבולוציונרית, לחתום על תכניתה ולהסכים לשיטותיה האויליות. כי בעיני העובד המהפכה היא הנהגת משטר מעולה יותר, ובעיני איש־הרוח – “אמצעי ידוע להחריב את אשר הוא שולל”. דאגת איש־הרוח היא: בקורת ואמת בלי שים לב לתוצאותיהן האפשריות של מחשבותינו, מעין סטואיציזם רוחני; קיום אישים אמיצי־לב, שאינם נרתעים בפני כל מעשה ומחשבה, אינם חוששים בחברת התרמיטים שלנו מפני כל בדידות ומרגישים, כי הם הָפקדו על שמירת האדם וגורלו. תעודת איש־הרוח המהפכני היא להציל את החופש, את האדם. יתכן, כי שמירה על האישיות תיצור אישים גבורים, שאינם נזקקים לשקרים בפעולותיהם ובאמנותם. אבל בינתים מרסקת המכונה בלא רחמים כל יצור וגורמת להעלמת כוחות־הנפש והיצירה האישית. הכול מתפורר, כי מות המחשבה הבורגנית מתלווה בגסיסת סופרים על דפי ספריהם וגסיסת עמים ומולדות. והסופרים עצמם אינם חשים בכל הנעשה ומסתער מסביבם. לבם אטום להולך ומתרחש או להתפוררות כל הקיים. ואם נוכל לסלוח להם את בוזם לענין הצבורי־החברתי, הן לא נוכל לוַתֵּר להם את החבוי במעמקי נפשו של בן־זמננו. “את הפועל שאיננו מבין לסבת עניו, את הבורגני – לטעם עשרו, את האהבה שאיננה מאמינה באהבתה, האישיות שאיננה מאמינה במצפונה ובהשארת־הנפש והגבר המטיל ספק בעבודתו… כאילו האלוהי, שנותח אברים־אברים, הטיל את עצמו על האנוש, אשר אין עוד בכוחו לשאת את המשא הרובץ עליו… בפנינו אידיאולוגיה שארסה בא לאט־לאט בכול… איש איננו מאמין באידיאולוגיה זו ביושר־לב..”

*

בזה מסתיים הספר המוקדש ל"מות המחשבה הבורגנית". פַּמְפְּלֵט קוֹרָא לספר זה. ואמנם כן, זהו פמפלט צבורי־פילוסופי, ספר־זעם, פמפלט נועז בל ידע רחמים. בֶּרל מודיע על ארבעה פמפלטים נוספים, שבהם יביא לידי גמר את סערת רוחו ודעותיו – את שיטתו, אם אפשר לקרוא בשם שיטה את האידיאות הניהיליסטיות, את הרגש הפסימי, המקנן בלבו של המחבר.

הפעם דן בֶּרל במצב הספרות ונושאיה, ומסקנותיו – קשות, כאילו ניתנת לו על־ידי כך האפשרות להשתחרר מעול רגשות ההתמרמרות, השנאה והמרד. בֶּרל הוא ניהיליסט בהגיונו ולדעתו אין מוצא מן הסבך, שבו נתון היצור האנושי בימינו אלה. הוא מהפכני בכל הויתו ואיננו ריבולוציונר למעשה. שכן איש־הרוח הוא, המאמין באידיאות, וכיצד יוכל הוא להיות שייך למפלגה, שדאגותיה ממשיות, ארציות ומביאות לידי הכרח להשלים עם המציאות, עם חיי הממש והיחסי? נראה, שזהו צו־החיים, שאין להמלט ממנו; זוהי גזרה שנגזרה מן השמים, שכנפי המרקיע־שחקים יקוצצו וכי האנושי לא יתעטף באצטלה של האלוהי. זוהי קללת החיים. בלי משים כאילו מגיע בֶּרל לנקודה זו שבדעות בֶּנְדָּה, שכל־כך הרבה להתמרמר עליהן; לנקודת אי־התאמה שבין המוחלט, האלוהי, ובין החיים המוחשיים, הארציים. איש־הרוח, האמן העליון, יכול לשמור על הערכים הנצחיים כל עוד שאין הוא מחויב ללוש את בצֵק המציאות, אבל במלחמות הפוֹרוּם, מן ההכרח הוא, שיעסוק בחומר האנושי והגשמי… ועל־כן מהפכני כבֶּרל מתרוצץ אנה ואנה, כחיה שנתפסה בכלוב, ללא כל מוצא. לאחר ההנחה שגם על איש־הרוח לחיות את חיי־החברה, הרי הדרך ההגיונית היא, כי, עם כל נטיותיו האישיות המיוחדות, עליו להצטרף ללוחמים לתיקון העולם בצורה זו או אחרת ובמדה האפשרית, ולא להסתפק בהגדרה הנושאת בתוכה את מושג המות, היינו תעודה זו של איש־הרוח, לפי הגדרת בֶּרל, היא להבין, וכל הבנה אמתית פירושה שלילת הקיים ומושג המהפכה, ולגבי איש־הרוח – פירושו הרס וחורבן.

דומה, כי במושג מוטעה זה צפון סוד התרוצצות נפשו של בֶּרל. נפשו צמאה למעשי־צדק ולמחשבה נועזה ומוחו ומחשבותיו ניהיליסטיים הם ומלאי יאוש. סתירה נפשית־פנימית זו היא המביאה לידי חוסר־התגבשות של רעיונותיו, הזורמים בזרם סוער, ופועלים פעולה נמרצת על לב הקורא. כי היסודות הסותרים אחד את השני בנפשו מדובבים את ברל בכוח, מוציאים ממנו משפטים מלאים פַּתוֹס וגם משוים הוד טרגי לדרך הרצאתו.

לפנינו ספר אנושי רב־ערך. יחד עם ספרו של בַּנְדָּה והספר “קַלִיבַּן מְדַבֵּר” מאת י’ן גִ’הִיגוֹ יש כאן עדות לרוח הפובליציסטיקה העליונה, זו הגובלת עם כוח הפילוסופיה האנושית במובנה הרחב, הקמה לתחיה בימינו.

מחבר הספר נתפרסם בחריפות־השגותיו על חיי־המחשבה של הוגי־הדעות והאמנים שבתקופתנו, הנטולים לדעתו כל אומץ־רוח, כל נטיה רוחנית נועזה ועצמית והנכנעים לכוחות־השלטון. שכן הסופר הפילוסוף ואיש־המדע שבימינו הם בבחינת עבדים מחוסרי־רצון למפלגה ולמעמד המושלים עתה בכפה. דומה, כי דורם של אנשי־הרוח כוולטר וזולה שהרהיבו עוז בנפשם לחשוב את מחשבתם העצמית עד כדי התקוממות כנגד איתני־החברה, – חלף־עבר כליל, והצביעות, ההכנעה הרוחנית, ה"קונפורמיזם", הם בימינו מנת־חלקם של אנשי־השכל. מכאן – התפוררותה של המחשבה האנושית, שהתבטאה עד עתה בהלך־רוחה ובקניניה־נכסיה של הבורגנות, – חזון בעל ערך עולמי אשר הביא את ברל לידי הרהוריו המרים והזועמים ולידי הכרזה “על מות המחשבה הבורגנית”.

בשעתו הקדשנו ב"מאזנים" (שנה א', גליון כ"ג) מאמר־הערכה מפורט על עמדתו הקיצונית, המהפכנית והניהיליסטית של ברל בפרובלימה המסובכה והמעוררת דאגה על התכווצות המחשבה האנושית, צמצומה והתבטלותה בתקופתנו. עתה הוסיף ברל ספר חדש על הבורגנות והתנונותה וגם בו הוא מכריז על “מותה”.

עמנואל ברל חדור רוח צרפת החפשית, מלאת הלגלוג והזעם, שבאי־כוחה הטפוסיים והאמנים בתולדות־ספרותה הם מונטין, וולטר, רנן ופרַנס. הוא מעביר תחת שבט בקרתו האמיצה, המרה, השנונה והמזעזעת את כל יסודות הויתנו הצבורית, בלי רחמים ובסרקזם של איש־רוח הנטול כל יראת־הכבוד בפני אנשים ודברים.

הוא “מטריאליסט” ללא פחד ובספרו החדש הריהו מניח הנחה ללא פקפוקים, כי החמרנות, פירושה – אם לדבר שלא בלשון עקיפים וביושר־לב, – שאין נסים בעולם, כי המות היא קץ־הכל וכי חיינו עלי אדמות, בעלמא הדין, הם היחידים בני־הקימא והבטוחים. בדרכי התבטאותו נמנה ברל על אותם הסופרים־הפובליציסטים, המכונים בספרות צרפת בשם “מוראליסטים”, כלומר – על הסופרים חנוטים להערכת ההוי, האישים והחברה בצורה של אימרות, מאמרים ובפליטת הערות־שרטוטים קצרות ומקוריות, עוקצות וגדושות אמת. ברל הוא נינו של דידרו, ובמהלך מחשבותיו ורגשותיו, הריהו יורשם הישר של האנציקלופדיסטים, שאת רוחם קלט וספג אל קרבו בלי כל התנגדות.

מכאן – רוגזו, לעגו השנון, מלחמתו לחריפות הבטוי. מכאן הכרזתו, כי לדידיה “המאטריאליזס” פירושו האמתי עוז־הרוח להגות את הגיונותיו בלי יראה והאפיקורסות שבלב".

“מות המוסר הבורגני” הוא המשכו של הספר הקודם – “מות המחשבה הבורגנית” – והטון של הרצאתו הוא אותו טון של כעס, אירוניה וביטול, המציין את “מות המחשבה הבורגנית”. הספר מלא רוח סרקסטית ומחברו מחונן בכוח־בטוי איתן, חרוץ ומפולפל ובשטף של דבור חותך ופסקני, עוקץ ומבריק, ויש בו מעין תערובת צרפתית־יהודית. הוא עסקן ועם זה קל־ההבעה, מזהיר ובעת ובעונה אחת בעל שכל ישר; אגב פליטת הקולמוס הוא זורע הערות מקוריות, בקרתיות־חברותיות וספרותיות – ולא בלי רשעות מזעזעת. לא לשוא יכתוב פמפלטים. ברל הוא הוגה דעות, פובליציסטן ו"פילוסוף", אבל האיצטלא ההולמת אותו ביחוד היא זו של כותב־פמפלטים.

בבורגנות, בהלך־מחשבותיה, בהויה ובהויתה הוא רואה את נטית־הרוח השנואה ביותר עליו: רוח הקונפורמיזם. כלומר – אותה רוח־הכנעה הממיתה בזמננו הכל, אותה רוח־הפשרה נטולת־המעוף, שבאה לאחר שמתעטפים באיצטלא של אידיאליזם ובאותה כסות של יושר המביאה בהכרח את האדם לידי וותור על גדולות בשם קטנות.

“מות המוסר הבורגני” מעורר בעת ובעונה אחת את המחשבה ואת הזעם על הצביעות האיומה והתהומית המבצבצת מכל ישותו של הבורגני בכל מסיבות־חייו – ביחסו המזויף לאהבה, למשפחה, לאידיאל, לפילוסופיה ולחברה.

ספר זה הוא גם מעין תשובה על דברי־הפולמוס והרוגז, שעורר בצבור הספר הראשון. כי ברל חש חובה להשתתף במערכה החברתית ובצורך להגיב על כל עוול הנעשה בצבור ולהעריך כל מאורע מדיני או תרבותי המתרחש לנגד עיניו. ואין דעתו כדעת מחבר הספר “בגידת־הכוהנים” בנדָּה, הסבור שתעודת ה"כוהן" היא לשמור על ערכי־הנצח במרום פסגת האולימפוס ולבלי להתערב בריב המפלגות.

ברם, ברל אף הוא חדור ההכרה, כי אין איש־הרוח רשאי להספח למפלגה, אם אין את נפשו להתנכר אל מחשבתו העצמית. הוא מהפכני והשקפתו היא השקפת המאטריאליזם, ולפיכך עניני הפועלים ושאיפתם לשנויים חברותיים קרובים ללבו. אולם אין עמדתו דומה לעמדת איש המעמד או המפלגה; שכן יתרון לו לתלמיד המובהק, הכופר ברבו, על התלמיד החסיד שאיננו עוזב אותו לעולמים והשומר על תורתו בנאמנות קנאית והקופאת על שמריה. עמדת המרכסיסט כלפי מרכס אינה יכולה להיות אחרת מעמדת מרכס עצמו כלפי הֶגל, ואין היא דומה במאומה ובשום פנים לעמדת הבולשביזם כלפי לנין; החובה מוטלת על כל מרכסיסט למצוא את המגרעות שבמרכס ובתורתו, בשעה שחובת כל בולשביק היא למנוע את המשטרה מאסור את לנין". כי ברל מאמין “באפשרותה של הבקורת ובערכו הרב של הרוח הממאן להכנע לעולם”…

סוד הויתה של הבורגנות הוא: הפסימיזם המשמר, שהרי לדעתה אין לתקן את העולם. תורתה היא זו של הזקנה מסירכוזה, אשר למדה מפי אנטול פרנס, כי “יש להשתוקק לחיים ארוכים של עריץ, פן יירש את מקומו, אחרי מותו, מושל גרוע ממנו”, או זה של קלימנסו בתשובתו לז’ורס: הסוציאליזם הוא בלתי־אפשרי, משום שטבע האדם אינו עלול להשתנות לטובה; ישו לא תקן את המין האנושי ואין גם בכוחו של מרכס לתקנו. אולם חביבות על הבורגנות ההתהדרות וההתגנדרות בנכסי־האדם, כגון תרבות, אישים־גאונים, פילוסופיה וכו', והריהי משחקת בהם כבדברים ובסממנים, הנותנים טעם לחייה ומרוממים ערכה בחיי עצמה. “התרבות” מראה על מאמצו של האדם להגיע למצב הנראה לו כמדרגה העליונה של השלמתו. לפנים התקיימו תרבות אשפרתא, שמטרתה היתה, הגבור; והתרבות הנוצרית, שמטרתה: הקדוש… אבל מונח זה מביע גם משהו שונה מן הנאמר – משהו המשמש קשר ידוע בין צבור לבין הפרט. זוהי מעין תלבושת־שרד, שהחברה מלבישה בה את היחיד. כי אין כוונתה לסייע לאדם לפתח את כשרונותיו, אלא לספחו לקבוץ ידוע. תעודתה הראשונה של “התרבות” היא להקנות לאנשים־מספר מעין “מפתחות־מעבר” בחברה.

כך מחויב אדם לדעת, כי מלך פלוני אמר: “הכל אבוד מלבד הכבוד”, כדי שתהא לו הזכות להמנות על מעמד גבוה; כך משמשת ידיעת הרומית והיונית אמצעי להחשב בין אנשי־התרבות. התרבות לא באה איפוא אלא לרומם ולפאר את הבורגני או את בן השכבות הנמוכות השואף להכנס לחברה העליונה. בזכותו או בגללה הוא מתרחק מן הפרוליטרי. שהרי משהתחיל בן השכבה הנחותה ליהנות מקניני־תרבות, שוב אין הוא שייך עוד למעמדו. כי בכוחה של ה"תרבות" רק להביא את בני־העם לידי בגידה במוצאם.

עם עלית הפרט במדרגות־התרבות מתחיל, לדעת ברל, פרוצס ההכנעה לחברה ולמחשבותיה, לצרכיה ולנכסיה – מתחיל הקונפורמיזם, הממית כל רוח־חיים וכל רוח־אמת ומרד בלב כל אדם.

הבורגנות איננה מקפידה על מוצאו של היחיד, אם רק רכש לו תרבות, שפירושו הוא, שמכיון שקנה לו ידיעות, שוב אין ביכלתו להיות אויבה ואחת דתו לשרת אותה בנאמנות ולפתח בכשרון־משנה את סגולותיה המיוחדות. אין כמוה שואפת להגברת ערכו של האדם הגדול – של האישיות היוצאת מן הכלל. לדידיה נוצר וקיים הכל לשמו – לפארו ולהערצתו של האיש הדגול מרבבה. לפנים התקיימה הקריה בשביל עצמה ובזכות עצמה; כיום יש צורך בגאונים, והעמים, דומה, מתחרים במציאותם של אנשים גדולים בקרבם ומודדים את ערך־עצמם כביכול באמת־מדה של גודל גאוניהם ורבוים בעירם. “הפנתיאון פתוח לכול”. זוהי מעין הבלטת הדימוקרטיה, הצד השני של מטבע השויון ושלטון־ההמונים, שהאנושיות זכתה בו בזכות מהפכת־הבורגנים.

אין לתקן עוד את העולם במדה גדולה – זאת היא מחשבת הבורגנים. שהרי בעצם אין הבורגנות אלא תחנה אחרונה בהתפתחות החברה. זכויותיה הן בעיניה רק מופשטות ולא לשוא תגן, כביכול, על העושר ועל הרכוש כעל דבר מופשט, כעל עיקר מוסרי או מיטאפיסי. הירושה היא קודם כל פרינציפ יסודי, שאין לוותר עליו – זהו פרינציפ מופשט וזכות־קיומו נעוצה ביסודות משפטיים גרידא. כאמור הבורגנות היא פסימיסטית־משמרת… שכן מהו העוני, חוסר־הרכוש לעומת הצרות הכרוכות מן הטבע באנושיות המתבוססת ביסוריה? כך טוען מלומד כלֶרואַ־בולֶיה. אמנם הבורגני ממלא תפקיד של מנצל, אבל אין לתקן את העולם. הוא מלא מוסר כליות כרמון, אבל מה אפשר לעשות עוד בעלמא הדין?

כהנה וכהנה הן המחשבות המתרוצצות בלבו של הבורגני. הרכוש הנמצא בידי גדולי העושר הוא רק פרי זכויות “מיטאפיסיות” כביכול, כי אין כבורגנות לצביעות. היא לוחמת לחופש־לעבודה. שהרי גם עיקר החופש הוא מושג מופשט וכוחו – בּהפשטה. אמנם הפועל יכול לטעון, אין לדבר על חופש. ברם בפי הבורגני תשובה מכרעת: החופש טמון במעמקי הנפש. וכך הולך ונוצר מעין מושג מיטאפיסי על הקנין, ובעזרת הברגסוניזם והפילוסופים של האינטואיציה והתורה על החיים שמתחת־לסף־ההכרה, שהבורגנות השכילה להעמידה ולשרתה, מתחזק עולם־ההכנעה והפשרות: “הריני מביט על תורת ברגסון ועיקר החופש שבה כעל הלכה קונפורמיסטית ובורגנית במדרגה עליונה”, אומר ברל, וכעל מעשה־צביעות. שאם לא כן, אין לבאר את נהייתה העמוקה של הבורגניות אחרי האידיאליזם, אותה בורגנות שבראשית־ימיה היתה חדורה כולה רוח חמרנית ובלתי־דתית, רוח מהפכה וכפירה.

והוא הדין ביחסה של הבורגניות לאהבה, שאינה משמשת לה בלתי־אם “הזדמנות נהדרה לדברי שקר”, לשיחות של ענינים העומדים ברומו של עולם – קו מיוחד המבאר יפה את הופעתו של פרוסט, שבעיניו “הסנוביזס היא המציאות המוצקה היחידה, שתהא בת־קימא בעלמא־הדין, האהבה והחופש הם רק אמתלא לדבור ולהתרברבות, כי בכול שולטת הצביעות ואין תימה, אם עם התגברות רוח הפרוטסטנטיזם הליבראלי ועצמתם של מוסדות אדירי־הפינאנסים בחברה שבימינו, נתקרב גם לבו של הבורגני הקתולי אל הקלויניזם”.

הפרוטסטנטיזם פירושו פוריטאניות, צביעות, השפעת האיש ההגון, חוסר אומץ־לב רוחני ומוסרי, פשרות והכנעה – בקיצור: קונפורמיזם, ובשעה שרוח זו משתלטת בחברה, במחשבה, הרי סופה גסיסה ומות. מכאן “מות המוסר הבורגני”.

*

דומה, כי נקל להעתיק את השקפתו של ברל משטח הבורגנות לשטחים אחרים. בכל התנועות החברותיות והלאומיות יתכן לציין את השתלטותו של רוח הקונפורמיזם, הנושא בחובו את חורבנם של המחשבה האנושית או של מפעל אומות וחברות. דומה, כי הסוציאליזם העולמי, הכובש קימעה־קימעה את השלטון בארצות־המערב, לקוי אף הוא במדה גדושה באותו חסרון.

לקוי זה איננו מיוחד למעמד אחד: הוא משותף עתה לכל המעמדות. יתכן, כי הוא טבוע עמוק בטבע האדם וחברתו. אפילו רוסיה הסוביטית, שקפצה קפיצת־נחשון ואמרה לזעזע יסודות־עולם ולחדש סדרי־בראשית – מום זה אוכל ומכרסם אותה. ורצונה להדמות לאמריקה איננו אולי בלתי־אם צעד נוסף לקראת התקרבות שלא מדעת לרוח־הפרוטסטניזם". על כל פנים אין מקום להכרזה על מות המוסר הבורגני בלבד. אם לאסונה של האנושיות יש אמת בהנחת ברל, הרי הפרובלימה היא עמוקה שבעתים. שהרי הפעם המדובר הוא על אבדן הציוויליזציה המערבית. כי את כל החסרונות שמונה ברל, בכוח ובזעף, בבורגנות, נקל למצוא בכל תנועה מהפכנית או לאומית אחרת שבתקופתנו. תרבות המערב שוקעת לנגד עינינו. ימי־הבינים מטילים עתה את אימתם על האנושות הדוויה ונטולת שווי־המשקל.

חופש המחשבה, השאיפה לעוז־רוח, קניני־זהב אלה, שהבורגנות והדמוקרטיה העניקו לאנושיות בראשית התהוותה דוקא, הולכים ונעלמים מעולמנו, ובמקומם הולך ומשתלט בתקופת־המעבר שבחיינו רוח הקונפורמיזם, שאת מהותו היטיב ברל כל־כך להגדיר בספרו.

הסופר הצרפתי היהודי ז’ן רישאר בלוך – איננו איש הפוליטיקה, אלא מספר ואמן־יוצר. במבוא לספרו הוא אומר: (האיש הפוליטי) homo politicus בלבד חותר לקראת הפתרון. ואני אינני איש פוליטי, אולי homo sapiens ולכל היותר homo faber (אדם מדמה). יצירותיו הראשונות היו רומאנים – רומאנים בעלי משקל והיקף, שנושאיהם לקוחים מן ההוי היהודי באלזס ומחיי־הנפש שבמזרח – מהשתקפותו של המזרח בדמיונו של יהודי, בן־המערב וחניכו. ב"את קומפני" מגולל הסופר פרשת־משפחה יהודית, כוח־חיותה, אחדותה, הכרתה הקבּוצית ונאמנותה לגזעה מתוך מאמצים בלתי־אנושיים להרחיק מעליה כל אילוסיה, שסכנת־חורבן כרוכה בה למשפחה זו. שם מתוארת משפחת־סוחרים על לבטיהם של יחידיה, על הרחבת אמצעי הכלכלה והתעשיה, הגדלה וצמחה בהתאמה עם צרכי־הדור והחברה. יצירה כבדת־משקל היא זאת, שנוצרה וחוברה בדרכי מחשבה מורכבות ומסובכות, ויש בה גם משום עודף־עובדות, המקלקל במדת־מה את הקו הישר של הספור (בשעתו נסיתי להעריך יצירה זו הערכה בקורתית ב"השלוח").

רומאן זה העמיד מיד את ז’ן בלוך בשורה הראשונה של סופרי צרפת. היצירה השניה בערכה, “הלילה בקורדיסטן”, יש בה מעין בטוי כמוס לנהיתו של המספר המערבי למזרח – מעין “אני במערב ולבי במזרח” – בטוי אמנותי וחפשי, איתן ודמיוני להויות אישיותו של בן־צרפת, אשר דם שמי נוזל בעורקיו. ברם בלוך איננו נמנה על משפחת המספרים בלבד; הוא הוגה־דעות, שמאורעות הזמן מעסיקים אותו ומדריכים את מנוחתו. אין הוא שוה־נפש למתרחש סביבו ומשחק הכחות בחברה מעורר את מחשבתו וחרדתו לעתידה של האנושיות. ועל כן הריהו מנסה במסותיו להגדיר את מהותו של דורנו ובאיזמלו החד והדק הוא מנתח את תהליך־הענינים והלך רוחו של בן זמננו, ספקותיו וגמגומיו; לנתוחו זה, ההגיוני והמעמיק חקור, מתלווה משא חזון, המשווה לכתביו הפובליציסטיים משהו מיוחד, המרומם את הנפש. כי מסותיו הן פרי יצירת אמן־חוזה, ובתכונתו זו טמון סוד כוחו והשפעתו על הקורא. עוד לפני פרוץ המלחמה העולמית כתב בלוך, כי “יצירת אמונה חדשה, אשר ממנה תווצר אמנות חדשה, היא הכרחית ותכופה”. מקור אמונה זו ומהותה הוא במעין מזיגה הרמונית בין הדמוקרטיה ובין העובדים לשם יצירת תרבות חדשה. במחשבתו זו של בלוך שהביעה במאמרים רבים ב"משותף" ואחר ב"מאמץ החפשי" שהיה עורכו, היתה ניכרת השפעתם של סורל ורולן. “תועלתה של יצירה אמנותית איננה בזה, שהיא משפיעה על האדם לחנכו כאנרכיסט, כשתפני, כמלוכני, ואפילו כאדם טוב; תעודתה לעשות את האנוש לאנושי יותר, לסייע לו שימצא את דרכו הוא ולהורותו את הדרכים, שבהם יפגוש את הדומים לו”… ועל כן חובה היא להתעמק בפרובלימות־המדינה. ואילו אין להגרר אחרי רוח המפלגות. והנה אין דורנו – הדור שלאחר המלחמה העולמית – ניתן להגדרות שהיו נהוגות קודם. נתחוללו זעזועים כה כבירים עד אשר כל עיקרי־חיינו טעונים תקונים ושנויים יסודיים. "האמנות מחפשת את דרכה ואף את האדם המודרני. הסוציאליסמוס מנסה וממציא נוסחאות שונות, ישנות וחדשות ותמה על חוסר פעילותן בחברה בזמננו. הקומוניסמוס התנכר לכל אוירה אחרת מזו שנוצרה ברוסיה וחסר הוא כיום כל כוח התפשטות במערב. השפעת המלוכנים בצרפת, על כשרונותיהם הספרותיים, על הוגי השעות המקוריים שביניהם, מחונני ההומור וכשרון־הפמפלטים, חולפת ועוברת, כי בשל נצחון הרפובליקה במלחמה העולמית נשכח מוצאה – המפלה על יד סידן בשנת 1870; כיום ניטל מן המלוכנים כוח התסיסה והמרד. שהרי כל יסודות החברה – הקפיטל והכנסיה הקתולית – נספחו למשטר החדש. רק עמדתה של רומא – רוגזה על הקתוליים הבלתי מאמינים שבקרב המלוכנים – הפיחה בהם רוח חיים והפכתם לגורם המתנגד לקלריקליזמוס. המלחמה בדת ובהשפעתה של הכנסיה, שהיתה עד השנים האחרונות נחלת השמאליים, היתה עתה לקנינו של הימין השוביני; כיום הולך ונוצר מעין אנטי־קליריקליסמוס אריסטוקרטי־בורגני.

ואותה שעה דומה, כי הנוער השמאלי פונה עורף למלחמה בדת וכי הסוציאליזמוס, על השנויים שחלו בצורתו ובמהותו, נשאר במדת מה, האמת התוססת ואחד היסודות של המחשבה בזמננו. שהרי המרכסיזמוס, על מגרעותיו, עצב את דמותו של הדור, ואפילו את זו של מתנגדיו, שחונכו על תורה זו והושפעו ממנה ביודעים ובלא יודעים. אין השעה שעת “שרי צבא”, כי אם שעת ראשי משמרות ובדעתו של בלוך לסמן את “גורל הדור”, נושאיו ו"לכנות את הדברים בשמם" הנכון.

ב.

מאחורי הקתדרלה שבעיר שרטר מאזין בלוך למנגינת העוגב, לקול סופרנו של אשה, נושא פעם בפעם את עיניו אל השמשות שבאשנבי הכנסיה ומסתכל בשפע הצבעים ובמשחק האורות המפזזים במרום הבנין. דבקות עילאה ממלאה את חדרי לבו והריהו חש עצמו נישא אל על. אותה שעה הוא מעיף עין, סוקר מסביבו ומתבונן אל היוצאים מבית־היראה, מחפש בעיניהם ברק־אישיות, אופי ואמונה. לשוא. בלבו עולה אז זכר אספות־עם ופני המשתתפים בהן, פרצופים מפיקי חכמה, מרץ וכובד־רוח. הסתירה שבין שני המחזות מזעזעת. יש מאמינים, אבל אין עם־מאמין. חלפה־עברה תקופת הכנסיה, עת ההמון כולו התלהב למראה בניני הקודש, חטובם וחטוב דמויותיהם ופסליהם. אמונה מנשאה אל על שכנה בימים ההם בתוך כתלי בית היראה; עתה נעלמה כליל הקנאה לרוחניות, לאמונה שזעזעה והסעירה את הלבבות, החיתה את האנושיות, נתנה טעם ועצמה לקיומה והרנינה את חיי הפרט. עתה מוסיף העוגב לפזר מלא חפניו יופי ולהשמיע צלילי קדושה. אבל לשוא. עוד באים לשמוע אל הרינה, להקשיב לנגינה ומבינים ומבחינים יפה ביצירות השונות. חלונות הכנסיה עוד מוסיפים לשפוך את קסמי האור והצל, שלל־הצבעים עוד מפזז שם; בפיזוז־הצבעים ובצלילי־העוגב טמונים כחות תרבות מסתוריים מחיי תקופות; אוצרות־יצירה חבויים בהם, אוצרות שאין לוותר עליהם. כלום יש בכוח־המנגנון שבפילם, במגרש להתחרויות של זמננו להשכיח את קסמי המסתורין שבעבר? ברם מאידך גיסא כאילו הסיח ההמון את דעתו מסמי־חיים אלה.

והנה פינה באחת מערי־המחוז – במגרש שעל־יד בית־התפלה. דור רודף דור. אותם הבנינים, אותם האנשים, אותן הקריאות ואותם החתולים. והנה בחירות, אפישות, טרקטורים; מתוך לאות, מתוך עיפות של דורות מזעזעים העמים השואפים לתחיה את הערב הרך והמעורר התרגשות שבצירופי ההוי ההמוני, “למען חיות, למען המשיך לחיות”. אנו הננו בבחינת אפולו ומרסיאם שבמיתולוגיה. מרסיאם, שהיטיב לחלל בחליל – התנשא על בן יופיטר ויגמור בלבו להתחרות עם האליל באמנות־הנגינה, ולאחר שהמוזות הכריזו על מפלתו – נקשר אל עץ ואת עורו הפשיטו מעליו. לאחר כמה וכמה חפושי דרכים ניצח דורנו במאמצו להעפיל, ועתה הריהו מעונה. “כל העמים הורסים את עיקרי היושר, הכבוד בעבודה ובאחריות המקצועית – יסודות החברה האנושית מתמול־שלשום. מרסיאם קשור אל העץ ואפולו, מתוך צחוק, מראה עליו באצבעו”. ודומה, כי כבדה התעודה המוטלת עתה על ראש האנושיות לשחרר את מרסיאם מענויו ולהחיות את האמונה בלב.

ושוב 1917. המלחמה נמשכת. דם נשפך. אין מוצא מן ההרג ומן החורבן.

אין מוצא וקול הנביא איננו נשמע; אלם אחז בכל. שעמום ואי־מנוחה ממלאים את חלל העולם – את החזית. אין אישיות אחת שביכלתה לפזר את השעמום ולזעזע את האטמוספירה של מחנק. בתוך הבחילה הכללית נפלה לפתע הברה חדשה, אשר לה צפתה האנושיות כולה. וילסון משמיע דברים הכובשים את הלבבות. וילסון כאילו ממשיך את מסרתה של אירופה החפשית ומוסיף לטוות את חוטי התרבות של גאוניה. הקרקע – קרקע היסורין – הוכשר לקליטת רגשי יושר וצדק, לשנוי ערכין חברתי. ואילו עד מהרה נאלם הקול; מת הנביא: בארצות הברית גופא נאסרים ונרדפים עד חרמה הפועלים הנמנים על W.W.Y.; הפוריטאניות המאובנת, על צביעותה, מראה את אצבעה; לנין מזה וקלימנסו מזה; היובש מתגבר על הלחלוחית שבנפש: ההעזה הפוזיטיבית והריאלית מכה שורש בקרקע המציאות – כבורגנית וכפרולטארית; הרומנטיסמוס והחזון נעלמים מעל האופק…

דור המשתתפים במלחמה – טולסטוי, זולא וענין דריפס חנכום; האמונה במהפכה, בנצרות הקדמונית, בהמונים שכנה בלבם; פסטר ובטהובן הטביעו את חותמם עליהם. פשטות החיים, הסבל, הצניעות הגאה היתה מנת חלקם. אולם ילדי המאה החולפת וראשיתה של המאה הנוכחית – המלחמה העולמית הדריכתם למדתם, כי “הדברים והאנשים” – אין תיאורם מתאים למה שסופר עליהם וכי אין חופש, באשר הכל מוכן “להכנעה ולעבדות”. שעל כן הכול נוכחו, כי רימום ב"מעשה רמאות" ענקי ומזעזע. בעולם כולו – אין זכר לחופש. במקומו באה הדיקטטורה ובאמריקה – שלטון הפלוטוקרטיה. כל פליטי המלחמה נמסרו לתנועות הקיצוניות “ומכל שיטת לנין לא נשארה לפליטה בלתי אם הציניות” ושנואים עליהם “הליברליזמוס והריפורמיזמוס”; זכר המהפכות לחופש, למשטר רפובליקאי נשכח, כי רוח הדיקטאטורה מתאימה לרוח הפויזטיביות של דורנו – לרוח המעשיות בכל החזית. המהפכה הצרפתית זרעה את זרע “הבוחר”, האישיות הבודדת; היא הפיצה את המושג: אזרח ששוה זכות אחת למיליונר, לאציל שבפריז, ולאדם לפועל שבפרובינציה הנדחת. ובינתים נותרו התעשיה, ההון, העתונות הגדולה ובא מרכס והכריז, כי מושג זה של אזרח, פירושו עבדות, עבדות לבעלי ההמון. ואכן במשטר הדימוקראטי הכול בידי הרכושנים הגדולים. צדק כנראה, מרכס – בעל המציאות. אמנם למראית עין יש בית־מורשים, יש חופש הדבור, יש עתונות חפשית, אבל השלטון הוא למעשה בידי בעלי הכספים; המציאות שולטת בכל: איטליה מסרה את עצמה בידי ההון ורוסיה בידי האנטי־קפיטל. אבל המציאות – אדון לכל. הספורט נעשה מעין יורשו של הצבא ועבודת הספורט יש בה משום קדושה, ומכאן כל התפארת הכרוכה בה. גם הספורט הוא פרי הריאליסמוס של דורנו. המיכניקה מתגברת בכל. המפלגות משתמשות בספורט לצרכיהן ובתקוה לנצלו לטובתן. המלחמה המיתה את רוח האישיות הבודדת והקימה במקומה את חיי העדה, שגם הספורט משמש בטוי להם. בכול הכנעה, משמעת.

ואירע דבר זה, שהמציאות נשתנתה, בעוד שהמלים שבטאו מציאות אחרת נשארו במובנן הקודם. הן החליפו את תכנן ומכאן – הפתעות ואפשרות בלתי מוגבלת של אחיזת־עינים. “פגרים גדולים חוסמים בעדנו את הדרך. אלו הן המלים המתות” – ובכל שטחי החיים והמחשבה. המלה: “דת” פשטה צורה ולבשה צורה; בתקופתנו – תקופה שלאחר המלחמה – קיימת דת של פולחן המתים, של “החיל האלמוני”, הריליגיה של גבורי הדור וגאוני האנושיות (בטהובן, מיכל־אנגלו, לנין, ז’ורס); דת המולדת. דת פינות מולדת. נתחדש התוכן ונשארה ה"מלה", הכנוי. האנושיות חותרת לקראת מושג דתי חדש ומוסיפה להשתמש במונח: ריליגיה. “המערב לא היה מעולם נוצרי”, כותב אחד המלומדים, על כן הוא קתולי, כלומר, הוא נגרר אחרי היסוד שקדם לנצרות – אותו היסוד המבכר את הסדר על פני הצדק. ואמנם הקתוליות לובשת יותר ויותר צורה של האלילות ומשתחררת מתכנה הנוצרי וכדור כולו הריהי נגררת אחרי פולחן המתים, הערצתם וכו'. והוא הדין במושג “מהפכה”. עליה הוטל למלא את התעודה הנשגבה של השלטת המחשבה החפשית, שנוי ערכין בחיים ובחברה. אולם אסון כפול קרה לה: היא התפרצה “באירופה אחרת”, כדברי אחד הסופרים, כלומר – מקום הגשמתה לא היתה צריכה להיות רוסיה, כי אם צרפת, ואולי גרמניה. ברוסיה נוצרה מעין כנסיה “מהפכנית” בלא אמונה: המשטרה השתלטה על גופנו, נשמתנו, ומארסיאם הפורט על הנבל, המחלל בחלילו, המתחרה המנוצח של אפולו – שוב הוטל עליו להתעודד, להתמיד בעקשנותו, שהרי גם המהפכה פשטה את הרגל והיתה ל"מלה־פגר". כל סיסמאותיה עודן עומדות בתקפן. אבל הן נתאבנו ואין בהן כוח־חיים ולא כל שכן כוח מחיה. המונח: מהפכה – גורלו כגורל המלה התקדמות: הוא הומת. מכאן חוסר היציבות שבהלכות החדשות. מכאן – שפע בתי המדרש. ניאו – תומיסמוס, פסידו – קומוניסמיס, קתוליציסמוס אנטי דתי ואפילו אתיאיסטי. נודה, כי כל זה איננו מעורר אימון בלב, ועל אחת כמה וכמה שאין בו כדי לעורר אמונה בקרבנו.

ג.

ההיסטוריונים הגדולים במאה החולפת היו חדורי אמונה עמוקה בעתידה המזהיר של האנושיות. "הערום ביותר שבין היונקים התעלה עד לידי תפיסת מקום “מרכז” בטבע בכוח חכמתו וחושו הטבעי. האמונה בהתקדמות היתה מובנת ואפילו הכרחית. האנושיות לא יכלה שלא לבטוח בכוחות עצמה. ולפתע – המלחמה. המדע, האמנות, שכל האדם – הכל נהפך והיה למעין מפלצת והועמד לשרותם של השנאה וההרס.

מאגרא רמא לבירא עמיקתא. וספק נכנס ללב – ואי־המנוחה ואי־האמונה. עוית אחזה את הטובים שבבני אדם ואת בעלי שאר־הרוח. ב"לילולי" נתן רומן רולן בטוי לחורבן הערכין והשאיפות בלב האדם; עתה עזבה אירופה את מושכותיה וכאילו אבד לה כבר שלטונה על כדור הארץ. בתופעה ממארה זו חש גם ההיסטוריון גולילמו פרירו ובתמונת רומא המתנוונת שתאר, גולל גם את פרשת הסכנות האורבות לאירופה המתנוונת כמותה. לפתח המערב רובץ הברברי וחוסר מרות רוחנית, שהכל יהיו מודים בה, כי בלעדיה לא תכון כל חברה. אולם לשוא הן כל התשואות הללו, שהרבה מן הלקוי בהן, שכן התגליות פרי עמל, אומץ ורוח יצירה – חדרו לכל פנות העולם והדקו אל התרבות האנושית את כל העמים באשר הם. המלה, שכנפים לה, העיפה בימי קדם את המחשבה, הדפוס גבשתה והתגליות קשרו את כל חלקי האנושיות והעמיקו את יסודותיה של התרבות. בחזיון זה טמון סוד האופטימיות של בן דורנו, על אף התהומיות והנפתולים שהוא מתפתל בהם. ומכאן אי־הצדק שבהשואת דורנו ואירופה לדורות עברו – לרומא המתנוונת. כמעשה המלומד והוגה הדעות המקורי פרירו, אשר איננו מביא בחשבון את תורת המרכסיסמוס, שלפיה “אין לבקש עוד מההיסטוריה האנושית, שתכוון קשת מתוחה לצד הטוב ביותר או הרע ביותר אלא תשקיף להיפך על החברה כעל פיתוח טבעי הדומה לגידולו של עץ השדה ותתחקה על חוקיה הטבעיים, לא תתן לאנוש המסכן שום נחמה דתית או אחרת ותכריעו תחת משא הכרח הברזל”…

בהלך רוח זה של המרכסיסמוס – יש משום אומץ, סטואיות ופסימיות־מיואשת. ועל כן הוא שנוא על בעלי הרגש, על חסידי האישיות החפשית, באשר הוא שם לאל את עיקרי החופש והצדק. הנה היתה המלחמה אסון לאנשי המחשבה והדימוקרטיה והתפרצותה עוררה בלבם זעקות נביאים. אבל המרכסיסט הנאמן לעצמו לא הופתע מן הקטסטרופה. הוא כאילו משורין כנגד הפתעות בשל השקפת עולמו שעל פיה המלחמה היתה מעין הכרח, הנובע מאי־הסדרים שבחברה.

ואף־על־פי־כן אין להתיאש, באשר המטרה העיקרית היא להבין לחוקי הברזל של סדרי האנושיות ולראות מראש, מתוך הבנת מבנה, אל אשר עלול לקרות. וכך נעשה המרכסיסט לבלתי מאוכזב, מעין מאמין בגורל האדם, באחרית הימים. סוד גאוניותו של מרכס צפון בכשרונו לגלות חוקים המשותפים לתקופות ולעמים שונים – חוקים הטעונים אמנם, תקונים, שנויים ובירור עיקריים; אבל היסוד להבנת העולם הונח על ידיו, ואם נמצא הדרך לפתרון רציני – הלא אין גבול למהפכה האנושית שבתורתו. כי על כן יש בה משום עדוד לאדם, שיזרז את תהליך ההיסטוריה ויחתור לקראת ההגשמה של חלום ה"אחדות האנושית" ופירושו האמתי של אותו הלך־מחשבה הוא, כי למעשה נוצרה אמונה שבאה להוציא את החברה התוהה מסבך ההתנוונות… אבל גם פירירו וגם רולן “בלילולי” אינם גורסים תורה זו ומעלימים עין ממנה, משום שבניגוד לקונפיציוס, בודה וישו, אין מרכס ניגש לניסוח תורתו מתוך נימוקים מוסריים. ההשגה – כבירה ונשגבה. אולם שתי תכונות מסוכנות אורבות למרכסיסמוס: הכתתיות והציניות, כי מרכס חסר היה את חוש הפסיכולוגיה – נקודת החולשה העיקרית שבתורתו. דומה, כי זו עדיין בחיתוליה היא וטעונה התעמקות, הרחבה ומלויים יסודיים.

ד.

מנאפוליאון ואילך – מתחילה התקופה המודרנית ומתפתח הטיפוס של האדם המודרני. עד נפוליאון היה כל מושל זקוק לאמתלא לשם שלטונו או עריצותו. ואילו נפוליאון איננו יודע תעודה אחרת מזו של עיצוב דמותו האישית וגדולתו. הכול קיים בעולם לשם הבלטת כוחו הענקי ולשם פיתוחו. הוא האדם החפשי במעשיו, ועל כן הוא פועל מתוך שנאה ובוז לזולת. סטנדהל קבע את דמותו של הטפוס המודרני הזה, שחוקו הוא תענוגו ותשוקתו. אין אדם המודרני הזה חש בצורך לכסות על מערומיו ועל כוונותיו הגלויות לספק את מאוויו. נפוליאון, שכל עמלו לא בא אלא לשם ריתוקו של האדם בשרשרות, לא עשה באמת אחרת מאשר להתיר את אזיקיו ולהרגיז את יצרו. הוא כבר העריך את חשיבותה של המהירות ושל התקיפות ושינה על־ידי־כך את פני החברה תכלית־שנוי. נפוליאון קרוב יותר לפורד מאשר לרישליה. נפוליאון הגשים באישיותו עד למדרגה הקיצונית ביותר גם את ציניותו של הטיפוס המודרני הזה. הוא שמש דוגמא מופתית לעיצוב טפוס זה – אותו טפוס של מפלצת שכל מעיניו להגביר עשרת מונים – ויהי מה – את כל עוצם גאוניותו.

ועכשיו – למהותה של היהדות. במדה ידועה יש בו במרכסיסמוס משל יסודות הסטואיציסמוס; הפיסימיות, ביטול הפרט, הכנעה בפני כוחות איתנים, שאין באפשרותו של האדם לפעול כנגדם; יאוש. הנצרות הכניסה צבע ורוד בתוך שחור הסטואיציסמוס. שהרי היא “שמה אפותיקא” על העולם הבא. רק היהדות התעקשה ומאנה להכניס את ראשה בעול האפותיקא ומצאה מקור לחיותה באמונה, כי “נצח ישראל לא ישקר” ומתוך רצון להצדיק את נצחיותה – הכריזה על עצמה כעל עם נבחר, כעל העם הנבחר; זוהי אילוסיה, אבל יש בה משום חידוש. אלוהי היהודים אינו מכיר את האומה. מכאן כוחם של היהודים – כוח אמונתם בחברה, כוח ההולך ונעלם בתוך הדיאספורה. מתוכם עוד מגיחים אישים אמיצים, שבדמם מושרשה האמונה בעתיד; והרי קרל מרכס עצמו, שראה את עצמו כמטריאליסט, בנה גם הוא למעשה בנין מיטפיסי על יסוד אחרית הימים. “בתקופתנו היהודים הם גורם של אילוסיה ואונאה, אבל גם של מרץ והתמדה, משום שהם חדורי קנאות לאושר הצבור, לצדק עלי אדמות ולעתידה של החברה”. ברם “מיסטיקה זו עשויה ללבוש צורה של ממש לכל היותר בלב עם קטן… כל ערכה יאבד לה עם התרחבותה והתאמתה לגדלה של האנושיות כולה”.

הסופר ג’ורג' דיהאמל שהה זמן מה באמריקה והביא משם ספר בשם “מחזות מחיי העתיד”. הוא שב כולו מזועזע למראה “הקומוניסמוס הבורגני” הצומח שם וצלו כאילו מתפשט כבר בעולם הישן. מטרלינק מצדו מתאר את חיי הטרמיטים ומגולל תמונה תהומית מהקומוניזמוס האורב גם לאנושיות. בני־האדם יהיו נידונים להיות אבטומטים. ברם ברור כי מקור כל הנבואות השחורות האלה באי־הבנה, בשמות שבהם מכנים בתא הנמלים את החברים השונים הפועלים שם – שמות הלקוחים מאוצר המלים האנושי. החששנים הללו מתעלמים משכלו של האדם, מתכונתו לשאוף רוח, להתענג וגם להתעצל. ואין כעצלות, כשאיפה למעט בטלה, כוח המניע את המחשבה להמציא המצאות של נוחות ושל יצירה – מתוך רצון להקטין את המאמץ". הסכנה איננה האבטומטיסמוס, כי אם היפוכו – התפרצות היצר, הרגזתו, שכרון וההמצאות והמרץ דוקא (דוגמת נפוליאון). סכנת הקומוניסמוס על החרכים – בניגוד לטרמיטים – אינה נשקפת לאנושיות. רק עם שלטון האשה, בחברה אמהית, כבתא התרמיטים, יתכן להגיע לידי אותה הקומונה, שבופון אמר עליה, כי יש בה משום “אנרכיה”. בשעה שרעיון הקומוניסמוז ההומאני הוא קונצפציה גברית, אידיאה, פרי רצון והכרה, ותעודתה “למזג מזיגה הרמונית את המשחק החפשי של השכל היוצר וההורס עם תנאי החיים ההכרחיים של החברה”.

החברה הנפוליונית נידונה למיתה. בכוחו של המאטריאליסמוס להרסה, כי הוציא מתחומיו את מומי הרכושנות: את האינטרס הפרטי. אף־על־פי־כן לא נקלטו סיסמאותיו של לנין במערב. מדוע? סוד החזון הזה צפון בחוסר הכרה פסיכולוגית וידיעה את המערב. הבולשביקים באו בשם השלום והמערב – מלת החופש והדרור יש בה כדי להקסימו. מכאן מפלת הבולשביות באירופה – ודומה לעולמים. הקומוניזמוס תובע בשם המוחלט את הרס האזרח והאדם, ובזה הוא דומה לחברה הרכושנית והנפוליונית. האנושיות לא תרתם לעגלת הקומונה בלי יסוד זה של החופש – הנכס היקר ביותר, שרכשה לה התרבות. אולי במזיגה שבין המערב והמזרחי, בין כוח היוצר וכוח הקוסמוס, תמצא הדרך לפתרון הפרובלימה האנושית.

ה.

י’ן רישאר בלוך לא העלה ארוכה למחלת הדור. לאמתו של דבר עלתה בידו רק הדיאגנוזה למחלת האנושיות בדורנו, המתלבטת ביסוריה “ומדמיעה דמעות המהולות בדם”… ממלחמת העולם דומה, לכאורה, לא נשארו אלא מוכי־תרבות, הלומי אכזבה ומתנוונים ללא אמונה וללא רוח חיים. זכותו של בלוך היא שעשה את סיבוב הפרובלימות המנסרות בתקופתנו, כשהוא חדור הכרת הצורך בסמכות רוחנית ומוסרית, שתהא מקובלת על הדור כולו ומתגעגע על שלמותם הרוחנית ושלותם של התקופות הקודמות.

ברם עתה נתגעש העולם והגעגועים – אין בהם כדי להרחיק מעלינו את המתרחש מסביבנו, את הסערה המתחוללת על ראש החברה, ובלוך ניגש באיזמל של מנתח נועז ומתעמק במאורעות, בהתפתחותם, במהותם ועתידם ומעלה ממעמקים השערות־תרופות. אין כמוהו להכרת המגרעות והחסרונות שבמרכסיסמוס. אף־על־פי־כן דומה, כי נסיונם של הפסימיות שבה בצירוף משהו סטואי המציין אותה כובשות את לבו. אמונת נעוריו, הסוציאליסמוס, מלוה את כל צעדיו. היא נשתרשה עמוק בנפשו הרומנטית ואין בכוחו להשתחרר ממנה. ויש להודות כי גישתו אליה נאה, שהרי במרוצת הרצאתו נהפך המטריליזמוס בעיניו למקור של אופטימיות, של “אופטימיות מתוך פסימיות”. התלבטויותיו גדושות הכאב בין נטיתו למפעל הענקי הנעשה לעינינו ברוסיה ובין צמאונו לחופש שנעשה לחלק אורגני מנשימתו – דומה כי אין להן תקנה. שכן הסתירה שביניהן איננה ניתנת ליישוב ומזיגת המערב והמזרח ודאי שרצויה ואף הכרחית היא לשלום האנושיות ולאחדות רוחה.

אולם מי לידנו יתקע, כי אחדות זו לא תסתיים במחיר תרבותה של אירופה, במחיר רוח היצירה הפעילה והדרור המפעמת בלב בניה? רבים הם המכריזים השכם והערב, כי ימי הבינים אורבים לאנושיות ויש גם המצפים לבואם מתוך חרדה. כי על־כן התקרבותם של ימי הבינים – פירושם האמיתי הוא הצטמצמות, וותור על כמה מנכסי התרבות חדרה עתה לכל פנות העולם, ועל כן לא תלך לאבוד. אולם השאלה היא: אם מדינות בלתי מערביות מוכשרות להוסיף ולטוות חוטי הציביליזציה? הן דרושות לשם כך גם הכשרה נפשית וגם מסורת של דורות.

כהנה וכהנה יש להעיר על הפרובלימות ועל המחשבות המובעות בספר חשוב זה, המעביר לעיני הקורא כבחזון התלבטויותיו של דורנו וכיוונו.