מחבר הספר נתפרסם בחריפות־השגותיו על חיי־המחשבה של הוגי־הדעות והאמנים שבתקופתנו, הנטולים לדעתו כל אומץ־רוח, כל נטיה רוחנית נועזה ועצמית והנכנעים לכוחות־השלטון. שכן הסופר הפילוסוף ואיש־המדע שבימינו הם בבחינת עבדים מחוסרי־רצון למפלגה ולמעמד המושלים עתה בכפה. דומה, כי דורם של אנשי־הרוח כוולטר וזולה שהרהיבו עוז בנפשם לחשוב את מחשבתם העצמית עד כדי התקוממות כנגד איתני־החברה, – חלף־עבר כליל, והצביעות, ההכנעה הרוחנית, ה"קונפורמיזם", הם בימינו מנת־חלקם של אנשי־השכל. מכאן – התפוררותה של המחשבה האנושית, שהתבטאה עד עתה בהלך־רוחה ובקניניה־נכסיה של הבורגנות, – חזון בעל ערך עולמי אשר הביא את ברל לידי הרהוריו המרים והזועמים ולידי הכרזה “על מות המחשבה הבורגנית”.

בשעתו הקדשנו ב"מאזנים" (שנה א', גליון כ"ג) מאמר־הערכה מפורט על עמדתו הקיצונית, המהפכנית והניהיליסטית של ברל בפרובלימה המסובכה והמעוררת דאגה על התכווצות המחשבה האנושית, צמצומה והתבטלותה בתקופתנו. עתה הוסיף ברל ספר חדש על הבורגנות והתנונותה וגם בו הוא מכריז על “מותה”.

עמנואל ברל חדור רוח צרפת החפשית, מלאת הלגלוג והזעם, שבאי־כוחה הטפוסיים והאמנים בתולדות־ספרותה הם מונטין, וולטר, רנן ופרַנס. הוא מעביר תחת שבט בקרתו האמיצה, המרה, השנונה והמזעזעת את כל יסודות הויתנו הצבורית, בלי רחמים ובסרקזם של איש־רוח הנטול כל יראת־הכבוד בפני אנשים ודברים.

הוא “מטריאליסט” ללא פחד ובספרו החדש הריהו מניח הנחה ללא פקפוקים, כי החמרנות, פירושה – אם לדבר שלא בלשון עקיפים וביושר־לב, – שאין נסים בעולם, כי המות היא קץ־הכל וכי חיינו עלי אדמות, בעלמא הדין, הם היחידים בני־הקימא והבטוחים. בדרכי התבטאותו נמנה ברל על אותם הסופרים־הפובליציסטים, המכונים בספרות צרפת בשם “מוראליסטים”, כלומר – על הסופרים חנוטים להערכת ההוי, האישים והחברה בצורה של אימרות, מאמרים ובפליטת הערות־שרטוטים קצרות ומקוריות, עוקצות וגדושות אמת. ברל הוא נינו של דידרו, ובמהלך מחשבותיו ורגשותיו, הריהו יורשם הישר של האנציקלופדיסטים, שאת רוחם קלט וספג אל קרבו בלי כל התנגדות.

מכאן – רוגזו, לעגו השנון, מלחמתו לחריפות הבטוי. מכאן הכרזתו, כי לדידיה “המאטריאליזס” פירושו האמתי עוז־הרוח להגות את הגיונותיו בלי יראה והאפיקורסות שבלב".

“מות המוסר הבורגני” הוא המשכו של הספר הקודם – “מות המחשבה הבורגנית” – והטון של הרצאתו הוא אותו טון של כעס, אירוניה וביטול, המציין את “מות המחשבה הבורגנית”. הספר מלא רוח סרקסטית ומחברו מחונן בכוח־בטוי איתן, חרוץ ומפולפל ובשטף של דבור חותך ופסקני, עוקץ ומבריק, ויש בו מעין תערובת צרפתית־יהודית. הוא עסקן ועם זה קל־ההבעה, מזהיר ובעת ובעונה אחת בעל שכל ישר; אגב פליטת הקולמוס הוא זורע הערות מקוריות, בקרתיות־חברותיות וספרותיות – ולא בלי רשעות מזעזעת. לא לשוא יכתוב פמפלטים. ברל הוא הוגה דעות, פובליציסטן ו"פילוסוף", אבל האיצטלא ההולמת אותו ביחוד היא זו של כותב־פמפלטים.

בבורגנות, בהלך־מחשבותיה, בהויה ובהויתה הוא רואה את נטית־הרוח השנואה ביותר עליו: רוח הקונפורמיזם. כלומר – אותה רוח־הכנעה הממיתה בזמננו הכל, אותה רוח־הפשרה נטולת־המעוף, שבאה לאחר שמתעטפים באיצטלא של אידיאליזם ובאותה כסות של יושר המביאה בהכרח את האדם לידי וותור על גדולות בשם קטנות.

“מות המוסר הבורגני” מעורר בעת ובעונה אחת את המחשבה ואת הזעם על הצביעות האיומה והתהומית המבצבצת מכל ישותו של הבורגני בכל מסיבות־חייו – ביחסו המזויף לאהבה, למשפחה, לאידיאל, לפילוסופיה ולחברה.

ספר זה הוא גם מעין תשובה על דברי־הפולמוס והרוגז, שעורר בצבור הספר הראשון. כי ברל חש חובה להשתתף במערכה החברתית ובצורך להגיב על כל עוול הנעשה בצבור ולהעריך כל מאורע מדיני או תרבותי המתרחש לנגד עיניו. ואין דעתו כדעת מחבר הספר “בגידת־הכוהנים” בנדָּה, הסבור שתעודת ה"כוהן" היא לשמור על ערכי־הנצח במרום פסגת האולימפוס ולבלי להתערב בריב המפלגות.

ברם, ברל אף הוא חדור ההכרה, כי אין איש־הרוח רשאי להספח למפלגה, אם אין את נפשו להתנכר אל מחשבתו העצמית. הוא מהפכני והשקפתו היא השקפת המאטריאליזם, ולפיכך עניני הפועלים ושאיפתם לשנויים חברותיים קרובים ללבו. אולם אין עמדתו דומה לעמדת איש המעמד או המפלגה; שכן יתרון לו לתלמיד המובהק, הכופר ברבו, על התלמיד החסיד שאיננו עוזב אותו לעולמים והשומר על תורתו בנאמנות קנאית והקופאת על שמריה. עמדת המרכסיסט כלפי מרכס אינה יכולה להיות אחרת מעמדת מרכס עצמו כלפי הֶגל, ואין היא דומה במאומה ובשום פנים לעמדת הבולשביזם כלפי לנין; החובה מוטלת על כל מרכסיסט למצוא את המגרעות שבמרכס ובתורתו, בשעה שחובת כל בולשביק היא למנוע את המשטרה מאסור את לנין". כי ברל מאמין “באפשרותה של הבקורת ובערכו הרב של הרוח הממאן להכנע לעולם”…

סוד הויתה של הבורגנות הוא: הפסימיזם המשמר, שהרי לדעתה אין לתקן את העולם. תורתה היא זו של הזקנה מסירכוזה, אשר למדה מפי אנטול פרנס, כי “יש להשתוקק לחיים ארוכים של עריץ, פן יירש את מקומו, אחרי מותו, מושל גרוע ממנו”, או זה של קלימנסו בתשובתו לז’ורס: הסוציאליזם הוא בלתי־אפשרי, משום שטבע האדם אינו עלול להשתנות לטובה; ישו לא תקן את המין האנושי ואין גם בכוחו של מרכס לתקנו. אולם חביבות על הבורגנות ההתהדרות וההתגנדרות בנכסי־האדם, כגון תרבות, אישים־גאונים, פילוסופיה וכו', והריהי משחקת בהם כבדברים ובסממנים, הנותנים טעם לחייה ומרוממים ערכה בחיי עצמה. “התרבות” מראה על מאמצו של האדם להגיע למצב הנראה לו כמדרגה העליונה של השלמתו. לפנים התקיימו תרבות אשפרתא, שמטרתה היתה, הגבור; והתרבות הנוצרית, שמטרתה: הקדוש… אבל מונח זה מביע גם משהו שונה מן הנאמר – משהו המשמש קשר ידוע בין צבור לבין הפרט. זוהי מעין תלבושת־שרד, שהחברה מלבישה בה את היחיד. כי אין כוונתה לסייע לאדם לפתח את כשרונותיו, אלא לספחו לקבוץ ידוע. תעודתה הראשונה של “התרבות” היא להקנות לאנשים־מספר מעין “מפתחות־מעבר” בחברה.

כך מחויב אדם לדעת, כי מלך פלוני אמר: “הכל אבוד מלבד הכבוד”, כדי שתהא לו הזכות להמנות על מעמד גבוה; כך משמשת ידיעת הרומית והיונית אמצעי להחשב בין אנשי־התרבות. התרבות לא באה איפוא אלא לרומם ולפאר את הבורגני או את בן השכבות הנמוכות השואף להכנס לחברה העליונה. בזכותו או בגללה הוא מתרחק מן הפרוליטרי. שהרי משהתחיל בן השכבה הנחותה ליהנות מקניני־תרבות, שוב אין הוא שייך עוד למעמדו. כי בכוחה של ה"תרבות" רק להביא את בני־העם לידי בגידה במוצאם.

עם עלית הפרט במדרגות־התרבות מתחיל, לדעת ברל, פרוצס ההכנעה לחברה ולמחשבותיה, לצרכיה ולנכסיה – מתחיל הקונפורמיזם, הממית כל רוח־חיים וכל רוח־אמת ומרד בלב כל אדם.

הבורגנות איננה מקפידה על מוצאו של היחיד, אם רק רכש לו תרבות, שפירושו הוא, שמכיון שקנה לו ידיעות, שוב אין ביכלתו להיות אויבה ואחת דתו לשרת אותה בנאמנות ולפתח בכשרון־משנה את סגולותיה המיוחדות. אין כמוה שואפת להגברת ערכו של האדם הגדול – של האישיות היוצאת מן הכלל. לדידיה נוצר וקיים הכל לשמו – לפארו ולהערצתו של האיש הדגול מרבבה. לפנים התקיימה הקריה בשביל עצמה ובזכות עצמה; כיום יש צורך בגאונים, והעמים, דומה, מתחרים במציאותם של אנשים גדולים בקרבם ומודדים את ערך־עצמם כביכול באמת־מדה של גודל גאוניהם ורבוים בעירם. “הפנתיאון פתוח לכול”. זוהי מעין הבלטת הדימוקרטיה, הצד השני של מטבע השויון ושלטון־ההמונים, שהאנושיות זכתה בו בזכות מהפכת־הבורגנים.

אין לתקן עוד את העולם במדה גדולה – זאת היא מחשבת הבורגנים. שהרי בעצם אין הבורגנות אלא תחנה אחרונה בהתפתחות החברה. זכויותיה הן בעיניה רק מופשטות ולא לשוא תגן, כביכול, על העושר ועל הרכוש כעל דבר מופשט, כעל עיקר מוסרי או מיטאפיסי. הירושה היא קודם כל פרינציפ יסודי, שאין לוותר עליו – זהו פרינציפ מופשט וזכות־קיומו נעוצה ביסודות משפטיים גרידא. כאמור הבורגנות היא פסימיסטית־משמרת… שכן מהו העוני, חוסר־הרכוש לעומת הצרות הכרוכות מן הטבע באנושיות המתבוססת ביסוריה? כך טוען מלומד כלֶרואַ־בולֶיה. אמנם הבורגני ממלא תפקיד של מנצל, אבל אין לתקן את העולם. הוא מלא מוסר כליות כרמון, אבל מה אפשר לעשות עוד בעלמא הדין?

כהנה וכהנה הן המחשבות המתרוצצות בלבו של הבורגני. הרכוש הנמצא בידי גדולי העושר הוא רק פרי זכויות “מיטאפיסיות” כביכול, כי אין כבורגנות לצביעות. היא לוחמת לחופש־לעבודה. שהרי גם עיקר החופש הוא מושג מופשט וכוחו – בּהפשטה. אמנם הפועל יכול לטעון, אין לדבר על חופש. ברם בפי הבורגני תשובה מכרעת: החופש טמון במעמקי הנפש. וכך הולך ונוצר מעין מושג מיטאפיסי על הקנין, ובעזרת הברגסוניזם והפילוסופים של האינטואיציה והתורה על החיים שמתחת־לסף־ההכרה, שהבורגנות השכילה להעמידה ולשרתה, מתחזק עולם־ההכנעה והפשרות: “הריני מביט על תורת ברגסון ועיקר החופש שבה כעל הלכה קונפורמיסטית ובורגנית במדרגה עליונה”, אומר ברל, וכעל מעשה־צביעות. שאם לא כן, אין לבאר את נהייתה העמוקה של הבורגניות אחרי האידיאליזם, אותה בורגנות שבראשית־ימיה היתה חדורה כולה רוח חמרנית ובלתי־דתית, רוח מהפכה וכפירה.

והוא הדין ביחסה של הבורגניות לאהבה, שאינה משמשת לה בלתי־אם “הזדמנות נהדרה לדברי שקר”, לשיחות של ענינים העומדים ברומו של עולם – קו מיוחד המבאר יפה את הופעתו של פרוסט, שבעיניו “הסנוביזס היא המציאות המוצקה היחידה, שתהא בת־קימא בעלמא־הדין, האהבה והחופש הם רק אמתלא לדבור ולהתרברבות, כי בכול שולטת הצביעות ואין תימה, אם עם התגברות רוח הפרוטסטנטיזם הליבראלי ועצמתם של מוסדות אדירי־הפינאנסים בחברה שבימינו, נתקרב גם לבו של הבורגני הקתולי אל הקלויניזם”.

הפרוטסטנטיזם פירושו פוריטאניות, צביעות, השפעת האיש ההגון, חוסר אומץ־לב רוחני ומוסרי, פשרות והכנעה – בקיצור: קונפורמיזם, ובשעה שרוח זו משתלטת בחברה, במחשבה, הרי סופה גסיסה ומות. מכאן “מות המוסר הבורגני”.

*

דומה, כי נקל להעתיק את השקפתו של ברל משטח הבורגנות לשטחים אחרים. בכל התנועות החברותיות והלאומיות יתכן לציין את השתלטותו של רוח הקונפורמיזם, הנושא בחובו את חורבנם של המחשבה האנושית או של מפעל אומות וחברות. דומה, כי הסוציאליזם העולמי, הכובש קימעה־קימעה את השלטון בארצות־המערב, לקוי אף הוא במדה גדושה באותו חסרון.

לקוי זה איננו מיוחד למעמד אחד: הוא משותף עתה לכל המעמדות. יתכן, כי הוא טבוע עמוק בטבע האדם וחברתו. אפילו רוסיה הסוביטית, שקפצה קפיצת־נחשון ואמרה לזעזע יסודות־עולם ולחדש סדרי־בראשית – מום זה אוכל ומכרסם אותה. ורצונה להדמות לאמריקה איננו אולי בלתי־אם צעד נוסף לקראת התקרבות שלא מדעת לרוח־הפרוטסטניזם". על כל פנים אין מקום להכרזה על מות המוסר הבורגני בלבד. אם לאסונה של האנושיות יש אמת בהנחת ברל, הרי הפרובלימה היא עמוקה שבעתים. שהרי הפעם המדובר הוא על אבדן הציוויליזציה המערבית. כי את כל החסרונות שמונה ברל, בכוח ובזעף, בבורגנות, נקל למצוא בכל תנועה מהפכנית או לאומית אחרת שבתקופתנו. תרבות המערב שוקעת לנגד עינינו. ימי־הבינים מטילים עתה את אימתם על האנושות הדוויה ונטולת שווי־המשקל.

חופש המחשבה, השאיפה לעוז־רוח, קניני־זהב אלה, שהבורגנות והדמוקרטיה העניקו לאנושיות בראשית התהוותה דוקא, הולכים ונעלמים מעולמנו, ובמקומם הולך ומשתלט בתקופת־המעבר שבחיינו רוח הקונפורמיזם, שאת מהותו היטיב ברל כל־כך להגדיר בספרו.