הסופר הצרפתי היהודי ז’ן רישאר בלוך – איננו איש הפוליטיקה, אלא מספר ואמן־יוצר. במבוא לספרו הוא אומר: (האיש הפוליטי) homo politicus בלבד חותר לקראת הפתרון. ואני אינני איש פוליטי, אולי homo sapiens ולכל היותר homo faber (אדם מדמה). יצירותיו הראשונות היו רומאנים – רומאנים בעלי משקל והיקף, שנושאיהם לקוחים מן ההוי היהודי באלזס ומחיי־הנפש שבמזרח – מהשתקפותו של המזרח בדמיונו של יהודי, בן־המערב וחניכו. ב"את קומפני" מגולל הסופר פרשת־משפחה יהודית, כוח־חיותה, אחדותה, הכרתה הקבּוצית ונאמנותה לגזעה מתוך מאמצים בלתי־אנושיים להרחיק מעליה כל אילוסיה, שסכנת־חורבן כרוכה בה למשפחה זו. שם מתוארת משפחת־סוחרים על לבטיהם של יחידיה, על הרחבת אמצעי הכלכלה והתעשיה, הגדלה וצמחה בהתאמה עם צרכי־הדור והחברה. יצירה כבדת־משקל היא זאת, שנוצרה וחוברה בדרכי מחשבה מורכבות ומסובכות, ויש בה גם משום עודף־עובדות, המקלקל במדת־מה את הקו הישר של הספור (בשעתו נסיתי להעריך יצירה זו הערכה בקורתית ב"השלוח").

רומאן זה העמיד מיד את ז’ן בלוך בשורה הראשונה של סופרי צרפת. היצירה השניה בערכה, “הלילה בקורדיסטן”, יש בה מעין בטוי כמוס לנהיתו של המספר המערבי למזרח – מעין “אני במערב ולבי במזרח” – בטוי אמנותי וחפשי, איתן ודמיוני להויות אישיותו של בן־צרפת, אשר דם שמי נוזל בעורקיו. ברם בלוך איננו נמנה על משפחת המספרים בלבד; הוא הוגה־דעות, שמאורעות הזמן מעסיקים אותו ומדריכים את מנוחתו. אין הוא שוה־נפש למתרחש סביבו ומשחק הכחות בחברה מעורר את מחשבתו וחרדתו לעתידה של האנושיות. ועל כן הריהו מנסה במסותיו להגדיר את מהותו של דורנו ובאיזמלו החד והדק הוא מנתח את תהליך־הענינים והלך רוחו של בן זמננו, ספקותיו וגמגומיו; לנתוחו זה, ההגיוני והמעמיק חקור, מתלווה משא חזון, המשווה לכתביו הפובליציסטיים משהו מיוחד, המרומם את הנפש. כי מסותיו הן פרי יצירת אמן־חוזה, ובתכונתו זו טמון סוד כוחו והשפעתו על הקורא. עוד לפני פרוץ המלחמה העולמית כתב בלוך, כי “יצירת אמונה חדשה, אשר ממנה תווצר אמנות חדשה, היא הכרחית ותכופה”. מקור אמונה זו ומהותה הוא במעין מזיגה הרמונית בין הדמוקרטיה ובין העובדים לשם יצירת תרבות חדשה. במחשבתו זו של בלוך שהביעה במאמרים רבים ב"משותף" ואחר ב"מאמץ החפשי" שהיה עורכו, היתה ניכרת השפעתם של סורל ורולן. “תועלתה של יצירה אמנותית איננה בזה, שהיא משפיעה על האדם לחנכו כאנרכיסט, כשתפני, כמלוכני, ואפילו כאדם טוב; תעודתה לעשות את האנוש לאנושי יותר, לסייע לו שימצא את דרכו הוא ולהורותו את הדרכים, שבהם יפגוש את הדומים לו”… ועל כן חובה היא להתעמק בפרובלימות־המדינה. ואילו אין להגרר אחרי רוח המפלגות. והנה אין דורנו – הדור שלאחר המלחמה העולמית – ניתן להגדרות שהיו נהוגות קודם. נתחוללו זעזועים כה כבירים עד אשר כל עיקרי־חיינו טעונים תקונים ושנויים יסודיים. "האמנות מחפשת את דרכה ואף את האדם המודרני. הסוציאליסמוס מנסה וממציא נוסחאות שונות, ישנות וחדשות ותמה על חוסר פעילותן בחברה בזמננו. הקומוניסמוס התנכר לכל אוירה אחרת מזו שנוצרה ברוסיה וחסר הוא כיום כל כוח התפשטות במערב. השפעת המלוכנים בצרפת, על כשרונותיהם הספרותיים, על הוגי השעות המקוריים שביניהם, מחונני ההומור וכשרון־הפמפלטים, חולפת ועוברת, כי בשל נצחון הרפובליקה במלחמה העולמית נשכח מוצאה – המפלה על יד סידן בשנת 1870; כיום ניטל מן המלוכנים כוח התסיסה והמרד. שהרי כל יסודות החברה – הקפיטל והכנסיה הקתולית – נספחו למשטר החדש. רק עמדתה של רומא – רוגזה על הקתוליים הבלתי מאמינים שבקרב המלוכנים – הפיחה בהם רוח חיים והפכתם לגורם המתנגד לקלריקליזמוס. המלחמה בדת ובהשפעתה של הכנסיה, שהיתה עד השנים האחרונות נחלת השמאליים, היתה עתה לקנינו של הימין השוביני; כיום הולך ונוצר מעין אנטי־קליריקליסמוס אריסטוקרטי־בורגני.

ואותה שעה דומה, כי הנוער השמאלי פונה עורף למלחמה בדת וכי הסוציאליזמוס, על השנויים שחלו בצורתו ובמהותו, נשאר במדת מה, האמת התוססת ואחד היסודות של המחשבה בזמננו. שהרי המרכסיזמוס, על מגרעותיו, עצב את דמותו של הדור, ואפילו את זו של מתנגדיו, שחונכו על תורה זו והושפעו ממנה ביודעים ובלא יודעים. אין השעה שעת “שרי צבא”, כי אם שעת ראשי משמרות ובדעתו של בלוך לסמן את “גורל הדור”, נושאיו ו"לכנות את הדברים בשמם" הנכון.

ב.    🔗

מאחורי הקתדרלה שבעיר שרטר מאזין בלוך למנגינת העוגב, לקול סופרנו של אשה, נושא פעם בפעם את עיניו אל השמשות שבאשנבי הכנסיה ומסתכל בשפע הצבעים ובמשחק האורות המפזזים במרום הבנין. דבקות עילאה ממלאה את חדרי לבו והריהו חש עצמו נישא אל על. אותה שעה הוא מעיף עין, סוקר מסביבו ומתבונן אל היוצאים מבית־היראה, מחפש בעיניהם ברק־אישיות, אופי ואמונה. לשוא. בלבו עולה אז זכר אספות־עם ופני המשתתפים בהן, פרצופים מפיקי חכמה, מרץ וכובד־רוח. הסתירה שבין שני המחזות מזעזעת. יש מאמינים, אבל אין עם־מאמין. חלפה־עברה תקופת הכנסיה, עת ההמון כולו התלהב למראה בניני הקודש, חטובם וחטוב דמויותיהם ופסליהם. אמונה מנשאה אל על שכנה בימים ההם בתוך כתלי בית היראה; עתה נעלמה כליל הקנאה לרוחניות, לאמונה שזעזעה והסעירה את הלבבות, החיתה את האנושיות, נתנה טעם ועצמה לקיומה והרנינה את חיי הפרט. עתה מוסיף העוגב לפזר מלא חפניו יופי ולהשמיע צלילי קדושה. אבל לשוא. עוד באים לשמוע אל הרינה, להקשיב לנגינה ומבינים ומבחינים יפה ביצירות השונות. חלונות הכנסיה עוד מוסיפים לשפוך את קסמי האור והצל, שלל־הצבעים עוד מפזז שם; בפיזוז־הצבעים ובצלילי־העוגב טמונים כחות תרבות מסתוריים מחיי תקופות; אוצרות־יצירה חבויים בהם, אוצרות שאין לוותר עליהם. כלום יש בכוח־המנגנון שבפילם, במגרש להתחרויות של זמננו להשכיח את קסמי המסתורין שבעבר? ברם מאידך גיסא כאילו הסיח ההמון את דעתו מסמי־חיים אלה.

והנה פינה באחת מערי־המחוז – במגרש שעל־יד בית־התפלה. דור רודף דור. אותם הבנינים, אותם האנשים, אותן הקריאות ואותם החתולים. והנה בחירות, אפישות, טרקטורים; מתוך לאות, מתוך עיפות של דורות מזעזעים העמים השואפים לתחיה את הערב הרך והמעורר התרגשות שבצירופי ההוי ההמוני, “למען חיות, למען המשיך לחיות”. אנו הננו בבחינת אפולו ומרסיאם שבמיתולוגיה. מרסיאם, שהיטיב לחלל בחליל – התנשא על בן יופיטר ויגמור בלבו להתחרות עם האליל באמנות־הנגינה, ולאחר שהמוזות הכריזו על מפלתו – נקשר אל עץ ואת עורו הפשיטו מעליו. לאחר כמה וכמה חפושי דרכים ניצח דורנו במאמצו להעפיל, ועתה הריהו מעונה. “כל העמים הורסים את עיקרי היושר, הכבוד בעבודה ובאחריות המקצועית – יסודות החברה האנושית מתמול־שלשום. מרסיאם קשור אל העץ ואפולו, מתוך צחוק, מראה עליו באצבעו”. ודומה, כי כבדה התעודה המוטלת עתה על ראש האנושיות לשחרר את מרסיאם מענויו ולהחיות את האמונה בלב.

ושוב 1917. המלחמה נמשכת. דם נשפך. אין מוצא מן ההרג ומן החורבן.

אין מוצא וקול הנביא איננו נשמע; אלם אחז בכל. שעמום ואי־מנוחה ממלאים את חלל העולם – את החזית. אין אישיות אחת שביכלתה לפזר את השעמום ולזעזע את האטמוספירה של מחנק. בתוך הבחילה הכללית נפלה לפתע הברה חדשה, אשר לה צפתה האנושיות כולה. וילסון משמיע דברים הכובשים את הלבבות. וילסון כאילו ממשיך את מסרתה של אירופה החפשית ומוסיף לטוות את חוטי התרבות של גאוניה. הקרקע – קרקע היסורין – הוכשר לקליטת רגשי יושר וצדק, לשנוי ערכין חברתי. ואילו עד מהרה נאלם הקול; מת הנביא: בארצות הברית גופא נאסרים ונרדפים עד חרמה הפועלים הנמנים על W.W.Y.; הפוריטאניות המאובנת, על צביעותה, מראה את אצבעה; לנין מזה וקלימנסו מזה; היובש מתגבר על הלחלוחית שבנפש: ההעזה הפוזיטיבית והריאלית מכה שורש בקרקע המציאות – כבורגנית וכפרולטארית; הרומנטיסמוס והחזון נעלמים מעל האופק…

דור המשתתפים במלחמה – טולסטוי, זולא וענין דריפס חנכום; האמונה במהפכה, בנצרות הקדמונית, בהמונים שכנה בלבם; פסטר ובטהובן הטביעו את חותמם עליהם. פשטות החיים, הסבל, הצניעות הגאה היתה מנת חלקם. אולם ילדי המאה החולפת וראשיתה של המאה הנוכחית – המלחמה העולמית הדריכתם למדתם, כי “הדברים והאנשים” – אין תיאורם מתאים למה שסופר עליהם וכי אין חופש, באשר הכל מוכן “להכנעה ולעבדות”. שעל כן הכול נוכחו, כי רימום ב"מעשה רמאות" ענקי ומזעזע. בעולם כולו – אין זכר לחופש. במקומו באה הדיקטטורה ובאמריקה – שלטון הפלוטוקרטיה. כל פליטי המלחמה נמסרו לתנועות הקיצוניות “ומכל שיטת לנין לא נשארה לפליטה בלתי אם הציניות” ושנואים עליהם “הליברליזמוס והריפורמיזמוס”; זכר המהפכות לחופש, למשטר רפובליקאי נשכח, כי רוח הדיקטאטורה מתאימה לרוח הפויזטיביות של דורנו – לרוח המעשיות בכל החזית. המהפכה הצרפתית זרעה את זרע “הבוחר”, האישיות הבודדת; היא הפיצה את המושג: אזרח ששוה זכות אחת למיליונר, לאציל שבפריז, ולאדם לפועל שבפרובינציה הנדחת. ובינתים נותרו התעשיה, ההון, העתונות הגדולה ובא מרכס והכריז, כי מושג זה של אזרח, פירושו עבדות, עבדות לבעלי ההמון. ואכן במשטר הדימוקראטי הכול בידי הרכושנים הגדולים. צדק כנראה, מרכס – בעל המציאות. אמנם למראית עין יש בית־מורשים, יש חופש הדבור, יש עתונות חפשית, אבל השלטון הוא למעשה בידי בעלי הכספים; המציאות שולטת בכל: איטליה מסרה את עצמה בידי ההון ורוסיה בידי האנטי־קפיטל. אבל המציאות – אדון לכל. הספורט נעשה מעין יורשו של הצבא ועבודת הספורט יש בה משום קדושה, ומכאן כל התפארת הכרוכה בה. גם הספורט הוא פרי הריאליסמוס של דורנו. המיכניקה מתגברת בכל. המפלגות משתמשות בספורט לצרכיהן ובתקוה לנצלו לטובתן. המלחמה המיתה את רוח האישיות הבודדת והקימה במקומה את חיי העדה, שגם הספורט משמש בטוי להם. בכול הכנעה, משמעת.

ואירע דבר זה, שהמציאות נשתנתה, בעוד שהמלים שבטאו מציאות אחרת נשארו במובנן הקודם. הן החליפו את תכנן ומכאן – הפתעות ואפשרות בלתי מוגבלת של אחיזת־עינים. “פגרים גדולים חוסמים בעדנו את הדרך. אלו הן המלים המתות” – ובכל שטחי החיים והמחשבה. המלה: “דת” פשטה צורה ולבשה צורה; בתקופתנו – תקופה שלאחר המלחמה – קיימת דת של פולחן המתים, של “החיל האלמוני”, הריליגיה של גבורי הדור וגאוני האנושיות (בטהובן, מיכל־אנגלו, לנין, ז’ורס); דת המולדת. דת פינות מולדת. נתחדש התוכן ונשארה ה"מלה", הכנוי. האנושיות חותרת לקראת מושג דתי חדש ומוסיפה להשתמש במונח: ריליגיה. “המערב לא היה מעולם נוצרי”, כותב אחד המלומדים, על כן הוא קתולי, כלומר, הוא נגרר אחרי היסוד שקדם לנצרות – אותו היסוד המבכר את הסדר על פני הצדק. ואמנם הקתוליות לובשת יותר ויותר צורה של האלילות ומשתחררת מתכנה הנוצרי וכדור כולו הריהי נגררת אחרי פולחן המתים, הערצתם וכו'. והוא הדין במושג “מהפכה”. עליה הוטל למלא את התעודה הנשגבה של השלטת המחשבה החפשית, שנוי ערכין בחיים ובחברה. אולם אסון כפול קרה לה: היא התפרצה “באירופה אחרת”, כדברי אחד הסופרים, כלומר – מקום הגשמתה לא היתה צריכה להיות רוסיה, כי אם צרפת, ואולי גרמניה. ברוסיה נוצרה מעין כנסיה “מהפכנית” בלא אמונה: המשטרה השתלטה על גופנו, נשמתנו, ומארסיאם הפורט על הנבל, המחלל בחלילו, המתחרה המנוצח של אפולו – שוב הוטל עליו להתעודד, להתמיד בעקשנותו, שהרי גם המהפכה פשטה את הרגל והיתה ל"מלה־פגר". כל סיסמאותיה עודן עומדות בתקפן. אבל הן נתאבנו ואין בהן כוח־חיים ולא כל שכן כוח מחיה. המונח: מהפכה – גורלו כגורל המלה התקדמות: הוא הומת. מכאן חוסר היציבות שבהלכות החדשות. מכאן – שפע בתי המדרש. ניאו – תומיסמוס, פסידו – קומוניסמיס, קתוליציסמוס אנטי דתי ואפילו אתיאיסטי. נודה, כי כל זה איננו מעורר אימון בלב, ועל אחת כמה וכמה שאין בו כדי לעורר אמונה בקרבנו.

ג.    🔗

ההיסטוריונים הגדולים במאה החולפת היו חדורי אמונה עמוקה בעתידה המזהיר של האנושיות. "הערום ביותר שבין היונקים התעלה עד לידי תפיסת מקום “מרכז” בטבע בכוח חכמתו וחושו הטבעי. האמונה בהתקדמות היתה מובנת ואפילו הכרחית. האנושיות לא יכלה שלא לבטוח בכוחות עצמה. ולפתע – המלחמה. המדע, האמנות, שכל האדם – הכל נהפך והיה למעין מפלצת והועמד לשרותם של השנאה וההרס.

מאגרא רמא לבירא עמיקתא. וספק נכנס ללב – ואי־המנוחה ואי־האמונה. עוית אחזה את הטובים שבבני אדם ואת בעלי שאר־הרוח. ב"לילולי" נתן רומן רולן בטוי לחורבן הערכין והשאיפות בלב האדם; עתה עזבה אירופה את מושכותיה וכאילו אבד לה כבר שלטונה על כדור הארץ. בתופעה ממארה זו חש גם ההיסטוריון גולילמו פרירו ובתמונת רומא המתנוונת שתאר, גולל גם את פרשת הסכנות האורבות לאירופה המתנוונת כמותה. לפתח המערב רובץ הברברי וחוסר מרות רוחנית, שהכל יהיו מודים בה, כי בלעדיה לא תכון כל חברה. אולם לשוא הן כל התשואות הללו, שהרבה מן הלקוי בהן, שכן התגליות פרי עמל, אומץ ורוח יצירה – חדרו לכל פנות העולם והדקו אל התרבות האנושית את כל העמים באשר הם. המלה, שכנפים לה, העיפה בימי קדם את המחשבה, הדפוס גבשתה והתגליות קשרו את כל חלקי האנושיות והעמיקו את יסודותיה של התרבות. בחזיון זה טמון סוד האופטימיות של בן דורנו, על אף התהומיות והנפתולים שהוא מתפתל בהם. ומכאן אי־הצדק שבהשואת דורנו ואירופה לדורות עברו – לרומא המתנוונת. כמעשה המלומד והוגה הדעות המקורי פרירו, אשר איננו מביא בחשבון את תורת המרכסיסמוס, שלפיה “אין לבקש עוד מההיסטוריה האנושית, שתכוון קשת מתוחה לצד הטוב ביותר או הרע ביותר אלא תשקיף להיפך על החברה כעל פיתוח טבעי הדומה לגידולו של עץ השדה ותתחקה על חוקיה הטבעיים, לא תתן לאנוש המסכן שום נחמה דתית או אחרת ותכריעו תחת משא הכרח הברזל”…

בהלך רוח זה של המרכסיסמוס – יש משום אומץ, סטואיות ופסימיות־מיואשת. ועל כן הוא שנוא על בעלי הרגש, על חסידי האישיות החפשית, באשר הוא שם לאל את עיקרי החופש והצדק. הנה היתה המלחמה אסון לאנשי המחשבה והדימוקרטיה והתפרצותה עוררה בלבם זעקות נביאים. אבל המרכסיסט הנאמן לעצמו לא הופתע מן הקטסטרופה. הוא כאילו משורין כנגד הפתעות בשל השקפת עולמו שעל פיה המלחמה היתה מעין הכרח, הנובע מאי־הסדרים שבחברה.

ואף־על־פי־כן אין להתיאש, באשר המטרה העיקרית היא להבין לחוקי הברזל של סדרי האנושיות ולראות מראש, מתוך הבנת מבנה, אל אשר עלול לקרות. וכך נעשה המרכסיסט לבלתי מאוכזב, מעין מאמין בגורל האדם, באחרית הימים. סוד גאוניותו של מרכס צפון בכשרונו לגלות חוקים המשותפים לתקופות ולעמים שונים – חוקים הטעונים אמנם, תקונים, שנויים ובירור עיקריים; אבל היסוד להבנת העולם הונח על ידיו, ואם נמצא הדרך לפתרון רציני – הלא אין גבול למהפכה האנושית שבתורתו. כי על כן יש בה משום עדוד לאדם, שיזרז את תהליך ההיסטוריה ויחתור לקראת ההגשמה של חלום ה"אחדות האנושית" ופירושו האמתי של אותו הלך־מחשבה הוא, כי למעשה נוצרה אמונה שבאה להוציא את החברה התוהה מסבך ההתנוונות… אבל גם פירירו וגם רולן “בלילולי” אינם גורסים תורה זו ומעלימים עין ממנה, משום שבניגוד לקונפיציוס, בודה וישו, אין מרכס ניגש לניסוח תורתו מתוך נימוקים מוסריים. ההשגה – כבירה ונשגבה. אולם שתי תכונות מסוכנות אורבות למרכסיסמוס: הכתתיות והציניות, כי מרכס חסר היה את חוש הפסיכולוגיה – נקודת החולשה העיקרית שבתורתו. דומה, כי זו עדיין בחיתוליה היא וטעונה התעמקות, הרחבה ומלויים יסודיים.

ד.    🔗

מנאפוליאון ואילך – מתחילה התקופה המודרנית ומתפתח הטיפוס של האדם המודרני. עד נפוליאון היה כל מושל זקוק לאמתלא לשם שלטונו או עריצותו. ואילו נפוליאון איננו יודע תעודה אחרת מזו של עיצוב דמותו האישית וגדולתו. הכול קיים בעולם לשם הבלטת כוחו הענקי ולשם פיתוחו. הוא האדם החפשי במעשיו, ועל כן הוא פועל מתוך שנאה ובוז לזולת. סטנדהל קבע את דמותו של הטפוס המודרני הזה, שחוקו הוא תענוגו ותשוקתו. אין אדם המודרני הזה חש בצורך לכסות על מערומיו ועל כוונותיו הגלויות לספק את מאוויו. נפוליאון, שכל עמלו לא בא אלא לשם ריתוקו של האדם בשרשרות, לא עשה באמת אחרת מאשר להתיר את אזיקיו ולהרגיז את יצרו. הוא כבר העריך את חשיבותה של המהירות ושל התקיפות ושינה על־ידי־כך את פני החברה תכלית־שנוי. נפוליאון קרוב יותר לפורד מאשר לרישליה. נפוליאון הגשים באישיותו עד למדרגה הקיצונית ביותר גם את ציניותו של הטיפוס המודרני הזה. הוא שמש דוגמא מופתית לעיצוב טפוס זה – אותו טפוס של מפלצת שכל מעיניו להגביר עשרת מונים – ויהי מה – את כל עוצם גאוניותו.

ועכשיו – למהותה של היהדות. במדה ידועה יש בו במרכסיסמוס משל יסודות הסטואיציסמוס; הפיסימיות, ביטול הפרט, הכנעה בפני כוחות איתנים, שאין באפשרותו של האדם לפעול כנגדם; יאוש. הנצרות הכניסה צבע ורוד בתוך שחור הסטואיציסמוס. שהרי היא “שמה אפותיקא” על העולם הבא. רק היהדות התעקשה ומאנה להכניס את ראשה בעול האפותיקא ומצאה מקור לחיותה באמונה, כי “נצח ישראל לא ישקר” ומתוך רצון להצדיק את נצחיותה – הכריזה על עצמה כעל עם נבחר, כעל העם הנבחר; זוהי אילוסיה, אבל יש בה משום חידוש. אלוהי היהודים אינו מכיר את האומה. מכאן כוחם של היהודים – כוח אמונתם בחברה, כוח ההולך ונעלם בתוך הדיאספורה. מתוכם עוד מגיחים אישים אמיצים, שבדמם מושרשה האמונה בעתיד; והרי קרל מרכס עצמו, שראה את עצמו כמטריאליסט, בנה גם הוא למעשה בנין מיטפיסי על יסוד אחרית הימים. “בתקופתנו היהודים הם גורם של אילוסיה ואונאה, אבל גם של מרץ והתמדה, משום שהם חדורי קנאות לאושר הצבור, לצדק עלי אדמות ולעתידה של החברה”. ברם “מיסטיקה זו עשויה ללבוש צורה של ממש לכל היותר בלב עם קטן… כל ערכה יאבד לה עם התרחבותה והתאמתה לגדלה של האנושיות כולה”.

הסופר ג’ורג' דיהאמל שהה זמן מה באמריקה והביא משם ספר בשם “מחזות מחיי העתיד”. הוא שב כולו מזועזע למראה “הקומוניסמוס הבורגני” הצומח שם וצלו כאילו מתפשט כבר בעולם הישן. מטרלינק מצדו מתאר את חיי הטרמיטים ומגולל תמונה תהומית מהקומוניזמוס האורב גם לאנושיות. בני־האדם יהיו נידונים להיות אבטומטים. ברם ברור כי מקור כל הנבואות השחורות האלה באי־הבנה, בשמות שבהם מכנים בתא הנמלים את החברים השונים הפועלים שם – שמות הלקוחים מאוצר המלים האנושי. החששנים הללו מתעלמים משכלו של האדם, מתכונתו לשאוף רוח, להתענג וגם להתעצל. ואין כעצלות, כשאיפה למעט בטלה, כוח המניע את המחשבה להמציא המצאות של נוחות ושל יצירה – מתוך רצון להקטין את המאמץ". הסכנה איננה האבטומטיסמוס, כי אם היפוכו – התפרצות היצר, הרגזתו, שכרון וההמצאות והמרץ דוקא (דוגמת נפוליאון). סכנת הקומוניסמוס על החרכים – בניגוד לטרמיטים – אינה נשקפת לאנושיות. רק עם שלטון האשה, בחברה אמהית, כבתא התרמיטים, יתכן להגיע לידי אותה הקומונה, שבופון אמר עליה, כי יש בה משום “אנרכיה”. בשעה שרעיון הקומוניסמוז ההומאני הוא קונצפציה גברית, אידיאה, פרי רצון והכרה, ותעודתה “למזג מזיגה הרמונית את המשחק החפשי של השכל היוצר וההורס עם תנאי החיים ההכרחיים של החברה”.

החברה הנפוליונית נידונה למיתה. בכוחו של המאטריאליסמוס להרסה, כי הוציא מתחומיו את מומי הרכושנות: את האינטרס הפרטי. אף־על־פי־כן לא נקלטו סיסמאותיו של לנין במערב. מדוע? סוד החזון הזה צפון בחוסר הכרה פסיכולוגית וידיעה את המערב. הבולשביקים באו בשם השלום והמערב – מלת החופש והדרור יש בה כדי להקסימו. מכאן מפלת הבולשביות באירופה – ודומה לעולמים. הקומוניזמוס תובע בשם המוחלט את הרס האזרח והאדם, ובזה הוא דומה לחברה הרכושנית והנפוליונית. האנושיות לא תרתם לעגלת הקומונה בלי יסוד זה של החופש – הנכס היקר ביותר, שרכשה לה התרבות. אולי במזיגה שבין המערב והמזרחי, בין כוח היוצר וכוח הקוסמוס, תמצא הדרך לפתרון הפרובלימה האנושית.

ה.    🔗

י’ן רישאר בלוך לא העלה ארוכה למחלת הדור. לאמתו של דבר עלתה בידו רק הדיאגנוזה למחלת האנושיות בדורנו, המתלבטת ביסוריה “ומדמיעה דמעות המהולות בדם”… ממלחמת העולם דומה, לכאורה, לא נשארו אלא מוכי־תרבות, הלומי אכזבה ומתנוונים ללא אמונה וללא רוח חיים. זכותו של בלוך היא שעשה את סיבוב הפרובלימות המנסרות בתקופתנו, כשהוא חדור הכרת הצורך בסמכות רוחנית ומוסרית, שתהא מקובלת על הדור כולו ומתגעגע על שלמותם הרוחנית ושלותם של התקופות הקודמות.

ברם עתה נתגעש העולם והגעגועים – אין בהם כדי להרחיק מעלינו את המתרחש מסביבנו, את הסערה המתחוללת על ראש החברה, ובלוך ניגש באיזמל של מנתח נועז ומתעמק במאורעות, בהתפתחותם, במהותם ועתידם ומעלה ממעמקים השערות־תרופות. אין כמוהו להכרת המגרעות והחסרונות שבמרכסיסמוס. אף־על־פי־כן דומה, כי נסיונם של הפסימיות שבה בצירוף משהו סטואי המציין אותה כובשות את לבו. אמונת נעוריו, הסוציאליסמוס, מלוה את כל צעדיו. היא נשתרשה עמוק בנפשו הרומנטית ואין בכוחו להשתחרר ממנה. ויש להודות כי גישתו אליה נאה, שהרי במרוצת הרצאתו נהפך המטריליזמוס בעיניו למקור של אופטימיות, של “אופטימיות מתוך פסימיות”. התלבטויותיו גדושות הכאב בין נטיתו למפעל הענקי הנעשה לעינינו ברוסיה ובין צמאונו לחופש שנעשה לחלק אורגני מנשימתו – דומה כי אין להן תקנה. שכן הסתירה שביניהן איננה ניתנת ליישוב ומזיגת המערב והמזרח ודאי שרצויה ואף הכרחית היא לשלום האנושיות ולאחדות רוחה.

אולם מי לידנו יתקע, כי אחדות זו לא תסתיים במחיר תרבותה של אירופה, במחיר רוח היצירה הפעילה והדרור המפעמת בלב בניה? רבים הם המכריזים השכם והערב, כי ימי הבינים אורבים לאנושיות ויש גם המצפים לבואם מתוך חרדה. כי על־כן התקרבותם של ימי הבינים – פירושם האמיתי הוא הצטמצמות, וותור על כמה מנכסי התרבות חדרה עתה לכל פנות העולם, ועל כן לא תלך לאבוד. אולם השאלה היא: אם מדינות בלתי מערביות מוכשרות להוסיף ולטוות חוטי הציביליזציה? הן דרושות לשם כך גם הכשרה נפשית וגם מסורת של דורות.

כהנה וכהנה יש להעיר על הפרובלימות ועל המחשבות המובעות בספר חשוב זה, המעביר לעיני הקורא כבחזון התלבטויותיו של דורנו וכיוונו.