הקטעים שלהלן תורגמו מתוך הספר כמו שומר המייחל לשלום, שיחות בין הארכימַנדריט אמיל שופאני לעיתונאי הצרפתי הובֶּר פּרולונז’ו. הספר יצא לאור בשנת 2002 בהוצאת אלבן מישל.
הארכימנדריט שופאני, העומד בראש הקהילה היוונית־קתולית בנצרת והמנהל את בית־הספר סן־ז’וזף אל־מוטראן, הגה את רעיון מסעם המשותף לאושוויץ של ערבים ישראלים – על מגוון זיקותיהם הדתיות – ויהודים ישראלים, ועמם נוצרים, מוסלמים ויהודים מצרפת, מסע אשר יצא אל הפועל במאי 2003.
ה"פ: בעוד הדתות אינן חדלות לפלג בין בני־האדם על האדמה הזאת במקום לאחד אותם, האם אתה, כומר יווני־קתולי, מי שמכונה “איש האלוהים”, האם אתה האדם המתאים לקרוא לדו־שיח?
א"ש: אם אני “איש האלוהים”, הרי זה לא במובן שחוננתי באיזושהי זכות אלוה, אלא רק במובן זה שהקדשתי לו את חיי. מחוץ לעבודת האלוהים אין בפנַי שום דרך להוכיח את המחויבות הסגולית הזאת, אלא להיות בחיי היומיום “איש האנשים”. אלוהים אין לו סיעה, אין לו צד מלבד צִדם של הקורבנות, והיינו־הך עם איזה “מחנה” הם נמנים. בעיני, כל פרצוף מצולק – בין מפצעי הבשר ובין מפצעי הלב, כמו אובדן של ילד – הוא הקלסתר המחוּלָל של ישו. וכל פרצוף שניתן לקרוא בו זיק של תקווה הוא הקלסתר העוטה־זיו של ישו, כפי שנתגלה לשליחים בהר תבור.
ה"פ: אתה הוא שבחרת את כותרת השיחות הללו, “כמו שומר המייחל לשלום”. מה מעורר בך דימוי השומר?
א"ש: זהו הדהוד למזמור קל בתהלים, “מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'” – דה פרופונדיס המפורסם, התופס מקום כה חשוב בתפילות המתים. תהלים, הספר הנשגב, המקודש ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים, מצוי בלב הרוחניות אשר לה אנו זקוקים כל־כך. המזמור מבטא את ייחולי המאמין ממעמקי שִברו – כאשר נדמה שאפסה כל תקווה, לפחות במישור האנושי. אולי כאן אנחנו עומדים, על האדמה הזאת שראתה את דוד, משורר התהלים, מרקד מסביב לארון הברית…
“כִּי עִמְּךָ־הַסְּלִיחָה…” אומר בעל המזמור. ואמנם, אצל שלוש הדתות המונותאיסטיות, המושכל הראשון, לאחר חיווי אחדותו, שהוא אלוהי הרחמים. ונגזר מכך – שעלינו להסתמך על התקווה לסליחה האלוהית כדי לנסות לסלוח לעצמנו… זה ודאי אתגר קשה מכֹּל לאדם הסובל. אבל קיים תמיד הדימוי הזה של השומר: “נַפְשִׁי לַה' מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר, שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר…” (שם). הבוקר, לגבי כולנו כאן, הוא השלום. לא רק הפסקת האש, אלא בניית אחווה אמיתית בפועל, כשהשוני בין העמים ייתפש כעושר ולא כאסון. […]
הפסוק מתהלים אינו קורא לרפיון; אדרבה. ציפייתו של השומר אומרת דריכות, זקיפות קומה, לקראת איילת השחר העולה. זו התוכנית האחת שקבעתי לעצמי. […]
ה"פ: כיום נפוצה הסברה כי ההתקוממות היתה מאורגנת. ב־21 בינואר 2001 חשפו הישראלים מסמך המעיד כי האינתיפאדה השנייה הוכנה זמן רב מראש (ולא פרצה בעקבות עלייתו של שרון להר הבית).
א"ש: אינני מאמין בכך. מכל מקום, אם רוצים לנסות לתארך את רגע הולדתה של האינתיפאדה, הרי שניתן לקבוע אותו ביום שבו נרצח יצחק רבין. […] דבר לא נעשה כדי לעצור את טירוף השנאה שהתמקד באישיותו של רבין, בהפגנות שבהן הוצג כנאצי וכו'. בדיעבד כולם או כמעט כולם הבינו, שהמעשה המתועב הזה המיט אסון נורא על ישראל. אבל בחודשים ובשבועות שקדמו לו, מתוך חולשה ואפילו קלות דעת, לא נעשה דבר כדי לבלום את המלל הפנאטי שאִפשר את חציית הגבול הזאת. לכן היום הגורלי ההוא נתפש מהצד הפלסטיני כְּיום הסירוב לפשרה ההיסטורית. הרגו את האיש היחיד שהיה מסוגל ללכת עד הסוף. בנוסף לכך, רוצחו קיבל עונש קל יחסית. כל זה הוכיח כי חסידי ארץ־ישראל השלמה יכולים להתבטא ככל העולה על לבם, ועם הזמן, בניגוד לכל התקוות שתלו בהסכם אוסלו, מיעוט זה יוסיף משקל וישפיע על המדיניות הישראלית. זה חמש־שש שנים בקרב החוגים המוסלמים נפוצה הסיסמה “אל־אקצה בסכנה”. השמועה אמרה שהעולם היהודי רוצה להחזיר לידיו את אל־אקצה כדי לבנות מחדש את בית־המקדש.
[…] ביקורו של שרון ברחבת המסגדים, ובעיקר בתנאים שבהם נערך הביקור, זיקק את החרדה הזאת, שלפתע הפכה להיות אימה מוחשית ומקפת.
מאורע זה, ויותר ממנו תוצאותיו הטראגיות, משרטטים בעיני את הממד הדתי שקיבל הסכסוך, הן בתגובתם המיידית של הפלסטינים והן בשימוש שנעשה כיום בנשק פיגועי ההתאבדות. עם ביקורו של שרון בהר הבית היסוד הדתי חדר לזירה הפוליטית.
ה"פ: קשה כמדומה לטעון, כי מקומה של הדת נפקד עד כה מן הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
א"ש: כל אחד וזיקותיו הדתיות, כמובן, ואי־אפשר להתעלם מנוכחותם של המקומות הקדושים בוויכוח ומהקושי להגיע לכלל הסכמה. אך ביסודה השאלה הישראלית־פלסטינית היא שאלה של צדק. דיברתי על העוצמה הסמלית הקשורה בכל גרגר אדמה במזרח התיכון, אבל אני דוחה את השיח הדתי והמיסטי על האדמה, המנסה לבסס את הבעלות הטריטוריאלית על זכות אלוהית. לכל קהילה מסורת משלה ופרשנות משלה להיסטוריה, ואותה היא יכולה לכרוך כרצונה בכתבי הקודש. אבל בשום מקרה אין פרשנות זו רשאית להתנגד לאחרים כדי לשלול מהם זכויות פוליטיות. כתבי הקודש הם המחיים אותנו; אין לנו רשות לרדד ולפשט אותם לכתבי בעלות. זכויות היהודים והערבים על האדמה הזאת אינן צריכות להתבסס על נימוקים דתיים, וָלא – ניסחף למאבקים בלתי ניתנים לפתרון על לגיטימיות, ולמלחמה. כשלעצמי, אין לי צורך בתנ"ך כדי להצדיק את קיומה של מדינת ישראל: היא קיימת, זוהי עובדה מאז 1948. זוהי מציאות אנושית מוצקה, מוצקה כמו מציאותו של העם הפלסטיני, שיש לו אותה זכות לחיים חופשיים. הסכסוך הזה אינו מלחמת דת; זהו עניינם של גברים, נשים, ילדים וזקנים. אל נערב את אלוהים במריבותינו העלובות.
[…] שאלת ירושלים וחלוקתה, שהונחה על השולחן בפזיזות על־ידי ברק למרות שהוסכם באוסלו כי היא לא תוכל להידון אלא בשלב השני, לאחר שחרור האדמות – שאלה זו גיבשה את הבלבול בין דת לפוליטיקה. היא הפכה את הממד הדתי לממד ראשון במעלה, היחיד שמאחד סביבו את כולם.
(מתוך הפרק “הפרובוקציה הגדולה”)
ה"פ: […] ב־30 בספטמבר 2000 מתרחש אירוע מחריד בדרמת הירידה אל השאול של שני העמים: ילד פלסטיני בין שתים־עשרה, מוחמד א־דוּרָה, נהרג בזרועות אביו, שהחזיק בו כדי להגן עליו. התמונה מצולמת בידי צלם רשת פראנס 2 ומזעזעת את העולם כולו.
א"ש: הסצינה לא ארכה למעלה משניות ספורות, אבל התמונות שחלפו ללא הרף בכל רשתות הטלוויזיה נחקקו יותר מכל נאום. בעיקר, הן שִכנעו את הערבים, באורח חסר פרופורציה, כי אהוד ברק לא חתר להגיע לשלום אלא לחסל את העם הפלסטיני.
באותו יום העולם כולו הזדהה עם מוחמד א־דוּרה, בעיקר הילדים. המחשבה שאב אינו יכול להגן על ילדו, שהילד מת בזרועותיו ואילו הוא ממשיך לחיות בלי שיכול היה לעשות דבר כדי להציל אותו, היתה, פשוטו כמשמעו, בלתי נסבלת. איזה מובן יש לעולם כזה? ובה־בשעה נולד הרעיון שהילד הפך למרטיר, לשאהיד, שהוא מת על קידוש אלוהים יותר מאשר על קידוש פלסטין. הדבר הפך לעובדה בראשם של האנשים: באורח סמלי, מוחמד א־דוּרה מת על הגנת אל־אקצה.
ה"פ: במושג המרטיר טבועה הנכונות למות, ההקרבה. במוחמד א־דוּרה לא היה שמץ מכל זה. הוא לא השליך עצמו אל הכדורים, אלא נורה מהם. ובכל זאת אתה אומר שבתודעתם של האנשים הוא מת על אל־אקצה?
א"ש: אין מנוס, עובדה היא שמושג המרטיר קיים בנבכי המנטליות המוסלמית. לא מדובר באינטרפרטציה שלאחר מעשה, בניצול של התעמולה הפלסטינית. זה יותר חזק ויותר ספונטני. בני שתים־עשרה רבים מוכנים כיום “להקריב את חייהם למען אל־אקצה”. האידיאה שתמונת הילד המת העבירה היא זו של מרטיר במובן הדתי של המושג, ולא של ההתנגדות הפוליטית. גורלו ישמש מופת לרבים. זה היה ילד, הוא לא זרק אבנים, הוא פשוט נתקע בין אש לאש… הממשלה הישראלית, שמעולם לא טרחה להבין את המנטליות של הפלסטינים, החמיצה לחלוטין את המאורע החמור הזה: מאז ואילך, כל הרוגי הסכסוך הזה, גם כשמדובר בתינוקות, קנו לעצמם ממד של מרטיר.
ה"פ: אתה ודאי מודע לכך שתמונות בל־ייאמנו של אמהות פלסטיניות השמחות במות ילדיהן הובילו אנשים לא מעטים להציג שאלות מסוג: “מנַיִן באים הילדים האלה, מי הציב אותם בחזית, איזו אסטרטגיה קודרת של מרטיר?” אחדים לא היססו לרמוז שהפלסטינים החליטו להקריב את בניהם על המזבח.
א"ש: אלה דיבורים בלתי נסבלים, בעיקר כאשר מכירים את החמימות של המשפחה הפלסטינית, את האהבה שבה מקיפים ההורים את ילדיהם – אהבה שאינה פחות עזה, רכה ומלאת תשומת־לב מאהבתם של ההורים היהודיים או המערביים! אני יודע שהיה מאמץ להציג ספרים שבהם לומדים הילדים את מושג המרטיר, לשכנע שהפלסטיניוֹת, שלהן חמישה־שישה ילדים, שולחות אותם למוות כי יש להן יותר מדי… הילדים הללו שזורקים אבנים על טנקים משוריינים צריכים להיות בבית־ספר וללמוד, הם אומרים, למה ההורים לא מחזיקים אותם בבית, ולמה אינם נרתעים מלפאר את מעשיהם כאשר הם נהרגים? פירושו של דבר להתעלם לחלוטין מהתוצאות ההרסניות של היאוש הפלסטיני, שחיבל במידה רבה ביחסים בין הדורות: למה לצעירים לשמוע בקול המבוגרים, שהרי אלה, זה שלושה דורות, לא ידעו אלא חיים של מובסים, של מוּדרים, של פליטים?
כל תנועות ההתנגדות העממיות בהיסטוריה האנושית נישאו תמיד על כתפי צעירים שלקחו סיכונים, שהיו לעתים מטורפים בעיני הוריהם! בנוסף לכך, במקרה שלפנינו, הדת מתערבבת במושג השאהיד. אבל לרמוז שהאחריות על כל הילדים המתים מונחת על ההורים, זוהי גזענות מדעת או שלא־מדעת: זוהי הנחה מתועבת וזדונית כאחת, שמגמתה שוב להציג את המלחמה בין הישראלים לפלסטינים כעימות שבין בני־תרבות ופראי־אדם. […]
ברור לחלוטין שהיהודים והערבים שייכים לתרבויות בעלות ערכים שונים אלה מאלה, וזוהי אחת הבעיות בדו־שיח שלהם כיום, שכן המודרניות המערבית, שישראל היא חלק בלתי נפרד ממנה, נוטה תמיד לבוז למה שאינה מבינה, להשליך אותו לקטגוריות של הקדמון והברברי. בשיא ההתחכמויות הללו מגנים את הילדים הפלסטינים על שהם נולדים ובלבם אהבה לאדמת פלסטין בשעה שמשבחים את הילדים הישראלים הנולדים כשבלבם אהבה לאדמת ישראל ואשר אותה מוקירים כרגש פטריוטי.
אתה מבין, אם מדברים על קבלת קורבנם של הילדים, טיעון זה יכול להתייחס גם לחברה הישראלית: האם לא היא המחייבת את בני־השמונה־עשרה שלה, בנים ובנות, להפוך לחיילים ולשלוט על שטחים זרים להם, עם רשות להכות ולהרוג כדי להבטיח את בטחונם? האם לא היא הגורמת להם את הטראומה הנוראה הזאת, אשר גם אם מלכתחילה הם מסתכנים פחות מאשר הילדים שממול, היא תשפיע עליהם כל חייהם? אני מתקומם נגד הזלזול הזה ברגשות שדוחפים את הפלסטינים ואת ילדיהם לרחובות, כאילו המרי שלהם הוא מטופש וארכאי.
(מתוך הפרק “הירידה אל השאול”)
ה"פ: במארס 2001 הרג צעיר פלסטיני שלושה אנשים בפיגוע התאבדות. זה היה הפיגוע הראשון בסדרה. כיצד אתה מגיב? האם אתה מצליח להבין ולוּ במשהו את המעשה?
א"ש: חולפים בי רגשות שונים ולעתים סותרים כשאני שומע בפעם המי־יודע־כמה על הפיגועים האלה. התגובה הראשונה היא זוועה, זוועה ללא מלים. יחד אִתה בא גם הסירוב, ההוקעה הקיצונית שלא אזוז ממנה ויהיה מה, יהיו אשר יהיו מעשי האכזריות שביצעו בהם החיילים והשלטונות הישראליים. התגובה השנייה היא עצב, עצב עצום על הקורבנות, עליהם ועל משפחותיהם, יהיו אשר יהיו…
ה"פ:…אבל בנסיבות האלו, מי כאן הקורבן: הטרוריסט המת או החפים מפשע שנהרגו?
א"ש: אלה ואלה. באופן טבעי לבי יוצא אל האנשים שנמצאו באוטובוס, במסעדה, ברחוב, מבלי לדעת שהם הולכים למוות. האדם לא נוצר כדי למות מוות אלים. אבל גם לא כדי להרוג עצמו, ובעיני גם המתאבד הוא קורבן. אני נזכר תמיד בתמונות הנזירים הבודהיסטים ששרפו עצמם למוות בתקופת מלחמת וייטנאם. ראיתי את תצלומיהם בפארי מאץ', בתקופת לימודַי בצרפת, והתמונות הנוראות האלו נחקקו בי. לא הייתי מאמין שמוסלמי יהיה מסוגל לכך. בעומק האיסלם יש כבוד גדול לחיים, יש חוקים האוסרים על התאבדות, קביעה ברורה וחד־משמעית שרק אלוהים לבדו הוא אדון החיים.
ה"פ: ההשוואה לנזירים הוויטנאמים אינה תופשת: כאן יש רוצח, וגם אם אתה מונה אותו עם הקורבנות, שהיו חפים מפשע, הוא אינו יכול להיחשב עמם.
א"ש: כמובן, אין בזה כל ספק, אבל הנח לי לסיים. לאחר העצב הזה, שמציף אותי בכל פעם ולא־אחת מביא אותי לבכי, אני מנסה להתעשת ולהבין. לא להצדיק, הצדקה אין, וזה לא עולה לי במאמץ, כי כל ישותי מתקוממת כנגד מעשים כאלה. לעולם לא להצדיק, רק להבין. להציג לעצמי את השאלה שמנסים תמיד לעקוף, כי היא בגדר טאבו, שהנסיון לנסח אותה כבר בו יש מן החולשה, אפילו מן השותפות לדבר עבירה. שאלה מטריפת־דעת זו היא: כיצד צעיר או צעירה בני שמונה־עשרה יכולים לומר: “אני עוזב הכל, את משפחתי, את חברי, את אהבותי, את תוכניותי לעתיד, הורס את כל זה ושׂם קץ לחיי כשאני לוקח אִתי אנשים שגם להם יש משפחות, חברים וכו', אנשים שאני אפילו לא מכיר”. לדידי, יצורים שפועלים כך הם מנוצלים. הם לא משוגעים ולא מפלצתיים במובן שנולדו כאלה, ש"הפשע זורם בדמם" כפי שיש טוענים. גם לא התרבות שלהם היא שיכלה להביא לידי מעשה כזה כי, כאמור, האיסלם מכבד את החיים; בשום פנים אין הוא תרבות של מוות, כפי שלפעמים משפיעים עלינו להאמין.
היצורים הללו מנוצלים, לא במובן שהציעו כסף למשפחותיהם או שטפו את מוחם, או אפילו נגררו; הם מנוצלים במובן עמוק יותר. היסוד החוזר אצלם תמיד הוא התגייסות מוחלטת לאלוהים, בשם אלוהים – הרעיון שאינך נלחם למען עצמך, למען מנהיגך, למען עמך או מולדתך אלא פשוט למען אלוהים. וכך, באופן כלשהו, כל מוות הוא קורבן קדוש. המוות שלו או של אחרים, מאבד מנוראותו והופך למרכיב מקודש ועל כן לאירוע חיובי אם לא למעלה מזה: נשגב. אני לא נלאה מלחזור ולומר: גם אם המילון המשמש כאן הוא מילונו של האיסלם, הרי שמדובר בסטייה, בהשחתה, בכפירה העומדת בסתירה לכל החיים שנושאת בקרבה התרבות המוסלמית.
אין לכך כל קשר עם מושגי הג’יהאד והשאהיד כפי שהם נתפשים על־ידי רובם המכריע של המאמינים המוסלמים. אני סבור שאחריות חמורה מוטלת על הרשות הפלסטינית, ובמיוחד על ערפאת, שלא הגדירו היטב עניין זה, ששיחקו בדו־משמעותו של השאהיד שעה שאנו רואים את סילופו המובהק של אותו מושג דתי. אני רחוק מלהסכים עם שרון, שאינו יודע אלא לתלות את האשמה בערפאת לאחר כל פיגוע התאבדות כאילו היה זה מארגנו הישיר. אבל כך או אחרת, שתיקתו או מלותיו המעורפלות של ערפאת בנושא מוכיחות חוסר אחריות בלתי נסבל. גם מבחינה פוליטית, הסלחנות של ערפאת כלפי נחשול הטירוף הדתי הזה היא שגיאה גסה, וסופו שישטוף ויטביע גם אותו.
ה"פ: המצוקה החברתית והפסיכולוגית שבה חיים הפסטינים, האם אין בה כדי לעורר מעשים נפשעים ונואשים כאחד?
א"ש: לתלות את פיגועי ההתאבדות רק בסבל חברתי, מעצם העובדה שהמתאבד ראה בסבלם של הוריו, אחָיו, בני עמו, או מעצם זה שהוא עצמו מיואש, מעולם לא נראה בעיני מאוד משכנע. כמובן, הרקבובית של האין־מוצא החברתי והפוליטי מצויה כאן, והיא המאפשרת לשנאה להכות שורש, ולכל המניפולציות לצמוח ולהתרבות. אבל ידוע כי פעילי הפיגועים הללו, הם עצמם לא היו בדרך כלל אנשים מקופחים במיוחד, חבולים או מבודדים. דומה שחלקם אף אהב את החיים, רקם תוכניות לעתיד… וגם אין זה הנושא הפלסטיני בלבד המסית למעשים כמו אלה: הבעיה קיימת זה חמישים שנה, ומעולם לא הגיעה לממדים בל־ייאמנו כאלה. לא, אנו עדים לתופעה חדשה ומפחידה בתכלית. כבר לא מתים למען מטרה חברתית או פוליטית, מתים ורוצחים למען אללה, דבר שמשבית כל שיקול אנושי: אין משקל לחפותם של הקורבנות, לעובדה שיש ילדים במקום שבו הולכים להתפוצץ, אין משקל לתוצאה הפוליטית השלילית של המעשה, אין משקל לפעולת התגמול הצפויה שתגרום סבל לבני עמך, שהרי כל זה נתבע על־ידי “רצון האל”. לכן אסור היה לגעת במקומות הקדושים; זה היה שיגעון שלא יכול היה אלא לגרור שיגעון נוסף, שהוא קולקטיבי ומדבק…
ה"פ: אתה חושש מפני הידבקות?
א"ש: חושש יותר מכל. סיפרתי על הזעזוע שלי, שאחריו בא העצב, אחרי כל פיגוע התאבדות. התגובה השלישית שלי היא תמיד פחד. פחד פן האלימות הזאת תגרום לאלימות נוספת כלפי הפלסטינים, כמובן, ולצערי זה מה שקורה בכל פעם עם פעולות תגמול “סטריליות” ורצחניות כאחת. אבל גם ובעיקר החשש כי הצעירים המתאבדים, כשהם מופיעים בטלוויזיה, עם הקוראן שלהם, עם הסיסמאות, עם הנאומים הנלהבים, “קורבנות למען אלוהים ופלסטין”, ישמשו מופת לאחרים. תמונות אלו מהדהדות חזק בלבבות הצעירים, ושמא צבא של מתאבדים יילך וייוולד, צבא חיילים שהאקסטזה הדתית תגרוף אותו ל"מרטיר" מדומה. זה יהיה הרבה יותר חמור, הרבה יותר רצחני ובלתי נשלט מאשר ההתנגדות הפוליטית הכי עיקשת והכי קיצונית.
ה"פ: ואת התגובה הישראלית אתה מבין?
א"ש: אני מזדהה עם כאב המשפחות, עם העצב העצום, ואני מבין את זעמן. אבל ברור הדבר שפעולות תגמול צבאיות דוחפות עוד ועוד אנשים לביצוע פיגועים נוספים, ואינן מרתיעות אותם. הן מלבות אש, לא מכבות. להשיב על פיגוע ביציאה למחנות פליטים כדי ללכוד איש זה או אחר, במחיר הרוגים רבים, בהריסת בתים, בהפצצת בניינים של הרשות הפלסטינית – כולל הנזק האנושי הידוע – זה הוליד תמיד את התוצאה ההפוכה מן המצופה. בכל פעם שאני רואה את תמונות האוכלוסייה לאחר פעולות מעין אלו, אני מתבונן בפרצופי האנשים ואני יודע שהם מלעיטים את עצמם בתאוות נקם בלתי נשלטת, אני יודע שהצעירים אומרים לעצמם: “גם אני מסוגל להכאיב להם מאוד, הם צריכים לשלם, הם צריכים לפחד, שלא יחיו בשקט.” […]
הבה נדייק: אני מתנגד נחרצות לפיגועי ההתאבדות העיוורים, שהם היפוכו של כל מה שאני מאמין בו, כל תוכן החיים והמאבק שלי מאז ומתמיד. אבל הפלסטינים אינם יכולים להישאר סבילים למול הכיבוש: ההתנגדות שלהם לגיטימית. היא יכולה היתה ללבוש צורות אחרות, להיות אזרחית ולא אלימה, ועם זאת אני יכול להבין שהיא מתבטאת גם במאבק מזוין – דבר שגם כך אין בו כדי להצדיק את הפיגועים האלה, המפרים את הכללים המינימליים של כבוד אנושי שחייב לחול על התנגדות מזוינת. מחמוד דרוויש, גדול המשוררים הפלסטינים, אמר: “כפלסטיני אני מתנגד לפיגועים האלה, שכן הם מבזים את כבודי האנושי”. והוא צודק, אלה מעשים המבזים, המַעטים קלון על כל מי שנלחם למען העניין הפלסטיני. אבל לצד זה עלי לומר, כי על אף שהמאבק שלי אינו כולל מאבק צבאי, אני מסוגל להבין שמתקיפים את הכובש כאשר הוא עצמו חמוש על אדמה שאינה אדמתו.
ה"פ: אתה מדבר על זכות ההתנגדות. האם היית מציע השוואה להתנגדות הצרפתית למול הכיבוש הגרמני?
א"ש: בשני המקרים יש כיבוש טריטוריה על־ידי מעצמה זרה – ובמקרה של הגדה המערבית ורצועת עזה הכיבוש ממושך יותר מזה של צרפת בידי הגרמנים, שכן הוא נמשך מאז 1967, אפילו אם הוא פחות אלים בכללותו. יחד עם זאת אינני יכול להמשיך בהשוואה, כי הנאציזם היה רע מוחלט שלעולם לא ארשה כל השוואה בינו לבין הציונות, בעיקר כאשר חושבים על מה שעברו יהודי אירופה באותה תקופה. אני מתקומם כנגד הערבוב הזה, הנוכח לדאבוני ברטוריקה של רבים מהמנהיגים הפלסטינים ושל אחדים מבעלי בריתם בחוץ לארץ. מפעילי הלקסיקון הזה אינם יודעים מה הם סחים, ותורמים להכחשת השואה בכך שהם עושים בנאליזציה שלה. ובכל זאת – ולכך אין כל קשר עם השואה – הכל הסכימו שיש להכיר בזכותה של צרפת החופשית דאז, כמו בזכותה של כל אומה כבושה, להתנגדות, כולל התנגדות מזוינת.
ה"פ: מהם אפוא מעשי התנגדות לגיטימיים?
א"ש: פעולות המלחמה עצמן חייבות לכבד אתיקה המוכרת על־ידי החוק הבינלאומי, והחובה הראשונה היא לעולם לא לתקוף אדם שאינו לוחם.
ה"פ: ובכל זאת אתה מצדיק פגיעה בחיים?
א"ש: אינני מצדיק. אני מבין שאפשר לראות אותה כדרך אפשרית, כאשר היא מתקיימת על אדמה כבושה ונוגעת לחיילים או לכובשים חמושים. אני יודע שאנו נוגעים באחת הדילמות המוסריות החריפות ביותר. תמיד היה בי גינוי פנימי עמוק לרצח – וכל פגיעה בחיי הזולת היא רצח, בין שהיא נובעת מעונש מוות שנגזר על־ידי בית־משפט ובין כתוצאה מפעולה צבאית. תמיד אמרתי שאני “לא בעד ולא נגד אלא עִם”: לא בעד אלה, לא נגד האחרים, אלא עם הקורבן, בהזדהות עם סבלו, והיו אשר היו מעשיו בעבר. אבל מסתבר שאינני אמת מידה לכל העולם, ואינני יכול להתעקש ולסרב להבין שאנשים רוצים להתגונן ושהם מגיעים ליד התנגדות מזוינת.
ה"פ: איך כל זה מתיישב עם הפילוסופיה הנוצרית התובעת “להגיש את הלחי השנייה”?
א"ש: האִמרה האוונגליסטית פונה לכל אחד כדי להעיר בו הפיכת־לב שלמה שתוביל להתנהגות אישית של סליחה ושל חמלה. אבל בסיטואציה קולקטיבית של מאבק אין אנו לבדנו מול עצמנו; מוטלת עלינו אחריות חברתית ופוליטית, וכל אחד מאִתנו מכלכל כפי יכולתו את החיבור בין האתיקה האישית שהברית החדשה קוראת לנו לקיים ובין המחויבות כלפי הקהילה. כך הכנסייה – מחוץ לפשרות ההיסטוריות שלה עם השלטונות המקומיים – תמיד הכירה בזכות להגנה עצמית. שאם לא כן, פירושו של דבר קבלה פסיבית של כל דאַלים גָבֵר, מה שגורר אלימות נוספת. […] בין שני צבאות ייתכן אחד מנצח ואחד מובס, אבל לא בין שני עמים. במוקדם או במאוחר אנחנו נידונים לחיות בהבנה הדדית, וכל ההרוגים, כל האסונות, אינם אלא מעכבים את הפתרון בשנתיים, בעשר, אולי בשלושים שנה, אבל אין פתרון אחר. משום כך, אם אני מסוגל להבין את אלה שפתחו במאבק מזוין, אני גם אומר שכשלונם גלוי וידוע. קשה שלא להבחין בכך שפנייתם לאלימות היא אשר הרחיקה מהם חלק גדול מדעת הקהל הישראלית שאהדה אותם. בתנאים הנוכחיים הבחירה במאבק מזוין גרמה לפלסטינים יותר נזק מתועלת. פנייה לאלימות יכולה להיות מובנת בתנאים מסוימים, אבל בסופו של דבר יש בה תמיד אבסורד, שכן היא מזיקה לאלה שעליהם היא אמורה להגן.
(מתוך הפרק “הסחף אל הזוועה”)
ה"פ: לא טענו נגדך שאתה רוצה לעמוד לצד התליין ולצד הקורבן בעת ובעונה אחת?
א"ש: אבל אין קורבנות במחנה אחד ותליינים במחנה אחר! […] כל השיח הזה, החותר להציג את היהודים כקורבנות האתמול שנעשו למרצחים של היום, הנרדפים לשעבר שמתנהגים כנאצים מודרניים, כל השיח הזה שייך לתחום ההזיה הפרועה ורק בא להלהיט את הרוחות. […]
ההכרה העמוקה במהות השואה מסכלת סופית, מן השורש, בלי שום מקום לדו־משמעות, את האפשרות להסב על “היהודים” את התעתועים של האנטישמיות הקלאסית. הביקור שלי בדכאו חיסן אותי לכל חיי מפני כל נטייה להטלת דופי, וגם בכעסים העזים ביותר שלי על המנהיגים הישראלים אינני מסוגל לגלוש ולוּ לרמז מסוג זה. פיזית אינני יכול. משום כך, בכל שנה אני מביא את ילדי בית־הספר שלנו ל"יד ושם", כי אני משוכנע מעומק לבי שאין להבין את היהודים של היום בלי לצלול לקריאה חוזרת בפרק זה של ההיסטוריה שלהם. אני מתכוון ליותר מזה, כי אני יודע שללכת אל “מקום הפשע”, אל אתרי ההשמדה, הוא דבר שונה לחלוטין מאשר להתעניין מרחוק, אפילו מן המצגת היעילה של “יד ושם”. אני חושב לארגן, אולי בשיתוף בית הספר של חנה לויטה, מסע לאושוויץ לנוער ערבי, נוצרי ומוסלמי, מכאן. אני מתכוון להציע גם למבוגרים – יהודים, נוצרים ומוסלמים – להצטרף אלינו… ומדוע לא צרפתים ממוצא יהודי וערבי? זוהי תוכנית גדולה, אני בטוח שזו תהיה פעילות משותפת בעלת עוצמה סמלית רבה. אמרתי זאת: אנחנו, הערבים, נשארנו זרים ומנוכרים להשמדה, היא אף פעם לא התקשרה למושגים המנטליים שלנו; אבל דווקא משום כך נותרנו לעתים קרובות בורים מדעת. הגיע הזמן להתחיל את עבודת העומק הזאת, שתאפשר לרבים לאמוד את הטראומה שחי העולם היהודי.
(מתוך הפרק “גולה ואנטישמיות”)
ה"פ: כיצד אתה תופש את רעיון הבחירה של העם היהודי, וכיצד מגיבים המאמינים הערבים כאשר הם נתקלים בפסוקים המזכירים את העם הנבחר?
א"ש: הם מנסים להרהר ברעיון שאכן היה ונותר לקח של התנ"ך, ומעלים שאלות. האם אין התפישה התנ"כית בדבר בחירתו של עם ישראל פועלת כיום בניגוד לצדק, או להפך, האם אינה תובעת שצדק זה יחול על כולם, כאן ועכשיו, על אדמת הקודש? היהודים של היום, האם הם נוהגים על־פי הערכים שהנחילו לעולם אבות אבותיהם, יהודי התנ"ך?
ה"פ: אבל עם תהיות מסוג זה, האם אין סכנה להתפתות לרעיון של העברת הבכורה שהיה מקובל קודם לוועידת הוותיקן השנייה? תפישה זו אמרה כי בחירתו של עם ישראל בטלה מן העולם עם ביאת הנצרות, שכן “יוהרתו” של העם היהודי ואי־נאמנותו להתגלות מוטטו סופית את מעמדו כ"עם האלוהים", וכי הברית החדשה תפסה את מקום הישנה וביטלה את תוקפה.
א"ש: לגבינו הבעיה אינה זאת, היא הרבה יות מוחשית. הערבים, אין להם דבר כנגד היהדות כשלעצמה, על אחת כמה וכמה הערבים הנוצרים, אבל אין מנוס מלהיווכח בפער העצום שבין ערכי התנ"ך לבין האתיקה של הממשלה הישראלית הנוכחית. אין לנו שום בעיה להכיר בישראל כעם נבחר, כל זה כתוב בכתבינו שלנו, שהרי התנ"ך מהווה חלק מכתבי הקודש שלנו! אבל הכרה זו עשויה להוביל לשתי עמדות: האחת – שאנו סוברים כי רצונו של אלוהים הוא לגרש אותנו מבתינו ולתִתם ליהודים, ואם כך אין לנו להלין על העם היהודי אלא על אלוהים בכבודו ובעצמו. זהו פתח לאתאיזם, למרידה באל שנתפש כבלתי צודק. והאחרת – שאנו קובעים כי שרון אינו מייצג את היהודי הרוחני, היהודי במובן התנ"כי. אנחנו מכריזים כי בעשותו עוול אין הוא נאמן לאלוהי אברהם. אין כאן ערעור על תורת ישראל אלא, אדרבה, הישענות עליה.
ה"פ: הבחירה אינה אפוא מלה נרדפת לפריבילגיה?
א"ש: הרבנים עצמם אומרים זאת! איך ייתכן שאלוהי הצדק והרחמים יעניק את הבכורה כזכות־יתר ויקח את צִדם של אלה כנגד כל האחרים? הרוב העצום של היהודים תמיד ראה בבחירה אחריות נוספת בהשוואה לעמים אחרים: זו האחריות של “עם כהנים”, שנפל בגורלו לשאת את התורה, להפעיל הלכה למעשה את העקרונות האתיים. אלה המתרגמים את הבחירה במונחים של זכות אלוהית על קרקע אינם אלא מיעוט העומד בסתירה לכל המסורת הרבנית. […]
השאלה שעל הפרק אינה שאלה דתית, אלא פוליטית. אל לנו לחקור בזכויות אלוהיות שמהן יהנה צד זה או אחר, אלא בזכויות האדם הנוגעות לכולנו. היחס שבין עם ישראל לארץ־ישראל, תחושתו ביחס לייעודו, כל זה לגיטימי במישור הרוחני,ובתור נוצרי אני מוכל לשמוע שיח כזה ואפילו להיות שותף לו במידה רבה. אבל הייתי אומר כי מדובר כאן בבעיה פנימית שבשום מקרה אינה מתנגשת באחרים בתור זכות. אנו מצויים כאן בתחום השיח הדתי, ואם מנסים להמיר אותו במונחים משפטיים מגיעים ישר למלחמה, בעיקר אם מנגד יש מאמינים אחרים, בעלי שיח דתי אחר.
מבחינתי, כל אדם יכול כמובן להתפלל לאלוהים כפי שהוא חש אותו ולפרש את ההיסטוריה שלו על־פי סימבוליקה רוחנית; אבל אין הוא רשאי לקרוא לאלוהים לעזרתו כדי לשאת ולתת עם שכניו ולרצות לכפות על אחרים את סמליו המסורתיים כעובדות שאין עליהן עוררין. זה מה שסעודיה כמדומה הבינה לאחרונה עם תוכנית השלום שלה, ויש כאן אות־תקווה ברור: אם לפי המסורת המוסלמית אדמה אשר נכבשה על־ידי האיסלם לעולם תהווה חלק מדאר אל איסלם, “שלטון האיסלם”, ואסור לה לקבל לחיקה גוף זר, תוכנית השלום הסעודית מקבלת את הגוף העצמאי הזה על אדמה שהיתה בעבר מוסלמית, עם ההכרה בישראל.
ה"פ: כיצד הכנסיה היוונית־קתולית, בעלת המסורת הביזנטית, קיבלה את הפיוס הנוצרי־יהודי מאז שנות ה־60, בעיקר את הכרזת “nostra aetate” של ועידת ותיקן השנייה,1 החוזרת בה מרעיון העברת הבכורה2 ומההאשמות הבלתי צודקות כלפי העם היהודי או היהדות? ומהי תגובתה לנוכח גילויים שונים של הכאה־על־חטא נוצרית?
א"ש: זו עובדה, הכנסייה חטאה חטאים קשים כלפי היהודים, והערבים הנוצרים מבינים זאת. הם אינם נוגעים בדבר במישרין, שהרי חטאים אלה ופשעים אלה נעשו בעיקר באירופה, אך הם חשים שותפות לאחריותה של הכנסייה; הם אינם מבקשים לרחוץ בנקיון כפיהם. לעומת זאת, לא נסכים לניצול פוליטי העלול להיגרם בעקבות החרטה הנחוצה הזאת. זו צריכה למקם אותנו בפרספקטיבה רוחנית חדשה לגמרי, אשר תחזק את קשרינו עם העולם היהודי. אבל, כמובן, דבר זה אינו מקנה לישראל את הזכות לגרש אותנו חוצה! יש יהודים אטומי לב, שחושבים כי הרדיפות שסבלו אבותיהם, שנעשו בדרך כלל על־ידי נוצרים, נותנות להם את כל הזכויות, ובקשות הסליחה – כפי שהם מפרשים אותן – מחזקות אותם בעמדתם. זוהי חשיבה מעוותת שיש להתנגד לה בכל תוקף. אישית בדעתי להיאבק בשתי חזיתות: מצד אחד לומר שיש לאמוד את הסבל הבל־ייאמן שהיה מנת חלקו של העם היהודי, ולעשות תשובה במה שנוגע לאחריותם של הנוצרים; מצד אחר, לחזור ולומר כי אי־צדק בעבר אינו יכול להצדיק אי־צדק בהווה, ולהתנגד לכל נסיון לעקוף את הבעיה הפלסטינית בשם רדיפות היהודים.
מסעו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בירושלים, בשנת 2000, צייר בעיני באורח מופלא את התביעה הכפולה הזאת. הוא ידע להעמיד מחוות בעלות משקל סימבולי רב בעת ביקורו ב"יד ושם" ובתפילתו ליד הכותל המערבי. בבת אחת הוא השכיל למקם את היחסים היהודו־נוצריים בפרספקטיבה אחרת. למול דעת קהל יהודית, שהיתה מראש רחוקה מלהיות אוהדת, הוא דיבר דברים כהווייתם. יהודים רבים מצאו עצמם נרעשים, פשוטו כמשמעו. אבל בה־בעת הוא גם הבהיר שיש לפתור את הבעיה הפלסטינית. […]
ה"פ: לסיום, אם דימוי אחד עשוי לסמל את משמעות המאבק שלך, לאייר את פרספקטיבת הדיאלוג הבין־תרבותי והבין־דתי שאליו חותרת כל פעילותך, באיזה היית בוחר?
א"ש: הדימוי הראשון העולה בדעתי קשור בכינוסים הדתיים באסיזי. זה משנת 1986, כמובן. אירוע חשוב בהיסטוריה האנושית. יוחנן פאולוס השני גילה אינטואיציה נבואית. אבל גם האחרון, באפריל 2002, שבו זכיתי להשתתף. האפיפיור ביקש לכנס יחדיו יהודים, מוסלמים ונוצרים בני זרמים שונים: לוועידה זו נודע ערך סמלי לאחר ה־11 בספטמבר 2001. חוויה מופלאה זו עודדה אותי עמוקות בלב האירועים הנוראים של החודשים האחרונים, וחיזקה אותי באמונתי כי המנהיגים הדתיים של העולם כולו – יש להם ייעוד מסוים בכינון שלום בין בני־האדם.
Pax et bonum (שלום ורוב טוּב),3 זו המימרה המכוננת של הכינוסים הללו, המגיעה אלינו מהפובֶרֶלו מאסיזי. בשבילי, פרנציסקוס אינו רק אחד הקדושים הגדולים ביותר שידעה הנצרות; הוא גם מופת לדיאלוג בין הדתות. בהליכתו למצרים, שהיתה אז זירת מסע הצלב החמישי, תוך זלזול בכללי זהירות בסיסיים, משחצה את קווי ההגנה של העיר דוּמְיַת הנצורה בידי הצלבנים, הוא הסתכן והימר על הדיאלוג. ההגיון אומר שהוא היה צריך להיקרע לגזרים בידי הלוחמים המוסלמים, שכן שני הצדדים בטבח־האחים הזה לא ידעו רחמים. במקום זאת, פרנציסקוס, שנלקח בשבי אל הסולטן אל־מאליק, התקבל אצלו כאורח כבוד. הקדוש והשליט שוחחו במשך חמישה ימים כדבּר אדם אל אדם, מאמין אל מאמין, ופרנציסקוס יצא לחופשי לאחר שאיש־שיחו ביקש את ברכתו! ביום ההוא, הבלתי־אפשרי נעשה אפשרי, כי אדם שׂם את מבטחו באבינו שבשמים כדי להתגבר על חשדנותו מפני הזולת, כי שמע לקריאת האוונגליון: “אל תפחדו!” זו הקריאה שאני רוצה להעביר, שכן רק היא תוכל להצילנו מאלימות.
(מתוך הפרק “איזו מדינת ישראל?”)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות