[א]    🔗

מה שם הילדה שכינויה ‘כיפה אדומה’?

בסיפור במקור הגרמני בפרוזה שבאוסף המפורסם של האחים גרים לא נזכר שמה הפרטי.¹ אבל בנוסח מחורז של הסיפור ביידיש, הנושא את הכותרת ‘רויט מענטעלע’, שם הילדה, המתחרז עם הכותרת, הוא ‘יענטעלע’. בנוסח זה של הסיפור הכול מתרחש בפורים, ינטלה מביאה לסבתה משלוח־מנות, ובסלה היא נושאת ‘אַ המן־טאַש, שטראָדל, אַ פּורים־קוילעטש, פ‏לאָדן’. מן הנוסח הזה של הסיפור נעלם הצייד האלמוני, המוכר לנו מן המקור הגרמני, ובמקומו של הלא־יהודי בא להציל את ינטלה ואת סבתה ‘יחיאל דער וואַסער־טרעגער’.

עיבוד מותאם זה של הסיפור לילדי ישראל הופיע בווארשה בשנת 1921, בימי פריחתה של ספרות־הילדים ביידיש, בבית־ההוצאה ‘קולטור־ליגע’, בסידרה ‘פאַר קליינע קינדער’. מתוך עשר החוברות שבסידרה הזאת שברשותי שש הן עיבודים ודאיים של ספרות לא־יהודית, וצוין בהם מקור העיבוד. אך גם לגבי חוברות נוספות שבסידרה ניתן להניח שמקורן אינו יהודי. שמם של האחים גרים אינו מופיע בחוברת המכילה את הסיפור על ‘רויט מענטעלע’.²

הפנייה לתרגומים ולעיבודים של ספרות־הילדים שאינה יהודית מן הדין שתיזקף בראש ובראשונה למחסור – שהיה מוחשי מאוד – בספרות־ילדים מקורית ביידיש. תחושת המחסור החריפה עם ייסודו של גן־הילדים היהודי המודרני בימי מלחמת־העולם הראשונה. וזכורים יפה חלקו של י"ל פרץ בהקמתו של גן־ילדים כזה בווארשה במארס 1915 ותכניתו להכין קובץ שירים וסיפורים בשביל ילדי ישראל, תכנית שלא זכה להשלימה.³

תחושת הצורך הדחוף בהשלמת החסר בתחומיה של ספרות־הילדים ביידיש הלכה וגברה בשנים האחרונות של מלחמת־העולם הראשונה ובסמוך לאחריה בברית־המועצות ובפולין העצמאית, עם גידולה והתפשטותה של רשת בתי־הספר ששפת־ההוראה שלהם היתה יידיש. לפיכך שלושת העשורים הראשונים של המאה הכ' עשויים להיחשב לשנות הפריחה של ספרות־הילדים ביידיש. לצערנו, ספרות זו לא זכתה, לפי שעה, למחקר ממצה וראוי לה. אך אין ספק באשר להישגיה, הן מבחינת איכותם הן מצד כמותם. להישגים אלה תרמו תרומה של ממש גם אמנים יהודים מן השורה הראשונה, שאיוריהם מלווים את ספרות־הילדים ביידיש מאותה תקופה. גם תרומה זאת טרם זכתה לתשומת־לב ראויה.⁴

אין זה אלא טבעי, שלשם השלמת החסר פנו בראש ובראשונה לאותה הספרות שנחשבה כבר אז לספרות קלאסית לילדים, כמו סיפוריהם של האנס קריסטיאן אנדרסן, ולסיפורי האחים גרים ודומיהם. בהקשר זה יש לציין, שבדרך כלל לא הגיעה ספרות זאת אל היידיש מן המקור במישרין, אלא נקלטה ביידיש לעתים קרובות באמצעות תרגומי תיווך רוסיים ופולניים.⁵

קליטתה של ספרות־הילדים הלא־יהודית ביידיש החלה רק כעשר שנים לפני מלחמת־העולם הראשונה. וכבר למן תחילותיה ניתן להבחין בה בשתי תופעות מנוגדות זו לזו בתכלית:

א. הופעת תרגומים השואפים להביא בשפת־היעד, על־פי אפשרויותיה, מקבילות אדקוואטיות למקור, ללא התערבות מעבר ללשון, לשם התאמת התרגום לקורא היהודי הפוטנציאלי;

ב. עיבודי־התאמה, לעתים יסודיים, של הספרות הלא־יהודית למה שאפשר להגדיר כהווי־יעד מוכר לנמענים היהודים הצעירים; משמע לא ללשונם בלבד, אלא גם למציאות הקרובה ולמושגים מוכרים – וזאת תוך אי־התחשבות גלויה בטקסט של המקור.

הסיפור ‘רויט מענטעלע’, שבו פתחנו, עשוי לשמש דוגמה מובהקת לעיבוד־התאמה כזה, המעוגן בפרטיו המזהים בהווי יהודי אף במקומות שאין במקור פרטים מזהים כלשהם. אולם במקביל קיים גם ביידיש תרגום של אותו הסיפור בשם ‘רויט היַיבעלע’. הוא הופיע בסידרת התרגומים מן הקובץ של האחים גרים, שנעשה בשנת 1922 בידי יש"ר בברלין.⁶ תרגום זה של הסיפור עשוי לייצג יפה את הקצה האחר במירווח האפשרויות. מסתבר אפוא, שאותו סיפור עשוי היה לזכות ביידיש לנוסחאות שונות, המייצגות את האפשרויות השונות של קליטתו.

[ב]    🔗

ביסוד עיבוד־ההתאמה ‘רויט מענטעלע’ מונח הרצון העז להעתיק את הסיפור להווי היהודי, על־מנת לקרבו לשומע הרך או לקורא הצעיר ותו לא. ברם, אין בעשייה זאת משום גילוי של התנגדות עקרונית למה שמוצג בנוסח המקורי של הסיפור. אך מסתבר, שהמניעים למרבית עיבודי־ההתאמה נבעו מיסודות בעייתייים במקור עצמו. כמה מסיפורי האנס קריסטיאן אנדרסן ביידיש עשויים להדגים ולהבהיר את שורשי התופעה המלווה לעתים קרובות מאוד את קליטתה של ספרות זאת למן ראשית הופעתה ביידיש.

הסיפור הראשון של האנס קריסטיאן אנדרסן הידוע לנו ביידיש שמו ‘פיַיוול דער גרויסער און פיַיוול דער קליינער’. הוא הופיע בחוברת, שצורפה לעיתון הפטרסבורגי ‘דער פריינד’ לקראת פורים של שנת תרס"ד/1904, כפי שנאמר בעמוד השער, כ’שלח־מנות פון “פריינד” פאַר יודישע קינדער'. את העיבוד הכין הסופר היהודי הרוסי בן־עמי (חיים־מרדכי רבינוביץ), שאמנם ציין במפורש בשער ‘אַ מעשׂה פון אַנדערסענ’ען איבערגעמאַכט פאַר יודישע קינדער’.⁷ בתרגומו האדקוואטי של אותו הסיפור של דער נסתּר שהופיע בשנת 1919 נקרא הסיפור – במקביל למקור הדני – ‘דער גרויסער קלויס און דער קליינער קלויס’.⁸

נאמנותו המרַבית של תרגומו של דער נסתּר למקור הדני, ככל־הנראה על־פי תרגום לרוסית, ניכרת בראשית הסיפור בפיסקה המתארת את ההווי המקומי הדני ביום ראשון:

בנוסח של בן־עמי אין כל זכר לצלצול הפעמונים ולכנסייה, ונעלמו מבקרי הכנסייה ביום ראשון יחד עם הכומר. הסיפור מתחיל ביום שישי דווקא, וכל הדמויות הם יהודים:

למרות ההטפה המודרנית לפרודוקטיביזציה בחקלאות, ולא רק במובאה זאת של הסיפור, בא בהמשכו תיאור של הווי יהודי מסורתי מובהק של יום שישי, כיאה לכל עיירה יהודית במזרח־אירופה:

ברוח זו השתנה כל ההווי הדני של הסיפור של אנדרסן, ודמויותיו הפכו לדמויות יהודיות כשרות לכל דבר. בנוסח היהודי של הסיפור בולטת במיוחד ההימנעות העקיבה של מחברו מהזכרת העניינים הנוצריים שבמקור. כך, למשל, ה’קלויסטער־שמש' הבוגדני שבתרגומו האדקוואטי של דער נסתּר הופך אצל בן־עמי ליהודי ‘יונה דער מסר’ שמו (עמ' 7). הזכרה סתמית למדי של הכנסייה (בתרגומו של דער נסתּר, עמ' 16) הופכת – בכפר שכל תושביו יהודים – לבית־מרזח (‘שענקל’; עמ' 20).

אמור מעתה, שביסוד עיבודו המייהד של בן־עמי עמד הצורך לסלק מן הנוסח ביידיש המיועד לילדי ישראל כל התייחסות נוצרית, או הזכרה נוצרית, של המקור הלא־יהודי. והנה, עשייה הנובעת מאותם המניעים עצמם מצויה גם בסיפורים מתורגמים ליידיש שלכאורה אין בהם סימנים מובהקים של עיבוד מייהד והעשויים בדרך־כלל להיחשב כתרגומים אדקוואטיים.

קובץ של סיפורים משל אנדרסן בתרגום ליידיש שנראה אדקוואטי הופיע בווארשה כבר בשנת 1910. שם המתרגם – ל' בראָמבערג. בקובץ חמישה סיפורים, וביניהם הסיפור המפורסם ששמו בתרגום זה ‘דאָס קליינע מיידל מיט די שוועבעלעך’. אחת התמונות המופיעות בדמיונה של הילדה, הקופאת בכפור של ליל השנה החדשה הנוצרית, עם הדלקתו של כל גפרור, הוא בית עשיר מואר ובו עץ אשוח מקושט, כנהוג בחג־המולד. ברומברג לא נמנע מלציין, ככל־הנראה על־פי תרגום פולני, שהכול התרחש בליל הסילווסטר.⁹ ואולם הוא מצא לנכון להשמיט את שתי ההזכרות של עץ האשוח שבסיפורו של אנדרסן. הדברים הללו שהושמטו אצל ברומברג מצויים כמובן בתרגומו האדקוואטי של דער נסתּר.¹⁰ עם זאת ברור שתרגומו של ברומברג לא ייהד את הסיפור. סולקו ממנו רק אותם הדברים שבמובהק סימלו את החג הנוצרי ונחשבו בעיני המתרגם כבלתי־מתאימים לקוראים הפוטנציאליים ביידיש.

הודות להשמטות הפך נוסח זה של הסיפור לניטראלי, ללא קשר לדת כשלהי. אולם מסתבר, שאותה רתיעה מפני עניינים נוצריים בנוסחים היהודיים של סיפור מסיפורי העמים עשויה היתה לעתים להביא גם לצעדים נוספים ולהתערבות דראסטית יותר בעשייתו של מתרגם־מעבד יהודי. ויוכיח ייהודו של אותו הסיפור של אנדרסן בידי דוד פרישמן בנוסח עברי משנת תרנ"ו/1896.¹¹ הנוסח העברי לא היה ידוע לברומברג.

שמו של הסיפור בעברית ‘הנערה הקטנה עם עצי הגופרית’. אופיו המייהד של הסיפור מתבהר מיד עם קריאת כותרת־המשנה המייעדת את הסיפור ‘לחג החנוכה’. מובן מאליו, שבמקום עץ האשוח תופיע בו חנוכייה.¹² לכאורה, המדובר הוא בשינויים מעטים וקלים ביותר בהשוואה למקור. אולם אופיים הספיציפי המובהק עושה אותם לאינדיקאטורים ברורים, שעל־פיהם ניכר, שהנוסח של פרישמן הפך לסיפור שרקעו ההווי היהודי.

[ג]    🔗

ספק רב אם ניתן לקבוע בקלות מהו שיעורם וטיבם של האינדיקאטורים שעל־פיהם ייחשב הסיפור לעיבוד מייהד.

מצויים בידנו שני תרגומים של הסיפור Hans im Glueck מאוסף האחים גרים.¹³ האחד הוּא משל פאַלק היַילפּערין מלפני מלחמת־העולם הראשונה ושמו ‘דער גליקלעכער האַנס’,¹⁴ והשני, הכלול בקובץ שיצא בברלין בשנת 1922, שמו ‘האַנס דער בר־מזל’.¹⁵ אלה שני תרגומים שונים ואינם תלויים זה בזה. שניהם שואפים לאדקוואטיות למקור הגרמני. אך בהגיעם לקטע (עמ' 23) שבו מסופר על האווז המובא ל-Kindtaufschmaus, מצאו שניהם לנכון לסטות מן התרגום ולהחליף את סעודת הטבילה הנוצרית בברית־מילה, טקס הלקוח מן ההווי היהודי המוכר. אצל היילפרין אנו מוצאים 'ער טראָנט די גאַנדז צון אַ ברית (עמ' 31). אף־על־פי־כן ודאי הוא, שאין להתייחס לשני התרגומים הללו כאל עיבודים מייהדים, שהרי בשינוי בודד וחסר משמעות לגבי הדמות העיקרית ולגבי העלילה של הסיפור אין לראות אינדיקאטור של ממש, שיש בו כדי להצביע על אופיו היהודי של הסיפור המעובד לעומת הסיפור המקורי.

קרוב לוודאי, שההשמטות של עניינים נוצריים בודדים והחלפתם במקבילות מן ההווי היהודי ללא משמעות מרחיקת לכת לגבי הסיפור בכללותו היו הנפוצים ביותר בדרכי הקליטה של ספרות זאת ביידיש. אך עניין זה עדיין טעון בדיקה יסודית ומקיפה.

ושוב, הסיפור של אנדרסן בשם ‘אָליע־לוק־אָיע’ בנוסחו ביידיש מלפני מלחמת־העולם הראשונה¹⁶ עשוי להבליט ביתר שאת את טיבם של האינדיקאטורים המצביעים על הייהוד במסגרת הסיפור ובפרקיו הבודדים כאחד. שמו של הילד בסיפורו של אנדרסן הוא היאַלמאַר,¹⁷ ובנוסח ביידיש שלפנינו מסופר על חיימל הלומד בחדר חומש. הראשון שבשבעת הפרקים, המחולקים בסיפור לפי ימות השבוע, במקור הוא יום שני. בנוסח ביידיש הסיפור מתחיל בליל שישי. וכבר בתחילת הסיפור בא תיאור של בית יהודי היאה לילד ששמו חיימל:

הזכרות מסוג זה מפוזרות לאורך הסיפור כולו והן אינן מותירות אצל השומע או הקורא כל ספק: הכול מתרחש בבית יהודי. וזאת על־אף דמותו הזרה של אָליע־לוק־אָיע ושמו המוזר, שאין להם כל אחיזה בהווי היהודי.

[ד]    🔗

נוהגים להדפיס סיפורי ילדים בלוויית איורים. ואמנם גם הסיפורים ביידיש שתורגמו, או עובדו, משפות אחרות הופיעו על־פי־רוב כשהם מאוירים. לא פעם אנו מוצאים ציון גם של מקור האיורים. כך, למשל, נאמר במפורש בשער הסיפורים של האחים גרים ביידיש, שהופיעו בברלין בשנת 1922, לא רק ‘איבערגעזעצט פון דיַיטש דורך יש"ר’, אלא גם ‘מיט בילדער פון לודוויג ריכטער’. הכוונה לצייר גרמני, שעסק במאה הקודמת באיור ספרים. האיורים של ריכטר הועתקו מן המקור אל הספר ביידיש ללא שינויים. גם לא היה צורך בשינויים, שהרי מדובר בתרגום השואף לאדקוואטיות, למרות הסטיות הבודדות בעניינים נוצריים, שלא שינו, כאמור, את אופיים של הסיפורים ושל דמויותיהם.

יש להניח, שבפרסומים של תרגומים אדקוואטיים אמנם השתמשו ללא היסוס באיורים השאולים מן הספרים שמהם תורגמו. בדרך־כלל גם הופיעו האיורים ללא ציון המקור. הוא הדין בסיפורים שאופיים המקורי לא הושפע מן ההשמטות והשינויים המעטים עד כדי סתירה בין הטקסט לבין התמונה המלווה אותו.

התרגום ליידיש של ‘מאַקס און מאָריץ’ לווילהלם בוש, שהוכן על־ידי י' קראסניאנסקי (1921), עשוי להמחיש יפה מאוד עשייה מסוג זה.¹⁸ אף־על־פי שמצויים בתרגום כמעט־אדקוואטי זה ביטויים בעלי אופי יהודי מובהק,¹⁹ אין לראות בהם סטייה מהותית מן הסיפור המקורי, וודאי לא שינוי באופיין של דמויותיו ושל הרקע התרבותי של סיפור המעשה. משום כך לא עוררו הביטויים הללו, שניתן להגדירם לשוניים־סגנוניים, כל צורך לשנות את האיורים המקוריים של בוש, והם הועתקו אל התרגום ליידיש כצורתם.²⁰

אך כיצד נהגו לאייר סיפורים מיוהדים? נראה, כי לפני העושים במלאכת הפרסום עמד רק מספר מוגבל של אופציות:

א. מן הדין היה, שיוכנו איורים חדשים, המתאימים לאופיים החדש של הסיפורים המיוהדים ודמויותיהם. אולם לא עלה בידנו למצוא סיפור מיוהד מלפני ראשית שנות העשרים של המאה הזאת שאמנם זכה לכך.

ב. ניתן היה להימנע מלשלב איורים שאינם מתאימים עוד לנוסח החדש של הסיפור. ואמנם אין איורים ב’פיַיוול דער גרויסער און פיַיוול דער קליינער' על־פי אנדרסן, ואין איורים ב’רויט מענטעלע' על־פי האחים גרים.

ג. ייתכן גם שילובם של האיורים שבמקור ללא התחשבות בשינויים שחלו בטקסט ביידיש. נראה, שבסיפור ‘אָליק־לוק־אָיע’ המיוהד, שהופיע בווארשה בשנת 1914, נהגו כך, והדפיסו בו שני איורים ממהדורות לא־יהודיות²¹ של הסיפור שלא עלה בידי לזהות את מקורן. המהדירים לא מצאו כל פסול, אף־על־פי שדמותו של הילד באיורים אינה תואמת את חיימל מן הסיפור המיוהד.

ד. מסתבר, שניתן היה להכניס שינויים באיורים הקיימים ולהתאימם על־פי המתחייב מן הטקסט המיוהד. האופציה הזאת התממשה בשני סיפורים מיוהדים של וילהלם בוש.

בשנים 1920–1923 פרסם הומוריסט יהודי פופולארי ומפורסם, יוסף טונקעל, הידוע בכינויו ‘דר טונקלר’, חמישה סיפורים של וילהלם בוש.²² הוא הגדיר אותם כעיבודים, וכלשונו: ‘פריַי בעאַרבעט אין יוּדיש’²³ או ‘פאַריידישט’,²⁴ שמתפרש גם כמתורגם ליידיש וגם כמיוהד. ואכן, דר טונקלר נהג בהלצות של בוש בחופשיות יתירה. הצד השווה לכל העיבודים היא העתקתם לתחום ההווי היהודי. האינדיקאטור הבולט ביותר לייהוד הוא במתן שמות פרטיים יהודיים מובהקים לכל דמות ודמות שמן ההווי הגרמני שבמקור, מאקס ומוריץ הידועים לשמצה הפכו אצל יוסף טונקל ל’מאָטעל און נאָטעל'; שניהם מופיעים אצלו שוב בסיפור ‘דער ראָבען־נעסט’, כאשר במקור הגרמני צוין באופן סתמיzwei Knaben; היינריך (Heinrich) התגלגל לקאָפּעל ב’קאָפּעל און די גענדז'; פריץ (Fritz), פראנץ (Franz) וקונראד (Konrad) מופיעים אצל טונקל כלייבל, יאָסל ומשה ב’די פּאַפּירענע שלאַנג'; והסיפור בפרוזה של בוש, ‘Der kleine Pepi mit der neuen Hose’, לבש צורה מחורזת חדשה ב’דער שטיפער משהל'.

מתן שמות יהודיים לגיבורי בוש חייב גם את התאמת הסיפורים לבעלי השמות החדשים, ואכן עשה דר טונקלר בטקסטים של בוש כטוב בעיניו. מכל־מקום, מן הדין לציין, שאין בנוסחים ביידיש סטיות וחריגות דראסטיות ביותר לעומת המקור הגרמני, להוציא אותם הדברים המעוגנים בהווי הנוצרי שהפריעו עוד קודם־לכן למתרגמים ולמעבדים היהודיים. כך, למשל, חסר ב’נאָטעל און מאָטעל' הפרק הרביעי של המקור, שבו מסופר על מעשה־קונדס אכזרי של שני השובבים כלפי המורה. מאקס ומוריץ פעלו בעת שהמורה היה בכנסייה והתאמן בנגינה על העוגב. קשה להכריע, אם צריך לזקוף את השמטתו של פרק זה לאכזריות ולאופי הבלתי־חינוכי של ה’טיפול' במורה, שהשובבים הניחו אבק־שריפה בתוך מקטרתו בעת ששהה בכנסייה, או לעצם הזכרתה של הכנסייה. קרוב לוודאי, ששתי הסיבות פעלו כאן במשולב. ועובדה מאלפת היא, שעוגב הכנסייה נעלם מכל ארבעת הנוסחים של ‘מאקס ומוריץ’ בעברית, וגם מאלה שכללו את הפרק על המורה.²⁵

מובן מאליו, שחדירתו של הווי יהודי לעיבודים של דר טונקלר, מעבר לשמות של הדמויות, היתה מותנית בטקסט של המקור, שממנו נבע עצם הצורך בעיבוד המתאֵם. במעשה הקונדס הראשון שלהם תולים מאקס ומוריץ את התרנגולות של האלמנה בולטה (Bolte). התרנגולות מתפגרות. האלמנה מורידה את הפגרים (nimmt die Toten), ואין הדבר מפריע לה לגשת להכנת צלי מן הנבלות – במקור נאמר במפורש: die Verstorbenen. בסופו של דבר מאקס ומוריץ הם שייהנו גם מצלי זה.

בכל הנוסחים העבריים של הסיפור אין התערבות במעשיה של האלמנה בולטה. ה’חללים' או ה’גויות' בתרגומה המדויק למדי של חוה כרמי מגיעים ישירות וללא בעיות מן העץ למחבת או לתנור (עמ' 10–11). אורי סלע השאיר בתרגומו את שמותיהם המקוריים של מאקס ומוריץ, אך מצא לנכון לשנות ולייהד שמות אחרים. האלמנה בולטה מופיעה בתרגומו כ’דודה סימה'. גם היא מצאה את העופות מתים, אבל גם ל’דודה סימה' אין זה מפריע, והיא נוהגת כמו האלמנה בסיפור הגרמני:

אך מה יועיל הבכי המר?

לקחה סכין בלב נשבר.

לא תחיה את מי שמת.

תכין, לפחות כעת

בשר־עוף צלוי לשלחנה –

כך חשבה המסכנה.

(עמ' 15–16)²⁶

לא כך נהג יוסף טונקל. האלמנה בולטה מכונה אצלו ‘די אלמנה חיה־שרה’. האם ייתכן, שיהודייה בעלת שם כזה תכין לעצמה צלי מנבלות, שגם הילדים נאָטל און מָאטל, הקונדסים היהודים, ייהנו ממנו? בעיבוד המייהד של דר טונקלר נמצא גם לכך פתרון הולם. כאשר האלמנה חיה־שרה מוצאת את העופות התלויים,

כאַפּט זי גליַיך אַ מעסער. שניַידט

אָפּ דעם פאָדעם אן באַפריַיט

האָן און הינער פון אַ נויט,

פון אַ ווילדן שווערן טויט.

ליגן זיי, די עופות, מיד

אין חלשות. מיט אַ גליד

קענען קוים אַ ריר זיך געבן,

ליגן, פאָכען מיטען לעבן.

(עמ' 31–14)

והנה איך נוהגת יהודייה כשרה במצב כזה:

נאָר גענוג, אַ סוף זאָל ווערן.

פון געוויין און גיסן טרערן

וואָס וועט זיַין דער פּועל־יוצַא?

בעסער זוכן זיך אַן עצה,

וואָס נאָך איצטער קאָן מען טאָן

מיט די עופות, מיט דעם האָן?

בליַיבט ביַי איר פון אַלע זאַכן,

כאָטש אַ גוטן מאָלציַיט מאַכן.

קוילען זיי – און אויס, אַ סוף –

זאָל כאָטש זיַין און שבת אויכעט…

כאַפּט די עופות, פליט צום שוחט.

כיק – געקוילעט! לויפט זי גיך,

לויפט געשווינד אַהיים צו זיך,

ברענגט די עופות אויפן קיך.

פליקט און טריַיבערט, זאַלצט און ווייקט,

אויף אַ גרויסער פאַן צעלייגט.

(עמ' 15–16).

יוסף טונקל לא פסח כאן על פעולה כלשהי, כדי להכשיר את העופות למאכלם של יהודים כיאה למנהגיהם ולצפיותיהם של הנמענים הפוטנציאליים של הסיפורים על נאָטל ומאָטל. וראויים וראויים הם הנוסחים של סיפורי בוש כפי שיצאו מתחת לעטו של דר טונקלר לתשומת־לב לא רק מבחינת פתרונותיו המוצלחים לסיטואציות שלא נתקבלו בזמנו על דעתו של הקורא היהודי, אלא גם מבחינת סגנונם, שיש בו סממנים יהודיים מובהקים, ועיצובם השירי השוטף והקליל. ולא כאן המקום להרחיב על כך.

בצעירותו התמחה יוסף טונקל בציור. גם כאשר התפרסם בהומורסקות ובפארודיות הספרותיות, לא זנח את הקאריקאטורה, שגם בה הצליח.²⁷ יש להניח, שהצלחתו הכפולה של הסופר־הצייר הגרמני המפורסם היא שהביאה אותו אל בוש – כשאיפה אישית שלו עצמו להיות גם סופר וגם צייר. בכל אופן, אין להטיל ספק, שדר טונקלר, ולא רק הוא, נמשך לא לטקסטים בלבד אלא לצירוף המוצלח של הטקסט והתמונה בסידרות הסיפורים המאוירים של בוש, שהיו קולעים ומלאי הבעה כאחד. ואמנם בכל חמש החוברות של בוש בעיצובו של דר טונקלר נדפסו גם העתקים מן האיורים המקוריים של בוש. אלא שבשניים מן הסיפורים מצא טונקל לנכון לייהד גם את האיורים, שהיתה בהם משום אי־התאמה לטקסט שבעיצובו. אף־על־פי שהדבר לא צוין בספרים במפורש, קרוב לוודאי, שאת השינויים באיורים אלה עשה יוסף טונקל בעצמו. בכל אופן, לא מצאנו כל רמז שנעשו בידי אחר.

והרי דוגמאות מספר:

ב’מאַקס אונד מוריץ' מופיעה דמותו של החייט der sich Boeck benannte; אצל טונקל שמו של החייט אהרן שלֹמֶהס. בהתאם השתנתה צורתו:

ואין כאן אלא תוספת זקן והחלפת הכובע בכובע יהודי. דמותו של החייט היהודי מופיעה כך באופן עקיב בסידרת התמונות המלוות את הפרק הזה של הסיפור:

בפרק החמישי המקורי של ‘מאקס אונד מוריץ’ מופיע Onkel Fritz. בנוסח ביידיש שמו ‘פעטער חנא־בֵרך’, וגם הוא שינה את צורתו בהתאם:

במקום הכובע המצויץ (Zippelmuetze) הוא חובש כיפה. גם לו נוסף זקן.

באותה הדרך ייהד דר טונקלר את האופה האלמוני של בוש, ששמו עתה ‘דער בעקער צאַלע’, ובהתאם גם את השלט מ-Bäckerei ל’בעקעריַי':

בעל אסם התבואה שמו אצל טונקל ‘שלום’ ובהתאם לשמו שונתה צורתו מן הדמות המקורית של Bauer Mecke:

וגם הטוחן, שקוראים לו עתה ר' ישראל, חייב משום כך לשנות את צורתו:

בשלושת הנוסחים העבריים של ‘מאקס ומוריץ’ שהופיעו בארץ השתמשו באיורים המקוריים של וילהלם בוש. בנוסח של אנדה פינקרפלד משנת 1939 נכללו ביניהם האיורים המיוהדים של יוסף טונקל. אך משום־מה הם נעלמו מאז מהדורת 1950, שבה חזרו והשתמשו בכל האיורים המקוריים של בוש.²⁸

הסיפור האחר שבו התאים יוסף טונקל את האיורים לטקסט המיוהד הוא ‘דער שטיפער משהל’. Pepi, הילד שבסיפור המקורי של בוש, קיבל מכנסיים שנתפרו בידי ה־Pate שלו, הוא העד לטבילתו, ולפי המנהגים הנוצריים הוא רגיל להיות אפוטרופסו ואביו הרוחני של הילד. מובן, שבנוסחו של דר טונקלר נעלמה קירבה זאת שבין הילד לחייט. החייט הוא סתם יהודי, כפי שעולה בבירור מן האיור הראשון בסיפור (ראה תמונה 7 בעמוד 83).

גם כאן מופיעה כל סידרת האיורים של בוש עם שינויים מתאימים בצורתן של הדמויות. הסיפור מסתיים בעונשו של משהל השובב (ראה תמונה 8 בעמוד 84).

קומט דער טאַטע אויך צו גיין,

כאַפּט ער באַלד דעם בחור שיין:

‘שיינער תכשיט!’… און דער טאַטע

אויף דעם אָרט אַוווּ די לאַטע,

מיט אַ ריטל דין און פיַין,

צימבלט ער אַהין אַריַין.

הנה כי כן, השינויים שייהדו את הטקסט והפכו את סגנונו לסגנון יהודי ספיציפי גררו תמורות גם באיורים. על־ידי כך בא הצירוף של שניהם על תיקונו המלא.

[ה]    🔗

הדיון הנוכחי הצטמצם בקליטה מייהדת של ספרות־ילדים לא־יהודית ביידיש במשך פרק־זמן מוגבל של כעשרים שנה בראשיתה של המאה שלנו. מובן מאליו, שאין לראות ולהבין את התופעה בבידודה זה, ומן הדין להציגה לפחות בקצרה במסגרת רחבה יותר.

בתחומי ספרות יידיש אנו נתקלים באותן תופעות ממש למן המאה הי"ד, כאשר המעתיק של ‘דוכס הורנט’ בכ"י קיימבריג' מן הגניזה מצא לנכון להמיר את המושג ‘קירכה’ שבמקורו הגרמני ב’תיפלה' ולהפגין על־ידי כך את הבעייתיות המסתייגת מן היסוד הנוצרי בטקסט, שהועתק לאותיות עבריות. בכגון זה, וגם בהשמטות ובנטרול של עניינים נוצריים, אנו נתקלים הרבה בטקסטים שהועתקו מגרמנית לאותיות עבריות עד המאה הי"ח ועד בכלל. והדברים ידועים.²⁹ ב’בבא דאנטונא', שאליהו בחור עיבד ביידיש על־פי מקור איטלקי, מתגלה לא רק נטרול של עניינים דתיים זרים, אלא גם ייהוד של יסודות שהם רגישים מבחינה יהודית והמרתם בחתונה יהודית ובברית־מילה.³⁰ במאה הי"ט חודרת עשיית כזאת לאופני קליטתם ביידיש של הדראמה³¹ וכן של הרומאן מן התחום המוגדר כ’שונד'³². תופעה אחרונה תוסיף להתקיים עוד לפחות עד שנות השלושים של המאה הכ'.³³

והנה, כפי שהעלינו בדברינו לעיל, הצטרפה לכל אלה בראשית המאה הכ' גם ספרות־הילדים הלא־יהודית שעה שנקלטה ביידיש.

מובן מאליו, שנפתולי קליטתה של ספרות לא־יהודית בתרבותנו אינם מוגבלים ליידיש בלבד. התופעה ידועה היטב בתחומי הדראמה המתורגמת והמעובדת לעברית במאה הי"ט,³⁴ וכפי שנוכחנו זה עתה לדעת, היא גם משותפת ביסודותיה העיקריים לספרויות־הילדים ביידיש ובעברית. ומסתבר, שלפחות בתחום זה אין זו בעיה של טקסטים בלבד, אלא גם של איוריהם.

עם זאת, אין לראות בעיבודי־ההתאמה של טקסטים בעיה ספיציפית ובלעדית לתרבות היהודית. התופעה ידועה גם בלשונות ובתרבויות אחרות ואף נחשבה לגיטימית ומקובלת בתקופות מסוימות במעשה התרגום בכלל.³⁵ מובן, שהיא ידועה יפה מאוד מדרכי התפשטותה של הסיפורת המוגדרת כעממית. לדוגמה: הוכח, כי מקורו של הסיפור ‘כיפה אדומה’ שבאוסף של האחים גרים אינו גרמני אלא צרפתי, וכי שתי המסורות של הסיפור אינן זהות.³⁶ ובכל זאת ברור, שעם כל ההקבלות האפשריות בין התופעות הלא־יהודיות הדומות לבין עיבודי־ההתאמה היהודיים יש להדגיש כאן מבחינתנו את זרותם המזדקרת לעין של היסודות הדתיים הנוצריים כגורם ישיר ומיידי למרבית הסטיות מן המקור הלא־יהודי. ולפחות בתוך תחומיה של אירופה הנוצרית לא פעל גורם כזה בתרבויות האחרות.

נסיים בעניין שפתחנו בו. מסתבר שדר טונקלר הוא גם מחברה של דראמה לילדים ושמה ‘דער פּורים־בער’, שהופיעה, ככל־הנראה לראשונה, בווארשה בשנת 1919. ³⁷ גם דראמה זו עשויה לשמש עדות לקליטתה של ספרות־ילדים לא־יהודית ביידיש. לפנינו הרכבה מקורית ומאלפת של סיפור מן ההווי היהודי במזרח־אירופה על רב, רבנית, בנם הקטן, דוב ובעליו הצועני. במערכון זה מהדהדים גם הדים מן ההצגה המסורתית של מכירת יוסף בפורים וגם מן הסיפור ‘כיפה אדומה’. הכול מתרחש כאן בפורים, והילד פוגש את הדוב ביער בעת שהוא נושא משלוח־מנות. כאן, ככל־הנראה, מקור ישיר נוסף של הסיפור המיוהד ‘רויט מענטעלע’ שבו פתחנו את דיוננו. אלא שב’דער פּורים־בער' העשייה היא מורכבת יותר ומתבצעת במישורים אחרים, החורגים ממסגרת דיוננו זה. נעיר רק, שלמערכון זה הוכנו גם איורים מקוריים. כאן ייחודם היהודי של הטקסט ושל האיורים כאחד אינו מוטל בספק.