תכלת המפרידה בינינו בסינווּר צהריים. אפרפרה, זרויית אפר של שריפה רחוקה. מקמירה על ראשנו עליונותו האדישה של הקיץ. תכלת הפירוד, שסוּמים אנו לגווניה.

והיא משוּכה ימים ארוכים ללא ניע כמסכה על פני זו, שאליה ביקשת לדבר שנים על שנים בלשון אהבה המצפה בעיניים יבשות להתגלות במלוא הקיץ. לדבר לא בלשון חזיונות ונבואות, ללא לווי של מליצות העבר והעתיד, אלא פנים אל פנים, בראיית הקול, באספקלריה של קולות, כשקולך מתאדה מפניה. והנהו – שתיקתך שזכתה למענה. אמרת, כל אחד ואחד יכול להגיע לכך בכוח הציפייה וההקשבה והשמיעה, משמע, שתקוותה תלויה בקוויה. המקשיבים באורך רוחם, תכלת זו, המשוכה ביניהם כסירוב עקשני, סופה להתרצות, להנמיך לכת, להכיר בזכותך לדבר אל זו שאת פניה היא מסתירה.

כדבר בן אל אמו, ואין מעצמה שתערער על זכותך בפני בית דין כלשהו.

זכותך זו קנית לעצמך בלי המלצות אחרים, בלי אשרות לווידוי או לדו־שיח, בזכות הפרידה, השיכחה והזכירה והסתר־הפנים. בזכות הליכה סחור־סחור ולשון־מבטים בין אשה ואהוב, בין אם ובן, בין מלה ושתיקה, ושמחת השותקים. ואחד הוא נבוך תמיד וקרוב לדמעות ואמירתו כלחש העשבים בעבור אותם הרוח שלפני הגשם.

שנים על שנים מקשיב אתה אל קולותיה הבאים מהרחק, הנשמעים לעתים כתוהו וכערב־רב לשונות של שביה, כדי להכיר בו את המיית השובך לפני השחר ובנהמת עוּגבה שגבה להבדיל את הצליל האחד, שרק אתה מסוגל לחיות עליו, האחד שהוא צלילו של הים.

ועל כך גאוותך הנסתרת.

בשברון מראותיה ביקשת דיוקנו של אהוב בסובך צילם של עלים וגזעים קיציים, דיוקנו של ארוֹס עני קרוע־בגד, בן אביון לאב עתיר־נכסים.

בצחיח השדות המתחלפים על פניך, בין אבני־סלעי־הקיץ נוצצים שברירי הזמנים המלובים, וניצנוצם – שברון־האור של המלך העברי העיוור בהליכתו אל הלילה, ניצנוץ אחרון של העיניים הדקורות, המופקרות אל דינו של שמש הסומים. רחש עפעפיו שנעצמו לעולם כמשיח עם רעמי המרחקים וחיות־הפרא, המגרדות בזעם־שוא, בתאוות־כאב בכנפיהן המיותרות את עור האדמה. חרבות ומדקרות, בברקם אטום־הגרון, נוגעות בחלום הרואים את המרחק המתרומם, בראיית זכרון הגברים־החיילים, מנצחים ומנוצחים, חולייך הוא ישן, חוליים של רבים, ביודעין או בלא יודעין. חיץ התמוז המלוהט שלשוא עולה לכסותו המטפס הפורח בפרחי היסמין.

והתקוממותך האיטית להשתחרר ולצאת משדה החשמלים היא כעצימת־עיניים בפני הכוח שעליך למשוך אל צדך בתוקף ראייתך. אך למדת להערים על האויב ולמדת לדחות את מחיקת החיץ עד כליון הנפש והגוף, עד שזו, קשת־התכלת, תבוא ותשים את כף־ידה על המצח והיא תרד מכל כף־יד של אנוש.

עת נמשך הדו־שיח בין החלון הפתוח אל הלילה ובין החולה המאריך בעריכת חשבון חייו עם ארצו ועמו, והוא מקשיב כבר יותר לרחש שמעבר לחלון, רחש־הכוכבים שאליו הוא הולך ונאסף, מאשר לקולות מלכות־הקיץ, חל מפנה בצירה של האדמה, חל חילוף־משמרות בעונות ואמנות, נבדק לוח־הזמנים, נבדקו מהלכי־הכוכבים, העיד קול השופר הארצי של העם המריע על חילופי־הזמנים, התעורר בלילה משנתו מטר־אל, ומלך העננים נתקנא אל האדמה, וחוטי־מים נמתחו למיתרים, ובפסנתר לילי שחור־כנף נגעה יד רחוקה, לא־בטוחה, ילדותית, כעלעול בעלים על אדמה, רשרוש בקשרים שנתרופפו, כאנחת־האדמה שנעצרה באמצעיתה, והשבילים הקיציים שמעוה והעבירו את בשורתה. מן השורשים ועד לצמרות, כחרוז חוזר של שיר שכוח, שבאורח־פלא עלה על הלב, והחולה ששקל ובחן השערות וניחושים ודימויי קול וריח. ושמע שוב ושוב את התהיות סביב ביתו, הבחין בין רחישת־הכוכבים הרחוקה ולחשי־המרחקים באינסוף את מגעו הראשון ההולך וגובר של המטר, צלילה של הטיפה, התרפסותו של הגובה על פני האדמה, והדו מילא את החדר.

ועם בוקר ראית אותה בהינומה של תרדמה ופניה נפלו, עמקו העיגולים תחת עיניה, קמטים נשתרטטו סביב פיה, עננים צובאים על פתחה יחד עם עצי־זית המצטופפים בהמון על גבעה בהתרגשות של הבאים אל הקירבה, וסוד־הזהות של הזריחה המעוננת האיטית, וחלום הבהירות ההופך כל אחד מן ההמון נושא לאמנות הגאולה ולפורקן הציפיות הארוכות לאור שהוא כנשימת הדברים עצמם, כהתגלותם הבלתי אמצעית, ולא ציורו של הסמל. ראית אותה בפרספקטיבה חדשה. פרספקטיבה היא מיטב־האמנות.

‘עיני, עין הצייר. והיא חרתה / על לוח לבי יופייך חרות / גופי היא המסגרת לשמרה / הפרספקטיבה מיטב האמנות’. הפרספקטיבה של נאהבי־שקספיר, המציירים זה את זו במבטיהם. אל המעורפלת, כפי שהיא הבוקר, מוקפת עננים ומוקפת אורות, המתגודדים על גבעה נטועה בית־עלמין. אל זו אולי תוכל סוף־סוף לדבר, כפי שביקשת. ללא מליצות של עבר ושל עתיד, ללא הכרזות ונאמנות, וללא קשירת שרשרת־יוחסין, אלא בזכות האהבה המשנה את המילון ומכניסה בו סדר חדש בתארים – ודוקא אל אותה פיסת־התכלת היחידה, הבודדה בין העננים, פיסת־הקיץ שדהתה נפלאות והיא חוזרת אליך, מפויסת ולחת־עיניים.

1958