היו עינינו פקוחות פנימה, תרות אחרי האור הגנוז. היו אורות מכונסים פנימה, אור לפנים מאור, אור הנפש ואור הרוח ואור עליון לבן בתכלית עבר בעד הכלים והצטבע והיה לאור אדום ואור ירוק ואור שחור, צבעי הדרך היורדת מן האצילות אל העשייה.

היו הצבעים למשלים וכן הכלים. הסתרנו את עינינו ולא ראינו, איך אור השמש לובש כלים ארציים, פירות, פני־אדם.

חיינו משלים גבוהים, הומשלה כנסת ישראל לשושנה בדרגות הגדלות, בחוורונה ובסומקה, בנפול עליה אור הדין ואור הרחמים. אך לא אחזנו בידינו את השושנה, לא הרחנו את ריחה, לא קידשנו את בבואתה בקו, בצבע או בחומר.

הגינו צורות שברוח, בנינו היכלי שיר ותפילה, הצבנו משפטים וחוקי הלכה, יצקנו את מיטב ראייתנו, את פאר תמונותינו, באות השחורה.

יצרנו צורות בצורת האות. נשכחו מלבנו ומידינו הצבעים והחומרים, נשכח הארגמן והששר, שממו האבן, השיש והמתכת. היו עינינו פקוחות פנימה, תלויות בשמים, תלויות בנקודה האחת והיחידה. והאילן הנאה, שאסור היה לנו להחליף כוח בצלו ולהפיג את עצבות עינינו בנופו, נקף עוֹנות ותקופות, השיר תא¹ עלוותו וליבלב והצטייר על רקע של שמים, אך הסבנו עינינו ממנו, אולי גם כדי שלא לגלות את צערנו. ועולם־חוץ גידל והילל את תפארתו. הקים קאתדראלות אל לב השמים, פיאר על גבי קירותיו את ייסורי היהודי הצלוב, כיסה את תקרת הקאפילה בתמונות מבראשית, הציב בשער דמויות נביאינו, הקים ערים כמצבות, כמוזיאונים, צר תולדות עמים ומדינות ודתות בכל החומרים הניתנים לראייה ולנגיעה.

היתה עינינו אחרת, נשתנו העדשה והרשתית, והיינו לעיוורים בין פקוחי עיניים.

אך געגועינו לצורה, לנוי, לקישוט, פרצו פה ושם פרצות קטנות צבעוניות אל עולם אחר.

שוב ושוב פיתחנו את המנורה בת שבעת הקנים, ובאוֹרנאמנט המופשט המזרחי העתיק שילבנו לפעמים ציפורים וחיות וגוף האשה, רקמנו שוב ושוב את פרוכת הקטיפה בכל הסמלים הציוריים המותרים, הלבשנו את ספרי התורה ריקמה וזהב, סיידנו בכחול בתי־תפילה הנדונים לכליה. נתחלחלה בנעימות ובריקודים תאווה לקצב, לאוֹרנאמנט, לסלסול המזרחי.

אך אין אנו רושמים כאן תולדות ראייתנו ותולדות פקיחת־עיניים חוצה עד לעמידה עין בעין עם פרצוף העולם, לא כפרצוף ההוויה האלוהית על דרגותיה וייחוסיה, אלא ‘כמודל’ אלוהי על עורו ואורו, על שינוייו ותנודותיו כפני המים בשברון קרני השמש. התקוממות העיניים היהודית נגד ההפרדה המעיקה בין ‘עיני בשר’ ל’עיני הרוח', נגד הזהות החמורה הזאת שבין הנביא והרואה ובין הרואה והנביא, עד דבקותה בלוח הצבעים כבלוח של התגלות – דיבר מתוכה הכימהון הקדמוני ליופי (מותר כאן להשתמש במלה שירדה מגדולתה) השונה מכמהונם של אחרים, והיא תרמה לאמנות המודרנית קדחת האהבה של ראשוני הרואים המדברים אל האלוהים בשפה שלא דיברו בה מעולם.

ביחידים, בבודדים הראשונים, במורדים בלא־יודעין, פרח הגזע, אכול סערות ורעמים וברקים, שצלו הקדיר והפחיד.

בפעם הראשונה בתולדות ישראל אמנות הראייה ואמנות הצורות לוקחות חלק בבניין הכללי של צורות החיים הלאומיים, במערכת התפתחויות ותמורות המתרחשות במישורים שונים, עתים ללא קשר הדדי, ללא משמעות אחידה.

אין לומר שהיא, האמנות, מכניסה לתוך התוהו של כוונות ומגמות ותגובות שבבניה הכללית איזה סדר משלה, טעם של סדר עליון, אידיאה כוללת. ואין לתמוה על כך.

פנים רבות לנהייה זו אחר מתן צורה להוויה, שנראתה זה לא כבר כדוחה כל צורה יציבה, כל סגנון מוגדר, כדרך הוויה רומאנטית של תקופות מהפכניות החיות על פּאתוס התמורות, המתרחשות בעת ובעונה אחת בחוץ ובפנים.

פתאום פקחנו עינינו לראות את התמונות שלבשו צורה. מצאנו את עצמנו בערים שנבנו למרות כל היגיון וסדר, בין בניינים המפארים או המכערים, בערב־רב של סגנונות ומגמות אסתיטיות־אדריכליות, בתוך הנוף שנשתנה בצבעו ובפּרספּקטיבה שלו, בתוך נוף ההולך ונבנה אופקית ואנכית, הנטוע מעשנות בין הכרמים ושיכונים בערבה… ראינו ברשת של קווי עבר וקווי עתיד המשתנה במהירות כעין סקיצה ראשונה לסגירת החלל הפרוץ של חזיונות המתחולל תמיד.

בימינו סקיצה רומאנטית מנומרת זו פוגעת בראייתנו. והעיקר, הסקיצה הופכת לעינינו למציאות, לובשת צורה ודמות, לעתים חסרת אופי ופנים, בממדים ובקווי־קוֹנטוּרים זרים וחשוכי תפארת.

אך תמיד פועלים גורמים וגורמי־נגד.

קישוט חדר־אוכל בקיבוץ בציור־קיר, מעשה ידי ציירים־חברים, מתן צורה לגנים, מוזיאונים לאמנות, למלאכת מחשבת, תשומת־לב מלאת אהבה לכל מימצא ארכיאולוגי העשוי לשפוך מעט אור על ראשית אמנות הבנייה והמלאכה שלנו. טיפוח האות העברית והספר העברי – פרטים אחדים מאותה הנהייה הכללית אחר היפה והצורתי, הפועמת כתגובה טבעית. והעיקר אותה אהבה לאמנות עצמה משל יוצרים וחובבים המגלה לפעמים בהלה ולהיטות נמהרת – סימנים מובהקים לאותה רגישות והיענות החושים שניעורו מתרדמתם. הדברים באים בחטף לפעמים, תוך פּארטיזניות פורצת־גבולות, ביוזמתם הברוכה של בודדים, לעתים בדרך של צינורות הכלל, כדרך המדינה הדימוקראטית המודרנית.

הגיעה השעה, דומני, להתחקות מקרוב על מכלול הכוחות, הגורמים והתוצאות, על המגמות והתהיות הללו, להתחקות, היינו להסתכל ביתר שימת־לב, להבחין ולבחון, להנהיג מיוּן, לשאוף אל סולם האיכויות, שלא תמיד הוא סולם הפירסומים, להבהיר מושגים וסמלים ודעות, המאבדים בימינו תכופות את סימני־ההיכר שלהם, לחדש קשרים ישנים או לקשור קשרים חדשים בין האמנויות, היינו בין הרחוקים והקרובים יחד – וזאת בדרך היחידה הפתוחה לפנינו, בדרך השיחה שנזקקות לה כל האמנויות.