אבי ז"ל קשור היה בביאליק בידידות של שנים רבות. שניהם שמרו עליה, על המיוחד שבה, ביציאתם יחד אל מחוץ לרחובות העיר אודיסא, מעבר לכותלי המוסד שקרוי היה ‘חובבי ציון’. אבי, אגרונום נלהב, אגרונום יהודי ראשון ברוסיה (או אחד משניים ראשונים), יהדותו־ציונותו, בדרך פלא, מצאה את חירותה רק בשדות, כרמים, מקשאות, כפרים, במגע קדמוני, וכה חדש ליהודים, עם קרקע חרושה, זרועה, מוריקה. רומנטיקן הקרקעות החרושות, הזרועות, המניבות, המתעורר להליכה בקמה, כהליכה של משורר, הוא מצא בביאליק נפש רגישה מאוד לפתיחות שמעבר לעיר סואנת, מסחרית, גדולה, נפש היודעת ללמוד בתאווה פרק בחקלאות, שיעור בבוטאניקה, כמקור לשאר־רוח.
זכורני איך הוליך אבי את ביאליק שבת אחת הרחק מן העיר, אל רוסי אחד, מאראקוייב, טולסטוֹאי ואיש־מדע, צמחוני, שהתגורר בודד בין המקשאות שלו. הם איחרו מאוד לחזור, ושתי המשפחות היו שרויות בדאגה לשלומם. אך לשניהם היה מה לספר על טיול לימודי זה.
פעם אחת ביקר ביאליק בביתנו, אפילו נתן לי במתנה את ספר־שיריו. אך זכרונות־ילדות אלה חסרות כל ממשות אישית, פיסית, ושייכים יותר למסופר. היכרות פנים־אל־פנים, שהיתה גם ביקורי היחיד בביתו, היתה מאוחר יותר, כבר בימי התבגרותי, ובנסיבות ספרותיות. בימים הרחוקים ההם כתבתי שירים ברוסית, ברוסית של המהפכה המבשרת מה שיכולה לבשר רק שירה. כל הגורלות נחתכו – ובלב – כאבחת־חרב חדה וכדבר־שיר רשמה עליה היונה את המצוה ‘לא תרצח’, כתבתי את שירי בשם מושאל, אחד הפּסבדוֹנימים של אבי, שהשתמש בהם בכתיבת ספרי־לימוד לטבע, שמיועדים היו לבתי־ספר רוסיים כפריים (שמו היהודי היה פוסל מראש בימי הצאר, את ספריו לשימוש בבתי־ספר ממשלתיים). לא התעניינתי בימים ההם בשירה העברית, ורק באקראי נזדמנה לידי חוברת ישנה של הירחון ‘השילוח’, ובה פואימה גדולה של שניאור ‘ימי־הביניים מתקרבים’. הביאה אותה מורה לעברית, ידידת־ביתנו.
המעט שהבנתי גירה ומשך בתנופת החזיונות, ועוד יותר – מה שלא הבנתי (הכוונה ללשון עצמה). בעזרת אותה מורה לעברית רשמתי תרגום מילולי של הפואימה, ולאחר־מכן שיוויתי לה צורה פיוטית. הפואימה השניאורית כתובה, כידוע, בצורה חופשית, ללא חרוז ומשקל קבוע, ואילו השירה הרוסית בימים ההם, ועד ימינו, תלויה מאוד בחרוז ובמטריקה. על כן שילבתי בטכסט, בצד שורות לא מחורזות, גם חרוזים ואסוֹנאנסים ברוח השירה הרוסית המודרנית. הראיתי תרגום זה לאיש, שיצאו לו מוניטין באודיסה הספרותית – משורר ופרופיסור לספרות – גוֹרנוסטאייב – (דומני, שמו הפרטי היה ניקולאי). היה זה גבר גבה־קומה, יפה־תאר, זהוב זקן ובלורית, בהיר־עיניים ורם־מצח – סימבוליסט, מחסידי בּלוק וביילי. הוא מצא, כנראה, בשירו של שניאור מה שביקש בשירה ומה שביקש להביע – סמלים להיסטוריה ולמציאות, תמונות שהן חזיונות, חזיונות שהם חזון. הוא הכיר את שירת ביאליק, הכיר את המשורר גם אישית. הכיר את טשרניחובסקי, אך שירו של שניאור היה בשבילו תגלית בלתי־צפויה, מרעישה, ורבה היתה התפעלותו למקרה הטכסט הרוסי. הוא נטל ממני את התרגום והתכוון לפרסמו בכתב־עת שתיכנן לייסד, אך ליתר ביטחון ביקש לשמוע דעתו המוסמכת של ביאליק בענין זה.
הרעיון לא משך את לבי. אך גורנוסטאייב לא הרפה, וביום קיצי בהיר אחד הוליכנו המשורר־הפרופסור, הגבוה וזהוב־הזקן, אל ביתו של ביאליק – בקצה אחר של העיר. מדרך זו אל המשורר נשארה בזיכרון הדרך עצמה, קיצית, נטועה רחובות ארוכים ועצי־שיטה עבותים, עשויים מסדרונות ארוכים־ארוכים ומעברים עזים מן השמש אל הצל ומן הצל אל השמש, כאילו דרך מנהרה ירוקה ויציאה ממנה, ושוב כניסה אליה. כך כניסות ויציאות מן האור ואל הצל וחזרה מן הירקות המבריקה של העלווה המצלה עלינו, אל סינווּר־עיניים. ביאליק התגורר בקיץ זה באיזור הלא־מסחרי של העיר, באיזור של בתים־וילות למחצה, בסביבות ה’בולואר הצרפתי'. שכחתי את שם הרחוב או הסימטה. הייתי שמח מאוד אילו היתה זו ‘סימטת לרמונטוב’ על שם המשורר הרוסי הגדול והאהוב עלי.
מטיול ארוך זה עם גוֹרנוֹסטאייב לא נותרה, כאמור, אלא הדרך עצמה, כאילו עשינו אותה בשתיקת שניים, ולא ייתכן הדבר. מלווי היה איש־שיחה שופע, ובוודאי סיפר דברים מעניינים. אך הם נמחקו כולם, אולי הרוח הימית שמפעם לפעם עברה בנו היא שהפריחה את הדברים לתמיד. האם שיחקתי כאן איזה מישחק סמוי, או מישהו שיחק בנו? אך טעם של מישחק־נעורים נותר באיזו תת־הכרה שגם היא, אגב, הוריקה שורות האילנות במלוא ירקותם, רחובות העיר השוממה העזובה – ובכל זאת חגיגית, קיצית, כאילו ענודה דגלי־קיץ קטיפתיים – ושמענו את רשרושם, וצעדינו מאחורינו – כך על־כל־פנים חש אני אותם היום – הוריקו גם הם, מרחפים מעל האדמה וחוזרים אליה תמיד, כדי להשלים את קו הדרך, וכך עד שהאילנות נעשו עגולי־נוף יותר, מטופחים יותר עד לפריחה עזה של צמח מטפס, וגדרים ומשוּכות ליד בתים.
כך רחקו בלי־משים מאתנו נופי ימי־הביניים. המהפכה, האימים, מלחמות־האזרחים נמחו בדרך זו אל ביתו של ביאליק, השרוי בשלווה של שעות הצהריים.
דומני שהוא גר אז בקומה השנייה. על כל פנים, עלייה במדרגות זכורה לי היטב גם היום. הוא סעד את לבו בשעה הקבועה לסעודת־הצהרים, אם כי באותם הימים נשתבשו בבתים סדרי־הסעודות. הוא סעד שעה ארוכה, ואנו ישבנו בחדר־העבודה שלו, עם ארונות־ספרים לרוב, וחכינו בסבלנות. המרדן שבי החל מתקומם, וכן הציק לי הרעב.
סוף־סוף הופיע המשורר רב־התהילה. פניו הביעו נחת־רוח, אם כי לא שמחה גדולה לביקורנו. הוא נראה נינוח, אולי רק למראית עין. גורנוסטאייב הציגני לפניו בשמי הספרותי והסביר את מטרת בואנו. ביאליק תמה: מדוע דווקא ‘ימי־הביניים מתקרבים’? גורנוסטאייב הסביר לו את נימוקיו והתרשמותו העמוקה. ביאליק, דומני, לא נשתכנע, הוא גם לא זכר היטב את הפואימה וביקש לקרוא אותה שוב במקורה. הוא חיפש בין ספריו את חוברת ‘השילוח’, אך לא מצא אותה. אינני זוכר, האם רציתי כי ימצאנה או להיפך, רציתי שלא ימצאנה. למראה טירדה זו התנצלנו לפניו, והוא עצמו ויתר על החיפושים, שגרמו לו קצת עצבנות. הוא קרא את טכסט התרגום; אני עצמי קראתי לו חלקים ממנו. הוא אמר כמה דברי־שבח אך הסתייג מאוד מעירוב שירה ‘חפשית’, ‘לבנה’ ושירה חרוזה. הסברתי לו את הטעמים שלי, אך בעניין זה היו לו דעות ברורות ומוגדרות. הוא לא גרס ‘שעטנז’ כזה, והבדיל הבדלה גמורה בין שיר "חופשי', לשיר בחרוזים. בעיני היה זה סימן לשמרנות יתירה, במיוחד אם קיים הקצב המאחד, המוליך. הביקור שלנו היה קצר מאוד. השיחה לא היתה חופשית. אולי השפיע על כך מצב הדברים בימים ההם, שהטיל על המשורר זהירות יתירה. היתה זו שעת־המנוחה שלאחר־הצהריים, ומיהרנו להפרד ממנו.
מה נותר עוד בזכרוני מאותו ביקור? נותרה הדרך חזרה, שונה מזו הראשונה. מלווי־מוליכי היה קצת מאוכזב מן הביקור, אך שמר אמונים להתפעלותו הראשונה. המופתים ההיסטוריוסופיים של שניאור לא היו מקובלים כנראה, על ביאליק.
עשינו את הדרך לראשונה ביחד, אחרי־כן המשכתי לבד ברחובות, שכבר כנף ערבית פרחה בהן, והשמש הנוטה מערבה פגשה אותי מפעם לפעם בין האילנות והבניינים, קיצית, גדולה, נוצצת תחת רגלי מאבני־המרצפות, כמו בשיר־האהבה של פאסטרנאק ‘מארבורג’, האהוב עלי. המיקצב סייע בהליכה, והלמות־הדם הידהדה בעלווה כתוף סמוי המנגן משהו שבין השמחה והעצבות. על־גבי שער אחד בדרכי קראתי: ‘כאן מוכרים חלב טרי’. שתיתי ספל חלב טרי, קר, שלא שתיתי מכבר. המהפכה, שנטלה מן העיר את טעם החלב, החזירה אותו אגב־אורחא.
לאחר שנים רבות, בצפת, העלה ביאליק בפגישתנו קצת מזכרונות אודיסה. הוא זכר היטב־היטב את ביקורו אצל מאראקוייב עם אבי, וכן הזכיר גם את גורנוסטאייב. לא רמזתי לו על ביקורי עם גורנוסטאייב אצלו, גם הוא לא רמז על כך. אינני יודע אם הכירני – בעלם שהביא אליו את תרגום ‘ימי־הביניים מתקרבים’ בלשון רוסית ושם, מול השקיעה בצפת, כבר חשתי מה שלא חשתי בביקורי הראשון אצלו בביתו: חשתי ברוחו הגאיונה, הקורעת תמיד חלונות – חוצה ופנימה. ואילו אז פתוח היה חלון חדרו לרוח קיצית השטה בין אילנות, ואילו רוחו היתה סגורה בתוכה ומצפה. זאת הבנתי במאוחר, רחוק כל־כך מביקור־הנעורים אצלו.
1968
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות