לזכרו של מרדכי לבנון

אשתקד, בימות ראשית הקיץ, הייתי בא אליו לרמת־גן בשעות בוקר, לפני התלהטות האור הגדולה. לפרקים פגשתיו בחורשונת האורנים הצעירים שליד הבית. לבוש אפוד חורפי, חובש כובע ‘קאפי’ הישן שלו, מהלך גבה־קומה, גבוה מאורנים, מכונס בתוכו, בעל החורשה השוקל את מחשבתו בהילוכו, בצעדיו, לאור הבוקר, המתבודד עם מטעו, גם כשנראה יוצא ממנו יאה לו יותר יער בהרי ירושלים, אך ראיתי כי חורשונת זו של אורנים עוּלי־השנים קיבלה ברצון את פניו השקטים. כן, הם היו אז שקטים. דירתו לא היתה עמוסה בריהוט: ספה, שולחן, ארון־בגדים, קומץ ספרים על השולחן, בדים לבנים ריקים הפוכי־פנים בפינה – מעט המספיק כדי לחיות, לחשוב ולצייר. היינו מסתדרים במרפסת המזוגגת הפונה אל האורנים – הוא גר בקומה הראשונה – בחסות השקט שלא הפריעוהו ילדים או כלי־רכב. אני – בכיסא הלא־עמוק, והוא בריחוק קבוע, נעמד בדייקנות, ליד כן־הציירים שלו, לבוש סינר־עבודה. לפני שנים התחיל לצייר אותי בסטודיו שלו בצפת, בצבעי גוּאַש, אך באשמתי לא סיים. עתה ביקש לחדש את הפּורטרט, בצבעי שמן. היתה זו אפוא התחלה חדשה. על אף מחלתו, נראה מאושש, רענן, קל־תנועה, מתכנן תוכניות־עבודה, פתוח לשיחה וקרוב אלי, מבלי שאדע מה תוכנה וגבולה של קירבה זו. נכון, ציורו מאז הכרתיו, דיבר אל לבי. יודע אני, כי ניב ספרותי באנאלי זה מחשידני בעיני איסטניסי המינוח הציורי הרצוף, אך כנראה אי־אפשר לי בלי ניב ספרותי באנאלי זה. אוטופורטרט שלו, שראיתיו בתערוכה משונה לפני הרבה שנים בבניין ‘הבימה’, עוררני בשעתו אפילו לכתיבה. נתקשרה בינינו כעין ידידות זהירה, נרתעה אל הצל, שלא הועמדה מעולם בנסיון ממש ועל כן נשתמרה, על הצפון בה ועל המובטח שבה. ידידות של ניצן ולא של פרי. פגישותינו היו קצרות, ברווחים של שנים. שיחותינו מקוטעות, שטופות המולת־העיר, פרט לביקורי בסטודיו שלו בצפת, שדיברתי עליה קודם. נופי ירושלים שלו הבנויים לדומיה, להתייחדות של האדם העברי עם האור ועם האבן, חציבת השלהבת בין ההרים שראיתי בתמונותיו – אלה קשרו שאותי אליו יותר מהיכרות פיסית, מפגישותינו הארעיות. אך על אלה בודאי נפל האור משם, מרחוק. ובודאי על ישיבתי במחיצה אחת עמו, שעליה אני בא לספר.

בישיבתי מולו כמוֹדל יכולתי לחשוב על הקרוב ועל הרחוק שעמנו, שבינינו, המאחד והמפריד לסירוגין. לאמיתו של דבר, אנו רחוקים לעצמנו, ובישיבה מולו כמוֹדל ידעתי זאת היטב. למוֹדל יש שהות גדולה לחשוב או לא לחשוב, להעסיק את עצמו ולגרש, למשל, את המחשבה שהיתה קלות־דעת בקבלת הצעתו לבוא ולשבת מולו. ניסיתי לחשוב על מלאכת הפּוֹרטרט, על תקופת הרינסאנס, על רמבראנדט והמהפכה שלו במלאכת הפּוֹרטרט ועד ימינו, אך נוכחתי לדעת שאין אני זוכר הרבה על כך ואין נושא זה, דומני, מואר כל־צורכו בספרות. תוך ישיבה זאת יכולתי גם להגיע למצב של התרוקנות שלא בדרך של סמים, הוא מצב כשאתה משוחרר מתחושות־מעווֹת ונכון לקבל מן השפע, לקבל את הבא כגילוי המצופה של החסד, האם מצב זה הוא בחזקת מוֹדל לפורטרט? למעשה, הצייר לא הניח לי להפליג למצבים מיוחדים של זכירה ושיכחה, גם לא למצב שמעבר לזכירה ושיכחה. כרופא הבודק חולה רציני שלו והמפיג את המתיחות בסיפורי־לוואי, באנקדוטה, בדברי מה בכך, – כך נהג לבנון. וכנראה, הסחות־דעת קלות אלה עזרו גם לו לריכוז בעבודה, שימשו כעין לוואי מילולי לעבודת הציור. יתר על כן, בשיחה קלה וגלויית־לב יותר מתמיד, סיפר על עצמו, ישר או בעקיפין, ישר או סחור־סחור, העלה זכרונות רחוקים מראשית חייו בארץ, הקל ראש כלפי עצמו וכלפי אחרים, התרעם על רופאים שבידיהם הנוקשות נפל, דיבר גם על ספרות ועל ציור, הכול בדרך הלבנונית המיוחדת, תוך הטעמות פוניטיות תמוהות, תוך פיסוק מפתיע ומעברים של קפיצות־הדרך. כשהמסופר תבע יותר, היה מפסיק מלצייר, ועם המכחול ביד היה מסיים הצייר את המשפט בז’סטה פוסקת ומפסקת. אך אחזור אל ההתחלה. היא הרתיעתני בפירוט שהוא גם כעין פירוק. הוא התחיל ללא הקדמה וללא רישום של הכלל, יש בפרטי פרטים ציוריים צבעוניים, לכאורה חסרי כל קשר לתפיסת הכלל, לכלל מחשבת הבריאה. ללא רישום קודם, ללא התחמקות והסוואה והסחת־דעת, בתנועות קצרות וקצובות של תקיף ושל אוהב, הניח על גבי הבד בצדו הימיני, כעין כתמים קטנים מוארכים של צבע, זה בצד זה, זה על גב זה, שנראו תוך תנועה מועגלת כלשהי של ידו כעין שברירי איזו קשת שהוא בא עתה לערוך בסדר חדש. כך נטע על הבד כעין אי קטנטן של חיים, מבלי שאוכל להבין אותה שעה מה בינם ובין חיי שלי. מפעם לפעם היה מפסיק לשם מתן רווח הכרחי בין תנועה לתנועה, בין פרט לפרט, שם מרחק כלשהו בינו ובין המצויר, כמקשיב ביתר קשב לטהרת הצליל. הצייר הוא גם נגן, ונועד לא רק לראות אלא גם לשמוע.

הכרתי בזווית המצח, בשרטוטי המצח החי את ייחודו, המנותק מהבעת הכלל.

פירוש זה היה מעיק משהו וחרדתי אליו כעין חרדה לצייר עצמו שבחר בדרך כה קשה, בערוצים כה נפתלים, מפותלים של הישות והמציאות האנושית. בביטחון ובאהבה כבש כל מילימטר של הבד, הגבילו בין וקשרוֹ, תחם וחתם, תוך משמעת וידיעה, ללא דחיקת הקץ, באמונה סמויה שכל תנועה קלה, כל ציון צבעוני משמש את התכלית. ממיבלט של המצח ירד אל שקערורית הפנים. תוך הביקור הראשון ראיתי פלג־פנים ימני, נפקחה אולי העין ומבטה כאילו לא הכירני. לא הכרנו זה את זו. לפרקים לא הכרתי את המצויר, לאחר העדרי של שניים־שלושה ימים (‘עד שיתייבש השמן’). יש שהוא עצמו שינה משהו בציור, על־פי רוב הדברים נשתנו מאליהם, בעיני. הדיוקן קרב ורחק לסירוגין. תוך צו עליון, כל הרמזים הללו נתלכדו לאחדות של הנוף הלבנוני עם זרמיוּת הפנים והלבוש וגרמיוּת הכבדה של הידיים.

היו ימים כאשר עייפנו והיינו מפסיקים לשעה קלה כדי לנוח ולהחליף כוח, שותים כוסית יין או סועדים את לבנו בסעודה קלה, שלבנון הסכין להכין מקופסאות־השימורים שבמטבחו. אז היה משלים את סיפורי־זכרונותיו ביתר רציפות ויסודיוּת. סיפר על ילדותו בהרי הקארפּאטים, בכפר הקטן בקרב קהילה יהודית בודדה. במשפחת יראי־שמים שנתגלה בה ‘כופר’ אחד, צייר, אחיו הבכור, שנתפרסם בווינה הבירה. סיפר על שנות חייו הראשונות, באהבה אל הראשית ואל הרחוק.

אגב, תמיד ראיתי אותו בין אבני־סלעי ירושלים, בין חוצביה הראשונים, בין חלוצי עובדי־האבן שלה. עתה נודע לי, כי את שנות חיו הראשונות בארץ עשה כפועל חקלאי במושבות הגליל. אם כי הדבר גרע מביאוגראפיה הררית, העבר החקלאי־האיכרי שלו קשר אותנו. הליכתו מעבודת האדמה אל עבודת הציבור היה בה גם משהו מהליכתי שלי. רק כשהצייר שבו נתעורר והחל לתבוע את שלו, עבר העירה ועסק בה בעבודת בניין, חלה בשנים ההן, ורק תוך משמעת חזקה, פיסית ורוחנית, עמד בכל התלאות והמצוקות. מה שקרוי ‘חוג התעניינות’ שלו, היה נרחב. הוא קרא הרבה, בקי היה ביצירתם של הזז ושל עגנון, למשל. וגילה זיקה לספרות המיסתורין, לקבלה. הבאתי לו אפוא אחד מכרכי ‘הזוהר’ עם הקדמתו, המופלאה במיבנה ובהיגיון מצוין, של הרב אשלג. לתמהוני החזיר לי את הספר בהרגשה של סלידה, נכון יותר במבע של שמחה להיפטר מדבר מטריד ומשעמם ומדכא כמעט. המחשבה האבּסטראקטית הבנויה נוסחאות מאתימאטיות העיקה עליו, דיכאה את רוחו, בעיקר כשהיא מתאמרת להשתלט על ה’ספירות' האהובות אשר דיבר עליהן כעל חזון אלוהי־ציורי.

בוקר בהיר אחד הכריז על גמר הפּורטרט. נגע עוד במכחול בידיים הכבדות, כבדות מדי של החולשה, הוא הסיר את הסינר ורחץ את הידיים.

הסתכלתי ב’משני' בסקרנות וברתיעה. תמיד עוד חשבתי שהוא עדיין משתנה עמי, חי עמי, יכול להיות עוד אחר, ללבוש ארשת אחרת, להסביר פנים, גם מצפה עדיין להתגלות שנועדה לו. עתה ראיתי שהכול נגמר. ראיתי את הזיקנה כשהיא שוב לא מקרה, לא טעות, לא אחיזת־עיניים, אלא ודאות מוֹנוּמנטאלית, פקוחת־עיניים, אוספת את ידיה לפניה. המאבק שדרכו ראיתי אותה בא אל קצו, הביע להשלמה והוא כנראה שהרתיעני.

בעוד כחודשיים ביקרתי אצל לבנון בביתו בירושלים. הוא היה כבר חולה מאוד וציפה לפתיחת התערוכה שלו בקוצר־רוח. על אף מחלתו הוציא מערימת ציורים שהביא מצפת גואש אחד שהתחיל בו כשישבתי מוֹדל שלו בסטודיו הצפתי. הוא ביקש להשלימו. לאחר־מכן הלכתי עמו אל מוזיאון ישראל. הדרך היתה קשה עליו, ועתים עמדנו כדי להחליף כוח. אלה עליות ירושלמיות, הגבעות הירושלמיות האהובות האלה. הוא נעמד ליד המים הרצים בתעלה ליד המדרגות של המוזיאון, הסתכל בהם בעצבות, אך דיבר על המיותר שבמראה זה כאן.

אשר לפּוֹרטרט שלי – נשאר בידי רק התצלום. הגיעתני שמועה שכאילו נתגלגל לידי אספן. אבל הייתי רוצה לראותו. עתה אראה אותו בוודאי אחרת משראיתיו אז, הגם שגם אז ידעתי את האמת על מאבקו של לבנון ההולך והמסתיים.

נותר עמי אותו אור של ראשית הקיץ, של שעות־בוקר שעשיתי עמו במרפסת הפתוחה אל האורנים הירקרקים שקרבו אלינו, אל השקט הארצי הרחום, כשהוא באומץ לבו ואומץ אמנותו טובע דמות וצורה למה שהיו אז בעיניו גופי, פני ולבושי.

1969