חלום קיצי    🔗

שְׁעָלִים שְׁעָלִים בַּחֲצֵרִי, בְּגַנִּי.

מִי דוֹרֵך עַל אַדְמָתִי

מִי מְרַשְׁרֵשׁ בֶּעָלִים

מִי שׁוֹאֵל מִגְּזָעִים –

הֶחָצֵר מְלֵאָה שְׁעָלִים שְׁעָלִים.

מִי סוֹבֵב דּוֹרֵךְ עַל עִשְׂבִּי

מִי מְבַקֵּשׁ וְשׁוֹאֵל

מִי מְגַשֵּׁש אָפֵל –

מְלוֹא גַנִּי שְׁעָלִים שְׁעָלִים.

הַשְּׂפָתַיִם הָהֵן

חֲרוּכוֹת

וּצְלוּקוֹת

וּדְלוּקוֹת

וּסְדוּקוֹת,

שִׂפְתֵי מִדְבָּר

שִׂפְתֵי חוֹל

שִׂפְתֵי סְלָעִים,

שְׂפָתַיִם צְמֵאוֹת –

נְפִילֹות וְקִימוֹת וּזְחִילֹות,

גִשּׁוּשֵׁי הַסּוּמָא –

גִשּׁוּשֵׁי שְׂפָתַיִם סוּמוֹת

גִשּׁוּשֵׁי הַצָּמָא –

חִפּוּשׂ עֲרִירִי

בַּחֲצֵרִי:

אֵצֶל הַבְּרָזִים

אֵצֶל הַמַּמְטֵרוֹת

אֵצֶל צִנּוֹר־הַגּוּמִי

אֵצֶל הַדֶּשֶׁא

אֵצֶל הַפְּרָחִים

אֵצֶל צִנּוֹר־הַבִּיוּב.

הֲלָךְ שְׂפָתַיִם מֵתוֹת

הֲלָךְ שְׂפָתַיִם מְצֻלָּקוֹת

שְׂפָתַיִם תְּפוּחוֹת

שְׂפָתַיִם חוֹלִיּוֹת

שְׂפָתַיִם סַלְעִיּוֹת

שִׂפְתֵי אֲדָמָה

שִׂפְתֵי הַצָּמָא –

מְהַלֵּךְ בַחֲצֵרִי הָאוֹיֵב

מְהַלֵּךְ מֵת

וּמוֹסִיף לִצְמוֹא

וּמוֹסִיף לָמוּת

רְדוּף אַרְצוֹ וְעַמּוֹ.

הַצָּמֵא הַמֵּת

הַנּוֹפֵל וְקָם

וּמְגַשֵּׁש בִּשְׂפָתָיו

וּמוֹסִיף לִצְמוֹא

עַל אַדְמַת חַיִּים

עַל אַדְמַת מֵתִים.

חֲצֵרִי וְגַנִּי מָלְאוּ שְׁעָלִים –

מָלְאוּ מֵתִים צְמֵאִים.

עִם שַׁחַר אֵצֵא לֶחָצֵר

טוֹבֵל בְּלַחוּת אֱלֹהִית,

בִּדְשָׁאִים מְטֻלָּלִים

זְקוּפִים וְרָדִים רְווּיִים

וּבֶרֶז נְטָפָיו נוֹטֵף

נִטְפֵי לֵב,

וְסִיעַת אַנְקוֹרִים שוֹתִים,

מִן הַדּוּד הַמַּהְבִּיל

מְאַדִּים הַכְּבָסִים בְּהִלָּם

סוֹבְבוֹת הַמַּמְטֵרוֹת

רָטֹב צִנּוֹר־גּוּמִי מַכְחִיל.

הִזְדָּרְחוּת שְׁעָלִים לֵילִיִּים

הִתְקָרְנוּת דִּמְעוֹת

הָאֲדָמָה.

וְיוֹנֵי הַשָּׁכֵן מְשִׂיחֹות

דִּבְרֵי רְכִילוּת שַׁחֲרִית

וּרְחוּצוֹת בַּחֲצַר־הַמַּטָּרָה

פּוֹרְחוֹת בִּנְהָרָה

בְּהוּלוֹת מֵעִמִּי,

מֵחֲלוֹמִי.

חלום אחר    🔗

אך הפעם היו החומות מתרצות־נפתחות מאליהן, חומות רחומות. השערים טבועים בהן ואין לראותם והם נפתחים מאליהם לקראתי. שערים־דלתות. חומות עתיקות, חומות־אבן, אבני נחושת, אבני בזלת. אבני תוהו ואבני גוויל. אך פתיחתן קלה, חרישית רכה, כרוכת משי, קטיפה. חומות נפתחות פנימה או קדימה כדי מעבר, כשיעוּרי, לשיעוּרי. נפתח השער צר – כהובטח לצדיקים – בחומה ונסגר אחרי. וכך מחומה לחומה פנימה, מדלת לדלת פנימה. ואין להסב את הראש אחורה. אין אחורה. ללכת הלאה. אין לדעת מאין (האלה הן הקליפות שעלי לקלף עד לב האגוז? הקליפות נקלפות מאליהן). ואין איש עמי, אין סימן למקום. האדמה קלה תחת רגלי. והליכתי קלה, כמעט ריחוּף. אני מנסה למנות צעדי מחומה לחומה. ונראה המרחק אחד וקבוע מראש (אני נזכר בראסקולניקוב המונה את צעדיו מביתו ועד בית הזקנה שרצח). וכך עד לחומה האחרונה – לשער אחרון, לפתיחה אחרונה – ומאחריה רווחה. אור אחר. האור. הזכות לעמוד. להביט. לנשום. רובע דמוי מאה שערים. אך למטה בנויה עיר לבנה, בזריחת השקיעה על צריחיה־מגדליה־כיפותיה, בזהב הערפילי ההולך ודק. יצאתי מן ההכרח. מהכרח ללכת. מהכרח לעבור חומות ושערים. מעבר זה לרגע של רווחה כמעבר לחירות. שקיעה אהובה עד עצימת עיניים, ושוב פתחי עיניים במלוא אור השקיעה. מה היא העיר? השקיעה היא ירושלמית. מאחורי – החומות שדרכן עברתי. מה לפני? אין חירות בחלום. עליך למלא את התפקיד. נטפל אלי אחד לבוש מזרחית, בגלימה ארוכה ו’כפייה' על ראשו. הוא מעטה את פניו, דורש ממני דמי מעבר, דורש בתוקף. מושך בשרוול. עומד בדרך. חוסם לפני הדרך מאיים. איש לא ליווה אותי בדרכי, איש לא פתח לפני החומות, איש לא הדריכני. החומות נפתחו מאליהן. השערים נפתחו מאליהם, נפתחו ונסגרו מאחורי. לא ראיתי שוער, לא שומר חומות. אינני חייב שכר־מעבר לאיש (לא נשארתי חייב לערבי שלפני שנים הרבה הייתי קונה אצלו תבן). כדי להיפטר מן התובע חשבתי לשלם לו שכר חינם, גמול כזב. אך כיסי ריקים, ריקים בתכלית. אין דמים עמי אבדו כנראה תוך הליכתי. לא פיסת־נייר ולא אגורה. אם כך ואם כך, עלה בידי להימלט מן התובע. נמלטתי בין הסמטאות הצרות המצטלבות בזוויות ישרות. בדרך של זיגזג, בלי עלייה ובלי ירידה. בתפניות חדות. עוברים על פני אנשים, פניהם לא ראיתי, רק גביהם ההולכים, גבות גברים. צללי אדם הפוסחים עלי. אך העיר למטה (מיד לבנה) מתגלה מזוויות שונות באותה הזדרחות של שקיעה, במערב בשקיעתו. החמה עומדת תמיד מעורפלת, נפרדת ארוכות, שבוית המקום, אהובת המקום. ההליכה מתחילה להעיק עלי. עיפו העינים המבקשות מנוחה. הידוּק מצרים בחזה. רצוני לחזור, לשוב אל ביתי. לשוב את העיר הזאת. לעזוב העיר בכלל. לשוב אל העצים שלי, שנטעתי. אל חות הברושים הסוככת על ביתי ממערב. אך כדי לשוב עלי לשלם דמי שיבה. יודע אני אל נכון. נאמר לי ואין לשנות. אני מחפש שוב בכיסיו והם ריקים כקודם. לא נותר לי אלא לקבץ נדבות בעיר, אצל הזרים, לפשוט יד, לחזור על פתחים, להיות לאחד המבקשים נדבה בתחנה לכרטיס נסיעה. מחשבה זו מעיקה עלי עד כאב בחזה. גם הסימטאות הולכות וצרות, מצֵרות יותר. המקום הולך ונעשה זר יותר. העוברים זרים יותר (אני חוזר אל חלום הזרות הישן שחלמתי לזרא). ברוך הכאב. הכאב הזה העירני.

קרוב למיטתי הכרתי הספרים על המַדף. אור חלש של שחרית האיר את גביהם כנר. אך המדף כולו כאילו נטוי היה, נוטה לנפול עלי בכל ספריו. הכרתי מדרש תנחומא, מדרש זוהר כרוך שחור, כרך אפלטון לבן, הקומדיה האנושית לדאנטה, כוכב הגאולה לרוזנצווייג. כן, זה חדרי, זה מדפי. חלוני. שורה נטויה העומדת לנפול אלי. אך הכרכים השוכבים אופקית – של תלמוד בבלי וכרך התפאורה של תיאטרון תומכים בעומדים לנפול, עד לשיווי משקל של עומדים ושוכבים. שמחת השיבה. השבוּת. ניצלתי מלעמוד ברחובות ולבקש דמי־שיבה כקבצן. אני לומד להכיר את הדוממים שלי. את ארון הספרים, את שולחן־הכתיבה הנישא באמצע כאבן־מצבה. מתבהרים כתמים אדומים כפלחי פלדה אדומה בתמונה על הקיר. פּוֹרטרט של איש צעיר שהייתי. האומנם לשם כך עברתי חומות, שערים דלתות, רחובות – האומנם זו שיבה כשיבה אל שערי הספרים, אל דלתי השיר? מתבהר שער ספר עתיק כתוב באותיות עבריות קטנות, כעץ מלא סיעות ציפורים קטנות. ציפור אחת קטנה מוכרת מתמיד מוצאת אותי כבר ער. היא מקישה מקרוב במקורה. היא אומרת במוחה הקטן משהו לא ברור. היא שמחה לשיבתי, שובבנית? היא מוצאת אותי עייף ולא משיב. השיבה – איננה תשובה. החומות ההן, החמה ההיא התלויה מנגד, בשקיעה הזהובה (כחמניה שגדלה לפני ביתי). מה פירוש ‘אין מקבלים מלכות השמיים בהליכה’? לו יכולתי לקום ולומר דבר־הודיה. הרי החומה נפתחת מאליה, בלי ששעיתי אליה, בלי שהשתטחתי לפניה, בלי שנגעתי בה. היא נפתחה לקראתי בכוֹח צו עליון. דלת כבדה ורכה, כרוכת משי או קטיפה, נפתחה לפני ונסגרה מאחורי, וכך חומות־שערים־דלתות. האומנם לשוא? אולי צריך הייתי להלך ולקבץ נדבות בעיר ההיא? להתגבר על הכאב ולהוסיף לחלוֹם.

עייפות ושמחה ועצבות של המתעורר המקשיב לדומייה ולנקישת הציפור הקטנה – המקשיבה לשיבתו.

לילה ירושלמי    🔗

כיצד אחיה לילה זה בבית זר, ערבי, בירושלים המזרחית? למה הסכמתי לעצתו האדיבה של ידיד צעיר שמסר לי את חדרו בשיך ג’ראח ובעצמו הלך ללון בירושלים המערבית? איך אחיה לילה זה לאחר ערב התלאות שפקדני בעיר־הבירה? לאחר הסחרחורת שתקפתני ברחוב ורק העץ שעמד לצדי הושיעני מנפילה, לאחר דיון על ספרות בפורום נכבד שבו הגנתי על דבר שאין לי אמונה גדולה בו. יבואו עתה הצללים, זכרונות, מוראות לילה, ימצאוני בבית זר, בחדר עמוס משא ציורים, מעונו של צייר.

אמרתי בליבי: מאוחר מדי. צריך לנסות לחיות כאן ולו גם בנדודי־שינה. בחדר־כניסה המשמש כעין טרקלין בעל־ייחוס, ליד שולחן סגלגל גדול, תחת מנורה מאהילה ישבו שתי גברות זקנות, גבוהות גם בישיבתן, עצובות פנים מאורכים, עם קווי יופי עתיק. סרגו שתקניות. נדמה, שמעתי מעבר לדלת את סריגתן ולחש דיבורן המתלווה לתנועת הידיים. כה שלמה היתה הדומייה. מן המרפסת הפתוחה של החדר נשקפה העיר בלתי־מוכרת מן הצד הזה, מתרוממת במהמורות אפלוליות, באורות נוצצים, במקובץ ובמפוזר, אורות־שרשרות ואורות בודדים, עיר פזורה של תועים בעליה. גן עזוב ירד במדרגות לאור הפנס עם ריח פרחים לא־מוכר. הפרחה זאת האבן? הנתנו ריח הגבעות? המרחק? ריח ממרחקי העבר־העתיד. לא אדע. לא הייתי כאן מימי, והחומות מעבר לעיר מזה חדלו להיות חומות, העיר כולה נפרצה מערבה פזורת אורות בגבהים והיא שיבשה לגמרי את חוש־ההתמצאות הרפה שלי ממילא. מה שהכרתי הם הדומייה והכוכבים. זה מספיק, חשבתי, כדי נדודי־שינה ארוכים. אוכל לעקוב באין מפריע אחר כל השינויים וכל הצללים והצלילים בעמק זה בין הגבעות. רק לא צללי המתים, היריבים, הנופלים, התובעים. לתמהוני, תרדמה טובה ירדה על עפעפי העייפות כחסד של מעלה. שקעתי בנשייה ומשהתעוררתי לכאורה – בלילה, הרי כבר התעורר אחר, כמוהו לא הייתי. שלווה שלא ידעתי כמותה מילאה גופי. שלווה – האם זו המלה. ומה מילה אחרת? שלוות־פלאים שבחזה. האם זה חזי? נוגה של שלווה. שמש לילית מלוא חזה. ואם זה חזיוֹן הרי אני החוזה. אין חוץ. הכול הוא פנים. חדל הריב בקרבי – חדל הריב בחוץ. שלווה, אין לתארה, שלוות הנפש, חזיתיה רק בשיר. עתה היא קרבּי. עינים ליליות מביטות פנימה. לא לנוע. לא להפריע. לא להפר, לא לדובב את הנועד לשתוק. ולא להשתיק את הקול הנובע. להקשיב אל עצמי. יתר על כן, שלמות זו אינה דורשת כלום, אינה חסרה כלום. שמש לילית – חזי, שמש שלווה, שמש אהבה. חדלה התוכחה, חדלו נבואות נקמה וגאולת הדם. חדל העיצבון. השכינה – האריה, הנוקמת נקמתה תשכון בחזי רחומה, כגן פורח – ובשלי ידי השלובות על לוח הלב אעצרנה. נצנוץ המלים הפשוטות, המלים המאירות־הצנועות. נשימת המלים החרדות בפני העירוּת הגדולה. זו בריאות חדשה – בריאות הנשמה בפני יציאתה עם שלוות הגבעות, החומות, עם נצנוץ העיר הלילית בחלון ובדלת הפתוחה. עיר הצדק עיר השלום. עיר האמת והמנוחה. העיר השימימית. עיר צדקי. עיר אמתי. העיר שבחזי. ירושלים. אני. כיצד הגעתי לקצור אמירה? כיצד העזתי לכך? בזכות החסד. בזכות השלם – ירושלים שלי. חזי. איך אשמרהו.

בבית נכרי בין זרים ואויבים, בדרך בואך הר הצופים, שוכב קשוב, קשוב דממה וחסד, אוזן־עולם הכרויה, קשוב לניע הכוכב הזוחל בחלוני. מקשיב לקולו של מואזין עולה ויורד בסולם, המתפלל הזר שנקלע אל לילי, השר בלילי עד ייאלם גם הוא – אל מול שלוותי, אל מול שלוות ידי השלובות על חזי. וכך שכוב אני בעמק זה – בואך הר־הצופים בתום כל הקרבות, בתוֹם הדמים השפוכים, כאוחז בנשימת חזי את כל העיר נטועת ההרים והעמקים. ובהיפסק נשימתי ייפסק השלום. תיפסק העיר. וכך עד הבהוב ראשון של השחר במערב, מעין לימון ורדרד, עד הרעש הראשון של הזרים בחוץ ועד לציוץ של נערות המקדימות לבית ספרן בחצר הסמוכה. והמצפות לפעמון – לגמר החלום.