לזכרו של שלמה גרודזנסקי
האוכל לכתוב – לדבר לא עליך, כפי שכתבו־דיברו ידידיך־אוהביך, אלא אליך, כפי שכתבת אתה אלי, ‘לעזרא בגוף שני’, ואתה הרי כבר לא גוף ואני עודני גוף, בכל זאת גוף. העברית המיטיבה: לא גוף שני, לא גוף בכלל, אלא נוכח. נוכח כמוני. נוכחים שנינו בשביל אחרים ‘נסתרים’ שנינו. ולעצמנו – נוכחים, נוכח השלישי גם הוא נוכח. ואל הנוכח אכתוב, אל הנוכח אדבר. ומכתבים הרי כה מעטים היו בינינו, בעיקר פתקים־פתקים, קביעת פגישות שנתקיימו או לא נתקיימו. וכה פשוט, אם גם כאוב – להיכנע לזיכרון המכתיב, המוליך, המפגיש, זיכרון בן עשרים שנות הידידות על עוֹנוֹתיה, על עליותיה וירידותיה, כדרך כל ידידוּת אמיתית של שנים.
לפני כעשרים שנה הרי נפגשנו לראשונה, במרפסת של קפה ‘עטרה’, ואין אנחנו מכירים זה את זה, ואתה מצפה לי, וכבר אנו מכירים זה את זה, בהיכרות יעודה וכבר יעודה, וכבר אנו קשורים זה לזה ופתוחים זה לזה, אחד לאורו של השני, וכבר מזכיר אתה שורות משירי הישן שכמעט ושכחתיו ומזכיר אתה רשימה קטנה שלי בעיתון, ואני מתפלא ואני נהנה מזכרונך, מחסד של הקורא הרחוק, הזר, הבא אלי מעבר לאוקייאנוס. עוד מעט ואתה תוליכני ביד בטוחה ואוהבת, שורה אחר שורה, אל ההתבהרות שבשיריו של ייטס שלא הכרתיו לפניך, ולומד אני מה אוהב אתה בשיר, בשורה, בשירה, במשורר, ומקשיב אני לקולך המגלה לי את התפארת הענווה המכונסת פנימה שבלשון, שבשיח.
השירה מקשרת אותנו, מידדת אותנו, ואיש לומד להכיר את רעהו כפי שלא יכירנו אחר, אך הנה השירה־הספרות כאילו נרתעות מפני כוחות אחרים, הופכות לחולין שלנו, מעורבות בחיינו, בחיי יום־יום שלנו, בפגישותינו ההולכות ותוכפות, בבתי־קפה שאנו מחליפים לפרקים.
איך רימנוּ אותו יהודי שמצאת בו איזה נימת עצבות יהודית טובה והוא מדבר אלינו באידיש חמה ומקבל את פנינו בנועם ומשתדל להנעים עלינו ישיבתנו אצלו, שם עשינו גם שעות קשות לשנינו. והנה ביום בהיר קיצי אחד בעלים אחרים פגשנו, והיהודי הטוב העצוב שלנו ירד לאמריקה, מכר אותנו לבעל אחר. איך נעלבנו והחלפנו את מקום פגישותינו.
אך לא רק ישבנו משוחחים זה מול זה, שתקנו זה מול זה, לעיתים גם נעצבים זה מול זה, גם הלכנו יחד, זה ליד זה ברחובות העיר. ואז אהבת ללכת ברגל וגם עלי היתה עוד ההליכה קלה, ובדרך היינו מתעכבים ליד חלונות־ראווה של חנויות ספרים והיינו נכנסים פנימה ואתה מחפש או מזמין ספר שחסר לספרייתך – ראיתי את ספריך המיותמים שבעליהם הלך מהם – ושוב הולכים ומגיעים אל הים ויושבים בקפה הקטן על הרציף ונשבעים כמעט להעתיק אליו את פגישתנו ואין אנו מקיימים את שבועתנו.
ובאחד מתיורינו תפס אותנו באוֹבּייקטיב שלו צלם־רחוב ותקע בידינו את כתובתו ונשאר לנו תצלום שניים ההולכים. ולא הלכתי עם אחר ככה ולא אלך. לעיתים ראיתיך נער – ראשך נערי היה, שובבי, מגרה, אוהב משחק־תעלולים, לעיתים תוקפני, לעיתים סתם עושה צרות גם לאוהב גם לאהוּב. אך כמה היית גם מתלהב בסקרנותך לבני־אדם, כמה היית שוכח את הספקנות והאירוניה והלגלוג והיית מאמין – עד תום, ואני לעומתך ספקן שבע אכזבות – לגילוי של הנברא בצלם.
שנינו לא ידענו ערכו של הזמן למעשה, את דוחקו של הזמן, לא ידענו מה השעה בחיינו. אני בניסיון החקלאי ידעתי אמנם שניתן לפעמים לנטוע ‘יחור’ והוא משריש ומלבלב ופורח. האמנו לחושינו כי לא יבגדו בנו. ובידיעתנו זה את זה.
וכשנכנסתי לבית־החולים ולא חשבתי לצאת ממנו, קראתיך דחוף כדי למנות אותך על צוואתי – ואיש אחר לא היה לי – הרי לא מיהרת לבוא, כי ידעת שאזעקת־שוא היא ולא טעית.
אך איך טעיתי אני, איך לא הרגשתי אני, איך לא ראיתיך בחולייך.
לשוא התלוצצתי כי תאחר להלווייתי ותצטרך עוד לכתוב עלי.
בקפה הקטן ‘ויטאַמין’, ברחוב שינקין (בשנות עבודתנו ב’דבר'), שם נפגשנו כרגיל, שם ישבנו, שם שתינו את הקפה שלנו – אתה עם עוגת־שמרים – שם קראתי, תרגמתי לך את ‘הפרוזה הרביעית’ של מאנדלשטאם וקטעי ספרות מחתרתית־סובייטית, ועיניך צעירות כל כך, נוצצות, וכולך קשב מואר ומאיר, ואווילית היא חכמת־הנערים על אובדן ‘הקומוניקאציה’ שנועדה לנו כגזירה מן השמים. ישבנו צמודים זה לזה, שוכחים מה שראוי היה לשיכחה, זוכרים את הראוי לזכירה והוא גדל עמנו, והוא גדל בעזרת השלישי המצמידנו, ואנחנו – כלים ורגישים – עונים למשהו הגדול מאתנו. שנינו, כל אחד בדרכו הוא, חיפשנו את הבלתי־אמצעי המובטח לנו גם באמצעות השלישי, באמצעות של ספרות, מוסיקה, או ציור. ואתה באמצעות בני־אדם, הלכה למעשה, פנים אל פנים. אתה זקוק היית לשומע ולא רק לקורא, ולשניים הצורך האקוּסטי, המוסיקלי הזה נעשה חיוני יותר.
הזוכר אתה, יקירי בן־העשרים (לפי ספירת ידידותנו), איך באת פעם לאותו ‘ויטאמין’ הקטן האפלולי ופניך מאירות באור עניו, וחיוך רהוי בשפתיך והנך נבוך משהו, ואתה מבשר לי את הבשורה הגדולה: יש הישארות הנפש! מה קרה לך אותו יום, מאין הבאת בשורה זו, כיצד התגלתה לך האמת, מי שלחך לבשרני. ואיך לא קמתי לקבלה בזרועות פתוחות, בלב נרגש, איך לא חיבקתיך אז, איך נהגתי בבשורה זו מידה של ספקנות, כאילו היא באה עתה באיחור, ואני כבר ניתנסיתי בה, ושוב שימחה לדברה. איך יכולתי לא לתהות על תולדתה, אלא לאבדה בשטף של שיחה. היום חי אני אותו רגע אחרת, ואתה מבין איך…
אני כותב אליך וכותב על עצמי, ואתה החכם שותק ומבין שאין מוצא מכך, וזו אמיתנו כל עוד חיים. אך חרד אני עתה בפני השוטף, הנכתב מאליו…
לאחר שכתבת אלי ב’גוף שני' אמרת לי: 'עוד אכתוב עליך בגוף שלישי.
התכוונת בוודאי לראייה אחרת, לכתיבה של מבקר ספרותי.
אני לא אכתוב עליך בגוף שלישי, רק אליך אם אוכל – בדרך של שיר. השיח שלנו, של הנוכחים, שלא נגמר, יישאר לא־גמור, והלא־גמור ילך ויגדל עד אינסוף, וכלום לא יוכל לגמרו ולא יידע סודו, וזו הישארות נפשנו עם שתיקת שנינו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות