“נינגל”, הוא הכרך הרביעי במתכונת סיפורית מיוחדת במינה, המכונה בשם “לוריאן”. כרכי הסדרה שהופיעו עד כה הם על־פי הסדר: “קיץ בדרך הנביאים” (1969), “המסע לאור כשדים” (1971) ו"יום הרוזנת" (1976). מן המשפט הבא, החותם את הכרך “נינגל” - הניחו הקוראים כי שחר עומד לפרוע את התחייבותו להרחיב את הסדרה מטרילוגיה, כפי שתיכנן תחילה, למתכונת בת 5 כרכים, אשר תישא את השם “היכל הכלים השבורים”, שֵם שאמור לציין את אחדותה הרעיונית של הסדרה כולה: “הרעיון הגדול של מיגבלות החומר כנגד אינסוף הרוח, של מיגבלות הגוף כנגד שפע הנשמה, של מיגבלות המשפחה החברה והמדינה כנגד מעמקי הנפשות הפזורות בכל אתר ואתר ומאותתות זו לזו מעבר לגבולות שבמרחב ומעל להבדלים שבזמן” (”נינגל", עמ' 16).

כמו כן הניחו קוראיו של שחר, שעל־ידי הרחבת מתכונת הסדרה “לוריאן” משלושה כרכים לחמישה, ישלב “המספר” את עצמו בעלילת “היכל הכלים השבורים”, כגיבור בזכות עצמו. כלומר: אם עד כה שילב את עצמו בטרילוגיה “לוריאן” כדמות בעלת נוכחות מוגבלת, המספרת על הדמויות הירושלמיות שהכיר מאז ילדותו ועד שנות בגרותו, במשך כחמישים שנים, יהפוך מעתה לדמות מעורבת יותר בעלילת הסדרה.

ואם עד כה הקפיד שחר על שיתוף שלושה דורות בעלילת סדרה והם: דורו של הבק הזקן, אביו של גבריאל לוריא, וג’נטילה אשתו ב"קיץ בדרך הנביאים", דורו של גבריאל לוריא בשני הכרכים הבאים, “המסע לאור כשדים” ו"יום הרוזנת", ציפו הקוראים ששחר יתרכז מעתה בדור שלו, מאז היה עדיין נער ואילך.

האנלוגיה בין הזמנים ובין הדורות - כך שיערו הקוראים של שחר - תעיד על אחדותה של התופעה האנושית: נפשו של האדם מסוגלת לחרוג מכל הממדים הריאליים (ממדי הזמן, המקום והמרחב), אך גופו כבול לממדים אלה ללא הפרד. ואמנם הפתרון האירגוני־מבני של כל הסדרה, שבעיקרון הינו כרונולוגי, לא נשמר בנוקשות בשלושת כרכי הטרילוגיה הנוסטלגית. להיפך: שחר נטה לשתף את הדמויות מכל הדורות בכל כרכי “לוריאן”, כדי לבסס תופעה זו המייחדת את הקיום האנושי.

יתר על כן:אף שבאחד משלבי הכתיבה של הסידרה התכוון שחר לכנות את כל כרכיה בשם “מגילות ירושלים”, חזר להדפיס אותם מעתה תחת השם “היכל הכלים השבורים”, כדי שכל כרכי “לוריאן”, כולל שני הכרכים שיהפכו את הטרילוגיה לסדרה בת חמישה כרכים, יעידו ביחד על הסתירה בין כלי־הגוף הפגומים לבין הנפש השופעת של האדם.

כל הציפיות וההשערות הללו לא התממשו לקוראים ב"נינגל".

*

נינגל היא נערה יפה וקסומה, אשר נגלית לעיניו של “המספר” באורה של מדורת ל"ג בעומר בילדותו, והוא בילה במחיצתה יום אחד בלבד, יום שכולו עונג בטרם נפטרה. אך אותו מראה בלתי־נשכח של נינגל, כפי שנחקק בזיכרונו אי־אז בירושלים, מתחייה בו כעבור כארבעים שנה בעיר פריז, שעה שהוא טורח בעניינו של ידידו, אהרון דן, ומחזהו “חזון האדם”.

דרכי־הסיפור של דוד שחר נגזרות גם הפעם, כמו בספרי הסדרה הקודמים של “לוריאן” מן המשימה שהציב לעצמו: לסגור על פער השנים שמפרידות בין שתי ההתגלויות של נינגל אליו. אף שנמצאים פתרונות פשוטים יותר לסגירת פער מעין זה, כגון: משיכה ליניארית עקבית של חוטי־העלילה בשיטה כרונולוגית כלשהי, אם מן העבר אל ההווה ואם מן ההווה אל העבר, המותאמת לקידום ליניארי של המאורעות הריאליסטיים החיצוניים - העדיף שחר עליהם את פתרון השזירה של אירועים מזמנים שונים ומרוחקים זה בזה - פתרון המאפשר להבליט גם התרחשויות הנפשיות, כגון פעולות ההיזכרות, ההזייה והחלום.

קורא המבקש לעמוד על כוחה של תחבולת־סיפר זו בכתיבתו של דוד שחר, חייב לקרוא ברציפות, ככל הניתן, את 120 העמודים הראשונים של “נינגל”. בקריאה רצופה יהיה נאלץ ללוות את “המספר” בעלילות השונות הנשזרות זו בזו ומתחברות אחת לרעותה, עד שהוא מגיע אל מעמד ההתגלות של נינגל לעיניו באורה של המדורה. ומכאן, אחרי שהקורא הצטייד בכל הדרוש כדי לקרוא את 100 העמודים הנוספים, יתקבלו על דעתו כאפשרי תוכנם, אשר מתרכז בסיפור אהבתו החד־פעמית לנינגל בעבר, בהיותו עדיין ילד בן עשר שנים, בירושלים של שנות השלושים.

קורא קצר־רוח, התובע ברוח הזמן חסכנות בקידום סיפור, כך שתביא אותו אל העיקר מהר ככל האפשר, יפסיד אם ידלג על 120 העמודים הראשונים של הסיפור על נינגל. פזיזותו אמנם תקצר את דרכו אל סיפור־האהבה, שהוא עיקרו של הרומאן “נינגל”, אך תגזול ממנו את הקשרו הרוחני של סיפור האהבה במועד שנרקם, לפני ארבעים שנה.

אותה “הקדמה” ב־120 העמודים הראשונים של הספר, שבה נשזרו עלילות שונות (זו של אהרון דן ושל שפרה’לה אשתו, זו של אריק ויסוצקי ושל אנסטסיה אמו, זו של לאה הימליך ובעלה ברל רבן, וזו של תומס אשטור, שהוא תמוז עשתרות, בנם של שני האחרונים ואחיה של לינה־נינגל), מדגימה את פריכותו של העולם הגשמי והמוחשי, העולם של “היכל הכלים השבורים”, אשר בו מטפל דוד שחר בכל כרכי הסדרה “לוריאן”.

מלאכת השזירה ב"לוריאן" יוצרת זימונים מפתיעים ומדהימים במישורי זמן שונים בין דמויות שצמחו במרחב גיאוגרפי אחד. התחדשותם של קשרים, אשר כמו־נותקו וגם נבלו, מפריכה את הגיונה של המציאות ומבטלת את יומרנותה להיות מלוא המציאות.

התגלותה של נינגל פעם נוספת לעיני “המספר” בפריז כעבור ארבעים שנה, ממש כפי שראה אותה לראשונה אי־אז בירושלים, מצדיקה מעתה את היתלשותו, במאה העמודים האחרונים של הספר, מתוך נופה הריאלי של פריז, כדי לקיים פגישה מחודשת עם נינגל, מרגע שנתגלתה לעיניו לראשונה באור המדורה בעבר, בהיותו נער בן עשר שנים, עד שנפטרה בטרם עת בהווה, כשהוא כבר גבר בסוף העשור הרביעי לחייו.

העלילה מלפני ארבעים שנה היא כעת מציאות לא פחות ממשית ממציאותה של פריז הסואנת, שבה מתרחש המעתק מזמן אחד למשנהו. לא במקרה נסגר דווקא הסיפור על אהבתו של “המספר” לנינגל, ואילו סיפור שהותו בפריז אינו נשלם, כי אחרי שהשלים להפשיר מן הזיכרון את סיפור אהבתו לנינגל, אין “המספר” מחזיר אותנו, הקוראים, להמשך מעשיו בפריז.

מכאן גם מתבררת תפיסת שליחותו של “המספר” ב"לוריאן". מוטל עליו להמחיש על־ידי מסירת קטע מן ההוויה בצורה רוויה, את מהותה רבת־הרבדים והמורכבת של המציאות. הנוכחי והמוחשי הינם תמיד קצהו הגלוי של הקרחון, של הגוש האטום המכונה בפינו “מציאות”. בעיני־הבשר אין אנחנו רואים כלום מלבד את הנוכחי והמוחשי, אך בעיני־הרוח מסוגל גם העבר להופיע במלוא החיוניות שלו באופן מפתיע. השליחות של “המספר” היא לפיכך להוליך את הקורא בדרכיה הנסתרות של המציאות המתעתעת הזו, כדי לאפשר לנו פגישה מחודשת ושלימה יותר עם טיבה.

*

ההתגוששות הבלתי־פוסקת בין השפע הנפשי ובין הכלים הגופניים הפגומים נבחנת גם ב"נינגל" מנקודת־מבט הומוריסטית. “המספר” של שחר הוא מין פילוסוף של החיים, המבסס את מסקנותיו הרציניות על הקיום על ריכוז משעשע של דוגמאות - ויהיו אלה דמויות או מצבים - על ההפכים שבאדם: המעמתים בו את הרציני עם הנלעג, ואת הנעלה עם המגוחך.

דרכי הסיפור האלה של דוד שחר מבליטות את כישרונו האֶפי, על־פי המסורת העגנונית, המשלבת שליטה בשזירה של חוטי־עלילה רבים בנימות־סיפור שונות של השפה. סגולותיו של שחר כאֶפיקן, הממשיך מסורת שכמעט ואין לה ממשיכים כיום, ראויות להבלטה מיוחדת לנוכח העובדה, שמְספרים מרכזים שלנו, שהתייצבו בסיפורת הישראלית אחרי דורו של שחר, עדיין כה מתקשים עם המתכונת של הרומאן. עמוס עוז אך זה גבר על המתכונת ברומאן “מנוחה נכונה”, מתכונת שאברהם ב. יהושע עוד כל־כך מתלבט בה, כפי שניתן היה להבחין ב"גירושים מאוחרים", ויצחק בן־נר אך זה התחיל להכשיר עצמו לקראת מתכונת זו ברומאן “פרוטוקול”.

*

כרכי “לוריאן” מהווים את החטיבה המרכזית בכתיבתו של דוד שחר, שלא לומר את המובן מאליו שהם גם מהווים את גולת־הכותרת של כתיבתו. אך מעצם התמשכותו של המפעל שלו כשתי עשרות שנים, סביר להניח, שתמורות שונות יחולו במפעל כזה ברבות השנים.

ולדידי, התמורה המעניינת ביותר ב"לוריאן" היא ההעתקה של תשומת־הלב מדמויות הגברים אל דמויות הנשים. את מקומם של הבק הזקן, גבריאל לוריא, ברל רבן, סרוליק שושן וגברים נוספים, תפסו יותר ויותר הדמויות של הנשים. כבר בכרך “יום הרוזנת” הועתקה ההתעניינות מברל רבן אל שושי רבן. וב"נינגל" כבר שולטות הנשים כמעט לחלוטין: שפרה’לה, לאה המליך, אנסטסיה ויסוצצקי, דבורה קלמנסון, ברונהילדה ורטהיימר ואחרות.

לינה־נינגל היא, כמובן, דמות יוצאת דופן בגלריה זו של נשים. בשל גילה הצעיר, טרם התבלטו בה עיוותי הסתירה שבין הגוף הבלה והרוח הנמרצת. לפיכך היא האשה הבתוּלית, המהלכת קסם על “המספר” המתאהב בה בעודו ילד. בזיכרונו היא חקוקה כקסם שאינו מתפוגג גם אחרי ארבעים שנה. אך כל שאר הנשים, אחרי שנישאו והשלימו לידות כבר מדגימות את אותה סתירה נלעגת שבין הגוף לנפש. יש בהן מרץ עצום והוא מתכלה על לא־כלום, כְּשָבְשָבוֹת ברוח הן מתקוממות ומתמוטטות, בהרף־עין הן הופכות מנשים כנועות לנשים שתלטניות, כאן הן נעימות ובסמוך אחר־כך הן ממררות לגבר את החיים. ובכל התהפוכות והתפניות הללו נאלץ לעמוד הגבר.

“המספר”, הלומד את אורח־הנשים מגברים מנוסים ממנו, שמע דברים מְאַלפים על הנשים מפיו של רחמים הנהג, הנתון לתהפוכותיה הרודניים של אנסטסיה ויסוצקי: “ואתה לך תדע מה מסתובב בראשה של האשה הכי אהובה בעולם, ולהיפך - ככל שתאהב אותה יותר, כן תדע פחות” (עמ' 89).

האפשרויות הסיפוריות בעיצוב דמותן של נשים כאלה הן, כמובן, רבות יותר, ודוד שחר מנצל אותן עד תום. הפרקים ברומאן המתארים את הנשים הבשלות וההפכפכות הם משעשעים במידה בלתי־מצויה. ואין זה מקרה, שלעומתן מצטיירת נינגל, על אף היותה דמות־שלֵמות ומהלכת קסם, כדמות מעט חיוורת וחד־ממדית. ממסכת הנשים ברומאן הזה ניתן לשער שבכרך הבא והאחרון של הטרילוגיה “לוריאן”, אחרי שהורחבה, יעמוד במרכז “המספר” עצמו, שיעיד בבגרותו מניסיון־חייו עם נשים, על היות העולם המוחשי “היכל הכלים השבורים”, היכל מרוּבה תעתועים ומרוּבה הפתעות.

קטע מעבר ד':    🔗

ההבדלים בין שתי הטרילוגיות:

בעוד שבטרילוגיה הנוסטלגית תיפקד “המספר” כנער בן 10 המעלה זיכרונות שהשתמרו אצלו מאז על גבריאל לוריא, הוא מנכיח אותו בטרילוגיה השנייה, האוטוביוגרפית, כגבר בן 40 המספר על עצמו כנער בירושלים המנדטורית בשנת 1936.

השפעת האירועים בחיי שחר על בכרכי הטרילוגיה הביוגרפית:

אינני בטוח אם תחושת האכזבה מן הרומאן “סוכן הוד מלכותו”, שהוא כרך עצמאי, ואינו חלק מהסדרה “לוריאן”, ואשר גם לא נדפס בהוצאה של “ספריית פועלים”, שהדפיסה את ג' כרכי הטרילוגיה הנוסטלגית (אלה שהופיעו בין 1976–1969), היא זו שגיבשה אצל שחר את התוכנית לכתוב טרילוגיה נוספת והיא הטרילוגיה הביוגרפית שתהיה המשך ל־ג' כרכי הטרילוגיה הנוסטלגית (אלה שהופיעו בין 1976–1969), אך עובדה היא שכעבור שש שנים אחרי שהשלים את ג' כרכי הטרילוגיה הנוסטלגית, התרכז שחר בכתיבת כרכי הטרילוגיה השנייה של “היכל הכלים השבורים” שהדפסתה הועברה ל"ספריה לעם" של הוצאת עם עובד, והיא הטרילוגיה הביוגרפית, שאותה לא תיכנן מראש לכתוב, כדי שתופיע ברווח שבין הדפסת הטרילוגיה הראשונה (הכרכים א’־ג') להדפסת הטרילוגיה השנייה, הביוגרפית (כרכים ד’־ו').

כאמור בסוף קטע המעבר הקודם, הופעת הספר “נינגל” ב־1983 - בהפרש של שש שנים משנת הופעתו של “יום הרוזנת” - סתרה את ההבטחה של שחר בהודעותיו המוקדמות לעיתונות, להוסיף ל- ג' כרכיה של הטרילוגיה הנוסטלגית 2 כרכי הרחבה, וליתר דיוק: תחילה הבטיח להוסיף כרך אחד שיהפוך את הטרילוגיה לטטרולוגיה (שהיא טרילוגיה בת 4 כרכים), ומיד אחר־כך בישר בהודעה נוספת שבדעתו להוסיף כרך נוסף, שיגדיל את הטרילוגיה הנוסטלגית ל־5 כרכים (אלה שהופיעו בין 1976–1969). הודעותיו אלה ביססו בי ספקות אם יממש בפירסום “נינגל” את החלטתו להתחיל ברומאן זה טרילוגיה חדשה, והיא הטרילוגיה הביוגרפית, שבכרכיה בולטת השפעתה של הידידות שלו עם מדלן נז' על תוכנם.

הופעת “נינגל” בהוצאת “עם עובד - ספריה לעם” כטקסט רצוף ללא חלוקה לפרקים הציגה נסיגה של שחר מהמחשבה להרחיב את הטרילוגיה הנוסטלגית בכרכים נוספים. עיכוב ממושך זה בין שתי הטרילוגיות של לוריאן מוסברת באירועים שהתרחשו בחייו של דוד שחר בעשור האמור, ובראשן - הידידות שהתהדקה בין שחר לבין מדלן נז', צרפתיה קתולית שתרגמה את ספריו של דוד שחר לשפה הצרפתית וביססה את מעמדו כסופר המעניין ביותר שספריו תורגמו בצרפת בשנות ה־70 וה־80 של המאה הקודמת.