“יום הרפאים” הוא הכרך החמישי של “היכל הכלים השבורים” - סדרת רומאנים שבפרסומה החל דוד שחר בשנת 1969. המונח “שער” מחליף כעת מונח קודם שניתן לכל חלק בסדרה והוא המונח “מגילה”, שעליו הכריז שחר בכרך “המסע לאור כשדים”. לשחר היתה אז כוונה לקרוא לכל הסדרה “מגילות ירושלים”, אך בצאת החלק השלישי - “יום הרוזנת” - התגבשה אצלו ההחלטה לחזור פעם נוספת לשמה הראשון של הסדרה - “היכל הכלים השבורים”.

חילופי השמות אפשר שאינם עניין מהותי, משמעותי יותר בעיני הוא השינוי שחל בינתיים בהיקפה של הסדרה. התוכנית המקורית של דוד שחר היתה תחילה לכתוב טרילוגיה. לפני השלמתה הכריז שחר שיוסיף עליה כרך שיהפוך את הטרילוגיה לטטרולוגיה. בהכרזה נוספת הודיע שיוסיף כרך נוסף לטטרולוגיה, שיהפוך אותה לסדרה בת 5 כרכים. אך בצאת “יום הרפאים”, כבר ברור שאין “מגילה” זו, או “שער” זה, בחינת סוף פסוק.

הכרך “יום הרפאים”, מבהיר יותר מכל כרכי הסדרה “לוריאן” הקודמים, שהסדרה היא כמו מזרקה מדהימה בעוצמת מימיה ובגיוון צורותיהם, ובדומה לאותן מזרקות מרתקות המופעלות בערי אירופה הגדולות היא מתעתעת לחשוב שהיא צורכת כל הזמן מים רעננים, והנה מגלה הכרך “יום רפאים” שהמתכונת “לוריאן” הורחבה על־ידי מיחזור חומרי־סיפור מהכרכים הקודמים.

הכרך “יום הרפאים” מצורף מארבעה פרקים קצרים הקשורים לברל רבן - הלא הוא המשורר “הכנעני” אשבעל עשתרות, שבסיפורו התמקד הכרך השלישי של הסדרה - “יום הרוזנת” - ומפרק ארוך, העוסק בלאה הימלוך, שהוצבה במרכז עלילת “נינגל”, הכרך הרביעי של הסדרה “לוריאן”.

הקשר בין פרקי ברל רבן ובין הפרק על לאה הימלוך הינו קשר חיצוני. שתי הדמויות כבר מוכרות לקוראי הסדרה, ו"ביום הרפאים" לא נוסף שום קו־אופי חדש לשתיהן. לראשונה נעדרת נקודת־מוקד, אשר תבהיר את מגמת־פניהן של חמש “נקודות־הציון” - המונח שבעזרתו ציין שחר את פרקי הסיפור בכרכים הקודמים.

רק אחד משלושת פרקי ברל רבן, והוא הפרק “עיניים לאשבעל”, מתקשר באופן רופף לפרק על לאה הימלוך. בפרק זה מועד ברל לפני הוד מעלתה הקיסרית של פרס, וכאשר הוא נושא עיניו לראותה, אין הוא מגלה אצלה הדרת־מלכות. היא נראית בעיניו כאחת הנשים הבּוּכַריות בירושלים, ויותר מאוחר, בשנתו, היא מתלכדת עם בת־השכנים בילדותו, עם אסתר.

פער דומה בין הדמיוני לממשי מתגלה גם בפרק המספר על נפילת הנהג דאוד לרגליה של לאה הימלוך. בעקבות התקלה הזו של דאוד מדמה לאה את עצמה לאלת הירח, ואת דאוד - לאהובה של האלה. בדומה לברל יגלה גם דאוד את ההבדל הניכר בין ההבטחה הזו למציאות: לא את אלת הירח פגש, כי אם אשה מיוחמת הנוהגת בפריצות.

אלא שלניגוד הזה בין כוח ההתאוות ליכולת הגשמתן - שהוא הניגוד בין עושרה ועוצמתה של הפעילות הנפשית לבין הדלות והמוגבלות של הקיום הגשמי־פיזי - כבר העמידה הסדרה הרבה דוגמאות קודם לכן, ולמען האמת, הדגמות מוצלחות יותר מן הנוכחיות. וגם בעניין זה, הרעיוני, מתברר עם הופעת “יום הרפאים”, שאפֵס כוחה של הסדרה להוסיף ולחדש.

יתר על כן: עם כל כרך נוסף ניכר, שהסדרה הולכת ומשתחררת מאותו מצע רעיוני, שהודגש בכרכים הראשונים, בכרכים “קיץ בדרך הנביאים” ו"המסע לאור כשדים". כוונתי לאותה הדגשה על חלוֹפיוּת האדם ועל נצחיות ההוויה. מאז חוזר ומופיע הרעיון הקבלי־לוּריאני גם בכרכים המאוחרים - וגם בפרק “לילה בגן השושנים” ב"יום הרפאים" - אך לא עוד כעניינה העיקרי של העלילה, כי אם כאיזו תזכורת (ולרוב בפי “המספר” עצמו ) שהעלילה יכולה גם בלעדיה.

התמסמסות המוקד הרעיוני של “לוריאן” חלה בד בבד עם התרחקותה של הסדרה מגיבורה העיקרי - גבריאל לוריא. בכרכים הראשונים הוצג גבריאל לוריא כאב־רוחני ל"מספר", זה שמעלה בכרכי “לוריאן” זיכרונות מאותם ימים רחוקים בשנות השלושים והארבעים בירושלים, כאשר היה נער המתאבק לרגלי גבריאל לוריא הנערץ עליו.

גבריאל לוריא היה דמות מרתקת, תערובת של בקיא בהוויות העולם עם מי שמבטו מבקיע אל מעבר להם, אל הסודות הגנוזים בהם. לא במקרה נקראה הסדרה על שמו - “לוריאן”. בכרכים האחרונים נחלשת הצמידות אל דמותו, הופעותיו נעשות יותר ויותר נדירות כדמות משנית בעלילות של דמויות אחרות. ב"יום הרפאים", למשל, הוא עושה דברה של לאה הימלוך בהתוועדויות המגוחכות שהיא יוזמת. בכך הפך גבריאל לוריא מדמות מוליכה ב"לוריאן" לאחד השותפים הזניחים בה, ולמרבה הביזיון, לשותף שולי בהמולתה של המציאות הגשמית. כלומר: כאשר פסקו מושגי־הערך המיסטיים של גבריאל לוריא להתמודד עם התיפלות של המציאות - החלו להתרופף גם חישוקיה של הסדרה כולה.

דמויות נלעגות דחקו את גבריאל לוריא. רובן נשים טרחניות וקולניות מסוגה של לאה הימלוך, נשים שככל שגופן קמֵל ומתבלה, כך הן נעשות טרחניות יותר וגועשות כהר־פרצים. על־ידי הצבת נינגל הבתולית והאלוהית־באמת מבליט שחר את כוחן של הנשים הללו לייצג את המציאות הגשמית כפי שהיא - מציאות של פריצות וערווה פעורה, כפי שגילה דאוד במחיצתה של לאה הימלוך.

ואכן, פרקי הסיפור, שהיו בכרכים הראשונים מעולפים במיסטיקה ובפנטזיה - בזכות דמותו של גבריאל לוריא ודמויות דומות לו ברוחן - הפכו לפרקים פֶליטוֹניסטיים יותר ויותר בכרכים האחרונים. הם מצחיקים מאוד ומשעשעים ביותר, בזכות דמויות כמו לאה הימלוך, אנסטסיה ויסוצקי ודבורה קלמנסון, אך אין הם מתיישבים עם רוחם של פרקי הכרכים הראשונים ועם מגמתם הרעיונית כפרקי ביקורת על המציאות הגשמית שהיא מציאות של “כלים שבורים”.

אין ספק, שחר נהנה ממפעל חייו המרכזי. הוא משתכר מן האפשרויות הבלתי־מוגבלות שהמתכוֹנֶת הפתוחה של הסדרה פתחה לפניו. מתכונת פתוחה זו מאפשרת לשזור בכל כרך דמויות חדשות כשם שהיא מאפשרת לפתח חוטי־עלילה נוספים. זו הסיבה, כנראה, מדוע לא נחתמה הסדרה בכרך החמישי, כפי שתיכנן.

אך לא זניחתו של התכנון המקורי מדאיגה - אילו הצליח שחר לקיים את חיוניותה בלי לפגום באחדותה של המתכונת. ולכן כה מצער, שאורכה של היריעה הסיפורית מושג לאחר חמישה כרכים, כפי שרמזתי בפתיחת המאמר הזה, על־ידי מיחזור חומרי־הסיפור.

רמזי המיחזור היו כבר ניכרים בכרכים הקודמים, אך הקילוחים המעטים הלכו והתעצמו, וכעת הפכה תופעת המיחזור לתופעת־קבע מביכה, כאשר קטעים שלמים מן הכרכים הקודמים מצוטטים בשלמותם בכרכים המאוחרים, ואותם אירועים, שכבר סופרו, משולבים מאוחר יותר בהקשר המסביר אותם אחרת. בכרך “יום הרפאים” מספרם של הקטעים הממוחזרים כבר כה ניכר עד ששוב אי־אפשר להתעלם מן התופעה. הדוגמאות שלהלן ידברו בשביל עצמם.

סיפורם של פרופ' ורטהיימר ואשתו ברונהילדה סופר והוזכר מספר פעמים בכרכים השונים של “לוריאן”, זהו סיפור־אהבה בין שני אנשים השייכים לדתות שונות, והוא גם סיפור שינוי מעמדם בארץ. מי שהיה פרופ' בחו"ל הפך בארץ לרוכל מוצרי סדקית בירושלים. ב"יום הרפאים” מסופר סיפורם פעם נוספת (עמ' 94–91), ממש כפי שסופר בכרך השלישי (“יום הרוזנת” עמ' 38–34) על צוואתה המפתיעה של ברונהילדה, המבקשת להיקבר תחת שמה היהודי, ועל החלטתו של ורטהיימר להקים לה מצבה כרצונה על־ידי מכירת הכינור שלו לבּוּלוּס אפנדי.

וכזה הוא גם שינוי המדהים במהלך חייו של הנהג דאוד - שזנח את מישרתו, הפך למוסלמי קנאי, ניצב בראש הפורעים ביהודים ונדקר למוות בידי גבריאל לוריא. אף שסיפורו זה של דאוד כבר סופר בהרחבה ב"יום הרוזנת" (עמ' 139–136), קטע שלם משולב ממנו כלשונו ובהקשר חדש ב"יום הרפאים" (עמ’191–188).

ב"יום הרוזנת" הוסברה שיבתו של דאוד לחיק האיסלם בעלבון שספג מאוריתה שדחתה את אהבתו אליה. ב"יום הרפאים" ניתן הסבר אחר לדבקותו המחודשת של דאוד באיסלם - תוצאה של התיעוב שמעוררת בו לאה הימלוך, המבקשת להיבעל על־ידו: “כן כן, המוּאָזין צדק כשאמר ביום שישי שעבר, שהן כולן זונות, כל אלה היהודיות זונות הן ובלי שום בושה, ובלי שום כבוד לבעל - לבושות כזונות ומדברות כזונות וממלאות הארץ זנונים ומשתלטות עליה בזימתן ובמזימותיהן, שלטון מצח־אשה־הזונה!” (עמ' 186).

כאמור, התופעה לא התחילה ב"יום הרפאים". קטע הלוויתה של נינגל בכרך הקודם, מזכיר ל"מספר" את הפעם הראשונה שבה ראה קבורה של מת (עמ' 213–212). הקטע מצוטט כולו מתוך הכרך הראשון, “קיץ בדרך הנביאים” (עמ' 19–18).

אך מלבד שילובם של קטעים כלשונם בכרכים המאוחרים קיימת גם תופעה נוספת, המלמדת על מיעוט שליטתו של “המספר” בחומרי־הזיכרון ועל אי־יכולתו לארגן את השפע במבנה מתוכנן. כבר לאחר ג' הכרכים הראשונים, החלו להופיע בכרכים המאוחרים איזכורים של פרשיות, שכבר סופרו בכרכים הראשונים, והם מחייבים השלמת־קריאה במקום הקודם שבו הופיעו. מספרן של ההפניות אל ספרי הסדרה הקודמים הוא כבר ניכר ממש ב"יום הרפאים", אם בגוף־הסיפור (בנוסח: “כפי שכבר סיפרתי לכם בספר…”) ואם כמראה־מקום בשולי העמוד.

מכל הדברים האמורים האלה משתמע, ש"לוריאן" איבד כיוון מוגדר וברור. דוד שחר שבוי בתוך ההיכל שלו, חוזר ומרכיב מן השברים הרכֵּבים חדשים, אך במשחק הממַכֵּר הזה הוא מאבד את שליטתו בתבנית הגדולה של הסדרה. ואנחנו, הקוראים, הולכים בעקבותיו בתוך המבוך ותוהים: לאן הוא מוליך אותנו? האם קיים מוצא מן המבוך שפיתח בחמשת הכרכים של “היכל הכלים השבורים”?

קטע מעבר ה':    🔗

בשלב הזה, אחרי שפירסם את 2 הכרכים (“נינגל” ו"יום הרפאים"), שתיכנן תחילה להוסיפם לטרילוגיה הראשונה (כרכים א’־ג', שהם כרכי הטרילוגיה הנוסטלגית) כדי להרחיבה, ולסיים בה את “היכל הכלים השבורים”, שינה את דעתו והוסיף לשניהם את הכרך “חלום ליל תמוז”, שבעזרתו הפך את שלושתם לטרילוגיה השנייה שלו (כרכים ד’־ו', שהם כרכי הטרילוגיה הביוגרפית).

כזכור, בין שתי הטרילוגיות פירסם שחר את “סוכן הוד מלכותו”, המקביל בזמן העלילה שלו לתקופת המנדט בשנת 1936, אך אינו משתייך ל"היכל הכלים השבורים". ואחרי שבעטיו נפסק הפרסום של כרכי “לוריאן” במשך 6 שנים, מאז התפרסמו הכרכים של הטרילוגיה הנוסטלגית, שנחתמה ב"יום הרוזנת", החל לפרסם את כרכי הטרילוגיה הביוגרפית, שאותה החליט שחר להתחיל בכרך “נינגל”.

בעוד שבטרילוגיה הנוסטלגית התרכז שחר בשנת 1936 בירושלים המנדטורית ובחייו של “המספר”, שבאותה שנה היה נער בן עשר, הוא הנכיח את עצמו בטרילוגיה השנייה, האוטוביוגרפית, כגבר בן 40 המספר על קורותיו כסופר המחלק את חייו בין ביתו בירושלים לבין צרפת, שבה זוכים ספריו להיתרגם ולהערכה.