א.    🔗

היתה עת רצון ושעת התעוררות בעולם, והיו בני־אדם כמהים ונכספים לאלהים, תאבים לעשות רצון קונם ולהידבק בו. היו מסתגפים ונלחמים בבשרם, רוצים להכניע את גופם שלוקח מן האדמה על סערת תאוותיו, ונמשכים לשוב למקור מחצבתה של נשמתם. ראה השטן שממשלתו הולכת ומתמוטטת, וקפץ ועמד בראשם, והתחיל למנעם מן הקטנות ולהשיאם לגאולת עולם. דיבר אליהם בפה מדבר גדולות, וצירף כוונות טובות למעשים רעים. החניף להם. גנב את לבם, ונתן להם תורת פלסתר. לימדם שלא במעשה עיקר אלא המדרש; שכל העולם כולו אינו עומד אלא על האמונה; שאין דבר גדול בעולם מן האהבה; שחוטא שאוהב את האלהים הריהו צדיק גמור – ומי שלא טעם טעם חטא אינו יכול לחזור בתשובה.

קיבלו הבריות את תורתו ולמדו לדבר גבוהה, לדרוש נאה, ולחיות באמונתם, בדיבורם ובאהבתם – וזחה עליהם דעתם.

התפרצה החיה שבאדם מכלובה ויצאה ונראתה בצלמה האמתי. כבו ניצוצות של רחמים שמאירים בנשמתו של אדם, ואנקת חללים מפרפרים ביסורי גסיסה ערבה לאוזן משירת מלאכים. מרוב אהבה לכל היצור. בשמו של זה שהעלה את עצמו לעולה לכפר על כל העולם כולו, כיתתו אתים ומזמרות לחרבות וחניתות, והלכו לזרוע זרע אהבה, סליחה ומחילה באדמת חטא ויסורים, ולהוריד את מלכות השמים על הארץ בדם, ואש, ותימרות־עשן. היתה ידם אחת אוחזת צלב ותמונות מעונים על אמונתם ומתפללים על מעניהם, ובשניה חרב פיפיות להשמיד ולאבד ולהעלות עולות־אדם – שלא לרצונם – על מזבח האהבה ומלכות־השמים. היה הפה מתנאה בדיבור ומגבב מליצות על אהבת שונאים, ונתינת לחיים למכים, ואי־התנגדות לרע – והשינים טורפות, והציפרנים דורסות, וממלאות את הארץ אכזריות רצח לשם־שמים. מכל הערים והמדינות יצאו מחנות מחנות של חיות־אדם, צמאות דם ועיניהן לשלל, רוממות אל בגרונן וחרב פיפיות בידן, והלכו לכבוש את ארץ־הקודש מידי הכופרים זעומי־אלוהים, ולהכין את כל העולם כולו, בדם ואש, ולקראת מלכות השמים שירדה לארץ. הלך השטן בראשם וטיהר אותם מעוונותיהם, כיפר על פשעיהם, וחיטאם בדם חלליהם, והיו רוצחים וחומסים לשם־שמים, בכדי לגאול את קברו של אותו חולם גלילי שנעשה על ידם למשיח־שקר, ולחנק את כל העולם כולו באהבה ולהציל את הנשמות העלובות מדינה של גיהינום.

בדרך נמלכו בדעתם ואמרו:

– למה זה אנו הולכים לחפש את הכופרים בארצות נכריות ורחוקות, והם הלא יושבים בתוכנו, ולבנו עליהם ועל ענשם הצפוי להם בעולם הבא. הבה נרחם עליהם תחילה, ונציל את נשמותיהם מדינה של גיהינום ונביאם למלכות השמים.

והתנפלו על אותה אומה שמחלציה יצאו גואליהם ומשיחיהם, ללמדה בחרב ואש תורה שדבש וחלב תחת לשונה. ואותה קשת־עורף אטמה את אזניה והקשיחה את לבה, ולא רצתה לקבלה; עצמה את עיניה ולא חפצה לראות, שמשיח זה שהיא מחכה לו כל ימיה ומתפללת על בואו כבר בא וגאל את העולם באמונה ואהבה. אומה זו היתה עומדת ותובעת מעולם שכולו טוב מעט צדק ויושר, וקורטוב של חיי קדושה וטהרה במקום תשעה קבים של שיחה נאה ודיבורים נשגבים. היתה מחאה חיה נגד כוחם של אגרוף־רשע ולשון־רמיה. והוסיפה לעורר את האדם לדרוש את האלוהים ולחפשו, ולא לכפות הר כגיגית על חבירו. והיא שדיברה בשמו של אל קנא ונוקם שבסופה וסערה דרכו וענן אבק רגליו, מייבש ימים ומחריב נהרות בגערתו ומתיך צורים בחמתו – ולבה היה מלא חמלה ואהבה לכל היצור – נצטנפה ונתכווצה בתוך שיריונה של האמונה, סבלה כל יסורי עולם, ועמדה על דעתה ובאה באש ובמים בכדי להימלט מגאולתו של אלהי האהבה. אף היא לבשה אכזריות ועקרה מידת הרחמים מלבה, ואבות שחטו את בניהם יחידיהם ובירכו על השחיטה. עמדו על שפתי נהרות ובבתי קברות, רחוצים וטבולים ועטופים לבנים, גומלים חסד וממהרים לשחוט זה את זה, כדי שלא יפלו בידיהם של אותם קדושים שהולכים להביא אהבה ואמונה וגאולת־עולם, ולהוריד את מלכות־השמים לארץ.

היתה עת פקודה לישראל, באו עד משבר וחבלי־משיח אחזום – והגואל לא בא.

וישראל שאי־אפשר היה להתיקם מן האדמה הטמאה ולהקדישם למלכות־השמים, ברחו מן הארץ ועלו ושכנו במעונות שחקים, וישבו והתאבלו על גלות־השכינה וצערו של הקב"ה, והיה לבם מלא חמלה על באי־עולם עוורים ואומללים. וביום־דין היו עומדים ומתפללים עליהם שיימלאו דעת אלהים כמים לים מכסים.

התחילו ישראל חולמים בהקיץ, צמחו להם כנפים והיו מרחפים בשמי שמים, בין מלאכים ושרפים. בה בשעה ששונאיהם באו להוריד את השמים על הארץ – קידשו אלה את הארץ, פשטו את גשמיותה מעליה והעלוה לשמים. בימים ההם נתפשטה חכמת הקבלה והכל היו עוסקים בה. התעמקו בקבלה־עיונית ודרשו בסודות היצירה; תלו תקוותם בקבלה־מעשית שאפשר להשביע על ידה פמליה־של־מעלה, לשעבדה לרצונם של צדיקים לתשועת ישראל ולגאולת עולם.

בימים ההם נתגלה ספר הזוהר, ספר סוד שיח שרפי קודש שכתבו רבי שמעון בן יוחאי בשעה שנתחבא מפני מלכות רומי הרשעה בין הרי הגליל.

ומלאו ימי הגאולה. רחף באווירו של עולם קול צילצול כבליו של משיח שעמדו להינתק. נשמעה בכייתו של בן־דוד שיוצאת מהיכל קן־ציפור ומחרידה את כל העולם כולו. נגלו יסוריו וגעגועיו לגאול את עמו. נתעוררו געגועים סוערים לגאול את מלך המשיח, לנתק את כבלי־זהבו ולהוציאו לחפשי – להיגאל ולגאול.

תקפו כיסופים את לבם של ישראל ונפשם כלתה לארץ הקדושה. ביקשו למלא את פגימת הלבנה, לגאול את השכינה מגלותה, להשלים את שמו של הקב"ה ולתקן את כסא־כבודו השבור. רצו לבוא עד לפני הכותל המערבי, לחונן את עפרו, לנשק את אבניו, ולמלא את כוס־הדמעות. ביקשו לבוא עד מערת־המכפלה ולספר לאבות והאמהות על בניהם האובדים והנידחים. חפצו לעורר את אמא רחל והרועה הנאמן ולהקים את כל הצדיקים והקדושים מקבריהם. שילכו עד לפני כיסא־הכבוד, לקרוע שחקים ולפתוח דלתות כלאו של משיח – לנתק את כבליו, לרפא את פצעיו ולהכין אותו לגאולה.

 

ב.    🔗

בימים ההם חי בטולוזה של צרפת מקובל אחד ושמו רבי יוסף דילה ריינה. הוא היה חוטר מגזעם של קדושי שטרסבורג, מאלה שנמלטו מידי הצלבנים ורצו להתיישב בספרד ולא עלתה בידם, ונשארו בטולוזה הסמוכה לגבולים. עסקו בסחר של אבנים טובות ונתעשרו, וזכו לשני שלחנות.

עוד בימי ילדותו הכירו בו שנוצר לגדולות. היה הולך וחולם ואש הקודש בוערת בעיניו החומות־שחורות. גדל והיה גבה־קומה, קיפח ויפה־תואר, והפליא את העין ביופיו. ישב ועסק בתורה והתעמק בה, ועד שלא יצא מימי בחרות היה לאחד מגדולי דורו. היו רבנים מריצים אליו שאלות ותשובות, ופסקי הלכה נחתכים על פיו. העמיד תלמידים הרבה והשביעם בתורתו – והוא עצמו רעב וצמא ומשתוקק. צמאה נפשו ונשמתו כמהה למשהו שלא מצא אף בין הפנינים היקרות ביותר שהיה דולה מעמקי ים־התלמוד. היה לבו נמשך לאין־סוף, לנסתר ולמעורפל, ועיניו חודרות בכל ורואות את החלל הריק, ומחפשות עולמות אחרים. צמא וערג רבי יוסף למקור מים חיים. ומימיו של ים־התלמוד הגבירו את צמאונו. יודע היה שיש קול השם שיוצא מתוך דממה דקה וחוצב להבות אש בנשמתו של אדם. פעמים שאף הוא שומע הדו, והוא מתלבה באש־קודש ונשמתו עולה למקור מחצבתה, החלל מתמלא ויפה לו. היה משתוקק ונכסף לרגעי עליה מועטים אלה ונפשו יוצאת אליהם, והוא משיבה בדברי נביאים ובחלומות האגדה.

צרה לו עירו והיה מתהלך בתוכה כזר. רצה לעזבה ולילך למקום שאין מכירים אותו, לברוח מן הכבוד שחלקו לו, אלא שכותלי בית־המדרש סגרו לפניו את הדרך, ולא היה יכול ליצא מתוך דלד אמות של הלכה.

הרבה פעמים ביקשו לשים עטרת־רבנות בראשו, עוד בימי בחרותו היו באים אליו שליחי קהילות קרובות ורחוקות ומפצירים בו שיבוא ויורם דרכי חיים, והוא שנא את הרבנות ולא רצה להשתמש בכתרה של תורה. כשהגיע לפרקו תפס מעשי אבותיו בידו. היה עוסק בסחורתם ומרבה בנסיעה, מתבונן בכל דרכיו ודורש במופלא ממנו, ועסק לו בנסתרות – ונפשו לא נחה עליו ולא שככה סערת געגועיו הכמוסים.

לא הוברר לו מקור כמיהתו וכיסופיו, יודע היה שחסר לו משהו, אלא שלא ידע מהו. הכל פגום ותפל, והוא חסר שלימות. פגימות אלו היכן הן – בנפשו או בעולם שמחוצה לו? כבר למד ושנה, עסק בסחורה, עבר ימים ומדינות, אף לסיעות של מקובלים נטפל ודרש במעשה־בראשית ומעשה־מרכבה – ועדיין לא ריווה את צמאונו. תאמר, לגדולות נוצר – גדולות אלו מהן?

בא לספרד וגדולי המקובלים הכניסוהו לפרדס. מסרו לו ספר הזוהר וגילו לו רזיו. נפתחו השמים וניגלו לו עולמות חדשים.

שב לארצו ולעירו, חזר לתורתו וסחורתו. לפרקים היה עוזב את הכל ופורש מן הבריות ומתבודד בין ההרים. מתגלגל בשלגם הטהור ומרגיש בקרבתו של הקב"ה כביכול. מתבונן הוא בסודות היצירה. רוצה להכיר את בוראו, להבין את דרכיו ולהידבק בו. תהומות נפתחים תחת כפות רגליו, חיות־רעות עוברות עליו כשהן נוהמות ומטילות פחד – והוא כולו דבוק בבוראו ואינו מפסיק. קול דממה דקה יוצא והולך מסוף העולם ועד סופו. הכל ער וחי ומלא סודות ופלאים. רוכסי הרים ועצי־אל פושטים ולובשים גוונים. השמים זרועים כוכבים גדולים ונוצצים – וכולם רומזים לו חיבה. שומע הוא שיחת עשבים ושירת פלגים וסוד לחש רוחות קלילות וחרישות. הולך הוא בעולמו של הקב"ה, מאזין ומקשיב שמחתה של הבריאה וצערה ומתייחד עמה, שופך שיחו ומבקש פתרון לחידת חייו. היה חוזר לעירו ער ורענן ולבו מלא קדושה. נתחדש כוחו ושוב יכול הוא למשוך בעול ולחיות־חיי חולין בטהרה.

פעם אחת חזר לעירו ומצא אותה בחורבנה. נהרס ביתו ואבדו קנייניו. קרוביו וריעיו נהרגו על קידוש־השם, ובתי כנסיות ומדרשות היו למכלאות חזירים. בה בשעה שהיה הולך ומתבודד בין ההרים, מתבונן בספר־יצירה ובזוהר הרגיע יצא גזירת־הרועים והחריבה כל קהילות הקודש שבצרפת.

היה רבי יוסף בוכה ומתאבל על חורבנן של קהילות ישראל. חזר וברח מן האנשים והיה תועה ביערות שבין ההרים, והרבה תולעי־ספקות היו קוססות בלבו. ידע שכל דרכיו של בוראו אמת וצדק הן, ואסור להרהר אחרי מידותיו, אלא שאותן שאלות עתיקות לא חדלו לנקר במוחו:

– “מדוע דרך רשעים צלחה?”: “מפני־מה צדיק ורע לו, רשע וטוב לו?” הקב"ה נפרע מישראל על שחטאו לו, ואומות־העולם חוטאות ופושעות וחיות חיים של ברכה והצלחה. הרי בנים למקום אנו – כיצד אפשר לאב להתאכזר על בניו? רחמן – איה רחמיך!

רצה לגרש אותן שאלות וספקות ולא יכול. היו יתושי־הרהורים אלה מנקרים במוחו ואי־אפשר היה להשתיקם. היה הולך עגום ומרוגז כל הימים, וקנאתו לעמו בערה בלבו. היה נאנח ושואל: עד מתי, אלהים עד מתי!

היה הולך ומתעמק בחכמת הקבלה, רוצה להפיג את צערו בסודותיה. העמיק חקר בספר הזוהר, עד שנפתחו לו השמים, ואור־הגנוז הופיע לו ומצא פתרון לשאלותיו וספקותיו. ראה שהקליפות תפסו את הארץ וטימאוה, והרבה ניצוצות קדושה נפלו בידיהן. השטן מושל בבאי־עולם הוא רימה את בני־האדם והם עובדים לו וקושרים כתרים לראשו. גדול כוחו של סמאל, הנחש הקדמוני, וקשה להוציא את בלעו מפיו. לא נוצר הרע בלבו של אדם, אף לא ניטע ונשתרש בו, אלא שהוא כמצודה רעה פרוסה לו לצוד את נשמתו, ובני־אדם הם כדגים שנאחזים בה, והם עומדים ומפרפרים בתוכה כל ימיהם, רוצים להימלט מתוכה ואינם יכולים. נסתכל ברשעים וראה כמה אומללים ועלובים הם ברשעתם. אי־אפשר אפילו לכעוס על אותם עלובים שבעלובים, שאין להם מנוחה בעולם־הזה ועל אחת כמה וכמה בעולם־הבא. צריך להוציאם מידיו של סמאל הרשע, לגאול את נשמותיהם האובדות, לצרפן ולזקקן: להוציא ניצוצי־קדושה אלה שנפלו לבין הקליפות ולהעלותם למקור מחצבתם. הוסיף להסתכל ולהתבונן בעולם ונתמלא עליו רחמים – רחמנות על כל העולם כולו. חייב אדם לשנוא את מקורו של הרע ולהילחם בו כל ימיו. צריך להכניע את הקליפות ולשרש את החטא – “יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם”. מצא שלא רק הארץ אובדת בעניה ובאבלה, אלא שהשמים אף הם מליאים צער ודמעות. אף במרומים אין שלימות, כביכול, ואפילו כסא־הכבוד אינו שלם כל זמן שישראל בגלות. אף הקב"ה גולה בשמי מרומיו, והוא קושר מספד ובוכה תמרורים. ספגה נשמתו של רבי יוסף צערם של הבורא והבריאה, ויחד עם דרי־מעלה ודרי־מטה התחיל כוסף ומתגעגע לתיקונו של עולם וגאולתו.

 

ג.    🔗

עזב רבי יוסף דילה ריינה את הארץ והיה מטייל בפרדס וחי בשמי־השמים, עד שנהרו לו שבילי רקיע כשבילי טולוזה. נפתחו לפניו כל שערי ארמונות וסתרי היכלות. קידש וטיהר את עצמו, והלך אצל מלאכים ושרפים. נטפל להם עד שהכירם וידע את כוחו של כל אחד ואחד מהם.

נפקחו עיניו וראה שכל העולם כולו הוא בגלות, ואף השמים עומדים ומצפים לתיקון ולגאולה. הכל כושלים וכורעים תחת עולו של סמאל הרשע, ורובצים תחת משא של רשע ועוול, והם כמהים ונכספים למשיח שיבוא ויגאלם, ונפשם כלה אליו. משיח עצמו אף הוא יושב ומצפה לגאולתו, שייגאל ויגאל. אין משיח נגאל לא על־ידי מלאך, ולא על־ידי שרף, אלא גאולתו תלויה בבשר־ודם. אדם מן האדמה, שרצונו חפשי ויצרו משיאו לעבירות, והוא מתגבר עליו ומושל בו – הוא שבכוחו לנצח את השטן ולהכניע את הקליפות. אין התעוררות של מעלה באה, אלא אם התעוררות של מטה מקדימה ויוצאת לפניה. משיח יושב בהיכל־קן־צפור, ידיו אסורות בכבלים של זהב, ומחכה לאדם, שיבוא וינתק את כבליו וימס את אסוריו. כל יום בת־קול יוצאת מכסא־הכבוד, מכרזת ואומרת:

“פתחו לי פתח כחודה של מחט, ואפתח לכם כפתחו של אולם. שובו אלי ואשובה אליכם!”

ניצנץ לו רעיון נשגב במוחו של רבי יוסף דילה ריינא…

לא לבש עדיין אותו רעיון שום צורה, ולא יכול מוחו של רבי יוסף עוד לתפסו ולהקיפו ולהשיגו בשלימותו, ואי־אפשר היה לו עדיין אפילו לציירו בדמיונו. היה פורח וגדל ומשתגשג בעמקי נשמתו. תקפו אותו געגועים סוערים שהלכו ונתגברו ונתעמקו מיום ליום. נתמלא לבו אהבה ורחמים. ונתעוררה בנפשו תשוקה עזה לניתוק כבליו של משיח. נכמרו רחמיו על כל העולם כולו, שסובל ומעונה תחת עולו של סמאל הרשע, והוא עומד ומצפה לגאולה שתבוא על־ידי בשר־ודם. גדל צערו ונכמרו רחמיו, והיתה נפשו יוצאת מרוב כיסופים ונשרפת בשלהבת אהבתו לכל היצור.

שמע קול שיוצא מעמקי נשמתו, קורא ואומר לו:

– עורה, יוסף! עד מתי תשב ותחכה? עלה לארץ־הקודש. שם תעיר את האבות והאמהות, הנביאים והצדיקים. אל תשקוט ואל תנוח עד שתעבור ממשלת זדון מן הארץ.

–––––––––––––––––

אחרי הרבה ימים של נדודים ותלאות, סכנת־דרכים וטילטול־אניות, בא רבי יוסף דילה ריינה לארץ־הקודש. נפל על סלעיה של יפו ונשק אותם, וריווה את עפרה בדמעותיו החמות. מיהר והלך לירושלים והולם לבו גבר על הד פעמי רגליו היחפות. היה ממהר והולך, לא עמד לנוח ולא הביט לצדדים. ארכו לו הרגעים והיו לשעות, והשעות לנצחים, והוא – נפשו כלה ולבו יוצא לבוא עד לפני הכותל־המערבי, לשפוך את שיחו לפני מצבת הקודש; לספר לאבניה על הצרות שראו עיניו בארצות הגולה. כיוון שהגיע לירושלים וראה אותה בחורבנה ובעזובתה נקרע לבו בקרבו. כשהגיע להר־הבית וראה מסגד עומד שמתנוסס מעל למקום שכתוב בו: “והזר הקרב ימות”, נפל לארץ וקונן קינה מחרידה. היה בוכה ומקונן עד שנתעלף ונרדם. ראה בחלומו ירושלים־של־מעלה ובית־מקדשה שחרב, וכסאו של סמאל הרשע שעומד מכוון כלפי מסגד עומר שלמטה, ומנקר את עיניהם של המלאכים הנקראים אבלי־ציון, שיושבים ובוכים על חורבן בית־המקדש. היה בוכה בחלומו ולבו כואב, עד שנתעורר מרוב לחץ. ראה ערבי פרא שעומד עליו ומכהו, מחרפו ומגדפו, ומגרש אותו משם.

בלב מלא צרה ויגון הלך עד שהגיע לקברי המלכים והנביאים – ואף משם גרשוהו.

גרשו אותו מעיר־הקודש, והיה הולך מוכה ופצוע בדרך בית־לחם, להשתטח על קברה של רחל אמנו, לחבק את מצבתה ולחונן עפרה; לשפוך את מר־רוחו לפניה ולספר לה מצער בניה האומללים; למסור לה משהו מכל אותם היסורים והעינויים שראו עיניו בארצות הגולה ואף בארץ הקדושה. לעורר אותה לילך עד לפני כסא־הכבוד, לתבוע את עלבונם של בניה האובדים והנידחים. לא הגיע לקברה של רחל אמנו עד שגרשוהו אף משם.

נפל לארץ עייף ויגע ונתנמנם. ראה בחלומו אמא רחל שקמה מקברה וניגשה אליו, הרימה אותו מעל הארץ ורחצה את פצעיו בדמעותיה החמות. נשקה לו על ראשו, וליטפה אותו ולחשה לו ואמרה:

– יוסף בני! גלוי וידוע לפני צערך וצערם של בני, שהוצבר בכל אותם הדורות של פורענות ופגעים־רעים ונשתפך לתוך נשמתך. אתה הבאת אותו צער עתיק־ימים לשפוך אותו בחיקם של אמם ומולדתם – ומנעו בידך. כך דרכו של סמאל שר של עשיו – לשטן הוא עומד על בני כל הימים. חזק, בני, ואמץ, הן לגדולות ונפלאות נוצרת! אתה תכניע אותו, וכל תחבולותיו לא תועלנה. לך על שפת הירדן עד שתבוא לארץ הגליל. שם תעורר את הצדיקים והחסידים ותקימם מקבריהם, והם יסייעו בידיך. אף אני אלך עמהם עד לפני כסא־הכבוד, ואתבע את שכר פעולתי ותקוות אחריתי. מנע קולך מבכי, יוסף בני! לך ופדה שמים וארץ העומדים ומצפים לגאולה.

התעורר רבי יוסף דילה ריינה והתחזק והלך עד לשפת הירדן. טבל במימיו והחליף כוח והתרענן. הלך על שפתו של הירדן וקרא:

“בן עמרם, בן עמרם, עמוד וראה צאנך שקרעון זאבים!”

הלך על שפתו של הירדן עד שהגיע לגדותיו של ים־כנרת, לטבריה. ירד וטבל בחמי טבריה. השתטח על קברו של רבי מאיר בעל־הנס, ובכה מקירות לבו. סיפר לו על הצרות והפורענות, והתפלל.

הלך משם ועלה בהרי הגליל עד שבא לצפת. נראתה לו העיר ונתיישב בה. היה יושב בצפת בודד ומובדל מן הבריות. היה מעמיק חקר בקבלה ובזוהר, מתבודד ותועה בין ההרים, מתפלל להקב"ה – שיורהו את הדרך לקרב את הגאולה.

 

ד.    🔗

התחיל רבי יוסף דילה ריינה לטהר ולקדש את עצמו. היה יושב בתענית ומסתגף ומרבה בטבילות, ועומד ומתפלל ומכין את עצמו לדברים שלא נודעו לו עדיין, והיה מחכה למה שיגלו לו מן השמים.

הוסיף לצרף את הרהוריו ולזקק את מחשבתו, ולשים כל מעייניו בגאולה. התעמק יותר ויותר בקבלה־עיונית, ועסק בקבלה־מעשית. חיפש אחרי אור שבעת הימים שגנזו הקב"ה בתורה, ואדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. היה כולו נתון בזוהר הקדוש ורואה לאורו.

היה מרבה לילך ולטייל בסביבתה של מירון, להשתטח על קברם של רבי שמעון בן יוחאי ורבי אלעזר בנו, לשפוך לפניהם את שיחו ואלם כמייתו. פעמים שהיתה אזנו מקשיבה, בדומיית הרים, רזי־אלוה עמוקים ונשגבים, ורבי שמעון ורבי אלעזר ניגלו לו, חיזקוהו ואימצוהו וגילו לו הרבה סודות ורזים.

פעמים שהיה עולה על ראשו של הר עצמון, כולו תפוש־רעיון, אכול־געגועים ומלא דביקות – ומשקיף על פני כל הארץ. נגלתה לפניו רחבת־מרחקים שכולה רוכסי הרים וגבעות משוני גוון. בקעות וחריצים עוברים בתוכם, ורצועות של זוהר, ארוכות וקצרות, ישרות ומתפתלות, הולכות ונמשכות ביניהם. למעלה עומק תכלת, שכולה טוהר וקדושה. לצד מערב הים הגדול עם מימיו האפורים־ירוקים, גליו המתרוממים ובני־דכיו, עזים לבנות, שקופצות ועולות בראשיהם. הביט לצד אחר וראה את הירדן והכינרת מתנועעים ומתקמטים, ורשת של חוטי זהב וכסף פרוסה עליהם. הנה כותל זקוף של זכוכית ניתכת – אשד ירמוך – מתיז קצף לבן וזורק באוויר קשתות שבענן. מרחוק הררי־אל כולם עטופים גלימות קטיפה בהירה וכהה, וכיפות שלג בראשיהם; כולם שרויים בדממת־קודש, מתרוממים ועולים זה על־גבי זה, ואובדים במרחבים של שמי תכלת עמוקים. היו עיניו חודרות לרום עומק ולתחתית תהומות, ואזניו מקשיבות קול אלהים חיים, מדבר מן הסערה ומתוך הדממה הדקה, – ונפשו תועה בין שניהם.

פעמים שהיה יורד ויושב לו מתבודד בתוך המערות, פורש מן העולם ואוכל מן החרובים שצומחים סביבו, ושותה מן הפלגים הזכים שמפכים בין ניקרות הצורים. היה מתעמק ברזי־עולם ומתבודד וחי עם נפשו ומצמצם את עצמו בתוך נשמתו, ורואה לפניו עולם יפה מלא זיו וזוהר, שנפגם ונמסר לרשותו של סמאל – והכל בעטיו של אדם.

היה רבי יוסף עומד ומהרהר בלבו:

– כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל בחיר־יצוריו של מקום. בא אדם, יציר־כפיו של הקב"ה, וקילקל. האריך, כביכול, את אפו וחיכה עשרה דורות שהיו מקלקלים והולכים, עד שהביא עליהם את מי־המבול. ניחם הקב"ה ונשבע, שלא יביא עוד מבול על העולם. האריך־אפו שוב עשרה דורות, עד שבא בנו בכורו ישראל וקיבל את התורה שהיא נשמת נשמתו של עולם. קילקלו ישראל ונשתברו הכלים. ונתפזרו ניצוצות קדושה בין הקליפות, ונמסר עולמו של הקב"ה בידיו של סמאל הרשע. שלח להם מ"ח נביאים, ועדיין היו עומדים בקילקולם – עד שהחריב את בית־המקדש ופיזרם לבין אומות־העולם, והגלה את השכינה עמהם. אף הוא, כביכול, גולה בשמי־מרומיו, ושמו וכסא־כבודו אינם שלימים, והוא נכנס בכל יום להיכל מסתרים, ובוכה על בניו ועל עולמו שנפגם, ומצפה לתשובתם. ביום שחרב בית־המקדש נולד משיח, והוא גנוז בהיכל־קן־ציפור, סובל חלאים וכבול בשלשלאות, ומחכה לתיקון הפגמים. ומי יתקן? הווה אומר: יבוא מי שקילקל ויתקן! לפיכך אין הגאולה תלויה אלא בישראל עצמם. גדול צערו של אדם, גדול ממנו צערם של ישראל; למעלה מהם צערו של עולם – והכל כקליפת־השום לעומת צערה של השכינה בגלותה. מלך המשיח בשר־ודם הוא, אף אליהו, מבשר־צדקו, אדם שעלה לשמים הוא – שאין מי שיכניע את סמאל אלא אדם, בשר־ודם. לפיכך חייב על אדם לראות את עצמו, כאילו הוא אותו אדם. הוא שקילקל את העולם והוא שיתקנו ויגאלו.

הוסיף רבי יוסף דילה ריינה לצרף את הרהוריו, לזקק את מחשבתו, להיטהר ולהקדש. ושם – בין הרי הגליל – בסביבת־מסתורים של טבריה, צפת, מירון וגוש־חלב, ערשם של קנאי־ישראל וגיבוריו, וקברם של חולמים ואנשי־פלאות שמסרו את נפשם על גאולת עמם, היה רבי יוסף מתבודד הרבה שנים ומכין את עצמו לגאולה. היו רגליו יורדות לתוך עומק תהומות וראשו מגיע השמימה. היה עולה ממדרגה למדרגה, עד שניגלו לו רזי־עולם וסודות הקבלה. שם ביטל את ישותו ופשט את גשמיותו. נתמלא לבו צערם של ישראל וצער גלות־השכינה. גבר הצער והיה לגעגועים סוערים, געגועי־גאולה.

פעם אחת השתטח על קברם של רבי שמעון בן יוחאי ורבי אלעזר בנו, כשנפשו מתמוגגת בצערה של גלות־השכינה ותשוקת־גאולה סוערת בלבו. נתעטפה עליו רוחו ונתנמנם מתוך בכייה, ונפלה עליו תרדימה. נפתח לפניו היכל מקור־דמעה, ושמע בכייתם של אבלי־ציון, אותם מלאכים שיושבים ובוכים ומבכים עמם שמים וארץ, על חורבנה של ירושלים־של־מעלה. נפתחו לפניו בתי־כנסיות ובתי־מדרשות מלאים זקני ישראל שיושבים לארץ, קרועי בגדים ואפר על ראשם, שבוכים ומתאבלים בדומית־חצות על חורבנה של ירושלים־של־מטה. נתמזגו כל אותם הקולות של בכי ומספד והיו ליללה אחת נוראה ומחרידה, שהיתה נפסקת בכל פעם ופעם על־ידי אנחות טרופות ובת־קול שמנהמת כיונה בוכה ואומרת:

“אוי, שהחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתי את בני לבין האומות!”

היה רבי יוסף בוכה וסופד בחלומו. באה אצלו השכינה כשהיא לבושה בגדי־צערה, ואפר על ראשה, ישבה אצלו והניחה את ידה על ראשו; היתה מלטפת אותו ומוחה את דמעותיו. שחה לו את צערה ושפכה לפניו את לבה – כמה קשה לה להיות נעה ונדה בגלות, רואה ואינה נראה בין בניה האובדים והנדחים, ולראות בצערם של טלאיה הנודדים, שאין בכל הארץ מקום־מנוחה בשבילם ואף השמים סגרו עליהם. כמה גדולים געגועיה וכיסופיה להקב"ה, עתיק־יומין ומלך עולמים, שאף הוא נע־ונד בשמי מרומיו; סופק את כפיו ובועט ברקיע, רץ ונסגר בתוך היכל מסתרים, שואג כארי ומרעיש עולמות; מוריד שתי דמעות־לים־הגדול, וקולן נשמע מסוף העולם ועד סופו ומחולל זוועה. בכתה השכינה לפניו ואמרה לו:

– יוסף בני, מה לך פה שוכב ובוכה? רחם עלי וגאלני! כבר הגיע זמן יחודו של הקב"ה ושכינתו. נקרע לבו של עתיק־יומין בקרבו, כביכול, מרוב כמיהה ואהבה עזה בוערת כשלהבתיה, שהן חבויות מתחת לשיריון של דין קשה וחומר של צדק צח וקר כשלג – והוא שואג כארי ועורג כאייל על אפיקי מים. כלום אינך שומע את קול בכייתם של אבלי־ציון? הנה קול צילצול של כבלים – משיח רוצה לנתק ולשבר את כבליו! בכל כוחו הוא שואג וקורא לבני־אדם שיבואו וינתקו את אסוריו – לפי שאין חבוש מתיר עצמו מבית־אסורים. קולו יוצא בכל שבעה רקיעים והולך מסוף העולם ועד סופו. הכל שואגים עמו, כל ברואי־מעלה בוכים עמו, ואינם יכולים לבא לעזרתו לפי שאינם בשר־ודם. יושבים שם בני האובדים והנידחים למטה, בדומיית חצות, והם בוכים וסופדים וקורעים את הדומיה, ומבכים עמם שמים וארץ, וקולם עולה ומתמזג עם בכיית כל העולמות. הרי לא נברא כל העולם אלא בשבילם! לך אתה, יוסף בני, והתר את כבליו של משיח, והשב בנים לשלחן אביהם! אתה תשמח את לבו של מלך־עולמים; אתה תרים אף אותי מן הארץ ותנקני מאפרי!

נתעורר רבי יוסף דילה ריינה, וקם והרים את ידו לשמים ונשבע, שלא ינוח ולא ישקוט, עד שיביא את המשיח.

מיד הלך וחזר לצפת, להכין את לבו לגאולת עולם.

 

ה.    🔗

חזר רבי יוסף דילה ריינה ובא לצפת, והתחיל להתקרב לאנשי העיר ולהתוודע אליהם. הכירו אותו בני צפת וידעו שאיש קדוש מתגורר בתוכם – אלא שראו שהוא מתרחק מהם, והיו מתייראים שלא יכוו בגחלתו. כיוון שראו שהוא מקרבם ומתקרב אליהם שמחו מאד. התחילו מתאספים סביבו, לשתות בצמא את דבריו, ולא מיחה בידם. ביקשו ממנו שיהיה להם לרב וראש־ישיבה, ויורם דרכי־תורה ואורח־חיים – ורבי יוסף סירב ולא נשמע להם.

התחילו תלמידים באים אליו, מקרוב ומרחוק, ליצוק מים על ידיו. היתה עינו של רבי יוסף פקוחה, והיה בוחן כל אחד מהם, רואה צפוני־לבו, וחודר לשורש נשמתו – ומקרב מי שראוי ודוחה מי שאינו ראוי.

בדק רבי יוסף בתלמידים, עד שמצא ביניהם חמישה שהיו קרובים לרוחו. הכיר את שורש נשמתם, וידע שראויים הם לעזרו בעבודת־קדשו הגדולה והקשה.

הכניסם לביתו, והיה מלמדם תורה ומגלה להם סתריה, ודורש לפניהם במעשה־בראשית ובמעשה־מרכבה. שנה להם פרק בספר־יצירה ובזוהר הקדוש, והכניסם לפרדס. נשתלהבו תלמידיו ונתמלאו לבותיהם צערה של גלות־השכינה ושאיפות גאולה.

התחיל לוקח אותם עמו ומטייל אתם ארוכות וקצרות, מכניסם למערות שבין ההרים, מתבודד עמם ושונה להם פרק בקבלה־מעשית ומוסר להם שמות־הקדושים, צירופים, כוונות ויחודים עד שהיו לבעלי מדרגה. לימדם אף סדר השבעות ושאלת־חלום. מובטח היה בהם שלא ישתמשו בכוחם לצורך עצמם, או לצורך אחרים. ואפשר לו למסור להם – ויש לו על מי שיסמוך. היו עולים ממדרגה למדרגה, עד שהיה כוח בידם להשביע פמליה־של־מעלה.

התבודד רבי יוסף עמם זמן רב, והיו פרושים ומובדלים מן העולם ותאוותיו, יושבים בתענית ועוסקים בסיגופים, בטבילות ובגילגול־שלג, ומתקדשים ומיטהרים כמלאכים.

הציץ רבי יוסף לתוך נפשם וראה שצורפו נשמותיהם ונזדככו ואפשר להם לעמוד בכל מיני נסיונות, ופתח ואמר:

– אחי וריעי: קשה הוא עולה של גלות, ותחתונים ועליונים כורעים באין אונים תחת סבלו. כבשה תמה מפרפרת בדמה בין שיניהם של שבעים זאבים, ואין בה כוח אפילו לצעוק חמס ולבקש עזרה. שושנה עליונה, ממטעי גן־אלהים, סבבוה קוצים וחוחים. מבין קוצים וברקנים ריח של גן־עדן נודף, וזיו השכינה מאיר עינים. סבוה החוחים והקוצים, והם מובישים את מקור־חיותה ומכמשים את עליה, ורוצים לדקרה בלבה. עד מתי נחכה ונחשה! לא לחינם גילו לנו את כל השמות, היחודים והצירופים, ומסרו בידינו כוח וממשלה על בני־מרום. הבה ונגרש זאבי־טרף שרוצים לטרוף שה־פזורה ישראל! בואו ונכרית את כל הקוצים והחוחים הסובבים את השושנה העליונה! יושב משיח צדקנו אסור וכבול בהיכל־קן־ציפור, מקיש בכבליו ורוצה לנתקם, להיגאל ולגאול את ישראל – ואינו יכול. הוא בוכה וצועק אלינו, שנבוא ונוציאהו מכלאו. לא מלאך ולא שרף יכולים לגאלו, אלא אנו, בני־אדם – בשר־ודם. רבה היא העבודה וקשה מאוד, והרבה סכנות כרוכות בה. המוכנים אתם, בני, אחי, וריעי, למסור את נפשותיכם לגאול את השכינה מגלותה, ולהעביר ממשלת זדון מן הארץ?

ענו תלמידיו ברוב התלהבות ודביקות:

– רבינו הקדוש, הרינו מוכנים ומזומנים לכך!

סידר להם רבי יוסף דילה ריינה סידרי קדושה וטהרה, לישב בתענית שלושה ימים ושלושה לילות ולטבול שבע טבילות בכל יום בירדן. מסר להם כוונות וצירופים ויחודים, והוא עצמו הלך להתבודד בדומית־הרים.

חזר רבי יוסף ובא אליהם ביום הרביעי בבוקר. הציץ בעיניהם וראה שהם כולם קדושים וטהורים כמלאכים. כיסופי־גאולה דולקים בעיניהם, ולבם מלא צערם של גלות ישראל וגלות השכינה. מיד אורו פניו ואמר להם.

ברוכים אתם, בני, להשם! בואו ונשתטח על קברם של התנאים הקדושים רבי שמעון בן יוחאי ורבי אלעזר בנו. הם יגלו לנו מה לעשות, ויורו לנו את הדרך אשר נלך בה, ומן השמים יסייעו בידינו.

הלך רבי יוסף דילה ריינה עם חמשת תלמידיו למירון. עשה שאלת־חלום ונשתטח על קברם של רבי שמעון בן יוחאי ורבי אלעזר בנו, וניגלו אליו שני התנאים הקדושים. סח להם רבי יוסף את צערם של ישראל וצרותיהם וכיסופיו ומאווייו הגדולים – וביקש מהם שיגלו לו סוד הגאולה.

אמרו לו רבי שמעון בן יוחאי ורבי אלעזר ברבי שמעון:

– יוסף תלמידנו! גלויים וידועים לפנינו עומק צערך וכמוסי מאווייך, וצרותיהם של ישראל אינם מניחים לנו לישון שנת־עולם בקברנו. מיום שחרב בית המקדש אין מנוחה בגן־עדן ואין הנאה מזיו השכינה. עולם בטומאתו עומד, ולא הגיעה עוד שעתה של גאולה. הרים של צרות משונות נצטברו, והם מתפרצים ורוצים ליפול על ישראל, ואנו, שוכני־עדן, חוסמים לפניהם את הדרך ואין אנו מניחים להם ליפול בבת־אחת אלא קימעה קימעה. גדול כוחו של שטן, ואין אנו יכולים לעמוד בו. אף אתה, יוסף תלמידנו, אל תתקשה יותר מדאי! צפה לגאולה בכל יום, ואל תדחק את הקץ!

ענה רבי יוסף דילה ואמר להם:

– רבותי ומורי, תנאים קדושים וצדיקים יסודי עולם! על ידכם ניגלה לי צער גלות־השכינה, ואנוכי נשבעתי, שלא אשקוט ולא אנוח עד שתעבור הטומאה מן הארץ, ותבוא גאולה לישראל. מובטחני, שיש כוח בידיהם של דרי־מעלה ודרי־מטה להכניע את סמאל הרשע וכת שלו. אני ותלמידי נביא לידי התעוררות של מטה, ואתם, צדיקים קדושים וטהורים שוכני עדן תביאו לידי התעוררות של מעלה. הורוני, רבותי ומורי, את הדרך וגלו לי סודה של גאולה!

ענו לו רבי שמעון בן יוחאי ורבי אלעזר ברבי שמעון ואמרו:

– יוסף, יוסף, אמיץ כוחך וכביר רצונך, וגדולים אמונתך ובטחונך. לך בכוחך זה והושיע את ישראל! וגדולים אמונתך ובטחונך. לך בכוחך זה והושיע את ישראל! כמוס הוא סוד הגאולה, ולא נתגלה לשום צדיק בין שוכני עדן. שאל את אליהו הנביא, מבשר־צדקנו, שמא הוא יודע את הסוד.

קם רבי יוסף דילה ריינה ומסר לתלמידיו את דבריהם של רבי שמעון בן יוחאי ורבי אלעזר בנו, וציוום להכין את עצמם להוריד את אליהו הנביא.

 

ו.    🔗

קם רבי יוסף דילה ריינה והלך עם תלמידיו עד שהגיעו למערת פמיאס. נכנסו כולם לתוכה, והסתתרו בה להישמר מראיית דבר טמא. ישבו בתענית שלושה־עשר יום, כל אחד ואחד היה יושב לו לבדו, בפינה נסתרה, מתעמק בכוונות ויחודים. לא פקחו את עיניהם, ולא הביטו מחוז לדלד אמותיהם, עד שנשבר לבו של כל אחד בקרבו ונשמתו התחילה משתחררת מחומרה. בסוף שלושה־עשר יום יצאו מן המערה וטבלו עשרים ושש טבילות בים כינרת, כמניין שם הויה. שוב התענו שלושה ימים רצופים, והרבו לבכות על גלות־השכינה, ואף מתוך שנתם היו בוכים. קיבלו עליהם כל עוונות בית־ישראל, עשו תשובה בלב נשבר, וכיבסו את כל הכתמים בדמעותיהם הרותחות. אחר־כך ביקש כל אחד מהם מחילה מחברו, על מה שחטא לו ברצון או באונס, בידיעה או שלא בידיעה, בהקיץ או בחלום. עשו התרת־נדרים בעדם ובעד כל ישראל. קמו מן הארץ והתפללו תפילת מנחה בכוונות ויחודים שמסר להם רבי יוסף דילה ריינה.

עשו כך שלושה ימים רצופים, עד שהיו קדושים כמלאכים.

עשתה עבודתם רעש בשמים, ובכייתם הרעישה עולמות, וחוט־הסיקרא הקשור בקרנות המזבח שלפני הקב"ה–להזכיר את חטאותיהם של ישראל – התחיל מלבין והולך. ראה מיכאל המלאך, כוהן־גדול של מעלה, ועורר את כל מלאכי־השרת. יצאה התעוררות של מעלה לקבל פניה של התעוררות של מטה.

ביום השלישי לפנות ערב קמו והלכו אל שפת הירדן, ושוב טבלו בו שמונה־עשרה טבילות. עלו ונסתפגו ולבשו בגדי־לבן ואמרו סליחות. כשהגיעו לתפילת “ענינו” הזכירו שלוש פעמים שם אדוני, בפעם הרביעית זקפו את קומתם ועמדו על ראשי אצבעותיהם, הרימו ראשיהם לשמים והגו שם הויה באותיותיו בבכי ודמעות.

וכשיצא שם הויה מפיהם חרד כל העולם כולו, והתחילו הרים מתמוטטים. אדמו פני השמים, אופנים וגלגליהם רעשו, וחיות הקודש פרצו בנהמה, ובת־קול יצאה ואמרה:

– שובו למערתכם! אם אשמע עוד קול אחד אהפוך את העולם לתוהו־ובוהו!

נפלה חרדת אלהים על התלמידים וכמעט שפרחה נשמתם.

ורבי יוסף דילה ריינה נשאר עומד על מקומו ורעד עברו. נתגבר והביט אל תלמידיו במבט של בטחון, וחיזק את לבם. נתעודדו וחזרו עם רבם לתוך המערה. ישבו במערה, כל אחד ואחד בריחוק מקום מחברו, ראשו בין ברכיו ושותק. היו יושבים שבעה ימים ושבעה לילות ודוממים, ומקבלים נזיפה בחשאי. נקרע לבם בקרבם מאלם־צערם.

נזדעזעה פמליה־של־מעלה, ונתעצבו כל העולמות, נתמלאו מלאכים ושרפים צער גדול ואיום, ושירתם היתה ספוגה יגון אילם.

ירד אליהו ועמד על פתחה של מערת פמיאס, וקרא לרבי יוסף.

קם רבי יוסף ויצא אליו, והיה עומד ושותק.

פתח אליהו ואמר:

– יוסף בני! מיום שחרב בית המקדש לא נשמעה יללה כזאת בשמים. נקרעו שחקים ופמליה־של־מעלה נזדעזעה. הגיעה בכייתכם האילמת עד לפני כסא־הכבוד, ונפתח מקור־דמעותיו, כביכול, ולא יכול עוד להתאפק, ורץ ונסתתר בהיכל מסתרים… מה לך, יוסף דילה ריינה שאתה מרעיש עולמות ומזעזע את כסא־הכבוד? עדיין לא הגיעה שעת גאולה! באו חבלי משיח והגאולה התמהמהה. חכה לה, ואל תדחק את השעה! מוכן הוא שופר של משיח בידי, ופצעיו של הגואל אינם מתרפאים. בכל יום ויום, בשעה שאני שומע את קולו של הקב"ה, שמנהם כיונה ואומר: אוי לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שלחן אביהם – טס אני עד לפני כסא־הכבוד. להיוודע אם כבר הגיעה השעה, וסמאל הרשע וכיתתו מקבלים את פני בלעג אכזרי. חזור, בני, עדיין לא הגיע קץ הימין!

נזדקף רבי יוסף דילה ריינה ואמר:

– אליהו הנביא, מבשר־צדקנו! בשעה שהיית על אדמות, כמוני. היית מוסר את נפשך ומקנא קינאת אדוני צבאות – אף אני למדתי דרכיך ואותם אשמור. בשם אלוהי הצבאות נשבעתי, בצערה של שכינת־עוזו הגולה, ובצרותיהם של ישראל הנהרגים והנטבחים על קידוש־השם, שלא אשקוט ולא אנוח עד שתבוא הגאולה! ואם אי־אפשר לה שתבוא אלא בעתה, אני ותלמידי למטה, בארץ, ואתה וכל הצדיקים והקדושים שבגן־עדן, ועמכם כל מלאכי־מרום ושרפי־קודש שבשמים, כולנו יחד, נחישנה!

ענה אליהו הנביא, זכור לטוב, ואמר:

יוסף בני! קשה היא עבודתך וכל דרכיה מליאות סכנה. חזק הוא סמאל ואיום, וכוחו הולך ומתגבר. עשו לו בני־אדם, בעוונותיהם הרבים, רקיעים של שוא, והם יושבים וקושרים כתרים לראשו. גדולות הן הצרות שעומדות לבוא על עם אלוהינו אלא שבכל יום אני לוקח את משיח תחת כנפי ונכנס עמו להיכל־של־פגעים, והוא עומד ומתחנן לפני הצרות והיסורים ואומר להם: אחי וריעי, בואו עלי וחולו על ראשי, ואל תבואו על ישראל! נשמעים לו הצרות והיסורים, והוא יוצא מהיכל־של־פגעים, כולו מכוסה פצעים, וחבורות – ויושב בין סובלי־חולאים על פתחה של רומי. חזור בך, יוסף בני, ואל תדחק את הקץ!

ענה רבי יוסף דילה ריינה בקול בוטח:

– אחת נשבעתי ולא אשנה! עברו הצרות ראש, וצער גלות השכינה גבר – ומי יכילם! אני ותלמידי נקבל על עצמנו כל הצרות והפגעים, והקב"ה ברחמיו המרובים יהי בעזרנו. ואתה, אליהו הנביא, מבשר־צדקנו. תגלה לנו את סוד הגאולה!

ראה אליהו הנביא, שרבי יוסף עומד על דעתו, ואמר לו!

– ארחמך, יוסף בני! קינאת אדוני צבאות בוערת בלבך – אשריך שזכית לכך! גדולה אמונתך ורב בטחונך, ובידך כוח וגבורה לחולל נפלאות! לך בכוחך זה ופדה את ישראל מכל צרותיו. סוד הגאולה לא נמסר לי, כי ילוד־אשה אנוכי. מלאך יש ברקיע, והוא גבוה מחביריו מהלך חמש מאות שנה, וסנדלפון שמו. הוא עומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו מתפילותיהם של ישראל, ומשביע את הכתר ועולה ויושב בראש אדונו. שאל אותו והוא יורך את הדרך אשר תלך בה ואת המעשה אשר תעשה.

מיד מסר אליהו הנביא, זכור לטוב, לרבי יוסף דילה ריינה, כל ההשבעות והצירופים, והורהו האיך להוריד את סנדלפון המלאך. מסר לו האיך לדבר אליו וכיצד להתנהג עם מחנותיו. נתן בידו קומץ של לבונה ואמר לו:

– כבר נשברה תאוות האכילה בך ובתלמידיך, ואתם יכולים לחיות בריחה של לבונה כמלאכי־השרת. הריחו בה ותאורנה עיניכם, ויחזק לבבכם!

בירך אותם אליהו הנביא, הבטיח לבוא לעזרתם, ועלה לשמים.

 

ז.    🔗

למחרת יצאו רבי יוסף ותלמידיו מן המערה, והלכו אל המדבר. ישבו בתענית עשרים ואחד יום רצופים, לא אכלו ולא שתו, והשיבו את נפשם בריחה של לבונה. יצאו מן המדבר והלכו עד שבאו לבין ההרים. ראו צוקי סלעים שעולים לשמים. הוסיפו לילך עד שהגיעו לנהר שהיה רועש וסואן בין קירות סלע זקופים ונישאים. טבלו בו עשרים ואחת טבילות. עלו לראש ההר ועשו גילגול־שלג. השתטחו על הארץ וכיוונו כוונות וצירפו צירופים, עשו שם שלושה ימים ושלושה לילות.

ביום הרביעי בבוקר ירדו וטבלו ועלו ונסתפגו, ולבשו בגדי לבן. נתעטפו בטליותיהם, הניחו תפילין, התפללו ואמרו סליחות, עגו עיגול סביבם ושילבו ידיהם ועמדו עיגול חי בתוך עיגול דומם. עמדו על ראשי אצבעות רגליהם. הרימו ראשיהם למרום ופשטו את צוואריהם, והגו את השם הקדוש בן מ"ב אותיות, והשביעו את המלאך סנדלפון.

התחוללה סערה ויצאו ברקים ורעמים. נפתחו השמים וירדה אש והציתה את הסלעים, וזיהרה את השלג שעל ראשי ההרים. ירדה מן השמים חשרת עבים – ענני־כבוד – וסנדלפון ומחנהו ירדי בסערה.

מיד נפלו רבי יוסף ותלמידיו לארץ וקראו בקול:

“ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!”

הרעים סנדלפון המלאך בקולו וקרא:

– מה לכם ילודי־אשה, שאתם מחרידים שחקים ומרעידים צבא־מרום? הוו זהירים שלא ישרפוכם מחנותי בהבל־פיהם!

נתגבר רבי יוסף דילה ריינה וקם ואמר לפניו:

– אנא מלאך עליון קדוש ונורא! שמע בקול עבדך, ואל תקצוף עליו. גלוי וידוע לפניך, שלא לכבודי עשיתי כך. קינאתי לאדוני צבאות, ולשכינתו הגולה, ולישראל בניו הנהרגים והנטבחים על קידוש־השם. את נפשי ונפשות תלמידי שמתי בכפי, ואשבע לערוך מלחמה בשטן ולהחיש את הגאולה. ואקרא לך, המלאך הממונה על תפילותיהם של ישראל, ולמחנותיך הקדושים, מלאכי עליון, קושרי כתרים לריבון העולמים, לעזור לנו במלחמת אדוני צבאות.

מיד שככה חמתו של סנדלפון המלאך וענה ואמר:

– בן־אדם, דבריך טובים ונכוחים. עלו תפילותיך לפני וכתרי־פלא קשרתי מהם לריבוני. אף אנו, מלאכי עליון, בגלות שרויים ומצפים לגאולה. קשה היא הדרך ומסוכנת, ואשרי כל עובר בה. מפתחות הגאולה לא נמסרו אלא לשני שרי ערבות. מלאכי הפרגוד – אכתריאל ומטטרון.

מסר סנדלפון לרבי יוסף צירופים והשבעות להוריד על־ידיהם את אכתריאל ומטטרון, לימדו האיך להתנהג – ועלה לשמים.

ידעו רבי יוסף ותלמידיו שדרכם נכונה ומעשיהם רצויים, וקמו והלכו לבקעת הירדן, התבודדו וישבו בתענית ובתפילה ארבעים יום וארבעים לילה, מכוונים כוונות ויחודים שמסר להם סנדלפון המלאך. נעשה להם האוויר זך ושקוף והיו צופים ורואים מסוף העולם עד סופו. בסוף ארבעים יום קמו והלכו עד נהר גיחון. נעשה להם נס ונבקע הנהר לפניהם. עלו לראש הר זקוף ומאונך, לכוון את לבם לקראת המנחה הגולה.

עגו שני עיגולים, זה בתוך זה, שילבו ידיהם ועשו עיגול חי מסביב לרבם. הקיפו את העיגולים שבע הקפות וכיוונו צירופים ויחודים. ראו עיגול של אור יורד מן השמים, ומיהרו ונכנסו לפי ולפנים, ועמדו עיגול בתוך עיגולים – שלהם ושל שמים. נזדקפו ועמדו על בהונות רגליהם, נשאו ראשם למרום והזכירו שם בן ע"ב בפחד ורעדה, והשביעו את אכתריאל ומטטרון שירדו לסייע להם בהבאת הגאולה.

וכשיצא שם בן ע"ב מפיהם נזדעזעו שמים וארץ. נפתחו שמי־מרום וירדו שרי ערבות ומחנותיהם בקולות וברקים.

נפלו רבי יוסף ותלמידיו על פניהם וקראו:

“ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד!”

מיד נשמע קולם של אכתריאל ומטטרון מן הרעם:

– מה לכם בני־אדם, רימה ותוליעה, שהעזתם להשתמש בחותמו של מלך, והזכרתם את השם הגדול והנורא, להחריד שוכני ערבות!

הריח רבי יוסף קורט של לבונה והתחזק, ודיבר בהכנעה ותחנונים:

– חנוני מלאכי הפרגוד והרשוני לדבר לפניכם דברים אחדים.

נתנו לו אכתריאל ומטטרון רשות, ורבי יוסף פתח ואמר:

– מלאכי ערבות ושוכני פרגוד – חזקוני ואמצוני! קנאת אדוני צבאות ועמו האובד והנידח אכלה את נפשנו, ועלבון גלות־השכינה מילא לבנו. באו מים עד נפש ואפס כוח לצפות לישועה – ונמסור נפשנו להחיש את הגאולה. ואתם משרתי עליון ורואי־פניו, רחמו על צאנו הנהרגים והנטבחים. איכה תראו בצער השכינה וביגונו של עתיק־יומין!

מיד נתרכך קולם של אכתריאל ומטטרון שרי ערבות וענו:

– קשה ונוראה הדרך שאתה הולך בה. חזור בך יוסף דילה ריינה! למה תאבד את חייך? רבה גבורתו של סמאל, וכוחו הולך ומתגבר. שתי חומות מסביב לו, חומת שלג וחומת ברזל, הן מגיעות למרומי שחקים ועומדות וחוצות בין ישראל ואביהם שבשמים – התאמר להבקיע את שתיהן?

התחזק רבי יוסף דילה ריינה וענה בקול בוטח:

– אל יחר לאדוני ואדבר אך הפעם. בשם אלהי הצבאות נשבעתי, שלא אשקוט ולא אנוח עד שתבוא הגאולה. מה חיי שיקרו בעיניכם מחיי עם אלהינו ובני בחיריו? קשה דרכנו ומסוכנת – אבל אין דבר שעומד בפני מסירת־נפשם של ישראל! מעיינות דמעה של ישראל ממסים חומות של שלג, ומדורות־אש שהם קופצים לתוכן על קידוש השם – מפעפעות חומות של ברזל. מלאכי־השרת משלשים קדושה ומקדשים את השם בקריאה ואמירה, וישראל עומדים ועוקדים עקידות על שפתי נהרות ובבתי־קברות. כל צבא מרום מדברים על כוחו של גלית של מעלה, ואין דוד אחד ביניהם שיצא עליו במקל ובקלע ובשם אדוני צבאות! כלום אין מסירת־נפש בשמים?!

ענו אכתריאל ומטטרון ואמרו:

– גדולה קנאתך לריבונך ומסירת־נפשך על ישראל – חזק ואמץ,

מסרו לו סוד הגאולה והזהירו בו שדרכו מליאה נסיונות ואמרו:

– ערומים ונוכלים הם סמאל ולילית, והם פורסים מצודות וחרמים לבני־אדם. היזהר שלא יצודו את נשמותיכם ויאריכו את הגלות. אנחנו שוכני ערבות נשליך לארץ את שני שרי החושך, ואתה ותלמידיך תביאו אותם עד הר שעיר. אל תשמעו לקולם, ואל ירכו תחנוניהם את לבבכם, ואל תתנו להם אוכל או מים.

ושוב קולות וברקים וזוועה – ואכתריאל ומטטרון עלו השמימה.

 

ח.    🔗

קם רבי יוסף דילה ריינה והלך עם תלמידיו למדבר סיני. הלכו ובאו עד הר חורב ונכנסו למערתם של משה ואליהו, וישבו בה. עשה כל מה שציווהו אכתריאל ומטטרון, שרי־ערבות, ותלמידיו עשרו לו בעבודה.

עשה ששה מקלות של ברזל וחקק עליהם שמות־הקדושים. יצק שתי טבעות גדולות של עופרת וגלף על אחת: “ויאמר אדוני אל השטן: יגער אדוני בך השטן, ויגער אדוני בך, הבוחר בירושלים!”, ועל השניה: “ויאמר: זאת הרשעה! וישלך אותה אל תוך האיפה. וישלך את אבן העופרת אל פיה”. עשה לו חרב פיפיות, גומד ארכה, ועליה שמות־הקדושים וצירופיהם. עשה שתי שלשלאות של ברזל ארוכות ועבות, לאסור בהן את סמאל ולילית – וחקק עליהן שם־המפורש.

כל אותו זמן לא אכלו ולא שתו, והיו מתקיימים בריחה של לבונה, מרבים לטבול בבריכת־אליהו, ועושים את מלאכתם, עבודת קודש קדשים, בטהרה, בכוונות ויחודים, כמו שנצטוו עליה מפיהם של שרי־ערבות.

לאחר שנגמרה כל ההכנה הרבה, קרא רבי יוסף דילה ריינה לתלמידיו ואמר להם:

– בני, אחי, וריעי! הנה זה היום שקיווינו לו בא! הכל מוכן למלחמה על סמאל ולילית. קשה ואיומה היא מלחמה זו, והרבה סכנות צפויות לנו. הרבה מניעות נפגוש בדרכנו, ואיומים אין מספר. הם וכל חילם ינסו לבלבל את מחשבתנו, ולטרוף את דביקותנו, ולטרדנו מן העולם. אל תסורו מאזהרות מלאכי־עליון ימין או שמאל. כוונו את כל הכוונות ויחדו את כל היחודים, והם יאלמו ויעלמו. אל תיראו מפני הקליפות, כי גדול כוחה של קדושה מכוחה של טומאה. כל פמליה־של־מעלה וצדיקי גן־עדן אתנו – והם לא יעמדו בפנינו. רק חיזקו ויאמץ לבבכם, ונעביר ממשלת זדון מן הארץ, ונביא לציון גואל.

ענו התלמידים ואמרו בקול בוטח:

– רבינו הקדוש, סמוך ובטוח לבנו בעזרתו של הקב"ה. ראינו מלכים ושרי־ערבות, ושמענו את קולם ואנו חיים וקיימים היום – ומה יעשו לנו חילות אופל? בקולך נשמע ואחריך נלך, וכל אשר תצווינו נעשה.

יצאו לדרכם והלכו שבעה ימים ושבעה לילות, לא עייפו ולא נחו, עד שהגיעו לצוקי־סלע משונים. טיפסו ועברו עליהם. עברו על חולות מדבר קודחים, ויערות של קוצים וברקנים דוקרים. סגרו הרים עליהם את הדרך והיו תועים עד שמצאו נקרת־צור עמוקה ואפלה ונכנסו לתוכה. מימינם ומשמאלם קירות־חלמיש זקופים ומאונכים, וראשם בשמים. סלעי־מגור תלויים עליהם בנס, מוכנים ליפול ולסתום את פי־התהום. למטה סואן נהר עקלתון וחותר חתירות תחת הסלעים – ואין דרך, ואין נתיב, ואין מעבר. סגר עליהם נחל־בליעל את הניקרה. כיוונו את השמות שיוצאים מן הפסוקים: “אפפוני חבלי־מוות, ונחלי־בליעל יבעתוני”. “גם כי אלך בגיא־צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי”, וניגלה להם שביל צר ויצאו מגיא־צלמוות זה. הגיעו עד להרי־חושך, וכבו עיניהם והיו מגששים באפילה ונבלעים בה, ולא יכלו למוש ממקומם. מיד השביע רבי יוסף דילה ריינה את הדרניאל המלאך וירד אליהם. הבהיק זיוו־הדרו של המלאך, והלכו לאורו עד שיצאו מבין הרי־חושך. נכנסו למידור ונפלה עליהם מחנה של כלבים, שהיו דומים ללביאות וזאבים. ונביחתם המשונה הפילה אימה. הרימו רבי יוסף ותלמידיו את מקלות־הברזל, שהיו חקוקים עליהם פסוקים ושמות, ומיד נאלמה נביחתם ונעלמו. עברו יער־זוקן, מלא חללי אילנות, הלומי־רעם ושרופי־ברק, שהיו מוטלים זה בצד זה, לאורכו ולרוחבו של היער ומרבים בו טחב ואשנה. נסתבכו רגליהם בסבכים ושיחים דוקרנים. יצא מעבי־היער קול איום ומחריד של מנוסת־בהלה. נשאו את עיניהם וראו מחנה של פילים ושנהבים, שרצים כמטורפים ונחרתם אימה. מיד הוציא רבי יוסף את חרבו, והרימו תלמידיו את מקלותיהם ויצאו עליהם, – ומיד נעלמו. הוסיפו ללכת במדבר ויצאה נגדם מחנה של חזירי־יער. היו ניצוצות של אש ניתזים מעיניהם המדמדמות, וקצף יוצא מפיותיהם הפעורים, ולפניהם ואחריהם רחשו נחשים ועקרבים, לוחשים, נושפים ומקשקשים ומטילים פחד נורא. התנפלו עליהם רבי יוסף ותלמידיו בכלי־זינם הקדושים – והשמידום.

היו הולכים בדרכם האיומה והנוראה, עד שהגיעו לחומה אחת של שלג שעלתה לשמים. יצא קור צורב מאותה חומה, והיה מקפיא את דמם בעורקיהם, וסערת־שלג רקדה סביבם, נכונה לקברם בקבר קר ולבן. התחילו בוכים והיו הדמעות נקפאות בעיניהם. מיד השביע רבי יוסף דילה ריינה את יורקמי שר של שלג וברד, ונמסה חומת־השלג והיתה לנהר. היו עומדים ומכוונים כוונות, ומייחדים יחודים, עד שחרב הנהר, ועברו בו ביבשה.

הלכו עד שהגיעו לקיר של ברזל שהיה גבוה מן הארץ עד לשמים. הוציא רבי יוסף דילה ריינה את חרבו, שהיו חקוקים עליה שמות־הקדושים. קרא בקול: “חרב לאדוני ולגדעון!” ומיהר ודקר חרב־פיפיות זו בקיר־הברזל וחתך בו, עד שפתח לו פתח צר כדי להעביר את תלמידיו ולצאת.

היה ביניהם תלמיד אחד שחלשה דעתו ונבהל למראה חומת־הברזל, ונתבלבלה מחשבתו. היה הוא אחרון לעבור את הקיר, ונסגר הברזל על רגלו, והתחיל צועק. מיהר רבי יוסף וחתך בקיר מסביב לרגל והוציאה. חיזק את לבו של אותו תלמיד ועודדו, ונתן בידו קורט של לבונה להשיב את נפשו.

עברו את חומת־הברזל, וירדו לבקעה מוקפת הרים נישאים. היתה הבקעה מליאה חורבות ושרידי מפולת של ארמנות עתיקים. יצא מן החורבות קול נביחת כלבים, שמילא את כל חללה של אותה בקעה אימה ומגור. הוסיפו לילך, עד שהגיעו לחורבה אחת שהיתה גדולה ביותר. קפצו ויצאו מתוכה שני כלבים גדולים ואיומים, זכר ונקבה, שחורים כאפילת הרי חושך, עיניהם מליאות זעם ושנאה והם חורקים שן וקצף ניתז מפיהם, מוכנים להתנפל על רבי יוסף דילה ריינה ותלמידיו ולקרעם.

היו רבי יוסף ותלמידיו עומדים ומכוונים כוונות, יחודים וצירופים, שמות־הקדושים לנגד עיניהם, כתובים באש שחורה על־גבי אש לבנה, והכלבים עזי־הנפש, סמאל הרשע ולילית הרשעה, לא יכלו ליגש אליהם. היו חורקים שן ומתיזים קצף, מתנפלים וגסים לאחוריהם, ונובחים נוראות.

קרא עליהם רבי יוסף דילה ריינה את הפסוקים:

“והכלבים עזי־נפש, לא ידעו שבעה – – – כולם כלבים אלמים לא יוכלו לנבוח”.

מיד נפסקה נביחתם ונתלבשו בדמותם של בני־ענק, בעלי כנפים שחורות ומליאים עינים. פערו את פיותיהם ורצו לבלוע את רבי יוסף ותלמידיו.

מיהר רבי יוסף והוציא את טבעות העופרת שהיו חקוקים עליהם פסוקים ושמות־הקדושים, וניגש אליהם ושם אותן בצוואריהם, ומיד נכנעו והורידו את ראשיהם לארץ. כבל אותם רבי יוסף דילה ריינה בשלשלאות של ברזל, שהיו חקוקים עליהם שמות־הקדושים וצירופיהם, והתחיל מושך אותם אחריו.

היה רבי יוסף דילה ריינה הולך ומושך אותם בשלשלאות הברזל, שני תלמידים מימינם ושנים משמאלם, ואחד מאחוריהם, וסוחבים את סמאל ולילית להר שעיר.

 

ט.    🔗

וכשראו סמאל ולילית שהם אסורים בכבלים, וגבורתם סרה וכוחם עזבם והם נסחבים להר שעיר – התחילו מתחננים לפני רבי יוסף דילה ריינה ותלמידיו ובוכים ואומרים:

– אויה לנו, איך נפלנו משמים, סמאל ולילית! אנחנו משלנו בשמים ובארץ: מלאכים ושרפים חרדו מפנינו – ועתה נפלנו בידי בשר־ודם, ותקומה לא תהיה לנו! כל שרי שחקים קשרו עלינו, וימסרו אותנו בידי ילודי־אשה להתעלל בנו. אויה לנו כי סר כוחנו ואין אנחנו יכולים לנתק את אסוריהם. ככלבים אלמים אנו נסחבים, שלולים בשלשלאות, ומובלים לטבח. קשרה עלינו הארץ, ותאמר לענות אותנו ברעב ובצמא, תחת אשר בזינו לה וליושביה, רעבים וצמאים אנחנו, ואין בנו כוח ללכת. חוסו עלינו, ותנו לנו אוכל ומים להשיב נפשנו. הן בידכם אנו, ולא נוכל להימלט, ואיך תענו נשיאי מרום ושוכני־שחקים!

ורבי יוסף דילה ריינה ותלמידיו לא שמעו להם, ולא שמו לב לבכייתם, ולא ענו להם דבר. שמרו את מצוות המלאכים, ולא נתנו להם כלום.

פחד ורחב לבו של רבי יוסף דילה ריינה: נתמלאו געגועיו והעולם עומד להיגאל. כלו צרותיהם של ישראל, ונגאלה השכינה מגלותה. עוד מעט ויגיעו להר שעיר ויבא קץ הימין, ויימסו אסוריו של משיח.

הוסיף סמאל להתחנן ובחר לשון ערומים ואמר:

– גבור ונורא הוא האדם, ואין בין שוכני־שחקים משלו! כביר רצונו – ומי יעמוד בפניו! הבי לילית, ונשירה שיר אחרון לאדם, ונהלל את גבורתו ונמות.

התגנבו דבריו של סמאל לתוך לבו של אותו תלמיד שנלחצה רגלו בקיר הברזל, ובילבלו את מחשבתו. חלשה דעתו ולא יכול ללכת הלאה. לקח קורט של לבונה, והיה הולך ומריח בה. התחנן לפיו סמאל ואמר לו:

– מלאך הייתי, וריח של לבונה החייני. חוסה עלי, צדיק, רחום וחנון, ותן לי מעט לבונה להריח בה קודם שחיטתי. מלאך הייתי ורצון קוני עשיתי, וניסיתי את האדם שלא ידעתי את כוחו ורצונו ורחמיו הרבים.

לא עמד אותו תלמיד בפני הפצרותיו של סמאל וחנופתו, והושיט לו קורט של לבונה…

וכיוון שהריחו סמאל ולילית ריחה של לבונה שנתן להם תלמידו של רבי יוסף דילה ריינה בטל כוחן של ההשבעות, ונפסלו השמות־הקדושים. ניתקו סמאל ולילית את הכבלים, והשליכו מעליהם את הטבעות, התפרצו בצחוק אכזרי ואדיר, וחטפו את התלמיד בין זרועותיהם, ויצאו עמו במחול מטורף ונמלטו.

רעדה הארץ וחרדה, ונפלה זוועה, וירדו רעמים וברקים. פגע הברק בשנים מן התלמידים ונפלו לארץ מתים.

יצאה בת־קול מרה מן השמים וצרחה:

– אוי לי, וי לי! מי ינחמני? אללי לי! רבי יוסף דילה ריינה הקטיר קטורת לסמאל הרשע, והאריך את הגלות…

מיד נשמע צחוק אדיר ואכזרי שבא מן ההרים והתפוצץ בצוקי־הסלעים, ונהפך לשבעה קולות, ומשבעה לשבעים, ומילא את חלל העולם צחוק מר, ולועג, ומלגלג. היה אותו צחוק צורם באזנים, וסורט ומקרצף במוח. נשתגעו שני התלמידים שנשארו מקולו של אותו צחוק – וברחו למדבר.

בודד וערירי נשאר רבי יוסף דילה ריינה צמוד למקומו, נפחד והמום בחשכת העלטה, עיניו כבו ובינתו עזבתו, סר כוחו ונתעלף ונפל לארץ.

 

י.    🔗

הקיץ רבי יוסף דילה ריינה. וראה שהוא שוכב סמוך לבריכה זכה ושקופה. הביט לתוכה, וראה פנים של גוויל מקומט שנתעקמו, ושינים חרוקות, ושפתים נשוכות להם. נשקפו לו עינים שאש־זרה דולקת בהן ומזהרת את הדמעות שעומדות בתוכן, ראה שער ראשו וזקנו שהלבין, והוא מסומר ופרוע, ומראהו כמלילות־קרח שתלויות ויורדות מגגה של חורבה ביום הכפור. חרד ורעד מפני צלמו שהיה לו לזוועה.

היו עולים ומצלצלים באזניו הצחוק האכזרי והלעג לאיד של סמאל הרשע, ביחד עם הצריחה המרה של השכינה המתייפחת ביגונה:

– רבי יוסף דילה ריינה הקטיר קטורת לסמאל הרשע, והאריך את הגלות. אללי־לי!

פרק רבי יוסף דילה ריינה את העול והתקומם, וזקף את קומתו לדחוק את רגלי השכינה. קפץ אגרוף זועם לעומת השמים, והטיח דברים כלפי מעלה וקרא ואמר:

– למשחק לך יצרתני, בורא עולמות ומחריבם!

"לא ידי סמאל ולילית פרסו רשת לרגלי, כי אם אתה, ברחמיך הרבים! אתה היצת בלבבי אש בוערת, לקנא לכבודך, ואנוכי הקרבתי את חיי לפניך. ועת בערה נפשי ביסורי אהבה וסערת געגועים לשמך, ונשמתי השתוחחה בקרבי מצער גלות שכינתך – ישבת על כסא־כבודך, ותלעג לתום לבבי, ותבז לי. את חלבי ודמי הקרבתי לפניך כל הימים, ואת מוח עצמותי הובשתי לשמך בלילות – ואתה ישבת ולעגת לקרבנך האומלל.

"אנא אלהי הרחמים והסליחות! קורט של לבונה עורר את קנאתך והעיר את חמתך, ולא יכולת לנשוא את עווני, שלא חטאתי בעצמי. ניסית אותי והכשלתני והפלתני, ואתה יושב וצוחק למפלתי.

"אנא אלוהי האמת והצדק! אתה בחרת בעמך ישראל, בני בחיריך שעמדו בניסיונותיך הקשים, לטלטלו מגלות אל גלות, להיותו למיפגע לכל אומות־העולם; לערוך לפניך מזבחות ועקידות, ולשחוט את בניו־יחידיו לעולות; לברך על השחיטה ולהקדיש את שמך בעולם!

"ריבון כל העולמים ואדוני האדונים! אתה בראת עולמות ויצורים, עליונים ותחתונים, ונתת להם ציפרנים ושינים, לדרוס ולטרוף, ולאכול איש את בשר רעהו. בראת את האדם, בחיר־יצוריך, ונטעת בלבו אהבה ושנאה, קנאה ונקמה, וטוב ורע. אתה בראת את שמיך ועולמותיך העליונים, ושמת בהם, זה לעומת זה, קדושה וטומאה, שרפי־קודש, וסמאל ולילית וקליפות – להאבק לפניך ולערוך לך משחקי־שעשועים, לבדח את דעתך, ולהפיג את שממונך; להתכווץ ולפרפר בעווית־יסורים כמוני, ולשבח ולהלל לפניך, לספר את גודלך ולהקדיש את שמך – ואתה תשב ותלעג לכולם!

“ואנוכי, אנוכי, קרבנך המלא בושה וכלימה – אנוכי אפריע את משחקיך, ואשבית את שמחתך, ומנוחה לא אתן לך בשמי־שמיך! מה מוות כי אירא – ואנוכי מת מאה מיתות בכל רגע! מה שבעה מדורות של גיהינום – ובלבי שבעים ושבעה! את מלאכיך הקדושים קושרי כתריך, ומהללי קדושתך, אשקיע במ”ט שערי טומאה. בכוח שמך הגדול אצא עליך, ונקמתי ענות־עולמים ועלבון כל הברואים!

“הושענא, אל רחום וחנון, ארך־אפים, ורב חסד ואמת! הושענא והושיע נא!”

וצחוק אדיר, נורא ואיום, התפרץ בין ההרים והתפוצץ בראשי הצורים, והיה להדים ובנות־קול, ונשמע בכל העולם כולו:

“הושענא, אל רחום ומנון, ארך־אפים ורב חסד ואמת! הושענא והושיע נא!”

והשמים אדמו, ובני־מרום שתקו, וכל העולם כולו התעטף ביגונו.

–––––––––––––

ורבי יוסף דילה ריינה חטא וטימא את נפשו בכל מיני טומאה וחטא, להקניט את בוראו ולהכעיסו.

ראה בנות־אדם חוטאות וחשק בהן, ואף בבנות השדים דבק.

היה משביע כל שרפי־קודש, מפסיקם בשירתם, ומורידם לארץ ומחטיאם, וכופה אותם לעשות רצונו, ולסייע לו בדרכי טומאה וחטא.

היה הקדוש ברוך הוא, כביכול, מוריד את עיניו ושותק. לא יכלו כל ברואי־מעלה וברואי־מטה לעמוד בפניו של רבי יוסף דילה ריינה, ולנגוע בו לרעה, לפי שידע והכיר את צערה ועלבונה של כל הבריאה, והשביע בכל השמות־הקדושים את הבורא, ומלאכיו, ושדיו, ושמים, וארץ, וכל צבאם, ולא יכלו לעשות לו מטוב ועד רע.