בשנים האחרונות עסקו חכמים בחיי ר' דוד ן' אבי זמרה (1479?־אחר 1571) ובחיבוריו¹. כבן שלוש עשרה שנה היה בצאתו עם המגורשים מספרד. עלה לצפת ולאחר מכן התיישב בירושלים. ארבעים שנה חי במצרים ובהיותו קשיש חזר והתיישב בירושלים, לפני שנת שי"ג. לא עברו שנתיים ימים וחזר ועקר לצפת, ושם נפטר בהיותו בן תשעים ומעלה.

בזמן האחרון נדפסו כמה מתשובותיו שבכתב־יד. אחת פירסם אלכסנדר מארכס ז"ל והיא בענין יהודי הודו². שמחה אסף ז"ל פירסם תשובה המלמדת על יחסו למדע ולפילוסופיה³. אף הוא הו"ל מכתב שלו שנמצא בגניזה, בענין סוחרים מויניציאה⁴, וד"ר צבי יעקב צימלס פירסם שמונה תשובות⁵. אף אגרתנו מקורה גנזי קהיר, מאוסף קויפמן שבאקדמיה למדעים בהונגריה. תבניתה 22X16 ס"מ. בקצה הימני נקרע חלק ממנה. פרט לזה האגרת שלימה ואפילו הכתובת מצויה בה.

כותב האגרת הוא משה בנימין בן יעקב ממצרים, ושלח אותה לרבי דוד ן' אבי זמרה בירושלים, כלומר בין השנים שי"ג־שט"ו. האגרת מכוונת היתה להישלח עם פסק דין ויש בה כדי להפיץ אור על החיים הפנימיים של יהודי מצרים באמצעה של המאה הט"ז. ר' משה בנימין נטרד בימי הפסח להשכין שלום והלך עם ר' משה דמוהי⁶ אל ר' יעקב תיבון⁷, אחד היריבים, כדי לקרב את השלום. “המועאלם” שלמה, שעמו היה הריב, עשה כנראה עבירה והתחרט על מעשהו, הודה על חטאו בפני עשרה ואף ביקש מבית־הדין להלקותו פעמיים מלקות וקיבל על עצמו לצום בכל חמישי בשבת משך שנה תמימה. גם לאחר כל זה גידפו ר' יעקב תיבון, ובראותם זאת הסתלקו. מבין השיטין יש להסיק שר' יעקב תיבון הגדיל את המשטמה בהטילו נידוי על איש ריבו. תלמידי הישיבה השיבו בחרם “אדרבה” (מונח לנידוי נגדי)⁸ והודיעו לו על כך. חרם ממין זה לא היה נדיר בתקופה ההיא⁹. כותב האגרת מעולם לא נהג בכך ואף־על־פי־כן הוכרח להכיר בתוקף הנידוי.

השאלה הזאת הוצעה, איפוא, בפני הרדב"ז, כדי שיפסוק את הדין. ר' משה בנימין כתב תשובה על כך ולא הספיק לצרפה לאגרת משום שחש בעיניו ומשום שרצה להשלימה ועתיד היה לשולחה להרדב"ז סמוך אחרי האגרת. בדקתי עד כמה שהשיגה ידי ולא מצאתי זכר לדבריו בכתביו של הרדב"ז (וזאת אישר לי גם צימלס). סבורני שיש לה לאגרת זאת דין של מקור היסטורי וראויה היא לפירסום גם אם פרטי המאורע לא הוחוורו כל צורכם.

האגרת    🔗

[חכמם אלים ב]קרבו¹⁰ נזר אליו על ראשו¹¹ הרב המובהק פטיש החזק עמוד הימני נר ישראל מרנא ורבנא יחי [אדני ה]מלך¹² כמהרר דוד ן' אבי זמרה לעולם. הן זאת להשתחות מרחוק אל מול הדרת קדושת תפארת גדולת כ"ת¹³ ולהודיע למכ"ת¹⁴ איך משכתי אחור ימיני להתראות לפני מכ"ת בכתב אמת ואחר עד עתה כי קוינו לשלם ולא עלה על הלב שתתפשט המחלוקת כ"כ¹⁵ כי מכ"ת יתמצע בין הב' כתות ויתווך שלם ביניהם. והנה ידוע לכל איך טרחתי ויגעתי לתווך שלם ביניהם מ[חמ]ת המחלוקת וכל ח' ימי חג המצות לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי יומם ולילה ולא זכיתי. ופעם א' הלכתי אני והחכם המעולה כה"ר משה דמוהי נר"ו אצל החכם המעולה כה"ר יעקב תבון נר"ו לתווך שלום קודם שאמרו לו א[בוא] לתווך שלם והוכחנו אותו כדי להכניעו קצת כדי שיבא לברית שלם, כי המעלם כה"ר שלמה נר"ו נתרצה כבר. והשיב כי לא היה אומר זכור מעשיך הראשונים¹⁶, רק הוא יאמר כי עתה עושה יותר מזה, כי היכן היא התשובה שעשה. והשבנו לו כי תשובתו ידועה לכל כי כבר עשה תשובה שקבץ מעצמו יותר מי' בעלי תורה ובכה והתודה בפניהם סתם כדברי הר"מ ב"מ זל¹⁷ דהוא מארי דאתרא, וגם כי לא נחשד על עבירה אחרת והכל¹⁸ יודעים על מה היה מתודה וסופו [כרישא] דמי, ובו ביום לקה ב' מלקיות בפני ב"ד… כי¹⁹ הגידו ב' בעלי תורה שהתענה בכל שבוע ביום ה' קרוב לשנה אחת. וכראותינו דברי חרופים יצאנו והלכנו.

אחר זה נתקבצ[ו] התלמידים ואמרו לו אדרבה²⁰ והלכו ב' מהם להודיעו, ואז הוכרחתי להשיב ולחתוך פסק דין בקוצ[ר] על מה שנשאלתי, ועתה הנני מסדרו באורך כי לא יכולתי להכינו לשולחו ע"י הרץ הלז, כי הייתי חושש מעיני, גם כי חשבתי שיהיה שלם ואשלחנו בקרוב לפני מכ"ת כתלמיד המרצה הלכה לפני רבו ודעת מכ"ת הצלולה והנקיה והרחבה מני ים תכריע. והאמת כי נלע"ד אחר שהתו[דה] כנ"ז לעיל לומר לו בקבוץ גדול הדברים ההם המגונים נותנים טעם לפגם²¹ ולחזור ולומר הדברים ההם יותר ויותר מגונים בפני כמה חכמים שחל נדוי התלמידים בדיעבד. ונראה כי ל[א] היו ראויי' לעונש נדוי ושמתא גם אם נאמר שטעו כי חשבו לעשות מצוה לכבוד רבם ובפרט שעשו כהוראת קצת חכמים וכמו שהוכחתי בראיות בפסקי. והאמת כי לא נמצאתי בנדויים כלל מתחלה ועד סוף כי נשמ[ר]תי מהדבר הזה משום הא דבמערבא ל[א] ממנו אשמתא וכו'²². אמנם כשנשאלתי הוכרחתי להשיב ועתה שמעתי אומרים איך מוסיפי' לומר איך הוא פסול לעדות להוסיף במחלוקת הבו דלא לוסיף. י"ר שלא תהיה מחלוקת זו לפוקה.

ולכאורה נר' כי אין זו צריכה לפנים מכמה טעמי, [ח]דא כי עד עתה מפיו אנו חיי'²³ כי לא נתקבלה עדות בב"ד [ע"ב] ובפני בעל הדבר וכל הנפסל בעבירה²⁴ אם העידו עליו ב' עדים שעשה עבירה פלו' אע"פ [שלא התרו בו שהרי אינו] לוקה הרי זה פסול לעדות. אבל אין אדם נפסל בעבירה ע"פ עצמו. כיצד, הרי שבא לב"ד ואמר ו[כו'] וכן [א]ם אמ' שאכל נבלה וכו' אינו נפסל עד שיהיו שם ב' עדים וכו' ומה שכתב הר"מ ב"מ ז"ל פי"ב מה' עדות²⁵ ופשוט ומוסכם הוא. ועוד כי כבר שב בתשובה והתודה ככל הנז' לעיל. ועוד כי גם להראב"ד שצריך לפרסם התשובה²⁶ במפורסמות איפשר דנדון דידן לא [א]יקרי כ"כ מפורסם כיון דלא עשה העבירה בפרסום ולא נתקבלה עדות ב' עדים בפני ב"ד ובפני בעל הדבר. עוד כי בעת שיצא הקול הלך לפני ב"ד של ג' והענישוהו כראות עיניהם וקבל עליו את הדין כפי מה שחייבוהו. ואי לא תימא הכי דבנדון דידן כשר וכשר הוא לעדות לא שבקת חיי לכל בריה²⁷ ודי בזה עתה באפס פנאי כי הרץ נחוץ לא אאריך עוד רק להתנפל לפני מכ"ת לכבות האשים המתאוששים ולהשקיט כאב המכה ושב ורפא לה לבוא לידי גמר גזרת השלם כאשר גזר מכ"ת ואדון השלם ישפ[ו]ת לירושלם ולכל עמו ישראל אמן, והנני נרצע לגזרת מכ"ת בכל כל ותגזר אומר אמרות טהורות. ואני תפלה לאל חיי ירומם כסא הוד תפארת גדולת מכ"ת ולהטיב אחריתו מראשיתו. כיש את נפשו המלאה לה משפט צדקה וחסד חכמה בינה ודעת ויראת ה'²⁸ מאהבה ויש את נפש עבדו נרצע לגזרתו זעירא דחבריא

יום ו' פרש' השיב את חמתי מעל בני ישראל

לכן אמור הנני וכו' את בריתי שלום²⁹

משה בנימן

[ב]ן לאא הענו

הקדוש כמהר

יעקב תנצבה'

וש'

[… הרב ה]מובהק פטיש החזק עמוד הימני נר ישראל מרנא ורבנא יחי אדוננו המלך כמהרר [דוד ן' אבי זמרה לעולם]

לירושלים עה' תובב ממצרים

אמר בניהו: לשון התעודה מורה שמחלוקת פרצה בין רב תקיף ובעל עמדה ובין אחד מראשי הקהל שהחזיק ישיבה וראש הישיבה שלו. אף התלמידים לקחו חלק במחלוקת.

ר' יעקב בן תיבון היה מחשובי חכמי מצרים. תחילה באלכסנדריה³⁰ וכנראה שמשם נקרא לשמש רב במצרים. הוא עמד בקשרים עם חכמי צפת. תשובה שלו להתיר יין מקאנדיאה שמהלו בו מעט דבש ונשלח למצרים בחביות “בספינה שכולה גויים”³¹, כתב עליה ר' יוסף קארו: “יפה השיבו החכם הר' יעקב תבון על כל דבר ודבר”. אף הוא החליף שאלות ותשובות עם הרדב"ז³². הוא ור' משה דמוהי נמנו עם שבעה ראשי וחכמי קהילת מצרים שהצטרפו להכרזת החרם על מתנגדו של דון יוסף נשיא, סמוך לפני שנת של"ג³³. ואין הוא, איפוא, ר' יעקב בן תיבון קרובו של ר' יששכר ן' סוסאן שנפטר לפני שנת שכ"ד³⁴.

הריב היה בינו לבין ה"מועאלם" שלמה. תואר זה מלמד שהיה קרוב למלכות ונשא משרה רשמית, ובתוקף תפקידו היו דבריו נשמעים בקהל³⁵. שנים מחכמי מצרים ביקשו לתווך שלום ביניהם, והם ר' משה בנימן, כותב האגרת, ור' משה דמוהי, מגדולי רבני מצרים, ולא עלתה בידם. הדבר הובא בפני הרדב"ז עוד לפני כן, שכן בראש האגרת נאמר שסבורים היו “כי מכ”ת יתמצע בין הב' כתות ויתווך שלם ביניהם". מקבל האגרת לא יכול היה להבין פרשת המחלוקת אם לא קדמה לו ידיעה עליה. ואף זאת, כל עניין התיווך נכתב בדרך התנצלות, כאילו הופנתה תרעומת אל חכמי מצרים כיצד לא טרחו להשלים בין הכיתות המריבות.

מהו, איפוא, המאורע הזה? דומה שבמה שמקור זה עני עשיר מקור אחר. חכמי צפת נשאלו על ריב שהיה במצרים בין אחד החכמים ו"השר המעאלם". וראוי להביא כאן דבריהם: “שמע שמענו מצרים מתנודד לא מהמונ' ולא מהמהם כי אם מעיני העדה וקציניה ועמודיה יתפצלון כדור שבן דוד בא שקטיגוריא בין ת”ח ובמקום גילה ושמחת חתנים ממשת' שם היתה רעדה וקפדה ופשתה המספחת בעיר בשווקים וברחובו' כל יומי דאכרזתא טעו בדבר משנה ולבנו יהגה אימה על ריב בני ישראל ועל זה היה דוה לבנו פן תצא כאש המחלוקת ובערה ואין מכבה"³⁶.

המחלוקת פרצה, איפוא, במשתה של שמחת חתנים. ושוב מה שלא מפורש כאן יוצא מתשובות של הרדב"ז ושל המבי"ט, שנכתבו, כנראה, אחרי כמה חודשים ובודאי אחרי שנכתבה אגרתו של ר' משה בנימן: באותה סעודה הוזמן חכם אחד לברך ברכת המזון. חכם אחר שהיה שם והוא ראש ישיבה ולו תלמידים הרבה נפגע מכך ויצא בשעת ברכת המזון. “שהקפיד על שנרא' לו שהיה הוא ראוי יותר ושזילזלו בו במה שלא נתנו לו כוס ברכה לברך”³⁷. כלומר המחאה היתה על המארח. החכם המברך הוא בלי ספק ר' יעקב בן תיבון. הוא נפגש מראש הישיבה ואמר עליו “רשע מרושע אוהב תועבות הוא והמחזיק בידו”; “והיה בתוך קהל ועדה ובתוכם חכמים ובמעמד כולם ביז[ו]הו”. דבריו היו מכוונים, איפוא, לפגוע גם במועאלם, אבל תחילתו של הריב היתה עם ראש הישיבה. שמעו זאת תלמידיו עברו ונידו אותו בבית־מדרשם. “ועמד ראובן [ן' תיבון] בהסכמת קצת חכמים ונדה את תלמידי שמעון, וחזרו התלמידים ובאו לבית ראובן ונידו אותו בפניו וחזר ראובן ונידה אותם”³⁸.

אותה שעה התפתח, כנראה, ריב חדש. המועאלם עמד בודאי לימינו של אותו חכם שנפגע ר' יעקב בן תיבון הכריז עליו נידוי ופירסם עבירה חמורה שעשה. המחלוקת היתה בראשיתה ואף־על־פי־כן הגיעה לנקודת רתיחה מסוכנת “בהשמיע קולם בחוץ בשווקים וברחובות בנידויים וחרמות לא נשאר עד אחד שלא נתערב בא' מן הכתות”³⁹. גם חכמי מצרים נקלעו בריב ולא נשאר, איפוא, מי שיתווך שלום במצרים. הם פנו לא רק להרדב"ז בירושלים אלא גם לחכמי צפת: “ושאלתם ובקשתם על הדין ועל האמת חלף בארץ יהודה בירושלים שטף ועבר עד הגליל, הגיעה אלינו ונצטערנו בצערם”. חכמי צפת מעוררים תמיהה על חכמי מצרים, לא זו בלבד שלא שיככו את המחלוקת בעת שפרצה אלא “נתנו יד ולפני התגלע הרי' לא נתשוהו”. ואף הרדב"ז גזר עליהם לעשות שלום (ר' אגרת).

מאגרת חכמי צפת אנו למדים שהמועאלם היה איש חשוב מאד והחזיק בידי לומדי תורה וגרם לריבוי התורה במצרים: “השר המעאלם נרו המחזיק במעוז התורה ולומדיה מאיר לארץ ולדרי' עליה ומזיו הודו והדרו בממונו והונו מלאה הארץ דעה”⁴⁰. המכתב של חכמי צפת חתום בידי ר' יוסף קארו, המבי"ט, ר' ישראל בר מאיר [די־קוריאל] והוא נשלח לידי המועאלם. כיוון שגם חכמי הקהילה היו מעורבים במחלוקת, גזרו חכמי צפת “על שני החכמים אשר להם הריב יתקבצו עם שאר החכמים תוך ג' ימים או בשבת הא' אשר יראה להם השר המעלם נר”ו כתבינו זה ויעמדו לפני ה' בבית הכנסת השוה לכולם ויעמד החכם המברך [ר' יעקב בן תיבון] בפני כולם ויאמר נחמתי על מה שדברתי נגד החכם והמחזיק בידו ואני דורש שלומם וטובתם והחכם יעמד ויאמ' גם אני דורש שלומך וטובתך ושלם כל החכמים חבריך יצ"ו"⁴¹.

אגרתם של חכמי צפת לא הועילה, כנראה, לשכך את המחלוקת ועתה נשאלו על הדין, נידויו של מי נידוי. ר' יעקב בן תיבון כתב תשובה “לקיים הנידוי שלו ולבטל נידוי תלמידי חכמים” ושלח תשובתו לחכמי צפת. המבי"ט סתר ארבע טענותיו אחת לאחת⁴². שלא כמותו פסק מרן “שנידוי תלמידים הללו לחכם שזלזל ברבים [!] אינו נידוי”⁴³. ר' משה בנימן נטה לומר “שחל נדוי התלמידים בדיעבד” ועתיד היה לשלוח תשובה שכתב על כך להרדב"ז. ברם, הרדב"ז פסק שלא כמותו: “כיון שראובן חכם, אפי' שמעון בעצמו לא היה יכול לנדות לכבודו, כ”ש תלמידיו". על אחת כמה וכמה “שאם הרב לא הקפיד על הדבר ולא רצה לנדות לסיבה מן הסיבות לא היו התלמידים רשאים לנדות אדרבה, מחזי קאפקרותא”. לדעת הרדב"ז ראוי להעניש את התלמידים “על שנידו מי שאינו חייב נידוי”.

דומה עלי שיכולים אנו לזהות גם את שמו של המועאלם, הלא הוא “המעלם כ”ר שלמה אלשקר נר"ו", שנזכר בתשובה אחרת של המבי"ט⁴⁴. ואכן הוא החזיק חברת תלמוד תורה בצפת ותמך בחכמי ארץ־ישראל. בתשובה שהשיב המבי"ט⁴⁵ לר' יצחק עראמה בצפת, כתב עליו “שמתעסק בחברת ת”ת של השר ה"ר שלמה אלאשקר נר"ו, שהוא עומד ומפקח על המלמדים והלומדים"⁴⁶. שלמה אלאשקר הוא אשר נדב להדפסת שלחן ערוך דפוס ראשון. וכך כתוב בסוף חלק יורה דעה, ויניציאה שכ"ה: “השר אשר בו תורה וגדולה במקום אחד כבוד רבי שלמה אלשקר יצ”ו ממצרים אשר התנדב מהונו למען זכות הרבים לפרוע הוצאת ההדפסה". ראש הישיבה שלו, אפשר שהוא ר' יצחק די־מולינה⁴⁷.

תופעה זאת של מחלוקות וריבות בין ראשי קהילת מצרים וחכמיה היתה שכיחה, ואת הדבר הקשה הביאו בפני חכמי צפת. ריב דומה נפל במצרים בשנת של"ט בערך, בין “הגביר ושר כה”ר שמואל הכהן" לבין ר' משה בן ר' אברהם בירב, נכדו של ר' יעקב בירב מחדש הסמיכה⁴⁸. בין החכמים שחתמו על הפנייה לצפת, היו ר' יעקב תבון ור' בצלאל אשכנזי ואף נזכר שמו של “החכם גם שב ישיש בהם הח”ר משה דמוהי נר"ו". המבי"ט מזכיר מנהגם של חכמי מצרים לקבל עליהם סמכותם של חכמי צפת: “וגם כי ידענו כי ת”ל לחלוחית התורה קיימת ביניה'… כי הם בקיאים גם בגופי הלכות תקופות וכו'. ועכ"ז גם הם בענותנותם משפילים עצמם וחולקי' לנו כבוד והם רגילים לשאול ממנו כמה שאלות בדיני התורה אשר הם יש ביניה' מחלוקת או שהם מסתפקי' בהם להיותינו בארץ ישראל… ומפני שרפה ידם מליגזור עליהם, אנחנו סומכים את ידם וגוזרים על שתי הכתות הנז' שיבררו ב' חכמים והם יבררו שלישי ביניהם לדון ביניהם ויצא הדין לאמתו"⁴⁹. דומה שיש בדבריו רמז לסמכותם של חכמי צפת הנמשכת מכוח היותם סמוכים⁵⁰.

עתה יכולים אנו לפרש את דברי האגרת. כנראה בעקבות מכתב של הרדב"ז וחכמי צפת נכנסו ר' משה דמוהי ור' משה בנימן לתווך השלום, ולכן מבין השיטין נשמעת מדבריו של הכותב התנצלות. הוא איחר לכתוב להרדב"ז כיוון שחשב שבינתיים יצליחו להשכין שלום בין המחנות. ולא זו בלבד שלא הצליחו בכך אלא המחלוקת רבתה והתפשטה.

המועאלם שלמה היה כנראה בעל תשובה. באגרת נזכרו תיקוני תשובה שעשה במשך שנה, כל יום חמישי היה צם “וגם כי לא נחשד על עבירה אחרת”. משיצאה עליו השמועה בא הוא עצמו בפני בית־דין של שלושה והודה בפניהם “והענישוהו כראות עיניהם וקיבל עליו את הדין כפי מה שחייבוהו”.

המועאלם נכון היה להתפייס, אלא שר' יעקב בן תיבון לא הודה בתשובה שלו ושמר לו חובת העבירה. יתרה מזאת, הוא העליב את המועאלם במעמד רבים והוסיף לומר שהוא פסול לעדות. ר' משה בנימן כותב שאין הדין עמו, שכן הלכה מפורשת היא שאם לא באו עדים והעידו עליו בבית־דין אלא הוא עצמו הודה, הרי אינו פסול לעדות, על אחת כמה וכמה שכבר נעשה בעל תשובה. סבור היה ר' משה בנימן לשלוח להרדב"ז תשובה מפורטת על הענין וביקש ממנו שבכוח סמכותו יפסוק את הדין וישכך את המחלוקת. עד כאן מגיעות ידיעותינו.

אימתי פרצה המחלוקת? ספק גדול הוא אם בין השנים שי"ג־שט"ו. תשובות המבי"ט בחלק זה סדורות בסדר כתיבתן⁵¹. אגרת זו של חכמי צפת, תשובות שלפניה ושלאחריה הן משנת שכ"א־שכ"ב, ואף היא נכתבה, איפוא, בזמן זה. אם נאמר שהידיעה שקדמה להרדב"ז לא באה מאגרותיהם של חכמי מצרים, יצא לנו שהרדב"ז נמצא במצרים בשעה שהתחילה המחלוקת והיא נמשכה גם אחרי שעלה לירושלים. ולפי דרכנו למדנו שהתאריכים המקובלים על שנות חייו של הרדב"ז אין להם על מי להשען.

[כשעלה ח' דימיטרובסקי לירושלים בחודש תמוז תשכ"ב וראה דברי אלה, הביא לכך ראייה. וזה לשונו: בשו"ת אבקת רוכל סי' קיג נמצאת שאלה מדמשק בענין מחלוקת בין קהילות הספרדים לבין אחת ממשפחות המוסתערבים על זכות קבורה בבית הקברות של הספרדים, שמכרו ממוני הקהילות הנ"ל לאבי אותה משפחה. שטר המכר נעשה לפי האמור בשאלה בשנת אש"ה ליצירה. בסי' קטו שם כותב הר"י ן' ציאח: “וזה כי בהיותי בשנה הזאת בירושלם תוב”ב נשאלתי עם רץ על ענין חדוש הוא אשר אירע פה דמשק". בסוף תשובתו כותב החכם הנ"ל “והחכם השלם הרב כמוה”ר דוד ן' זמרא נר"ו הראיתיה לו והסכים לדברי וחתם בה… ואחריו כתב החכם השלם כה"ר דוד ורוק⁵²… ואחריו כתב החכם השלם כה"ר זכריהו זעכשיל חמיו של הרב הגדול כמוהר"ר יוסף קארו". מדברי הר"י ן' ציאח ברור שהרדב"ז חתם על פסקו בירושלים. אלא שעדיין עלינו להראות שישב שם אותה שעה בקביעות וכן יש למצוא את השנה. והנה בשו"ת אבקת רוכל שבכתב־יד שנת כתיבת שטר המכר אינה אש"ה אלא גש"ה⁵³. תאריך זה מתאשר גם מתשובתו של המבי"ט, ח"ב, סי' כח, שגם הוא נשאל על אותו ענין, ומתשובתו אנו למדים גם על השנה. המבי"ט כותב “ועכשו אחר עשרים שנה משנת גש”ה עד השכ"ג רוצים ק"ק ספרדים למנוע לאנשי המשפח' הנז' שלא יקברו עוד שם". השאלה נתעוררה, איפוא, בשנת שכ"ג, הר"י ן' ציאח נשאל מיד לאחר מכן על־ידי רץ מיוחד על דעתו. יש, איפוא, לשער שהשאלה הגיעה לירושלים מיד בסמוך. בתשובתו אומר המבי"ט “וראיתי תשובות חכמי ירושלם תוב”ב אשר פסקו וזיכו את בני הזקן". אלה הן בלי ספק שלוש התשובות הנז', ואמנם מתשובת הרדב"ז מביא המבי"ט בתשובתו קטע שלם. בשנת שכ"ג היה, איפוא, עדיין הרדב"ז תושב קבע בירושלים⁵⁴].