בשנת 1876 הומצא מנוע הבנזין.

בשנת 1889, בתערוכה העולמית שהתקיימה בפריס, הוצגה (בצידו של מגדל־אייפל שהוקם לרגל אותה תערוכה) המכונית הראשונה – פאר תוצרת ‘בנץ’.

בעשור השנים שלאחר ארוע זה הספיקה המצאה זו (ששמה היה, למען הדיוק, ה’אוטומוביל') לחצות את האוקיאנוס האטלנטי ולהגיע ליבשת אמריקה – ועל קורותיה מאז אין צורך להרחיב את הדיבור.

הדבר לא הפריע לאחד העיתונים המכובדים בארה"ב (ה’ליטרארי דייג’סט') לקבוע באוקטובר 1899 באופן פסקני:

‘המרכבה ללא סוסים’ של היום הינה בחזקת מותרות לעשירים בלבד. אף כי מחירה ככל הנראה ירד בעתיד, ברור לגמרי שלעולם לא יגיע השימוש בה למימדים כמו של האופניים.

ושלוש שנים מאוחר יותר פסק עיתון אחר (‘הארברס וויקלי’): סלילת כבישים מיוחדים המיועדים לכלי רכב ממונעים אינה צפויה בעתיד הקרוב, למרות השמועות הרבות הרווחות בנוגע לכך.

אפילו סופר המד"ב הדגול ה.ג'. וולס, שהצליח לתאר בתחילת המאה בדייקנות ראויה לשבח את העולם הטכנולוגי המודרני, לא חזה עד כמה תשנה התחבורה הממונעת את פני העולם, לא צפה את ‘הפקקים’ האדירים ואת ‘סתימת’ מרכזי הערים, ובוודאי שלא העלה על דעתו את הקטל הנורא בדרכים.

אילו נכתב אז ספר המתאר את ‘העולם על גלגלים’ של ימינו, על בעיות התנועה שלו, האם היה הדבר משפיע על התפתחות שונה של הערים הגדולות, מתוך מודעות לבעיות החברה הממונעת? אולי.

דוגמאות נוספות ל’ראיית הנולד' של ספקנים? בבקשה:

בשנת 1926 טען לי דה־פורסט, אחד המדענים שעבודתו הובילה לבסוף לפיתוחה של שפופרת הטלוויזיה:

“בעוד שמבחינה תיאורטית עשוייה הטלוויזיה להיות ברת־ביצוע, הרי מבחינה מסחרית וכלכלית אני רואה בזה דבר בלתי אפשרי; פיתוח שחבל לבזבז זמן בחלומות אודותיו…”

ובשנת 1945, בעיצומו של ‘פרוייקט מנהטן’, קבע קצין בכיר מפורסם בצי האמריקני:

“זהו מעשה האיוולת האדיר ביותר שעשינו מעודנו… הפצצה האטומית לא תפעל לעולם, ואני מדבר כמומחה לחומרי־נפץ.”

באוגוסט 1948 הסביר לקוראיו כתב העת המדעי המכובד ‘סיינס דיג’סט’:

“הנחיתה על הירח והתנועה על פניו מציבות בעיות כה עצומות בפני בני־אנוש, עד כי יידרשו למדע לפחות מאתיים שנים נוספות כדי להתגבר עליהן.”

מיותר לציין שהנחיתה על הירח ופצצת האטום שכנו להם במקום של כבוד בין דפי המד"ב, שנים לא מעטות לפני 1948 ו־1945. מסע בחלל, תעשיית פלסטיקה, תאורה פלואורסצנטית, רמקולים ומערכות סטריאופוניות, ‘צלחות מעופפות’ אנרגיה סולארית, מכ"ם, פלדת אל־חלד, מיקרופילמים, טלוויזיה, רדיו, רשמקולים, בדים סינטטיים, מכונות מכירה אוטומטיות, ועוד כהנה וכהנה – כל אלה מופיעים בסיפור 'ראלף + ‘124C41’, סיפורו של הוגו גרנסבק, אבי המד"ב המודרני ומייסדו של מגזין המד"ב הראשון.

 

הלם העתיד    🔗

בשנים האחרונות, ובמיוחד לאחר ארועים ותופעות רבי חשיבות כמו הנחיתה על הירח, זיהום האויר והמים, משבר האנרגיה וכיוצא באלה, גברה המודעות בציבור לחשיבותו של חקר העתיד – או תורת העתידנות. קצב השינויים הטכנולוגיים (ובעקבותיהם – החברתיים) גבר עד כדי כך שלא ייתכן עוד להניח לארועים ‘להתגלגל’ מעצמם. הכיוונים והמגמות נראים לעין, כך שלא נותר אלא להשליך על פיהם קדימה – ולהסיק מסקנות. קבוצות מחקר בנושאי העתידנות והחיזוי הטכנולוגי הולכות ומתרבות באוניברסיטאות ובמכוני המחקר ברחבי העולם, כאשר הנטיה ההולכת וגוברת היא לא רק לחזות התפתחויות טכנולוגיות ‘יבשות’, אלא בעיקר את השלכותיהם על הפרט והחברה האנושית. בנקודה זאת נפגשים העתידנות והמדע הבדיוני – לפחות המדע הבדיוני ה’טוב'.

תרומה נכבדה להעמקת המודעות להבנת העתיד תרם ספרו רב המכר של אלבין טופלר, ‘הלם העתיד’, שהופיע בסוף שנות ה־60 ומאז זוכה למהדורות חוזרות ונשנות בעולם כולו. טופלר הסב את תשומת ליבנו לקצב השינויים המדהים המתרחש בימינו בהשוואה לקורותיה הקודמות של האנושות:

"אם נחלק את 50,000 השנים האחרונות של הקיום האנושי לפרקי חיים באורך ממוצע של 62 שנה, נמצא שחלפו 800 פרקי חיים כאלה. מתוך אותם 800 פרקי חיים, 650 עברו על האדם בחשכת המערות.

רק בשבעים פרקי החיים האחרונים היתה אפשרות תקשורת יעילה בין פרק חיים למשנהו – בזכות המצאת הכתב. רק בשישים פרקי החיים האחרונים זכו המוני אדם לחזות במילה המודפסת. רק במשך ארבעת פרקי החיים האחרונים ניתן למדוד זמן במידה כלשהי של דיוק. רק בשני פרקי החיים האחרונים התחילו משתמשים במנוע החשמלי. כמעט כל המוצרים החמריים אשר אנו משתמשים בהם בחיי יומיום פותחו במשך פרק החיים הנכחי – פרק החיים ה־800…

בשינוי זיקותינו למקורות הטבעיים הסובבים אותנו, בהרחבה העצומה של תהליכי השינוי והתמורה, ובעיקר בהאצת קצבם, יצרנו פער שאין לגשר עליו בינינו לבין עברנו. ניתקנו מאופני המחשבה, התחושה וההסתגלות הישנים, הכשרנו את הקרקע לחברה חדשה בתכלית, ואנו דוהרים לקראתה. זוהי הבעיה העיקרית בפרק החיים ה־800, והיא זו המעמידה בסימן שאלה את כושר ההסתגלות של האדם – הימצא את מקומו בחברה החדשה? היוכל להסתגל לצויה? ואם לא – היהיה בכוחו לשנות צוים אלה?"

בנתחו את התמורות המהפכניות שפקדו את החברה האנושית בדור האחרון, ובהשלכתו את המגמות הגלויות לעין היום לעבר העתיד, משתמש טופלר לא מעט בכליו, מושגיו, ושפתו של המדע הבדיוני. מעידים על כך אפילו שמות ראשי פרקים בספרו, כגון: ‘אטלנטיס החדשה’, ‘קולו של הדולפין’, ‘גוף אנושי מתוכנן’, ‘הסייבורגים שבינינו’, ‘תעשיית חוויות’, ‘התגובה על חידושים’, ‘החברה הלומת־העתיד’, ‘חזיונות חלל עולמיים’ וכו'.

אלבין טופלר עצמו מודע היטב לחוב הגדול שחייבים הוא ואנחנו למדע הבדיוני שהקדים בחזיונותיו המפוכחים והנועזים את העתידנות הממוסדת, המדעית והממוחשבת של היום. בדברו על החשיבות הרבה של לימודי העתיד במערכות החינוך, בהיקף השווה לפחות לזה של לימודי העבר (היסטוריה) הנהוגים כיום, ממליץ טופלר על הכנסת ספרות המד"ב לתכנית לימודי חובה בבתי־ספר ואוניברסיטאות (כפי שאכן מתממש בשנים האחרונות במאות מוסדות לימוד ברחבי העולם). בפרק ‘איסטרטגיה של תודעת העתיד’ כותב טופלר:

"אין ברשותנו ספרות מן העתיד שתוכל לשמשנו לתכלית זו, אולם ישנה ברשותנו ספרות על אודות העתיד, הכוללת לא רק את האוטופיות הגדולות, כי אם גם את ספרי המדע הבדיוני בני זמננו…

…נוכל להפיק מן המדע הבדיוני תועלת עצומה כאמצעי להרחבת טווח ההתבוננות וליצירת הרגלי ניבוי. על ילדינו ללמוד את כתבי ארתור סי. קלארק, וויליאם טאן, רוברט היינליין, ריי ברדבורי ורוברט שקלי,¹ לא מפני שסופרים אלה יכולים לספר להם על אודות ספינות־חלל ומכונות־זמן, אלא משום שעשויים הם להעניק להם דבר חשוב הרבה יותר – מסע דמיוני לאותו עולם סבוך של שאלות פוליטיות, חברתיות, פסיכולוגיות ומוסריות, העתידות להתייצב לפניהם בהגיעם לבגרות. ספרי מדע בדיוני ראוי שיכללו כספרי חובה בשעורי העתיד."

 

מבט לאחור: 1887–2000    🔗

ואכן, העתידנות והמד"ב גם יחד יונקים מאותם המקורות. אותן ‘אוטופיות גדולות’ הנזכרות ע"י טופלר, כמו היצירה שבה הוטבע המושג לראשונה – ‘אוטופיה’ מאת תומס מור (1516), ‘עיר השמש’ מאת תומס קמפאנלה (1623), ‘אטלנטיס החדשה’ מאת פרנסיס בייקון (1627), נחשבות כאבות הזרם החברתי של המד"ב המודרני. הן ראויות לסקירה נפרדת במסגרת תולדות המד"ב, ולא נרחיב עליהן כאן את הדיבור. מקום של כבוד בין מניחי היסודות למד"ב והעתידנות המודרניים תופשים, כמובן, ז’ול וורן וה.ג'. וולס ששמותיהם אינם זרים, קרוב לוודאי, לרובם המכריע של הקוראים. דמות המוכרת מעט פחות, אך ראויה בהחלט לציון, הוא אדוארד בֶּלַאמי (1850–1898), אשר ספרו ‘מבט לאחור: 1887–2000’, שפורסם בשנת 1888, הטביע את חותמו על יצירות המד"ב והמחשבה העתידנית של שנים ארוכות אחריו. גיבור ספרו של בלאמי מתגורר בעיר בוסטון בשנת 2000, בהקיצו מתרדמה היפנוטית שנמשכה משנת 1887 (השנה בה נכתב הספר). הוא ‘מביט לאחור’ אל העבר, ומשווה את המציאות שלתוכה התעורר עם זו הזכורה לו מלפני 113 שנים. כמתואר בספר נהנית החברה של שנת 2000 ממקלטי טלוויזיה ורדיו, אור חשמלי, אויר נקי, תעסוקה מלאה, פרישה לגמלאות בגיל 45, ומרכזים קהילתיים ממוזגי אויר. בלאמי חזה המצאות כמו ‘אלקטרוסקופ’ (זה היה כינויו לרדיו וטלוויזיה), מכוניות חשמליות שקטות, מטוסים פרטיים, תנורי אפיה חשמליים, מתקנים ביתיים לסילוק אשפה, ביגוד וריהוט מחמרים סינטטיים (במחירים שווים לכל נפש…), ולשימוש חד־פעמי. ושימו לב: בחברה של שנת 2000, אליבא דבלאמי, חל איסור חמור על זיהום אויר ע"י עשן וגזי פליטה, וכן על זיהום נהרות וחופי ימים ואגמים. השפכים מטוהרים וממוחזרים, פסולת מוצקה מפורקת באופן אלקטרו־כימי. האם נצליח להגשים את חזונו של בלאמי במשך 21 השנים שנותרו לנו?

במשך חמש השנים שאחרי פרסומו של הספר, רבה היתה השפעתו על דעת הקהל והפוליטיקה בארה"ב. ‘מועדוני בלאמי’ צצו בכל רחבי המדינה, וחבריהם שמו להם למטרה לפעול למען הגשמתה של חברת העתיד של בלאמי. ויותר משפע התחזיות הטכנולוגיות שבו, השפיע הספר על קוראיו בתארו את חברת העתיד כחברה שוויונית, שבה הכנסת הכל מובטחת הודות לניצול יעיל של המשאבים הלאומיים, כולל כח העבודה האנושי.² קיים שוויון מלא בין המינים – הנשים ממלאות תפקידים בכירים בממשל ובכל ענפי הטכנולוגיה. במקום משכורות מקבלים העובדים ‘דיבידנדים’, כאילו המדינה כולה הינה תאגיד כלכלי גדול, שבו מניות שוות לכל. החברה מבטיחה אפשרויות חינוך שוות ו’נקודת זינוק' שווה לכל.

 

חיי אלמוות ומהירות האור    🔗

בספרו של בלאמי, כמו בכל ספר מד"ב ראוי לשמו, אנו מוצאים זה בצד זה את שני האלמנטים הבסיסיים: האקסטראפולציה (היקש לעתיד על סמך מגמות הגלויות לעין בהווה), וספקולציה (השערה על בואו של ארוע או התפתחות כלשהי, שאין לנבאם על סמך מגמות קיימות). האלמנט הראשון רווח יותר בעתידנות ה’מדעית', והשני, כמובן, במד"ב – אם כי לרוב משמשים שניהם בערבוביה.

רוברט היינליין, מגדולי סופרי המד"ב של שנות השלושים והארבעים, כתב בזמנו מאמר מאלף על חוקי החיזוי והעתידנות. בהסבירו את מושג האקסטראפולציה, הציג את התרשים הבא:

הקו המלא מייצג תהליך מסויים שהתרחש בעבר, עד ימינו אנו. הוא יכול לייצג את גידול מספר המכוניות, עליית מהירותם של כלי־טייס, ריבוי האוכלוסיה, או אם תרצו – האינפלציה. הקווים המרוסקים מייצגים המשכים אפשריים של אותו תהליך בעתיד. מהו הקו הנכון? הנה, כאן טמון אולי ‘האלמנט הספקולטיבי שבאקסטראפולציה.’ יימַצאו בוודאי פסימיסטים (אם הקו מייצג, למשל, את הגידול בטווח החלליות המאוישות), או אופטימיסטים (אם הקו מייצג את גידול האינפלציה), שיעדיפו דווקא את אפשרות מס' 1. (היינליין מזכיר בהקשר לכך את אותו פקיד במשרד לרישום פטנטים לפני מאה שנים, שהתפטר מתפקידו בטענה ש’כל מה שאפשר הומצא כבר'…) אחרים יבחרו בקו מס' 2, כלומר ירידה הדרגתית בקצב הגידול, אחרים בקו מס' 3 – כלומר בכיוון המשיק לקו המקורי. היינליין עצמו הינו תומך נלהב בקו מס' 4, בכל הנוגע להישגי המדע והטכנולוגיה. לדבריו, אם מדובר בידע אנושי, “אין כל סיבה מתמטית, מדעית, או היסטורית לכך שהקו העקום יתיישר, ימתן את עלייתו, או פשוט ימשיך כקו ישר. ההשלכה הנכונה, על פי כל העובדות הידועות כיום, היא זו שלפיה העקום מעפיל מעלה בלי גבול, כאשר קצב השינוי הולך וגדל”.

אנשי החיזוי הטכנולוגי של היום היו אולי נזהרים מלגלות התלהבות כזו, שכן אותם ‘עקומי מגמות’ עלולים לעיתים להוליך שולל. כך למשל, העקום המתאר את עליית מהירותן של חלליות מנבא שמהירותן תגיע למהירות האור בסביבות שנת 2000 (ועל פי גישתו של היינליין, היא תמשיך ותגדל אחר כך. מילא, סופר מד"ב אולי אינו צריך להיות מוטרד מתורת היחסות). בדומה לכך, קצב עליית תוחלת החיים בשנים האחרונות מנבא סיכויים טובים לחיי אלמוות לכל מי שיוולד אחרי שנת 2000. בשני המקרים האלה, ככל הנראה יש עדיפות מסויימת לעקום מס' 2…

 

תגובת שרשרת    🔗

היינליין עצמו, אגב, נחשב כאחד מסופרי המד"ב שהצליחו למדי בחיזוי העתיד, ולדעתו של איזאק אסימוב, סיפורו המוצלח ביותר מבחינה זו הוא ‘פתרון בלתי משביע רצון’ שנכתב בשנת 1940, ושבו מתנהל בארה"ב פרוייקט גדול־ממדים לפיתוחו של נשק גרעיני, (להזכירכם – היה זה שנים אחדות לפני ‘פרוייקט מנהטן’). בסיפור נחזה אפילו מאזן האימה הגרעיני הקיים היום. הנה תחילתו של הסיפור, בלשונו התמציתית והחדה האופיינית של רוברט היינליין:

"בשנת 1903 טסו האחים רייט בקיטי הוק.

בדצמבר 1938, בברלין, פיצל ד"ר האן את אטום האורניום.

באפריל 1943, שכלל ד"ר אסטל קרסט, במסגרת עבודתו ברשות החרום הפדראלית להגנה, את שיטת קארסט־אובר להפקת חומרים רדיואקטיביים מלאכותיים.

על כן מדיניות החוץ האמריקנית היתה חייבת להשתנות…"

ובהמשך, בתארו את השפעת הנשורת הרדיואקטיבית על האדמה, כתב היינליין:

“כאשר זוהם האזור בנשורת, אי אפשר היה לעשות דבר בנדון, עד אשר תדעך הקרינה לנקודה שבה איננה מזיקה עוד. אי אפשר לנקות את הנשורת; היא קיימת בכל מקום. אין כל דרך אפשרית לפעול נגדה – לשרוף, או לגרום לתגובה כימית; האיזוטופ הרדיואקטיבי היה עדיין שם, עדיין רדיואקטיבי, עדיין קטלני. משנעשה בו שימוש על פיסת אדמה, במשך תקופת זמן ידועה מראש אותה פיסת אדמה לא תסבול חיים.”

אפשר להעריך יותר את חיזויו של היינליין, אם נקרא את הקטע הבא, שנכתב בשנת 1941 ע"י המדען קרל ק. דארו בבטאון של מכון סמיתסון למדע, תחת הכותרת ‘ביקוע גרעיני’ ונחשב אז לספקולציה גמורה:

“לא זו בלבד שהביקוע נגרם ע"י נייטרונים איטיים, אלא הוא מוליד נייטרונים חדשים בין יתר תוצריו… האם ייתכן שנייטרונים אלה יגרמו לביקועים נוספים, ואלה יגרמו לביקועים חדשים וכן הלאה, בטור גיאומטרי, כך שגוש אורניום שלם יתפצץ בהתפוצצות פתאומית שאין דומה לה בעוצמה…?”

 

דמיון גמיש    🔗

ענק אחר במדע הבדיוני, שלא נרתע מעולם מלהתנבא על עתידנו הקרוב והרחוק הינו, כמובן ארתור סי. קלארק, שאת הצעתו לבניית לוויני תקשורת שהועלתה בשנות ה־40 (על דפי כתב העת ‘עולם האלחוט’) הזכרנו כבר בהזדמויות אחדות. בנוסף על שפע ספרי המד"ב שפרסם, כתב קלארק בסוף שנות ה־60 ספר עתידנות הנמנה כיום עם ‘הקלאסיקה’ של תחום זה, ‘פרופילים של העתיד’. בהקדמה לספרו כתב קלארק על תחזיותיהם ‘השקולות’ של מדענים:

“פעם אחר פעם שמו עצמם אסטרונומים ופיסיקאים מכובדים ללעג ולקלס, בהצהירם קבל עם ועדה שפרוייקט זה או אחר הינו בלתי אפשרי… והוכח שהם טועים לחלוטין, לפעמים עוד בטרם יבשה הדיו מעטיהם…”

“היום אין אנו מסוגלים לשחזר את האוירה הרוחנית ששררה כשנבנו קטרי הרכבת הראשונים, ומבקרי התכנית טענו שכל מי שיגיע למהירות האיומה של 50 קמ”ש צפוי לחנק… באותה מידה גם קשה להאמין שרק לפני 90 שנה בוטל בזלזול הרעיון של תאורה חשמלית ביתית, על ידי כל ‘המומחים’ – פרט לממציא אמריקני צעיר בן 31, ושמו תומס אלווה אדיסון."

גם לתחזיותיו שלו עצמו אין קלארק מציע להתייחס באמון רב מדי, באמרו:

“אם ספרי זה נראה סביר לגמרי וכל האקסטראפולציות שלי משכנעות, הרי שלא הצלחתי להרחיק ראות; וזאת מפני שבדבר אחד יכולים אנו להיות בטוחים בכל הנוגע לעתיד – והוא, שהעתיד יהיה פנטסטי לחלוטין.”

חוזה העתיד המעולה ביותר, לדעתו של קלארק, הוא איש המשלב ידע מדעי, או לפחות ‘תחושה’ מדעית, עם דמיון גמיש של ממש. לכן, לדבריו, באים ‘הנביאים’ האמינים ביותר מבין סופרי המד"ב וקוראיו.

אם כי חלפו כבר כ־14 שנה מאז כתיבת ספרו של קלארק, מעניין לבחון אחדות מתחזיותיו אז לגבי השנים האחרונות:

1970–1980 – נחיתה על הירח; מעבדת חלל; מכונת תרגום.

1980–1990 – חללית מונעת בכח גרעיני, נחיתות על כוכבי לכת.

2000–1990 – תקשורת־רדיו אישית; גלי גרביטציה, היתוך גרעיני, סייבורגים.

2000–2010 – יישוב כוכבי־לכת, אינטליגנציה מלאכותית, כרייה בקרקעית האוקיאנוס, הבנת המבנה התת־גרעיני של החומר.

201–2030 – חלליות מחקר בין־כוכביות; שפות לוגיות, שליטה על תורשה, רובוטים, תקשורת עם יישויות חוץ־ארציות, כריית חומרים בחלל; הנדסה ביולוגית.

נקודות ציון נוספות, על פי לוח הזמנים של קלארק:

יצירה מלאכותית של חיים – לקראת 2070, ובאותה שנה גם טיסות במהירות הקרובה למהירות האור, ושליטה על מזג האויר; תמסורת חומרית (במהירות האור) – בשנת 2090, מפגש עם ביננים מעולמות אחרים – 2100, ובאותה תקופה גם חיי־אלמוות והנדסה אסטרונומית.

בדומה לרעיונותיו של רוברט ג’סטרו (פנטסיה 2000 מס' 3) חזה קלארק בספרו את עליונותה של האינטליגנציה המלאכותית על זו האנושית – וזאת בין השנים 2080–2090. לדבריו, האבולוציה הביולוגית מפנה מקום לתהליך מהיר בהרבה – האבולוציה הטכנולוגית. עם זאת, סבור קלארק, האדם יוכל עדיין לצאת וידו על העליונה, על ידי כך שישנה לחלוטין את מהותו העכשווית. קלארק רואה בעיני רוחו את הזמן שבו אפשר יהיה לנתח ולאחסן את כל המידע המגדיר פרט אנושי מסויים. ניתן יהיה ‘להקליט’ יצור אנוש כסדרה של אותות על גבי נייר, שדות מגנטים משתנים, או מעגלים אלקטרוניים. אותן ‘הקלטות’ עשויות לאפשר את שחזורם של יצורי אנוש מאות או אלפי שנים אחרי העילמותה של הפרוטופלסמה שממנה היו עשויים בחייהם ‘הגשמיים’. ‘העולם הבא’ נוסח קלארק.

האם ניתן לסווג תחזית מרחיקת־לכת זו כאקסטראפולציה, ספקולציה, או אולי כיישומו של אותו ‘שילוב בין ידע ותחושה מדעיים לבין דמיון גמיש של ממש’ – דמיונו הגמיש באמת של ארתור סי. קלארק?

 

הרואים את הנולד    🔗

המודעות הגוברת והולכת לחשיבותו של חקר עתיד רציני הולידה בשנת 1966 את הקמתה של ‘אגודת העתיד העולמית’ (World Future Society), המאגדת היום אלפי מדענים וחובבים ברחבי העולם, ומוציאה לאור בטאון קבוע (The Futurist). הצעד הראשון נעשה ב־1 ביולי 1966, כשהוציאה קבוצת אנשים בוושינגטון עלון צנוע בן 6 עמודים ובו סקירה קצרה על פעילות הקשורה בעתיד ובמוּדעוּת לו. העלון הופץ בקרב כמות מצומצמת של עתידנים, חוקרים, פקידי ממשל ואנשי עסקים ש’נחשדו' כבעלי עניין בדבר. העלון הועבר מיד ליד, ובמהרה הגיעו אל עורכו בקשות למשלוח עותקים נוספים, מארה"ב וגם מארצות אחרות. בהדרגה התגבשה קבוצה רצינית של אנשים שהחליטו להקדיש את מיטב מרצם לנושא, וב־3 באוגוסט התקיימה ועידת היסוד של האגודה. מטרות האגודה, כפי שהוגדרו באותה ועידה, הן:

1. לתרום למודעות שקולה כלפי העתיד וכלפי חשיבות לימודו, מבלי לדגול באידיאולוגיה מסויימת ומבלי לעסוק בפעילות פוליטית.

2. לפתח מחקר אחראי ורציני של העתיד.

3. לקדם את שכלולן ופיתוחן של מתודולוגיות לחקר העתיד.

4. להעמיק בקרב הציבור את ההבנה של פעילות ולימוד ברוח העתיד.

5. לקיים תקשורת ושיתוף פעולה בין ארגונים ופרטים המעוניינים במחקר ותכנון עבור העתיד.

בטאונה של האגודה משמש במה מתמדת להעלאת רעיונות, דיונים וויכוחים באשר לעתיד החברה האנושית והשלכות הקדמה הטכנולוגית עליה. כמו כן נסקרות בבטאון מירב העבודות והפרסומים היוצאים לאור בעולם בנושא זה. בין הכותבים בבטאון ניתן למצוא מדענים מסוכנות התעופה והחלל, חוקרים באוניברסיטאות, מדינאים, אנשי מדעי החברה וההתנהגות, סטודנטים, וכל מי שעיניו נשואות אל העתיד. בכינוס העולמי האחרון של האגודה, אשר התקיים בשנת 1975, נכחו כ־3000 משתתפים מכל רחבי העולם, וביניהם אנשי ציבור כמו הסנטור אדווארד קנדי, ועתידנים ידועי שם כמו אלבין טופלר, הרמן קאהן, דניאל בל, לסטר בראון ואחרים. הכינוס העולמי הבא, השלישי במספר, עומד להערך בקיץ הבא, בתאריכים 20–25 ליולי 1980, בטורונטו, קנדה. מספר המשתתפים בו יהיה, קרוב לוודאי, גדול בהרבה. סיסמת הכינוס היא: “דרך שנות ה־80 – לחשוב באופן גלובאלי – לפעול באופן מקומי.” דיוני הכינוס ייסבו בעיקר על התמורות החברתיות, הכלכליות והטכנולוגיות הצפויות לעולמנו במהלך העשור החדש הבא עלינו לטובה.

המעיין היום בפרסומי האגודה בתחילת דרכה יבחין בוודאי בשינוי המהפכני, בגישה כלפי ההתפתחות החברתית והטכנולוגית, בהשוואה לאותה תקופה ‘ספקנית’ של סוף המאה הקודמת. קצב השינויים המואץ עשה את שלו עד כדי כך, שרבות הן התחזיות שנחזו בסוף שנות ה־60 כעתידות להתממש במהרה, ושהינן עדיין רחוקות מאיתנו. הנה אחדות מהן, שהופיעו בשנת 1967:

* האדם ישוחח באופן חפשי עם מחשב בשנת 1980.

* בשנת 1980 יעבדו רוב האנשים בביתם, ויהיו קשורים למאגרי מידע באמצעות מסופי מחשבים.

* בשנת 1975 יהיה בשימוש מבצעי חומר ביולוגי ההורס את רצון ההתנגדות והלחימה של האוייב.

* בשנת 1975 תיכנס לשימוש מכונת כתיבה אוטומטית, המופעלת על־ידי דיבור רגיל.

* בשנת 1972 יוקמו מפעלי תעשיה על הירח, וכן מצפה אסטרונומי.

* בשנת 1979 תפותח מכונית המבוקרת באופן אוטומטי.

* בשנת 1977 תוכנס לשימוש מסחרי טלויזיה צבעונית תלת־מימדית, וכן תהיה תקשורת טלוויזיונית תלת־מימדית שתפחית את הצורך בנסיעות עסקיות.

* בשנת 1978 יהיה שימוש נפוץ במכשור אישי אוטומטי לבדיקות רפואיות.

* בשנת 1980 תתאפשר סינטזה של חומר חי, אשר תפתח עידן חדש ומהפכני בביולוגיה.

אין כמעט ספק שתחזיות אלה תתממשנה במוקדם או במאוחר, אף כי חוזי שנת 1967 היו, ככל הנראה, נלהבים מדי… אבל התאריך המדוייק אינו חשוב. העיקר הוא שהמודעות להשלכות מרחיקות הלכת של כל ההתרחשויות האלה על חיינו, הופכת סוף סוף להיות לנחלת הכלל. האם מודעות זו תביא גם לתוצאות מעשיות?

האם קובעי המדיניות, מתכנני הערים, הכלכלנים, המחנכים, וגם אתה ואני, נשכיל לפרש נכונה את המגמות הקיימות ואת התמורות הפוקדות אותנו מדי יום ביומו, על מנת לצעוד לקראת עולם טוב יותר, ולפחות להימנע משגיאות העבר? רק העתיד יוכיח זאת. והרי אמר כבר פעם חכם סיני אחד: “קשה מאוד להתנבא – בעיקר ביחס לעתיד.”