ספרו של אלפרד בסטר ‘פני מועדות לכוכבים’ כבש את הקורא הישראלי, והיה במשך זמן מה ברשימת רבי־המכר בעברית. אלפרד בסטר עצמו נחשב, במידה רבה של צדק, לאחד הסופרים הבולטים של 'תור־הזהב' במד"ב (שנות ה־40' עד 60').
בגליונות 5 ו־8 הופיעו שניים מסיפוריו של בסטר וזכו בתגובות חיוביות ביותר.
בגיליון החגיגי אנו מגישים את הסיפור הנחשב כסיפור הקצר הטוב ביותר שכתב בסטר, אשר נבחר כאחד מחמשת הסיפורים הטובים ביותר שפורסמו ב'פאנטסי אנד סיינס פיקשן' בכל שנות קיומו.
* * *
הוא איננו יודע מי מאיתנו אני כיום, אך הם יודעים אמת אחת. אל לך להחזיק בבעלותך מאום זולת עצמך. אתה חייב לנהל את חייך שלך, לחיות את חייך שלך ולמות את מותך שלך… אחרת תמות את מותו של אחר.
שדות האורז של פראגון III השתרעו על פני מאות מייל כמו טונדרה משובצת, כמו מוזאיקה כחולה וחוּמה תחת שמי התפוז הלוהטים. ערב רד, העננים מרחפים כעשן, העלים מרשרשים ומאַוְשים.
שורת גברים ארוכה נעה לאורך השדות בערב בו נמלטנו מפראגון III. הם היו דוממים, חמושים, דרוכים; טור ארוך של צללי פסלים המתנשאים על רקע השמים המעוננים. כל אחד מהם נשא רובה. כל אחד מהם נשא בחגורתו מכשיר וּוֹקִי־טוֹקי, כשהאזניה נעוצה באוזנו, המיקרופון תלוי ליד פיו ומסך הצְפִיה הזורח ענוד על פרק ידו כשעון יד ירקרק. המוני המסכים לא הראו דבר מלבד המוני שבילים החוצים את השדות. מן הרמקולים לא בקע מאום מלבד איושת הצעדים. הגברים דיברו בלחש, בנהימות כבדות, הכל מדברים עם הכל.
“כאן כלום.”
“איפה זה כאן?”
“השדות של ג’נסון.”
“אתה הולך מערבה מדי.”
“תסגור שם את הרווח.”
“מישהו כבר כיסה את השדה של גרימסון?”
“כן. שום דבר.”
“היא לא יכלה ללכת רחוק כל כך.”
“אולי לקחו אותה לכאן.”
“אתה חושב שהיא עוד בחיים?”
המלמול גאה והשתפל לאורך שורת המחפשים הארוכה הנעה לעבר השקיעה הערפילית. שורת המחפשים התפתלה כנחש עקלתון, אך לא פסקה מהתקדמותה המתמדת. מאה אנשים במרחק של כחמישים רגל האחד מן השני. חמשת אלפים רגל של סריקה מאיימת. מיל שלם של החלטיות נזעמת המתמשכת ממזרח למערב. על פניו של מצפן החום. הערב ירד. כל אחד מהגברים הפעיל את פנס החיפוש שלו. הנחש המתפתל הפך לענק יהלומים מרצדים.
“פה נקי. כלום.”
“פה כלום.”
“כלום.”
“מה עם השדות של אלן?”
“אני מכסה אותם.”
“אתה חושב שפיספסנו אותה?”
“אולי.”
“אנחנו נחזור אחורה ונבדוק.”
“זו תהיה עבודה לכל הלילה.”
“השדות של אלן נקיים.”
“לעזאזל! חייבים למצוא אותה!”
“נמצא אותה.”
“הנה היא, סקטור שבע. תעלו על המסך.”
השורה נעצרה. היהלומים קפאו בחום. דממה שררה. כל אחד מהגברים הביט לעבר המסך הזורח שעל פרק ידו. מעלה אותו על סקטור שבע. כל המסכים הראו דמות קטנה וערומה, רובצת במימי אחד השדות. ליד הדמות נראה שלט בעלות עליו היה כתוב: וונדלור. קצות השורה נפנו לעבר השדה של וונדלור. ענק היהלומים הפך לאשכול כוכבים. מאה גברים הצטופפו סביב דמות קטנה ערומה – ילדה מתה המונחת בשדה אורז. פיה היה יבש. על צוארה נראו סימני אצבעות. פניה התמימות היו מעוכות. גופה קרוע. הדם הקרוש על עורה היה קשה ומתפורר.
“מתה כבר שלוש או ארבע שעות, לפחות.”
“פיה יבש.”
“היא לא טבעה. היכו אותה למוות.”
בחום הערב היורד קיללו הגברים חרש. הם הרימו את הגופה. אחד מהם עצר בעד האחרים והצביע על צפורני הילדה. היא נאבקה ברוצח. מתחת לצפרניה נראו חתיכות בשר. וטיפות דם – עדיין לח. עדיין בלתי קרוש.
“גם הדם היה צריך להתקרש.”
“מצחיק.”
“לא כל כך. איזה מין דם לא נקרש?”
“דם של אנדרואידים.”
“כנראה שאנדרואיד הרג אותה.”
“לוונדלור יש אחד.”
“לא יתכן דבר כזה.”
“מוטב שהמשטרה תבדוק.”
“המשטרה תוכיח שאני צודק.”
“אנדרואידים לא מסוגלים להרוג.”
“אבל זה דם של אנדרואיד, נכון?”
“אנדרואידים לא מסוגלים להרוג. הם עשויים ככה.”
“אז כנראה, שאחד לא נעשה כמו שצריך.”
“ישו!”
והמדחום הראה על 92.9° פרנהייט מהולל.
היינו על סיפון הפראגון קווין, בדרך למגאסטר V. ג’יימס וונדלור והאנדרואיד שלו. ג’יימס וונדלור מנה את כספו והתייפח. בתא המחלקה השניה היה עימו האנדרואיד שלו, יצור סינטטי נפלא בעל תווי פנים קלאסיים ועינים כחולות גדולות. על מצחו היו חרוטות האותיות ר"ש, המצביעות על כך שהוא היה אחד מאותם האנדרואידים הרב־שמושיים הנדירים, ששווים 57,000 דולר, לפי שער החליפין הנוכחי. הם התייפחו, ומנו, והביטו בשלווה.
“שתיים עשרה, ארבע עשרה, שש עשרה, אלף שש מאות,” התייפח וונדלור. “זה הכל. אלף שש מאות דולר. הבית שלי היה שווה עשרת אלפים. האדמה חמש. והריהוט, מכוניות, ציורים, תבליטים, המטוס שלי ה… ומכל זה, נשארו רק אלף ושש מאות דולר. ישו!”
זינקתי מן השולחן והתנפלתי על האנדרואיד. שלפתי רצועה מתוך אחד מתיקי העור והלקיתי את האנדרואיד. הוא לא נע.
“אני חייב להזכירך,” אמר האנדרואיד, “כי אני שווה חמישים ושבעה אלף דולר לפי שער החליפין הנוכחי. אני חייב להזהירך שאתה מסכן רכוש יקר ערך.”
“מכונה מטורפת שכמותך,” צעק וונדלור.
“אני אינני מכונה,” השיב האנדרואיד. “הרובוט הינו מכונה. האנדרואיד הינו יצירה כימית של רקמה מלאכותית.”
“מה נכנס בך?” בכה וונדלור. “למה עשית זאת? לעזאזל איתך!” הוא היכה באנדרואיד בפראות.
“אני חייב להזכירך שלא ניתן להעניש אותי,” אמרתי. “הסינדרום כאב־הנאה לא הושתל בסינטזה של האנדרואיד.”
“למה הרגת אותה?” צעק וונדלור. “אם אתה לא נהנה מזה, למה –”
“אני חייב להזכירך,” אמר האנדרואיד. “כי תאי המחלקה השניה בחללית זו אינם חסיני־קול.”
וונדלור שמט מידיו את הרצועה וניצב, מתנשף, לוטש עינים ביצור שנמצא בבעלותו.
“מדוע עשית זאת? מדוע הרגת אותה?” שאלתי.
“אינני יודע,” השבתי.
“בהתחלה זה היה רק ענין של שובבות זדונית. דברים פעוטים. הרס קטן פה ושם. הייתי צריך לדעת כבר אז, שמשהו איתך איננו כשורה. אנדרואידים אינם מסוגלים להרוס. הם אינם מסוגלים לפגוע. הם –”
“הסינדרום כאב־הנאה לא הושתל בסינטזה של האנדרואיד.”
“ואחר כך החלו ההצתות. ואחר כך מעשי הרס רציניים. אחר כך תקיפה… המהנדס ההוא על ריגאל. בכל פעם זה הפך חמור יותר. בכל פעם היינו חייבים להימלט מהר יותר. ועכשיו זה רצח. ישו! מה העניינים איתך? מה קרה?!”
“במוחו של האנדרואיד לא מותקנת מערכת בדיקה עצמית.”
“בכל פעם שהיינו צריכים לברוח, הידרדרנו שלב נוסף. הסתכל עלי. תא במחלקה שניה. אני, ג’יימס פלאולג וונדלור. היה זמן, שאבי היה העשיר ביותר – ועכשיו, אלף שש מאות דולר. זה כל מה שיש לי בעולם – ואתה. לעזאזל איתך!”
וונדלור הרים את חפירה, על מנת לשוב ולהכות את האנדרואיד, אחר כך חזר ושמט אותה והתמוטט על המיטה, גופו מזדעזע בפרצי התיפחויות. לבסוף השתלט על עצמו. “הוראות,” אמר.
הרובוט הרב־שימושי הגיב מיד. הוא הזדקף והמתין להוראות.
“שמי עתה וולנטין ג’יימס וולנטין. עצרתי בפארגון III ליום אחד בלבד, על מנת להחליף חללית לעבר מגאסטר V. מקצועי: סוכן לרובוט רב־שימושי אחד, בבעלות פרטית, המוצע להשכרה. מטרת הביקור: להתיישב במגאסטר V. תכין את הניירת.”
האנדרואיד הוציא מהתיק את הדרכון של וונדלור, את ניירותיו, השיג עט ודיו והתיישב ליד השולחן. בתנועות יד מדויקות ושוטפות – יד מיומנת שיכלה לצייר, לכתוב, לחרוט, לגלף, לצרוב, לצלם, לשרטט, ליצור ולבנות – הוא זייף מסמכים חדשים עבור וונדלור. בעליו של האנדרואיד הביט בי במבט עצוב.
“ליצור ולבנות,” מלמלתי. “ועכשיו להרוס. הו, אלוהים! מה אני יכול לעשות? ישו! לוא רק יכולתי להיפטר ממך. לוא רק לא הייתי צריך לחיות מהכנסותיך. אלוהים! לוא היה אבי מוריש לי קצת ביצים במקום להוריש לי אותך!”
דאלס בריידי היתה מעצבת התכשיטים המפורסמת ביותר במגאסטר. היא היתה נמוכה, גוצה, בלתי מוסרית ונימפומנית. היא שכרה את הרובוט הרב־שימושי של וונדלור וגייסה אותי לעזור לה בחנות. היא פיתתה את וונדלור. יום אחד, כששכבו במיטה, שאלה לפתע: “קוראים לך וונדלור, נכון?”
“כן,” מילמלתי. ואז – “לא! לא! וולנטין, ג’יימס וולנטין.”
'ומה קרה על פראגון?" שאלה דאלס בריידי. “חשבתי שאנדרואידים לא מסוגלים להרוג או לפגוע ברכוש. הרי הם מקבלים הנחיות ומעצורים ראשוניים בשעת ייצורם. כל החברות שמייצרות אותם מוכנות לתת ערבות על כך שהם לא מסוגלים.”
“וולנטין,” התעקש וונדלור.
“הו, רד מזה,” אמרה דאלס בריידי. “אני יודעת זאת מזה שבוע, ואני לא קראתי למשטרה, נכון?”
“השם הוא וולנטין.”
“אתה רוצה להוכיח את זה? אתה רוצה שאקרא לשוטר?” דאלס שלחה ידה והרימה את שפופרת הטלפון, מגחכת לעברו, עד אשר התמוטט והתיפח בדמעות בושה וחוסר ישע.
“איך גילית את זה?” שאל לבסוף.
“העתונים מלאים בזה. והשם וולנטין קצת קרוב מדי לוונדלור. זה לא היה מחוכם ביותר מצידך.”
“אני מניח שלא. אני בכלל לא חכם כל כך גדול.”
“לאנדרואיד שלך יש תיק לא רע, הא? תקיפה, הצתה, הרס. מה קרה בפראגון?”
“הוא חטף ילדה, הוציא אותה לשדות האורז והרג אותה.”
“אנס אותה?”
“לא יודע.”
“הם יתפסו אותך.”
“ואת חושבת שאני לא יודע זאת? ישו! כבר שנתיים שאנחנו רצים ככה ממקום למקום. בשנתיים האלה הפקרתי רכוש ששווה לפחות חמישים אלף דולר.”
“מוטב שתגלה מה לא בסדר איתו.”
“איך אני יכול? את חושבת שאני יכול להיכנס למרפאת תיקונים ולבקש אוברול? מה אספר להם? ‘האנדרואיד שלי הפך לרוצח, תקנו אותו?’ הם מיד יקראו למשטרה.”
התחלתי לרעוד. “הם לבטח יפרקו אותו תוך יום אחד. הם יעצרו אותי בתור שותף לדבר עבירה.”
“למה לא תיקנת אותו עוד לפני שהגיע לרצח?”
“לא יכולתי לקחת את הסיכון,” אמר וונדלור בכעס. “הם היו מתחילים להתעסק עם המוח שלו בלוֹבּוֹטוֹמיוֹת, בשינוי כימית הגוף, בניתוחים אֶנְדוֹקְרִינִיים, הם היו עלולים להרוס את השימושיות שלו, ומה היה נשאר לי אז להשכיר? ממה הייתי חי?”
“היית יכול לעבוד בעצמך. יש אנשים שעושים זאת.”
“לעבוד במה? את יודעת שאני לא שווה כלום. איך הייתי יכול להתחרות ברובוטים ואנדרואידים מומחים? רק אדם שיש לו כשרון מיוחד במינו לעשות דבר מסויים, יכול לעמוד בתחרות כזו.”
“כן, זה נכון.”
“כל החיים שלי חייתי על חשבון הזקן שלי, לעזאזל איתו! היה צריך לפשוט את הרגל דוקא לפני שמת. כל מה שהשאיר לי זה האנדרואיד. הצורה היחידה שבה אני יכול להסתדר, זה לחיות על חשבון מה שהוא מרוויח.”
“מוטב שתמכור אותו לפני שיתפסו אותו השוטרים. אתה יכול לחיות על חמישים אלף דולר. תשקיע אותם.”
“בריבית של שלושה אחוז? אלף חמש מאות דולר לשנה? וזה הזמן שהאנדרואיד מכניס הכנסה שנתית בגובה של 15 אחוז משוויו? דאלס, אני חייב להמשיך איתו.”
“ומה תעשה בקשר לשגעון האלימות שלו?”
“אני לא יכול לעשות כלום… חוץ מלצפות בו ולהתפלל. מה את עומדת לעשות בקשר לזה?”
“כלום. זה לא העסק שלי. רק דבר אחד. אני צריכה לקבל משהו על זה שאני סותמת את הפה.”
“מה?”
“האנדרואיד עובד בשבילי בחינם. שמישהו אחר ישלם לך, אבל אני מקבלת אותו בחינם.”
האנדרואיד הרב־שימושי עבד. וונדלור גבה את דמי ההשכרה. הוא כיסה את ההוצאות שלו. חסכונותיו החלו שוב לתפוח. כאשר חלף האביב החם של מגאסטר V והגיע הקיץ הלוהט. התחלתי להתענין בחוות ובנכסי דלא ניידי. בעוד כשנה או שנתיים נוכל להתיישב באורח קבע במקום כלשהו, בתנאי שדאלס לא תהיה שואפת בצע בתביעותיה יתר על המידה.
ביום הקיץ הראשון החל האנדרואיד לשיר בסדנה של דאלס בריידי. הוא ריחף מעל התנור החשמלי אשר – יחד עם מזג האויר – גרם לחנות ממש לרתוח, ובפיו זמר עתיק שהיה פופולארי כחמישים שנה לפני כן –
“הו, חום כזה אני לא מרגיש.”
כל קיש! כל קיש!
אז אל תהיה רגיש!
תְּלַת איש תלת איש
צונן ואדיש
מותק…"
הוא שר בקול מוזר, עמוק, הססני מעט, ואצבעותיו הזריזות היו שלובות מאחורי גבו, מתפתלות בריקוד רומבה משונה משל עצמן. דאלס בריידי היתה מופתעת.
“אתה מאושר או משהו?” שאלה.
“אני חייב להזכירך, כי הסינדרום כאב־הנאה לא הושתל בסינטזה של האנדרואיד,” השבתי. “כל קיש! כל קיש! אל תהיה רגיש! תלת איש תלת איש, צונן ואדיש, מותק…”
אצבעותיו פסקו מהתפתלותן ואחזו בזוג מלקחי ברזל כבדים. האנדרואיד תחב אותם לליבו של התנור הלוהט, משעין את גופו הרחק קדימה על מנת להציץ בחום החביב.
“היזהר, אידיוט שכמותך!” קראה דאלס בריידי. “אתה רוצה ליפול פנימה?”
“אני חייב להזכירך כי אני שווה חמישים ושבעה אלף דולר לפי שער החליפין הנוכחי,” אמרתי. “אסור לסכן רכוש כה יקר ערך. כל קיש! כל קיש! מותק…”
באמצעות המלקחיים הוא שלף מן התנור מיכל קטן, מלא על גדותיו זהב מותך, סבב על עקבותיו, ריקד ריקוד איום, שר בצורה זוועתית ושפך לאיטו את פיסת הזהב המותך על ראשה של דאלס בריידי. היא צרחה והתמוטטה, שערה ובגדיה עולים באש, עורה סדוק. האנדרואיד המשיך לשפוך, תוך שהוא שר ומרקד.
“תלת איש, תלת איש, צונן ואדיש, מותק…” שר, ולאיטו שפך ושפך את הזהב המותך. אחר כך עזבתי את המלון והצטרפתי לג’יימס וונדלור בחדרו שבמלון. בגדיו ואצבעותיו המפוחמות של האנדרואיד הבהירו לבעליו, שמשהו היה מאד שלא כשורה.
וונדלור מיהר לעבר הסדנה של דאלס בריידי, לטש עיניו לרגע, הקיא ונמלט. נותר לי זמן מספיק בכדי לארוז תיק אחד ולאסוף נכסים שונים בערך של תשע מאות דולר. הוא שכר תא במחלקה השלישית על החללית מגאסטר קווין שהמריאה אותו בוקר אל לירה־אלפא. הוא נטל אותי עימו. הוא התיפח ומנה את כספו, ואני חזרתי והלקיתי את האנדרואיד.
המדחום בסדנה של דאלס בריידי הראה על 98.1° פרנהייט יפהפה.
על גבי לירה־אלפא הזדחלנו לתוך מלון קטן ליד האוניברסיטה. שם שרט וונדלור את מצחי בזהירות עד אשר האותיות ר"ש נמחקו בגלל ההתנפחות וירידת הצבע. האותיות יחזרו ויופיעו, אולם הדבר יארך חדשים מספר. ובינתיים קיווה וונדלור שקול הזעקה שהוקם אודות אנדרואיד ר"ש ישכך וישכח. האנדרואיד הושכר כעובד פשוט לתחנת הכוח של האוניברסיטה. וונדלור, הפעם תחת השם ג’יימס ווניס, התקיים מן ההכנסות הזעומות שהפיק מהאנדרואיד.
לא הייתי מאושר מדי. רוב הדיירים הארורים במלון היו סטודנטים, עניים כמוני, אך עליזים ונלהבים. היתה שם נערה מקסימה אחת בעלת עיניים חדות ומוח מבריק. שמה היה וונדה, והיא והחבר שלה, ג’ד סטארק, התענינו התענינות רבה באנדרואיד הרוצח, שמעלליו תפסו מקום נרחב על דפי כל עתון ברחבי הגלאקסייה.
“אנחנו חקרנו את המקרה,” אמרו היא וג’ד באחת מההתקהלויות המקריות של הסטודנטים, שהלילה התנהלה במקרה בחדרו של וונדלור. “אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה גרם לזה. אנחנו עומדים לכתוב על זה עבודה.” הם היו במצב של התרגשות רבה.
“גורם לְמה?” ביקש מישהו לדעת.
“ההשתוללות של האנדרואיד.”
“בטח לא מורכב נכון, הא? הכימיה הגופנית יצאה מהמסלול, אולי מן סרטן סינטטי, נכון?”
“לא,” וונדה העניקה לג’ד מבט של נצחון כובש.
“נו, אז מה הגורם?”
“משהו ספציפי.”
“מה?”
“את זה אני לא מספרת.”
“נו, באמת.”
“לא עשינו עסק.”
“לא תספרי לנו?” שאלתי בלהיטות. “אני… אנחנו מאד מעונינים לדעת מה יכול לקרות לאנדרואיד.”
“לא, מר ווניס,” אמרה וונדה. “זה רעיון מיוחד במינו ואנחנו חייבים להגן עליו. עבודה אחת על נושא כזה והקריירה האקדמאית שלנו מוסדרת לכל החיים. אנחנו לא יכולים לקחת את הסיכון שמישהו יגנוב לנו את הרעיון.”
“את יכולה לפחות לתת לנו רמז?”
“לא. לא רמז. אל תגיד אף מילה, ג’ד. אבל אני יכולה להגיד לך דבר אחד מר ווניס, מאד לא הייתי רוצה להיות האיש שהאנדרואיד נמצא בבעלותו.”
“למה? בגלל המשטרה?” שאלתי.
“אני מתכוונת לפְּרוֹיֶקְצְיָה1, מר ווניס, פרויקציה! זאת הסכנה… ולא אומר יותר. גם כך כבר אמרתי יותר מדי.”
שמעתי בחוץ צעדים וקול צרוד שר. “תלת איש תלת איש, צונן ואדיש, מותק…”. האנדרואיד שלי נכנס לחדר, לאחר סיום עבודתו בתחנת הכוח של האוניברסיטה. לא הצגתי אותו בפניהם. אותתי ‘לא’ בידי, ואני הגבתי מיד לפקודה, הלכתי לבאר והחלפתי את וונדלור בתור מוזג הבירה לאורחים. אצבעותיו המיומנות התפתלו בריקוד רומבה משונה משל עצמן. בהדרגתיות הן פסקו מהתפתלותן, וההמהום המוזר חדל.
אנדרואיד לא היווה מראה בלתי שכיח באוניברסיטה. העשירים שבסטודנטים היו בעליהם של אנדרואידים, מכוניות ומטוסים. האנדרואיד של וונדלור לא עורר שום תגובה, אך וונדה הצעירה היתה חדת עין וחריפת מוח. היא שמה לב למצחי השרוט, והיא היתה שקועה עמוק בעבודה ההיסטורית שהיא וג’ד סטארק עמדו לכתוב. אחרי שההתקהלות התפזרה, היא וג’ד, תוך כדי טיפוס במעלה המדרגות לעבר חדרם, התיעצו ביניהם.
“ג’ד, למה שלאנדרואיד יהיה מצח שרוט.”
“בטח שרט את עצמו, וונדה. הוא עובד בתחנת הכח. יש שם הרבה דברים מסוכנים.”
“זה הכל?”
“מה עוד?”
“אלה יכולות להיות שריטות מאד נוחות.”
“נוחות למה?”
“להסתיר את מה שחרוט לו על המצח.”
“אין בזה טעם, וונדה. את לא צריכה לראות סימנים על המצח בכדי לזהות אותו כאנדרואיד. את לא צריכה לראות את הסמל של המכונית כדי לדעת שזו מכונית.”
“לא, אני לא מתכוונת לנסיון להסתיר את היותו אנדרואיד ולהציגו כבן אדם. אני מתכוונת לנסיון להציגו כאנדרואיד מדרגה נמוכה יותר.”
“למה?”
“אולי יש לו ר”ש על המצח?"
“רב שימושי! אז למה לעזאזל מבזבז אותו ווניס על עבודה בטעינת כבשנים בתחנת הכוח במקום להרוויח יותר כסף ב – הו, הו! את מתכוונת ש…?”
וונדה הנידה בראשה לחיוב.
“ישו!” סטארק כיווץ את שפתיו. “מה עושים? קוראים למשטרה?”
“לא, אין לנו הוכחות אמיתיות שהוא ר”ש. גם אם הוא באמת ר"ש, והוא האנדרואיד הרוצח, העבודה שלנו חשובה יותר, בכל אופן. זה הסיכוי הגדול ביותר שלנו, ג’ד. אם באמת הוא אותו אנדרואיד, אנחנו יכולים להעביר אותו סידרת בדיקות."
“איך נוכל להיות בטוחים?”
“בקלות. סרט אינפרא־אדום. זה יראה לנו מה נמצא מתחת לשריטות. נשאל מצלמה, נקנה סרט, נתגנב מחר אחרי הצהרים לתחנת הכוח ונצלם כמה תמונות. ואז נדע.”
למחרת התגנבו השניים לתחנת הכוח של האוניברסיטה. היא נמצאה בתוך מרתף רחב ידים, עמוק מתחת לפני האדמה. המרתף היה חשוך, מוצל, מואר באור הלוהט שבקע מפתחי הכבשנים. מעל לרעם הלהבות השואגות הם יכלו לשמוע קול מוזר צועק ומזמר בחלל המהדהד. “כל קיש! כל קיש! אל תהיה רגיש! תלת איש תלת איש, צונן ואדיש, מותק…” והם יכלו לראות דמות מרקדת, קופצת ומדלגת ברומבה מטורפת לצלילי השיר, אותו שרה. הרגלים התפתלו. הזרועות התנועעו. האצבעות התעוותו.
ג’ד סטארק הרים את מצלמתו והחל לצלם, מכוון את העדשה לעבר הראש המדלג. ואז צרחה וונדה, שכן אני ראיתי אותם ופתחתי במרוצה לעברם, גורר עימי מעדר מפלדה ממורטת. האת ריסקה את המצלמה. הוא היכה את הנערה ואחר כך את הנער. ג’ד נאבק עמי ביאוש רגע קצר לפני שראשו פוצח והוא נפל חסר ישע. מיד אחר כך גרר אותם האנדרואיד לעבר הכבשן והזין בהם את הלהבות, לאיטו. הוא ריקד וזימר. ואז חזר למלון שלי.
המדחום בתחנת הכח הראה על 100.9° פרנהייט רצחני. כל קיש! כל קיש!
קניתי כרטיס זול, על מושבי הסיפון של הלירה־קווין. וונדלור והאנדרואיד שלו ביצעו עבודות מעבודות שונות כדי לשלם את ארוחותיהם. בזמן משמרת הלילה היה וונדלור יושב על הסיפון, בידו תיק קרטון, בודק את תכולתו. התיק היה כל מה שהצליח להביא עימו מלירה־אלפא. הוא גנב אותו מחדרה של וונדה. על התיק היתה תוית – אנדרואיד. בתוכו נמצא סוד המחלה שלי.
התיק הכיל גזרי עיתונים. עשרות עיתונים מכל רחבי הגלקסיה, מודפסים, מצולמים, מוזערים במיקרופילם, יומון ריגל… חדשות פראגון… הטיימס של מגאסטר… לאלנדה הרלד… לסיל ג’ורנל… ארידני ניוז… כל קיש! כל קיש! שום דבר פרט לעיתונים. כל עיתון הכיל סקירה על אחד הפשעים בקריירה המזוויעה של האנדרואיד. כל עיתון הכיל גם חדשות־חוץ ופנים, ספורט, חברה, מזג אויר, מסחר, בורסה, כתבות, תחרויות, תשבצים. במקום כלשהו בערמת עובדות זו נמצא הסוד שג’ד וונדה הסתירו. וונדלור ריפרף על פני העתונים בחוסר ישע. הדבר היה נשגב מבינתו. אל תהיה רגיש!
“אני אמכור אותך,” אמרתי לאנדרואיד. “לעזאזל איתך. כשננחת על טרה, אני אמכור אותך. אני מוכן להסתפק בריבית של 3% על ערכך בשוק.”
“ערכי בשוק הינו חמישים ושבע אלף דולר לפי שער החליפין הנוכחי,” אמרתי לו.
“אם לא אוכל למכור אותך, אסגיר אותך לידי המשטרה,” אמרתי.
“אני רכוש יקר ערך,” השבתי. “אסור לסכן רכוש יקר ערך. אתה לא תגרום לזה שיהרסו אותי.”
“לעזאזל איתך!” צעק וונדלור. “מה? אתה עוד מתרברב? אתה מסתמך על זה, שאני תמיד אגן עליך? זה הסוד?”
האנדרואיד הרב־שימושי הביט בו בעיניים מוכשרות ושלוות. “לפעמים,” אמר, “זה טוב להיות רכוש.”
הטמפרטורה היתה 3 מעלות מתחת לאפס, כשהלירה קווין נחתה בשדה התעופה של קרוידון. תערובת של קרח ושלג שטפה את מסלולי השדה, מתמוססת והופכת לאד עם נגיעתה בזנב החללית הלוהטת. הנוסעים צעדו בקהות על פני המשטח האפור לעבר ביקורת המכס, ומשם לאוטובוס של השדה שאמור היה לקחת אותם ללונדון. וונדלור והאנדרואיד שלו נותרו בחוסר כל. הם הלכו ברגל.
בחצות הלילה הגיעו לפיקדילי סירקוּס. סופת הקרח של חודש דצמבר לא נחלשה והפסל של ארוס היה מכוסה שכבת כפור עבה. הם פנו ימינה, צעדו לעבר כיכר טרפלגאר, ואחר כך לאורך הסטרנד אל עבר הסוהו, רועדים מקור ומלַחוּת. לא הרחק מפליט סטריט ראה וונדלור דמות בודדת מתקרבת מכיוון סיינט פול. הוא משך את האנדרואיד לתוך אחת הסימטאות.
“אנחנו חייבים למצוא כסף,” לחש. הוא הצביע לעבר הדמות הקרבה והולכת. “יש לו כסף. קח אותו ממנו.”
“לא ניתן לציית לפקודה זו.”
“קח אותו ממנו,” חזר וונדלור. “בכוח. אתה מבין? אין לנו ברירה!”
“הדבר נוגד את ההנחיות הראשוניות שלי,” אמרתי. “אסור לי לסכן חיים או רכוש. לא ניתן לציית לפקודה זו.”
“בשם אלוהים!” התפרץ וונדלור. “אתה התקפת, הרסת, רצחת. אל תקשקש לי על הנחיות ראשוניות. לא נשאר בך אף שמץ מהן. קח את הכסף שלו. תהרוג אותו, אם אין ברירה אחרת. אני אומר לך – אנחנו זקוקים לכסף!”
“הדבר מנוגד להנחיות הראשוניות שלי,” חזר האנדרואיד. “לא ניתן לציית לפקודה זו.”
הדפתי את האנדרואיד הצידה וזינקתי לעבר הזר. הוא היה גבוה, חמור פנים, מיומן. על פניו היתה הבעת תקווה מעורבת בציניות. הוא נשא מקל הליכה. ראיתי שהוא עיוור.
“כן?” אמר. “אני שומע אותך לידי. מה הענין?”
“אדוני…” היסס וונדלור. “אני… נואש.”
“כולנו נואשים,” השיב הזר. “נואשים למדי.”
“אדוני… אני חייב להשיג כסף.”
“האם אתה מבקש ממני נדבות או שאתה שודד אותי?” העיניים העיוורות חלפו על פני וונדלור והאנדרואיד.
“אני מוכן לבצע כל אחד מאלה.”
“כן. כמו כולנו. זו ההיסטוריה של הגזע האנושי!” הזר הצביע מעבר לכתפו. “ביקשתי נדבות בסיינט פול, ידידי. הדבר אותו אני מבקש איננו ניתן להישדד. מה הדבר אותו אתה מחפש ואשר למזלך הרב, ניתן לשדוד אותו?”
“כסף,” אמר וונדלור.
“בשביל מה? הבה, ידידי, בוא ונחשוף את עצמנו האחד בפני השני. אני אספר לך מה אני מבקש, ואתה תספר לי מדוע אתה שודד. שמי בלנהיים.”
“שמי… ווהל.”
“אני לא בקשתי לעצמי את חוש הראייה בסינט פול, ידידי. אני בקשתי לי מספר.”
“מספר?”
“הו, כן. מספר מהמספרים הרציונלים, המספרים האי־רציונלים, מספרים חיוביים, מספרים שליליים, מספרים דמיוניים. אינטגרלים, דיפרנציאלים, לוגריתמים ושברים. אה, אתה מעודך לא שמעת אודות בלנהיים והעבודות בנות־האלמוות שלו?” בלנהיים חייך במרירות. “אני אשף תיאוריית המספרים, מר ווהל, והקסם שבמספרים כבר פג, עד כמה שהדבר נוגע לי. אחרי חמישים שנות שלטון ללא עוררין, מזדחלת הסניליות וקרבה, והתאבון גז. בסיינט פול התפללתי להשראה. אלוהים היקר, התפללתי, אם הינך קיים, שלח לי מספר.”
וונדלור הרים באיטיות את תיק הקרטון ונגע באמצעותו בידו של בלנהיים. “פה בפנים,” אמר. “ישנו מספר. מספר חבוי. מספר סודי. מספר של פשע. בא נבצע חילופין, מר בלנהיים. מקלט תמורת מספר?”
“בלי לבקש נדבות ובלי לשדוד, הא?” אמר בלנהיים. “פשוט עיסקה. וכך החיים מתגמדים בסופו של דבר לכדי בנאליות.” העינים העיוורות שבו וחלפו על פני וונדלור והאנדרואיד.
“אולי הכל־יכול אינו אלוהים אלא סוחר. בוא אלי הביתה.”
בקומה העליונה של ביתו של בלנהיים חילקנו בינינו חדר אחד – שתי מיטות, שני ארונות, שני כיורים, חדר אמבטיה אחד. וונדלור חזר ושרט את מצחי ושלח אותי למצוא עבודה; ובזמן שהאנדרואיד עבד, אני התיעצתי עם בלנהיים והקראתי לו את החומר שבתיק. עתון אחרי עתון. כל קיש! כל קיש!
וונדלור לא סיפר לו יותר מן ההכרח. הוא היה סטודנט, סיפרתי, שרוצה לכתוב עבודה אודות האנדרואיד הרצחני. בעיתונים אלה שליקטנו מלוקטות העובדות האמורות להסביר את הפשעים, אודותיהם לא שמע בלנהיים מאום.
“חייב להימצא שם חוט מקשר כלשהו, מספר, נתון סטטיסטי, משהו שיסביר את ההפרעה שחלה בו,” הסברתי, ובלנהיים הוקסם מן התעלומה, הספור הבלשי, הענין האנושי שמאחורי המספר.
בחנו את העתונים. בזמן שקראתי לו אותם בקול רם הוא רשם אותם ואת תכנם בכתב ידו המסודר. אחר כך הקראתי לו את רשימותיו. הוא סיווג את העתונים לפי אותיות הדפוס, העובדות המופיעות בהם, ההשערות, המאמרים, האיות, המילים, הנושאים, הדעות הפוליטיות, הדעות הקדומות. הוא ניתח. הוא חקר. הוא הרהר. ואנחנו חיינו יחד בקומה העליונה, חשים תמיד בצינה, חשים תמיד בפחד, חשים תמיד בקירבה המתהדקת… שניזונה מן הפחד המשותף. מן השנאה ששררה בינינו. כמו גרזן המוטח בגזע עץ חי ופוצעו, נשאר תקוע בתוכו, רק בכדי שיוקף אחר כך בריקמת העץ הגדל ויהפוך לחלק ממנו – כך התקרבנו האחד לשני. וונדלור והאנדרואיד. תלת איש, תלת איש!
ואחר צהרים אחד קרא בלנהיים לוונדלור אל חדר עבודתו והציג לו את רשימותיו. “אני חושב שגיליתי זאת,” אמר. “אך אינני מבין.”
ליבו של וונדלור החמיץ פנימה.
“הנה ההתאמות,” המשיך בלנהיים. “בכל העתונים מצאנו סקירות על פעילויותיו של האנדרואיד הרוצח. איזה נתון נוסף מלבד סקירות אלו, מופיע בכל אותם עתונים?”
“אינני יודע, מר בלנהיים.”
“זו היתה שאלה רטורית. הנה התשובה, מר ווהל. מזג האויר.”
“מה?”
“מזג האויר,” הנהן בלנהיים. “כל אחד מהפשעים בוצע ביום שהטמפרטורה בו היתה מעל 90° פרנהייט.”
“אך זה בלתי אפשרי,” אמר וונדלור. “מזג האויר על הלירה אלפא היה די קריר.”
“לא ידוע לנו שבוצע פשע כלשהו על הלירה אלפא. אין לנו עתון משם.”
“לא. זה נכון, אני –” וונדלור היה נבוך. לפתע קרא “לא, אתה צודק. מרתף הכבשנים. היה שם חם מאד. לוהט! כמובן. אלוהים, כמובן! זו התשובה. התנור של דאלס בריידי… שדות האורז על פראגון. אז אל תהיה רגיש! כן. אבל למה? למה, אלוהים, למה?”
באותו רגע חזרתי הביתה. כשעברתי על פני חדר העבודה, ראיתי את וונדלור ובלנהיים. נכנסתי, ממתין להוראות, הרב־שימושיוּת שלי כולה נכונה לפעולה.
“זה האנדרואיד, הא?” שאל בלנהיים, לאחר רגע ארוך של דומיה.
“כן,” השיב וונדלור, עדיין נבוך מן התגלית. “וזה מסביר מדוע סרב להתקיפך אותו לילה ליד הסטראנד. מזג האויר לא היה חם דיו על מנת לשבור את ההנחיה הראשונית. רק החום… החום, כל קיש!” הוא הביט אל האנדרואיד. הוראה מטורפת עברה מן האדם אל האנדרואיד. סירבתי. אסור לסכן חיים. וונדלור ביצע תנועת רוגז ואחר כך אחז בכתפו של בלנהיים והשליכו ארצה מן הכורסה עליה ישב. בלנהיים זעק פעם אחת. וונדלור זינק עליו כפנתר, הדביק אותו לרצפה וסתם את פיו ביד אחת.
“תמצא לי נשק.” קרא לעבר האנדרואיד.
“אסור לסכן חיים.”
“זה מאבק לקיום עצמי. תמצא איזה נשק!” הוא אחז במתמטיקאי המפרפר בכל כוחו. פניתי מיד לעבר אחד הארונות, שם כפי שידעתי, נמצא אקדח. בדקתי אותו. הוא היה טעון. מסרתי אותו לוונדלור. אני נטלתי אותו, תחבתי את קנהו לרקתו של בלנהיים ולחצתי על ההדק, זעזוע בודד חלף בו.
נותרו לנו שלוש שעות עד חזרת הטבחית מיום החופשה שלה. בזזנו את הבית. נטלנו עימנו את כספו ותכשיטיו של בלנהיים. ארזנו בגדים בתיק. נטלנו את רשימותיו של בלנהיים והשמדנו את העיתונים. יצאנו משם, נועלים את הדלת בזהירות. בחדרו של בלנהיים הותרנו ערמת ניירות גבוהה מתחת לנר קצר, הבוער לאיטו. את השטיח שמסביב הרטבנו בנפט. לא, את כל זה אני עשיתי. האנדרואיד סירב. אסור לי לסכן חיים או רכוש.
כל קיש!
הם נסעו ברכבת התחתית לכיכר לייסטר, החליפו רכבות, ונסעו ל"בְּרִיטִיש מוּזֵיאוּם", שם ירדו מהרכבת ופנו לכיוון בית גיאורגיאני קטן, ליד כיכר ראסל. על החלון היה כתוב: ‘נאן ווב, יועצת פסיכומטרית’. וונדלור שם ליבו לכתובת זו שבועות מספר לפני כן; הם נכנסו לבית. האנדרואיד המתין בחדר הכניסה עם התיק. וונדלור נכנס למשרדה של נאן ווב. היא היתה אשה גבוהה בעלת שיער שחור מבהיק, פנים אנגליות יפהפיות ורגלים אנגליות נוראיות. היא הנידה בראשה לעבר וונדלור, סיימה מכתב, חתמה אותו וזקפה את ראשה.
“שמי,” אמרתי. “הינו וואנדרבילט. ג’יימס וואנדרבילט.”
“בהחלט.”
“אני סטודנט־חוץ באוניברסיטת לונדון.”
“בהחלט.”
“עשיתי מחקר בנושא האנדרואיד הרוצח, ואני חושב שגיליתי משהו מאד מעניין. הייתי רוצה לשמוע את חוות דעתך. מהו שכר הטרחה שלך?”
“באיזה קולג' באוניברסיטה אתה לומד?”
“למה?”
“יש הנחה לסטודנטים.”
“מרטון קולג'.”
"שני פאונד, בבקשה.
וונדלור הניח שני פאונד על השולחן וצרף לכך את רשימותיו של בלנהיים. “קיימת התאמה,” אמר. “בין הפשעים של האנדרואיד ובין מזג האויר. אם תשימי לב, תראי שכל פשע בוצע בשעה שהטמפרטורה היתה למעלה מ־90° פרנהייט. היש לכך איזו תשובה פסיכומטרית?”
נאן ווב הנידה בראשה, הביטה לרגע ברשימות. הניחה אותן על שולחנה ואמרה: “סִינַאסְתֶזְיָה, כמובן.”
“מה?”
“סינאסתזיה,” חזרה. “כאשר תחושה אחת מתפרשת במושגים המתיחסים לאבר חישה אחר מזה בו התקבלה התחושה לאמיתו של דבר, תופעה זו נקראת אנאסתזיה. למשל: צליל מוזיקה מעניק בו זמנית תחושה של צבע. או צבע מעניק תחושה של צליל. או צבע מעניק תחושה של טעם. או אור נותן תחושה של ריח. בלבול או קצר עלולים להיווצר לגבי כל אחד מהתחושות האפשריות. מבין?”
“אני חושב שכן.”
“המחקר שלך גילה, שהאנדרואיד שלך מגיב לטמפרטורה של מעל 90° באופן סינאסתזי. קרוב לוודאי, שמתרחשת תגובה אנדוקרינית. כנראה מוקם קשר בין הטמפרטורה לבין האדרנלין של האנדרואיד. טמפרטורה גבוהה גוררת בעקבותיה, כנראה, תחושת פחד, זעם, ריגוש – ופעילות פיזית אלימה.”
“כן, אני מבין. כלומר, אם האנדרואיד ישאר באקלים קר…”
“לא יהיה גרוי ולא תהיה תגובה. לא יהיה שום פשע. לגמרי לא.”
“אני מבין. ומהי פרוֹיֶקצְיָה?”
“זוהי הסכנה של האמונה בדבר קיומם הממשי של דברים נרמזים. אם אתה חי עם יצור פסיכוטי המשליך עליך את מחלתו, קיימת סכנה שתושפע מדפוסי המחשבה הפסיכוטיים שלו ותהפוך בעצמך לפסיכוטי. כפי שללא ספק קורה לך כעת, מר וונדלור.”
וונדלור זינק על רגליו.
“אתה חמור,” המשיכה נאן ווב בשלווה. היא נופפה ברשימותיו של בלנהיים. “אלה לא רשימות של סטודנט. זהו כתב ידו של בלנהיים המפורסם. כל מלומד באנגליה מכיר את כתב היד שלו. באוניברסיטת לונדון אין קולג' בשם מרטון. זה היה ניחוש אומלל. מרטון קולג' נמצא באוקספורד. ואתה, מר וונדלור, מושפע כל כך מהשְהִיה בצוותא עם אותו אנדרואיד מופרע… באמצעות פרויקציה, אם כך אתה רוצה לקרוא לזה… עד שאינני יודעת אם עלי לקרוא למשטרה או לאמבולנס מבית החולים למטורפים פליליים.”
הוצאתי את האקדח ויריתי בה.
“אַנְטַרֶאס II, אלפא אָאוֹרִיגֶה, אַקְרוֹס IV, פוֹלוֹקס IX, רִיגַאל, קֶנְטָאוּרוּס,” אמר וונדלור. “כולם קרים. קרים כמו נשיקה של מכשפה. טמפרטורה ממוצעת 40° פרנהייט. אף פעם לא יותר מ־70°. אנחנו חוזרים לעסקים. היזהר בסיבוב הזה!”
הרובוט הרב־שימושי אחז בהגה בידיו המיומנות. המכונית חלפה על פני העיקול במהירות והמשיכה מבעד לביצות הצפוניות, העצים שבצידי הכביש השתרעו לאורך מיילים רבים, תחת שמי אנגליה הקרים. השמש הבהבה רכות. מעל ראשם, עפה להקת ציפורים גדולה מזרחה. גבוה מעל הציפורים טס הליקופטר בודד לעבר הבית והחמימות.
“גמרנו עם החמימות,” אמרתי. “גמרנו עם החום. אנחנו בטוחים בכל מזג אויר קר. אנחנו נעצור בסקוטלנד, נעשה קצת כסף, נעבור לנורבגיה, נמשיך לעשות כסף, ונעוף מפה. נתיישב בפוֹלוֹקְס. אנחנו בטוחים. אנחנו ניצחנו. שוב נוכל לחזור ולחיות.”
מעל ראשו נשמע בליפ מבהיל, ואחר כך שאגה צרודה:
“הקשיבו! ג’יימס וונדלור והאנדרואיד. הקשיבו, ג'יימס וונדלור והאנדרואיד.”
וונדלור נבהל וזקף את מבטו, ההליקופטר הבודד ריחף מעליהם. מגחונו בקעו הוראות רמות: “אתם מוקפים, הכביש חסום. עליכם לעצור את מכוניתכם מיד ולהיכנע. עצרו מיד!”
הבטתי בוונדלור והמתנתי להוראות.
“המשך לנסוע,” ירה וונדלור.
ההליקופטר הנמיך טוס, “הקשב, אנדרואיד. אתה שולט על הרכב. עליך לעצור מיד. זוהי הנחייה מטעם המדינה, והיא גוברת על כל פקודה פרטית.”
“מה לעזאזל אתה עושה?” צעקתי.
“הוראה מטעם המדינה גוברת על כל פקודה פרטית,” השיב האנדרואיד. “אני חייב להזכירך כי –”
“תסתלק מההגה,” ציווה וונדלור. חבטתי באנדרואיד, השלכתי אותו הצידה והשתלטתי על ההגה. המכונית ירדה אותו רגע מן הכביש ודילגה על פני האדמה והשלוליות הקפואות. וונדלור החזיר לעצמו את השליטה והמשיך לנסוע מערבה מבעד לביצות לעבר אוטוסטרדה מקבילה במרחק חמישה מייל מהם.
“אנחנו נעקוף את המחסום הארור שלהם,” נהם.
המכונית קפצה ודילגה. ההליקופטר הנמיך טוס עוד יותר. מגחונו הבהיק זרקור רב עוצמה.
“הקשיבו, ג’יימס וונדלור והאנדרואיד. היכנעו! זוהי הנחיה מטעם המדינה והיא גוברת על כל פקודה פרטית.”
“הוא לא יכול להיכנע,” צעק וונדלור בפראות. “אין למי להיכנע. הוא לא יכול, ואני לא רוצה.”
“אני חייב להזכירך,” אמרתי. “כי הנחיה ראשונית קובעת שעלי לציית להנחיות מטעם המדינה, שכן הן גוברות על כל הוראה פרטית. אני חייב להיכנע.”
“מי אומר שזו הנחייה מטעם המדינה?” שאל וונדלור. “הם? שם בהליקופטר? הם חייבים להציג תעודות. הם חייבים להראות הסמכה מטעם המדינה לפני שהם פוקדים עליך להיכנע. איך נדע שהם לא שודדים שמנסים לשדוד אותנו?”
הוא אחז בהגה ביד אחת ושלח ידו לעבר כיסו על מנת לוודא שאקדחו נמצא עדיין שם. המכונית החליקה. הצמיגים צווחו על פני האדמה הקפואה. ההגה חמק מידיו, המכונית עלתה על צלע גבעה קטנה והתהפכה. המנוע שאג והגלגלים צרחו. וונדלור זחל החוצה וגרר עימו את האנדרואיד. לרגע קצר נמצאנו מחוץ למעגל האור שיצר זרקור ההליקופטר. בוססנו אל תוך אחת הביצות, לתוך החשכה, לתוך מחבוא… וונדלור רץ בלב פועם, סוחב מאחוריו את האנדרואיד.
ההליקופטר חג מעל המכונית ההרוסה, הזרקור מציץ לכל עבר, הרמקולים שואגים. על האוטוסטרדה שעזבנו נראו אורותיהם של קבוצות החסימה והרדיפה, שהתארגנו לרדיפה על פי שדר רדיו מן ההליקופטר. וונדלור והאנדרואיד המשיכו עמוק יותר ויותר אל תוך אזור הביצות, עושים דרכם לעבר האוטוסטרדה המקבילה ולעבר החופש. הלילה כבר רד. השמיים היו עתה שחורים כפחם. אף כוכב לא נצנץ. הטמפרטורה הלכה וירדה. רוח לילה דרום־מזרחית חתכה בבשרנו כסכין.
הרחק מאחורינו נשמע קול פיצוץ עמום. וונדלור נפנה, מתנשף. המכונית התפוצצה. להבת אש נורתה כלפי מעלה, כמעיין זוועתי. הלהבה שקעה במהרה, מותירה שרידים של עשבים בוערים. הרוח ליבתה את האש, והפכה את המדורה הקטנה לקיר לוהט וגבוה. קיר האש החל להתקדם לעברנו, משמיע קולות פצפוץ מאיימים. מעליו התנוססו ענני עשן שחור המטפס אל על, מאחוריו יכול היה וונדלור לראות את דמויות האנשים… קבוצת מחפשים מתקדמת בינו לביצות.
"ישו, " צעקתי וחפשתי נואשות מקום מיסתור. הוא רץ, מושך אותי עימו, עד אשר רגליהם ריסקו מעטה קרח שהתעבה מעל ביצה אחת. הוא רמס את הקרח בזעם, ואז השליך עצמו אל תוך המים הצוננים, מושך את האנדרואיד אחרינו.
קיר האש הלך והתקרב. יכולתי לשמוע את הפצפוץ ולחוש בחום. הוא יכול היה לראות את המחפשים בבירור. וונדלור שלח ידו לכיסו הימני, בחיפוש אחר אקדחו. הכיס היה קרוע. האקדח נעלם. הוא גנח ורעד מקור ומאימה. האש האירה באור מסמא עיניים מעל, ההליקופטר ריחף בצד, חסר ישע, אינו מסוגל לחדור מבעד לעשן וללהבות המתפרצות אל צידו השני של קיר האש, כדי לסייע בידי המחפשים שעשו את דרכם הרחק מימיננו.
“הם לא יראו אותנו,” לחש וונדלור. “שב בשקט. זו הוראה. הם לא יראו אותנו. אנחנו ננצח אותם. אנחנו ננצח את האש. אנחנו –”
קולן של שלוש יריות בודדות נשמע ממרחק של כשלוש מאות רגל מן הבורחים. בלאם! בלאם! בלאם! הם בקעו משלושת הכדורים האחרונים שבאקדחי, בשעה שהאש הגיעה אליו וגרמה לכדורים להתפוצץ. המחפשים פנו לעבר מקור הקול והחלו לצעוד הישר לעברנו. וונדלור קילל בהִסטריה וניסה לטבול עמוק עוד יותר בביצה, על מנת להימלט מלהטה הנורא של השריפה. האנדרואיד החל להתעוות.
קיר האש הגיע עד אליהם. וונדלור נשם נשימה עמוקה והתכונן לצלול עד אשר תעבור האש מעליהם. האנדרואיד נרעד ופתח את פיו בצרחה קורעת אוזן.
“כל קיש! כל קיש!” צעק. “תלת איש, תלת איש!”
“לעזאזל איתך!” צעקתי וניסיתי להטביעו.
“לעזאזל איתך!” קיללתי אותו. ריסקתי את פרצופו.
האנדרואיד היכה את וונדלור, שנלחם בו עד אשר הוא התפרץ כמטורף מן הבוץ והתיצב בחוץ בגו זקוף. לפני שהספקתי לחזור לעשתונותי, הוא התהפנט למראה הלהבות. הוא רקד וקיפץ ברומבה מטורפת בחזיתו של קיר האש. רגליו התעקלו, זרועותיו התנופפו. האצבעות התפתלו ברומבה פראית משל עצמן. הוא צרח ושר ורץ במעגל עקום, מול חיבוקה הלוהט של האש, מפלצת מטונפת בבוץ, המצטיירת על רקע זהרה של האש התוססת.
המחפשים צעקו. נשמעו יריות. האנדרואיד סב מספר פעמים על עקבותיו, ואחר כך חידש את ריקודו האיום מול הלהבות. משב רוח חלף. האש התעקלה סביב הדמות המרקדת ולרגע גועש אחד אפף אותה לחלוטין. אחר כך המשיכה האש בדרכה והותירה מאחוריה ערמה מתיפחת של בשר סינטטי, שותת דם, ארגמני, שלעולם לא יִקָרֵש.
המדחום היה מראה על 1200° פרנהייט נפלא.
וונדלור לא מת. אני נמלטתי. הוא התחמק בשעה שהמחפשים הביטו באנדרואיד המרקד עד מוות. אבל אני אינני יודע מי מאיתנו הוא כיום. ‘פרויקציה’, כך הזהירה אותי וונדה. ‘פרויקציה’, אמרה לנו נאן ווב. אם אתה חי עם אדם מטורף או מכונה מטורפת, גם אני משתגע. קיש!
אבל אנחנו יודעים אמת אחת. אנחנו יודעים שהם טעו. הרובוט החדש ווונדלור יודעים זאת, שכן גם הרובוט החדש החל להתפתל. קיש! כאן, על גבי כוכב פולוקס הקר כקרח, הרובוט מתפתל ומזמר. אין חום, אבל אצבעותי מתעוותות. אין חום, אבל הוא סחב את הנערה הצעירה ההיא לטיול במקום מבודד. רובוט־ייצור זול. ‘0 רבומכניזם’… כל מה שיכולתי להרשות לעצמי… אבל הוא מתפתל ומהמהם והולך לבד עם הילדה במקום כלשהו בו אינני יכול למצוא אותם. ישו! וונדלור לא יוכל למצוא אותי לפני שיהיה מאוחר מדי. צונן ואדיש, מותק, בכפור המרקד. והמדחום מראה על 10° פרנהייט.
- השלכה ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות