קוראינו הוותיקים זוכרים בוודאי את רוברט ג’סטרו מגליון מספר 3. לרעיונותיו המאלפים בדבר עתידו של המין האנושי, ודעתו על המין הלא־אורגני שיירש את מקומו של ההומו־ספיינס, הוקדש מקום נכבד במדור 'עתידעת' של אותו גליון.

רוברט ג’סטרו הינו מייסדו ומנהלו של מכון גודארד לחקר החלל בסוכנות החלל והתעופה של ארה"ב (נאסא), פרופסור לאסטרונומיה באוניברסיטת קולומביה, ולימד באוניברסיטאות ידועות שם כפרינסטון וייל. הוא זכה לפרסים רבים על הישגיו במדע, וביניהם אות ההצטיינות המיוחד של נאסא על הישג מדעי יוצא מגדר הרגיל. שמו עלה לכותרות במיוחד בשנת 1958, כאשר בעת ביקורו במוסקבה הוכיח לרוסים ששגו בחישוב מסלול נפילתו של הטיל ששיגר את ‘ספוטניק 1’ לחלל.

בין עיסוקיו המדעיים מתפנה רוברט ג’סטרו לעתים לכתיבת ספרי מדע עממיים, הכתובים בהרבה מעוף, השראה וחן, ועם זאת בפשטות רבה. אחד מהם הוא ספרו ‘עד שתגווע השמש’, שמתוכו החלטנו להביא בפניכם הפעם את הפרק הנושא את שם הספר. אף כי אין בפרק זה רעיונות ‘מהפכניים’ כמו אלו שביטא ג’סטרו באותו ראיון שצוטט כאמור בגליון מס' 3, מאלף ללמוד דווקא מדבריו הפשוטים והבהירים על השקפתו הרחבה על האדם ומקומו ביקום, מרגע הופעתו על פני האדמה – ועד שתגווע השמש. רשות הדיבור לרוברט ג’סטרו:

* * *

לאן עוד נוכל להועיד את פנינו? עם השלמתו של מחקר המאדים, אותו כוכב־לכת קר, צחיח וככל הנראה חסר־חיים, האם יהיה עלינו לחזור ולהתכנס פנימה, ולשגות בחלומותינו על פני כוכב־לכת אחד קטנטן עד שתגווע השמש?

כדור הארץ הינו גרגר זערורי של חומר פלנטארי; מערכת השמש אינה גדולה בהרבה מזה. נראה שיהיה זה מנוגד לטבע החיים ולטבע האדם, אם המין האנושי כולו יסתפק בכוכב־לכת אחד שבו ישכון לנצח, או רק במערכת־שמש אחת. רוב הפרטים במין חי כלשהו נשארים בטוחים ומוגנים במקום־המפלט הסביבתי שאליו הסתגלו; זוהי ההתנהגות הרגילה של כל מין בטבע. אך התשוקה לנוחות ולבטחון, כמו כל תכונות־האופי האחרות, משתנה מפרט אחד למשנהו. פרטים מסויימים, יותר סקרנים ויותר שוחרי־הרפתקאות מהממוצע, יבחנו תמיד את גבולות סביבתם.

התפתחות גדולה אחת מסוג זה התרחשה לפני למעלה משלוש־מאות מיליוני שנים, כאשר בתקופה של יובש עונתי, אי־אלו דגים נטשו את המים ופלשו ליבשה, כדי להיות לבעלי־החיים נושמי־האוויר הראשונים שהינם בעלי עמוד שדרה. ארוע גדול אחר התרחש לפני עשרה עד חמישה־עשר מיליוני שנים, כאשר, שוב בתקופה של אקלים משתנה, נטש מין חקרני של קופים את היער ולמד לחיות במרחב הפתוח, על פני הסוואנה הרת־הסכנות. מתוך פרק זה בהתפתחות האבולוציונית קם ועלה האדם־קוף, האוסטראלופיטקוס, ובן דודו המצוייד במוח גדול יותר, ההומו־ספיינס – האדם הנבון.

כעת קורצים הכוכבים לאדם, כמו שהיבשה משכה את אותם הדגים לצאת מהמים, וכמו שערבות־העשב פיתו את הקופים הקדומים לצאת מהיער. ייתכן שהמגע הראשון יתבצע באמצעות גלי־רדיו, ואז נגלה אולי רשת כעירה¹ של חיים אינטליגנטיים, המקדמת בברכה חברות פלנטריות כמו זו שלנו, בזו אחר זו ברגע שהן חוצות את סף תקשורת־החלל. אך בסופו של דבר יגברו המאוויים לראות את אותם מקומות ו’אנשים' רחוקים; הסקרנות עשויה לשאת אותנו אל מעבר לגבולה של מערכת־השמש.

אבל המרחקים בין כוכב־שבת אחד לשני הינם עצומים, ובעיני רוב המדענים מהווים הם מחסום בלתי־עביר. רבים משוכנעים שריקנותו של החלל הבין־כוכבי לא תֵחָצה לעולם; הם מצביעים על כך שמסע בן כחמישה מיליארדי קילומטרים יביא אותנו עד פלוטו, בקצה מערכת השמש, אך הכוכב הקרוב ביותר בחלל שוכן כארבעים וחמישה טריליון קילומטרים רחוק יותר. אילו טסנו במהירות האור, היו נדרשות ארבע שנים כדי להגיע אל אותו כוכב שכן, ובמהירותן של הרקטות המצויות בידינו כיום, יארך המסע מאה אלף שנים. מרבית הכוכבים בגלקסיה שלנו מרוחקים מזה באלפי מונים. כולם נראים כנמצאים מחוץ לטווח השגתנו לעולמים.

על אף הפֶסימיות של המדענים, אי־אלו דרכי גישה אל הכוכבים נדונו בהרחבה בהזדמנויות שונות. אף אחת מהן אינה בת־ביצוע לעת־עתה; כל אחת מהן מצריכה הרחבה של הידע המדעי מעבר לגבולותיו של זה המצוי כיום; אבל ההיסטוריה של המדע מלמדת שמה שהינו בלתי אפשר היום, עשוי להתאפשר מחר.

אחת ההצעות מחייבת שיפור מהפכני בהנעה רקיטית, שבאמצעותה ניתן יהיה להשיג מהירויות המתקרבות למהירות האור. אילו אפשר היה להמיר את כל הדלק בטיל רקיטי לאנרגיה צרופה, הרי שעל פי נוסחתו של איינשטיין היה הטיל מואץ לכדי מחצית ממהירות האור, והמסע אל הכוכבים הסמוכים היה יכול להסתיים בתוך פרק זמן מתקבל על הדעת. אין בנמצא כיום שיטה מעשית להשיג יעד זה, אך הוצעה תכנית תאורטית. הדבר ידרוש הפקת כמויות גדולות של אנטי־חומר – אותו ניגוד זר ומוזר של החומר הרגיל המרכיב את היקום המוכר לנו. ידוע לנו מניסויי מעבדה שחומר ואנטי־חומר, בבואם במגע קרוב, משמידים זה את זה בפרץ של אנרגיה. המרה מושלמת זו של חומר לאנרגיה מספקת את דרישת ההנעה הבסיסית למסע בין־כוכבי. אם ניתן יהיה ליצור על פני האדמה שפע של אנטי־חומר ולחברו עם חומר בקצב קבוע ומבוקר, יהיה בידינו מנוע רקיטי המסוגל להתקרב למהירות האור. אבל הישג זה מצוי עדיין רחוק כל כך מעבר לגבולות מדע הגרעין, עד שמימושו של הרעיון יבוא כנראה רק בעוד מאות שנים רבות.

אך נותרו עוד שישה מיליארדי שנים עד שתדעך השמש ותכבה. במשך אותו פרק זמן ארוך נתחמם באורו של הכוכב שלנו, ונהגֶה במימדיו הכבירים של החלל, ובאין־ספור הכוכבים והפלנטות הסובבים אותנו. אולי נמצא ביום מן הימים דרך להגיע אל אותם עולמות רחוקים. איזה מין עולמות יתגלו לעינינו אז?

על סמך הממצאים האסטרונומיים, היסודות המרכיבים את גוף כדור־הארץ מצויים בשפע ברחבי הקוסמוס. אין־ספור כוכבי־לכת הדומים לכדור הארץ קיימים בוודאי במערכות שמשיות אחרות, והם מורכבים מברזל, חומריים סלעיים, וכמויות קטנות של היסודות הרדיואקטיביים הנמצאים בתוך תוכו של כוכב הלכת שלנו. כמו בכדור הארץ, ישחקו אותם יסודות רדיואקטיביים תפקיד מכריע. בשחררם אט־אט את חומם בתוך כל כוכב לכת, הם יגרמו לעליית הטמפרטורה של הסלעים; זרמים פנימיים יגאו וידעכו, גושי חומר מותך יזרמו אל פני הכוכב; והרי־געש גדולים יתפרצו, בהתיזם קיטור ואדים אחרים.

במשך הזמן יתעבו האדים כדי ליצור אוקיאנוסים על פניו של כוכב הלכת הזר, בעוד שמיכה חמה של גאזים מצטברת באטמוספירה, מספקת אקלים הולם להופעתם של חיים.

אם יתעוררו חיים על פני אותו כוכב־לכת, ייכנסו למשחק מייד חוקיו של דארווין, שכן על פני כל כוכב לכת, ככל שתקופות קרח באות והולכות, וזמנים של קור ויובש מתחלפים בזמני חום ולחות, לעולם ישרדו אלה שהם מותאמים ביותר, והמותאמים פחות ייעלמו. אותן פעולות של ביעור וברירה, הנמשכות לאורך דורי־דורות משפרות ומסגלות את צורות החיים, מעצבות כל יצור בצורה המתאימה ביותר להישרדות בתוך סביבתו המיוחדת.

סיפור מעשה זה הינו מוכר וידוע על פני האדמה הזאת. ראשית באים חסרי החוליות, אחריהם הדגים, ואחר כך הדו־חיים, הזוחלים, הציפורים ולבסוף היונקים. על פני כוכב־לכת אחר ישתנו פרטי ההליך: יצורים שונים ומשונים ישוטו במעמקי הים, יזחלו על פני היבשה ויתעופפו בתוך האטמוספירה; גווניהם, מבנה הגוף שלהם, והתנהגותם יהיו מוזרים עד מאוד בעינינו; אבל המוצר המוגמר של המאבק להישארות בחיים – האבולוציה של צורות רבות, כל אחת מהן מותאמת למקומה המיוחד בעולם הטבע – מוכרחה לחזור על עצמה על פני כל כוכב־לכת בקוסמוס.

ואנו יכולים להיות בטוחים במידה סבירה, שכל אימת שתופענה אותן צורות חיים שונות ומגוונות, תופיע לבסוף התבונה אף היא. לימוד אבותיו הקדומים של האדם תומך במסקנה זאת, מאחר שהוא מראה מגמה מתמדת ובלתי מתפשרת לעבר תבונה רבה יותר ויותר בבעלי החיים העליונים. אותה מגמה, המתונה בצעדיה בראשיתה, מתפרצת בעוצמה אדירה בשלביה המאוחרים יותר. מסתבר, שמכל תכונותיו של אורגניזם חי, לאף אחת אין ערך רב כל־כך להישרדות בחיים, כמו לתגובה גמישה ומבורכת בכושר המצאה לתנאים המשתנים – תגובה שאותה אנו מכנים ‘תבונה’.

מתוך עובדות ותיאוריות אלה, ועל סמך עדויות אסטרונומיות לקיומם של פלנטות וכוכבים רבים לאין שעור, נובע שיצורים בעלי בינה – שכושרם השכלי דומה אולי, לעתים, לזה של בני אנוש – הופיעו כבר פעמים רבות במקומות רבים. יתכן שיש בהם העוברים בהרבה את יכולתנו שלנו, שכן אף כי האדם הינו בעל החיים האינטליגנטי ביותר על פני האדמה, אין זה סביר שהוא תופש עמדה גבוהה שכזאת בתוך הקוסמוס כולו. החיים קיימים על פני כוכב הלכת שלנו בקושי ארבעה מיליארד שנים, אבל גילו של היקום הוא כמעט עשרים מיליארד שנים. הנה כי כן, הזמן שעמד לרשות האבולוציה לפתח חיים אינטליגנטיים על פני כדור הארץ היה קצר למדי בהשוואה למשך הזמן של אבולוציה דומה במקום אחר אי־שם. קרוב לוודאי שהאדם נמנה עם תושביו הצעירים יותר של היקום; הוא ניצב בפיסגת הבריאה על האדמה הזאת, אך בקנה המידה הקוסמי ייתכן מאוד שמעמדו צנוע מאוד.

אבל פרק הזמן של קיום האדם על פני כדור הארץ עד כה הינו זעיר לאין־ערוך בהשוואה למיליארדי השנים שנותרו עדיין להמשך ההתפתחות של התבונה על פני כוכב הלכת שלנו. זוהי זווית הראייה הנכונה על האדם, כפי שמציג לנו המדע: הישגי האדם עד כה היו כבירים, אך אלה שמבטיח עתידו הם כבירים הרבה יותר; שכן אם יכולים אנו לתת אמון בפרשנותנו את תולדות החיים, האבולוציה של צורות חיים מפותחות יותר תמשיך עוד ועוד, וההומו ספיינס, איש התבונה, יהפוך לשורש שמתוכו חייבות לצמוח יישויות נעלות עוד יותר, כדי לעבור בהרבה את הישגי האדם, כפי שהוא עבר את הישגי אבות־אבותיו.