לא מכבר יצא לאור ספרו החדש של קלארק 'מפגש עם ראמא', אשר נכתב בשנת 1973.

אנו מביאים כאן את אחד מסיפוריו הותיקים של קלארק, אשר נכתב בשנות ה־50', ועוסק בקורותיה של משלחת שנשלחה לבדוק את מסתורי כוכב שביט שהופיע בשמי כדור־הארץ.

* * *

“אינני יודע מדוע אני מקליט זאת,” אמר ג’ורג' טקאו פיקט באיטיות אל המיקרופון המרחף מולו. "אין סיכוי שמישהו ישמע זאת אי פעם. הם אומרים שכוכב השביט יביא אותנו אל קרבת כדור־הארץ בעוד כשני מיליון שנה, כאשר יבצע את סיבובו הבא סביב השמש. תמהני, אם המין האנושי עדיין ימשיך להתקיים אז, והאם יפגין כוכב השביט בפני צאצאינו תצוגה יפה כזו, כמו זאת שהפגין בפנינו? אולי הם ישלחו משלחת, בדיוק כפי שעשינו אנו, לברר מה הם יכולים למצוא. והם ימצאו אותנו…

"שכן, הספינה תִּישָמֵר במצב מושלם, אפילו לאחר כל אותן שנים שיחלפו. הם ימצאו דלק במיכלים, ואפילו מלאי אויר דחוס, שכן מזוננו יאזל הרבה לפני האויר, ואנחנו נגווע מרעב עוד בטרם נחנק מחוסר אויר. אך סביר להניח שלא נמתין לכך; הרבה יותר פשוט ומהיר יהיה לפתוח את פתח האויר ולסיים בכך את הענין.

“כשהייתי ילד, קראתי ספר בשם ‘חורף בתוך הקרח’, אודות חוקרי הקוטב. ובכן, זהו הדבר שבפניו אנו עומדים. על כל סביבותינו מצוי קרח הצף לו בקרחונים גדולים ומגושמים. הצ'לנג'ר נמצא בקרב מצבור קרחונים, הסובבים האחד סביב השני במסלול כה איטי, עד כי עוברות דקות מספר בטרם אתה משתכנע בכך שהם אכן נעו. אך אף משלחת לחקר הקטבים לא נאלצה לעמוד בפני חורף כשלנו. במשך רוב אותן שתי מיליון שנה תהיה הטמפרטורה ארבע מאות וחמישים מעלות מתחת לאפס. אנו נהיה רחוקים כל כך מן השמש, עד כי לגבינו לא יהיה חומה רב יותר מזה של הכוכבים. ומי זה ניסה אי פעם לחמם את ידיו בליל חורף צונן לאורו של סיריוס?”

דימוי אבסורדי זה, שהתפרץ לפתע לתוך מוחו, גרם לו להפסיק. הוא לא מסוגל היה להמשיך ולדבר מחמת זכרונות של אור ירח על פני שדות שלג, של פעמוני חג־מולד המצלצלים על פני אדמה הנמצאת חמישים מיליון מייל ממנו. לפתע, מצא עצמו מתייפח כילד, שליטתו העצמית ממוסמסת על ידי כל אותן חוויות מוכרות ונעלמות של הארץ אותה איבד לנצח.

והכל התחיל טוב כל כך, בהתפרצות של התלהבות ורוח הרפתקה. הוא נזכר (האמנם קרה הדבר לפני שישה חדשים בלבד?) בפעם הראשונה שיצא להביט בשביט, מיד לאחר שג’ימי ראנדל, בן השמונה עשרה, גילה אותו בטלסקופ הביתי שלו, ושלח את מברקו המפורסם למצפה מאונט־סטרומלור. באותם ימים היה השביט רק ראשן ערפילי קטן, הנע באיטיות מבעד למערך הכוכבים של ‘אירידיאנוס’, מעט דרומית לקו המשווה. הוא נמצא עדיין הרחק מעבר למאדים, נסחף לעבר השמש לאורך מסלולו המוארך. בפעם הקודמת בה הבהיק השביט בשמי הארץ, לא נמצאו עיני אנוש לחזות בו, ויתכן שאותו דבר יקרה כאשר יחזור ויופיע. המין האנושי ראה את השביט של ראנדל בפעם הראשונה – וקרוב לודאי – הפעם היחידה.

כאשר התקרב לשמש, הלך השביט והתרחב, פולט מתוכו ענני עשן וסילוני גז, שהקטן שבהם היה גדול יותר ממאה כדורי ארץ. כדגל אדיר, המתנופף ברוח קוסמית, השתרע זנבו של השביט למרחק של ארבעים מיליון מייל כאשר חלף על פני מסלולו של המאדים. זו היתה הנקודה, בה נוכחו המדענים לדעת, כי ייתכן וזה יהיה המראה היפה ביותר שיופיע אי פעם בשמיינו; בהשוואה אליו, לא היתה התצוגה של ‘השביט של היילי’, אז ב־1986, שום דבר מיוחד. וזו היתה העת בה החליטו מנהלי ה’עשור האסטרופיסיקאלי הבינלאומי' לשגר את חללית המחקר צ'לנג'ר לרדיפה אחריו, אם ניתן יהיה להכין אותה לשיגור בזמן; שכן, לנגד עיניהם נמצא הסיכוי שיתכן ולא יחזור גם בעוד אלף שנה.

שבועות על גבי שבועות, בשעות שלפני הזריחה, התפרש השביט על פני הרקיע כשביל חלב חדש, ובהיר הרבה יותר. כאשר קרב אל השמש, וחזר וחש את האש שלא הכיר מאז זיעזעו הממותות של פני הארץ, הפך בהתמדה ליותר ויותר פעיל. סילונות גז מבהיקים נפלטו מגרעינו, יוצרים מניפות גדולות שסבבו לאיטן בין הכוכבים כאורות זרקורים. הזנב, אורכו נאמד במאה מיליון מייל, התפצל לפסים ולאורות מורכבים, אשר שינו את צורותיהם לחלוטין מדי לילה בלילה. כיוונם היה תמיד מין השמש והלאה, כאילו נדחפים על ידי רוח גדולה הנושבת לנצח מליבה של מערכת השמש – והחוצה.

כאשר צורף לצוות הצ'לנג'ר, האמין ג’ורג' פיקט רק בקושי, שהמזל האיר לו פנים כל כך. דבר מסוג זה לא התרחש מאז ימי וויליאם לורנס ופצצת האטום. העובדה שהוא היה בעל תואר במדעים מדויקים, רווק, במצב בריאות טוב, משקלו נמוך ממאה ועשרים פאונד, וכי עבר ניתוח תוספתן – ללא ספק היתה לו לעזר. אך לבטח היו רבים אחרים, שגם הם היו מתאימים לכך לא פחות ממנו; ובכן, קנאתם בו תהפוך בקרוב לתחושת רווחה.

מאחר שהתקן המצומצם של הצ’לנג’ר לא יכול היה להכיל עיתונאי־סתם, חייב היה פיקט לשמש בזמנו החופשי גם כקצין מנהלה. מעשית, פרושו של דבר היה שעליו הוטל לרשום את יומן החללית, לשמש כמזכירו של הקברניט, לדאוג למחסנים ולבצע את הנהלת החשבונות. טוב שבעולם החלל חסר המשקל – הירהר לעתים קרובות – האדם אינו נזקק ליותר משלוש שעות שינה ביממה.

השמירה על האבחנה בין צמד תפקידיו חייבה אותו מידה גדושה של טאקט. כאשר לא היה עסוק ברישום בתאו הקטן, או בבדיקת אלפי הפריטים שבמחסנים, הוא היה יוצא לשחר לטרף, ובידו מכשיר ההקלטה שלו. הוא הקפיד לראיין, מדי פעם בפעם, כל אחד ואחד מבין עשרים המדענים והמהנדסים שעל סיפון החללית. לא כל ההקלטות שודרו חזרה לארץ; כמה מהן היו טכניות מדי, כמה מהן פשטניות מדי וכמה מהן מסובכות יתר על המידה, אך לכל הפחות דאג לכך שלא תהיינה העדפות, ולמיטב ידיעתו לא דרך על אף יבלת. לא שהיתה עתה חשיבות כלשהי לענין זה.

הוא תמה לדעת, כיצד מתייחס דר' מרטנס לכל הענין; האסטרונום היה אחד המרואיינים הקשים ביותר, אך בבעלותו נמצאה מירב האינפורמציה. בדחף פתאומי איתר פיקט את אחת ההקלטות המוקדמות של מרטנס ותחב את הסרט אל תוך המכשיר. הוא ידע שהוא מנסה להתחמק מן ההווה על ידי נסיגה אל העבר, אך האפקט היחיד של מודעות עצמית זו היה התעוררות תקווה להצלחת הנסיון.

במוחו עדיין ריחפו זכרונות ברורים אודות הראיון הראשון, אודות המיקרופון חסר המשקל, העומד ללא נוע, למעט תנודות קלילות מחמת משבי הרוח הנובעים מן המאורר. קולו המוקלט היה נורמלי, מקצועני.

הם נמצאו אז עשרים מיליון מייל מאחורי השביט, מתקדמים אליו לאיטם, כאשר איתר את מרטנס במצפה והשליך לעברו את שאלת הפתיחה.

“דר' מרטנס,” שאל. “ממה מורכב השביט של ראנדל?”

“תערובת רצינית,” השיב האסטרונום. “המשתנה בתמידות ככל שאנחנו מתרחקים מן השמש. אך הזנב מורכב בעיקרו מאמוניה, מֶתַאן, פחמן דו־חמצני, אֵדֵי־מים, ציאנוגן –”

“ציאנוגן? האין זה גאז רעיל? מה יקרה לכדור הארץ אם יתקל בזנב?”

“שום דבר על אף שהוא נראה מרשים כל כך. זנבו של שביט על פי החיישנים שלנו, אינו הרבה יותר מוואקום. נפח שווה לזה של כדור הארץ מכיל כמות גז רעיל השווה לכמות האויר שבתוך קופסת גפרורים.”

“וכל כך מעט חומר מגיש לנו תצוגה יפהפיה שכזו!”

“כמו הגאז שבתוך נורת נאון. מאותה סיבה מאיר זנבו של השביט. שכן הוא מופגז בחלקיקים טעוני חשמל המוקרנים מן השמש. זהו מעין שלט נאון קוסמי. חוששני, שיום אחד יתוודעו הפרסומאים לעובדה זו, וימצאו שיטה לכתיבת סיסמאות פרסומת על פני כל מערכת השמש.”

“זו בהחלט מחשבה מדכאת – אם כי לבטח ימצא מישהו, שיטען שהדבר יהווה ניצחון נוסף למדע השימושי. אך בוא נעזוב את הזנב; תוך כמה זמן להערכתך נגיע אל ליבו של השביט – הגרעין, כפי שנדמה לי שהינך מכנה אותו?”

“מאחר ו’רדיפת ירכתים' מסוג זה אורכת זמן רב, יחלפו עוד שבועיים בטרם נגיע לגרעין. אנחנו נחדור עמוק יותר ויותר אל תוך הזנב, עד שנשיג אותו. אך למרות שהשביט עדיין נמצא במרחק עשרים מיליון מייל מאיתנו, כבר הצלחנו לאסוף אודותיו כמות גדולה של נתונים. למשל, שהגרעין מאד קטן – לא יותר מחמישים מייל ברוחב. ואפילו זה אינו גוף מוצק אחד, אלא הֶרְכב של אלפי גופים קטנים, המתקבצים יחדיו בתוך ענן.”

“הנוכל לחדור אל תוך הגרעין?”

“זאת נדע כאשר נגיע לשם. יתכן, שליתר בטחון נבחן אותו ממרחק של כמה אלפי מייל, בעזרת טלסקופים. אני אישית, אהיה מאד מאוכזב, אם לא ניכָּנס ישר פנימה. אתה לא?”

פיקט ניתק את המכשיר. כן, מרטנס צדק. הוא היה באמת מתאכזב, במיוחד לאור העובדה, שלא נראה שום מקור של סכנה פוטנציאלית. ואכן, עד כמה שהדבר נגע לשביט, מקור כזה אף לא היה בנמצא. הסכנה נבעה ממקור שנמצא בפנים.

הם חדרו אט אט, מבעד למסכי הגז הענקיים אך הקלושים להדהים, ש’השביט של רנדאל' המשיך לפלוט במרוצת התרחקותו של השמש. אך אפילו עתה, על אף שקרבו לאזורי השביט הדחוסים יותר, הם נמצאו למעשה, בוואקום מוחלט. הערפל המואר, שהשתרע סביב הצ'לנג'ר למרחק של מיליוני מייל, הצליח בקושי לעמעם את אור הכוכבים; אך הַיְשר לפניהם, מקום שם נמצא גרעין השביט, נראה כתם מבהיק של אור מהבהב, המושך אותם קדימה, כפאטה מורגנה.

ההפרעות החשמליות, שהתרחשו עתה סביבם בעוצמה גוברת והולכת, גרמו לקטיעה כמעט מוחלטת של כל תקשורת עם כדור הארץ. משדר הרדיו המרכזי של החללית יכול היה להעביר מדי פעם תשדורת כלשהי. אך בימים האחרונים נאלצו לצמקם ל’או.קיי.' במורס. כאשר יפרצו החוצה מתוך השביט וישימו פעמיהם הביתה, תחזור התקשורת לתיקנה. אך עתה הם היו מבודדים, כמעט כמו החוקרים באותם ימים שלפני המצאת הרדיו. הדבר היה מעט לא־נוח, ותו לא. לאמיתו של דבר קידם פיקט מצב עניינים זה בברכה, הדבר הותיר לו זמן נוסף לטיפול בתפקידיו האדמיניסטרטיביים. על אף שהצ'לנג'ר הפליגה לתוך ליבו של שביט, במסלול אודותיו לא ניתן היה אפילו לחלום בימים שלפני המאה העשרים, היה עדיין מישהו חייב לבדוק את מצב המצרכים ולארגן ספירת מלאי במחסנים.

באיטיות רבה ובזהירות, מכשירי הרדאר שלה סורקים את החלל שסביבה, פילסה הצ’לנג'ר את דרכה אל תוך גרעין השביט. ושם עצרה – בתוך הקרח. בעבר, בשנות הארבעים של המאה העשרים, ניחש פרד וויפל, איש הרווארד, את האמת, אך קשה היה להאמין בכך אף כאשר נמצאו הראיות ממש נגד עיניך. גרעינו הקטן־יחסית של השביט היה למעשה מיצבור של קרחונים, מרחפים וסובבים האחד סביב השני, תוך כדי עשיית דרכם קדימה. אך שלא בדומה לקרחוני הקוטב הצפוני, לא היה צבעם לבן מבהיק והם לא היו מורכבים ממים. צבעם היה אפור־מלוכלך, והם נראו כשלג שנמס חלקית. הם נשאו בחובם כיסי מתאן ואמוניה קפואה, שהתפרצו מדי פעם בסילוני גז ענקים, כאשר שאבו לקירבם את חום השמש. המראה היה מהמם, אך לפיקט לא נותר זמן רב להזין בו את עיניו. עתה היה לו זמן רב – יתר על המידה.

הוא היה עסוק באחת מבדיקות המלאי השגרתיות שלו, כאשר נתקל באסון פנים אל פנים – אם כי חלף זמן מה בטרם נוכח שזה הדבר אשר אכן אירע. שכן מצב המלאי היה בהחלט משביע רצון; הוא יספיק להם על מנת לחזור לכדור הארץ. הוא בדק זאת במו עיניו, ועתה נותר לו רק לתאם זאת עם המאזנים המוקלטים במיגזר הקטן־כראש־סיכה בזכרונו האלקטרוני של מחשב הספינה שאגר בקירבו את כל החשבונות.

כאשר הספרות המטורפות הראשונות הבהיקו על גבי המסך, הניח פיקט כי הוא לחץ על הכפתור הלא נכון. הוא לחץ על כפתור המחיקה, וחזר והזין את המחשב באינפורמציה הרלוונטית.

קודם כל ששים ארגזי בשר משומר – שבעה עשר מהם נצרכו עד היום. נותרו: 99999943.

הוא חזר וניסה, ושוב ניסה, והתוצאות לא השתפרו. ואז, רוגז במידה מסויימת, אך עדין לא מודאג, הלך לחפש את דר' מרטנס.

הוא איתר את האסטרונום ב’חדר העינויים' – אולם ההתעמלות הזעיר, התקוע בין המחסנים הקטנים ומחסן מיכלי דלק ההנעה. כל חבר צוות חייב היה להתאמן כאן במשך שעה אחת ביום, כדי למנוע את התנוונות שריריו – תופעה הצפויה לכל אדם החי בתנאים של העדר כבידה.

מרטנס נאבק בזוג קפיצים רבי עוצמה. על פניו הבעה חמורה של נחישות החלטה. ההבעה הפכה חמורה יותר משמסר לו פיקט את דיווחו.

מספר בדיקות מהירות במכשיר הקֶלֶט הראשי הבהירו להם עד כמה חמור המצב. “המחשב מטורף,” אמר מרטנס. “הוא אפילו לא מסוגל לחבר ולחסר.”

“אבל אנחנו יכולים לתקן אותו!”

מרטנס הניד בראשו. הוא איבד את כל הבטחון העצמי השחצני שהיה אופייני לו כל כך; הוא נראה, אמר פיקט לעצמו, כמו בובת גומי מנופחת, שהאויר החל לדלוף ממנה החוצה.

“אפילו מי שבנה אותו אינו מסוגל לעשות זאת. המחשב הינו מסה מוצקה של מיקרו־מעגלים, ארוזים בצפיפות – בערך כמו במוח האנושי. יחידות הזיכרון עדיין פועלות, אך יחידת החישוב הינה חסרת תועלת. היא פשוט מערבלת את המספרים שאתה מזין לתוכה.”

“אז איפוא אנו עומדים עכשיו?”

“פרושו של דבר, שאנו כולנו מתים,” אמר מרטנס בקול שטוח. “בלי המחשב, זה הסוף שלנו. אנחנו לא מסוגלים לחשב את מסלול השיבה לכדור הארץ. צבא שלם של מתמטיקאים יזדקק לשבועות רבים על מנת לעשות זאת על הנייר.”

“זה מגוחך! החללית במצב מושלם, יש לנו דלק ומזון לרוב – ואתה אומר לי שאנחנו נמות בגלל שאיננו יכולים לבצע כמה פעולות־חשבון!”

“כמה פעולות חשבון!” הדהד מרטנס, בקולו נשמע שמץ ממִזגו הישן. “שנוי ניווּטי רציני, כמו השנוי שאנו זקוקים לו לצורך פריצה מן השביט ועליה על מסלול חזרה לכדור הארץ, דורש לפחות מאה אלף חישובים נפרדים. אפילו למחשב דרושות מספר דקות כדי לחשב את זה.”

פיקט לא היה מתמטיקאי, אך ידיעתו באסטרונומיה היתה מספיקה דייה על מנת להבין את המצב. חללית המרחפת בחלל נתונה להשפעות גופים רבים. הכוח הראשי המופעל עליה הינו כוח המשיכה של השמש, הקובע את מסלוליהם של כוכבי הלכת. אך גם כוכבי הלכת עצמם הפעילו את כוח המשיכה שלהם על החללית, כל אחד לכיוון זה או אחר, אם כי בעוצמה פחותה בהרבה. בעיית ההתחשבות בכל הדחיפות והמשיכות הללו – ומעל לכל, ניצולם לצורך קביעת מסלול לעבר יעד הנמצא במרחק מיליוני מייל – היתה מורכבת ביותר. הוא יכול היה להבין את יאושו של מרטנס: איש אינו יכול לבצע את עבודתו ללא כלי העבודה הדרושים לו לצורך משלח ידו – ולא היה משלח יד, שנזקק לכלי עבודה מורכבים יותר ממשלח יד זה.

אחרי הודעת הקברניט, ואחרי התייעצות החירום הראשונה בה נאספו כל חברי הצוות על מנת לדון במצב, הם נזקקו לשעות רבות על מנת לעכל את העובדות. הסוף נמצא במרחק חדשים כה רבים מהם, עד כי המוח לא יכול היה להבין זאת. נגזר עליהם גזר־דין מוות, אך איש לא מיהר להוציאו לפועל, והמראה שנשקף לנגד עיניהם היה עדיין מהמם…

מעבר לערפילים הזוהרים שעטפו אותם – ואשר לבטח יהוו מצבה קודרת על קיברם לנצח נצחים – הם יכלו לראות את אורו המבהיק של יופיטר, הגדול שבין כוכבי הלכת, הבהיר שביניהם. כמה מהם עשויים עדיין להיוָתֵר בחיים, אם אחרים יהיו מוכנים להקריב את עצמם לשם כך, כשהחללית תחלוף על פני השובב שבילדי השמש. האם המַרְאֶה שגליליאו ראה לראשונה מבעד לטלסקופ המגושם שלו, ארבע מאות שנה לפני כן – הלויינים של יופיטר, מרחפים הלוך ושוב כחרוזים על גבי חוט בלתי נראה – שווה את המחיר שהם עומדים לשָלֵם?

חרוזים על גבי חוט. כשמחשבה זו במוחו, התפרץ זיכרון ילדות כמעט נשכח מתוך תת־הכרתו.

הזיכרון לבטח כבר נמצא מספר ימים על סף התודעה, נאבק לצוף על פני השטח. עתה, סוף סוף פילֵס דרכו אל המוח הממתין.

“לא!” זעק בקול רם. “זה מגוחך! הם יצחקו ממני!”

אז מה?

אמר החצי השני של מוחו. אין לך מה להפסיד; גם אם לא תהיה בכך תועלת של ממש לכל הפחות יעסיק הדבר את האנשים, עד אשר יאזלו המזון והחמצן. אפילו התקווה הקלושה ביותר עדיפה על פני חוסר תקווה…

הוא הפסיק להשתעשע במכשיר ההקלטה שלו; מצב הרוח של רחמנות־עצמית גז לפתע. הוא שיחרר את החגור האלסטי שחיבר אותו לכסאו ופנה לעבר המחסנים הטכניים בחיפוש אחר החומרים להם הזדקק.

“הבדיחה הזאת אינה לרוחי כלל וכלל,” אמר מרטנס, שלושה ימים אחר כך. הוא שלח מבט מלא בוז אל מבנה המתכת והעץ שפיקט החזיק בידיו.

“ידעתי שתאמר זאת,” השיב פיקט, מנסה להשתלט על רוגזו. "אך נסה להקשיב לי לרגע. סבתי היתה יפנית, וכשהייתי ילד סיפרה לי סיפור, שעד לפני מספר ימים פרח מזכרוני לחלוטין. אני חושב, שהדבר עשוי להציל את חיינו.

“פעם, בתקופה כלשהי לאחר מלחמת העולם השניה, התקיימה תחרות בין אמריקאי שהשתמש במחשב כיס, ובין יפני שהשתמש בחשבוניה כמו זו שאני מחזיק בידי. החשבוניה ניצחה.”

“אם כן, לבטח היה זה מחשב כיס עלוב – או מפעיל גרוע.”

“הם השתמשו במחשב הכיס הטוב ביותר שהיה אז. אך בוא ונחדל מן הוויכוח. נסה אותי – בקש ממני להכפיל שני מספרים בני שלוש ספרות.”

“אה, 856 כפול 437.”

אצבעותיו של פיקט ריקדו על פני החרוזים, מחליקות אותן מעלה ומטה על פני החוטים במהירות מסחררת. בחשבוניה היו שנים־עשר חוטים, כך שהיא יכולה היתה להכיל מספרים עד ל־999,999,999,999 – וכן ניתן היה לחלק אותה למספר מיגזרים, בהם ניתן היה לבצע בו־זמנית מספר חישובים נפרדים.

“374072,” אמר פיקט, לאחר זמן קצר עד להדהים. “עכשיו בוא ונראה כמה זמן לוקח לך לעשות זאת עם עט ונייר.”

חלף זמן רב בהרבה עד אשר מרטנס, שכמו מרבית המתמטיקאים היה חלש באריתמטיקה, קרא, “375072.” בדיקה מהירה גילתה, שמרטנס נדרש לזמן ארוך פי שלוש מזה של פיקט, על מנת להגיע בסופו של דבר לתוצאה מוטעית.

ארשת פניו של האסטרונום היתה מוזרה, מן תערובת של רוגז, תמיהה וסקרנות.

“איפה למדת את הטריק הזה?” שאל. “חשבתי שהדברים האלה מסוגלים רק לחבר ולחסר.”

“ובכן, הרי כפל הינו רק סידרה של כמה פעולות חיבור, האין זאת? כל מה שעשיתי זה להוסיף 856 שבע פעמים בטור היחידות, שלוש פעמים בטור העשרות, וארבע פעמים בטור המאות. אתה מבצע בדיוק אותה פעולה, כשאתה משתמש בעט ונייר. כמובן, קיימים כמה קיצורים, אבל אם אתה חושב שאני מהיר, היית צריך לראות את הסבא שלי. הוא עבד בבנק ביוקוהאמה, ולא היית יכול לראות את האצבעות שלו כשהוא היה עובד. הוא לימד אותי כמה מהטריקים. אבל בעשרים השנה האחרונות שכחתי את רובם. אני מתאמן רק כמה ימים, כך שאני די איטי. בכל אופן, אני מקווה ששכנעתי אותך שיש משהו בטיעון שלי.”

“ללא ספק שכנעת. הדבר עשה עלי רושם רציני. האם ניתן לבצע פעולת חילוּק באותה מהירות?”

“כמעט. אם יש לך מספיק נסיון.”

מרטנס הרים את החשבונית והחל להזיז את החרוזים הלוך ושוב. אחר כך נאנח.

“גאוני, אבל לאמיתו של דבר, אין העניין מסייע בידינו. אפילו אם זה מהיר פי עשר מאשר אדם עם עפרון ונייר – והוא לא – המחשב מהיר פי מליון.”

“חשבתי על כך,” השיב פיקט בחוסר סבלנות כלשהו. (מרטנס חסר אומץ. הוא וויתר מהר מדי. איך, הוא חושב, הסתדרו האסטרונומים לפני מאה שנה, כשעדיין לא היו מחשבים?).

“זאת ההצעה שלי. ותאמר לי אם אתה מוצא בה ליקויים כלשהם…”

בזהירות ובקפדנות הוא פירט את תכניתו. תוך כדי מעשה הלכו פניו של מרטנס והתרככו, ובסופו של דבר השמיע את שאגת הצחוק הראשונה שפיקט שמע על סיפון הצ'לנג'ר מזה ימים.

“אני רוצה לראות את פרצופו של הקברניט,” אמר האסטרונום, “כשתספר לו, שאנחנו חוזרים לגן הילדים ומתחילים לשחק בחרוזים.”

בתחילה נתקל בספקנות, אולם זו נעלמה במהירות – כשביצע פיקט מספר הדגמות. לאנשים שגדלו בעולם אלקטרוני, היוותה העובדה, שמבנה פשוט של חוטים וחרוזים מסוגל לבצע פלא כזה, תגלית יוצאת מגדר הרגיל. בה בעת היווה הדבר אתגר עבורם. שכן חייהם היו תלויים בכך, והם הגיבו בלהיטות.

מייד לאחר שצוות ההנדסה סיים לבנות כמה עותקים משופרים על סמך הדגם הגולמי של פיקט, החלו השיעורים. דקות ספורות בלבד נדרשו לצורך הסברת העקרונות הבסיסיים. האימון דרש זמן רב יותר – שעות על גבי שעות, עד אשר רקדו האצבעות אוטומטית הלוך ושוב על פני החוטים, והעבירו חרוזים בלא צורך להקדיש לכך תשומת לב. היו כמה אנשי צוות שלא השכילו, אפילו אחרי שבוע אימונים רצוף, לרכוש מהימנות ודייקנות כאחת; אך היו גם כאלה שתוך זמן קצר עלו בביצועיהם גם על פיקט. הם חלמו אודות טורים ומספרים והעבירו חרוזים גם בשנתם. מייד לאחר שרכשו את היכולת הבסיסית, חולקו לצוותים, שאחר כך התחרו האחד בשני, עד אשר השיגו הישגים גבוהים ביותר. בסופו של דבר, נמצאו על גבי הצ’לנג'ר אנשים שיכלו לכפיל מספרים בני ארבע־ספרות על גבי החשבוניה תוך חמש עשרה שניות – ולהמשיך בכך שעות רצופות.

העבודה הזאת היתה מכנית לחלוטין! היא דרשה מיומנות, אך לא אינטליגנציה. העבודה המסובכת באמת היתה זו של מרטנס, ובידיו כמעט ולא ניתן היה לסייע. היה עליו לשכוח את כל הטכניקות המבוססות על מחשבים ומוחות אלקטרוניים, ולחזור ולארגן את חישוביו, כך שיוכלו להתבצע אוטומטית על ידי אנשים שלא היה להם מושג מה היו המספרים אותם הכפילו. הוא היה מזין אותם באינפורמציה היסודית, ואחר כך פועל על פי תכנית שקבע לעצמו. אחרי מספר שעות של עבודה שיגרתית סבלנית היתה התוצאה נפלטת מסופו של פס היצור המתמאטי – בתנאי שלא נפלו שום שגיאות. והדרך למנוע זאת היתה הפעלת שני צוותים עצמאיים בו־זמנית, הבודקים ומַשְוִים ביניהם את התוצאות בריווחי זמן קבועים.

“מה שעשינו,” אמר פיקט למכונת ההקלטה שלו, כאשר בסופו של דבר מצא פנאי להרהר אודות קהל המאזינים אליו לא ציפה עוד לשדר, "הוא לבנות מחשב מבני אדם, במקום ממעגלים אלקטרוניים. ה’מחשב' הזה איטי פי כמה אלפים, אינו מסוגל לטפל בספרות רבות ומתעייף בקלות – אך מצליח במשימה של מציאת מסלול, שיחזיר אותנו אל תוך טווח שידורי הרדיו. כשנִימָלֵט מן ההפרעות החשמליות המקיפות אותנו, נוכל לשדר את מקום הימָצאנו, והמחשבים הגדולים על פני הארץ יאמרו לנו מה לעשות אחר כך.

"הצלחנו כבר לפרוץ מלב השביט, ופנינו כבר אינן מועדות אל מחוץ למערכת השמש. המסלול החדש שלנו תואם לחישובים, במידת הדיוק לה ניתן היה לצַפּות. אנו נמצאים עדיין בתוך זנב השביט, אך הגרעין נמצא במרחק מיליון מייל מאיתנו, ושוב לא נראה עוד את אותם קרחוני אמוניה. הם עדיין דוהרים בלילה הקפוא שבין השמשות לעבר הכוכבים הרחוקים, בעוד אנו נוסעים הביתה…

“הלו, כדור הארץ… הלו כדור הארץ! כאן הצ'לנג'ר. שדרו חזרה ברגע שתקלטו אותנו – אנו רוצים שתבדקו את החישובים שלנו, לפני שאצבעותינו נשחקות עד העצם!”

"אני מציע שבפגישת התראפיה הקבוצתית שלנו נדון בקשר שלנו עם המציאות."