מדי פעם מתעוררת בקרב חוגי המד"ב בעולם השאלה הנצחית – מהו סיפור המד"ב הטוב ביותר אי פעם? סקרים לא מעטים הוכיחו שרוב חובבי המד"ב מעניקים תואר זה לסיפור 'שקיעה'. הסיפור התפרסם בשנת 1941 במגזין 'אסטאונדינג סיינס פיקשן', והיה הסיפור השלושים ואחד במספר שכתב אסימוב, שהיה אז בחור בן 21 ובשיא פוריותו הספרותית. הוא זכה מיד להצלחה והערכה בלתי רגילה, בזכות העלילה המיוחדת במינה שהיתה שונה לחלוטין מכל מה שהיה מקובל עד אז במד"ב.

הסיפור נכלל באנתולוגיה בעריכת רוברט סילברברג, העומדת לצאת לאור בעברית – במסגרת סדרת המד"ב של הוצאת 'עם־עובד'.

* * *

"אילו הופיעו הכוכבים רק לילה אחד בשנות אלף, עד מה היה האדם מאמין ומעריץ, ושומר לדורות רבים את זכר עיר האלוהים!"

אמרסון

אטון 77, מנהל אוניברסיטת סארו, שרבב שפה תחתונה תוקפנית ונעץ עיני זעם לוהטות בעתונאי הצעיר.

תרמון 762 התעלם כליל מן הזעם. בראשית צעדיו, כשהטור שלו, הנפוץ כיום בעתונים רבים, לא היה אלא רעיון מטורף במוחו של כתב זוטר, התמחה בראיונות “בלתי אפשריים”. הם עלו לו בצלקות, ב’פנסים' בעינים ובעצמות שבורות; אבל בדרך זו קנה לעצמו מאגר של קור רוח ובטחון עצמי.

לפיכך משך בחזרה את ידו המושטת ללחיצה, שזכתה להתעלמות כה בולטת, והמתין בשלוה עד שיעבור המנהל הקשיש את שיא חמתו. האסטרונומים הם ברווזים משונים מכל מקום, ואם אפשר להסיק משהו ממעשיו של אטון בחדשיים האחרונים, הרי זה שאטון הנ"ל הוא המשונה שבכל הברווזים ההם.

אטון 77 מצא את קולו, ולמרות שזה רטט כולו ברגשות מרוסנים, נותר בו הניסוח המדויק, הקפדני מעט, תכונתו הבולטת של האסטרונום הידוע.

“אדוני,” אמר, “אתה מפגין חוצפה תהומית בבואך אלי בהצעתך השחצנית.”

בינאי 25 המגושם, המומחה לצילום טלסקופי של מצפה הכוכבים, העביר את קצה לשונו על פני שפתים יבשות והתערב בעצבנות, “רגע, אדוני, אחרי הכל – –”

המנהל פנה אליו והרים גבה צהובה. “אל תתערב, בינאי. אֶת הבאת האיש הזה לכאן אני מוכן ליחס לכוונתך הטובה; אבל כעת לא אסבול שום חוסר ציות.”

תרמון החליט שזו השעה להתערב. "המנהל אטון, אם תניח לי לסיים במה שהתחלתי, חושבני – – "

“אינני סבור, אדם צעיר,” השיב לו אטון, “שיש ביכולתך לומר כעת משהו שיוכל להשתוות לטורים שהתפרסמו בשמך יום יום במרוצת החדשיים האחרונים. אתה עמדת בראש מערכת עיתונאית רחבה נגד המאמצים שניהלנו, אני ועמיתי, לארגן את העולם נוכח סכנה שעכשו אחרנו את המועד להתמודד עמה. עשית כמיטב יכולתך, בהתקפותיך האישיות הישירות עלי, להפוך את סגל המצפה הזה למשל ולשנינה.”

המנהל הרים עותק של ‘ידיעות סארו’ שנח על השולחן ונופף בו בזעם מול פניו של תרמון. “אפילו אדם הידוע בחוצפתו כמוך היה חייב להסס בטרם יבוא אלי בבקשה שיותר לו לכסות את אירועי היום עבור עיתונו. מכל הכתבים, דוקא אתה!”

אטון השליך את העתון לרצפה, נגש לחלון ושילב את ידיו מאחורי גבו.

“אתה רשאי לצאת,” פלט מעבר לכתפו. הוא נתן מבט עגום באופק, מקום שם החלה גאמה, הבהירה בשש השמשות של כוכב הלכת, לשקוע. היא כבר התמוגגה בערפילי האופק הצהובים, ואטון ידע שלא ישוב לראותה כאדם שפוי בדעתו.

הוא חג על עקבו. “לא, חכה, בוא הנה!” הוא הניף את ידו בתנועת ציווי. “תקבל את הכתבה שלך.”

הכתב לא נע אל היציאה, ועתה התקרב לאטו אל הזקן. אטון הצביע החוצה, “מבין שש השמשות, רק בֶּטא נשארה ברקיע. האם אתה רואה אותה?”

השאלה היתה מיותרת למדי. בטא היתה כמעט בזנית; אורה האדמדם הציף את הנוף ושיווה לו גון כתום בלתי שכיח, בעוד קרניה הבהירות של גמא הולכות וגוועות. בטא היתה באפהליון. היא היתה קטנה; קטנה מכפי שראה אותה תרמון מימיו, ולפי שעה שלטה ללא עוררין בשמי לגאש.

השמש של לגאש עצמה, אלפא, הכוכב שסביבו נע כוכב הלכת, היתה בצדו האחר; וכמוה גם שני צמדי הכוכבים, בני לוויתה המרוחקים. הגמד האדום בטא – בן הלוויה הקרוב של אלפא – היה בודד, זעוף ובודד.

פניו של אטון הנטויים כלפי מעלה הבהיקו, אדומים לאור השקיעה. “בעוד ארבע שעות כמעט,” אמר, “יגיע קץ התרבות, כפי שאנו מכירים אותה. כך יהיה משום שבטא, כפי שאתה רואה, היא השמש היחידה ברקיע.” הוא חייך חיוך נזעף. “פרסם את זה! איש לא יקרא.”

“אבל אם יתברר שחלפו ארבע שעות – ועוד ארבע – ולא יקרה דבר?” שאל תרמון רכות.

“אל תדאג לזאת. יקרה די והותר.”

“בודאי! ובכל זאת – מה אם לא יקרה דבר?”

בינאי 25 דבר בשנית. “אדוני, אני חושב שכדאי לך להקשיב לו.”

תרמון אמר. “העמד זאת להצבעה, אדוני המנהל.”

רחש עמד בין חמשת החברים האחרים בצוות המצפה, שעד כה שמרו על עמדה של נייטרליות זהירה.

“הדבר,” אמר אטון בקול חסר רגש. “איננו נחוץ.” הוא שלף שעון מכיסו. “הואיל וידידך הטוב בינאי עומד על כך בתוקף כה רב, אתן לך חמש דקות. התחל לדבר.”

“טוב מאד! שמע, מה זה משנה לך אם תרשה לי להיות עד ראיה למה שעתיד להתרחש כאן? אם תתגשם תחזיתך, נוכחותי לא תזיק; כי במקרה זה, לא אזכה לכתוב את הטור שלי לעולם. מאידך גיסא, אם לא יקרה דבר, עליך לצפות לכך שתעמוד במצב נלעג, אם לא גרוע מזה. תעשה בחכמה אם תניח את הלעג בידים ידידותיות.”

אטון דיבר בקול מלא בוז. “האם אתה מתכון לידיך, כשאתה משתמש במונח ידידותיות?”

“בודאי!” תרמון התישב ושילב את רגליו. "הטורים שלי היו מחוספסים מפעם לפעם, אבל נתתי לכם ליהנות מן הספק בכל אחת מהפעמים. אחרי הכל, זו איננה המאה שבה אפשר לצאת בסיסמה ‘סוף העולם מתקרב’ קבל לגאש כולה. עליך להבין שהאנשים אינם מאמינים עוד ב’ספר החזיונות', והם מתרגזים כשהמדענים מבצעים תפנית לאחור ואומרים להם שהפולחנאים צדקו ככלות הכל – "

“שום דבר כזה, איש צעיר,” קטע אותו אטון. “אמנם קיבלנו חלק גדול מן הנתונים מאת הפולחן, אולם התוצאות שפרסמנו אינן מכילות אף שמץ מן המיסטיקה הפולחנאית. עובדות הן עובדות, ומה שנהוג לכנות בשם ה’מיתולוגיה' של הפולחן מכיל בתוכו כמה עובדות. אנו חשפנו אותן ותלשנו מעליהן את המסתורין. הרשה לי להבטיח לך שהפולחן שונא אותנו עתה יותר ממך.”

אינני שונא אתכם. אני מנסה לומר לך שהציבור נמצא במצב רוח שחור. כועסים עליכם."

אטון עיקל את פיו בביטול. “שיכעסו.”

“כן. אבל מה יהיה מחר?”

“לא יהיה מחר!”

אבל אם יהיה. נניח שיהיה – רק כדי לראות מה יקרה. הכעס הזה עלול להפוך למשהו חמור. אחרי הכל, כידוע לך, העסקים צללו לתהום בחדשיים האחרונים. המשקיעים אינם מאמינים באמת ובתמים שקץ העולם מתקרב, ובכל זאת הם ישאירו את כספם בידיהם עד שהכל יעבור. גם האיש ברחוב אינו מאמין לכם, אבל ריהוט הקיץ החדש יוכל להמתין עוד כמה חדשים – מה שבטוח בטוח.

“אתה תופס מה קורה. ברגע שיעבור הכל, ירצו אנשי העסקים לפשוט מעליכם את העור. הם יאמרו שאם קבוצת מטורפים, במחילה, יכולה להוריד את הארץ כולה לשפל המדרגה כל אימת שתרצה, אם רק תפרסם אי־אילו תחזיות מצוצות מן האצבע – אזי חובת המדינה לשים לכך קץ. יעופו ניצוצות אדוני.”

המנהל נתן בכתב מבט חמור. “ומה בדיוק אתה מציע, כדי לעזור לנו במצוקתנו?”

“ובכן,” חייך תרמון, “אני מציע לקחת לידי את ענין יחסי הציבור. אני יכול לטפל בהם כך שרק הצד המגוחך יופיע. יהיה קשה לסבול זאת, אני מודה, מפני שאאלץ להציג את כולכם בתור חבורת שוטים שאינם יודעים מה הם אומרים, אבל אם אוכל להביא לכך שהאנשים יצחקו מכם, אולי ישכחו לכעוס. ובתמורה, כל מה שהמו”ל שלי מבקש הוא כתבה בלעדית."

בינאי הנהן והתפרץ, “אדוני, כולנו כאן חושבים שהוא צודק. בחדשיים האחרונים האלה הבאנו בחשבון הכל, חוץ מהסיכוי של מיליון־לאחד שנפלה טעות אי־שם בתיאוריה או בחישובים שלנו. אנחנו מוכרחים לכסות גם את האפשרות הזאת.”

מלמול של הסכמה נשמע מן האנשים שהתקבצו סביב השולחן, ואטון לבש ארשת של אדם שגילה כי פיו מלא במשהו מריר ושאינו יכול להפטר ממנו.

"תוכל איפוא להישאר אם תרצה. אלא שתואיל בטובך להמנע מכל הפרעה לנו במילוי חובותינו. עליך לזכור גם שאני האחראי על כל הנעשה כאן, ושלמרות דעותיך, כפי שהופיעו בכתבותיך, אני מצפה למלוא שיתוף הפעולה ולמלוא הכבוד – "

ידיו היו שלובות מאחורי גבו, ופניו הקמוטים השתרבבו קדימה בדברו. הוא היה עלול להמשיך עד אין קץ, אלמלא התערב בשיחה קול חדש.

“שלום, שלום, שלום!” נשמע קול טנור גבוה, ולחייו השמנמנות של הנכנס התרחבו בחיוך של נחת. “איזו מין אוירה של חדר מתים יש כאן? איש אינו מאבד את עצביו, אני מקוה?”

אטון נרתע בחרדה ואמר בקול כעוס, "ומה בשם השטן אתה עושה פה, שירין? חשבתי שאתה עמדת להשאר במחבוא?

שירין צחק והנחית את גופו העגלגל לתוך כסא. “שיתפוצץ המחבוא! המקום ההוא משעמם אותי. רציתי להיות כאן, במקום שיקרו הדברים המענינים. האם לא עלה על דעתך שגם אני ניחנתי בסקרנות? אני רוצה לראות את הכוכבים האלה שהפולחנאים מדברים עליהם בלי סוף.” הוא חיכך את ידיו זו בזו והוסיף בנימה מפוכחת יותר, “קור מקפיא בחוץ. הרוח חזקה מספיק לתלות גושי קרח בקצה האף. יש רושם שבטא איננה מפיקה שום חום בכלל, במרחק כזה.”

המנהל לבן השיער חרק בשיניו בסלידה פתאומית, “למה אתה מוכרח תמיד לעשות דברים מטורפים, שירין? איזו תועלת אתה יכול להביא כאן?”

איזו תועלת אני יכול להביא שם?" פרש שירין את ידיו בלגלוג כמי שמקבל עליו את הדין. “פסיכולוג אינו שווה בטרחה שבהחזקתו במחבוא. הם זקוקים לאנשי מעשה ולנשים חזקות ובריאות שיוכלו ללדת ילדים. אני? אני שוקל מאה ליטראות יותר מדי, כאיש מעשה, ולא אזכה להצלחה מיוחדת במינה כמוליד ילדים. אז למה להכביד עליהם בפה נוסף להאכילו? אני מרגיש יותר טוב כאן.”

תרמון דיבר בחדות, “ומה בדיוק הוא המחבוא, אדוני?” שירין נראה כמי שהבחין בכתב זה עתה. הוא קימט את מצחו וניפח את לחייו הדשנות. “ומי בדיוק אתה, אדוני האדמוני?”

אטון כיווץ את שפתיו ואז מלמל בקול זועף, “זהו תרמון 762, הברנש מהעיתון. אני מתאר לעצמי ששמעת עליו.”

הכתב הושיט את ידו. “ואתה כמובן, הוא שירין 501 מאוניברסיטת סארו. שמעתי עליך.” ואז שב ואמר, “מהו המחבוא הזה, אדוני?”:

“ובכן,” אמר שירין, “הצלחנו לשכנע כמה אנשים בתוקף נבואת – אה – החורבן שלנו. אם נשתמש בביטוי מפוצץ, והמעטים הללו נקטו אמצעים מתאימים. אלה כוללים בעיקר את בני משפחותיהם של אנשי המצפה, כמה מחברי הסגל של אוניברסיטת סארו ועוד אחדים מן החוץ. ביחד, הם מונים כשלוש מאות, אבל שלושה רבעים הם נשים וילדים.”

“אני מבין! הם אמורים להסתתר במקום שבו לא יוכלו העלטה ו– אה – הכוכבים לתפוס אותם, ולהחזיק מעמד בזמן שכל העולם נעשה טרללה.”

“אם יצליחו. זה לא יהיה קל. כשכל המין האנושי יאבד את שפיות דעתו; כשהערים הגדולות עולות בלהבות – זו לא תהיה סביבה נוחה להישארות בחיים. אבל יש להם מזון, מים, מחסה ונשק –”

“יש להם יותר מזה,” אמר אטון. “יש להם את כל רשומותינו, חוץ ממה שנאסוף היום. הרשומות האלה יהיו עולם ומלואו למחזור הבא, וזה מה שחייב להישמר. כל השאר יכול ללכת לעזאזל.”

תרמון פלט שריקה ממושכת וחרישית, והתישב מהורהר לכמה רגעים. האנשים שישבו סביב השולחן הביאו לוח רב־שחמט ופתחו במשחק לששה משתתפים. הצעדים נעשו במהירות ובדממה. כל העינים התמקדו בריכוז פראי בלוח.

תרמון צפה בהם בדריכות ואחר־כך קם וניגש אל אטון, שישב לו ושוחח בלחישה עם שירין.

“שמע,” אמר, “בוא ונצא לאיזה מקום שבו לא נפריע לשאר הבחורים. אני רוצה לשאול כמה שאלות.”

האסטרונום הקשיש נתן בו מבט חמוץ וזועף, אבל שירין צייץ בחדוה, “בטח. יעזור לי אם אדבר. תמיד עוזר. אטון סיפר לי על הרעיונות שלך בקשר לתגובה העולמית לכשלון התחזית – ואני מסכים עמך. אני קורא את הטור שלך די בקביעות, דרך אגב, וכללית דעותיך מוצאות חן בעיני.”

“שירין, בבקשה ממך,” נהם אטון.

“אה? טוב, בסדר. ניכנס לחדר השני. יש בו כסאות נוחים יותר, בכל מקרה.”

הכסאות אמנם היו נוחים יותר בחדר השני. היו גם וילונות אדומים עבים על החלונות, ושטיח ארגמני על הרצפה. בתוספת אורה החמוץ של בטא שנהר פנימה, היה הרושם הכללי כשל דם קרוש."

תרמון רעד בכל גופו, “שמעו, הייתי נותן עשרה קרדיט תמורת מנה הגונה של אור לבן ברגע זה. הלואי שגמא או דלתא היו בשמים.”

“מהן שאלותיך?” שאל אטון. “זכור בטובך שזמננו מוגבל. בעוד מעט יותר משעה ורבע נעלה למעלה, ואחר כך לא ישאר פנאי לשיחה.”

“אם כך, הנה הן.” תרמון נשען לאחור ושילב את ידיו על חזהו. “אתם כולכם נראים כל כך רציניים ביחס לכל הענין, עד שאני מתחילן להאמין לכם. האם אכפת לך להסביר במה מדובר?”

אטון התפקע, “האם אתה מתכון ברצינות לשבת כאן ולספר לי שהפצצת אותנו בקיתונות של לעג בלי לטרוח אפילו לברר מה אנו מנסים לומר?”

הכתב חייך בבישנות. “זה לא עד כדי כך גרוע, אדוני. תפסתי את הרעיון הכללי. אתם אומרים שעומדת לחול עלטה כלל־עולמית בעוד שעות מספר, וכל המין האנושי ילקה בטרוף אלים. עכשו אני מבקש לדעת מה הרקע המדעי לכל זה.”

“לא, אתה לא מבקש. באמת שלא,” התערב שירין. “אילו ביקשת זאת מאטון – בהנחה שיהיה לו מצב הרוח לענות לך בכלל – הוא יפלוט עמודים על עמודים של מספרים וכרכים על כרכים של תרשימים. לא תמצא את ידיך ואת רגליך. עכשו, אילו שאלת אותי, אדוני, יכולתי להציג את הענין מנקודת ראותו של הדיוט.”

“בסדר; אני שואל אותך.”

“אם כך, קודם כל אני רוצה לשתות.” הוא חיכך יד ביד והסתכל באטון.

“מים?” נהם אטון.

“אל תהיה טפש!”

“אל תהיה אתה טפש. אין אלכוהול היום. יותר מדי קל להביא את אנשי לשכרון גמור. אינני יכול להרשות לעצמי להעמיד אותם בנסיון.”

הפסיכולוג רטן ללא מלים. הוא פנה אל תרמון, שיפד אותו על זוג עינים חדות, ופתח.

“ידוע לך, כמובן, שתולדות התרבות בלגאש מציגות אופי מחזורי – אבל מחזורי במלוא מובן המלה!”

“ידוע לי,” השיב תרמון בזהירות, “שזוהי התיאוריה הארכיאולוגית המקובלת כיום. האם היא מקובלת כעובדה?”

"פחות או יותר. במאה האחרונה מקבלים אותה כמעט הכל. אופי מחזורי זה הוא – ליתר דיוק, היה – אחד המסתורין הגדולים בהא הידיעה. גילינו סדרה של תרבויות, תשע ללא ספק ועוד רמזים לאחרות, שכולן הגיעו לשיאים שאפשר להשוותם לשלנו, וכולן ללא יוצאת מן הכלל עלו באש בשיא התפתחותן.

“ואיש לא ידע מדוע. כל מרכזי התרבות נחרבו כליל באש, ולא נותר אחריהן דבר שיוכל לרמוז על הסיבה.”

תרמון בלע כל מלה. “האם לא היתה גם תקופת אבן?”

“קרוב לודאי, אלא שלמעשה איננו יודעים עליה דבר, חוץ מזאת שהאנשים באותה תקופה היו אך מעט יותר מקופים נבונים. אנחנו יכולים להתעלם ממנה.”

“אני מבין. המשך.”

“היו נסיונות להסביר את שרשרת האסונות הזאת, וכולם דמיוניים פחות או יותר. יש אומרים שמפעם לפעם יורדים גשמי אש; אחרים טוענים שלגאש עוברת בתוך שמש באותה תדירות; יש אפילו רעיונות יותר פראיים. אבל ישנה תיאוריה אחת, שונה בתכלית מכל אלה, העוברת מאדם לאדם במשך מאות בשנים.”

“אני יודע. אתה מדבר על מיתוס הכוכבים שבספר החזיונות של הפולחנאים.”

“בדיוק,” נענה שירין בסיפוק. “הפולחנאים אומרים שאחת לאלפיים וחמשים שנה נכנסת לגאש למערה ענקית, כך שכל השמשות נעלמות, ויורדת עלטה מוחלטת על העולם כולו! ואז, הם אומרים, מופיעים דברים הקרויים כוכבים, והם גוזלים מבני האדם את נשמותיהם ומותירים אותם חסרי תבונה כבהמות, כדי שיחריבו את התרבות שהקימו בעצמם. כמובן, הם מערבבים כאן המון רעיונות דתיים ומיסטיים, אבל זהו הרעיון המרכזי.”

היתה הפסקה קצרה, שבמהלכה שאף שירין אויר מלוא לוגמיו. “וכך אנו מגיעים לתורת הכבידה הכללית.” הוא בטא את השם בהדרת חשיבות – ובנקודה זו פנה אטון מן החלון, נחר בבוז גדול והשתרך מן החדר והחוצה."

השניים התבוננו בו ביצאו, ותרמון שאל, “מה לא בסדר?”:

“שום דבר מיוחד,” השיב שירין. “שנים מן האנשים היו אמורים לחזור לפני כמה שעות, ועדיין לא הופיעו. הוא סובל ממחסור חמור בכוח אדם, כמובן, מפני שכל האנשים חוץ מהנחוצים ביותר יצאו למחבוא.”

“אינך חושב שהשנים ערקו, נכון?”

“מי? פארו ויימוט? מובן שלא. אבל אם לא יחזרו תוך שעה, המצב יהיה קצת קשה.” פתאום קם על רגליו, ועיניו נצצו במשובה. "בכל אופן, כל זמן שאטון איננו כאן – "

הוא ניגש על קצות אצבעותיו אל החלון הקרוב, ושלף ממגירה חבויה תחתיו בקבוק של נוזל אדום שהשמיע קול שקשוק מפתה כשניער אותו.

“חשבתי שאטון לא ידע עליו,” העיר בעודו נחפז בחזרה לשולחן. “הנה! יש לנו רק כוס אחת, אז בתור האורח תקבל אותה. אני אחזיק בבקבוק.” והוא מילא את הכוס הזעירה בקפידה מרובה.

תרמון קם למחות, אבל שירין נתן בו מבט מחמיר. “והדרת פני זקן, איש צעיר.”

הכתב התישב, מבט של כאב ויגון שפוך על פניו. “אם כך, קדימה, אשמאי זקן.”

גרגרתו של הפסיכולוג עלתה וירדה כאשר הפך את הבקבוק על פיו, ואז, באנקת הנאה ומצמוץ שפתים, החל שוב.

“אבל מה ידוע לך על תורת הכבידה?”

“מאומה, פרט לכך שזו התפתחות חדישה לגמרי, שעדיין לא בוססה כראוי, ושהמתמטיקה כל כך מסובכת שרק תריסר אנשים בכל לגאש אמורים להבין אותה.”

“טץ־טץ! שטויות! בלבול מוח! אני יכול לתת לך את הרקע המתמטי הנחוץ במשפט אחד. חוק הכבידה הכללי קובע שבין כל הגופים ביקום פועל כוח משיכה, כך שכמות הכוח בין כל שני גופים נתונים עומדת ביחס ישר לסכום המאסות שלהם חלקי ריבוע המרחק ביניהם.”

“וזה הכל?”:

“זה מספיק! נדרשו ארבע מאות שנה להגיע לזה.”

“למה כל כך הרבה? זה נשמע די פשוט, כפי שניסחת אתה.”

“מפני שחוקים חשובים אינם מתגלים בהבזק יחיד של השראה, גם אם אינך חושב כך. בדרך כלל דרושה עבודת כל מדעני העולם במשך מאות שנים. אחרי שג’נובי 41 גילה שלגאש מסתובבת סביב אלפא, ולא להפך – זה קרה לפני ארבע מאות שנה – החלו האסטרונומים לעבוד. התנועה המסובכת של שש השמשות נרשמה, נותחה ופוענחה. תיאוריה רדפה תיאוריה, נבדקה, נבדקה שוב, שונתה, נזנחה, חודשה והומרה במשהו אחר. איזו עבודת תופת היתה זו.”

תרמון הנהן במהורהר והושיט את כוסו לסיבוב נוסף. שירין הניח בלב ולב עוד לכמה טיפות לצאת מהבקבוק.

“לפני עשרים שנה היה הדבר,” המשיך אחרי שלחלח את גרונו. “לבסוף הוכח שחוק הכבידה הכללי מסביר במדויק את התנועות הסיבוביות של שש השמשות. זה היה נצחון גדול.”

שירין קם וניגש את החלון, עודנו חובק את הבקבוק.

“ועכשו אנחנו מגיעים לנקודה. בעשור השנים האחרון, חושבה תנועתה של לגאש סביב אלפא, לפי חוק הכבידה, אלא שהחוק לא ניבא במדויק את המסלול הנצפה; אפילו כאשר הובאו בחשבון כל הסטיות הנגרמות עקב משיכת השמשות האחרות. או שהחוק אינו תקף, או שמעורב בענין גורם אחר, בלתי־ידוע לפי שעה.”

תרמון הצטרף לשירין ליד החלון; מבטו שוטט בחוץ, מעבר למדרונות המיוערים, אל המקום שבו זהרו צריחי העיר סארו באופק, אדומים כדם. הכתב חש כיצד גואה בו מתיחות של אי ידיעה, כאשר הציץ בבטא. היא זרחה בזנית, אדומה, מגומדת ומרושעת.

“המשך, אדוני,” אמר בקול חרישי.

שירין ענה, "האסטרונומים שברו את ראשיהם במשך שנים, כשכל אחד מציע תיאוריה רעועה יותר מקודמתה – עד שנחה על אטון הרוח, והוא התקשר עם הפולחן. ראש הפולחן, סור 5, החזיק בידיו נתונים מסוימים שפישטו את הבעיה במידה ניכרת. אטון התישב לעבוד בכיוון חדש.

“נניח שישנו גוף פלנטארי בלתי־מאיר אחר, בדומה ללגאש? אם יש כזה, אתה מבין, הוא רק יחזיר אור ולא יזהר מעצמו; ואם הוא בנוי מסלע כחלחל, כפי שבנויה לגאש ברובה, אזי האור המתמיד של השמשות בשמים האדמדמים יטביעו אותו כליל – הוא לא יראה בכלל!”

תרמון פלט שריקה, “איזה רעיון מטורף!”

“אתה חושב שזה מטורף? שמע הלאה: נניח שגוף זה מקיף את לגאש במרחק כזה ובמסלול כזה, ויש לו מאסה כזו שכוח המשיכה שלו יסביר במדויק את הסטיה של מסלול לגאש מן הנובע מהתיאוריה – ידוע לך מה יקרה?”

הכתב נענע בראשו.

“ובכן מפעם לפעם עלול גוף זה להיקלע בינינו לבין השמש.” ושירין הריק את מה שנותר בבקבוק ביניקה אחת.

“וזה מה שבעצם קורה, אני מניח,” אמר תרמון בקול חסר רגש.

“כן!” אלא שרק שמש אחת מצויה במישור הסיבוב שלו." הוא הניף את אגודלו לעבר השמש המצומקת ממעל.

“בטא! והוכח שליקוי החמה יתרחש רק כאשר השמשות מצויות במערך כזה שבטא נמצאת לבדה מעל חצי הכדור שלה ובריחוק מירבי, ואילו הירח נמצא באותה עת, ללא יוצא מן הכלל, בריחוק מזערי. הליקוי המתרחש כתוצאה מכך, כשהירח גדול פי שבעה מן הקוטר הנראה של בטא, מכסה את כל לגאש ונמשך יותר מחצי יום, כך ששום נקודה על פני כוכב־הלכת לא תמלט ממנו. ליקוי זה מתחולל אחת לאלפיים ארבעים ותשע שנים.”

פניו של תרמון נמתחו למסיכה אטומה לרגשות. “וזו הכתבה שלי?”

הפסיכולוג הנהן. “זה הכל. ראשית הליקוי – העומד להתחיל בעוד שלושת רבעי השעה – ואחר־כך עלטה כלל־עולמית. בתוספת, אולי, אותם כוכבים מסתוריים – ואז טירוף, וסוף המחזור.”

הוא שקע בהרהורים נוגים. “היה לנו מירווח של חדשיים – כאן במצפה – וזמן זה לא הספיק לשכנע את לגאש בסכנה. אולי מאתים שנה לא היו מספיקות. אבל הרשומות שלנו מצויות במחבוא, והיום נצלם את הליקוי. המחזור הבא יתחיל עם האמת, וכשיגיע הליקוי הבא, יהיה המין האנושי מוכן לקראתו, לכל הפחות. בעצם, גם זה חלק מהכתבה שלך.”

רוח קלה נשבה בווילונות כשפתח תרמון את החלון ורכן החוצה. היא פרעה ביד צוננת את שערו כאשר הסתכל באור השמש הארגמני על ידיו. אז פנה לאחור במרדנות פתאומית.

“מה יש בעלטה שיוציא אותי מדעתי?”

שירין חייך לעצמו בעודו מסובב את הבקבוק הריק בין ידיו בהסח הדעת. “האם התנסית מימיך בעלטה, איש צעיר?”

הכתב נשען על הקיר ועיין בשאלה. “לא. לא יכול להגיד שהתנסיתי. אבל אני יודע מה זאת אומרת. פשוט – אה –”

הוא הניע את אצבעותיו ללא תכלית, ואז התבהרו פניו.

“פשוט אין אור. כמו במערה.”

“והאם היית מימיך במערה?”

“במערה! מובן שלא!”

“לא חשבתי שהיית. אני ניסיתי בשבוע שעבר – – רק כדי לראות – – אבל יצאתי החוצה במהירות. התקדמתי עד שפתח המנהרה נראה לעין רק ככתם של אור, ובכל מקום אחר הכל היה שחור. מעולם לא חשבתי שמישהו ששוקל כמוני יוכל לרוץ כל כך מהר.”

שפתו של תרמון התעקלה. “ובכן, אם מגיעים לכאן, אני מתאר לעצמי שלא הייתי בורח, אילו הייתי שם.”

הפסיכולוג בחן את הצעיר בפנים קמוטים מכעס.

“בחיי, איזה פה גדול! נראה אותך מעיז לסגור את הוילון.”

תרמון נראה מופתע, כפי שאמנם היה, ואמר, “לשם מה? אילו היו לנו בחוץ ארבע או חמש שמשות, היינו רוצים לצמצם קצת את האור לשם נוחיות, אבל כרגע אין לנו מספיק אור גם כך.”

“זוהי הנקודה. עליך רק לסגור את הוילון; אחר כך, בוא הנה ושב.”

“בסדר.” תרמון הושיט יד לרצועה ומשך בכוח. הוילון האדום החליק על פני החלון הרחב, איושת טבעות נחושת המחליקות על מוט, וצל אדום כהה סגר על החדר.

פסיעותיו של תרמון הדהדו בקול נבוב בדומיית החדר, כאשר עשה את דרכו בחזרה לשולחן, ואז נעצרו באמצע הדרך. “אני לא יכול לראות אותך אדוני,” לחש.

“גשש,” פקד שירין בקול מתוח.

“אבל אני לא יכול לראות אותך, אדוני.” הכתב התנשף בקול. “אני לא יכול לראות כלום.”

“למה ציפית?” השיב שירין בקול קודר. “בוא הנה ושב!”

הפסיעות נשמעו שוב, מתקרבות לאיטן. נשמע קול שהעיד על היתקלות בכסא. קולו של תרמון היה דק. “הנה אני. אני מרגיש… אופ… בסדר גמור.”

“זה מוצא חן בעיניך, נכון?”

“ל־לא. זה די נורא. כאילו שהקירות – –” הוא הפסיק.

“כאילו שהם נסגרים עליך. אני לא מפסיק לרצות לדחוף אותם לצדדים. אבל אני לא משתגע! למעשה, ההרגשה עכשו לא גרועה כמו קודם.”

“בסדר. פתח את הוילון שוב.”

נשמעו פסיעות זהירות באפלה, איושת גופו של תרמון כנגד הוילון בעודו מחפש את הרצועה, ואז איושה חזקה יותר, קול ענות תרועה, של וילון נפתח. אור אדום הציף את החדר, ותרמון הביט מעלה אל השמש בקריאת שמחה.

שירין מחה את מצחו הלח בגב ידו ואמר בקול רועד, “וזה היה רק חדר אפל.”

“אפשר להחזיק מעמד,” אמר תרמון בקלילות.

“כן, בחדר אפל, אבל האם היית בתערוכת היובל בג’ונגלור לפני שנתיים?”

“לא, במקרה לא יצא לי. ששת אלפים מיל הם מרחק רב מאד לעבור, אפילו למען התערוכה.”

“ובכן, אני הייתי שם. אולי שמעת משהו על ‘מנהרת המסתורין’ ששברה את כל השיאים בגן השעשועים – – לפחות בחודש הראשון, בערך?”

“כן. לא היה שם איזה ענין?”

“בקושי. השתיקו את זה. אתה מבין, מנהרת המסתורין היתה פשוט מנהרה באורך מיל אחד – – בלי שום אור. נכנסת למכונית קטנה פתוחה ונסעת דרך העלטה במשך חמש עשרה דקות. העסק היה מאד פופולרי – – עד שהפסיקו אותו.”

“פופולרי?”

“בודאי. אנשים אוהבים שמפחידים אותם – – כאשר זה חלק ממשחק. כך תינוק נולד עם שלושה פחדים אינסטינקטיביים: מקולות רמים, הנפילה ומהעדר אור. משום כל זה נורא מצחיק כשמתנפלים על מישהו וצועקים ‘בוווו!’ משום כך זה כל כך נהדר לנסוע ב’רכבת הרים'. משום כך זכתה מנהרת המסתורין ברווחים כאלה עצומים. אנשים יצאו מהעלטה רועדים, חסרי נשימה, חצי מתים מפחד, והמשיכו לשלם כסף כדי להכנס.”

“חכה רגע, עכשו אני נזכר. כמה אנשים יצאו מתים, נכון? היו שמועות כאלה אחרי שסגרו אותה.”

הפסיכולוג נחר בבוז. “בה! שנים או שלושה מתו. שום דבר! שילמו פיצויים למשפחות ושכנעו את המועצה העירונית של ג’ונגלור לשכוח שזה קרה. אחרי הכל, אמרו, אם אנשים בעלי לב חלש רוצים לעבור במנהרה, הסיכון הוא שלהם – – וחוץ מזה, זה לא יקרה שוב. אז הכניסו רופא לחדר הכניסה והעבירו כל אחד בדיקה רפואית לפני שהוא נכנס. זה הקפיץ את מכירת הכרטיסים לגובה עצום.”

“ומה קרה, אם כן?”

“אתה מבין, היה עוד משהו. לפעמים, יצאו אנשים שנראו בסדר גמור, חוץ מזה שהם סרבו להכנס לבנינים – – מכל סוג; ארמונות, מעונות פאר, דירות, שיכונים, בתים כפריים, בקתות, צריפים, אהלים וחורבות.”

תרמון נראה מזועזע. “אתה רוצה להגיד שהם סרבו לעזוב מקומות פתוחים. איפה הם ישנו?”

“במקומות פתוחים.”

“היו צריכים להכריח אותם להכנס פנימה”

“כן, זה מה שהם עשו. וכיון שכך, נכנסו כל האנשים ההם להיסטריה אלימה וניסו כמיטב יכולתם לרסק לעצמם את הראשים בעזרת הקיר הקרוב ביותר. יכולת להכניס אותם פנימה, אבל להחזיק אותם בפנים – – רק עם מעיל משוגעים וזריקת מורפיום.”

“זה נשמע כמו שגעון.”

“זה בדיוק מה שקרה. אדם אחד מכל עשרה שנכנסו למנהרה יצא ממנה מטורף. קראו לפסיכולוגים, ואנחנו עשינו את הדבר היחיד שהיה אפשר לעשות. סגרנו את העסק.” הוא פרש את ידיו.

“ומה היה עם האנשים ההם?” שאל תרמון לבסוף.

“ביסודו של דבר, בדיוק מה שקרה לך כשחשבת שהקירות סוגרים עליך בחושך. לפחד האינסטנקטיבי של המין האנושי מפני העדר אור יש שם מדעי. אנחנו קוראים לזה ‘קלאוסטרופוביה’, מפני שהעדר אור כרוך תמיד במקומות מסוגרים, כל שהפחד מפני האחד הוא גם פחד מפני השני. מבין?”

“והאנשים ההם במנהרה?”

"האנשים ההם במנהרה היו אותם אומללים שהמבנה הנפשי שלהם לא היה חזק דיו להתגבר על הקלאוסטרופוביה שאחזה בהם בעלטה. חמש עשרה דקות ללא אור הן זמן ארוך; עליך עברו רק שתים או שלוש דקות, ואני חושב שהיית די מזועזע.

“לאנשים ההם במנהרה היה מה שקרוי ‘קבעון קלאוסטרופובי’. הפחד הסמוי שלהם מפני עלטה ומקומו מסוגרים התגבש ונעשה פעיל. ועד כמה שאנו יכולים לדעת, קבוע. זה מה שעושות חמש עשרה דקות של חושך.”

השתררה שתיקה ממושכת. ומצחו של תרמון החל להתקמט לאטו. “אינני מאמין שזה כל כך גרוע.”

“אתה אומר שאינך רוצה להאמין,” פלט שירין. “אתה פוחד להאמין. הסתכל החוצה מהחלון!”

תרמון עשה כדבריו, והפסיכולוג המשיך ללא הפסקה, “תאר לעצמך את העלטה – בכל מקום ומקום. שום אור, היכן שלא תביט. הבתים, העצים, השדות, האדמה, השמים – – שחורים! ועוד צריך להוסיף את הכוכבים, עד כמה שידוע לי – ומי יודע מה הם. האם אתה יכול להעלות זאת על דעתך?”

“כן, אני יכול,” הצהיר תרמון בקול מתגרה.

"שירין חבט באגרופו על השולחן בלהט פתאומי. “אתה משקר! אינך יכול להעלות את כל זה על הדעת. המוח שלך אינו בנוי לתפוס זאת, כפי שאיננו בנוי לתפוס את מושג הנצח. אתה רק יכול לדבר על זה. חלק זעיר של המציאות מזעזע אותך וכשתחול המציאות כולה, יאלץ המוח שלך להתמודד עם תופעה המצויה מחוץ ליכולת התפיסה שלו. תצא מדעתך, לחלוטין ולתמיד! אין שום צל של ספק!”

הוא הוסיף בעצב, “עוד אלפיים שנות מאבק ויסורים יעלו בתוהו. מחר לא תעמוד אפילו עיר על תילה בכל לגאש.”

תרמון החזיר לעצמו חלק משווי משקלו הנפשי. “זה לא נובע. אני עדיין לא רואה למה אני צריך לרדת מהפסים רק בגלל שאין אף שמש בשמיים – – אבל אפילו אם כן, ואם כל אדם אחר ירד מהפסים, איך זה יכול להרוס את כל הערים? האם אנחנו הולכים לפוצץ אותן?”

אלא שגם שירין כעס. “אילו היית בעלטה, מה היית רוצה יותר מכל; מה היה שואף להשיג כל אינסטינקט במוחך? אור, לעזאזל, אור!”

“כן?”

“ואיך היית משיג אור?”

“אני לא יודע,” אמר תרמון בקול שטוח.

“מהי הדרך היחידה להשיג אור, חוץ מהשמש?”

“מנין לי לדעת?”

הם עמדו פנים מול פנים, אף מול אף.

שירין אמר, “אתה תשרוף משהו, אדוני. ראית פעם שריפת יער? יצאת פעם לפיקניק ובישלת על מדורת עצים? החום איננו הדבר היחיד שנפלט מעץ בוער, אתה יודע? הוא פולט אור, ואנשים יודעים את זה. וכשיהיה חושך הם ירצו אור, והם ישיגו אותו.”

“אז הם ישרפו עץ?”

“אז הם ישרפו כל מה שיוכלו להשיג. הם יהיו מוכרחים להאיר. הם יהיו מוכרחים לשרוף משהו, ואם לא יהיה להם עץ בקרבת מקום, ישרפו את הדבר הקרוב ביותר. יהיה להם אור – – וכל מקום מגורים יעלה בלהבות!”

עיניהם נצמדו אלה לאלה, כאילו כל השאלה לא היתה אלא ענין אישי של מאבק בין רצונותיהם, ואז נרתע תרמון ללא מלים. הוא התנשם במקוטע ובכבדות, ובקושי הבחין בהמולה שנשמעה לפתע מהחדר השני, מעבר לדלת הסגורה.

שירין דיבר, ורק במאמץ רב הצליח לשוות לקולו נימה ענינית. “אני חושב ששמעתי את קולו של יימוט. מסתבר שהוא ופארו חזרו. בוא ניכנס ונראה איפה היו עד עכשו.”

“אם אתה אומר!” מלמל תרמון. הוא שאף אויר בכוח וכאילו התנער. המתח פג.

בחדר השני שררה מהומה גמורה, וכל אנשי הסגל נקבצו סביב שני הצעירים בעת שאלה הסירו מעליהם את מעיליהם בעודם מחזירים תשובות לשאלות הרבות והשונות שהומטרו עליהם.

אטון התפרץ מבעד לקהל והתיצב זועם מול שני המאחרים לבוא. “האם ידוע לכם שנשארה רק חצי שעה עד שעת האפס? איפה הייתם?”

פארו 24 התישב וחיכך את ידיו זו בזו. לחייו היו אדומות מן הצינה שבחוץ. “יימוט ואני סיימנו כרגע ניסוי קטן ומטורף שערכנו לעצמנו. ניסינו לראות אם אפשר לבנות איזה מתקן דימוי שבאמצעותו נוכל לתאר לעצמנו את הופעת העלטה והכוכבים ולקבל איזה מושג לגביהם מראש.”

מלמול של מבוכה נשמע בקרב המאזינים, ומבט של התענינות פתאומית עלה בעיני אטון. “לא נאמר על כך דבר לפני כן. איך עשיתם זאת?”

“ובכן,” אמר פארו, " הרעיון עלה על דעתנו לפני זמן רב, ועבדנו עליו בשעות הפנאי שלנו. יימוט הכיר בית נמוך, חד קומתי, בעיר, בעל גג קמור – – אני חושב שפעם הוא היה מוזיאון. בכל אופן קנינו אותו – –"

“מנין השגתם כסף?”

“מחשבונות הבנק שלנו,” נאנק יימוט 70. “עלה לנו אלפיים קרדיט.” ובקול מתגונן. “אז מה בכך? מחר, אלפיים קרדיט יהיו אלפיים פיסות נייר. זה הכל.”

“בטח,” הסכים פארו. “קנינו את הבית וריפדנו אותו מבפנים בקטיפה שחורה מלמעלה עד למטה, כדי להשיג עלטה מושלמת ככל האפשר. אחר כך נקבנו חורים קטנים בתקרה והחוצה דרך הגג, וכיסינו אותם במכסים קטנים ממתכת, שאת כולם צאפשר לסלק הצדה בלחיצה על כפתור אחד. את החלק הזה, לפחות, לא עשינו בעצמנו; השגנו נגר וחשמלאי ועוד כמה – לכסף לא היתה חשיבות. הנקודה היתה שהצלחנו לסדר, כך שהאור יבקע מהחורים האלה בתקרה, כך שהתוצאה תהיה דומה לאור כוכבים.”

בדממה שנשתררה לא נשמע אפילו רחש נשימה. אטון אמר בקול נוקשה:

"לא היתה לכם זכות לערוך ניסויים פר – – "

פארו נראה נכלם. “אני יודע, אדוני – – אבל, למען הכנות, יימוט ואני חשבנו שהניסוי קצת מסוכן. אם התוצאה תהיה קרובה לאמת, ציפינו שנשתגע פחות או יותר – – לפי מה ששירין אומר על כל זה, חשבנו שזה די סביר. רצינו לקחת את הסיכון על עצמנו. כמובן, אילו התברר שאפשר לשמור על שפיות הדעת, עלה על דעתנו שנוכל לחסן את עצמנו לקראת הליקוי האמיתי, ואחר כך לחסן את כולכם באותו אופן. אבל שום דבר לא יצא מזה – –”

“למה, מה קרה?”

יימוט הוא שענה. “סגרנו את עצמנו בפנים ואפשרנו לעינים שלנו להסתגל לחשכה. הרגשה מחרידה להפליא, משום שהעלטה גורמת לך לחשוב שהקירות והתקרה סוגרים עליך. אבל התגברנו עליה ולחצנו על הכפתור. המכסים זזו הצדה ובגג הופיעו נקודות אור קטנות – –”

“ואז?”

“ואז – – שום דבר. זה הדבר הכי גרוע. לא קרה שום דבר. זה ההיה סתם גג עם חורים, וככה בדיוק זה נראה. נסינו שוב ושוב – – בגלל זה התעכבנו כל כך הרבה זמן – – ופשוט לא השגנו שום תוצאות.”

נשתררה דומית תדהמה, וכל העינים פנו אל שירין שישב דומם בפה פעור.

תרמון דיבר הראשון. “אתה יודע מה זה עושה לכל התיאוריה שהמצאת, שירין, נכון שאתה יודע?” הוא חייך בהקלה.

אבל שירין הרים את ידו. “רגע, חכו רגע. תנו לי לחשוב על כל זה.” ואז הקיש באצבעותיו, וכשהרים את ראשו, לא היו בעיניו הפתעה או אי־ודאות. “כמובן – –”

הוא לא סיים את המשפט. מאי־שם למעלה נשמעה נקישה חדה, ובינאי זינק על רגליו ובמעלה המדרגות, “מה לעזאזל!”

האחרים רצו אחריו.

הדברים התרחשו במהירות. כשהגיע לכיפת המצפה, נתן בינאי מבט אחד של חרדה בלוחות הצילום המרוסקים ובאדם הרכון עליהם; אז השליך את עצמו בפראות על הפולש ולפת את גרונו בלפיתת חנק. חבטות ומהלומות פרועות, כאשר הצטרף שאר הסגל, והזר נבלע ונחנק תחת משקלם של חצי תריסר אנשים זועמים.

אטון הגיע האחרון מתנשם בכבדות. “תנו לו לקום!”

הפקעת התירה את עצמה בלב ולב והזר, נושם ונושף, בגדיו קרועים ומצחו חבול, נגרר והוקם על רגליו. היה לו זקן צהוב וקצר, מסולסל בקפידה בסגנון המקובל על הפולחנאים.

בינאי שינה את אחיזתו ללפיתת עורף וניער את האיש באלימות. "בסדר, עכברוש, מה הענינים? הלוחות האלה – – "

“לא אותם רציתי,” החזיר הפולחנאי בקול צונן. “זו היתה תאונה.”

בינאי עקב אחר מבטו הבוער ונהם, “אני מבין. רצית את המצלמות עצמן. מזל גדול היה לך כשנתקלת בלוחות, אם כן. אילו היית נוגע בברתה הגדולה או בכל אחת מהמצלמות האחרות, היית מת בעינויים אטיים. אבל מכיון שכך – –” הוא מתח את אגרופו לאחור.

אטון תפס בשרוולו. “חדל! עזוב אותו!”

הטכנאי הצעיר נרתע, וזרועו צנחה באי־רצון. אטון דחף אותו הצדה והתיצב מול הפולחנאי. “אתה לטימר, נכון?”

הפולחנאי השתחווה בתנועה נוקשה והצביע על הסמל שעל ירכו. “אני לטימר 25, משמש מן המעלה השלישית להוד הדרתו, סור 5.”

“והיית כאן” – – גבותיו הלבנות של אטון התקשתו – – “עם הוד הדרתו, כאשר ביקר אצלי בשבוע שעבר, נכון?”

לטימר השתחווה שנית.

“ומה רצונך עכשו, אם כן?”

,“שום דבר שתוכלו לתת לי מרצונכם החפשי.”

“סור 5 שלח אותך, אני מניח – – או אולי הרעיון שלך?”

“לא אענה על השאלה הזאת.”

“האם צפויים לנו עוד מבקרים?”

“לא אענה גם על השאלה הזאת.”

אטון נתן מבט נזעף בשעונו. “שמע, בן אדם, מה רוצה אדונך ממני? אני קיימתי את חלקי בעסקה.”

לטימר העלה על פניו חיוך קלוש, אבל לא אמר דבר.

“בקשתי ממנו נתונים,” המשיך אטון בכעס, “שרק הפולחן יכול לספק, ואותם קיבלתי. על כך אני אסיר תודה. בתמורה, הבטחתי להוכיח את האמת היסודית שמאחורי אמונת הפולחן.”

“לא היה שום צורך להוכיח זאת,” נשמעה התשובה הגאה.

“הכל מוכח ב’ספר החזיונות.'”

“בעיני קומץ הפולחנאים, כן. אל תעמיד פנים כאילו אינך מבין את כוונתי. הצעתי גיבוי מדעי לאמונותיכם. וכך עשיתי!”

עיניו של הפולחנאי הצטמצמו במרירות. “כן, כך עשית – – בערמומיות השועל, משום שמה שקרוי בפיך אמנם תומך באמונותינו, אולם בה בעת מסלק כל צורך בהן. הפכת את העלטה ואת הכוכבים לתופעות טבעיות, וסילקת מעליהם את משמעותם האמיתית. זו היתה כפירה בעיקר.”

“אם כך, האשמה איננה בי. העובדות קיימות. מה יכול אני לעשות, מלבד להציג אותן?”

“אותן ‘עובדות’ אינן אלא הונאה ואשליה.”

אטון רקע ברגליו בכעס. “מנין לך?”

התשובה הכילה את מלוא הודאות של אמונה מוחלטת.

“אני יודע!”

המנהל נעשה סגול, ובינאי לחש בחפזון באזניו. אטון רמז לו שישתוק. “ומה רוצה סור 5 שנעשה? הוא עדיין חושב, אני מניח, שבנסיונותינו להתרות בעולם שינקוט אמצעים כנגד סכנת הטירוף, אנו מעמידים נשמות לאין ספור בסכנה. לא הצלחנו, אם נודעת לכך איזו חשיבות בעיניו.”

“הנסיון עצמו גרם נזק די והותר, ואת נסיונותיכם המזיקים להשיג ידע באמצעות מכשירי השטן שלכם יש להפסיק מיד. אנו עושים את רצון הכוכבים, ולא נותר לי אלא להצטער על שרשלנותי מנעה בעדי מלהרוס את מכשירי התופת שלכם.”

“זה לא היה מועיל לכם במיוחד,” ענה אטון. “כל הידע שלנו, חוץ מן הראיות הישירות שאנו עומדים לאסוף מיד, טמון במקום מבטחים, ואיש לא יוכל להזיק לו.” הוא חייך בחומרה. “אלא שכל זה אינו משנה את מעמדך כאן, כפורץ וכפושע.”

הוא פנה אל האנשים שמאחוריו. “שמישהו יתקשר עם המשטרה בעיר סארו.”

קריאת הסתיגות נשמעה מעברו של שירין. “לעזאזל, אטון, מה אתך? אין זמן בשביל זה. הנה” – – הוא נדחק קדימה – – “תן לי לטפל בזה.”

אטון ירה מבט במורד חטמו ונעץ אותו בפסיכולוג. “לא זה הזמן לתעלולים שלך, שירין. האם תואיל בטובך להרשות לי לטפל בענין בדרכי שלי? ברגע זה אינך שייך לכאן כלל, ואל תשכח זאת.”

פיו של שירין התעקל ברוב אומר. “אבל למה לנו להסתבך בבעיה הבלתי אפשרית של קריאה למשטרה – – כשליקוי בטא עומד להתחיל בעוד דקות ספורות – – אם האיש הצעיר הזה מוכן בהחלט לתת לנו הן צדק שישאר כאן ולא יגרום שום בעיות כלל?”

הפולחנאי השיב מיד, “לא אעשה שום דבר מעין זה. אתם רשאים לעשות כל מה שתרצו, אבל למען ההגינות עלי להתרות בכם שבהזדמנות הראשונה אני עומד לסיים את המלאכה שבאתי הנה לעשותה. אם אתם עומדים לסמוך על הן הצדק שלי, מוטב שתקראו למשטרה.”

שירין חייך חיוך ידידותי. “ברנש תקיף אתה, מה? טוב, הרשה לי להסביר משהו. אתה רואה את הצעיר הזה ליד החלון? בחור חזק ובריא, יודע מה לעשות באגרופיו, וגם הוא אינו שייך לצוות. ברגע שיתחיל הליקוי לא יהיה לו שום דבר אחר לעשות, מלבד לפקוח עין עליך. וחוץ ממנו, גם אני כאן – קצת מסורבל בשביל עבודת אגרופים, אבל אני יכול לעזור.”

“אז מה?” שאל לטימר בקול קפוא.

“הקשב ותשמע,” היתה התשובה. “ברגע שיתחיל הליקוי, נקח אותך שנינו, תרמון ואני, ונכניס אותך לארון קטן עם דלת אחת, שעליה נניח מנעול גדול, ובלי שום חלונות. שם תשאר עד הסוף.”

“ואחר כך,” התנשף לטימר בפראות, “לא יהיה מי שיוציא אותי החוצה. אני יודע בדיוק מה יקרה כשיופיעו הכוכבים – אני יודע הרבה יותר טוב ממך. כשכולכם תצאו מדעתכם, לא ישאר איש לשחרר אותי. חנק ורעב איטיים, מה? למה עוד אפשר לצפות מחבורת מדענים. אבל את הן צדק שלי לא תקבלו. זה ענין עקרוני, ולא אדבר עליו יותר.”

אטון נראה מזועזע. עיניו הדהויות שוטטו במצוקה. “באמת, שירין, לנעול אותו –”

“אנא!” שירין רמז לו בחוסר סבלנות שישתוק. “אינני מעלה כלל על דעתי שנגיע עד כדי כך. לטימר שלנו ניסה הימור קטן ופקחי, אבל אינני פסיכולוג רק משום שהמלה הזאת מוצאת חן בעיני.” הוא חייך אל הפולחנאי.

“בחייך, אינך חושב באמת שאני מדבר על דבר גס כמו הרעבה. לטימר יקירי, אם אנעל אותך בארון, לא תזכה לראות את העלטה, ולא תזכה לראות את הכוכבים, אין צורך לדעת רבות על עקרונות היסוד של הפולחן כדי להבין שבעיניך, אם תוסתר מן הכוכבים, פרוש הדבר הוא אבדן נשמתך בת האלמוות. והנה, אני חושב שאתה איש כבוד. אני מוכן לקבל הן צדק שלך שלא תנסה להפריע למתרחש כאן, אם תציע אותו.”

וריד פעם ברקתו של לטימר, הוא נראה כאילו התכווץ פתאום כאשר אמר בקול דחוס, “קבל אותו!” ואז הוסיף בחמה מהירה. “אבל אני אתנחם בכך שכולכם תאבדו את נשמותיכם בגלל מעשיכם היום.” הוא חג על עקבו וניגש לשרפרף גבוה ליד הדלת.

שירין החווה בראשו אל הכתב. “התישב על ידו, תרמון – רק למען הרושם. היי, תרמון!”

אבל הכתב לא נע. הוא החויר עד שפתיו. “תראו את זה!” אצבעו נשלחה ברעד לעבר השמים, וקולו היה יבש וסדוק. הכל התנשפו כאיש אחד כאשר עקבו עיניהם אחר האצבע השלוחה, ולרגע חסר נשימה אחד, קפאו מבטיהם. בצדה האחד של בטא התגלה כרסום!

הפסה הזעירה של שחור מכרסם היתה אולי צרה מרוחב הצפורן, אבל בעיני הצופים הנדהמים הגדילה את עצמה לממדים של חריצת גורל.

רק רגע קט התבוננו בה, ואחר כך בקעה מהומה צווחנית שנמשכה עוד פחות ופינתה את מקומה להמולה סדורה של פעילות – כל איש לתפקידו הקבוע מראש. ברגע המכריע, לא היה מקום לרגשות. האנשים לא היו אלא מדענים שתכליתם לפניהם. אפילו אטון נמוג לו.

שירין אמר בקול מעשי, “המגע הראשון נוצר בודאי לפני חמש עשרה דקות. קצת מוקדם מדי, אבל די טוב בהתחשב בכל הנעלמים שנכללו בחישוב.” הוא הסתכל סביבו מבעד לחלון, וגרר אותו משם בעדינות.

“אטון משתולל מזעם,” לחש, “אז התרחק ממנו. הוא החמיץ את המגע הראשון בגלל הענין הזה עם לטימר, ואם תעמוד בדרכו הוא יצווה לזרוק אותך מהחלון החוצה.”

תרמון הנהן בקצרה והתישב. שירין הסתכל בו בהפתעה. “לעזאזל, בן אדם,” קרא, “אתה רועד כולך.”

“אה?” תרמון לחלח שפתים יבשות וניסה לחייך." אני לא מרגיש כל כך טוב." מה שנכון, נכון."

עיניו של הפסיכולוג התקשו. “אינך עומד לאבד את עצביך, מה?”

“לא!” קרא תרמון בעלבון פתאומי. “תן לי הזדמנות, בחייך! בכלל לא האמנתי בכל השטויות האלה – בכל אופן, לא ממש, בלב – עד לפני רגע אחד. תן לי הזדמנות להתרגל לרעיון. אתה הכנת את עצמך במשך חדשיים או יותר.”

“אתה צודק, מה יש להגיד,” השיב שירין בקול מהורהר.

“שמע! יש לך משפחה – הורים, אשה, ילדים?”

תרמון הניד את ראשו. “אתה מתכוון למחבוא, אני מניח. לא, אל תדאג בקשר לזה. יש לי אחות, אבל היא במרחק אלפיים מיל מכאן. אני אפילו לא יודע את הכתובת המדויקת.”

“ובכן, מה בקשר אליך עצמך? עוד יש לך זמן להגיע לשם, וממילא חסר להם אדם אחד, אחרי שהסתלקתי. אחרי הכל, אינך נחוץ כאן, ונוכחותך שם תהיה תוספת נאה–”

תרמון הרים עינים יגעות. “אתה חושב שאני מבוהל עד מוות, מה? טוב, אז שים לב, אדוני. אני עיתונאי ומינו אותי לכסות אירוע. אני מתכוון לכסות אותו.”

חיוך קלוש עלה על פני הפסיכולוג. “אני מבין. גאווה מקצועית, זהו זה?”

“אתה יכול לקרוא לזה כך. אבל שמע, בן אדם, הייתי נותן את יד ימין תמורת עוד בקבוק של מיץ הענבים ההוא, אפילו חצי הגודל מזה שחיסלת אתה. אם היה פעם ברנש שרצה לשתות, זה אני.”

הוא קטע את דבריו. שירין דחק בו בכוח. “אתה שומע?” הקשב!"

תרמון עקב אחר תנועת סנטרו של שירין והביט בפולחנאי שעמד מול החלון, מנותק מכל המתרחש סביבו, ומלמל לעצמו כל הזמן בקול מזדמרר.

“מה הוא אומר!” לחש הכתב.

“הוא מדקלם מ’ספר החזיונות', פרק ה',” ענה שירין. ואז, בדחיפות, “שתוק והקשב, אמרתי.”

קולו של הפולחנאי עלה בהתלהבות פתאומית:

"ויהיה בימים ההם והשמש בטא ניצבה בדד על משמרת הרקיע ותארך משמרתה מתקופה לתקופה; עד אשר נגהה היא לבדה, הצמוקה והצוננת, כדי מחצית התקופה בשמי לגאש.

"ויתקבצו העם בכיכרות וברחובות להשתאות למראה ולפרשו, ומועקה זרה ירדה עלימו. ותחרד נפשם ונבוכו מיליהם כי על כן ציפו נפשות האדם לבוא הכוכבים.

"'ובקרית טריגור בחצי היום קם ונדרט 2 ויאמר לאנשי טריגור, “שמעו החטאים והאזינו לי! אף כי מאוס מאסתם בדרך הישר, עוד תבואו עת חשבון. כי הנה קרבה המערה ובאה לבלוע את לגאש וכל אשר בה.”

"'ויהי כדברו ויאטה פי מערת העלטה על שולי בטא, וכל לגאש נסתרה מעין. ויזעקו העם מרה בהעלמה, ופחד גדול לנפשו ירד עלימו.

"'ותסגור מערת העלטה על לגאש, ולא נותר עוד אור על כל פניה. ויהיו העם כעוורים ולא ראה איש פני רעהו גם כאשר נשף על פניו.

"'ויופיעו בחשכת הכוכבים ואין מונה למספרם, ויבקעו צלילי מנגינה מופלאה ביפיה עד כי עלי העצים הפכו ללשונות וידברו שירת פלא.

"'ויהי ברגע ההוא ונשמות האדם נטשו את גופם, ויהפכו גופי האדם לבהמות השדה ולחיות הפרא; ובאפלת הרחובות בכל ערי לגאש כולנה שוטטו הבהמות בזעקות פראים.

"'ותצא מן הכוכבים שלהבת מרום ותגע בערי לגאש, ובכל אשר נגעה תשחית עד כלב, ולא נותר עוד זכר לאדם ולמעשה האדם.

“'ויהי – '”

שינוי קל שבקלים ניכר בנימת קולו של לטימר. עיניו לא זעו, ובכל זאת חש בתשומת־לבם המרותקת של השנים האחרים. קצב דיבורו השתנה בקלות, ללא הפסקה לנשימה, וההברות נעשו קולחות יותר.

תרמון המופתע פער את עיניו. המלים היו כאילו מוכרות, ובכל זאת לא מוכרות. שינוי חמקמק במבטא, סטיה זעירה בהדגש התנועות; לא יותר – ועם זאת לא נותרה כל אפשרות להבין את דברי לטימר.

שירין חייך חיוך ערמומי. “הוא עבר לאיזו שפה של מחזור קודם, בודאי המחזור השני המסורתי שלהם. זו היתה השפה המקורית שבה נכתב ‘ספר החזיונות’, אתה יודע.”

“לא חשוב; שמעתי מספיק.” תרמון דחף את כסאו לאחור וסרק את שערו לאחור בידים שכבר לא רעדו. “אני מרגיש הרבה יותר טוב עכשו.”

“באמת?” שירין נראה מופתע מעט.

“הייתי אומר שכן. לפני כמה רגעים עבר עלי זמן די קשה. לשמוע אותך עם הכבידה שלך ולראות את הליקוי ההוא מתחיל – כל זה כמעט גמר אותי. אבל זה” – הוא התיז אגודל אומר בוז לעבר הפולחנאי צהוב הזקן – “זה סוג הדברים שהמטפלת שלי היתה מספרת לי. צחקתי מהדברים האלה כל ימי חיי. אני לא מתכונן לתת להם להפחיד אותי עכשו.”

הוא שאף אויר לריאותיו ואמר בעליצות פרועה, “אבל אם אני רוצה להישאר במצב טוב עם עצמי, כדאי שאסובב את הכסא כך שלא אראה את החלון.”

שירין אמר, “כן, אבל כדאי גם שתדבר יותר בשקט. אטון שלף הרגע את הראש שלו מהקופסה שלתוכה הכניס אותו ותקע בך מבט שהיה צריך להרוג אותך.”

תרמון עיווה את פיו. “שכחתי את הזקן ההוא.” הוא הפנה את כסאו בזהירות מודגשת מן החלון והלאה, שיגר מבט של תיעוב מעבר לכתפו, ואמר, “עלה על דעתי שחייב להיות חיסון טבעי ניכר מפני שגעון הכוכבים הזה.”

הפסיכולוג לא ענה מיד. בטא כבר עברה את נקודת הזנית, וריבוע אור השמש האדום שהטיל החלון על הרצפה התרומם עד שהגיע לחיקו של שירין. הוא הסתכל במבט מהורהר בצבע הדמדומים, ואז גחן ונתן את עיניו בשמש עצמה.

הפיסה שנגסה בצד השמש גדלה לכתם כרסום גדול שכיסה שליש מבטא. הוא רעד, וכשהזדקף שנית, לא היה בלחייו התפוחות אותו הצבע ששכן בהן לפני כן.

גם הוא הפך את כסאו, בחיוך שהיה כמעט התנצלות.

“בודאי מנסים עכשו שני מיליון אנשים בעיר סארו להצטרף לפולחן בבת־אחת, מין מסע התעוררות ענקי.” הוא הוסיף באירוניה, “לפולחן מצפה שעה של שגשוג חסר תקדים. אני בטוח שהם ינצלו אותה עד תום. עכשו, מה אמרת קודם?”

“בדיוק את זה. איך מצליחים הפולחנאים להעביר את ‘ספר החזיונות’ ממחזור למחזור, ואיך בשם לגאש כתבו אותו בכלל? היה מוכרח להיות איזה מין חיסון, כי אם הכל יצאו מדעתם, מי נשאר לכתוב את הספר?”

שירין הסתכל בשואל במבט עגום. "ובכן, שמע, איש צעיר, אין לכך אף עד ראיה אחד, אבל יש לנו כמה רעיונות די טובים איך זה קרה. אתה מבין, יש שלושה סוגי אנשים העשויים לצאת מזה יחסית ללא פגע. ראשית, המעטים מאד שאינם רואים כלל את הכוכבים; העיורים, אלה ששתו לשכרה בתחילת הליקוי ונשארים שיכורים עד הסוף. אותם אפשר להוציא מהחשבון – משום שלמעשה, אין הם עדים.

“שנית, ישנם הילדים למטה מגיל שש, שעבורם העולם כולו חדש מדי ומוזר מדי, כך שאין הם נבהלים מן הכוכבים והעלטה. אלה יהיו סתם עוד פריטים בעולם מפתיע ממילא. אתה מבין זאת, נכון?”

תרמון הנהן בפקפוק. “יכול להיות.”

"לבסוף, ישנם אלה שמוחותיהם גסים ומגושמים מכדי שיתמוטטו כליל. אלה שכמעט ואינם רגישים, בקושי יושפעו – אני מדבר על אנשים כגון כמה מן האכרים הזקנים, הרצוצים מעמל. ובכן, לילדים יהיו זכרונות עמומים, ואלה, בתוספת לפטפופים המבולבלים ולגבובי הדברים של השוטים המטורפים־למחצה, יוצרים את הבסיס ל’ספר החזיונות'.

“מטבע הדברים, הספר מבוסס בעיקרו על עדותם של המוכשרים פחות מכל לשמש כהיסטוריונים; כלומר, ילדים ושוטים; ומן הסתם ערכו אותו שוב ושוב מן היסוד במרוצת המחזורים.”

“האם אתה חושב,” התפרץ תרמון, “שהעבירו את הספר ממחזור למחזור באותה הדרך שבה אנו מתכננים להעביר הלאה את סוד הכבידה?”

שירין משך בכתפיו. “אולי, אבל השיטה המדויקת איננה חשובה. הם עושים זאת, כך או אחרת. הנקודה שאליה רציתי להגיע היא שהספר איננו יכול שלא להיות עיוות גם אם הוא מבוסס על עובדות. למשל, האם זכור לך ניסוי החורים בגג שערכו יימוט ופארו – הניסוי שלא הצליח?”

“כן.”

"ידוע לך למה הוא לא הצ – " הוא חדל וקם בבהלה, כיון שאטון התקרב ובא אליהם, פניו מעוותים ביגון. “מה קרה?”

אטון משך אותו הצדה ושירין הרגיש כיצד רועדות האצבעות המחזיקות במרפקו.

“לא בקול רם!” קולו של אטון היה נמוך ומיוסר. “זה עתה הגיעה הודעה מהמחבוא בקו הפרטי.”

שירין התפרץ בחרדה. “יש להם בעיות?”

“לא להם.” אטון הדגיש את שם הגוף. “הם אטמו את עצמם לפני זמן מה, והם עומדים להישאר קבורים עד מחרתיים. הם בטוחים. אבל העיר, שירין – מהומה שלמה. אין לך מושג –” הוא התקשה בדיבורו.

“ומה?” פלט שירין בחוסר סבלנות. “מה בכך? יהיה גרוע יותר. למה אתה כל כך רועד?” הוא הוסיף בחשד, “איך אתה מרגיש?”

עיניו של אטון התיזו ניצוצות של כעס על החשד המרומז, ושוב מילאה אותן חרדה. “אינך מבין. הפולחנאים יצאו לפעולה. הם מסיתים את התושבים להסתער על המצפה – מבטיחים להם ישועה, מבטיחים להם הכל. מה נעשה, שירין?”

ראשו של שירין שח, והוא נעץ מבט ארוך ומהורהר באצבעות רגליו. הוא טפח על סנטרו בפרק אצבע אחת, ואז הרים את עיניו ואמר בקול נמרץ, "נעשה? מה יש לעשות? שום דבר! האם האנשים יודעים על זה?

“לא, מובן שלא!”

“טוב מאד! שישאר כך. כמה זמן עד הליקוי המלא?”

“כמעט שעה.”

“אין מה לעשות אלא להמר. דרוש זמן לארגן המון גדול באמת, ודרוש עוד זמן להגיע עד כאן. לפחות חמישה מילין מהעיר –”

הוא הציץ בעד החלון, המורד המדרון, אל המקום שבו פינו החלקות המעובדות מקום לבתי הפרברים הלבנים; והלאה למקום שבו היתה העיר עצמה כתם מעורפל באופק – אד עמום באורה הדועך של בטא.

הוא שב ואמר בלי לפנות. “דרוש זמן. המשך לעבוד והתפלל שהליקוי יגיע לשיאו קודם.”

בטא היתה חצויה לשנים, וקו ההפרדה הלך ודחק קימור קל לתוך החלק הבהיר עדיין של השמש. הדבר היה דומה לעפעף ענקי הסוגר במלוכסן על אור העולם.

הקולות הקלושים של החדר שבו עמד נמוגו ונשכחו, והוא חש את הדומיה הדחוסה של השדות בחוץ. אפילו החרקים כאילו נדמו בפחדם. והכל היה עמום.

הוא נרתע למשמע קול באזניו. תרמון אמר “משהו לא בסדר?”

אה? ל־לא. חזור לכסא. אנחנו מפריעים." הם החליקו בחזרה לפינתם, אבל הפסיכולוג נותר שקט למשך זמן מה. הוא הרים אצבע ורופף את צוארונו. הוא פיתל את צוארו ימינה ושמאלה, אבל לא מצא הקלה. לפתע הרים את מבטו.

“האם אתה מרגיש קושי בנשימה?”

העתונאי פקח את עיניו ושאף אויר פעמים או שלוש. “לא. למה?”

“הסתכלתי יותר מדי זמן בעד החלון, אני מתאר לעצמי. הדמדומים תפסו אותי. קושי בנשימה הוא אחד הסימנים הראשונים של התקפת קלאוסטרופוביה.”

תרמון שאף אויר עמוקות עוד פעם. “ובכן, הם עוד לא תפסו אותי. שמע, הנה עוד אחד מהבחורים.”

בינאי הציג את גופו הכבד בין האור ושני האנשים שבפינה, ושירין מצמץ לעברו בעצבנות. “שלום, בינאי.”

האסטרונום העתיק את משקל גופו מרגל לרגל והעלה חיוך קלוש. “לא אכפת לכם אם אני אשב אתכם קצת ואצטרף לשיחה? המצלמות שלי מוכנות, ואין מה לעשות לפני השיא.” הוא הפסיק ונתן עיניו בפולחנאי, שמשך לפני חמש עשרה דקות ספר קטן, כרוך בעור, מתוך שרוולו, ורכן עליו בדריכות מאז. “העכברוש הזה לא עשה שום צרות, נכון?”

שירין נענע בראשו. כתפיו נמתחו לאחור למצחו נחרש קמטים בריכוז כאשר אילץ את עצמו לנשימה סדירה. “יש לך אילו קשיים בנשימה, בינאי?”

בינאי רחרח את האויר בתורו. “לא נראה לי מחניק.”

“טיפת קלאוסטרופוביה,” הסביר שירין על דרך ההתנצלות.

“אוה־ה־ה! עלי זה משפיע בצורה שונה לגמרי. יש לי הרגשה שהעינים שלי מתהפכות פנימה. הכל נראה מעורפל – שום דבר לא ברור. וגם קר נורא.”

“כן, קר מאד, אין ספק. זו איננה אשליה.” תרמון עיווה את פניו. “כאילו מישהו שיגר זה עתה את אצבעות הרגלים שלי במשאית קירור.”

“מה שאנחנו צריכים,” תרם שירין, “זה להעסיק את עצמנו בענינים אחרים לגמרי. לפני זמן מה, תרמון, סיפרתי לך למה לא עלה יפה הניסוי של פארו עם החורים בתקרה.”

“רק התחלת,” ענה תרמון. הוא חבק את ברכו בשתי ידיו וחיכך בה את סנטרו.

“ובכן, כפי שהתחלתי לומר, הם שגו בכך שקיבלו את דברי ‘ספר החזיונות’ באופן מילולי. לדעתי אין שום טעם ליחס משמעות מוחשית כלשהי לאותם כוכבים יכול להיות, אתה מבין, שבנוכחות עלטה מוחלטת, המוח חש הכרח דוחק ליצור לעצמו אור. יתכן שאשליה זו של אור היא המסבירה את כל ענין הכוכבים.”

“במלים אחרות,” התערב תרמון, “אתה רוצה לומר שהכוכבים הם תוצאה של הטירוף ולא אחת הסיבות. אם כן, מה יועילו תצלומיו של בינאי?”

“אולי רק להוכיח שזוהי אשליה; או להוכיח את ההיפך, עד כמה שידוע לי. מצד שני –”

אבל בינאי משך את כסאו והתקרב אליהם, הבעה של התלהבות פתאומית על פניו. “שמע, אני שמח שאתם שניכם הגעתם לנושא הזה.” עיניו הצטמצמו והוא זקף אצבע אחת. “חשבתי על הכוכבים האלה, ויש לי רעיון באמת נחמד. כמובן, אלה דיבורים בעלמא, ואינני מנסה להציע זאת ברצינות, אבל אני חושב שזה יכול להיות מענין. אתם רוצים לשמוע?”

הוא נראה מסויג למחצה, אבל שירין נשען לאחור ואמר, “קדימה, אני מקשיב.”

“טוב, ובכן, נניח שיש עוד שמשות ביקום.” הוא קטע את דבריו, מבויש מעט. “זאת אומרת, שמשות רחוקות כל כך שאורן קלוש מכדי שנוכל לראות אותן. אני מתאר לעצמי שזה נשמע כאילו קראתי כמה מהסיפורים הבדיוניים ההם.”

“לא בהכרח. עם זאת, הרי האפשרות הזאת מתבטלת בתוקף העובדה שלפי חוק הכבידה, יהיה אפשר להבחין בהם בגלל כוח המשיכה שלהם?”

“לא, אם הם די רחוקים.” השיב בינאי, “ממש רחוקים – אולי ארבע שנות אור, אולי יותר. במקרה זה לא נוכל לעולם להרגיש בהשפעת הכבידה שלהם, משום שהם יהיו קטנים מדי. נאמר שיש המון שמשות במרחק כזה; אולי תריסר או שנים.”

תרמון השמיע שריקה מצלצלת. “איזה רעיון למאמר טוב במוסף לשבת. שני תריסרי שמשות יקום שרחבו שמונה שנות אור. בחיי! זה יכווץ את היקום שלנו עד שאיש לא יבחין בו. הקוראים יבלעו את זה.”

“סתם רעיון,” אמר בינאי בחיוך, “אבל אתה תופס את הנקודה. בשעת ליקוי, יהיה אפשר לראות את תריסר השמשות, מפני שלא יהיה אור שמש אמיתי שיבליע אותן. מכיון שהן כל כך רחוקות, הן יראו קטנות, כמו גולות משחק זעירות. כמובן, הפולחנאים מדברים על מיליוני כוכבים, אבל זוהי בודאי הפרזה. פשוט אין מספיק מקום ביקום להכניס לתוכו מיליון שמשות – אלא אם כן הן יגעו אחת בשניה.”

שירין הקשיב בענין שהלך וגבר בהדרגה. “עלית כאן על משהו, בינאי. ומה שקרה לא היה בדיוק הפרזה. מוחותינו, כידוע לך בודאי, אינם מסוגלים לתפוס במישרין כל מספר העולה על חמישה; מעבר לזה קיים רק המושג ‘הרבה’. התריסר יכול להפוך למיליון בלי שום בעיות. רעיון טוב מאד, לעזאזל!”

“ויש לי עוד רעיון נחמד אחד,” אמר בינאי. "האם חשבת אי־פעם כמה היתה בעית הכבידה יכולה להיות פשוטה, אילו רק היתה לך מערכת די פשוטה? נניח שהיה לך יקום של כוכב־לכת אחד בלבד סביב שמש אחת בלבד.

כוכב־הלכת היה נע באליפסה מושלמת, וטיבו המדויק של כוח המשיכה היה ברור כל כך שהיו מקבלים אותו הכל כמובן מאליו. האסטרונומים בעולם כזה היו מגיעים לחוק הכבידה בודאי עוד לפני שהיו ממציאים את הטלסקופ. היה די בתצפית בעין לא מזוינת."

“אבל האם תהיה למערכת בזו יציבות דינמית מספקת?” שאל שירין בספקנות.

“בטח! קוראים לזה הדגם של ‘אחד לאחד’. עיבדו אותו מבחינה מתמטית, אבל מה שמענין אותי הוא ההשלכות הפילוסופיות.”

“נחמד לחשוב על זה,” הודה שירין, “כהפשטה נאה – כמו הגז המושלם או האפס המוחלט.”

“כמובן,” המשיך בינאי, "יש כאן מילכוד – לא יתכנו חיים על כוכב־לכת כזה. הוא לא יקלוט מספיק חום ואור, ואם יסתובב על צירו, תהיה בו עלטה מוחלטת במשך חצי יממה. לא תוכל לצפות שחיים – התלויים מעצם מהותם באור – יתפתחו בתנאים כאלה. חוץ מזה – "

כסאו של שירין ניתר לאחור כאשר זינק על רגליו והתערב בגסות. “אטון מביא את האורות.”

בינאי אמר, “אה”, פנה להסתכל, ואז חייך לכל רוחב פניו בהקלה גלויה.

אטון כרבל בזרועותיו חצי תריסר מוטות, רגל ארכם ואינץ' קטרם. הוא נתן מבט זועם מעליהם בחברי הצוות הנאספים. “חזרו לעבודה, כולכם. שירין, בוא הנה ועזור לי!”

שירין נחפז לצידו של הזקן ושניהם, בשתיקה מוחלטת, קבעו בזה אחר זה את המוטות בכני מתכת מאולתרים שנתלו על הקירות.

שירין, בארשת של אדם המבצע את החלק המקודש ביותר בטכס דתי, חיכך גפרור גדול ומסורבל שהתעורר לחיים ברשרוש והגיש אותו לאטון, אשר קרב את הלהבה לקצהו העליון של אחד המוטות.

שם הססה הלהבה לרגע, ליחכה את הקצה ללא תוצאה, עד שלבסוף בקעה אש פתאומית בקול נפץ ועטרה את פניו של אטון באור צהוב. הוא סילק את הגפרור וקול תרועה עלה מאליו והרעיד את החלון.

בקצה המוט עלתה שלהבת רוטטת בגודל של פיסת יד! שאר המוטות הודלקו בשיטתיות, עד אשר הפכו שש להבות נבדלות את חלקו האחורי של החדר לצהוב. האור היה עמום, עמום עוד יותר מאור השמש הקלוש ביותר, הלהבות רעדו כמטורפות, והולידו צללים שיכורים ומטלטלים. הלפידים העלו עשן תופת והריחו כמטבח שעבר עליו יום גרוע. אבל הם פלטו אור צהוב.

יש לומר את שבחו של אור צהוב – אחרי ארבע שעות תחת בטא הקודרת והמתעממת. אפילו לטימר נשא את עיניו מספרו והשתאה למראה.

שירין חימם את ידיו מול הלפיד הקרוב ביותר, בלא לשים לב לפיח שהצטבר עליהן כאבקה אפורה ודקיקה, ומלמל בהתרגשות לעצמו. “נהדר! נהדר! עד עכשו לא עלה בכלל על דעתי איזה צבע יפה הוא הצהוב.”

אבל תרמון הסתכל בלפידים בחשד. הוא קימט את חטמו נוכח הריח החריף ואמר, “מה הדברים האלה?”

“עצים,” ענה שירין בקצרה.

“לא, זה לא יכול להיות. הם אינם בוערים. החלק העליון חרוך, והאש יוצאת משום מקום.”

“זה היופי שבדבר. זהו מנגנון ממש יעיל לתאורה מלאכותית. הכינונו כמה מאות מהם, אבל רובם נשלחו למחבוא, כמובן. אתה מבין” – הוא פנה ומחה את ידיו המפויחות בממחטה – “אתה לוקח את הליבה הרכה של קני סוף, מיבש אותה לגמרי ואז מספיג אותה בשומן בעלי חיים. כשאתה מדליק את הלפיד, השומן בוער קמעא קמעא. הלפידים האלה בוערים כמעט חצי שעה בלי הפסקה. גאוני, נכון? את ההמצאה הזאת פיתח אחד הצעירים שלנו באוניברסיטת סארו.”

אחרי ההתרגשות הרגעית, השתרר שוב שקט בכיפת המצפה. לטימר הציג את כסאו ממש תחת אחד הלפידים וחזר לקריאתו, שפתיו נעו בדקלום חדגוני של השבעות הכוכבים. בינאי נעלם שוב בכיוון הכללי של מצלמותיו, ותרמון ניצל את ההזדמנות להוסיף לרשימות שרשם עבור המאמר שיכתוב ב'ידיעות סארו' למחרת – כפי שעשה במשך השעתיים האחרונות באורח שיטתי להפליא, מקצועני להפליא וכפי שהיה ברור לו לגמרי, חסר תכלית להפליא.

אבל, לפי עדות הניצוץ המשועשע בעיני שירין, הרישום הקפדני העסיק את דעתו בדבר־מה שונה מן העובדה שהשמים לבשו צבע נורא, אדום־סגול כהה, כאילו היו סלק ענקי שקולף זה עתה; וכך מילא הרישום את תכליתו.

האויר נעשה דחוס יותר, משום מה. האפלולית פלשה לחדר כישות מוחשית, והמעגל המרצד של אור צהוב סביב הלפידים חקק את עצמו בתחומים שהלכו והתחדדו כנגד האפרורית המתקבצת מעבר לו. בחדר עמדו ריח העשן ונוכחות קולות הפיצוח הפעוטים שהשמיעו הלפידים בבעירתם; פסיעותיו הרכות של אחד האנשים המקיף את שולחן עבודתו בהיסוס, על קצות האצבעות; שאיפת אויר חדה כפעם בפעם של מישהו המנסה לשמור על שלוות רוחו בעולם ההולך ונבלע בצללים.

תרמון הוא ששמע הראשון את הרעש מן החוץ. היה זה רושם מעורפל, חסר שיטה, של קול שאיש לא היה מבחין בו אלמלא דומיית המוות ששררה בכיפת במצפה.

הכתב הזדקף בכסאו והחזיר את הפנקס למקומו. הוא עצר את נשימתו והקשיב; ואז, בהסתייגות ניכרת, עשה את דרכו בין טלסקופ השמש ואחת ממצלמותיו של בינאי, ועמד לפני החלון.

הדומיה התרסקה לרסיסים עם קריאתו הנבהלת:

“שירין!”

העבודה נפסקה! הפסיכולוג הגיע לצדו בין־רגע. אטון הצטרף אליהם. אפילו יימוט 70, במרומי כסאו הקטן הרכון לאחור ליד העינית של טלסקופ השמש הענקי, חדל ממלאכתו והביט למטה.

בחוץ היתה בטא רסיס עלוב ולוחש, שנתן מבט נואש אחרון בלגאש. האופק המזרחי, בכיוון העיר, אבד בעלטה, והדרך מסארו למצפה היתה קו אדום־עמום, שנחתם משני צדדיו בחלקות מיוערות, שעציהן איבדו אי־כה את יחודם והתמזגו לגוש צללים רצוף.

אבל הדרך עצמה היא שריתקה אותם, כי על פניה רחש גוש מוצל אחר, הרבה יותר מסוכן למראה.

אטון קרא בקול סדוק, “המשוגעים מהעיר! הם באים!”

“כמה זמן עד השיא?” תבע שירין.

“חמש עשרה דקות, אבל… הם יהיו פה תוך חמש דקות.”

“לא חשוב. המשיכו לעבוד. אנחנו נבלום אותם. המקום הזה בנוי כמו מבצר. אטון, פקח עין על הפולחנאי הצעיר שלנו, שלא ישתטה. תרמון, בוא אתי.”

שירין יצא את הדלת, ותרמון – בעקבותיו. המדרגות נתמתחו מתחתיהם בעיקולים הדוקים, מעוגלים, סביב הארובה המרכזית, והתפוגגו באפרורית עכורה וקודרת. תנופת מרוצתם הראשונית הביאה אותם חמש עשרה רגלים למטה, כך שהאור הצהוב המהבהב מן הדלת הפתוחה נעלם; מעליהם ומתחתיהם שרר אותו צל עכור שאיים לסגור עליהם כליל.

שירין נעצר, וידו השמנמנה נצמדה לחזהו. עיניו בלטו מחוריהן וקולו היה שיעול יבש. "לא יכול… לנשום… רד… לבדך. סגור את כל הדלתות – "

תרמון ירד עוד כרמה מדרגות, ואז פנה לאחור. “חכה רגע! תוכל להחזיק מעמד עוד דקה?” גם הוא התנשף. האויר נשאב לריאותיו ונפלט מהן כאילו היה עיסה דביקה, ומוקד זעיר של בהלה צווח במוחו כנגד המחשבה על ירידה לתוך העלטה המסתורית למטה, לגמרי לבדו.

ככלות הכל, פחד תרמון מן החשכה!

“חכה כאן,” אמר. “אחזור תוך שניה.” הוא זינק למעלה, בדילוגים על שתי מדרגות בבת אחת, לבו פועם בכוח – לא רק עקב המאמץ – הגיע ברגלים כושלות לכיפה ושלף לפיד ממתקן האחיזה. ריחו היה מתועב, והעשן צרב את עיניו כמעט עד עיוורון, אבל הוא נצמד ללפיד כאילו רצה לנשק אותו בשמחה, והלהבה נמשכה לאחור כאשר דהר שוב במורד המדרגות.

שירין פקח את עיניו וגנח כשגחן תרמון מעליו. תרמון ניער אותו בגסות. “בסדר, השתלט על עצמך. יש לנו אור.”

הוא הרים את הלפיד גבוה, על קצות אצבעות רגליו, תמך בפסיכולוג הכושל במרפקו ועשה את דרכו מטה במרכז מעגל האור שהיה לו למחסה.

במשרדים שבקומת הקרקע עוד עמד מעט האור שנותר לפליטה, ותרמון חש כיצד נמוגה מעט האימה הסובבת אותו.

“הנה,” אמר בקול נמרץ, והעביר את הלפיד לשירין. “אפשר לשמוע אותם בחוץ.”

ואכן, הם שמעו. פסיעות זעירות של צעקות גסות, ללא מלים.

אבל שירין צדק; המפה היה בנוי כמבצר. הוא נבנה במאה הקודמת, בימי השיא המכוערים של סגנון הבניה הניאו־גאבוטי, ומעצביו חתרו ליציבות ולעמידות, ולאו דוקא ליופי.

על החלונות הגנו שבכות של מוטות ברזל בעובי אינץ', ששוקעו עמוק באדני הבטון. הקירות היו עשויים אבן מוצקה שאפילו רעש אדמה לא יוכל לקעקע, והדלת הראשית היתה גוש עצום של עץ אלון, מחוזק בברזל בנקודות האסטרטגיות. תרמון הניע את הבריחים והם החליקו וננעלו בנקישה אטומה.

בצידו האחר של המסדרון, עמד שירין וחרף בקול נרפה, הוא הצביע על מנעול בדלת האחורית, שהתקלקל לאין תקנה.

“לטימר נכנס בודאי מכאן,” אמר.

“בסדר, אל תעמוד סתם,” קרא תרמון באי־סבלנות. “עזור לי לגרור הנה רהיטים – וסלק את הלפיד הזה מהעינים שלי. העשן הורג אותי.”

הוא הצמיד שולחן כבד לדלת בעודו מדבר, ותוך שתי דקות הקין מתרס שאולי לא היה כליל היופי והסימטריה, אבל פיצה על כך בכובד הרב של המאסה שלו.

אי־שם, במעומעם, הרחק הרחק, שמע הלמות אגרופים חשופים על הדלת; והצריחות והצעקות מבחוץ כאילו היו מציאותיות רק למחצה.

ההמון יצא מהעיר סארו כשדעתו נתונה לשני דברים בלבד: ישועה בדרך הפולחנאים, שתושג עם השמדת המצפה, ופחד מטריף שכמעט שיתק את הכל. לא היה זמן לחשוב על מכוניות קרקע, או על נשק, או על הנהגה, או אפילו על ארגון. הם יצאו למצפה ברגל והסתערו עליו באגרופים חשופים.

ועתה כשהגיעו, הבהב שביב אור אחרון של בטא, טיפת להבה אדומה כדם, ושפך מעט אור קלוש על יצורי אנוש שלא נותר להם אלא פחד טהור, כלל עולמי!

תרמון נאנק, “בוא ונחזור לכיפה!”

בכיפה נותר במקומו רק יימוט, ליד טלסקופ השמש. השאר התקבצו סביב המצלמות, ובינאי חילק הוראות בקול מחוספס ומתוח.

"הבינו טוב, כולכם. אני מצלם את בטא ממש לפני שיא הליקוי, ומחליף את הלוח. זה משאיר אחד מכם על כל מצלמה. כולכם יודעים בקשר… בקשר למשך החשיפה – "

נשמע מלמול הסכמה עצור נשימה.

בינאי העביר את ידו לפני עיניו. “הלפידים האלה עוד בוערים? לא חשוב, אני רואה אותם!” הוא נשען בכוח אל גב הכסא. “עכשו, תזכרו כולכם, אל… אל תנסו לחפש יותר מדי צילומים טובים. אל תבזבזו זמן בנסיון להכניס ש־שני כוכבים לתחום התמונה. אחד יספיק. ו… ואם אתם מרגישים שאתם יורדים מהפסים, הסתלקו מהמצלמה.”

ליד הדלת, לחש שירין לתרמון, “קח אותי לאטון. אני לא יכול לראות אותו.”

הכתב לא ענה מיד. דמויותיהם העמומות של האסטרונומים רטטו והטשטשו והלפידים ליד התקרה נעשו כתמים צהובים סתם.

“חושך כאן,” לחש.

שירין הושיט יד לפנים, “אטון”. הוא כשל קדימה. “אטון!”

תרמון נע בעקבותיו ותפס את ידו. “חכה, אני אקח אותך.”

אי־כה הצליח לעשות דרכו לרוחב החדר. הוא עצם את עיניו כנגד העלטה ואטם את מוחו כנגד המהומה שבתוכו. איש לא הבחין בהם ולא נתן דעתו עליהם. שירין כשל ונתקל בקיר. “אטון!”

הפסיכולוג חש ידים רועדות נוגעות בו, נרתעות, וקול ממלמל, “זה אתה שירין?”

“אטון!” הוא התאמץ להרגיע את נשימתו. “אל לחשוש מההמון. המקום הזה יבלום אותם.”

לטימר, הפולחנאי, קם על רגליו, פניו מעוותים ביאוש. הוא התחיב בהן צדק, ואם יפר זאת יעמיד את נשמתו בסכנת מוות. אולם הוא אולץ להתחיב, ולא נתן הן צדק מרצונו החפשי. במהרה יבואו הכוכבים; הוא לא יוכל לעמוד מנגד ולהניח – ועם זאת, הוא התחיב בהן צדק.

פניו של בינאי זהרו במעורפל כאשר הרים את ראשו מול קרנה האחרונה של בטא, ולטימר, שראה אותו רכון על מצלמתו, גמר אומר. צפורניו ננעצו בכפות ידיו כאשר דרך את גופו.

הוא כשל כמטורף כשהחל בהסתערותו. הוא לא ראה לפניו מאומה, חוץ מצללים; אפילו הרצפה תחת רגליו לא היתה מוחשית. ואז התנפל עליו מישהו והוא התמוטט כשאצבעות לופתות את גרונו.

הוא הרים ברך והלם בכוח בתוקף. “תן לי לקום או שאני הורג אותך.”

תרמון השמיע קריאה חדה ומלמל מבעד לערפל של כאב מסנוור, “עכברוש מנוול שכמוך!”

הכתב כאילו קלט הכל בבת אחת. הוא שמע את חריקת קולו של בינאי, “תפסתי את זה. למצלמות כולכם!” ואז נוכח למרבה הזרות שהחוט האחרון של אור שמש דעך ונעלם.

בעת ובעונה אחת שמע את השתנקותו האחרונה של בינאי, קריאה קטנה ומשונה מפי שירין, צחקוק היסטרי שנקטע בהתנשפות – ודממה פתאומית, דממה מוזרה וקטלנית מבחוץ.

גופו של לטימר מנעשה דומם תחת לפיתתו המתרופפת. תרמון הציץ לתוך עיני הפולחנאי וראה אותן אטומות, פעורות כלפי מעלה, משקפות את אור הלפידים הצהוב. הוא ראה בועות קצף על שפתיו של לטימר ושמע יבבה חייתית נמוכה בוקעת מגרונו.

הוא התרומם לאטו, מרותק מפחד, נשען על זרוע אחת והפנה את עיניו אל השחור מקפיא הדם שבחלון.

מבעדו האירו הכוכבים!

לא שלושת האלפים ושש מאות הכוכבים הנראים לעין מכדור הארץ – לגאש היתה במרכזו של צביר ענק. שלושים אלף שמשות אדירות האירו מטה בזוהר חורך־נשמות שהיה מקפיא ומבהיל באדישותו הנוראה יותר מאשר הרוח הצורבת שרטטה על פני עולם קר שומם ומפחיד.

תרמון קם על רגלים כושלות, גרונו מתכווץ עד עצירת הנשימה, כל שרירי גופו רוחשים בדריכות נבהלת ובפחד טהור שמעבר יכולת הסבל. הוא יצא מדעתו, וידע זאת, ואי־שם במעמקים צווחה לה פיסה של שפיות, נאבקת להדוף את המבול חסר התוחלת של אימה שחורה. כמה נורא הדבר, לצאת מדעתך ולדעת שאתה יוצא מדעתך – לדעת שבעוד רגע קל עוד ישאר כאן גופך, אבל מהותך האמתית תגווע ותטבע בטרוף השחור. כי זו היתה העלטה – העלטה והקור והגורל הנחרץ. חומותיו הבהירות של היקום התרסקו ורסיסיהן השחורים הנוראים נפלו מטה, למחוץ אותו, לרסקו ולהכחידו.

הוא נתקל במישהו שזחל על ידיו וברכיו, אבל הצליח אי־כה לעבור מעליו. הוא צלע, ידיו לופתות את גרונו המעונה, לעבר הלפידים הלוהבים שמילאו את כל שדה ראייתו המטורפת.

“אור!” צרח תרמון.

אי־שם בכה אטון, בהתיפחויות איומות, כילד שנבהל עד מוות. “כוכבים – כל הכוכבים – לא ידענו בכלל. לא ידענו כלום. חשבנו שששה כוכבים זה יקום, זה משהו. הכוכבים לא שמים לב, הכל עלטה לתמיד, ותמיד ותמיד, והקירות נופלים פנימה ולא ידענו ולא יכולנו לדעת ושום דבר –”

מישהו תלש את הלפיד שנפל, רחש וכבה. בו ברגע זינק הזוהר הנורא של הכוכבים האדישים והתקרב אליהם עוד יותר.

באופק שמחוץ לחלון, בכיוון העיר סארו, החל לעלות בוהק ארגמני, בעוצמה שהלכה וגברה, ולא היה זה בוהק אחת השמשות,

הלילה הארוך ירד שוב.