שבעה שלבים למגע    🔗

שלב מספר 1 – ההתקרבות. שלב זה ייערך לפני שנדע באם כוכב הלכת מיושב. הוא יכלול בחינה דקדקנית וזהירה ממרחק הנחשב בטוח. אם יש לכוכב הלכת לוויינים כלשהם בהם נוכל להשתמש, נבחון אותם בתשומת לב מירבית כאתרים אפשריים לבסיסים קרובים־למטרה, מהם ניתן יהיה לחקור את כוכב הלכת ולגלות אם ישנם סימנים לחיים תְּבוּנִיים.

שלב מספר 2 – סביר להניח שיכלול בדיקה מטווח קרוב של כוכב הלכת, בעזרת בָּחונים מצויידים במיכשור. בָּחונים אלה יצלמו תמונות, יאספו דוגמאות מן האטמוספירה ויאתרו את אופי מרכזי הציוויליזציה ומימדיהם, אם יהיו כאלו.

שלב מספר 3 – אם התוצאות שיושגו על ידי המכשור יצדיקו חקירות מתקדמות יותר, הרי שסוג כלי טיס זה יוצא מהמחזור ויוחלף בכלי טיס מהיר, בעל כושר תמרון גבוה, ומאויש. מטרת שינוי זה תהיה לבחון את תכונות הביצוע של כלי התנועה השייכים לתושבי כוכב הלכת – לבחון את מהירותם, סוגי ההנעה שלהם ויכולת התמרון בהשוואה לזו של הכלים שלנו.

שלב מספר 4 – השלב המסוכן באמת של המסע הוא השלב הזה – כשכלי הטיס המאוישים מתקרבים קירבה רבה, על מנת לקבוע באם היישויות הנכריות הן עוינות ואם כן – עד כמה, ובאילו אמצעים. כמו כן, על מנת לבחון אתרי מכ"ם ואתרי מרכזים צבאיים, אם ישנם כאלה.

שלב מספר 5 – נחיתות קצרות באזורים מבודדים ללקיחת דגמי צמחים, חיות, וגם (אם ניתן) דוגמאות של היישויות התבוניות עצמן.

שלב מספר 6 – אם נחלנו הצלחה ברכישת המידע הנדרש לנו בכל השלבים שקדמו, הרי שעתה עלינו להחליט על סמך הידע שהצטבר בידינו, האם לזנוח את הפרוייקט מכל וכל כמסוכן מדי או אולי משום שאין בו כל תועלת – או באם להפעיל את השלב הששי של התכנית. אם יוחלט שהעדויות מצדיקות סוג מסוים של תקשורת, ישירה או עקיפה, הרי ששלב שש יכלול נחיתות והתקרבויות בגובה נמוך משם יוכלו כלי הטיס שלנו ומפעיליהם להֵירָאות – אבל לא להיפגע. התקרבויות אלה ייעשו באותם מקומות בהם יתרחשו לעיני המספר הגדול ביותר האפשרי של עדים. אם יוכתר בהצלחה, יפגין שלב זה את קיומנו ואת טבענו הבלתי עוין.

שלב מספר 7 – מכונה על ידי הקצינים שלנו שלב ‘קשר גלוי’. זה יהיה הצעד הסופי של התכנית, המתוכנן ומבוצע בקפידה המירבית. לא יתבצע כל נסיון קשר, אלא אם כן תהיה לנו סיבה מצוינת להאמין, שלא יהיה זה הרסני לאף אחד משני הגזעים המעורבים. ישנן כמה סיבות טובות מדוע עלול לקרות, ששלב זה לא יתבצע לעולם – אפילו אם התוצאות שיתקבלו בששת השלבים הראשונים יצביעו על היותו אפשרי פיזית.

(מתדריך צבא־צי מאוחר שהועבר בוושינגטון די.סי. בקיץ 1950, ודווח על ידי פרנק אדוארדס בספרו "צלחות מעופפות – כאן ועכשיו")

 

מפות שמיים חדשות    🔗

בעיית החלל היא בעיית הזמן. אירה איינהורן

כשני מיליון איש צפו בתכניתו של קאבט. הדואר שהגיע למשרדו של דיק קאבט היה מרובה מהרגיל, וכל המכתבים היו חיוביים.

כששאלתי את הפיזיקאי סטאנטון פרידמן אודות ‘פיוניר 10’ והמספר שקבע קארל סאגאן 80,000 שנים כדי להגיע לכוכב אחר, העיר פרידמן, ש’פיוניר 10' לא תוכננה מלכתחילה למסע בינכוכבי, ולא היתה לה כל מערכת הנעה מרגע שעזבה את אטמוספירת כדור־הארץ. “לתאר את פיוניר 10' כאמצעי למסע בינכוכבי,” אמר פרידמן. “זה כמו להשליך בקבוק לאוקיאנוס האטלנטי ולקרוא לו קו ימי בין־יבשתי.”

לואי או. גילסטראפ, יועץ לענייני קיברנטיקה ואוטומציה, הציג לי את הדברים באופן מדויק יותר בתזכיר ששלח:

על סמך כל מערכת הנחות הגיונית, ניתן בקלות לפתח אפילו רקיטות כימיות שיעברו את המהירות הסולארית במידה מספקת על מנת להפחית את פרק הזמן של 80,000 השנה פי 50 – עד ל־1,600 שנה – ובמאמץ ניכר, אולי אפילו לקצרו עד כדי 800 שנה בלבד. אם נניח רקיטות המונעות ע"י פעימת היתוך גרעינית, כאלו שתוארו לראשונה על ידי דאנדרידג' מ. קולו המנוח, עשוי המסע לכוכב הקרוב ביותר להתקצר לכלל 10 שנים. וזה הבדל משמעותי מ־80,000 שנה. וכן, אין המדובר במשהו בגודל של מוביל מטען אשכוליות; ייתכנו ספינות חלל בעלות מגורים מכובדים אפילו ל־2,000 איש, לדברי ד"ר רוברט ד. אנזמאן מחברת ‘רייטון’, מומחה לטיסות כוכביות.

כמובן, שרקיטת ההיתוך הגרעיני עדיין אינה בהישג־יד, אבל עם תכנית מתאימה ל־25 עד 50 שנה, הסיכויים למימושה טובים למדי. עם תכנית של 100 שנה, בתקציב צנוע יחסית של 5 ביליון דולר לשנה, אין כל ספק שניתן יהיה לממש את רעיון הנעת ההיתוך הגרעיני, ועוד הרבה יותר.

ההנחה, שהגזע האנושי מהווה את מאגר התבונה הבלעדי ביקום כולו, או שכדור הארץ הוא הגוף היחיד עליו התפתחו חיים – חייבות להיכלל באותו סיווג כמו ההשקפה הגיאוצנטרית בדבר השמש הסובבת סביב כדור־הארץ, או האמונות של ‘אגודת כדור־ארץ־שטוח’. ההערכה המדעית העכשווית היא, שקיימות בערך שמונה ביליון – 8,000,000,000 – מערכות פלנטריות נושאות חיים בכוח, בגלקסיה שלנו לבדה!

מישהו, נדמה לי שהיה זה ד"ר איזאק אסימוב, ציין פעם את העובדה, שאם יֵצא האדם אי־פעם למסע אל החלל, וימצא יצורים בעלי בינה על כוכבי־לכת אחרים, הרי שרוב הסיכויים הם נגד אפשרות גילויו של גזע שהוא מתקדם מבחינה טכנולוגית באותה רמה בדיוק כמו הגזע האנושי. הסיכויים הם שכל גזע תבוני שנגלה אנחנו יהיה או מתקדם פחות או מתקדם יותר מאתנו. אין כל צורך להוסיף, שאם הם יגלו אותנו קודם, הרי שמכאן משתמע שהם מתקדמים יותר מבחינה טכנולוגית.

ד"ר ג’יימס א. מקדונלד המנוח ציין, שבעוד אשר לנו עדיין אין כל רעיונות חדשים כיצד להגיע אל כוכב טאוּ סֶטִי, הרי שקצב התפתחות הטכנולוגיה שלנו צריך, לפחות, להטיל ספק בליבותיהם של אלה המתעקשים על כך, שהטאו־סֶטיאנים אינם מסוגלים להגיע הנה. והאסטרונום פרד הויל הציע את האפשרות ש"רשת תקשורת בין־גלקטית ענקית קיימת בחלל, אבל אנחנו דומים לשוכני ערבות הפרא, שעדיין אין להם טלפון." בהתאם לזאת, אל לנו להיות יותר מדי מופתעים, אם ביום מן הימים יופיעו אורחים מכוכב לכת אחר, ממערכת כוכבים אחרת, ויפתחו במגעים מסחריים!

אם לשפוט לפי תולדות חקר כוכב הלכת שלנו, הרי שהמחשבה על מסלולי מסחר בינכוכביים נראית הגיונית למדי. למעשה, יתכן שכבר יש בידינו עדויות התומכות באפשרות כזו.

בספר ‘הטיול שנקטע’ מספר ג’ון ג. פולר בפרטות את פרשת בארני ובטי היל, הזוג מניו־המפשייר, שנלקחו לפי הסיפור, אל סיפון עב"ם, בעת שחצו את ההרים הלבנים בחודש ספטמבר של שנת 1961. בני הזוג היל, שלא היו מסוגלים לדווח על כמה ‘שָעוֹת אבודות’ של הדרך, ושחלומות ביעותים הטרידום במשך שלוש שנים, עברו לבסוף הסגת זמן היפנוטית שביצע ד"ר בנג’מין סימון, פסיכיאטור ונוירולוג מבוסטון.

מסתבר, שבזמן שֶהוּתם על סיפון כלי הטיס עברו בני הזוג בדיקות פיסיות נרחבות, ובטי היל שוחחה ארוכות עם ראש הצוות. במהלך שיחתם הראו לה מפת כוכבים של מה שהיו, כך נאמר לה, מסלולי המסחר והמחקר בין כוכבים מסויימים היכן שהוא ביקום. ב־1964, בהיותה בהשפעת היפנוזה, ולפי הצעתו של ד"ר סימון, ציירה הגברת היל את המפה.

מרג’ורי פיש, שאינה אסטרונומית אלא מורה בכיתה ג' בבית ספר באוק־הארבור, אוהיו, לקחה על עצמה את האתגר העצום לבודד את מערך הכוכבים המסוים שציירה גב' היל מבין מאות ביליוני הכוכבים בגלקסיה שלנו.

היות וראש צוות העב"ם שאל את גב' היל, האם יש ביכולתה להצביע על השמש שלה (אף אחד מהכוכבים לא זוהה בשם, והיא לא יכלה לעשות זאת), הסיקה מרג’ורי פיש שמפת הכוכבים תוכננה מנקודת המבט של בסיס האם של כלי הטיס. היא הניחה שהשמש שלנו מופיעה על המפה – כנראה עם קו המוביל אליה – ושכוכבי הבסיס היו שני העיגולים הגדולים בעלי הקוים המובלים מהם, ולאור הנחות אילו בנתה במאמץ עילאי מודלים תלת מימדיים של כל הכוכבים המצויים במרחק של ששים שנות אור – פחות או יותר – מהשמש בנסיון להגיע להתאמה עם מערך הכוכבים המסוים שבציורה של הגב' היל. לבסוף, ביולי 1969, הופיעו תשעה כוכבים במערך זויתי שהיה מדויק מכדי שיהיה מקרי, ועד מהרה עלה בידה לזהות גם את כל שאר הכוכבים. אבל רק בשנת 1972, לאחר שש שנות עבודה מאומצת, הצליחה מרג’ורי פיש לאתר את משולש הכוכבים שברקע, וזה השלים את זיהוי ציורה של גב' היל כולו. הסיבה היתה, שעד שהופיע ה’קטלוג לכוכבים קרובים' של גליס בסתיו 1969, לא היה ניתן, בשום פנים ואופן, לקבוע בודאות את זהות שלושת הכוכבים האחרונים (המזוהים במספרי גליס 1. 86, 95, 97).

כך שבשנת 1964, כשציירה בטי היל את ציורה, כוכב 86.1 לא היה רשום באף קטלוג כוכבים ארצי ושני הכוכבים האחרים, למרות שאמנם היו מקוטלגים, הופיעו בתצוגה מוטעית. כפי שסיפר לי ד"ר היינק, “בין השנים 1961 ו־1964 לא יכול היה אף אסטרונום על פני כדור הארץ לדעת, שמשולש הכוכבים שברקע קיים ונמצא במצבו הגיאומטרי הנוכחי.”

מִמַפָּתָה הגמורה של מרג’ורי פיש משתמע, שרק נוסעים הבאים לכיוון מערכת השמש שלנו ממערכת רֶטִיקוּלוּם יכולים היו להתוות את מיקומם של שלושת הכוכבים הללו. אם אכן נאמר לבטי היל שהקוים העבים המובילים למה שהוכח כ־זֶטָה 1 ו־2 רטיקולי הם דרכי מסחר, הרי שיש סבירות גבוהה, שאנחנו חלק ממבצע מסחר חד־צדדי כלשהו!

אם נשכח לרגע שיקולים של מסחר הוגן, איך ניתן להסביר את המרחקים העצומים בהם אנו דנים? מסע בכיוון אחד מזטה 1 רטיקולי להרים הלבנים של ניו־המפשייר הוא מרחק של למעלה משלושים שנות אור, דהיינו בערך 176,340,000,000,000 מייל, או כמו שקארל סאגאן היה אומר, “נורא רחוק.”

מכל מקום, המרחק הופך לבעייה פעוטה יותר אם לוקחים בחשבון את התאוריות של איינשטיין על התרחבות הזמן. ככל שאתה מגביר מהירות, כך מואט הזמן. כך, שככל שאתה מתקרב למהירות האור, כן יאטו שעוניך את מהירות סיבובם בהשוואה לאלה שהשארת מאחוריך על כדור־הארץ.

במאמרם, ‘התגלה הבסיס הכוכבי של עב"מים’, כותבים סטנטון פרידמן וב. אן סלייט:

משמעות הדבר שהצוות הרטיקולוגי לא היה צריך לנוע במהירות הגדולה ממהירות האור על מנת לערוך ביקור במערכת השמש שלנו ולחזור עם סיכוי טוב להתגורר במושב זקנים. אם להשתמש בגורם שינוי הזמן של אינשטיין, הרי שנסיעה בכיוון אחד במהירות קבועה של שמונים אחוז ממהירות האור היתה אורכת להם 22 שנה. ב־99 אחוז ממהירות האור, היתה הנסיעה נמשכת חמש שנים וחדשיים אבל ב־99.9 אחוז ממהירות זו היה כל המסע כולו אורך עשרים חודש בלבד!

צוותו של פרדיננד מאגלן שט במשך שנתיים כדי להקיף את כדור־הארץ.

אם נניח לרגע שהעב"מים הם ‘אמיתיים’, ושמה שאנשים רואים בשמיים עשויים להיות כלי־טיס בינכוכביים, הרי שאיני רואה כל סיבה לדחות את ההשערה, שכלי טיס אלה פועלים על בסיס עקרונות המקדימים את אלה שלנו בלא יותר ממאתיים שנה. כלומר, בעוד שטכנולוגית החלל שלנו מבוססת כפום¹ על טילים כיום, הרי שקצב התקדמות המוערך של המדע והטכנולוגיה יוביל באופן בלתי נמנע בסופו של דבר למסעי־חלל מסוגים שונים – ויש להניח שגם יעילים יותר. הנסיון לנבא את ההתפתחויות מדעיות למשך מאתיים השנה הבאות דומה לנסיון לנבא קיומם של טלוויזיה, פלסטיק, צוללות, תחנות כוח גרעיני וטיסות חלל, לו נעשה כזה מנקודת המוצא של המדע של שנת 1776.

קצב התגליות החדשות גבר בימי חיינו כל כך, עד שכמעט ואי אפשר לנסות ולדמיין כיצד ישתנו הדברים בשנת 2176. אם קיים ולו גם גזע אינטליגנטי אחד בגלקסיה שלנו, המשיג אותנו במאתיים שנה, הרי שהמדע והטכנולוגיה שלו יהיו בלתי מובנים לנו כיום כמעט לחלוטין.

כך שבין יתר הדברים שהחלטתי להשמיט מספרי מצויות גם ההשערות שלי עצמי על אופי דרכי התפעול של עב"מים. אין לי ההכשרה הנדרשת על מנת להתמודד עם תפישות כמו הנעה אלקטרוגרוויטציונית, או שינויים טבעיים אפשריים בהתנגדות־חשמלית העשויים להשפיע על התהליך הביואלקטרי הבין־תאי בשעת התפלגות! ידיים אמונות יותר כמו אלו של טאונסנד בראון, מייסד ניקא"פ (ועדת המחקר הבינלאומית לתופעות אויריות), בודקות רעיונות מדעיים מתקדמים כאלו ואחרים. עד כמה שהדברים אמורים בי, כשהדיון מגיע למבנה המכני ההיפוטתי של עב"מים, יותר מדי משתנים נתלים ביותר מדי מקרים לא־ודאיים כמו אשכולות ענבי־בוסר. על כל פנים, אינני רואה כל סיבה, מדוע לא להעלות מספר השערות פראיות לגבי השאלה, מדוע נמצאים כאן העב"מים, ומה הם מתכוננים לעשות.

היה רגע משעשע אחד בתכניתו של קאבט כשסיכם המארח את מצב העב"מים הכולל באמרו, “אם הם כן קיימים, הם יכולים לעשות מאתנו צמידי קמיע, לא?”

הוא צודק לחלוטין. מה אם הם סוחרי עבדים, ולא סוחרים סתם!

מאוחר יותר באותו ערב צָפיתי בתכנית, בפעם השניה, בבית ידידים. כשהשמיע קאבט את חידוד צמיד־הקמיע, אמר המארח שלי, אדם בגיל העמידה, בקול עז, “כל מה שבא מתוך החלל ומתוך הזמן מוכרח להיות מפחיד.” אשתו אמרה, שלדעתה זה הכל הזייה כלל־תרבותית אדירה, ותלמיד תיכון בן 17, מארק שנקר, אמר ברכות, “אולי הם בכלל אנשי כדור־הארץ של עוד אלפיים שנה, שכבר יודעים לנוע אחורה בזמן?” שלוש גישות המייצגות חתך דעות בחדר אורחים אמריקני אחד.

קיימות תאוריות רבות הנוגעות לעב"מים. אחת החביבות והמקובלות שבהן מסבירה מדוע אנחנו ולא הם – נמצאים כאן. התאוריה אומרת שאנחנו נזרענו על כוכב הלכת הזה, הופעלנו כך שנחיֶה, ונעזבנו לנפשנו עד שנתפתח. ד"ר טומס גולד, פרופסור לאסטרונומיה מאוניברסיטת קורנל, הציע את אותו הרעיון במונחים מעט פחות אלגנטיים – ייתכן והחיים החלו לשגשג על כדור הארץ מה’זבל המיקרוביולוגי הנטוש' של אורחים מן החלל החיצון שהגיעו בזמנים עתיקים.

כל אחת משתי דרכים אלה של התבוננות על מקורותינו מובילה להשערה שאנחנו ‘רכוש’, שבעליו מבקרים אותו מדי פעם בפעם, על מנת לבדוק את השקעותיהם. מקבילה להשערת הרכוש הינה ‘תאוריית גן החיות’ – אנחנו קופסת הנמלים של מישהו או שמורת החיות של מישהו. וישנה גם ‘תאורית יום־הדין’ – העב"מים הינם כלי־טיס סיירים מטעם כוכב־לכת גוֹוֵעַ, שאוכלוסייתו זקוקה לבית חדש. פירוש הדבר פלישה, וקץ החיים כפי שאנו מכירים אותם כיום.

ולבסוף, קיימת גם השערה, הטוענת שאין אנו אלא ניסוי מתוכנן, ושההשגחה על כדור הלכת ‘ארץ’ היא מחקר שדה אנתרופולוגי קוסמי בלתי־פוסק. במקרה כזה מתעוררת השאלה, אז איך אנחנו מתקדמים? אני יכול לדמיין לעצמי את הדו"ח האחרון שהוגש למתאם הפרוייקט:

כוכב הלכת ‘ארץ’ אינו מסוגל להגיע לאחדות פנימית. קרבות בין־שבטיים הגיעו לרמה כלל־עולמית. הישגים פרימיטיביים בהנעה מאפשרים כיום יציאה מכוכב־הלכת. היכולת להרס־עצמי והרס כוכב־הלכת מאיימים על שיווי־המשקל של מערכת השמש וכן, בסופו של דבר, של הגלקסיה. האם יש לחסל את ‘פרוייקט ארץ’?

בכל הכנות – הייתי מעדיף שלא לדעת את התשובה.

אחת השאלות שאף אחת מהתיאוריות הללו אינה עונה עליה, לפחות לדעתי ‘הארצית’, הוא מספרם העצום של העב"מים שדווח עליהם. נראה שבעייה זו הטרידה גם את ד"ר היינק, שאמר בנאומו בסימפוזיון של ‘מופון’ (‘רשת העב"מים ההדדית’) ב־1973:

אי־אלו צפיות טובות לשנה, בכל רחבי תבל, היו תומכות אולי בהשערה בדבר המקור החוץ־ארצי – אבל אלפים רבים מִדֵי שנה? מאזורי חלל מרוחקים? ולאיזו מטרה? על מנת להפחיד אותנו על ידי עצירת מכוניות והטרדת חיות, ולהדהים אותנו בליצנותם חסרת התכלית, כביכול? העניין נעשה מביך ביותר, כשאתה מנסה להסביר את ההיבט הזה לציבור, למדע, ואם נהיה כנים באמת – גם לעצמנו.

חוקרי עב"מים, המשוכנעים זה מכבר בהיפותזה החוץ־ארצית, עוקפים את החלק הזה של הבעייה בעזרת ההנחה, שיתכן ויש לעב"מים בסיסים במקומות אחרים במערכת השמש שלנו, ואפילו כאן על כדור הארץ – מתחת לאדמה או מתחת לפני הים. ויתרה מזאת, הם עשויים לבוא הנה כדי ‘לתדלק’ תוך שימוש במתכות שלנו, כוח החשמל שלנו והמים שלנו, או מקורות אנרגיה אחרים. במילים אחרות, יתכן ואין אנו אלא תחנת דרך במדבריות החלל.

אבל מה בדבר “ליצנותם חסרת התכלית, כביכול?” מדוע, למשל, גולשים עב"מים שוב ושוב מעל מכוניות ומנמיכים טוס מעל אוירונינו? מנקודת המבט שלנו, זוהי התנהגות לא רציונלית. אבל העב"מולוגים מציינים, שתהיה זו שגיאה מצד הגזע האנושי להתעקש על המחשבה, שכל האינטליגנציות האחרות מתנהגות כמונו, או שהן מופעלות על־ידי אותם מניעים.

עוד חוסר־עקיבוּת אחד שלא עלה בידי לפתור היא העובדה, שעל כלי־הטיס שאל סיפונו ‘הוּצף’ צ’ארלי היקסון בפסקגולה, לא דיווחה אף לא אחת מהמכוניות שחצו את גשר הדרך המהירה מספר 90, הנמצא ‘במרחק יריקה’ ממספנת ‘שאופטר’ הישנה. כן לא נקלטו הופעתו או המראתו על ידי ‘מצלמות הביטחון’ שמשמשות את מספנת ‘אינגלס’ לסריקת הנהר בלילה. ובכל זאת, להערכתו של צ’ארלי היקסון שהה על כלי הטיס כעשרים עד שלושים דקות, ולדברי ד"ר היינק היתה חוויתו של צ’ארלי “אמיתית ביותר ומפחידה ביותר.” אבל האמת היא, שעדיין אין אנו יודעים את טבעה האמיתי של החוויה.

סוג כזה של השערות הוא תרגיל שאין לו סוף. אם צדק קארל יונג בהצעתו, שהתת־מודע הקולקטיבי של האנושות מסוגל להקרין עב"מים, הרי שאנו ניצבים אל מול רעיון־מעורר־יראת־כבוד, שהקרנות פסיכיות אלה יכולות להשליך חזרה הדי מכ"ם! וכיצד תסביר תיאוריה זו את ‘המעגלים החרוכים’, ואת ‘סימני תלת־הרגל’ – שלא לדבר על האנשים שנלקחו אל סיפונו של עב''ם?

הסופר ג’ון קיל מאמין, שהעב"מים אינם חוץ־ארציים כלל, אלא פאראפיסיקליים או ‘אולטרה־ארציים’; כלומר, שהם קיימים במימד אחר, ב’תדירות' אחרת ואינם מוגבלים על ידי קואורדינטות הזמן שלנו. ככאלו, יהיו דומים יותר בטבעם לשֵדי־הרעש ולתופעות פסיכיות אחרות המוכרות זה מכבר לחוקרי תורת הנסתר והדֶמונולוגיה. כפי שאמר לי אלן היינק, “כל כך קשה לבן האדם לשלוף עצמו ממערכת המוסכמות האנושיות, ולקבל זוית רְאִיָה רחבה יותר על הנושא.”

שוחחתי לאחרונה עם ידיד מוושינגטון, אדם שבילה את עשרים השנה האחרונות בניתוח נתוני אינטליגנציה עבור סוכנויות של ממשלות שונות. ביקשתי את הערכתו שלו על עב"מים. הוא אמר שיתקשר אלי חזרה, ושעות ספורות אחר כך אף עשה זאת.

“יש לי איזה רעיון,” אמר. "בימים ההם, ימי ‘מלחמת העולמות’, איישנו בדמיוננו את החלל הרחב שנמצא שם, מעבר לכדור הארץ בפולשים למיניהם. הם היו מרושעים, הברברים ההם. ביסודו של דבר הם היו הרחבה של האויב. עכשיו, נדמה לי שקרה לנו משהו, בעת שאנו מתבוננים אל מעבר לכדור הארץ.

"אנחנו מתחילים לראות אותם אפילו לא כידידותיים גרידא, אלא כמלאכים טכנולוגיים. הם טובים יותר וחכמים יותר. אנחנו רוצים להיכנע, להיות מונהגים על ידי מישהו שיכול להכניס מעט הגיון בעולם שהוא מביך יותר מדי, עולם השבוי בהתנגשויות בין המינים… הם מייצגים סדר ומשטר טובים יותר, ויש תקווה שגם ערכים טובים יותר. וכשהם ינחתו, אזי בניגוד לבדיחה הידועה, נגיד אנחנו ‘קחו אותנו למנהיג שלכם!’.

“קינגסלי אמיס כתב ספר, ‘המפות החדשות של הגיהנום’. אני סבור שמה שאנחנו מקבלים הן המפות החדשות של גן־העדן.” הוא עצר לרגע, “כמובן, שאם אתה שואל אותי אם אני מאמין, שבאמת יש שם מישהו בחוץ, הייתי אומר, לכל הרוחות, לא! ראיתי מספיק אחיזות עיניים בימי חיי”

“ומה זה אמור להביע?” שאלתי.

“זה כמו שמישהו אמר על תורת ה’ריחוף' (התרוממות הגוף בכוח הרוח),” הסביר. “אפילו אם הייתי רואה את זה במו עיני, לא הייתי מאמין. זה יהיה מטריד מדי ביחס להנחות היסוד שלי. למה להציב עוד סימן שאלה במוחי מלא סימני השאלה והמבולבל ממילא? המסתורין קיים – הנח לו לארוב בין השיחים! אני אתעלם ממנו. איני מרגיש כל צורך ללחוץ ידיים מעבר לתהום. זה רק יהפוך את המסתורין לחידת־הרכבה, ואז אצטרך להתחיל לעמול על המרכיבים שלה. אני בהחלט מוכן להמשיך לחיות לצד העולמות האחרים… מישהו שאל את טורו, כששכב על ערש דווי, מה הוא יכול לספר על העולם שמעבר, שכן הוא כה קרוב אליו. טורו פקח עין כחולה וקרה ואמר, ‘לאט לאט, כל עולם בתורו’. אני מזדהה עם מר טורו.”

כמובן, אין זו אלא דעתו המלומדת של מרגל אחד בלבד.

מתוך הספר 'דו"ח עב"ם'