פרק א': אהבות וענוייהן    🔗

מוּלא־נפתלי קרב לגיל הגבורות. הוא עלה ארצה, עם אשתו בתיה, הצעירה ממנו בשנתים־שלוש, מיד אחרי נישואיהם, ולא שעה אל ריטוניה ואל דמעותיה: “היאך אטוש את אחי, אחיותי וכל משפחתי ואתע עמך בערבות־צייה, בין נכרים ערלי־לב ושטופי־זימה, ואם נצא בשלום מידם, כנס מן השמים – להפליג באוקינוס הגדול שאין לו סוף כדי להגיע אל האבנים השרופות של ירושלים שלך?”

– “ירושלים שלי?” – תקפה מולא־נפתלי בלשונה.

– “ירושלים עיר הקודש, נפשי כפרת אבניה, ירושלים של הקב”ה, אם רצויה היתה מציאותנו בה, לא היה סוגרנו בידי נבוזראדן וטיטוס הרשע לשרוף את בית־המקדש ולהגלותנו".

מולא־נפתלי מחה דמעותיה בנשיקה והפיס דעתה במענה רך: – בתיה, יונתי, יקירתי, דמעותיך הזולגות מעיניך היפות, אשר בורא עולם השקיע בהן נגוהות כוכבי־שמים ומתיקות־הארץ…

– “טוב, טוב, ידעתי שהקב”ה חונן אותך לשון יפה ובמלים המחתכות את לבי ונוטלות את לשוני". היא התריסה נגדו: “האם אינני צודקת?” והתייפחה ביתר שאת; וכשראתה את עיניו הזולגות דמעות למראה בכייה – הבליגה, מחתה עיניה ואמרה: “אתה גבר ואסור לך לבכות, הנשים נוצרו מצחוק ובכי, אך הגברים עדינים כוורדים שנובלים בשרב”.

– “איך אתאפק בראותי עיניך עששות מבכי, הן אהבתיך בעודי עוּל־ימים עד כדי כך שקבעתי דעתי: או אתך או עם שוכני־עפר, איני יודע אם גם את היית משולהבה באהבתך כמוני, נבצר ממני לפצות פה ולהוכיח לך את צדקתי־ומשוגתך יחדיו, פן יהיו לך דברי כעלבון ומיד תתפרצי בבכי”.

– “דבר כל אשר בלבבך, אני לא אֵיעלב ולא אבכה עוד”.

– “יקירתי, הן כל קרובי ריננו אחרי: “תלי” (כך כינוהו) דעתו נטרפה עליו מרוב הגות בספרים. לא משה מפיו ירושלים, יומם ולילה, – הוא יברח פתאום ויעגן אותך לכל ימי־חייך, או יאלצך לנדוד עמו לאשר תישאנו נפשו המטורפת”, והוסיפו להוציא עלי שם רע בנוהגי עם הנכריות בתוֹם, כדרכי־אבי, מנוחתו עדן, והשמיצוני שאני מתיידד עם נשג"ז ¹ , והן מצפות לי בכליון עינים, אם כי אינני מקיף להן זה כשנתיים באמתלת עליה ל"בית אל־מוּקדס" (ירושלים) והן, ימח שמן וזכרן, חשקה נפשן דוקא לישא וליתן עם פטילא (כך הן מכנות אותו) וממתינות לו עד שיהי להן מזומנים, או לוות אשה מחברתה, כי כל־כך הוא חביב עליהן".

– “דברי־בלע שלהם צרמו אזני, ונמלטתי מפניהם וטרקתי את הדלת בעדי”. אמא נשקתני על כך ואמרה: – “הם מקנאים בהצלחתו, הודו לה' כי טוב” ובאשרך גם יחד. נפתלי הוא בן זוגך מן השמים בעזרת־השם, וכל דבריו על ירושלים – הם משובת נעורים והוא ישכח הכל לכשישׂתרג על צוארו עוֹל המשפחה".

– “יונתי התמה, אמך לא העמיקה לראות בנפש חתנה, שבה חרותה היתה ‘ירושלים’ מנעוריו. הבה אספר לך מאורע אחד בעודני ילד בן שלוש או ארבע. אבא, נשמתו עדן, היה משכּים לילה לילה בתחילת האשמורה השלישית, מציע אפר ומקונן בדמעות שליש. פעם, בשלהי־קיץ החמים נדדה שנתי והתחלחלתי משוועתו המרה: – אוי לי על חורבן בית־המקדש… בכי תמיד על חורבן פעמיים ארץ־צבי, ירושלים… התכסיתי בשמיכה ובכיתי עמו. אמא ז”ל אמצתני את לבה: – “שם ה' עליך, בני, למה תבכה?” גם אבא חרד אלי, מחה דמעותי בנשיקה, ליטף אותי וחזר על אותה שאלה, בהיותי בן יחיד להם אחרי ארבע בנות. אך אני בכיתי ביתר שאת. אבא ברכני ברכת־כהנים והלך לבית־הכנסת ואמא טיפלה בי עד שנרגעתי ושאלתי: “למה אבא בוכה כל לילה?”… “הוא בוכה על חורבן ירושלים”. – “מה זה ירושלים?” הוספתי לשאול ואחרי באורה הנוגה, בזלוג דמעותיה, השרישה ירושלים בלבי כאילו שגדל ומסתעף מדי שנה בשנה, למרות זלעפות־הקיץ וצינת־החורף; מות אבי בנעורי, ומות אמי אחרי־כן, תוך אותה שנה, מרוב געגועיה ובכייתה. בטרם הגיעי לגיל מצוה יתמתי מאבא ואמא, מנוחתם עדן; הם הורישו לי כל אשר להם, כי אחיותי קיבלו מנתן בחיים בנדוניה, נחלה, אושר ושם טוב אבל לא מרגעה. שחה נפשי ביגוני ועשתונותי הרבים.

ירושלים היתה ראש מאוויי, ומאידך גיסא אהבתי אותך וציפיתי בכליון־עינים שנגיע לפרקנו. העיכּוב השלישי היה: חיסול מורשתי, הבתים והמטלטלין הרבים שלא היה לי צורך בהם, מעט מעט ובחשאי – פן אסב עלי מלשינות עבדים שנשמתם מגלגולי ערב־רב שהתריסו כלפי משה רבנו:

– “טוב לנו עבוד את מצרים ממוּתנוּ במדבר” (שמות י"ד, י"ב) ומפני עין הרע של הרשות, שבהעדר יהודי – נפגם אוצרה".

 

פרק ב': כריתת־ברית    🔗

הם השתטחו על אבני־ירושלים הקדושות והמיסון בדמעות ונשיקות, הם בכו מרה לא רק על חורבנה כי אם גם על חורבנם הם, בהגיעם אל מחוז חפצם כל עוד נפשם בם, מרופטים ועורם צפוד על עצמותם מטלטולי־דרכים בין הרים וגאיות ויערות־עד, בדרכים משובשות בליסטים מזוינים בכל כלי־משחית, אשר רצח, אונס ושוד שיירות כצחוק בעיניהם, ובהגיעם לחוף בשן ועין, אם כי הצילו צרור זהב בתחבולות שונות, כאשר יסופר בפרקים הבאים, – הפליגו בים ימים רבים מחוסרי־צידה. אך עתה, מקץ ששים שנות יסורי ארץ־ישראל, היה נכבד בקרב כל העדות ונקרא בפי כל: בפי יהודי־פרס: “מולא נפתלי”, בפי הספרדים: “ח’רבי נפתלי”, ובפי האשכנזים: “רבי נפתלי”, ובפי בניו ונכדיו: “סבא נפתלי”. ורעיתו: סבתה בתיה – בהיותם הורים למנין ילדים משני־המינים: מהם מורים, מהם פקידים, ומהם קצינים בצה"ל, ובנותיו: מהן מורות וגננות ומהן עקרות־בית צנועות ומטופלות בבנים, אם כי גם הן משכילות שסיימו בית־ספר תיכון, והם סבים לעשרים וארבעה נכדים, שמחציתם בצה"ל. החביב ביותר על הסבא – היה בנימין בן זקוניו, שהוא קצין בצה"ל, וסיים את חוק לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים ועמל כבר על דיסרטציה לדוקטורט וזיכה את הוריו בשני נכדים נחמדים: יהושע וינאי שהיו שנונים ומתמידים בתלמודם כאבא וסבא.

הבנים, שנמצאו מרביתם בירושלים, עשו להם חוק לבקר את הוריהם יחד עם צאצאיהם לפחות פעם בשבוע, במוצאי־שבת, לשמח את לבם, גמוּל כלשהוא לסבלם.

סבתה בתיה התכוננה כל השבוע לקראת אותה שעת־אושר שהיתה לה כעין חג, להקביל פני־נכדיה ובניה, היא קלתה שקדים בוטנים וגרעינים, והכינה פירות וכל מיני מעדנים אשר השיגה בשוק והגישה להם בעינים קורנות ונשיקות ו"ברוכים הבאים", וסבא נפתלי החרה החזיק אחריה. הם הסבו שבת־אחים, והתפלמסו על קללת המפלגות ואוהבי־שררה שאין טובת־העם נגד עיניהם – אלא מחזקים אותה מפלגה שהיא משען לכסאותיהם.

אהרן, שהיה פקיד העיריה ופעיל בענינים מפלגתיים, חלק על דעות אחיו ובניהם, שדנו על כל עניין לטובת כל העם והארץ כרוח סבא, אם כי היו חברי ההסתדרות. הוא הוכיח בראָיות מכל מדינות תבל שאין לנהל מדינה וממלכה בלי מפלגות, אלא אם כן היא דיקטטורה.

ינאי בן מאיר, בכיר נכדיו של סבא נפתלי, אשר גילו בין רדיפה ובין כּוח, והוא קצין² בצה"ל ולומד באוניברסיטה כבנימין דודו, הפסיק את הפולמוס סתם ברצינות וסתם באירוניה: – “הבה נשאל דעת סבא: באיזו שיטה טוב לפתח את ארצנו ולנהל את עמנו בלי מפלגות”…

– סבא־נפתלי חרץ משפטו: – "חדלו לכם מפולמוס שוא, בני היקרים, שלא ישנה כמלוא נימה דעות מנהיגנו הקבועות: תקומת הארץ והעם – תהיה כמגמתנו, או תישאר בחורבנה לעולם, כי כמונו ככל היקום: לועינו פעורים לבלוע איש את אחיו, חבקוק משווע על כך: “ותעשה אדם כדגי הים, כרמשׂ לא־מושל בו”…

– “בכל זאת, סבא” הוסיף ינאי ברצינות – “מהי הדרך הטובה בעיניך לקיבוץ גלויותינו ובניית הארץ?”

– “יקירי, מי אני ומה אני שאכניס ראשי אל בין הרים שראשם בשמים?”

– “אף־על־פי־כן, סבא”, אמרו הנכדים והבנים במקהלה.

– “באופן תיאורטי”, הוסיף ינאי.

– הסבא נפתלי החריש שתים־שלוש דקות ופתח בחיוך בסגנון שירי: “אם יש את נפשכם לשמוע חוות־דעת זקן, “עובר בטל” כמוני – אדרבא: לפי עניות דעתי צריכים לאסור כל מפלגתיות וכיתתיות עד יובל שנים, – עם ישראל בכל תפוצותיו יבחרו להם “אנשי־חיִל יראי־ה' אנשי־אמת, שונאי בצע”, כעצת יתרו”.

– “אבא, זה אבּסורד, איך יבחרו בשעה שאין מפלגות ואין הנהלה?!” – שיסע אהרן את אביו.

– “זקני־העם ומנהיגיו בכל ארץ וקהילה יקבו שמות בכירים ממיטב יודעי־דת ודין ושהולמתם עצת־יתרו, והעם יבחר מביניהם את המכסה אשר הם זכאים לה והם יעלו לירושלים ויבחרו מביניהם שבעים ואחד סנהדרין גדולה, ו־23 סנהדרין קטנה והם יחוקו חוקת־יסוד שכוללת כל הדרוש להנהלת העם והארץ, וכל חמש שנים תהיינה בחירות חדשות באותה מתכונת, בלי התערבות הסנהדריות, הנשיא וכל ההנהלות והמועצות – אלא כאחד מישראל ללא שום זכויות מיותרות עד שיוקם הבית השלישי ותבנה הארץ הקדושה בגבולותיה אשר הבטיח ה' לאברהם אבינו, ונפוצותינו יתכנסו בה מכל קצווי־ארץ…”

– “ואז” – לגלג אהרן…

– “אז ישרור שלום במחננו ועמנו ישב בהשקט ובטח ויופיע משיח צדקנו”… הנכדים והבנים מחאו כפים וקראו: “כיפק – יחי סבא!” ומהם שרבבו לשון כלפי דוד אהרן והקניטוהו: – “סבא סידר אותך”!

– “זו אוטופיה שאבד עליה כלח”, ענה אהרן – מלפני אלפי שנים"…

כתום האשמורה הראשונה – חסה סבתא־בתיה על נכדיה ובניה שידירו שינה מעיניהם בעת שעליהם להשכים מחר לצבא, ומאידך גיסא, מה אַוותה נפשה שלא יאיר הבוקר לעולם, וטיפוחי־לבה יהיו אצלה – והיא תשרת אותם כל עוד נפשה בה.

אך הפעם היה שבוע של חרדה ועיניהם דמעו בלי משים לזכר הפרידה למחר מבנימין בנם ויהושע, גדעון ויואב נכדיהם, שקיבלו חופש רק ליום השבת; סבתא בתיה הקיפתם כפרפר לשלהבת ושפתיה דובבות בפעם המאה ואחת: “נפשי כפּרתכם” – ונשאה עיניה, הדומעות ללא פוגה, השמימה: “רבון העולמים, חוס ורחם על נעוריהם שטרם הגיעו לאביב חייהם בארצך הקדושה. אנא רחום וחנון, ייכמרו רחמיך על ההורים האומללים אשר טיפחום כבבת עינם שיסתמו עליהם את הגולל ויאמרו “קדיש” לעלית נשמתם…”, והקיפה ימינה סביב ראשם וחבטה בקודקודה – להיות כפרתם…

בנימין עודדה: “אמא, הכל יעבור בשלום, בעזרת ה' ובעוד שלושה־ארבעה ימים תזכו להשתטח לפני הכותל המערבי, בקבר רחל אמנו ובמערת־המכפלה”… הנכדים שהיו צנחנים ועזי־נפש הוסיפו במקהלה: “סבתא, הפעם נרדפם עד תעלת־סואץ ועד הירדן ועד דמשק…” היא הוכיחתם: “טפשונים, אִמרו: – אם ירצה השם – והוא יהיה בעזרכם”… והרעיפה על פניהם נשיקות ודמעות.

סבא נפתלי פתח הסידור ושר: “תשבי, תצילנו מפי אריות, תבשרנו בשורות טובות במוצאי־שבתות. תשמחנו בנים על אבות. אליהו הנביא, אליהו הנביא, אליהו הנביא, במהרה יבוא אלינו עם משיח בן־דוד… במוצאי־יום מנוחה, המציא לעמך רווחה, שלח תשבי לנאֶנחה – ונסו יגון ואנחה…”. הוא הבדיל על יין והשקה לטף לוז שזה מזונה ממוצאי־שבת למוצאי־שבת וטפטף לחפתיו לקיים בנפשו: ‘ואמלא אסמיך שׂבע’, וחשף שניו שהבהיקו בלבנן, בצחוק כלפי רעיתו, בניו ונכדיו וברכם: “שבוע טוב ומבורך”!

הללו שהיו עליזים בלאו הכי כמוזמנים מחר לתזונה, נשקו את ידיו וענו יחדיו: “מבורך עלינו ועליכם ועל כל ישראל…”

בנימין קרץ לאורחים ואמר: – “חברה, הגיע זמן קריאת־שמע…” והם הזדרזו ונשקו לסבתא וסבא ופרשו ב"ליל מנוחה", אך הוא שהה והוסיף:

– “אבא, יש לי בקשה אליך: רצוני לדעת כל העבר שלך: מה הביאך ארצה לפני ששים שנה, היות ואין תנועה ציונית ממשית בפרס אפילו היום, כי אני כותב מחקר על יהודי־פרס, דיסרטציה לדוקטורט, ומתי התחלת לדבר עברית ואיך למדת…”

– “אני אמלא משאלתך, בני, אך גם לי יש משאלה: בשובך לשלום אחרי כיבוש ארצנו הקדושה מידי עשו וישמעאל, שתקחנו במכוניתך אל הכותל המערבי יום יום, אם לתפילת שחרית, או לתפילת מנחה ומעריב, בכל שעה שתהיה לך האפשרות”.

– “מסכים ומבטיח” – אמר “הרי לך ימיני, אבא יקירי”.

– “ברית אמת”, אמר סבא נפתלי: – “זכות כותל מערבי תגן עליכם ותשובו כולכם בשלום”.

– “אמן!”, סיים בנימין במחותו עיניו, שזלגו בלי משים, נשק את הוריו ופרש מהם בברכת: “להתראות, על יד הכותל המערבי”.

 

פרק ג': בן שלוש לכּוּתאב    🔗

רעמי־פגזים עדיין צרמו את האוזן, חיילים שותתי־דם מיאנו לחכות לחובשים ולרופאים ורצו כבזק בסמטאות צרות ומפותלות לחסל שרידי־אוייב ולהשלים את כיבוש ירושלים; בנימין הרווה את אבני־הכותל בדמעות ונשיקות, כפיקודיו שהתמוגגו מבכי כמותו, ואַץ אל הוריו ברכבו המאובק והמזוהם, כמו יצא מבטן שאול יחד עם נהגו שזקן־פּרע מסַמר פניו התפוחים תבניים ועיניו עששות מחוסר שינה ויגע ובישר להם: “הבירה של דוד המלך בידינו היא וכל הבנים והנכדים פורשים בשלומכם וישובו בקרוב!”

הבשורה הטובה הלמה לב הזקנים, הנבוכים ונדהמים, שהפכו פניהם אל הקיר מרתתים ומתייפחים כתינוקות ושכחו לנשק את בנם אשר ציפו לו בכליון־עינים כאל משיח.

– “אמא, אבא, למה תבכו? אתם צריכים להודות לה' שעזר לנו לשוב ולנחול את כל הארץ שהבטיח לאבותינו, עד הירדן ועד תעלת־סואץ ובניכם ונכדיכם בריאים ושלמים”…

בתיה התעודדה ומחתה את עיניה אשר שבו ונשלו דמעות, ואימצה את בנה אל לבה והמסה את פניו בנשיקות ואת עיטורי־צה"ל שעל כתפו ומדיו ושיננה פעמים אין ספור: – “נפשי כפרת כולכם, רחום וחנון ישמרכם בצלו. נפתלי! בוא, נשוק את בני, נפשי כפרתו!”

הלה ברך ‘שהחיינו’ בשם ומלכות וקרא בדמעות גיל: – “ארוממך ה', כי דליתני ולא שימחת אויבי לי…” (תהלים ל"ב) ומיד לבש חליפת־שבת ועלה למכונית יחד עם בתיה רעיתו. אבל בראותם על יד הכותל המערבי את נכדיהם יהושע, גדעון ויואב בין החיילים עמוסי־נשק, שקוראים תהלים בעינים דומעות ומלטפים את אבני־הקודש כראשי עולליהם אשר גיפפו צוארם בשעת הפרידה ושאלו בתום ילדותי וחרדה, למראה דמעות הורתם: אב־בא, אמא, תחדלו מבכי? – נבצר מהישישים להבליג, כי יבש כבר מקור דמעתם, אך הנכדים שלבו זרועותיהם באלו של סבא וסבתא ומשכום אל תוך המעגל עם כל הגילים שיצאו במחול סוער בקצב שירת הגאולים: – “בשוב ה' את שיבת־ציון – היינו כחולמים”… בנימין מילא הבטחתו לאביו בכל עת מצוא, אם בבוקר או כנטות־היום, והסיעו ברכבו אל הכותל המערבי ושב והחזירו למעונו כתום זמן מעריב, אם כי היה חייב למלא תפקידו בצה"ל ולהשתלם בלימודיו, והלה התאמץ לכתוב זכרונותיו גליונות גליונות, בחוסו על בנו להתבטל מלימודיו לילה לילה ולכתת רגליו אליו כדי לשמוע סיפוריו בעל־פה, והרי ההקדמה:

בני בנימין, החביב עלי כאישון עיני, דימיתי שכל עברי עם אורותיהם וצלליהם ירדו עמי לעולם האמת, והנה באת, בן יקיר, וחייבתני לדובב שפתי – והרי לך הפרק הראשון, קושט אמרי־אמת, ללא כחל ושרק:

בעודני באִבּי, טרם מלאו לי שלוש שנים, היה אבא, מנוחתו עדן, משכיבני בחיקו בלילות, מלטף אותי ומלמדני ‘קריאת שמע’ ו’יושב בסתר עליון'. מקץ לילות־מספר הייתי מקדים וקורא לפניו, והתרברבתי: – אב־בא, אני יודע הכל! – בעוד יומים־שלושה, הוא נועץ עם אמא זכרונה לברכה, לשלחני לכּוּתאב (“חדר”). אמא חרדה להצעתו והתיפחה: – “בני טרם נגמל מחלב” – והוא ענה לה: – “הוא קולט כספוג, בן־פורת יוסף, ואסור להבטילו מתורה ולגדלו עם־הארץ. אבל את מוגת־לב כדרך האמהות – הבה נשאל את פיו”.

הוא הכניסו אל בין ארכובותיו, ליטף קווצותיו ושאל: – “תלי, הרוצה אתה ללכת לכּוּתאב”?

– “כן, כן, אב־בא” – עניתי בהתלהבות וכרכרתי משמחה.

אמא אימצתני אל לבה והצמידה שפתותיה לתלתלי שהתלחלחו מדמעותיה והרעיפה לקחה על לבי: "בני, אתה עוד עול ימים וילדים אכזרים הם, והם גדולים וחזקים ממך, ירביצו לך, יקנאו במלבושיך הנאים שתפרתים לך בעצם ידי ויקרעום מעליך, יתלו בך כל מעלליהם הרעים בכותאב והמלמד הישיש מולא אברהם יקשה לו לברר את האמת וגם חושש יהיה מפני הוריהם התקיפים – ויענישך קשות על לא חטא, ואתה לבדך, אין לך שם אחים וקרובים שיגנו עליך, ואביך איננו איש מריבה. תורתנו הקדושה, נפשי כפרתה, אשר הוגה בה יומם ולילה, לימדתנו דרכי־שלום, והוא ינזוף בך: – אל תתעסק עם הילדים: יגעו בך לרעה. פלטתי בחפזי, בתום ילדותי:

– “אמא, אני לא אשחק עם הילדים כלל, רק אלמד תורה כאבא”.

היא התייפחה ונשקתני שוב ושוב ונשאה עיניה הדומעות למרום ושפתיה ריחשו תחנונים: “רבון העולמים, זכות התורה הקדושה תגן על בני ועל בעלי”.

מולא־אברהם המלמד היה מקומט מרוב שנים ותעניות בכל ימות־החול ממוצאי־שבת עד נטות צללי ערב־שבת, כדי לקבל שבת קודש בשמחת־מצוה. קומתו לא הגיעה לגובה תלמידיו שעמדו על סף המצוות, הוא ענה לאמא: – “עליכם שלום” – התיקני משמלתה והושיט לי בסבר פנים תבניים־מצומקים – “הרי לך שכר־מתן־תורה”, חריט של אמא מלא מעדנים ואמר ודיחקו בחָפני והוסיף: “אתן לך כזה כל יום – אם תהיה ילד טוב”.

הילדים הראשונים שהקבילו פני בהתרגשות קולנית: – “תלי, תלי, בוא אלינו, הנה מקומך על ידינו”, היו גרשון בן הדיין ועזיז בן המוכתר, הם היו מבוגרים ממני כשנתים ומחצה וכבר עשו בכותאב למעלה משנה וטרם הכירו מחצית האותיות. הם פתחו מיד את החריט שבידי וחילקו ביניהם למעלה ממחציתו ואמרו: – “אנו נהיה חברים טובים שלך ואוי ואבוי למי שיגע בך לרעה”.

גם למחרת נתן לי המלמד אותו החריט מלא מעדנים. (האמהות היו מוסרות למלמד את המעדנים, בלי ידיעת־הילד, כדי למשכם לכותאב, אך אני הכרתי את חריטה של אמא). גרשון ועזיז הקיפוני כעכנאי: – “תן ונטמין שלא יגנבו לך”. הם הרימו שולי־המחצלת, חתרו בקרקעית הכותאב, גנזוהו והצפינוהו תחת אבן ומחצלת וישבו עליו. כשתאבה נפשי ללקק סוכריה – לא מצאתי אלא את החריט הריק, ופרצתי בבכי. לשאלת המלמד – יבבתי: “גנבו לי את הכל”. הוא ניחש מי הם הגנבים וזרק לעברם: – “זרע מרעים”… אך קצרה ידו להענישם, והוא הפיס את דעתי: – “מחר אתן לך כפלים כמותם”.

מאותה שעה הם היו לי לאויבים, דחפוני בצד ובכתף בכל שעת מצוא וחרפוני: “תלי – לתליה, אביו – בביב, אמו – טמאו”.

אני השפלתי עיני והחרשתי כמוּסר הורתי ושיננתי ללא פוגה את האותיות המאירות־עינים, אשר המלמד גופו חרת לי על לוח חדש; הם שבו וחרפוני: – “תלי נאד נפוח, יקחנו הרוח, ימות בדבר וישכב בקבר, אמו תיילל ואביו ימלל: הוא היה פגע ומת בנגע, שם ילמד תורה מפי הגבורה!”

המלמד התרעם באזני הדיין: “גרשון אינו לומד כלל והוא מציק לילדים ומבטילם מתורה”, והציבני למופת: – “הנה תלי מכיר כל האותיות טרם עבר חודש”…

הדיין נכנס אחרי תפילת־מנחה לכותאב, שהיה אגף בבית־הכנסת, ובחנני באותיות זעירות שבחומש וחבט³ בראש גרשון בזעם: – “עפר בראשך, הנך כשנה ומחצה בכותאב, וטרם הגעת ל־כ', תלי הצעיר ממך בשנתים והנה בן־פורת יוסף יעלה בקרוב לאיג’י (חבור אותיות ונקודות למלים)!”

נאַצת הדיין לבנו היתה כנפט על המדורה והציתה אש הקינאה בלב גרשון ועזיז שהחליטו להתעלל בי, זרקו כובעי לאשפתון, הפכו את ילקוטי וזיהמו את מזוני אשר אמא העניקה לי לארוחת־צהרים, תקעו סיכות במושב המלמד ושיסו את ילדי הבליעל להעיד בי שקר. העלילה והזימום הפתיעוני כל־כך, שנטלה לשוני מהכחישם.

המלמד הישיש מסיגוף־צומות ומקוצר־רוח על תעלולי־הילדים – יצא מכליו ופקד עלי להושיט לו כפות־ידי והלקני עשר מכות משרביטו הקלוע מזמורות רכות של רימונים. אמנם, המכות הכאיבו לי מאד וכפות ידי בצקו, אך נפשי לא הכילה את הכלימה ולא פסקו דמעותי עד הערב שיצאתי מהכותאב בעינים עששות, שחוח, מדוכא ורעב, כי ארוחתי נזדהמה ועלבון שחילחל בדמי כארס עכשוב שינק את גרוני; אמא היתה מביאתני מדי־בוקר ושבה בערב להשיבני הביתה, אך אותו יום שב אבא מעיר ש. ופרקמטיה שהביא לרוכלים כסיטונאי, היתה מפורקת בחצר, – היה זה חודש מרחשון והעבים התקשרו בפאת ים והעיבו את השקיעה בנחושת־קלל וארגמן, אחר־כך אפרו והשחירו כפחם ושלחו חיצי־בזק מארבע רוחות השמים ופוצצו את הרקיע ברעמים מתגלגלים לאפסי־ארץ – על כן איחרה אמא מעט.

גרשון ועזיז היו עליזים בנצחונם ורודפים איש את רעהו, כמתחרים בריצה, ובעברם על פני שרבבו לי לשון, התלהלהו וחרזו נאצותיהם ופתאם דחפוני אל אחת המהמורות ונמלטו. הספקתי להרגיש חבטה ולראות קנה־זרועי השמאלית שהתקפלה.

בשוב אלי חושי – מצאתי את ידי בגיגית מים חמים והמומחה לשברים עורך את רסוקי־עצמותי, ואם כי הוא לטף את זרועי באטיות ועדינות רבה, נדם לבי שום מעצמת מכאובי.

בפקחי עיני בשניה – היתה היד חבושה באִספּלָנית וקנים, ותלויה בצוארי, והורתי יושבת לידי, מגודדת פנים ושפתה זבה דם. מתנודדת כשיכורה ומתמוגגת בדמעות.

אבא שחה, נשקני ובישר אותי: הבאתי לך סידור חדש ונאה, דפוס ירושלים עיר הקודש תובב"א. הוא הפך את הסידור פנים ואחור וקרא בהתלהבות: על הכריכה מימין חרותים שני לוחות־הברית, מלוכדים לידו – אריות, בשוליים: שנים־עשר מזלות ובתווך: ‘סדור’ באותיות זהב, בטור האחרון: ירושלים עם מגדליה וכיפותיה המתמרים בין דקלים ואשכולי־תמרים בין סנסיניהם, ובטור האחרון: מגדל דוד, מקביל לקבר רחל אמנו ובינותם מנורת־זהב בלב מגן־דוד. על הכריכה השמאלית: דגלי שנים־עשר שבטים החונים באהליהם על יוּבלי באר־מרים המפכּה מימיה הבדולחיים סביב משכנות־ישראל ומשקה ערוגות־פרחים מרהיבי־עין, ועל גב הכריכה: כתל מערבי, יד אבשלום, עמק יהושפט, טבריה, צפת ומערת המכפלה. בין יד־אבשלום ועמק יהושפט בולטות אותיות זהב: ‘סדור’.

אני הטיתי אזן קשבת לתיאורי־אבא הנפלאים, בעינים עצומות, כי לא עצרתי כח לפקחן, מכובד מכאובי – כאילו מנסרים את זרועי – “תלי חביבי, האינך רוצה להסתכל בסידור הזה שאין כמותו בכל פרס?” הגבהתי עפעפי כמרים נטל כבד מנשוא, ומבין סדקיהם ראיתי את אמא מכסה את הסידור בנשיקות ודמעות, ושפתיה מרחשות כלפי אבא: – הנח לבני, עד שרחום וחנון ישלח לו רפאל המלאך, הוא אינו זקוק לסידור עתה, אני לא אפקירו עוד עד שתמלאנה לו ארבע שנים, ככל הילדים.

– “הישתנה בכותאב או במחנה משהו בעוד שנה, הנהיה אז יותר אהובים על הקהל, או ייכמרו רחמיהם עלינו?”

– “אז בני לא יהיה בפי כל כילד־פלא ולא יאכלו את ראשינו, הדיין לא ייכנס לכותאב לפגוע בבני בעין רעה, ולחבוט על ראש בנו ההדיוט”…

– “בתיה ⁴, אני אומר לך זה מתנת חלקנו ואין לשנות גזירת־עליון, אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה', גם נתקיים במשפחתנו הפסוק שבתהילים: “אני שלום וכי אדבר – המה למלחמה”. הן את נוכחת שאני גומל חסדים בכל נפשי ומאודי לכל מי שזקוק לעזרתי, בין בגופי ובין בממוני, כפי שחנני ה', ואיני מחזיק טובה ולא מצפה לתגמול או כבוד – בכל זאת אינני אהוד על הבריות, האם משום ידיעתי בתורה יותר מדיין – אם כי מעולם לא הלבנתי פניו לתקן עוותו – או משום שה' מצליח דרכי? שמא כזה יהיה גם גורל תלי וכל צאצאינו עד סוף הדורות”…

אותה שעה הופיעו הדיין והמוכתר יחדיו סוחבים את גרשון ואת עזיז בזרועותיהם שאני אעיד בהם, כי כל המחנה ריננו אחריהם: “אבותיהם רודים בנו כבעבדים ובניהם יקטלו את עוללינו”. אך ראיתי את עויני האכזרים – נאלמתי דום ועצמתי את עיני הדומעות ללא הפוגה; אמא מחתה עיני ואת עיניה שזלגו דמעות ומלמלה בקול חנוק: – “הוא מרגיש כל־כך ברע”. הם ירקו בגביע המונח במבוא כנהוג לאסוף רוק להעביר פגיעת עין־הרע ואילצו לכך גם את גרשון ואת עזיז ואיימו עליהם: “נהרגכם ככלבים שוטים – אם תגעו בתלי לרעה!” – ויצאו ב"שלום עליכם" וברכת רפואה שלמה ואיחולים לי: “תלי יקירנו, בעוד שבועיים־שלושה תשוב לכותאב בריא ושלם”.

אחרי לכתם, הפצירה בי אמא לשתות כוס תה בחלב, אך עם גמיעה ראשונה – התחלחלו כל אברי מקבס, כאב זרועי גבר שבעתיים חומי עלה; היא עדיין מסרהבת בי לשתות – אבא חוטף מידי את הכוס והפכה בנזיפה: – “את הורגת את הילד באמונות התפלות שלך”.

 

פרק ד': “איג’י”    🔗

מקץ שבועיים־שלושה הופיע המומחה לאיחוי עצמות, בדק את ריסוק זרועי, שיחררה מהקנים וחבשה בחלמון ביצה והניפה כה וכה ועודדני:

– “בזרועך זו תרוץ על צוררי־ישראל”.

– “אבל היא בוערת כנחרכת בלהבה”.

– “תגדל ותשכח” – הוא התלוצץ. אמנם, תוך זמן קצר חייכתי כלפי אמא ובקשתי את הסידור. היא נשקתני והזעיקה את אבא:

– “יצחק, יצחק, תלי כבר צוחק, הודו לה' כי טוב, ומבקש את הסידור”.

– אבא קפץ עלי מיד, אם כי לשכתו המתה מתגרים, נשקני על מצחי, נתן לי את הסידור וברכני: “זכות המקומות הקדושים החקוקים על הסידור תגן עליך ותזכה לחונן את עפרם, ולראות עין בעין בשוב ה' את שיבת ציון”.

ימים רבים הגיתי בגילופים הנפלאים בחלום ובהקיץ, הסתכלתי בהם בלי־הרף ובחנתי את נפשי אם אינני מחליף את הערים הקדושות. סימנתי את הקימורים, המגדלים והמערות, להבחין ביניהם, שלא אתעה בהם כאשר יזכני ה' להגיע שמה. שיננתי את שם המזלות ודגלי השבטים כאשר הורני אבא. בחלומי סיירתי בחוצות ירושלים, השתטחתי לפני הכותל המערבי, קבר רחל אמנו ומערת המכפלה, שכולם היו גובלים זה בזה, אפילו טבריה, צפת ויד־אבשלום היו בטווח הראייה. תעיתי במבואים אטומים־מפותלים שפלסו נהרות רחבי־ידים וביצות שחסמו בעדי, פתאום הופיעו שני ילדי ישמעאלים וכיוונו חוד פגיונם אל חזי, נסיתי להגן על לבי ונרטשתי בידי וצעקתי מרה: – “אמא, אמא”.

– היא אמצתני אל לבה: – “שם ה' עליך בני, חלמת”.

אבא לא היה פנוי להתמסר אלי: הנה הוא מפליג לש. לספק מרכולת לתגרים, וביני־לביני מרחיק לכפרי־נכרים, המחכים לו בכליון עינים, בהיותו ידוע ביושרו לשחררם מגלדי־פרוות של טלאים, מטריאק (אופיום) ממיני שרף ומשטיחים, ולספק להם את מחסורם. רק לפרקים היה משכיבני בחיקו בלילות; מלטפני ומספר לי אגדות, ובשבתות היה פותח את הסידור, אותו סידור חדש, המזהיר באותיותיו, ומלמדני את הנקודות ובטויין וחיבורן למלים. אמא התערבה תכופות: – “אתה ממסמס את לבבו הרך של בני בדקדוק וטעמים, הנח לו לנשום מעט, בני־גילו מדלגים כגדיים, שוגים בתעלולים, מתעפרים בעפר, ואתה התחשק לך לעשותו לתלמיד חכם – בעוד חלב־אם טופח על שפתיו”.

– “לא נכון, אמא” – מחיתי על דבריה – מתפזז ומאמץ בזרועותי את שוקיה שדימיתין כאשיות־עולם שלא ימוטו לעד, – “אני רוצה ללמוד כמו אבא”!

היא לפתה פני בידיה העדינות־חמימות המבטיחות אושר נצחי, והצמידה שפתותיה לעפעפי ואמרה בחיוך אמהי: – "יצאת מראשו ממש, כאבא כבן, הוא עולה על יצועו וספרו פתוח לפניו, רוכב על אתונו ועיניו בספר, התגרים מתמקחים עמו – והוא מעיין בספר.

– “אוף! אמא, נמאס לי, מתי תחלוף השנה?”

– “בני” – ענתה היא – “עוד תספיק להתענות דייך בכותאב מידי בני־בליעל. יהי רצון מלפני אב הרחמים שתעמוד לך זכות התורה, שכל־כך נפשך עורגת אליה ותצא משם בשלום”.

– “אמא, הלא הדיין והמוכתר שניהם הבטיחו לנו ש”יהרגו" את גרשון ואת עזיז אם יגעו בי לרעה".

– “בני, זה משום שאביך מבליג ומצדיק עלינו את הדין, ואני מתכנסת בקרן־זוית ומעוורת את עיני בדמעות; אמהות אחרות מתגודדות על פניהן וצובטות דדיהן ביללות ואלות וממטירות אש וגפרית על ראש מעניהם ושופכי־דמם ומעפרות בעפר את ארמוניהם הרמים, ואבותיהם מונעים מהוציא ספר תורה מהיכל ה', כדי שהקהל ישפוט, ויש שהתפילה נהפכת לתיפלה, חס וחלילה, כי בעלי זרוע מתכתשים עד שפוך־דם, ולבסוף נמלטים מבית־הכנסת, פרועים ומרופטים וזבי־דם, הריהם מבזבזים כל הונם ושלמונים לרשות”.

הוא קבע לי סדר יומי: – בבוקר, לפני רדתי מיצועי, נטלתי ידי וחפפתי ראשי בפושרין המוכנים לי ליד מזרוני המוצע על שטיח. התפללתי בעל פה “מודה אני” ו"אלהי נשמה", אבל לא היה קץ לאושרי, שמצאתי את המלים בסידור הנאה, הראיתים לאמא בהתלהבות, אם כי לא ידעה קרוא וכתוב: – “ראי אמא, מה שאבא לימד אותי – כתוב בסידור”.

– “טוב, בני, נפשי כפרת שפתותיך ההוגות בתורה ותפילה, טול ידיך וברך ‘המוציא’, אחר־כך תלמד”.

מקץ שלוש ארבע שעות ב"איג’י" השתעממתי והתגנבתי לרחוב להציץ מבעד לחומות חצרנו, או התגריתי באחותי אורה המבוגרת ממני בשנתים, אך אמא לא הסבה עיניה ממני אף לרגע – מיד הושיבתני ושהתה לידי רגעים מספר והצביעה על שני תעלולים שגילם כמוני והם מתגוללים בעפר ומורטים ושורטים איש את אחיו בחמת־זעם; באותה שעה הופיע אבא והפריד ביניהם, אך הם שבו ורגמו איש את אחיו בנאצות צורמות־אוזן.

“היכנס בני זהו הרחוב אשר מצית לענתו, הודו לה' שלא נפגעת בעיניך, או בפניך שייפגמו בצלקת לכל ימי חייך”.

– “אם כן, אמא, מתי אצא לרחוב?”

– “אם יעזור ה', אחרי סוכות, עוד כחודשיים, ואז תגדל יותר, ויהיה לאל ידך להתגונן, ויהיה לך גם שכל יותר להימלט מפני ילדים רעים”.

פעם ביקרונו אחיותי הנשואות, והן היו שקועות ברכילות לשון הרע כדרך נשים: מוכתר יש לו שני ילדים מגולנדום, אשתו של זפארולה־חן, קצין המשטרה, ולא נעלמו נאפופיה מעיני בעלה, אך בתקעו ללועו ממונם של ישראל כגשם נדבות – הוא נחנק, ומאידך גיסא הוא מאהבה של שרה בת המוכתר, שמשרכת דרכיה אתו וגם נתעברה ממנו, מקץ עשרים שנות נישואין עם בעלה העקר. וביני לביני – היו מודאגות על ילדיהן, שמי מהם משלשל, אחרי היגמלו מחלב, ומי מהם ממרר את החיים בסרבנותו ומי מהם חולני וצורח יומם ולילה ללא הפוגה.

וזאת הנשואה לא מכבר – בכתה תמרורים, בהתפשטה לאט הראתה את כל גופה שהשחים כליל מצביטות בעלה; אמא ניחמה אותה: – “זה מרוב אהבה, בתי. הוא ישבע ממך ויירגע”, אך האחיות המבוגרות חלקו על דעתה.

– “אמא, זאת מחלת נפש, העירי לו, כאמא, על שגעונו – אם לא יחדל.”

– “הצילו את אחותנו האומללה!”.

אותה שעה שתי אחיותי הנותרות שטרם הגיעו לפרקן היו תופרות בובות, וכשלא הצליחו לצור אותן כיאות, זרקון אשה בפני רעותה וחרפו הדדית: – זה חתנך! אורה אחותי המבוגרת ממני בשנתיים, לקחה אחת הבובות הרתחניות שפיה עקום ועיניה עקורות ואמרה לי: – זאת כלתך ואני זרקתיה בפניה, בכל כוחי. והיא יבבה כצרצר: אמא, אמא, תלי מרביץ לי! אמא היתה שקועה בשיחה ודחתה תלונתה בקצרה: – הרביצי לו גם את. – היא התאבקה אתי. נשאתני בידי ורגלי, כפקעת מוך, הטילתני אפרקדן, החזיקה בימינה את ראשי ושמאלה על פי, שלא אצרח לעזרה, רכבה עלי ודירבנה אותי: אה, אה.

אמא ניתרה ממקומה ודחפה אותה מעלי בכוח איתנים, בקללה: תמותי בנעוריך. הלא תחנקי אותו; וניערה את העפר מקווצותי, נשקתני ואמצתני אל לבה: –– “בני המסכן! אתה חלוש כל־כך – שאינך יכול לעמוד אפילו לפני הזבוב”.

 

פרק ה': הקלמר ואביזריו    🔗

משהגיע חודש אב – משך אבא ידו מכל מרכולת, הוא סיפק לתגרים כל צרכם עד אחרי חג־הסוכות, שאז יפליג שוב לש' להכין את הדרוש לחורף, וענייני כפריים מסר בידי שותפו מולא אלישע, – והוא היה מהלך שפוף, אבל מתבודד בלשכתו המוגפה בקריאת איוב, קינות והלכות ט' באב, אך אוכל מעט אחרי תענית וקינות ששברו חצי גופו בהתאבלו על חרבן בית חיינו. השכים בליל העשירי באב, הציע אפר וחידש קינותיו ושפיכת שיחו, לקיים: “קומי רוני בלילה”. אותם הימים היה משתהה בבית־הכנסת עד חצות־היום, ואחרי ארוחת־הצהרים, ישן שעתים־שלוש במרתף הקירור ומשכיבנו בחיקו. אחר־כך לימדני מקרא עד שעת־מנחה וקבע: “תלי, אינך זקוק עוד לאיג’י. כשתכנס לכותאב אחרי חג־הסוכות, אם ירצה השם, אז מולא אברהם ילמדך מקרא”.

– “אבא, איך אפשר לקרא מלים בלא לחבר אותיות ונקודות?” – והוא הדגים לי: ויקרא אל משה וידבר אליו מאוהל מועד לאמר. ניסיתי ולא עלה בידי, ומרוב יאוש התפרצתי בבכי ועיני הזילו דמעות.

– “למה תבכה, בני, אם יעזור השם תדע מקרא וגם ‘תפסיר’⁵ , ואם יזכנו השוכן בציון לעלות לארץ ולחונן עפר קודשה – תלמד שם גמרא מפי חכמי־ירושלים, זכותם תגן עלינו, אמן”. עידוד אבא ואיחוליו רעפו על לבי כרביבים עלי דשא, אך תשוקתי היתה רבה מאורך רוחו, נפשי תאבה היתה לדעת הכל על רגל אחת, משל כפוחז זה “המציג רגלו על שלב ראשון בארמון שראשו בשמים – והוא מתפקע מתשוקה לטייל על הגג”. כל מגמתי היתה לדעת לקרוא, בשכבי בלילות בחיק אבא – הסתכלתי בספרו הפתוח, והנה האותיות בלי נקודות, ואיני יכול לקרא אף מלה… בעוצמי את עיני – לא ראיתי לא אות ולא נקודה; גרשון ועזיז שפרצופם היה לצד העורף, שמחו לאידי, מחאו כפים, כרכרו מולי וגידפוני: “עם־הארץ, עם־הארץ” ולקחו להם את סידורי והלשינו עלי לפני המלמד שאני גנבתיו מהם.

אבא ליטף את גבי והעירני: “תלי, תלי, למה תבכה בתוך שינה”? נפעם מסיוטי־חלום מלמלתי: גנבו ממני את הסידור. – חלמת בני, לא גנבו, הנה הוא מונח על האיצטבה.

תוך כך הגיע חודש אלול ואבא לא היה לו בעולמו – אלא ‘קול, צום וממון’. משכים היה לסליחות לפני האשמורה השלישית וחוזר הביתה לשעת הצהריים ללמדני מקרא, צם כל חודש אלול ועשרת ימי־תשובה, חוץ משבתות וראש־השנה, וחילק את הימים הנוראים לחמשה חלקים בעניני צדקה ומסר לאמא חמשה צרורות ‘קרונים’ (מטבעות) שבהן כמניין עשר ספירות והתווה עליהם 1, 2, 3, 4, 5, והזהיר אותה: “למען ה' פקחי עיניך יפה־יפה שלא תחליפי את סדר חלוקתם, פן תפגמי חס וחלילה, בעשר ספירות; בצרור הראשון יש בו ‘קרונים’ כמנין כתר חכמה. השני כמנין בינה חסד. השלישי כמנין גבורה תפארת. הרביעי כמנין נצח הוד והחמישי כמנין יסוד ומלכות. ו’הקרונים' הם מטבעות כסף, שהוא ממידת הרחמים”.

באותו זמן הגיעה יתרת המשלוח האחרון של פרקמטיה שלפני־החורף ואבא הפנה אותו לשותפו מולא אלישע, שלא התענה – אלא בעשרת ימי־תשובה בלבד, אם כי היה ירא־שמים ולא חזר על כל הכפרים בחודש הרחמים והסליחות; באשר לסיגופים, חלק על אבא, בסומכו על מימרות חז"ל: הגוף הוא משכן השכינה ואין השכינה שורה על אדם מישראל – אלא מתוך שמחה, וראיה לדבר מאלישע הנביא, זכותו תגן עלינו אמן, שנאמר: “והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'”, אמנם הוא היה איתן בגופו, פניו צוהלים בכל עת ועיניו קורנות, כמו נזדמנה לידו זכייה ללא מצרים; הוא ברך ‘הטוב והמיטיב’ על אשר חוננו הבורא, ואשר מנע ממנו – היה נושא עיניו למרום ואומר: – “הודו לה': כסף רב אין לי, כי לא נולדתי במזל עושר, אני עובד רק בגופי, ומולא יצחק בממונו וגם בגופו, ואנו אוכלים את הפירות שווה בשווה”; אשתו לא ילדה לו גם מקץ ח"י שנות נשואיהם, והוא היה אומר: גם זה ברחמי־שמים, אולי ‘בלי פתחון פה’ נגזר על הילד להיות חרש־אילם ועיוור או מומים אחרים – מי יודע? – ולפיכך גם זו לטובה. וכאשר נשא אחרת עליה וזכתו בזבולון. באותה שנה – התעברה גם הראשונה וילדה לו בת והיה נושק את קצה אצבעו בדחילו ורחימו ומודה: – “חסדי־השם כי לא תמו, כי לא כלו רחמיו”. בקצרה, הוא היה כמילאת לאבן־חן לאבא שהיה רציני ונוגה והיה שגור בפיו: מיום שחרב בית־המקדש ערבה כל שמחה ממעוננו, שנאמר: גלה משוש הארץ, שבת משוש תופים, שאון עליזים, שבת משוש כינור, בשיר לא ישתו יין, ימר שיכר לשותיו. הוא כיבד את תורת אבא והיטה אוזן לביאוריו, כתלמיד לפני רבו, וכתום פרק בספר הזוהר הקדוש, או בספר נחל־קדומים, או אבן־עזרא ומפרשי־תורה אחרים, היה אומר: מולא יצחק, חבל על תורתך הקדושה שאובדת במאפליה זו.

הם אהבו איש את רעהו לבלי חוק והיתה ביניהם נאמנות הדדית, למשל: אם מולא אלישע קנה תפוח בכסף שותפי – נקפו לבו לאכלו כליל, ומחציתו הנותרת הביא לי: “תלי, תלי, הבאתי לך תפוח, ממש נופת־צופים, שמרוב מתיקות לא יכלתי לבולעו לבדי”.

יום או יומיים אחרי בוא יתרת המשלוח האחרון, הוא נכנס אלינו כמוצא מטמון, נשאני בשתי רגלי והניפני למעלה מקודקדו ודגדג את צוארי בשפמו ופלט: – התדע מה קנה אבא בשבילך ובשביל זבולון?

נדנדתי את ראשי לאות לאו; הוא נפנף את החפיסה הכבדה וגרה את סקרנותי: – נחש־נא מה בה?

לטשתי את עיני וכל אברי רתחו מסקרנות; אמא התערבה: – אל תמסמס את לב בני המסכן.

הוא פיתח את הצרור לאט לאט, כמו גנוז בו דבר יקר מבדולח, ושלף כקוסם הודי מתוך תיבת דיקט דקה כרכי־כסף, או מתכת דומה, מבהיקים שסינוורו את עיני בברקם והגילופים של כל המקומות הקדושים בארבע ארצות, גדולים ונאים שבעתים מאשר על סדורי שכבר הועם זהרם; הוא ערך אותם טורים טורים ואסר עלי לנגוע בהם בטרם ישלוף מהצרור כל הטמון בו, הוא שלף באיטיות רבה, כשחקן על הבמה, כרך אחר כרך וריפד בהם את השטיח; נפשי יצאה אליהן וניסיתי לנגוע באחד מהם, אך הוא נזף בי: – חכה, עוד יש ויש…

עתה הוא שלף צמד גלילי־קרטון ארוכים כקני־היד, ונפנף אל תוך עיני ממש: – “התדע מה אלה ולמה אלה?”

הרימותי כתפי דומם והוא הוסיף: – “אלה קלמרי־עץ נהדרים, מגולפים עליהם חיות ועופות שאין דומיהן בכל היקום, אחד לך והשני לזבולון; עתה תמנה לי כמה כרכים על השטיח ומה הם?”

– “שנים עשר: בראשית, שמות, ויקרא, במדבר, דברים – חמישה זוגיים ושני סדורים”.

הוא השתאה – “מתי הספקת למנותם ולדעת מה הם?”

– “כשהוצאתי אותם”.

הוא קם פתאום, ירק על אצבעו ומרח את שיני ושפתי: – “בן פורת יוסף, זבולון מבוגר ממך בחמש שנים וטרם יודע לקרוא נכון, אבל אביך, השם ישמרהו ויחייהו, הזמין את הספרים היקרים האלה שעולים הון תועפות, מירושלים עיר־הקודש, לפני ירחים רבים, כי אין למצוא כמותם בש'. בינתים לא שכח גם את זבולון”.

– אני מחיתי בשרוולי את פי ושפתי ונמלטתי מידו אל בית־הבישול ופלטתי בבכיינות: – “אמא אני אקיא, הוא מילא את פי ברוקו”…

– “שם השם עליך, בני, הוא עשה את זה כדי שלא תשלט בך עין־הרע”.

רקעתי ברגלי: “לא רוצה, לא רוצה; גם את השקיתיני ריר מטונף כזה, כשהייתי חולה, ושלשה ימים סרבתי על כל מאכל”.

אמא נדהמה מהטלת האשמה עליה ולא פצתה פה. תוך כדי כך בא מולא־אלישע בעקבותי: “מה ברחת, האם מצאת צפעוני, בלי פתחון פה בגלילי־הקרטון?”

אני נצמדתי אל רגלי אמא ולחשתי: “לא רוצה”.

אמא התנצלה בפני מולא אלישע: “הוא עייף… אבל אם הוא יראה את הקסת ואשר בה – יקפוץ עד לשמים ותפוג עייפותו, מחל נא לו, מולא אלישע, הרגשתו קשה עתה עליו”, אמרה אמא בקול תחנונים.

– “בתיה, את מפנקת אותו יותר מדי”. והוא סיים את מוסרו ויצא ב"שלום עליכם".

הקלמר ותוכנו היו פלאי־פלאים בעיני, ראשית־כל חיות ועופות אגדתיים על נרתיק הקלמר, ראשיהם כנפיהם וכרעיהם, מקורי העופות ומלתעות החיות, הסתבכו והסתכסכו מקצה אחד עד סופו, גררתי את גוף הקלמר – והנם למעלה מהשגתי: קסת כסף מלאה דיו ואינה דולפת אפילו רסיס – בהתהפכה כה וכה. אולר זעיר כזרת־תינוק ואבן משחזת כמידתו. כפית כסף זעירה כזנב עכבר קטן עם פיונת עקומה. מספריים מבהיקים כראי, גודלם כאצבע. שופין כמדת המספרים שקצהו מחודד כסכין ושלשה קולמוסין מחודדים־שסועים. הפכתים פעמים אין־ספור ולא שבעו עיני מראות ולא ידעתי מה תשמיש כל האביזרים המוזרים־הנהדרים האלה, כי טרם למדתי לכתב אות; זיעה בצבצה על מצחי עד שהצלחתי להשיב כל דבר למקומו ולהשיב את הקלמר לעטיפתו; עתה התעטפתי בטלית החדשה, דפדפתי בסידור ובחומשים וקראתי בקול רונן את מלותיהם המזהירות.

אותה שעה הדהדו באזני צעדי אבא, זרקתי את הטלית ורצתי לקראתו והקבלתי פניו ב’שלום עליכם' נלבב. התרפקתי עליו, גיפפתי את רגליו, ואימצתי את ימינו אל שפתותי שרחשו רכות: – “אבא’לה אבא’לה”.

הוא נשאני בהתאמצות רבה, בהיותו חלוש מצום, והרעיף על קווצותי נשיקות ותמה: – “מה היום מימים, תלי?”

– “סידור, חומשים, קלמר, טלית” – פלטתי בבהילות ומשכתיו אחריי:

– “בוא וראה אבא, הכל מירושלים, מירושלים”.

אמא יצאה מבית־הבישול, הקדימה ‘שלום עליכם’ לאבא ופנתה אלי:

– “הנח לו לאבא, בבתי, הוא צם וזקוק למנוחה”.

– “אמא אבל הוא עוד לא ראה אותם, הם באו עכשיו מירושלים”!

אבא חייך, נשקני עוד פעם והשתרך בעקבותי, אך אמא הזעימה עפעפיה והתריסה כלפי: – “תלי, אל תמשוך את אבא, הן הוא קנה אותם בשבילך וראה את הכל”.

“לא, אמא! הוא רק הזמין לפני זמן רב, כך אמר מולא־אלישע, ועכשיו שלחו לנו מירושלים”.

אבא נכנס עמי לאולם, הציץ בחומשים ובסידור, הרעיף נשיקות על הכותל המערבי ועל הקמרונות הקדושים שבארבע הארצות, החרותים על כרכיהם ואמר: – זה נכון שהזמנתים לפני ירחים רבים, אבל הקלמר הוא עבודת ש', והשארתיו אצל סוכן הספרים כדי לקבלם יחד.

הוא שילב אצבעו בכף ידי וירדנו למרתף לשינת־צהריים, אך כשאבא נרדם זחלתי חרש והתגנבתי לאולם כדי שאמא לא תרגיש בי; גזרתי במספרים החדשים עלה חלק מפנקסו של אבא, שלפתי קולמוס מקלמר, סלקתי את המגופה מקסת המלאה דיו ופתחתי חומש בראשית והחילותי לחקות את האותיות: ב' עלה לי בנקל: תו למעלה, תו למטה וקו מאונך מחבר ביניהם – הרי זה בית; בינתים תרך… שברתי את הקולמוס, טבלתי בדיו את ראשו המחודד של הקולמוס השני – והשאיר לי גוש שחור על הגליון, איך שהוא הצלחתי לכתוב ר' בקלות רבה, כפוף אצבע – הרי זה ריש, רק אלף לא עלה בידי למרות עמלי הרב, מלאתי את כל הדף תוים ושני יודים עליהם ותחתיהם, ושברתי עליהם את שני הקולמוסים הנותרים, והעליתי חרס בידי, אף אחת מהן לא דמתה לאלף של ‘בראשית’. נקטה נפשי וקרעתי את הגליון לגזרים והכנסתי את הקלמר לנרתיקו, בידים מרתחות וזיעה צורבת מבצבצת על מצחי ומסנוורת את עיני, שכחתי להגיף את הקסת וכשניסיתי להשיבו למקומו – פיך, נשפכה כל הדיו עלי ועל השטיח…

אמא נחפזה אלי כל עוד נפשה בה למשמע אנחותי, התגודדה בפניה וקרעה למראה כרכום פני והחורבן שבאולם, אך היא התאוששה מיד, חילצתני מכסותי שהשחירה כתשעה באב והוליכתני לבית־הרחצה ושפשפה את בשרי בסבון ובמים חמים עד שהוורדתי כיום היוולדי, והזדרזה לקפל את השטיח ולתוחבו בין חבילי שטיחים המיועדים למשלח לש. ולהוציא אחר, הדומה לו ולפרוש אותו באולם – קודם שיקיץ אבא, עתה מרקה את הקלמר והאביזרים שבו עד היות להם ברק כשהיו, נשקה את הספרים הקדושים אשר בזכותם התרחש להם נס ולא נחתמו אפילו בנטף קט.

היא עודנה בודקת את האגרטלים ואת מדפי הספרים, את הדרגש ואת המגדל, פן לוכלכו ברסיסי דיו – והנה עלה אבא מן המרתף והשתאה מאד בשינויים ולמראה פני אמא החיוורים־נובלים ועיניה השקועות בארובותיהן ולגלג: – “בתיה יקירתי, כנראה נתחלף לך ראש השנה בחג־הפסח”. – והיא ענתה בחיוך מאונס: – “נקיתי רק את האולם לכבוד הימים הנוראים”.

– “אבל אני מוצא שהחלפת גם את השטיח וגם את תלי הלבשת לבנים ללא רבב, הן יש לנו עוד כשבוע עד ראש־השנה”.

– “אמא לא אשמה” – התוודיתי בקול חנוק – “אבא! אני גרמתי לה צער כל כך הרבה”.

– “מה עשית?”

תניתי בדמעות את כשלוני בכתיבה והתקלה מעצבוני.

אבא מחה ריר אפי ועיני בממחטתי ונזף בי על בכיי.

“אני בוכה על שאינני יודע לכתוב”.

“טפשון” – אמר אבא – “מחר בעזרת ה' אלמדך לכתוב גם את האותיות האשוריות וגם האותיות של רש”י, עתה לך שטוף פניך ונמהר לתפילת־מנחה".

– “אבל בקולמוסים אלה איני יודע לכתוב, הם נשברים או פולטים כתמי־דיו”.

– “טוב, בני, אקנה לך עטי־פלדה וקסת, בין כה אינך צריך לקחת עמך לכותאב את הקלמר היקר הזה שאין כמותו לשום ילד, בזה משתמשים פקידי־רשות ומזכירי תגרים; הילדים ישחיתו לך אותו בן־רגע, ויש ביניהם גם חמדנים שלוקחים להם, כאשר ראית בחלום על הסידור שלך. הוא חש במפח־נפשי על שנבצר ממני להתהדר לפני חברי בעושר הרב, והוסיף מיד: – הלא הם שלך, קניתי לך כדי שתיהנה מהם, אם יעזור ה' כשתלמד לכתוב לאמא ולי אגרת יפה – אז יש לאל ידך לשמרם בכותאב מפני כל מזיק”.

 

פרק ו': הימים הנוראים    🔗

מה נכספה נפשי להשכים לסליחות עם אבא; לילה לילה שכבתי, נים ולא נים, ער לתנועותיו ומצפה בלב נפעם לשעה שהוא קם. יש וקרעתי עיני בחשכה שעה ארוכה שמא יתגנב חרש ולא ארגיש בו, אך מעשה שטן, נרדמתי כאבן דוממת ולא פקחתי עין אלא בשעה שזהרורי־החמה פיזזו על עפעפי.

אבא אהב להשכיבני בחיקו, אך בחודש אלול הציעה לי אמא מזרן וכסתות לחוד, פרשה עלי סדין קל ושרה עמי ‘שמע ישראל’ ‘בידך אפקיד רוחי’, נשקתני על לחיי ועל מצחי ושפתיה רחשו תפילות וברכות עד שחטפתני שינה; לפרקים שמעתי שלחשה לאבא: – “בני כל־כך עייף, קורא, או כותב כל היום – ואתה רוצה לגזול ממנו גם שנת־לילה”.

לפעמים לא נרדמתי מיד, ואז היא שרה לי חרש: “בני ילמד תורה, שכינה עליו שורה. בני יגדל חסיד, ממנו ירחק מסית, בני יזכה לראות ניסים ונפלאות של ‘אחישנה בעיתה’, הה, כבר מלאה מידה! בגלות עמך נמקים – בית מקדשך תקים; בני יהיה בנגאלים, בוני ציון והיכלים, בגלות לא יסתכן, שדי לו צינה ומגן”.

בערב ראש השנה מנעתני מקריאה וכתיבה ושידלה אותי לישון הרבה ובישרתני בפנים מצהילות: הלילה, ‘התרת נדרים’, כולנו נקום לסליחות, אם ירצשם.

לא ידעתי משמעות ‘התרת נדרים’, אך המלים צלצלו באזני כהתרחשות איזה פלא שלא ראתה כל עין, כמו שאחרי שנים מספר (עת שהורי, נשמתם עדן, כבר היו שוכני־עפר) הבטיחתני לאה אחותי הבכירה, שבצומי הראשון ביום הכפורים תצא מאפי יונת־זהב.

– “לא מאפו – סתרתה אחותי שושנה – אלא מגרונו”.

– “ומאין יצא לכם? אתם אף פעם לא הראיתם אותה לי”.

הם התבלבלו לשאלתי. לאה ענתה: “הייתי חלושה מתענית ונרדמתי באותה שעה”. ושושנה הוסיפה: – “אני אטמתי את פי בכפי כל שעת בין הערבים, אבל כשחשתי כאב בגרוני, מפרפורה של היונה – נבהלתי והסירותי כפי והיא עפה לה”.

כתום הסליחות, תפילת־שחרית והתרת־נדרים ובקשת מחילה וסליחה הדדית של הקהל הסחוט מדמעות ושבור לב, נתלווה אלינו מולא אלישע וביקש מחילת־אבא, אם הקניטו חס וחלילה, או פגע בו בשוגג, בין בכבודו, בין בממונו.

– “שגיאות מי יבין” – ענה אבא – “הכל מחול לכם”, והוא גם כן ביקש מחילת שותפו, והם איחלו איש לרעהו – שנת גאולה שלמה וקבוץ גלויותינו במהרה בימינו אמן.

אמא בקשה מחילת מולא אלישע שאינה מגישה שום כיבוד משום תענית של ערב ראש השנה.

בנטות־היום, התגלחנו ראשינו וטבלנו במקוה צוננת שעוברים בה מים חיים. אמא הלבישתני כפתן לבן ארוך עד הקרסולים שתפרה בעצם ידיה וחבשה לראשי כיפה לבנה שתיתורתה משולשת עליה, משול כמצנפת של אבא; והזדרזתי לתפילת־מעריב; בשובנו היה השולחן ערוך ועליו כל מיני פירות מתוקים, אבא קידש על היין והסיר קצה המפה מעל התפוח בלבד כדי שברכת ‘העץ’ לא יוציא את יתר הפירות, ואמר: “יהיה רצון שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה כדבש”. גיסי אחיותי וכל המסובין ענו אחריו מלה במלה וטבלו את התפוח בדבש, וכך כל פרי ופרי, אם ‘העץ’ או ‘אדמה’. וכתום הסעודה, לא עלה אבא על מיטתו אלא ישב ללמוד מסכת ראש־השנה.

למחרת השכמנו לבית־הכנסת שהיה מלא מפה אל פה. מרבית הקהל בבית־הכנסת היו עטורים לבן, טלית עוטפת ראשם ופניהם והם יוצקים לחשם ברתת ובכי מאימת יום־הדין, וכאשר קרא החזן בקול רם: – “מי יחיה ומי ימות” – יבבו נשים הרובצות בפתח בית־התפילה. נאקת הקהל עד התעטפות־הלב וגעיית התינוקות אשר החרו־החזיקו אחריהם, שברו אפילו לבות־אבן; לא ראיתי את פני אבא כל שעת־התפילה, אך שמעתי את גניחתו המרה ואת שפך שיחו עד תום התפילה.

אני התעטפתי בטליתי, התנדנדתי בכל גופי כמו אבא ודפדפתי את סידורי החדש ומלמלתי את המלים אשר ידעתי לקרוא, אך מדי העיפי עין על סביבי והנה גרשון ועזיז מצביעים עלי. הם התלקטו עם חבריהם וחלפו על פני בשרבוב־לשון וקריצת־עין כהולכים לתומם, הם ארבו לי בצאתי לפרקים לחצר אל אמא וחרזו לי: – “תלי היום מולא, ונשמתו עולה יחד עם סמך מ”ם – והוא יניף ידיו: לשאול יורידו – בום, ואחריו ייחתם: בתופת תיקבר – השד לו חבר, אביו – ימח שמו כלב בחיק אמו".

בתום התפילה התאוננתי לפני אבא על אשר קיללוני והתעללו בי.

– “קללת חינם לא תבוא” – הפיס אבא דעתי – “ואל תענה להם אף פעם, הם מתקנאים בך. אבותיהם אמנם ראשי־עם, אבל הם גם רשי־עם, ומחזרים בכל יום אחרי גומלי־חסדים, או מלווים על־מנת שלא לפרוע לעולם; היום ראש־השנה, בני, ואסור לקטרג על עם ה', החונן ונותן ימלא חסרון עמו”.

– “אבל, אבא, איך אפשר לסבול הכל ולהחריש בשעה שהם חורזים חרפות גם עליך וגם על אמא?!”

– "בני, אלה הם חתחתים בדרך־החיים ואתה עודך בראשית צעדיך, החיים משולים לספינה טרופה בלב ים, והמפליג בה חייב להרכין ראשו לקראת כל נחשול הקם עליו לבלעו; ברוך השם, אתה יודע כבר על־פה “קריאת שמע על המיטה”, שים לב אל אשר יוצא מפיך: “הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס והקניט אותי, וכולי, הרי זה כעין תרגיל־נפש, סגל לך מידה טובה זו לכל ימי חייך – ואז שום בן־בליעל לא יוציאך מכליך”.

מוסר אבא לא הניח את דעתי וסיפרתי הכל לאמא בביישנות בקול חנוק מדמעות, – היא קראה מיד לאחיותי להזמין את השכנות והטביעתני בשפע ורדים והדסים, מעדנים ושקדים, וכל הנשים הריעו יחדיו בצלצול עליז כבחתונה: גילי־לי־לי־לי.

נדהם ונבוך הסתכלתי בפני־אמא הקורנים מגיל – היא אמצתני אל לבה והציפה אותי בנשיקותיה. עדיין אני עומד בראש מורכן, ככלי מלא בושה וכלימה, ולשוני דבקה לחיכי: שושנה אחותי משכתני מחיק אמא: – הלא תחנקו מרוב פינוקים! – היא נשקתני ואמרה: “אל תתבייש, אחי, אמא נדרה כשתתבשר מפיך שילדים גסים חרפוה, תרעיף עליך פרחים כעל חתן”.

כתום ארוחת ראש־השנה נעצמו עיני מאליהן, מעייפות של תפילה שארכה עד נטות צללי־ערב, אך אבא פסק: – “אסור לישון ביום הדין, פן נשמתנו תעלה למרום ותחתום על גזר דיננו”. – הוא עיין ב’שולחן ערוך' בדיני ראש־השנה, פזמוני־תהילים של אותו יום והלך ל’תשליך' ותפילת־מנחה.

אותה שעה באו אחיותי וגיסי לביקור החג, ואמא לא היתה פנויה לטפל בי – ואני נרדמתי עד שקיעת־החמה כשאמא העירתני להילוות אל אבא לתפילת ערבית.

למחרת נתכבד אבא לקרוא בתורה, לתקוע בשופר ולהיות חזן־מוסף. אמנם הוא היה חלוש מן הצום של כל החודש ומחוסר־שינה, אבל התאושש ומילא את שלוש המשימות באימה ויראה וכוונת־הלב; ברדתו מן הבמה היה צרוד ועיניו עששות מבכי והקהל ברכו: ‘יישר כוח’, ‘שנה טובה’. והיו ביניהם יראי־שמים שהרכינו ראשם לנשק ימינו, אך אבא הזדקר בבת־ראש ומנעם: – “חס וחלילה מכבודכם!”

אני עליתי עמו על הבימה, התעטפתי בטליתי על פני שלא איפגש בעיניהם של עזיז וגרשון הרושפות לנגדי, דפדפתי בסידורי החדש ושיננתי, הלוך ושנן: “הריני מוחל וסולח”. השמש הביא לי שרפרף וסרהב בי לשבת, אך אני נדנדתי בראשי לאות מיאון.

ברדתי מן הבימה יחד עם אבא, כתום התפילה, מיהרו אלי כמנין מתפללים עם השמש ורוק פיהם בראשי אצבעותיהם להלעיטני, אך אני עטפתי פי בטליתי והסתרתי פני בין רגלי אבא וצעקתי: – “לא רוצה, לא רוצה!”

אבא הפיס דעתם: – “לא ישל עלה מאילן נגד רצון הבורא”, וברכם: – “שנה טובה, שנת פדות נפשנו וקיבוץ גלויותינו”, והם ירקו עלי מרחוק ושפתותיהם רוחשות: – “בן פורת יוסף, בן פורת עלי־עין…”

בערב יום הכיפורים העירתני אמא להשכים לסליחות, כבערב ראש־השנה, אבל הפעם הסליחות והתרת־נדרים היו בחגיגיות רבה וגם באימה ורתת שבעתיים, העינים זלגו דמעות. האנשים הלכו שפופים, כמו נשבר ערפם; פייסו איש את רעהו וביקשו מחילה וסליחה בקול שפל ותחנונים, כניצבים למשפט בפני בית־דין של מעלה, ואפילו יריבים שאתמול־שלשום ירדו איש לחיי אחיו בגלל תחרות, קנאה, או שנאת־חינם, מחלו איש לרעהו בכל לבם, ויצאו מבית־התפילה בפנים צוהלים, מטוהרים מכל טינה שבלב ומזוככים כמלאכי־השרת, כביכול, כאילו הטילו מעל גבם נטל טומאה של ימות־החול שכולו הבל הבלים.

לבקשת־אבא נלווה אלינו השוחט שבא לשחוט את הכפרות של כל המשפחה, ואבא נתן לו חמשה תרנגולים לבנים, כמנין בני־ביתו, חוץ משכרו ששילם ביד נדיבה; אמא ואחיותי כולן החלו מורטות את הנוצות ומכינות את הקרביים לארוחות מצווה של ערב יום הכפורים, כי כל המרבה בסעודות בערב יום הכפורים, כאילו התענה בתשיעי ועשירי.

אבא נטל ידיו, ברך ‘המוציא’, לגם כלשהו, נטל ‘מים אחרונים’ ואמר ברכת־המזון. כך חזר חלילה שבע פעמים, ומדי פעם הגישה לו אמא מטעמים חדשים, כבד, קורקבן, ירק צלוי ועוד. וכאשר יצא ידי חובת האכילה בערב יום־הכפורים, התגלחנו ראשינו, טבלנו במקוה של מים חיים והזדרזנו לבית־הכנסת לתפילת־מנחה ולמלקות: אבא כרע אפיים ארצה והדיין הלקהו על גבו בשוט עור, קלוע פי שבעה עם פיפים ואוזן לבית־יד העשויים לכך, בשננו יחד עם אבא: ‘הוא רחום יכפר עוון’. שלש פעמים בגימטריה טל, שנאמר בספר הושע: “אהיה כטל לישראל” נשק את ימין הדיין, לקח חופניים מטבעות־כסף, משום ש"כסף" הוא מ’מידת־הרחמים', שם את מחציתם בצלחת של ‘עזרה לדך’ ואת היתר – בצלחת של ‘מתן בסתר’. כבר נטו צללי־ערב ואבא הזדרז להציב על כנם את הנר של שעווה שגובהו כקומת־איש, אשר התיך בעזרת מולא אלישע מיד אחרי ראש־השנה; חלל בית־הכנסת היה מלא עשן וריח דונג, כי כל איש שידו השיגה הציב נר מול מושבו, והיו רברבנים שהגביהו את נרם כחמשה־ששה טפחים למעלה מהמידה. ואחרי הדלקת־הנרות הסיבונו לסעודה המפסקת.

אבא התעטף לבן מראשו ועד רגליו ופניו קרנו; הוא נשקני, הרחיף יד ימינו על קווצותי, וברכני: “ישימך ה' כאפרים וכמנשה”, אך מנעני להילוות אליו. “אני לא אשוב הביתה עד מחר, לאחר צאת הכוכבים”.

הקהל קבע מושבו בבית־הכנסת עוד שעה־שעתים לפני ‘כל נדרי’, ונשאר שם עד תום הנעילה, מעריב וברכת־הלבנה; היו שעמדו כל הזמן, אף בלי להיתמך על משענת כל־שהיא. מי שגבר עליו יצר התנומה – פרש מחצלת או טפיט שהביא עמו בחצר בית־הכנסת והתנמנם תנומה טרופה, שעה קצרה; פשוטי־עם זמרו פזמוני־תהילים בקולי־קולות כדי שלא תחטפם שינה, ויודעי־תורה למדו ‘כתר מלכות’ לרבי שלמה אבן גבירול ומסכת יומא.

בהישמע קריאות־השכווי ובנשוב צפריר מבשר־שחר ומדגדג נחירים עלו על הבימה בעלי קולות ערבים והנעימו לפי התור. “דודי ירד לגנו לרעות בגנים…”, “ידיד נפש, אב הרחמן…” “אל מסתתר בשפריר עליון…” – המתנמנמים שבחצר חלושי־מזג התאוששו מנעימות־הזימרה אשר הסתלסלה כשירת מרומים לקראת רחל אמנו, בהקבילה פני־השכינה. החסידים־הגיבורים, אשר ניצבו על רגליהם לילה ויום ללא שינה וללא מרגעה, פניהם נתכרכמו כתבן עבש ועיניהם בלטו מארובתן כגושי־דם, אבל התחזקו בנעילה וקולם הצרוד התרונן מסוף בית־הכנסת ועד סופו, ויצאו במחול בברכת־הלבנה, כאחרי ארוחה דשנה, נמנה עמם גם אבא אשר היה חלוש מטבעו, בפרט אחרי צומות של ארבעים ימי־רחמים. אחרי ארוחה קלה הוא קם לתקוע יתד לסוכה, לקיים את הפסוק: ‘ילכו מחיל אל חיל’. אבל מולא אלישע וגיסי שבאו לברך את ההורים: “תעניתכם ותשובתכם מקובלות”, סייעו בידו; מעתה והלאה כל מעייניו היו בקישוט הסוכה, והנה יומיים לפני החג, הופיע חג' חסן, מנהל השיירה, שהיה מעביר מרכולת של אבא לש. וחזרה, ועמו נערו שנשא על גבו את שבעת המינים שנשתבחה בהן ארץ־ישראל: אלומות חיטה ושעורה רעננות שטרם פג ליחן, פרכולים עם אשכולות־ענבים; ענפי תאנה, גרופית של זית עם גרגרי־זיתים מבהיקים כנוטפי־שמן. נער החמרים טיפס כחתול על הדקלים שהיו בגינתנו, אחז ביד אמונה בסנסינים ונסר תוך שעה קצרה חריות וכפות לסכך ולולבים לברכה; אתרוג, הדס וערבה היו לנו בגינתנו.

אבא כיתת רגליו בבוסתנים רחוקים לבקש מיני מגדים חדשים ונאים כדי לקיים את הפסוק: ‘זה אלי ואנווהו’ – פירות שלא ידענו שמותיהם וטעמם, העולים על שולחן חנים ושרי־מלוכה, וערך את הכל בטנא, בצל האילנות שבגינה, ופרס עליהם סדין רטוב וניגש לתלות את הדפנות לסוכה, אך יעקב ומנשה גיסי התנדבו להקים את הסוכה, באומרים: “אבא, כבודכם עשיתם כבר יותר מכפי כוחכם, אנא תנוחו על השרפרף ותורו לנו לעשות הכל כהלכה”.

הם תלו את השטיחים הנאים לדפנות ופיארו את הסוכה בשיראים ומטפחות ססגוניות וסככוה בכפות־תמרים ולולבים שאינם ראויים לברכה.

מנשה היתה לו נטייה לציור. הוא הסתכל במגן־דוד שעל כריכת סידורו וקלע מלולבים פסולים מגן־דוד גדול כמחצית הסכך ותלה בשש זויותיו רימונים צחים וורדים כלחי של נערה פורחת, גרופית של זית עם זיתים מבהיקים, אשכלות ענבים ובתווך – אשכול תמרים שחומים־כתומים נוטפי־דבש, כל הפירות המושכים את העין נעטפו בנייר־משי, ושאר המגדים ערוכים מסביב כמקיפים את המגן־דוד וריפדו את קרקעית הסוכה בשטיחים למלוא רוחבה ואורכה. ואחר שאל את אבא אם הכל נעשה כהלכה.

אבא נישק את גיסי, כשעיניו דומעות בלי־משים, וברכם: – “יישר כוחכם בני”. יעקב אמר: “אבא, הן הלילה כבודכם לא תישנו בסוכה, ובלילות־החג סכנה היא לישון לבדכם, כי אשתקד גנבו אצל הדיין והמוכתר ומולא ישמעאל השמש שלושה שטיחים, בהממם את הנרדמים באלות ונמלטו עם שללם. לכן מנשה ואני נישן בה יחד עמכם הלילה וכל לילות־החג”.

בערב החג התגלחנו ראשינו, טבלנו, ואבא כיסם מעט את פרע זקנו ולבש כפתן תכול כתכלת־הרקיע ארוך עד ארכובותיו, אזר אבנט לבן וחבש ‘תרמה’ רבת הוד, תחת כובע־לבד שחור שמונח על הראש כאלפס הפוך, אשר צוררי־ישראל אסרוהו על היהודים פן ידמו ל’מאמינים' ושלומי אמוני איסלם ילכו שולל ויענו על ‘סלאם עלייכום’, המיטמא בהבל פיהם, ‘עלייכום הסלאם וברכתו’.

אמא הלבישתני תלבושת חגיגית, הצמידה שפתותיה למצחי ולחיי והרעיפה נשיקות ודמעות על קווצותי, חבשתני כיפתי, שהיתה יפה יותר משל אבא, ושפתיה דובבו ברכות ואיחולים ושלחתני לבית־הכנסת, יחד עם אבא אשר שלב אצבעו בשלי.

בשובנו מתפילת־ערבית עמדתי פעור־פה ומעמעם עיני מנגוהות שמונת ‘הללות’ (פמוטות עם מגנאורים) שהדליקה אמא, כנראה לכבוד שמונת ימי־החג, היא תלתה אותן ארבע בארבע זוויות הסוכה, שתים על כסא אושפיזין עילאין: אברהם, יצחק ויעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד, והן הגיהו את האותיות והמלים באור־יקרות שקראתי אותן בפתח הסוכה, ושתים – על המגש הגדול של הנחושת המונח על גבי דלפק שהבהיק שבעתיים והוכפלו בו הנגוהות של ‘הללות’ עד להכהות עינים. והשולחן, שערוך עליו מכל טוב, מגרה היה את החיך.

אבא, ואורחינו מולא־אלישע וגיסי יעקב ומנשה והילדים, עמדו בפתח הסוכה (הנשים הכינו את הארוחות במטבח, או פטפטו להן חרש, כדרכן), עד שיתפלל אבא: “יהיה רצון…” בטרם היכנסו לסוכה; אחרי הקידוש הסיבונו לארוחת החג, איש איש ומשפחה משפחה על מקומם. אבא מילא כוס יין שניה באמצע הסעודה וברך את אורחינו: “בשמחתכם” ו"יהי רצון שתזכו לשבת בסוכה של לויתן", – והוסיף: כל החגים ומועדי ה' קשורים ליציאת מצרים כדי לעורר געגועי עם ישראל לירושלים עיר הקודש ויתן אל לבו שהוא בגלות. הבה נשפוך שיחנו לפני גואל ישראל שיחיש את גאולתנו, ככתוב: ‘בעתה אחישנה’. והנה אנו עומדים עתה בשנת חמשת אלפים שש מאות חמישים וארבע לבריאה, בגימטריה: הלא כבר זמן, שנת גאולתנו באה! גואל ישראל יחיש גאולתנו. – נשרו דמעותיו על המחזור הפתוח לפניו, אבל הוא מחה עיניו מיד, כי חג ה' היום, וכתוב “ושמחת בחגך”.

כתום סעודת החג הזדרז אבא לעבור על מסכת סוכה, כי תוך שמונת ימי־החג עליו להשלים את המסכת עם הפירושים של רבנו עובדיה מברטנורה ועיקר תוספת יום טוב ועוד, ולסיים פעמיים תהילים, בגימטריה כפר, ולגמור שנים מקרא ואחד תרגום מבראשית ברא עד לעיני כל ישראל ומקדמין ברא עד לעיני כל ישראל, שהם לפי דרשתו בגימטריה: כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר: “ועמך כולם צדיקים – לעולם ירשו ארץ”; מרמז שאפילו צדיקים בארצות הטומאה, חייבים לעלות לירושלים עיר הקודש ולקיים את הציווי “עלה רש”.

בליל הושענא רבא התעטף אבא לבנים כבליל־הכפורים וקרא את ‘וזאת הברכה’ ברטט ולב שבור וקרא: “וימת שם משה עבד ה” – עיניו זלגו דמעות והקהל געה בבכי, לא היה אדם שלא שפך לבו כמים משום שהגזרה כבר נחתמה והלילה יוצאים הפתקים: מי לחיים ומי למות. היו שהסתכלו בצילם לנגוהות הירח – אם לא חסר להם הראש, בר מינן: חסרון היד, או אחת האצבעות – אות כי התרגשו על שונאי־ישראל גזירות קשות, אבל חסרון הראש – כאילו מת ועבר ובטל מן העולם ושוב לא ישנו את הגזירה לא תשובה, לא תפילה ולא מעשים טובים. מי לנו גדול ממשה רבינו עליו השלום, שתפילותיו היו בוקעות שבעת רקיעי־שמים – ננעלו שערי־שמים לחמש מאות וחמש עשרה תפילותיו, בגימטריה ואתחנן, ומידת־הדין ענתה לו: רב לך!

 

פרק ז': הצפיה ל’תפסיר'    🔗

באסרו־חג לקחני אבא למעונו של מולא־אברהם המלמד, ובידו מתנת שנה חדשה: קנקן יין ישן שדעת הזקנים נוחה הימנו. חפיסת קליות שקדים ואלסרים וצרור כסף שכרו, לשנה הבאה עלינו לטובה, ואחרי “שלום עליכם” ושאילת שלומו ושלום ביתו הוסיף: כבוד מולא אברהם הנה תלי, ברוך ה', בריא ויבוא מחר לכותאב, אם ירצה ה', הוא איננו זקוק עוד ללמוד ‘איג’י’, כי הוא קורא כבר מקרא וגם יודע לכתוב אותיות אחדות, לכן רצוי מאוד לטפל בו במיוחד.

המלמד החריש רגע ארוך וענה: “כבוד מולא־יצחק, הן לא נעלם מכם שיש כחמישה מניינים תלמידים, כן ירבו, ועלי לאלף לכל כיתה לפי גילה ותפיסתה, ותינוקות בשנות תלי, השם ישמרהו ויחייהו, טרם מכירים את כ”ב האותיות, ולא יתכן לצרפו לקוראי־המקרא שהם כבר בני עשר ומעלה.

“חז”ל מינו עוזרים למלמד" – ענה אבא – “אנא, נקוב לי בשמות שני תלמידים הגונים שישגיחו עליו ואני אשלם להם משכורתם וכל חסרונם עלי – בתנאי שכבודו ישים עין עליהם שלא יעשו מלאכתם רמיה”.

לוי וישמעאל היו יתומים מאב ואם, השתהו בכותאב, כיון שלא היה להם לאן לפנות, ולא עלה בדעת איש לקחתם לעוזר משום שנתפסו פעם עם פיתות גנובות.

הם התמסרו לתפקידיהם כל עוד הייתי זקוק להם, והורי הלבישום והאכילום על שולחננו; הם לימדוני מקרא מהבוקר עד ארוחת־הצהרים, ובשעות הערב – כתיבת מכתבים.

תוך שלושה־ארבעה ירחים סיימתי ספר ויקרא עד הסוף ושלוש תפילות וברכת המזון ופתחתי בחומש בראשית, אך הם התרשלו, בראותם שאיני זז מהספר, אפילו בשעה שהמלמד שיחרר את הילדים לארוחת־צהרים, כי תאבה נפשי לסיים חומש בראשית עד חג הפסח.

לוי וישמעאל נסו להעסיקני בגולות, כפתורים, סביבונים, ומשחקים אחרים שהמלמד לא היה מרגיש בהם, אבל אני דחיתים לפרקים והתמדתי בקריאה: פעם שמעתי לחישותיהם: אנו מוכרחים להפריעו – אחרת הוא יעלה עלינו.

אותה שעה היה חופש צהריים ומיד רצתי אל אבא בבכי וחזרתי על טענתי שבע פעמים במלים מקוטעות ובקול חנוק מדמעות עד שהוא ירד לסוף דעתי, שהם מתנכלים להשביתני מתורה.

אבא לא גרע ממשכורתם ולא הרחיקם משולחננו ולא נזף בהם, אך הוא הפיס את דעתי: בני, יתומים אומללים הם, וחרדים – פן יושלכו לרחוב חסרי־כל כשהיו, בשעה שתיטיב ללמוד מהם, עתה ברוך ה' אינך זקוק להם: הקיץ תעבור על שמות, במדבר ודברים, ובשנה הבאה עלינו לטובה תעלה ל’תפסיר'.

לומדי ‘תפסיר’ היו בעיני בני־עלייה, מהם התקרבו לגיל המצוות, ומהם חיקו כבר את הבחורים, סלסלו בקווצותיהם, חידדו צפרניהם כנערות. ובני־האמידים התבשמו: הם לא התערבו עם תלמידי־מקרא לא במשחק ולא בדיבור, אם מי שהוא, תם, או מחליק לשון, הגיש להם שי מארוחתו, או מעט פרפרת, קליות וכדומה – חטפו ממנו ועברו על פניו בלגלוג קל; כמובן שגרשון בן הדיין ועזיז בן המוכתר נמנו עם בני־העלייה והשתהו בבית־הכנסת אחרי תום שחרית והסבו עם הדיין ולומדי חוק־לישראל בששת ימי השבוע, ונחל קדומים ונחל שורק בשבת, כעתודים להיות תלמידי־חכמים לדור הבא, ובכותאב ישבו בטור הראשון לימין המלמד ולשמאלו.

אותו יום בישר לי המלמד: אחרי החג, אם ירצה ה', אעלה אותך ל’תפסיר' – אם תביא לי שלושה מטרים בד לבן לקפטן".

בחופש־הצהרים רצתי אל אבא ופלטתי במהירות הבזק: – “המלמד הבטיחני להעלותני לתפסיר – אם אביא לו שלושה מטרים בד לבן לקפטן”.

“טוב” – ענה אבא – “אגמור עם האנשים ואוביל לו”.

“לא, רק עכשיו!” – רקעתי ברגלי, וכשפנה כה וכה חטפתי מספריים שעל שולחנו ונכנסתי למחסן הבדים וגזרתי שלושה מטרים כפולים ורצתי אל המלמד; אבא הרגיש וחש בעקבותי, אם כי לשכתו המתה מתגרים והשיגני בגרם המעלות, של מעון המלמד, אחז בידי הרועדת, המחזיקה בבד, והעלני אל המלמד, ואחרי “שלום עליכם” שאל: כבוד מולא־אברהם, המותר לגנוב, אפילו מאבא? – חס וחלילה, ענה המלמד, כתוב במשלי: גוזל אביו ואמו חבר הוא לאיש משחית. “הנה גניבת תלמידכם, יש לכבודכם להעלותו ל’תפסיר' בעזרת ה' וזה יספיק לשני קפנטים, כיון שהוא גזר יארדים כפולים, והמתנה אינה חוזרת, הקב”ה וכבודכם תמחלו לי כי עבר בני על ‘לא תגנוב’ מתשוקת־התורה" – וכאשר סיים דבריו, מחה דמעותי שזלגו ללא הרף ושארכובותי נוקשות מבושה ועונשה, ואף את אצבעותי הקרות־מרטטות ואמר: “בוא נלך הביתה, בני, אני מוחל לך, כי מועקת־הלב והכלימה כפרו עוונך, אבל לא תשנה על מעללים מבישים כאלה כדי שלא תינחם, אני אמלא כל משאלותיך הנכונות – כל עוד אהיה בחיים, אך אזור קצת סבלנות”, ובהגיעו הביתה – נשקני במצחי ואמר: – לך אכול והירגע מעט.

שנתי נדדה כל הלילה, גם מאשר עבר עלי ביום וגם מן הצפוי לי אחרי החג, אוף! וכמה זמן עלי לחכות עד אחרי החג והאיך אחזיק מעמד בחברת גרשון ועזיז?! תוך כדי כך צללתי באוקיינוס ושני אויבי אלה הציקו לי, מי חבט בעורפי ומי חבל את רגלי. בעודני מתלבט תחת ידם ומשתנק – מצאתי את גופי לפתע טס בחלל, מגביה עוף, או מרחף על פני־הארץ, מתפרקד, או פורש ארובות־ידי כשוחה בים, נלפת כה וכה בחלל כאוות־נפשי – והנה השיגוני גרשון ועזיז – נבהלתי פן ירטשוני וצעקתי פעמיים שלוש:

– “אלהא דרבי מאיר בעל הנס, ענני והצילני”. אך ניטל הד קולי – נפעמתי שטוף זיעה ושפתי מרחשות תפילה.

אבא ליטפני כדרכו ושפתיו דובבו: – שם ה' עליך, בני, אל תיבהל, חלמת, קרא: שמע ישראל ויושב בסתר עליון.

עודני נים ולא נים נמצאתי בכותאב והמלמד בחן את התלמידים ב’תפסיר' ו’זכור את בוראיך בימי בחורותיך', קפץ עזיז בראש וקרא: “צריך לזכור את הבחורות”, וגרשון הוסיף: “לזכור את הבורא ואת הבחורות”. המלמד נתן בהם עינים רושפות והיתל בהם: “שניכם עתידים להיות ראשי־מתיבתא דרקיעא”.

הללו פרשו לגלוג המלמד לטובתם, פרצו מכותאב צוהלים ורוקעים בפרסותיהם כעגלים המזנקים מן הרפת לקראת עטינים שופעי־חלב מבהיקים של אמותיהם הגועות לקראתם.

לוי ענה בקול מרטט בחששו פן שכח את ביאור המלמד: “בימי בחורותיך – בנעוריך”, וישמעאל הוסיף: “כך ביאר לנו המלמד”, ואני עומד בפינה כגולם מנודה מבלי הבין אף מלה משיחותיהם ומפחד פחד־מות שמא ישאלני המלמד – נפעמתי מבוהל והזדקרתי על יצועי וקרעתי עיני באפלה ועודני רואה בהקיץ כבחלום.

אבא קם, אימצני אל לבו, תופף על בטני ואמר: – עתה חצות הלילה, בני, למה אינך ישן, הכואבת לך הבטן?

ממחרת היום קמתי בלב נוקף מן הצפוי לי בכותאב, אחרי החג; אמא נשקה לי במצחי ותוך כדי־כך בדקה חומי ולחשה לאבא: – “פני תלי רעים, אולי לא נשלחנו לכותאב היום”.

– “חס וחלילה, אמא!” – קראתי, – “אני עולה ל’תפסיר' אחרי־החג ועלי לסיים את החומש”.

אותו יום האזנתי בהקשבה רבה ובחרדה ל’תפסיר' הפרק האחרון של קוהלת, מבלי הבין אף שמץ מביאורי־המלמד. הייתי מדוכא כל היום ורפו ידי מקרוא מקרא, ובלילה חלמתי שהנני חוצב בהר בצפרני אשר נמקו ואצבעותי מעוכות וזבות דם וטרם חצבתי אפילו כדי שיעור אבקה לעינים. בהזדקרי על משכבי התייפחתי מרה מכאב, כי אצבעותי היו מפוכרות תחת ראשי.

הורי חרדו לקריאותי, בדקו דופקי וחקרוני על מכאובי. הסתכלתי באצבעותי הבריאות ועניתי בקול חנוק מדמעה: – לא כואב לי שום דבר.

– “אם כן מה לך, בני, שנודדת שנתך זה שני לילות?”

– לא יודע, לא יודע".

– “אבל מאור עיני, הן מעיק לך מה שהוא, חושב אתה על דבר־מה, ואין ילד מעלים דבר מהוריו”.

– “קשה לי ללמוד ‘תפסיר’” – פלטתי בבכי – “לעולם לא אלמד ‘תפסיר’. זה כמו לפענח סודות, או לפתור חידות”.

אבא אמר: – “תלי חביבי, אספר לך משלים מחכימים שמתוכם תלמד הלכות חיים”.

חז"ל אמרו: היום אתה לומד אלף בית, מחר: גימל דלת, ומחרתיים: שין תו, עד שאתה זוכה ומסיים את התורה כולה. כך בענייני ממונות: פרוטה לפרוטה מצטרפת עד למאה; האגדה מספרת שרבי עקיבא בהיותו בן ארבעים היה עומד על פי הבאר בלוד וראה שטיפות־המים הקטנות שטיפטף הדלי שיחקו את האבנים, אז נשא את עיניו למרום ושפך את שיחו בדמעות: רבון העולמים, האם לבי קשה מצור ואבן? ונכנס לבית־המדרש והתחיל ללמוד אלף־בית יחד עם בנו, עד שזכה להיות אחד התנאים הגדולים והיו לו עשרים וארבעה אלף תלמידים; ואתה יקירי משול אתה כמטפס על ההר שעודו ניצב בזוטו של גיא – ועיניו כלות שתתנוסס קומתו על שן סלע – וזה לא ניתן בחטף אלא צריך לטפס בלי־הרף, צעד אחרי צעד, ימים ולילות, לפרקים גם בעמל וזיעה עד שיתרוו כיסופי נפשו; עליך לדעת שטרם מלאו לך שבע שנים והנך, ברוך השם, עולה ל’תפסיר' כבני שתים־עשרה, לבי סמוך ובטוח שבעוד שנתים־ושלוש תדע ‘תפסיר’ כמלמד בעצמו, אך סבלנות ועבודה, בני, וסוף הכבוד לבוא.

לקחי אבא רעפו על לבי כטל תחייה; בימים שקדתי על למודי ושמתי לבי לדברי המלמד שביאר את הפסוקים הקשים של קהלת, וקלטתי שמץ מהם, כגון: “שומרי־הבית הם הידים, ואנשי־החיל הם הרגלים, והטוחנות – הן השינים, והרואות הן העינים”. אבל בלילות נדדה שנתי מסיוטי חלומות ועשתונות על אודות מקומי בכותאב, בין לומדי תפסיר: אם המלמד יושיב אותי על יד גרשון ועזיז – הם יציקו לי כאשר יש לאל ידם, ואם מולם – יסיחו דעתי מלימוד התפסיר בקריצות־עין, שרבובי־לשון והעוויות משונות. ותוך כדי־כך צלצלו באזני חרוזיהם: “אתה לא בן תפסיר, חייך רק תחסיר, תחי בדכאון ותמות בשאון. חרגול אתה קטן – והסתך השטן להתנפח כנאד, לקלס וראש מנוד, הנך עוד דרדקי, עד כלות עיניך תחכה”… פקחתי עיני בחלחלה – הנה חיברתי חרוזיהם בחלום.

 

פרק ח': בלבלובו נכרת אילן    🔗

חלפו הימים והלילות שארכו כנצח־נצחים והופיע שמשו של היום המקווה, אחרי אסרו־חג של סוכות; אבא לקח שרפרף בימינו ושילב אצבעו השמאלית בימנית שלי ונתלווה אלי לכותאב והושיבני מול המלמד, כדי שעיני תהיינה פקוחות אל פיו ואל הספר הפתוח לפני – ולא יפריעוני עוד טורי־התלמידים מימיני ומשמאלי, שעתה הם כמעט מאחורי גבי; המלמד סבר וקיבל תוכניתו של אבא וברכו: “ברוך טעמך”. עתה פנה אבא בקול מרטט אל התלמידים, ביחוד אל עזיז וגרשון: “ילדים יקרים, אתם באים לכותאב ללמוד תורה וחכמה, ותגדלו בעזרת ה', ותהיו בעלי־תריסין, בדור הבא, ועל כמותכם נאמר “תלמידי־חכמים מרבים שלום בעולם”. קבלו־נא את תלי בחברתכם, כאחיכם הקטן, הוא אינו יהיר ומתרברב – אלא מתבודד כאשר חינכונו הורתו ואני נטענו בו תשוקה בתורה בעודו באיבו; בטרם מלאו לו שנתיים ידע על־פה קריאת שמע על המיטה; והטפנו לו בכל עת מצוא לא להתרועע עם ילדים שפגיעתם רעה. הלא יודעים אתם כי הוא בן יחיד לנו אחרי ארבע בנות – על כן הקפדנו על חינוכו, כי כאדם כעץ השדה, כאשר מטפחים את האילן, מגזמים אותו, מסמיכים אותו וקובעים את רום צמרתו. כך גם הילד. על כן אבקש מכם שלא תציקו לו ולא תעליבוהו על נוהגיו שהם כיוצאי־דופן בעיניכם, ואם יתקדם בלימודיו – יהיה גם זה לטובתכם. חז”ל אמרו: “קנאת סופרים תרבה חכמה”. גם אתם תשקדו ביתר שאת ותעלו עליו בעזרת ה'.

הוא ניסה להוסיף עוד, אך קולו נחנק בגרונו. גנח, ועל לחייו הבהיקו שני אגלי דמע ונבלעו בזקנו שזורקו בו נימי־כסף, הוא מחה עיניו מיד, הצמיד שפתותיו המלבינות־רוחשות אל מצחי וברכני: “ישימך אלהים כאפרים וכמנשה”, וקד כלפי המלמד והתלמידים ב"שלום עליכם" ויצא שפוף ומדוכא מדאגה – פן כל מוסרו ותחנוניו כלפי התלמידים אינם מלא עורבא פרח והם יוסיפו למרר את חיי בקנאתם.

דמעות אלה שנעלמו מעיני רוב התלמידים, נחרתו על לוח לבי כמכוות־אש ולא יימחו לעולם. אפילו כיום הזה, כשהנני כבר בערוב יומי, זולגות עיני לזכרן ומנדדות את שנתי בלילות. מעולם לא ראיתי שאבא יבכה במעמד הבריות, חוץ מימים נוראים ותשעה באב, שהיה מתעטף בטליתו וממיס את לבו בדמעות־סתר, או בהשכימו לתיקון־חצות, כשהציע אפר וקונן על חורבן בית־המקדש.

אותה שעה נכמרו רחמי על אבא טוב שלי ועיני זלגו דמעות. נפשי יצאה לאמץ ראשו אל לבי ולהרוות פיאותיו האפרפרות ואת זקנו דמעות ונשיקות; החזקתי ציציותי בידי ונדרתי: אני נשבע בכן, ציציות קדושות, שאשקוד על התפסיר בכל רמ"ח אברי, כדי לשמח את אבא. שיננתי בלילה על משכבי את אשר למדתי ביום, עד שנחרתו הדברים עמוק בלבי. ידעתי מן הנסיון שאם אני זוכר גירסותי אתמול – אז הנן כמונחות בקופסה.

בשנה ההיא למדנו ‘תפסיר’ של חומש בראשית וחוק לישראל, עיני המלמד רשפו בעת שיעורו, ואני שתיתי בצמא את דבריו, משתאה על חריפותו וזכרונו, ממש ‘צנא מלא ספרי’, ולא פציתי פה לשאול, כי גם את אשר לא הבינותי, היו בעיני דברי־אלוהים חיים! אך בשנה השניה העזתי לשאול בשעה שביאר לנו את תפסיר הפסוק. למשל: הרי הקב"ה מתווכח עם ישראל, אז למה כתוב בלשון נקבה: ‘בסאסאה בשלחה תריבנה’? ועוד: הלא משה רבנו כתב את התורה – אם כן למה כתוב: “ויאמר ה' אל משה – בעת שצריך להיות: ‘וידבר ה’ אלי'”?

בכל יום היינו לומדים תפסיר של מזמורים אחדים בתהילים, וברובם התקשיתי להבין ושאלתי: “אם דוד המלך חיבר את ספר תהילים – למה מדברים שלשה ארבעה גופים במזמור אחד למשל: ‘יושב בסתר עליון’ – גוף שני – נעלם. אמר לה' מחסי – גוף ראשון. ‘כי הוא יצילך מפח יקוש’ – גוף שני, ‘כי בי חשק ואפלטהו’ – גוף ראשון – עליון”. המלמד עיין ברש"י, מצודות, מדרש רבה ועוד, וענה לי על שאלות אחדות שמצא במקורות שונים: – “התורה נבראה אלפיים שנה לפני בריאת העולם, שנאמר בספר משלי: ‘ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום’ – ויומו של הקב”ה הוא אלף שנה ומשה רבינו שכתב את התורה בסיני, לא שינה אפילו כקוצו של יוד מכפי שנמסר לו בסיני". אשר ליתר השאלות – הוא דחני בקש, או בביאורים שלא הניחו את דעתי. נפשי חתרה להבין את התורה על בורייה.

אבא היה עסוק כל כך בפרקמטיה שלא היה פנוי לשום דבר, הוא נסע לש'. וטרם הספיק לספק את ההזמנות⁶ הראשונות – נערמו לפניו הזמנות חדשות. הוא שהה בבית רק שבת אחת ושוב הרחיק לנסוע. רדיפה חפוזה היתה זאת, משול היה כנר שהולך לדעוך ומגדיל את נגוהותיו פי שבעה, כי הוא לא האריך ימים כאשר יסופר להלן. בכל זאת הוא הקדיש לי שעות ספורות בשבת ועל ספקותי וקושיותי ענה: בני, שבעים פנים לתורה ואנו נבין אותה לפי שורש נשמתנו; שלמה המלך עליו השלום, החכם מכל אדם, התוודה: ‘אמרתי אחכמה – והיא רחוקה ממני’, וחז"ל הזהירונו: ‘במופלא ממך אל תדרוש’.

בשנה השלישית הלאיתי את המלמד בקושיותי – והוא בא אל אבא, בפרוס חג הפסח ואמר: – מולא־יצחק, תלי, בן פורת יוסף, יודע כל מה שאני יודע והוא מפריע את התלמידים שיושבים פעורי־פה מבלי לרדת לסוף דעתו – על כן עצתי היא לכבודכם שתשלחנו לש'. וילמד אצל הדיין מולא רחמים, שהוא תלמיד חכם גדול ולמד גמרא מפי חכמי בבל.

זה היה יומיים שלושה לפני החג; הגנבים חתרו בקיר המחסן שלנו ושדדו את הכל: יורת טריאק, חבילות שלחין, שטיחים ובדים, כל אשר מצאו שם, הם העבירו בחשאי את כל השלל אל מחוץ לישוב, השכנים אשר הרגישו בתנועה בחצות הלילה – נרגנו: "מולא יצחק חושש מעין־הרע – על כן שולח את כינעתו לש' בלילה.

הגנבים לא הסתפקו בכל השלל הרב וחמדו את השטיח היקר שאבא שוכב עליו וסחבוהו מתחתיו, אבא היה עיף מאד מעמל היום ונרדם, אך איבד את חושיו מחבטה ולא שבה אליו הכרתו אלא אחרי שעה ארוכה וטיפולה של אמא, אך פתאום תקפתו צמרמורת עזה וגופו יקד כיקוד אש. בליל־הסדר הוא ניסה להסב בראש השלחן בעידודיו של מולא אלישע ואמא וחתנינו, אך כוחותיו כלו וכמעט התעטפה נפשו עליו, וסדרו לו מין מיטת הסבה והוא שכב יותר משהיסב.

הדיין אשר למד מזקנתו למשש דופק, קבע: מולא יצחק אתה בריא, ברוך השם, אך תשתה ארבעה ימים לסירוגין ‘פולוס’ ו’תרנג’בי'⁷ ותחלים עד מהרה, בעזרת ה' ותהיה חזן־מוסף של שמיני של פסח בבית־הכנסת. אך עם פעולת⁸ השיקום נחלש אבא כל־כך שהתפרקד דום.

באסרו חג התחזק וקם, נשען אל הכסת וביקש עט ונייר וכתב צוואה: – “הנני ממלא את ידך, דבורה, רעייתי הטובה, שתמכרי, בעזרת מולא־אלישע, את כל המרכולת ותפרעי את חובותי הרשומים בפנקסי. והכינותי נדוניה לחנה ואורה, לכל אחת מהן שלש מאות טוּמן, עדיים ותכשיטי־כלות, כאשר נתנו ללאה ושושנה, והיא טמונה בארגז בזווית הימנית של בית־הגנזים, כשנים־שלושה טפחים מתחת לקרקע, ושם גם חמש מאות טומן ותריסר דינרי־זהב בשבילך, ויתר הוני, ביתנו וכל אשר לנו אני מוריש לבננו נפתלי יחידנו, ואת תהיי אפוטרופסית עליו עד שיתבגר וכלכלתך עליו, מתוך ירושתו, כל ימי חייך”.

הוא חתם על הצוואה בעצם ידו ובחותמו ומסרה לאמא שנשקה את ידו והתמוגגה בדמעות. הוא הפיס את דעתה מתוך בכי ואנקה: אל תבכי, אומללה, הטובים אנו ממשה רבינו עליו השלום שהתחנן חמש מאות וחמש עשרה פעם בגימטריה ‘ואתחנן’ ונענה ממידת־הדין: “רב לך”. המקום ינחמך בתוך אבלי־ציון וירושלים, הן עודני חי וכל עוד נשמת ה' באפי – יש תקוה.

הוא התעייף מאד מכתיבת הצוואה ומבכי וביקש מאמא ליישר את הכר למראשותיו ועצם את עיניו כמתנמנם.

לפתע הופיע מולא־אלישע בפנים צוהלים ועיניו קורנות ובישר לאמא כי הסתירו מאבא עניין הגניבה – פן יסתכן בהיוודע לו שנתפסה כל הגניבה בבור בערבה, כאשר שתים־עשרה פרסאות הרחק מכל ישוב וכעת שומרת עליה פלוגת־שוטרים ובעוד שעות מספר ישיבוה לנו בראש תזמורת, כשיירת־חוגגים לקרבלה.

אמא יצאה עמי לגזוזטרה כדי לא להעיר את אבא, מחתה עיניה העששות מבכי ושאלה: – כיצד התרחש נס שכזה!

מולא־אלישע ניחם את אמא: – אם יעזור ה', יתרחש גם נס שני ומולא־יצחק יחלים חיש ויברך עם הגומל: “ברוך מחזיר אבידה לבעליה”. הוא גמע גמיעות קטנות את התה המהביל והמתוק והמשיך: השכמתי למעון־המושל בטרם יסור למשרדו, עמוס תחת אדרתי⁹ אחד השטיחים הנאים של קאשאן, רך כקטיפה ססגונית, שלא יסולא בפז, והתאוננתי לפניו שלא די ששללו הגנבים את הכל, אבל בגלל שטיח לא כל־כך חשוב התאכזרו למולא יצחק וגרמו לו נזקי־גוף קשים והוא חולה מאד וזקוק לרחמי־שמים.

הוא גמע את הטיפה האחרונה של התה הריחני והמשיך: – המושל התהלך כה וכה, כוסס שפמו בחמת־זעם, ואמר לי: "לך לשלום ופרוס בשמי בשלום מולא איסחאק ובשר לו שהיום אינשאלה תוחזר לכם אבידתכם בשלימות. בינתים אמא הביאה קליון, מולא־אלישע שאף את הקיטור של טומבאק־אספאהן ונשף סלילים סלילים בהרגשת עונג והמשיך: “סבורני שידוע לך שיש שלוש־ארבע סיעות פריצים, והמושל נמנה עם זו היריבה לגנבים שלנו ובהיוודע לו שנפלה בחלק יריביו לוגמה דשנה זו – יצא מכליו ופקד בחמת־זעם על ריעיו־פקודיו: – חבים אתם¹⁰ לשלוף מלועם את כל שללם עוד היום, ללא הותיר להם שריד ופליט”. וחברי־גנבים אלה, כל אחד יודע מה מתבשל בקדירה של יריבו.

אותה שעה גנח אבא, ואמא מיהרה להיכנס ומולא־אלישע הלך בעקבותיה, הציץ על הצוואה שאבא כותב על פרטי־נכסיו, ואמר: "מחילה, מולא־יצחק, השכחת אזהרת יעקב אבינו לבניו: למה תתראו? בעזרת ה' אתה תחלים, ולמה תעלה שמך על כל פה, אמונת יוסף הצדיק שהיתה בינינו עד כה – היא שבועת אמונים לנו לעד.

אבא זרק בזעף את העט והנייר ואמר: אני מוסר הכל בידך כרצונך – באמונת יוסף הצדיק כאשר אמרת, אך צוואתי היחידה לך: “גדל את נפתלי בתורה”.

בסיימו את דבריו זלגו עיניו דמעות, בהרגישו שזה היה שקלא־וטריא אחרון שלו בצלילות הדעת עם שותפו. היטה ראשו ועצם עיניו שעה־ארוכה, פניו נתכרכמו, כמו ניטלה ממנו רוח־חיים; אמא התגודדה בפניה, מרטה דדיה ונשכה שפתה עד זוב דם, אבל מולא־אלישע הוציאה אל הגזוזטרה ונזף בה: את הורגת את תלי ואת בנותיך בטרם תבוא רעה, חס וחלילה!

אמא מחתה עיניה, נכנסה שוב, ואנו בעקבותיה; אבא פקח עיניו העששות־מלפלפות ושאל בקול גרוני וניחר: – “איה נפתלי”? הוא ליטף את קווצותי והטה ראשי אל פניו והצמיד אל מצחי את שפתיו המצטננות־החיוורות ולחש לי ברכת־כהנים. כמעט שלא נשמע קולו. אחר־כך החזיק בימיני ביד רפויה מאד ורמז לאמא לתת לו¹¹ את ידה. הוא נשק אצבעותיה אחת אחת ושפתיו רחשו: – א–ני מ–ב-קש מ–מך מחי–לה וס–לי–חה, היו ש–לום: מלמול שפתיו לא הובן יותר – הוא סקר כה וכה על הגינה ועל הבית אשר כל־כך עמל עליהם, ואמר ברור: – “תקוות ארוכות וחיים קצרים”.

אמא לא הבליגה, הרוותה אצבעותיו ופניו דמעות ונשיקות ואני ואחיותי המדוכאות אשר התכנסו בירכתי־החדר געינו מרה והבית היה לחרדת־אלוהים. לאה וכנום, נשות מולא־אלישע, נזפו בנו: אתם ילדים, מה עסקכם כאן, צאו החוצה.

אנחנו לא זזנו. אמא נשקתני ואמרה: – נפשי כפרתך, בני, לך לשחק מעט, לילד אסור לבכות, פן כל ימי־חייו לא יטעם שמחת־חיים. בואי אורה, קחי את תלי אל הגינה.

אורה משכתני שלא ברצוני, לבי לא נתנני לנטוש את אמא להתמוגג בדמעותיה, כי כל נטף שנשר מעיניה נקף את לבי כחרב, נפשי ערגה לראותה צוהלת, צחוק עליז ירחף על שפתותיה הורדיות, שעכשיו הלבינו ויבשו כחרס: היא לא טעמה מאומה זה יומיים, אך בבוקר של אותו יום משכתי ידי מאכילה, אם כי הייתי רעב כזאב ופי רר לריח החביתה ויתר הירקות וחרצתי: אם תאכלי עמי – גם אני אוכל, ואם לא – אצום עד שאמות.

“שתוק, טיפש!” גערה בי. אבל אני התפרקדתי ברפיון, מתפתל מן הרעב, שהתחתך בבטני כסכינים.

“טוב, קום טפשון, אל תתפנק יותר, אני כבר אוכלת סם־המות”.

כתום הארוחה יצאתי לגינה בלוית אורה אחותי. הגינה פרחה: ורדים, צפורנים, קאלות, חבצלות. לבלבו כל מיני פרחים שאבא הביא בשנה האחרונה מש', וטרם ידענו שמותיהם, מהם פקעים מהם ניצנים הפותחים פיוניות ססגוניות, כתינוקות שרק עתה יצאו מרחם אמם, מהם פרחים מרהיבי עין ומפיצים ריחותיהם לחלל העולם; האילנות ירקרקים ועלוותיהם בהירים־מבריקים כמשוחים בשמן, הארזים והלבנים זקפו אמיריהם המיתמרים מעלה־מעלה, המזדקרים על בהונותיהם להציץ על הבריאה החוגגת; ציפורי־חן התחרו בציוציהן ושירתן; הדור, נאה זיו העולם! כמו התכנסו שמים וארץ, שמי־תכלת נפרסו על־הכל כחופת־כלולות לחוג את חג הפסח. נחירינו רחבו לניחוחי־הדרים.

אורה לקחה מלוא חופנה ניצני עץ־הדר וזרקה עלי ואמרה: – עכשיו אתה דומה לחתן. הבה נשחק בחתן־וכלה.

– “זה אסור” – אמרתי לה – “בין אח ואחות”.

– “בוא נלקוט כל מיני פרחים ונקלעם לזר גדול וניתן לאבא להריח – והוא יירפא מיד”.

תוך כדי כך שאלתני: – כשתגדל ותרצה להתחתן – את מי אתה אוהב?

לחשתי לה באוזנה: את בתיה.

– "בתיה בת מולא אלישע! פיה קטן ושפתיה כתקות השני החופפות על שניים ספירים. חטמה זעיר כמו חטבוהו במפסלת, ולחיה צחה־ורדרדת כתפוח ריחני. רגליה חטובות, לבנות וחלקות, הרואה אותן אינו יכול להסיר עיניו מהן. אצבעות ידיה ארוכות ועדינות כמו נוצרו רק לנשיקה ולא להדיח כלים בבית־הבישול; שמעתי מאמא ש’כרתו טבורה על שמך', שהיא בת־זוג שלך. גרשון בן־הדיין ועזיז בן המוכתר נפשם יוצאת אליה וכנום אמה נושאת נפשה להתקשר עם המשפחות ההן. אבל מולא אלישע משל עליה: “השועל קנא בגמל ונתאוה להיות גדול כמותו. קשר זנבו בזה של הנכסף וישב על עכוזו והלה גימא הרים ובקעות, עד שלא נשאר מרחבו רק עוקץ הזנב”. ואורה הוסיפה:

“היא נפלאה, יפה, טובת־לב מאין־כמוה. אני מברכת אותך. מזל טוב!”

אותה שעה הופיעה שושנה אחותי, אמא שלחתה: לכי הזהירי את תלי ואורה שלא יכניסו ידיהם בחורים וסדקים ששם יש נחשים. ובראותה שאנחנו מתלחשים הפצירה בנו להגיד לה על מה התלחשנו. ענינו לה: זה סוד.

– “אני אישבע שלא אגלה!” – ענתה היא כנערה מפונקת, אם כי כבר מלאו לה י"ד שנים והיא נשואה כבר שתי שנים וכרסה בין שיניה. אך הפסיקוני יללות אמא, לאה וכנום, נשות מולא־יצחק, אשר הוציאוה מן הבית והחזיקוה בכל כוחן, שלא תתחבט באדמה ולא תתגודד בפניה השותתים דם.

רצינו להיכנס אל אבא, אך סגרו בפנינו את הדלת, ומיד נתמלאה חצרנו המון רב וגומלי חסד של אמת ואלמנות סופדות הקיפו את אמא, מורטות דדיהן עפר על ראשן וסוטרות על פניהן: – וי וי לן, בלבלובו נכרת האילן, בילע ה' ולא חמל, כרשעתנו לנו גמל. נזר ראשינו נפל, רום גאוננו שפל. יתומים ואלמנות בכו, אין מסייע עוד – וי וי לן, בלבלובו נכרת האילן".

 

פרק ט': “הלך החבל אחר הדלי”    🔗

אלמנותה של אמא העמיקה את יתמותי שבעתיים. היא לא חדלה לקונן ולבכות מעלות השחר עד צאת הכוכבים. היא היתה משכימה לקיטונו של אבא, נושקת ספריו, טליתו ותפיליו ומריחה בהם כבשמים ובוכה ללא הפוגה עד יבש מקור דמעותיה. ועם צאת החמה, היתה יוצאת לגינה, נושאת עיניה אל הפרחים שכמשו, אל האילנות שהרכינו אמירים עולפים, – היא נשכה שפתיה שטרם הגלידו, מחתה את הדם השחור שהן שותתו עתה וקוננה: האילנות מתאבלים על מטפחם הטוב שאיננו, להזרים להם מים, לעדרם, להסמיכם ולגזמם.

הזדקרתי על משכבי לקול יללתה. ישבתי לרגליה וגעיתי עמה, גם אחיותי באו אחת אחת; היא – אימצתנו אל לבה וקוננה: – יתומי, סיפדו עמי לאבא שלכם שהלך מעמנו בטרם הגיע לגיל כוח; הו, אתה הלכת ולא הדרכת אותי איך אמשיך בדד את דרכי באופל, וי לי, אני אשתגע, כי את יקירי לא אמצא עוד, לעד איננו!

כנום ולאה נבהלו לזעקותינו והתרו באמא: – דבורה, את שופכת דמי בניך. ראי, אין טיפת דם בפני תלי, ייכמרו נא רחמיך עליו, בן יחיד, אשר ה' חננך בחסדו הגדול לנחמה, ואת גורמת, חס וחלילה, שהוא יחלה, גם בנותיך המסכנות זקוקות לרחמים, ראי פני כולן מכורכּמים, בבוקר הן מעלעות דמעותיהן תחת כוס תה.

הן הזדרזו ושפתו לנו הקומקום והביאו לנו כעכים וגלוסקאות משלהן ודיברו על לבנו לסעוד. אבל אמא סירבה לטעום באמתלה שהיא צמה תענית־חלום. ואני אמרתי לאחיותי: לא נלגום מאום גם אנחנו, אם אמא לא תאכל.

היא התריעה נגדי, נכנסה פנימה ונעלה בעדה את הדלת.

אני גהרתי על הארץ ליד הדלת והתייפחתי: אמא אמא.

אותה שעה שב מולא־אלישע מן הכפרים ונשותיו תינו באזניו: דבורה קובעת נפשה בצום ובסיגופים. בנותיה מתמוגגות באבלן ויגונן עליה ותלי ימות אתה, כי נפשו קשורה בנפשה, אחרי שנתייתם מאביו, והוא ממאן לאכול – והנהו מתגלגל בעפר כנשוך נחש, ואמו אינה פותחת לו הדלת.

בצאת מולא־אלישע מאת אמא בישר לי: אקחך עמי לכפרים. אמא שמעה הצעתו בלב מורתח ודמעות שליש; היא שהתה בכפר, בחיי־אבא, לשם ריפוי עיניה אצל רופא מומחה, וראתה מה מפרכת ורבת סכנות היא יגיעתם של עוזרי תגרים בכפר: הם חייבים להשכים בבוקר, שעה או יותר לפני הזריחה, להביא מים בכדים מן הנהר, להוביל את האתונות להשקותן שם, לבלול להן מספוא, תבן עם סובין, לנקות להן שעורים, כל אלה בטרם יצאו לחזר על הפתחים, עמוסי חבילות של ארבעים־חמישים קילו בדים וסידקית, עד שקיעת־החמה; ובלילה לרוץ למכולת לקנות לחם, או משהו אחר, לארוחה; ולא־אחת שבו שניהם לוי וישמעאל שותתי־דם, כי ‘קלאקוהא’ (שקצים) ארבו להם ושמו קוצים תחת זנבות האתונות, יידו בהם אבנים ורדפום עד פתח מלונם. והם שבים מהכפר הביתה רק פעם בחודש או בשלושה שבועות, כינים¹² ופרעושים אוכלים בשרם, כי אינם פנויים להתרחץ ואין להם מקום. דירתם היא ביקתת לבנים, קרקעיתה מטוייחת והיא משמשת גם אורווה לאתונות.

אמי אמצתני אל לבה והרעיפה על ראשי דמעות ונשיקות וספדה: יתומי, איככה אפקירך לעמל כה מפרך, בעוד חלב־אם טופח על שפתותיך, והאיך אחשיך אור חייך בהתמוגגך בדמעות על ידי.

נפשי נקלעה בין התשוקה לחידושים: נדודים בכפרים – על אף תיאורי־זוועות של אמא – שלא היה מנוס מהן, אלא רק לדחותן לזמן־מה, כי סוף־סוף הן יהיה עלי למלא מקום אבא ז"ל, ולשים עין על נכסיו וללמוד דרכי המסחר, וגם ניחמתי את נפשי: הן לוי וישמעאל מחוייבים למלא תפקידיהם כאשר עד כה. אני אתלווה למולא־אלישע ולא יהיה לי כל פגע מ’קלאקואה'. אך מאידך גיסא, לבי נקפני לזנוח את אמא הדוויה ואבלה אשר הצער לחם חוקה ומשקיה דמעות, פן בהתרחקי ממנה – לא אראנה עוד בחיים, כמו את אבא ז"ל, כי געגועים ודמעות הפכוה לגל של עצמות. היא לא התענינה עוד בעזובה שבבית, באחיות שתלבושתן מזוהמת־מרופטת. ורק לעתות־מצוא התרפקה עלי, ליטפה את תלתלי־ראשי שהפכו לקילקי, כיון שלא התרחצנו מאז ניפטר אבא ז"ל, וקוננה עלי: יתומי האומלל…

היא היתה אדישה לתחנוני אחיותי ובכייתן, אבל התרכך לבה לבכיי – והיתה פוטרת את צומה הנמשך יום יום ללא פוגה, ובלילות שותה כוס מים צוננים ופרוסת פת חרבה. כאשר הוכיחוה כנום ולאה: את טורפת נפשך בכפך – היא ענתה להן: הוא נרקב בקבר ואני אמלא כרסי במעדנים?

סקרנותי גברה על דאגותי לאמא ונתלוויתי למולא־אלישע: לא ריפו את לבי זעקתה, תחנוניה ובכייתה של אמא וקריאתה אחרי על הגג, אשר היה סמוך לחומת מושבנו: חזור בך בני, כי בהירתם צוארך בעול – לא תשתחרר עוד לעולם.

הרכיבה על האתון, אחורי־גבו של מולא־אלישע ואחיזה באזורו, הרבו את בטחוני כל כך, ששכחתי את קיומה של אמא; בפעם ראשונה נתגלו לעיני שדמות־קמה רחבות־ידים ושבלי־חיטה שהרוח מסערתן ומכה בהן גלים, עד למרגלות ההרים הכחולים, שדות תירס שאין להם סוף. טורי־בארות לאורך כל הדרך שמימיהן גואים ועולים עד הגיעם על פני־האדמה כנחל שוקק להרוות כרים ירוקים ובוסתני־חמדה, עדרי־צאן לאין מספר הרועים בשלף, הרועים השאננים הנשענים בצל ארז עתיק רב פארות, ומחללים להנאתם.

אך נגלינו לעיניהם – הניחו את חלילם, שלפו את הקלע מילקוטם וקראו אחרינו: ג’ודים, ג’ודים! ¹³ מולא־אלישע הזהירני: – החזק באבנטי יפה יפה ואל תפנה אחורנית. וזרז את האתון המאולפת וקלת־רגלים והיא חשה בסכנה ונשאה רגליה כסוס מרוץ – ואבני־קלע שורקות סביבנו כצרעות, ופתאום תך, תך, תך, נפגעתי בגבי שלוש פעמים.

היתה זאת לענת הגלות הראשונה שמרירותה חלחלה בדמי כארס ולא פגה עוד לעולם. אולי אותה שעה נקבעה דעתי, מתחת לסף ההכרה, לעזוב את הכל ולעלות ירושלימה.

בלילה השתרעתי עייף ויגע, בפתח מלוננו על טפיט מרופט ולמראשותי כרית מזוהמה שאניצי מוך הזדקרו ממנה ודקרוני באשר אילפת. הרהורים פרועים הסתכסכו במוחי ושנתי נדדה: מתי יגיע קץ־הפלאות של הגלות והאיך יגיע? הן אני עודני ילד, בן עשר בלבד, וכל נכסי־אבא ז"ל בידי מולא־אלישע, איך אוכל להוציאם ממנו – בעת שנפשי יוצאת לבתיה בתו ועלי לכשכש בזנבי ככלב נכנע לכל מוצא פיו, ודברי ומעשי יהיו שקולים מתוך בינה יתירה וסבלנות אין קץ להפיק רצון ממנו – להפלותני לטובה מעזיז וגרשון.

עשתונות חסרות־שחר נשתזרו הלאה: מה יהיה על אמא – אם תמאן להלוות אלי בגלל לאה ושושנה הנשואות, שבעליהן לא יזוזו מכאן – אלא בתנאי שאחלק עמם ירושתי חלק כחלק, ואולי עד הזמן הרחוק ההוא תנשאינה גם יתר אחיותי, ומה יהיה על ביתנו ועל המיטלטלים, ביחוד כלי הפסח, צלחת בדולח, או אגרטל גביש, כפות־כסף וצלחות־זכוכית אשר אמא מרוותן דמעות ונשיקות ושפתיה רוחשות: – הללו דומים לו, יופים – יופיו, וזכותם – זוך לבו, ושלימות תבניתם זו תבונתו, ושקיפותם – צלילות שכלו.

מולא אלישע הרגיש באנחותי שאני מתהפך ללא מרגעה ושאלני: האם פצעיך כה מכאיבים שאינך יכול להירדם? – “לא”, עניתי.

הוא הוסיף: – אני יודע שההורים הטובים שלך טיפחוך – כבן יחיד ופתאום נפלת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, כי לא לעולם חוסן. החיים אינם דרך סלולה, סבור הייתי לשלחך לש' ללמד אצל הדיין מולא־רחמים, כהצעת מולא־אברהם המלמד ולקיים צוואת אביך, מנוחתו־עדן, שהיא קדושה לי כמצות התורה, כביכול, אך למראה אמך שנשברה כליל מאסונה הנורא – היתה זאת אכזריות לנתקך ממנה לזמן רב. גם כאן בכפר לא אחזיקך יותר משבוע, מדי ערב שבת נשוב הביתה – אולי בגללך תינחם. בינתיים תלמד דרכי משא־ומתן עם הכפריים והם יכירוך ויוקירוך כבן “מולא־איסחאק המרחם” שהיה כה אהוד עליהם בנאמנותו ויושרו והם ציפו לו בכליון עינים שבועות וחדשים, כי המנוח לא היה מתפנה לסור אליהם אלא ימים ספורים בשנה. בהפליגו לש', כל שלושה ארבעה ירחים, לספק את הזמנות הרוכלים. הרביתי לדבר ואתה זקוק למנוחה ושינה. הוצא מלבך מחשבות ויגונות והיה שקוד להסכין עם הגורל ובטח בה' שיטיב אחריתך מראשיתך. שנן קריאת־שמע על המיטה עד שתחטפך שינה.

אותו שבוע לא הרגשתי נטל העמל ועינויי־נפש של הגלות. לוי וישמעאל היו לי חברים טובים, כש’קלאקואה' היו מיידים בנו אבנים – השיבונו להם כגמולם, והם חששו להתקרב אלינו, אפילו רבו ממני פי שבעה והתלוננו עליהם באזני המוכתר חג’י בכטיארי שהיה שותה לשכרה ומתידד עם מולא־אלישע שסיפק לו סובא כאוות נפשו והוא התרה בהורי־הילדים ופעם סגר באורוותו של ראשי־קור את אחד הנערים הפרועים לשמצה ליממה שלמה, בלי מים ובלי אוכל. נער זה כיון לשעת לכתנו אל הנהר בבוקר ובערב ואסף לעזרתו מופקרים כמותו והם ארבו לנו מארבעת העברים. אבל שבוע או עשור אחרי מאסרו באורווה היה הלום מהתעללות הזימה של עלי האורוון, וחבריו הפרועים פחדו מן העונש הצפוי להם ושוב לא הציקו לי בלכתי אל הנהר ובשובי.

עלי האורוון חלק לו מלחמו והשקהו סובא של אדונו תחת מים – להטריף דעתו עליו ושאלו: מדוע אינך מרפא את עיניך? – ובדה: – גם עיני היו טרוטות כשלך לפני שנתים ודרביש אללה ריפא אותי בדרך מופלאה.

אחרי שמילא את תאוותו הנתעבה בנער פעמיים ושלוש, התפרקד כמת מדומה עד שהסוסים צהלו ושעטו משהגיע שעת ארוחתם זה כבר, ואשתו של בכטיארי התדפקה על הדלת בצעקה: – החי אתה, עלי או מת?

עלי פיהק, פתח והקדים לה: – בוקר טוב – ובדה: – אמש כאבה בטני ולא יכולתי להירדם עד קריאת השכוי.

היא סקרה בחשד את קמטי־פניו הנעווים, וקראה: מה עשית לאסיר? הנה הוא מוטל שם. שחרר אותו! ושפתיה רחשו כלפי האורוון: בן בליעל!

הנער התנמנם רק שעה קלה בתחילת הלילה בהשפעת הכוהל, אבל התלבט כל הלילה, טחוריו שתתו דם, וראשו עליו כנטל בל יינשא. ובשובו הביתה נכלם, בראש מורד ועיניו הטרוטות עששות מחוסר־שינה הקדימתו אמו בקללות: – לו מת בנעוריך הייתי מאושרת. כמה פעמים יסרתיך: הנח להם ליהודונים אלה. אמנם עינוי יהודי – מצוה, כיון שהם לא האמינו במוחמד כנביא־אללה ונלחמו בו, אך מה ליהודונים אלה וליהודי־חייבר! מה לך שאתה משכים ומעריב עם חבר פרחחים ויוצא לסקול אותם באבנים? עתה איך אשא פני נגד המרננים אחריך ששכבת לילה שלם עם עלי האורוון, הידוע כשטוף זימה?

היא בלעה רוקה, המו מעיה עליו למראה פניו הנפולים ושתיקתו כאבן, שלא כדרכו, והוסיפה לשאול:

– “האם לא ביקרו אצלך חג’י בכטיארי או אשתו?”

– “הוא לא, אבל אשתו באה בשעה מאוחרת בבוקר ושיחררתני”.

– “הוא שיכור כלוט כל ימי חייו וידיד היהודים, בוודאי הוא בהאי בסתר, אבל בגלל עושרו והשכלתו נתמנה למוכתר עלינו”.

מולא־אלישע נפשו רגזה על לוי וישמעאל שעשו בעצלתים והטילו איש על רעהו את התפקיד הדורש מאמץ, ובלכתם להשקות את האתונות בחרו שניהם בזו קלת־הרגלים ששועטת לשריקת אבני־קלע להימלט מהן כל עוד נפשה בה, בעוד השניה זוקפת אזניה הארוכות אחורנית ונתקעת תחתיה, כאילו תמיהה: בשל מה מגיעות לי חבטות אלה? אני עטפתי את עורפי וגבי בשמיכת־לבד ורכבתי עליה, בתנאי שהם יהיו אחרי. אותה מחלוקת היתה גם על כדי־המים שמידתם לא היתה שוה. כל איש מהם בחר בקטנים.

מלוננו היה מזוהם מזבל האתונות שנערם על הרצפה במשך שנים. בדים מכווצים ומוטלים בירכתים כמלחים. סידקית וכל מיני מרכולת מעורבבים ונשחתים. – “חברה” – אמרתי – “הבה נכבד את הרצפה”. – “מה תכבד? – אמרו הם – האתונות שוב תזהמנה אותה בפרסותיהן בצאתן בבוקר ובהיכנסן בערב”.

“אף־על־פי־כן” – אמרתי – “כשהרצפה תהיה מגורדת ונקיה נוכל לנקות בקלות את מקום פרסותיהן” – ומיד ניגשתי לקרצף את הדומן הדבוק לקרקע, והם לא יכלו לשבת בחיבוק ידים, אבל התרעמו עלי: “אתה רוצה להרגנו בעבודה”. – “חס וחלילה” – אמרתי – "כשיראה מולא־אלישע את הנקיון והסדר יאירו עיניו ויוסיף לכם על משכורתכם (אותו יום עשה מולא־אלישע בערכאות עם נושה של אבא ז"ל שנסה לגבות שנית שטר שכבר נפרע). ותוך כדי כך החילותי לקרצף את הקרקע במגרדת, והם עזרו לי שלא ברצונם לסלק את הדומן. אחר־כך קיפלנו את הבדים על קמטיהם הנכונים וערכתים לראווה על אחד השטיחים, ואת הסידקית ערכנו על מדפי־הכותל, כל מין עם מינו.

כל הזריזות והשקידה לנקיון וסדר היה להוותי, כי בשובנו הביתה פיטר מולא־אלשע את שניהם ומכר את האתון הקהה, בנמקו: אני עתה יחידי ועלי להצטמצם כרוכל רגיל ודיינו בשנינו.

אמא שכבה על ערש דווי ולא יכלה לקום עוד, רק הניפה זרועותיה לקראתי ושפתיה רחשו: – נפשי כפרתך, בני, והצמידה פני לפניה הצפודות־לחות והסתכלה בי בעיניה הדועכות, ואני געיתי: – אמא אמא – ודמעותי התמזגו בדמעותיה.

אחיותי התמוגגו בבכי חרישי, כל אחת בפינה אחרת, כמנודות – כדי לא להכאיב את לב אמא השבור.

לבי נקפני לעזוב את אמא, פן יקרנה כמו את אבא ז"ל ולא אראנה עוד, אך מולא־אלישע הזהירני: אתה מסכן את נפשך בהיותך על ידה, בלי יעלה בידך לשנות את רוע הגזירה, אם “בלי פתחון פה” כבר נחתמה, אבל הבה נקוה שה' יתברך יקום מכסא דין וישב על כסא רחמים וייכמרו רחמיו על היתומים שנפלה עטרת ראשם, ואביהם הצדיק נלקח מהם בטרם הגיעו לשנות בינה, בעוד הוא מלא ליח – וישלח לה את רפאל המלאך. תשועת השם כהרף עין.

בשבוע השני – היא ישבה ושפתיה הכרכומיות הופשלו בחיוך של שכיב־מרע וניסתה לקום לקראתי, אבל האחיות מנעוה בבהלה: – אמא, אמא, את כה חלשה! – ואני מיהרתי אליה ונצמדתי בשפתי אל לחייה הצפודות כגלד ואין בהם נטף דם, ואיחלתי לה בריאות שלמה והוספתי: לא כן, אמא, את מרגישה יותר טוב?

“כביום האחרון של אביך” – היא פלטה, ומיד נשכה את שפתיה והוסיפה: ברוך השם, נפשי כפרתך, בבת־עיני, אל תדאג לי, אבא ואמא לא לעולם יחיו, לך תהיה בעזרת השם רעיה נאמנה שהיא טובה מאמא, היא בת זוגך מן השמים, מיום היוולדה, אבל עליך לאזור סבלנות, אפילו לפרקים לחרוק שן מכאבי גוף ונפש מפני אביה, ולהחריש, שהוא בעל שתי תכונות סותרות: טוב לב וגומל חסד לישרים בעיניו, וערבים לנפשו דברי חנופה, אבל קפדן וקשה כצור הוא לחולק על דרכיו, והוא גם חד־עין כעיט ומכיר לב־האדם בפרצופו – על כן שקוד־נא להפיק ממנו רצון, כי הוא יקפיד על כל מידותיך לעצב דמותך בצביונו – כדי שתיאות להיות חתנו ובעלה של בתיה, בתו היחידה.

“די אמא, עייפת כבר – חרדו האחיות אליה – הרגעי קצת”.

– “אני לא אדבר יותר, אלה הם מלותי האחרונות – היא הסתכלה בי בעיניה הדועכות והוסיפה: – אורו עיניי, חרות על לוח לבך את מוסרי זה, כי הוא ינחך מישרים אל משא נפשך”.

היא עצמה עיניה שעה ארוכה, כאילו נרדמה, אחר־כך דמדמה, שפתיה הרחישו, אך לא נשמע קולה. פתאום התחלחלה וזעקה, אם כי קולה היה כציוץ ציפורים: “מי זאת הקורסת על ארכובותי כנטל עופרת?” –

מקץ שעה קלה שוב דמדמה: אמא סורקת שערותי וקולעתן לצמות, ואבי תלי ניצב למראשותי ומאיץ בי: “דבורה, מהרי ובואי בעקבותי!”

שעה ארוכה שכבה דומם וכנטות צללי־ערב דובבו שפתיה: – ש–מ-ע יש–ר-אל… והתמתחה על משכבה. כנום ולאה הוציאוני מן הבית ויצאו גם הן וסגרו את הדלת חרש.

 

פרק י'    🔗

כבר יבש מקור דמעותינו כאשר לווינו את אמא. האחיות הילכו מורכנות־ראש, עיניהן מושפלות ארצה ופניהן הנאות נתכערו מרוב התגודדות. קולן היה צרוד ויבבתן כנאקת חיה פצועה. עם כל זאת קינאתי בלאה ושושנה, אחיותי הנשואות, שנתמכו בידי בעליהן, כי כתום ימי־האבל הריהן שבות למעונן, ליגונן וששונן ולשעשועים עם תינוקותיהן. חגיהן חג ושבתותיהן שבת. נרות־שבת יאירו לא רק את משכנן אלא גם את עיניהן ואת לבן. בעליהן ישובו מבתי־הכנסת בפנים מצהילות וב"שבת שלום" לבבי; יאמרו: “שלום עליכם מלאכי־שרת”… ו"אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה" בפנותם בעינים קורנות אל נוות ביתם. אחר־כך יאמרו: “אתקינו סעודתא” ויקדשו על היין ויותירו שליש כוס ברכה בשבילן ושולחנן ערוך.

ואנא נבוא אנו, שלושה יתומים רכים המשולים לאפרוחים שמתה אמם בטרם צמחו כנפיהם; קיטון של אבא שלם, ספריו מונחים על המדפים, כאשר ערכם בעצם ידו. תפיליו מונחים בתיק במקומם. הטלית חסרה כי עטפוהו בה וטמנוה בעפר יחד עמו. הכל מונח במקומו. אותו הדבר בחדר המיטות, רק ההורים אינם. כל חמשת האולמים שוממים ואפלים.

תוך כדי הרהורים נוגים ומטריפי־דעת אלה העירו לי לומר קדיש, כי כבר סיים הדיין את הספדו על אבא: “חבל על האי שופרא דבלי בארעא”.

בצאתנו מן הישוב בא משב־סתו רך, ליטף את לחיי ומחה מעליהן את הדמעות וכמו לחש באזני: “בן אדם, שא עיניך והסתכל: מה אפסיים מאוויי־אנוש לעומת הבריאה”. אותה שעה נטתה השמש ימה; מפלשי־עננים שבעבר הים התלקחו תחילה לארגמן, מקץ זמן־מה האפירו, מעט־מעט השחירו כליל ונמחו כליל – זה סמל חיי אדם בילדותו.