א    🔗

יהושוע בחל ב’כותאב'. תוכחות המלמד ושבט אביו מולא משה היו כמטר על אבני חלמיש, הוא ליקק את פצעיו ושינן לו חרש את חרוזי אביו: “חסד – הפסד, חסד – הפסד. יש מעות – יש כבוד, אין מעות – בית הכבוד”, אם כי לא ירד לעומקם.

באותו זמן מת השח והיהודים נטשו את מרכולתם בכפרי־הנכרים ונמלטו על נפשם והיו מתחננים לפני מולא־משה התגר, שבית מסחרו היה בטוח בלב ה’מלה': “אנא, גמול חסד לטפינו מזי־הכפן ונפרע לך, בעזרת השם, בתודה רבה, אך יפתחו הדרכים” – והוא היה מתהלך אנא ואנא, בהתרוקן ביתו מטרדנים, נפשו קנוטה עליו וחורז את חרוזיו שנעשו תורת־חיים לבנו.

הבן עבד בחנות כנער משרת, וראה זה פלא – סחר־מכר החיו את נפשו והתקנא בשמעיה מזכירם שכותב על הנייר ויודע בדיוק את הקופה ואת כמות המטרים שנמכרו, או נותרו, בלי לנגוע בהם כלל.

“אב־בא” – היה מתחנחן – “אני רוצה לדעת כמו שמעיה, יושב על השטיח ולא עושה כלום־כלום ויודע הכל!”

“עפר בראשך!” – טפח מולא־משה על ראש בנו – “זה לומדים ב’כותאב', ואתה, נשמתך טבועה במצולות גיהנום”.

יהושוע התגנב בלילות אל שמעיה שגר בחצרם וביקש שילמדו את חכמתו, והלה כתב לו כ"ב אותיות ואמר: “זה כל החכמה, צריך רק לדייק בסידורן שלא לכתוב למשל אע שהן אלף שבעים במקום עא שהן שבעים ואחד”.

מקץ זמן־מה התפאר יהושוע: “אבא! אני יודע חשבון אפילו יותר משמעיה!”

מולא־משה ידע את נפש בנו, נאנח ואמר: “אם כדבריך כן הוא – הרי זה שינון מלתעות לטרף, אך אין זו תורה! תרגיש זאת מאוחר, בהסיבך בין תלמידי־חכמים, נטול לשון וידך על ראשך”.

זה היה מוסרו האחרון של מולא־משה לבנו, כי נהרג באותו הלילה. הדבר היה בתקופת תמוז, חום ופרעושים ליהטו בבשר כרמץ, הוא פרש שטיח בחצר והתפרקד, בסמכו על היהודים, העומדים על המשמר. רוח צוננת ליטפה את מצחו. הוא נשם לרווחה ושפתיו דובבו: “ישתבח שמו! זה משב ניחוח של גן־עדן ששעריו נפתחים עתה לקראת פעמי־השכינה להשתעשע עם נשמות הצדיקים”. קרא ‘שמע’ ומיד נרדם, למרות קריאת השומרים מעל הגגות: “יא אללא! יה אללה!” – והנה הוא טס בשמיים, אך נפעם לפתע, בהיפגש ראשו בקרקע, ניסה להתיצב על רגליו, בהיותו נים ולא נים, אך נדחף בידי שודדים שניערוהו מן השטיח – וגולגלתו התנפצה.

 

ב    🔗

כתום שנת האבל טען יהושוע: “אמא, מגיע לי שכר ארבע שנות עמלי אצל אבא ז”ל, ומכאן ואילך אני דורש פי־שניים משמעיה".

רחל נדהמה וגעתה בבכי: “בני, אתה הבכור והכל בידך, כאבא, מנוחתו עדן, תאריך ימים כעפרו. השם יתברך יתן לך בריאות ותושיה שתפרוש כנפיך על אחיך היתומים שיגדלו כמוך ואחרי מותי תחלקו את הכל”.

“את לא מבינה, אמא, ‘אחים – אחים, וחשבון – חשבון’. גם אבא זכרונו לברכה לא חילק ממנו לאחיו הדלים”.

נסתתמה טענת רחל והיא הוסיפה בבכי: “בני, אשה אני ואיני מבינה בעסקים, אך תביעתך לקבל יותר משמעיה, שכל העול עליו, תעורר מדנים בין אחים לכל ימי־חייכם”.

“אני נושא בנטל העול, אמא!” – יצא יהושוע מכליו. – “שמעיה עינו רק לשכרו, ואני אחראי לשמור על יגיע כפיו של אבא ז”ל, לגבות חובותיו ולהרחיב את העסק, בעזרת השם, ואת חושבת שעודני עול־ימים".

“הוא ממזר בר־נידה!” – ריננו אחריו האנשים שהשתמטו מלפרוע לו את החובות שנשארו חייבים לאביו וחרקו שן בחשאי, בלי יכולת להשמיצו בבית־התפילה על שהיה גובה מהם בערכאות גם את הריבית, כי יד חזקה היתה לו, כיון שנשא את חנה, בת אלישע אחר, שהיה ‘עשיר כקורח’ ומשפחתו רבת בנים.

הוא מאס בלקוחותיו העלובים של אביו, שנוסף על פרעון חובם, היו מנשקים את ראשי אצבעותיהם בעמדם לפניו ובפיהם ברכות מאליפות, והעתיק את בית־מסחרו ל’שוק פירדוסי', בין חג’ים נכבדים שאסמיהם תפוחים ככרסם ובראותם בחור יהודי מעיז לרדת לחייהם – התקלסו בו: “מולא, התאמר לפתוח כאן ‘מכתב’ לזאטוטי ג’ודים?”

הוא ראה את הנולד, על אף גילו הרך. וכשם שהתחתן במשפחת אלישע־אחר מפני היהודים כך התקשר עם חג’י־קאסם, כסוכנו לבדים ואריגים. הלה עלה בעושרו ואדיקותו על כל החג’ים ולא היה נוגע במטבעות שיצאו מיד יהודי משום טומאה, או בסחורות ממוסקבה ששלטיהם באותיות עבריות – ומזכירו היהודי, מולא־אברהם, הוא שניהל את כל עסקיו עם היהודים במשרד נפרד.

החג’ים ציפו לשוא שיריבם ישבור מפרקתו עד מהרה ויימלט משוק־פירדוסי בבושת פנים, כי חג’י־קאסם לא הותיר לסוכניו היהודים אלא אחוזים מצער. אבל בהיכזב תוחלתם – שיסו בו פרחח כושי לבזותו ולענותו, וזה היה מושך בבגדו לפתע, או ממשש אחוריו בגסות ונמלט ומיידה צרורות אבנים בחנותו, בשעה שזו הומה מלקוחות.

יהושוע, אשר חרוזי אביו היו תורת חייו ביחסו לאחיו, פתח ידיו וכיסו כלפי קצין הרובע והמון שוטריו עד שהיו לו כשומרי־ראש ביום וכנוטרי בית־מסחרו בלילה.

באותו זמן פרצה מלחמת העולם הראשונה. חג’ים גרפו תועפות זהב בעד מלאי של שנים, הנרקב באוסמים אפלים, ולבסוף הזדקקו ‘לנער היהודי’, סוכן חג’י־קאסם, שהיה הספק לצבא הבריטי.

 

ג    🔗

כשוך טירוף־הדם מקץ ארבע־חמש שנים, שבו הבריטים והיהודים כלעומת שבאו. – אז שבה ונעורה משטמת החג’ים פי שבעה ליהודי זה שירד לחייהם ואינו חושב לזוז ממקומו גם אחרי שכורש בריטי “הנחילו מולדת מוסלמים”.

הם נעלו בפניו חדרי־שרות ‘משום טומאה’, התריסו נגדו בבואו לשוק ביום גשם ושיסו תלמידי ‘מדרסה’ שחלפו על פניו פעמים אחדות ביום וחרזו לו: “מולא מולא, רד שאולה! ג’וד ג’וד, מות תמות! ג’וד טמא לדם צמא, דם נערים מוסלמים ברים, אותך נחרים, דמך נזרים לביבי־ערים”.

יהושוע הסכין עם נאצותיהם – כל עוד לא נגעו בממונו ובגופו. הוא היה כה שקוע בעסקים שלא נפנה למשמעותן, ובהעיר לו מי שהוא, השיב: “ינבחו להם עד שתנשורנה שיניהם”. אבל חוצפת הפרחחים רבתה מיום ליום, עד שיום אחד התפרצו לחנותו וחרזו באזניו ממש והקצין היה אין־אונים לייסר את כל ילדי־הרובע.

חג’י־קאסם שמע את דברי תלונתו בשעה שכל אבריו דלפו זיעה צורבת וקרה לבשורת איוב מארץ סין: “הטריאק מחירו ירד עד עפר – ואין קונה”, והוא שפך את חמתו על ראש היהודי שעשה פימה עלי כסל על חשבונו: “אשמה דתך המסולפת, חסרת הממשות, שלא חייבתכם במצות ‘זיארה’ ‘בבית־אל־מוקדס’ שלכם בירושלים, אפילו תתכשו כחזירים!”

כשוך זעמו במקצת, הרגיש שהפריז בהעלבת יהודי שחוסה בצלו ומרטט לפניו שפל־ברך ככלב נכנע, והוא הוסיף רכות: “לוּ נקראת ‘חג’י’ ככל שכניך – לא היתה יהדותך בולטת כל־כך, חוץ מכפירתך הארורה. הן לא תמות ברעב אם תיעדר מבית מסחרך ירחים מספר כדי לזכות בתואר נכבד זה וגם תראה בעיניך את מולדת אבותיך, שאתם משתוקקים כל־כך לרשת מחדש. שמעיה ומישאל אחיך הריהם די חרוצים לנהל עסקיך עד שובך”.

עדיין נקפו לבו על שפגע בלי־משים גם במזכירו היהודי, מולא־אברהם הנאמן והמסור לו, שהיה נוכח שם באותה שעה. הוא גרד את זקנו הכסום־כסוף ואמר: “נזכרתי! אדבר עם מנהל ‘המדרסה’, אולי יעלה בידו מה”.

בהגיע יהושוע למעונו, בעינים תחוחות ושבור־עורף, חיכה לו שמש העדה להזמינו למסיבת ‘עיני־העדה’ במוצאי שבת־שירה להקביל את פני חכם־דניאל מירושלים עיר הקודש. באותה שעה בלטו שפלותו וחדלונו ביותר, וטפחו על פניו תוכחות אביו על בורותו ששום הון שבעולם לא יכסוה, והוא הרהר: האם ‘עיני־העדה’ זקוקים להדיוט כמוני להימנות עמהם? – אלא נושאים הם נפשם להכפיל מכסתי לשד"ר זה. אבל הפעם לא יזכו לקבל ממני אף פרוטה אחת.

הוא התעשת: שמא כדאי להימלך, בהזדמנות זו, בחכם דניאל אם ‘זיארת’ ירושלים מצוה היא, בפרט עכשיו שכל אביונים ורודפי־קדים מחרפים נפשם להעפיל, כמו לקראת המלך המשיח. נפשו נקלעה בין הן ולאו, כנשמת הרשעים בגיהנום. רגע תאר לו את שובו מירושלים: יצאו לקראתי אל מחוץ לעיר קהל רב ובראש עיני־העדה, בשירה ומחול, וביד רבים כוזי־מים חגורים שבלי שעורה רעננה שהצמיחו לשמי, ובשבת יכבדוני לחזן שחרית ובעלייה שלישית, או במפטיר: ‘בכבוד חג’י־יהושוע’, ועל חנותי יתנוסס שלט ‘חג’י־עיסה’… ורגע שני נשך את שפתו: מטומטם שכמוך! הכל־כך בנקל תזכה בכבוד ‘חג’י’? תנחל קלון ולא כבוד, אם תטוס ותשוב תוך ימים מספר, איש לא ירגיש בהעדרך – אלא עליך להתכונן לבטלה ירחים רבים, לפחות כמו ‘הלהבדילים’ האלה שחוגגים במכה שלהם. להפקיר הכל בידי־שמעיה ומישאל ולבסוף לכבד את עיני־העדה וכל שאריך במתות־קודש מירושלים, תפילין, טליתות וסידורים, ולערוך מסיבות־פרידה בנסעך ולקבלות פנים בשובך בשלום.

 

ד    🔗

“ברוך הבא!” קידמוהו ‘עיני העדה’ שהיו מסובים ומחכים לו.

“ברוכים הנמצאים! שבוע טוב!” השיב הוא והיסב במקומו הפנוי, על יד חותנו אלישע־אחר, והוסיף: “מורי ורבותי, מחלו לי על איחורי, לא עליכם חשתי בראשי, גם עתה אינני שלם בגופי!”

חכם־דניאל התכבד בכוס הבדלה והריקו אל גרונו בגמיעה אחת, לא כמנהג המקום שטועמים ומחלקים לכול. מולא־עזריה הדיין הבדיל בשניה והמסובים טעמו מכוסו והשקו בראש אצבעם את עצם הלוז, מזונה היחידי במוצאי־שבתות, וטיפטפו לתוך שרוולם לקיים בהם: ‘אמלא אסמיך שובע’, וחייכו איש כלפי רעהו בברכת ‘שבוע טוב ומבורך עליכם ועלינו’ ומיהרו בסעודת דוד המלך, עליו השלום, לחזק את גופם החלוש אחרי פרידת הנשמה היתירה.

חכם־דניאל דרש בלשון הקודש בפרשת השבוע על הניסים והנפלאות ביציאת מצרים שעתידים להתרחש גם בגאולה העתידה, שנאמר: ‘כימי צאתך מארץ־מצרים הראנו נפלאות’. דרשתו היתה ליקוטי־פנינים מתורה שבכתב ותורה שבעל פה ונסתיימה באגדה: 'משה רבנו, עליו השלום, היה מאסף את מחנה ישראל, בעלותם מן הים, פן נחשל גדי מצאן־קדשים, חס וחלילה. ראה בת־ישראל עוטה שחורים ומבכה גוויית מצרי שהקיא הים. “מה לך בתי ולמצרי זה?” – שאל בענווה כדרכו.

“הרשע הזה הרג את שני בני רק ימים מספר לפני גאולתנו” – קראה השכולה ודמעותיה זולגות.

“מה שמם?”

– “עזי וזמרת”.

משה רבנו שם את מטהו על עיני החלל וקרא: “עזי וזמרת! צאו ממצרים, שאלוהי־האבות זכר את בריתו ופקד את עמו”.

הם קפצו מעיני המצרי, עטופים תכריכי־בוץ שהפכו למחלצות של חג החרות. אמם שרה בדמעות גיל: “עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה”, והם הצטרפו למקהלת הגאולים וענו: “זה אלי ואנוהו…”

רפי הפריץ, מוכתר ה’מלה' שנמנה גם הוא עם עיני־העדה, אם כי לא היה בתורה ולא בסחורה, אך לשונו עמו וחי בה, היה צהוב לאלישע־אחר וליהושוע חתנו שמיאנו להניח כספם על קרן־הצבי, ושאל: “מה דעת כבודכם, מולא־אלישע, על תחיית עזי וזמרת וכל הניסים והנפלאות שנעשו לאבותינו ושיזכו להם צאצאינו לעתיד לבוא?”.

“אגדות נפלאות אלה” – ענה אלישע אחר – “הם הסממנים שבהם חנטו חז”ל את עמנו שנתקיים ולא ניטמע בגויים עד בוא שעת רצון ונתעורר לתחייה…"

“מחילה, חכם־אלישע” – ליגלג רפי הפריץ – “אני שאלתי: אם כבודכם מאמין בתחיית עזי וזמרת מעיני המצרי, וכבודכם מגבב דרשה חדשה על הראשונות”.

“אדון מוכתר!” – ענה בשקט אלישע אחר – “אמונה היא כאהבה, שנאה, פחד ורגשות אחרים, ובהעדרה – נגשש סחור־סחור. על כן מוטב להניח את ספיקותינו בתיקו”.

“אני שאלתי פשוטות וכבודכם עונה בפילוסופיה, נשאל את חתנכם”.

“להדיוטות כמונו אסור לפצות פה כלפי מעלה” – שיסעו יהושוע – “הם אמת, דבריהם אמת, והכל דברי־אלוהים חיים!”

שמש העדה הגיש פתקי־שומה למסובים ואמר: “מורי ורבותי, כבר סוף האשמורה הראשונה”.¹

יהושוע סרב לחתום בטענו: “גם הפעם הכפלתם מכסתי!” – ויצא בחרון אף.

הדיין ליווהו ואמר: “לבי סמוך ובטוח שכבודכם תשובו ותעיינו בדבר. אגב עלי לברככם על המענה שנתתם לרפאל, הנובע מלב טהור, עליכם נאמר הפסוק ‘מטרף בני עלית’. ברוך טעמכם!”

נתקררה דעתו של יהושוע לדברי השבח מפי הדיין, אם כי לא הבין טעם הפסוק ומשמעותו ופלט פתאום, שלא מן הענין: “מולא, האם ‘זיארה’ בירושלים – מצוה? לא להשתקע, רק זיארה”.

אין מצוה גדולה ממנה, בני. נצטוינו בתורה: שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך… בעוונותינו הרבים הננו בגולה, הרחק מבית חיינו ואיננו יכולים לקיים את המצוות התלויות בארץ, אך המצוות שבתורה אינן בטלות לעולם!"

 

ה    🔗

“הגורל הוטל”, היה יהושוע משנן חרש ומרחיב צעדיו, נרדף מסערת לבו, כבכל פעם שעמד לפני פעולה גדולה.

חנה רעיתו הרגישה בפניו הלוהטים־נוגים, קידמתו בברכת “שבוע טוב” בלב נוקף, תמיהה ומסומרת על עומדה, כולה אוזן לארשת פיו.

“לא אירע דבר” – אמר, ומקץ רגע הוסיף: “קצתי בחיי מפני הגלות הכפולה, הגויים מיידים בי אבן והיהודים מוצצים את דמי כעלוקות. נפשי עייפה ורצוני לנוס מכאן”.

חנה מררה בבכי, התענתה בדמיונה בעגונות־גלמודות וילדים בלא אבא…

“הכל אשאיר לך” – הוא נזף בה – “אעלה ירושלימה רק ל’זיארה' ואשוב, בעזרת ה', מהר מאד – ובשל מה הבכי?”

הילדים נפעמו ונלוו אליה: “אמא אמא!”, וחמותה חרדה אליהם מעל משכבה והתריעה עמם – בהיוודע לה סטיית בנה החדשה. “עתה כבעת שנטש מקום אביו המנוח וגלה להתענות בין ‘הלהבדילים’, לכלות עיני בצפיה יום יום”.

הוא טרק את הדלת ונסגר בחדרו עם מישאל אחיו ומסר לו הוראות, והללו בכו שניהם עד שניטל קולם ונרדמו, רבוצים תחתיהם, ראש עולל בחיק אחיו, כטלאים צחי־צמא.

צפור בודדת הפרה את הדממה בציוץ חטוף, מקץ רגע של ציפיה נענתה לה בת־קול צוויץ־צוויץ: השחר עולה! אותה שעה התמתח יהושוע על יצועו, ראשו עליו כנטל עופרת, מדקרות בעיניו ורוחו סרה משערוריית אמש, הוא רטן: “נשים וטף…” – וחטפתו שינה.

השעון העירוני צלצל עשר, חנה עשתה בבית־הבישול. בתיה, שטרם מלאה לה שנה, שקדה להכניס לפיה בוהן רגלה השמאלית. דניאל בן השלוש תופף בקורנס זעיר על מחבת וצרח מר לקול נזיפת אמו: “אוי ואבוי ל’הבדילים' אם אבא יתעורר!”. חכם דניאל ושמש העדה עמדו בפתח, מהססים.

יהושוע הזדקר בבת־ראש, הקדים את האורחים בברכת “בוקר טוב, ברוכים הבאים, בכבוד, בכבוד!” נטל ידיו בכיור שעמד למרגלותיו, ביקש מחילתם, עשה חובתו לבורא בתפילה קצרה. חלץ תפילין והזמינם לסעוד עמו. הוא לא חשש מן השמש המצומק שכל סעודתו – לוגמה וכל ימיו בתענית, ואשר לשד"ר הרי בין כך ובין כך עליו לאכסנו בבוא תורו.

חכם דניאל דרש בסעודה על מעלת התרומה וגמילות־חסדים והוכיח בגימטריאות, נוטריקון וחילופי אותיות כגון ‘ונתנו’ ימין ושמאל מעה בגימטריה עליה, פתיחה – היפוך חתיפה רחמנה ליצלן. עשיר נוטריקון רשע בקמיצת יד – יוד חרוקה…

השמש מסר לו אגרת מאת הדיין שהכילה רק פסוק אחד: “טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף”, וחלילה מכבודכם לעכב שד"ר ולגרום ביטול תורתו ותורת חכמי־ירושלים ע"ה תובב"א, שאנו ניאותים לאורם וקיימים בזכותם".

יהושוע לא שמע לשון הקודש ולא הבין דבר מגימטריאות, נוטריקון וסירוסי־מלות, אך חסד ומעות העלו על לשונו חרוזי־אביו: ‘חסד – הפסד, מעות – כבוד…’

אותה שעה נכנס מולא־מרדכי המלמד, בגררו את משה אחריו, הוא הפך תרמיל מלא גולות על השטיח ואמר: “כבוד מולא־יהושוע! משה שלכם אולי יזכה ללמוד תורה, בהגיעו לגבורות אם ירצה ה', כמשה רבנו, עליו השלום, אך עתה לבו ונפשו נתונים לגולות והוא מסיח דעת התלמידים בשעת הלימוד בהחלפתן ומכירתן. אני בעוונותי הרבים, קצרה ידי להחזירו למוטב!”

יהושוע נמשל באותה שעה לאחשוורוש, בהצביע אסתר על ידידו: ‘המן הרע הזה!’. בוועידת עיני־העדה כולם חברו עליו ואטמו אזניהם משמוע טענתו: “מי שגגו רחב יותר, רב יותר השלג שעליו לגרוף”. כל קרוביו מלתעותיהם פעורות לבלעו חיים, והנה בועט בו גם המלמד שפרנסתו עליו.

הוא שפך כל חמתו על ראש בנו ‘הסורר ומורה’, ואלמלא הנוכחים לא היה יוצא חי מתחת ידו.

בשובו בערב ותרכוסו מוכן לדרך, – נח מבטו על משה שנאנח מתוך שנתו. לחייו היו תפוחות עדיין מסטירות. נכמרו רחמיו ומחה עיניו שזלגו בלי משים: במה אשם האומלל הזה שכה התאכזרתי עליו? הוא יוצא ירכי, במידה שמדדתי לאבי ז"ל הוא מודד לי. מה מאוד נכספה נפשו שבנו זה יגדל בתורה, לא גולם כמותו, בהסיבו בין תלמידי־חכמים בשעת שקלא וטריא בהלכה ואגדה. אותה שעה היה בז לכל ממון שבעולם ותוך כדי כך רודף אחריו בכל מאודו.

 

ו    🔗

חמר ישמעאלי מזוהם התקלס בישישים שהיו שחוחים מול אבני־הכותל ושפכו שיחם לפני השכינה שמסתירה פניה. הוא דירבן בעכוז חמורו שהיה טעון גללים ונדחק ביניהם ודחפם בצד ובכתף. הבהמה פגעה בהם והטילה משאה עליהם.

זו היתה קבלת הפנים ביומו הראשון של יהושוע בירושלים. הוא עלה ל’זיארה' לא רק כדי לזכות בתואר ‘חג’י’, אלא יחל בסתר לבו שתצמח תשועתו ממנה – והנה קידמוהו בזיונות הגלות מול שריד בית־המקדש ומנעוהו מהתייחד עם נפשו המתעטפת עליו.

הוא הצמיד מצחו לאבני־הכותל, יצק לחשו בתהילים, בדמעות ובלב נשבר ועינה נפשו בצום עד שהעריב היום וכלתה רגל יהודי ממבואי הכותל.

“הזוהי ירושלים שלכם?!” – התריס כלפי דודו, מולה־זבולון הסופר, שהקדים לעלות לפני האנדרלמוסיה העולמית.

“ירושלים שלנו ושלך, בעזרת ה' יתברך” – ענה הסופר, בנשקו ראשי־אצבעותיו בחרדת קודש.

“הלא כאן שחורה גלותכם שבעתיים!” – סנט יהושוע במרירות. “שם בארץ הטומאה מסתפקים הגויים בשלמונים וכאן מתנקשים גם בקודשיכם ובנפשכם. מעוניכם צרים כמאורה בסימטאות נאלחות, כסותכם טלאים מהוהים לדראון ומזונכם פת־קיבר מלופתת בשנים־שלושה זיתים מרורים”.

“ירושלים עיר הקודש, נפשי כפרתה, אינה גלות, היא בית חיינו, ונשמתנו מזדככת בתוכה בחבלו של משיח אשר מגיע כבר לקיצו, בעזרת ה'. אם נפגעת מיד ישמעאלי טמא־נפש – זוהי עווית פרכוסו האחרון, תמה זכותו לשלוט בארץ הקדושה ועם דמדומי־שחר מתעבה האפלה”.

“דוד יהושוע, אולי משתוקק הוא לסייר במושבות ותל־אביב, סבורני שהן יניחו דעתך, אמנם רחוקים אנו עדיין מגאולה שלימה, אבל תטעם שמץ מטעם החרות” – אמר עקיבא, בנו של מולא־זבולון, שהיה תושב ח' וחבר ההגנה.

“אני אילם וסומא בארץ ישראל” – התרעם יהושוע – “אין לי פה לדבר ולא עיניים לראות ואיך אוכל לסייר?”

“אני יורד מחר, או מחרתיים לח'” – ענה עקיבא – “בוא עמי – אם רצונך בכך”.

“כן כן” – הוסיף הסופר – “אם נכספה נפשך לימות המשיח – שם בין גבורי־ישראל תחוש ברמ”ח אבריך את הד פעמיו. עקיבא בני! סייר עמו בסביבות ירושלים תחילה, ואחר כך הדריכהו באשר תלכו".

בשובם מדי־ערב, עייפים, שזופים ומלאי רשמים, נדמה ליהושוע שהנו כבן תועה ששב מקץ ימים רבים למעון הוריו ששמות יציעיו וקומותיו ממלאים את אזניו: הר המוריה, הר הזיתים, הר הצופים, יד אבשלום, שמעון הצדיק, זכריה הנביא, נחל קדרון, עמק יהושפט…

הוא ביקש מעקיבא להראותו כל הארץ ומחסורו עליו. ירושלים השכיחתו את חרוזו: ‘יש מעות – יש כבוד…’ נפשו ערגה לקפל את כל הארץ תחת רגליו.

ימי־סיור הפכו לירחים, הוא תר את המושבות, קיבוצים, ערים, מדבריות ועבר הירדן, ראה בעיניו את אשד ארנון והר העברים, מקום שם נקבר משה רבנו, ואת הזיזים והנקיקים שבעברי־ארנון שהתחברו כגשר לקראת יוצאי־מצרים ומעכו את העמלקים שארבו להם.

מקץ ארבעה ירחים, שב ירושלימה מוצק שבעתיים, רגליו בצקות עד התעטפות הלב ומתרוממות מאליהן לצעוד שוב בהרים ובקעות, בשמש קופחת ובנגוהות הירח, נפשו נקשרה ברכסים ובגיאיות שגבירים ומלכים התהלכו עליהם, ומאידך גיסא כלתה למרגעה והוא ערג אל ביתו ובני־ביתו.

מולא־זבולון הסופר עיניו דמעו בשעת הפרידה ואמר: “אתה גולה שוב מתחת כנפי־השכינה לחסות בצל שרי אומות העולם, בארצות הטומאה, אוי לנו!”

“דוד יקר! אני אשוב בקרוב, בלי נדר, אם יעזור השם” – פייסו יהושוע, בהצמידו שפתותיו אל גב ימינו.

מולא־זבולון מחה את עיניו וחייך: “אם תתן ערבון עד שובך”.

“הוא כבר השאיר ערבונות די גדולים, אבא” – אמר עקיבא – “שני מגרשים בתל־אביב וכחמישים דונם אדמה במושבה”.

“אבל כל יהודי חייב לתקוע מסמר בין אבני הכותל מערבי כדי שיזכה לשוב לציון” – עמד הסופר על דעתו.

יהושוע שלף מחפתו עשר ליש"ט. “הריני תוקע בכפך ערבון עד שובי, כתוב לי ספר ווי־עמודי לעילוי נשמת אבא ז”ל, ובשעת כתיבת כל אות ותיבה תכוון לשובי הנה לשלום עם כל בני־ביתי".

 

ז    🔗

בשובו לשוק פירדוסי תקפו בולמוס למלא באחת את אשר החסיר במשך הזיארה ונפשו לא ידעה שבעה. הוא לא הסתפק עוד בסוכנות חג’י־קאסם אשר הכניסה לו מלוא חפניים, אלא שלח ידו בכל, ייבא, ייצא, העביט בנשך ואזניו כאפרכסת לאנחת אלה אשר מטה ידו, עט עליהם, כעורב על פגרים, בחלקת לשון כגואל ועיניו לטושות לנחלאותיהם ולנטף דמם האחרון, וכדי לסתום פיות המשטינים – הידר בתי־כנסיות והכניס בהם ספרי תורה ווי־עמודים מירושלים שכתב לו דודו, ועל ידי כך גדלו פרסומו והכנסתו פי שבעה.

לא היו שנים מעטות ושמו נודע ברבים כגביר והוא נקרא חג’י־עיסה גם בפי היהודים, כי למעת שנתרופפה גזירת הכובע חבש מצנפת לבנה כגוי והתעטף בעביה על ראשו, בלכתו ברחוב, אבל עם כל התנכרותו למוצאו לא היה יום שלא תקע מי באזנו: “ג’וד!”

מלת חרפה זו חילחלה בדמו כרעל ממאיר, שנתו נדדה מפני דראון יהדותו בין הנכרים, ובגלל בורותו – בין היהודים. אז התגעגע לירחי־זיארה, כשהתהלך זקוף־קומה במושבות, והישמעאלים היו מקדמים את פני היהודים: “ברוך הבא (מרחבה), אהלן וסהלן”, והרכינו ראשם בהכנעת נימוס וגם בכתתו את רגליו בהרים, בלילות אימים, עם חברי ההגנה, עייף עד מוות ורוחו מרוממה, כאילו אין קיימת בעולם שום דאגה, ונדמה לו שכל חבריו היו מאושרים כמותו, איש לא צחק לו בגלל לשונו העילגת² ולא העליבוהו על שלא קלע למטרה, או שגה בתרגיל. להפך, חבר ברזילי, ראש המדריכים, טפח על שכמו ועודדו: “יהושוע, אל תתייאש! כולנו היינו כמוך. אתה תהיה גיבור בישראל כעקיבא שארך, וכל הארץ אשר תדרוך כף³ רגלך עליה שלך תהיה!”

הוא נלפת על יצועו באנחה, ושפתיו דובבות: “זה היה חלום־נעורים, ולעולם לא יתרחש שוב הנס…”

הוא שקע בעסקיו, כטובע בטיט היון. הם התרחבו לבלי חוק, וכן קשרי־המשפחה. חנה רעיתו זיכתו בוולדות חדשים מדי שנתיים, ועודנה מלאת לשד. ג’נג’ן כלתו, אשת משה בכורם, מתחרה בחמותה, כבר חוננו בשלושה נכדים וכרסה בין שיניה, אהרן בנם כבר נשא אשה ודניאל התארס, יעקב ושלמה מחכים לתורם, ושלוש בנותיו, ג’וני, מהטב וגולי, מתבגרות והולכות, ועוד ארבע ‘גולגולות שחורות’ תלויות בשולי־אמם והם כובלים אותו תחתיו לעולם, כאילן מזקין ששרשיו מעמיקים ומסתעפים לכל העברים, שרוח בלתי־מצויה לא תעקרנו.

הנס שב והתרחש. בשורת הגאולה חבטה בראש יהודי־הגולה כסופה ביער. ‘עניי־עמי’ היו החלוצים הראשונים שדאו על כנפי־נשרים אל “ארץ חמדה, טובה ורחבה”. נמנו עמם גם הורי־סטרה, כלת דניאל, שמשכה גם אותו בעקבותיה, ונלוו אליו גם יעקב ושלמה, אחיו הצעירים.

חנה התאבלה על בניה, ופיה – מארת אלוהים על ראש סטרה, אשר השקתה את דניאל מי־רגליה והידבק בה לעולם, ובכשפיה הכניסה רוח תזזית גם בבניה הצעירים. אבל יהושוע, להיפך, ראה בכך אצבע אלוהים, העניק לבניו בחשאי שטיחים ומרבדי פלוסין, המסולאים בזהב בירושלים, ומילא אמתחותיהם מזן אל זן, בשמעו שאפס הכל בירושלים במלחמת הקוממיות, ומילא ידיהם להקים משהו על מגרשיו ולהתנחל בהם עד עלותו.

אלישע אחר ורעיתו ניחמו את בתם יחידתם: “חנה, חוסי על עיניך! הם ישובו לשלום, בהיפוג מראשם שיגעון הזיארה כאביהם”.

“היא אינה מאמינה לשום אדם” – מילא אחריהם יהושוע. – והבנים הבטיחו לה בנשיקה: “אמא! אנו נתראה בקרוב, אם ירצה השם, ואם אינך מאמינה – הילווי אלינו גם את, תעשי זיארה בירושלים עיר הקודש. האם רע שיקראו לך ‘חג’יה’?”

“אתה עודדת אותם, ציידתם ושלחתם, ועתה תהתל בי!” – התריסה היא כלפי בעלה. – “הנך מיילל עם בעל־הבית ומחלק עם הגנבים”.

יהושוע חדל להופיע במסיבות, או להיוועד עם עיני־העדה, כמצר על בניו שעזובהו, אבל שקד בחשאי על חיסול נכסיו בהמירו אותם בכל דבר שיש לו מהלכים בירושלים והעבירם ליעודם קמעה־קמעה בידי עולים, ללא תשלום ומכס, בהתחננו לפניהם: “אנא מסרו אלה לבני שלא יסבלו חרפת רעב”.

 

ח    🔗

הכל הוכן לדרך באין יודעין, חוץ ממישאל ושמעיה שקיבלו על עצמם לחסל את שריד הנכסים. – אז התחלה יהושיע והעמיד פני שכיב מרע, כיון שחנה רעיתו מיאנה לנטוש את הוריה הקשישים ואת משה ואהרן בנה ונכדיה.

והרופא, שהיה איש סודו, נד בראשו והרחיק את האשה מאצל משכבו, גנח כמתישב בדעתו ולחש לה: “גבירתי, את זקוקה לבינה רבה ואריכות אפיים להשיבו למסלול החיים. אל תיבהלי! אין סכנות נפשות, חס וחלילה – אם אך תטפלי בו כיאות…”

היא צבטה שדיה ומררה בבכי: “עיני תתעוורנה, מה לו?!”

“הן אמרתי לך שאין סכנה לחייו, ואת מתאבלת טרם אפצה פה” – אמר הרופא בכובד־ראש.

“אבל מה לו, למען השם?!” – היא התגודדה בפניה – “אנה, אדוני הרופא, אל תסתיר ממני דבר, אתן את נפשי – בלבד להציל את בעלי, את עטרת ראשי!”

“מזורו בידך גברתי, כי אין סממן כזה בבית המרקחת של אביך…”

“אוי ואבוי ונפשי! איזו מחלה זאת?!”

“זוהי… זוהי… מין כליון נפש, געגועים וכדומה”.

“אולי געגועים על הבנים?” – אמרה – “כי מיום ששלחם – מתהלך הוא כצל מנוחם ואינו מוציא הגה מפיו”.

“יתכן שקביעתך נכונה – עליך לנסות להשיב את הילדים, או להסיעו אליהם לזמן־מה. אולם לא להתמהמה – פן נאחר את המועד”.

––––––––––––––

הם אך הגיעו למעברת ע', הסמוכה לתל־אביב – ומיד שב יהושוע לתחייה ובישר לרעיתו: “חנה, אורו עיני למראה ילדי, או אולי אוירת ארץ־ישראל היא מרפה לגוף ומרגעה לנפש, אני חש רעב, כאילו לא טעמתי מזון מימי”.

היא געתה תמרורים באזני בניה שבאו להקביל פניהם, בהצביעה על הצריפון שקרקעיתו חול.

יהושוע ניחמה: “חנה, זה רק לזמן־מה עד שאמצא כאן את ידי ורגלי” – ויצא לשוטט בחוצות תל־אביב, בימים היה רוכל בסוכר, אורז וסבון, ובלילות כשאין שליטה לעין־הרע – בשטיחים, אריגים ופולסין. ובשובו כחצות־הלילה הפך את חפתו התפוחה בשטרי־כסף ופייס את רעיתו: “חנה, השטיח שעלה לי חמישים טומן, שהם רק חמש ל”י, מכרתיו במאתיים ל"י! חכי מעט שאמכור את הכל אז אקים לך אפדן נסיכים בתל־אביב, בעזרת השם".

היא התריסה כלפיו: “מחלתך היתה רמייה להביאני לגיהנום זה, שם עוזרת אחת טיפלה בתינוקותי ושניה עשתה בבית הבישול וציחצחה את חמשת האולמים וידי היו מלאות עבודה ועתה עלי להיצלות בשמש קופחת בתור להשיג חצי דלי מים”.

יום אחד נתפס יהושוע בידי פקחי דוב יוסף. תחילה נזפו בו והניחוהו, בגמגמו תחנונים: “עולה חדש, ילדים, לחם, לא יודע אסור”. בפעם השניה עצרוהו והחרימו את רכולתו, אז שלף מחובו ‘תהילים־כפר’ התישב על הרצפה ופזם בבכי תמרורים: “קולי אל ה' אזעקה…”, עד ששיחררוהו בערב בהתראה, ובפעם השלישית ליווהו עד צריפונו וכשראו כמנין ילדים מתפלשים בבוץ, יחפים וערומים והורתם ממררת בבכי – העלימו עין ונמלטו.

המשלוחים שהיו נפוצים בין העולים במעברות שונות הכניסו לו פי שבעה מאשר הכניסה לו סוכנות חג’י־קאסם כל ימי חייו, אך נדדה שנתו: “האשב מעתה בחיבוק ידיים ועיני תכלינה להכשר (ריבית)?”

חנה כשלה מן המצוק, אם כי סיפקו לה בניה, יעקב ושלמה ירקות ופירות מחנותם שבתל־אביב, ובעלה הפקיד בידה צרור תפוח של ל"י ואמר: “אשה, הרי הכל בידך – קני כל אשר תאווה נפשך”, בידעו שאין להשיג דבר חוץ מקורט סבון ואבקת סוכר חום.

נפשה יצאה אל הוריה ובניה הבכירים ואל חיי־רווחה שהסכינה עמם מעודה, והתרתה בו: “תתנחם באחריתך, אלמנות וגולגלות יתומות ישכיחוך את הכסף ואת ירושלים גם יחד”.

פניה הצפודים־המאפירים יותר מיום ליום, עיניה העששות מבכי שזלגו דמעות ללא פוגה, בטפלה בעולליה בחמלה נוגעת ללב, ושתיקתה בזמן אחרון כשיה אילמת, החרידו את יהושוע: האם היא השלימה, או נשבר לבה? והיה מקדים לשוב בערבים, כי נוסף לנקיפות לבו – נודע מעמדו לפקחים ועקבו אחריו בשבע עיניים.

באחד הערבים שמע את קול גניחתה ממרחק והבחין בחבל המשתלשל מתיקרת הצריפון והנה היא עולה על כיסא, מקרבת צווארה לעניבתו, יורדת ומרווה את לחיי עזריה, בן זקוניהם, בדמעות ונשיקות מלטפתו ושוב עולה ומטפסת…

הוא עט אליה בזעקת אימים: “חנה!”, גיפף אותה והורידה כל עוד רוחה בה. למחרת פרע לסוכנות חוב דמי־העליה ככל אשר שתו עליו וטסו חזרה – לפרס…

אותו יום הגיעו ארצה ישראל הוריה, בניה יחד עם גיסיה וחמותה הקשישה ושמעיה מזכירם.

יהושוע עודד אותה: “הבליגי על יגונך, חנה, ננוח מספר ימים ואוציא יתר הוני על העלייה חזרה” – ומיד הלך לשוק פירדוסי באמתלה “לגבות מהתגרים יתר החובות שלא שולמו למישאל ושמעיה” – והנה על בתי־העסק שלו מודבקת מודעה: “עומדים למכירה כל המחסנים”.

באותה שעה נפעם לבו והיה כהלום יין, ארכובותיו נקשו ושפתיו דובבו: “רבון העולמים! עזור לי אך הפעם בזכות ירושלים עיר־הקודש” – ונקב מחירם: “ארבעת אלפים טומן” בלב חרד – פן יגרשוהו בבעיטה, שהרי ערך המקום בלבד הנהו פי־שבעה. וכאשר חתמה האלמנה־הגלמודה על חוזה המכירה לנוס מכאן למולדתה מפני משמיצי בעלה המנוח: “שטימא את שוק פירדוסי” – נשך את שפתו מנוחם על פחזותו.

הוא החל לשפץ את הבנין ורימז לבנאים ‘בסוד גדול’: “אני סוכנם של כל יצרני־ישראל ועומד לפתח שורה של בתי־עסק וכל התיקונים ייעשו בידיכם. אבל העבודה צריכה להיות לכבוד ולתפארת”.

שכניו החג’ים שהיו אדישים עד כה והתנקמו במת שהשכיר בניינו ליהודי, התחרו עתה איש ברעהו, ובלבד שלא יחזור יריבם עם תוצרות נפלאות של הציונים, ושלשלו לכפו פי כמה וכמה עד שפייסוהו והניעוהו לוותר על תכניותיו הענקיות, כביכול.

––––––––––––––

בהגיעם לתל־אביב נכנסו ישר לביתם רחב־הידיים שהקימו להם הבנים להפתיעם, עם גינת פרחים נחמדה ואילנות מצלים. – חנה כרעה על סף המבוא בהודיה לה' והתחננה לפני בעלה: “אנא, אבי־משה! נחנוך את ביתנו הראשון בארץ־ישראל”.

“האם רוטשילד אני?!” – סנט בה יהושוע – “לבזבז הון רב כדי לערוך כרה לקבצנים, אחרי הוצאות־דרך כה רבות, פעמיים ושלוש”.

היא התפרקה את עדייה ומררה בבכי: “אין לי צורך באלה”.

היא הזמינה את כל בני־מולדתה, הנפוצים במעברות שונות והסיבתם באולם רחב ידים לפני שולחנות מלאי כל טוב.

הבנים פייסו את אביהם: “אבא, אמא מאמינה שזכות חנוכת הבית בארץ־ישראל תגן עלינו מכל רע – ולמה נדאיב את נפשה בשל מעט כסף? תחשוב שהבנין עלה לך עוד משהו”.

הוא היסב בין חותנו, אלישע אחר, ובין דודו מולא־זבולון הסופר שכתב את המזוזות וקבען ונתכבד כבעל הבית לברך הראשון על כוס יין, אך הוא חלק את הכבוד לדודו.

מולא־זבולון בירך את בעלי־הבית והמסובים: “יהיה רצון שתיקבעו בנחלת ה', כמזוזות אלה, לעולמי־עד, לא ידיח אתכם עוד יצר הממון שהוא עז בדורנו, כיצר עבודה זרה, בר מינן. בשמחתכם! בשמחת השכינה וכנסת ישראל! בשמחת משיח צדקנו שיופיע במהרה בימינו! שמחו פדויי־ה', שזוהי שעת רצון לקיים את הנבואה: ‘שאי סביב עינייך וראי כולם נקבצו באו לך…’ כי אלמלא כך – איככה כבוד מולא־אלישע ויהושוע ניפצו אלילי־זהב וטסו לארץ הקדושה כנשר אל קנו”.

אלישע אחר הרים את כוסו וענה: “עלינו כי מאז שבועת הלוויים על נהרות בבל תתלבט נפש יהודי ללא מרגעה עד רגעה האחרון”.

יהושוע הוסיף: "משולים אנו לאותו הלך אביון ויגע־נדודים שפגע נאד דבש על פני גלים סוערים וקפץ אל תוך השיבולת לזכות בביזת הנהר – ונלכד בזרועות דוב. ולאזהרת השאננים שעל גדות הנהר: “נאד הדבש יורידך למצולות”. הוא ענה: “מה חפצה נפשי להשתחרר ממנו, אך הוא אינו מניחני…”

קרנו עיני מולא־זבולון, לפף צוואר בן אחיו ונשקו במצחו:

“ברוך טעמך, בני. התכוונת לדעת יחזקאל הנביא: ‘והעולה על רוחכם היו לא תהיה…’ ומשלך מוכיח על בור לבבך כי הר ציון בגימטריה נאד דבש”.