הבעיה הלאומית היהודית מהי? כיצד מעלה אותה הפרוליטאריון היהודי? כיצד הוא פותר אותה?

 

א    🔗

ההגדרה הכללית של הבעיה הלאומית, כפי שנקבעה על־ידי הניתוח המדעי, היא – הקונפליקט בין התפתחות כוחות־הייצור של איזה קיבוץ חברתי ובין כלל תנאי־הייצור שלו; אכן הטיפוס המכריע של הקונפליקטים הלאומיים נוצר מתוך התנגשות עם תנאי־ייצור חיצוניים. התנאי הכללי ביותר של הייצור, והוא גם המיכל והבסיס לכל התנאים הפנימיים, אף הצינור להשפעות־חוץ – הוא הטאֶריטוריה, שעליה יושב הקיבוץ החברתי המסויים. הטאֶריטוריה היא היסוד החיובי לחיים לאומיים עצמיים.

עמים אֶכסטאֶריטוריאליים חסרים את היסוד החיובי הזה; אגב הסתגלות אל התנאים הטבעיים וההיסטוריים של הסביבה הלאומית הזרה, שבתוכה הם חיים, הם נוטים לאבד את הקווים המיוחדים של הווייתם הלאומית ולהתמזג עם חיי החברה אשר מסביב. ואם עמים אֶכסטאֶריטוריאליים כאלה מתקיימים בכל זאת קיום לאומי עצמי ומיוחד להם, יש לבקש הסבר לכך בפעולתם של כוחות חיצוניים המונעים אותם מהסתגל אל הסביבה הטבעית והחברתית המקפת אותם, ועל כל פנים בולמים ומכבידים הסתגלות זו. בחייהן של אומות כאלה פועלים שני גורמים מנוגדים זה לזה: גורם מבולל, הנובע מתוך שאיפתו של הקיבוץ הזה להסתגל אל הסביבה, וגורם מבַדל, הגודר בעדו מפני השפעתם של תנאי הסביבה. גורם שני זה, המבַדל, הוא היסוד השלילי לחיים לאומיים.

הקשר הלאומי אצל קיבוצים טאֶריטוריאליים מתבסס על הנחלה החמרית הלאומית של הקיבוצים האלה, כלומר, על הטאֶריטוריה ועל כלל התנאים החמריים של חיי־הייצור שבטאֶריטוריה. אומה טאֶריטוריאלית יש לה משק לאומי משלה, והרי היא יחידה משקית שלימה; בקרב המשק הזה חלה התפתחות כוחות־הייצור של האומה. כאשר כוחות־הייצור שלה, בהתפתחותם, נתקלים בהתנגדות מצד המיסגרת הצרה־מדי של תנאי חיי־הייצור שלה, הרי זה מעלה לגביה קונפליקט לאומי, הנוצר מתוך הצורך להרחיב את תחום תנאי־הייצור שלה: לאמור, הצורך בתפיסת תחום זר של מישהו.

המדיניות הלאומית של הקיבוץ מקבלת במקרה זה אופי תוקפני. אך אם כוחות־הייצור של משק לאומי מסויים נפגעים מחמת התפרצותם של כוחות זרים לתחום תנאי־הייצור שלהם, הרי זה מעלה בשביל הקיבוץ קונפליקט לאומי, שנוצר מתוך צורך הקיבוץ לקיים את תחום תנאי־הייצור שלו בידיו; במקרה זה מקבלת המדיניות הלאומית של הקיבוץ אופי התגוננותי. כשם שקונפליקטים סוציאליים בין התפתחות כוחות־הייצור לבין מצבם של יחסי־הייצור מתבטאים באורח קונקראֶטי במלחמת־המעמדות, כן גם הקונפליקטים בין התפתחות כוחות־הייצור לבין מצבם של תנאי־הייצור מתבטאים באורח קונקראֶטי במאבק הלאומי. אכן הקונפליקטים הסוציאליים מתחוללים בקרב האורגאניזמים הכלכליים־המשקיים המסויימים, ואילו הקונפליקטים הלאומיים – חורגים אל מעֵבר לחטיבות המשקיות הנפרדות. מובן מאליו כי המדובר הוא לא באורגאניזמים משקיים מבוּדדים, כי אם בחטיבות־ייצור בדילות־באורח־יחסי, ומובן, כי הקשרים הקבועים, ההולכים ומתרחבים במשק הקאפיטאליסטי בין חטיבות כאלה הבדילות־באורח־יחסי, נותנים מקום לדבר לא על משקים לאומיים בלבד, כי אם גם על משק עולמי.

יש הבדל חשוב ובולט בין הקונפליקטים הלאומיים לסוציאליים. בה בשעה שמלחמת המעמדות צומחת על קרקע הניצול הכלכלי, וההתחרות בתחום הקיבוץ החברתי המסויים יש לה אופי אינדיווידואלי בלבד ואינה מעלה כל קונפליקטים סוציאליים; בה בשעה שתוכן השאלות הסוציאליות הוא הניצול, וההתחרות אינה אלא תופעה חברתית, אך איננה בעיה חברתית, – הרי המאבק הלאומי צץ, להיפך, על קרקע ההתחרות הלאומית, ואילו הניצול הלאומי הוא בדרך כלל אך תופעה חברתית צדדית שאינה מעלה בעיה חברתית. רק במקרה אחד מגיע הניצול הלאומי לידי ערך של בעיה חברתית חריפה: הרי זה בשעה ששני קיבוצים לאומיים, הכלולים בהרכבו של אורגאניזם משקי אחד, מהווים בתוכו שני מעמדות נפרדים. הניצול הלאומי גורם להחמרת הקונפליקט הסוציאלי רק בשעה שתנאי־הייצור חופפים את יחסי־הייצור, בשעה שקו החלוקה הלאומית של שני הקיבוצים חופף את קו החלוקה המעמדית שלהם. כך הם, למשל, היחסים בין הגרמנים בעלי־האחוזות לבין האיכרים הלאטווים בחבל הבאלטי, היחסים בין הפולנים לבין הרוּתאֶנים בגאליציה, בין האנגלים לבין האירים, בין הקאפיטאליסטים והביורוקראטים האנגלים בהודו, מצד אחד, לבין האיכרים והפועלים ההודים, מצד שני.

בכל הדוגמאות המובאות לעיל הרי הניצול הלאומי הוא תוכן הבעיה, אך אין הוא התוכן היחידי, כי יחד עם זה מצויה תמיד גם ההתחרות בין הקיבוצים הלאומיים. מכל מקום, תופעות הניצול הלאומי אין בהן כל דבר מיוחד, הנבדל מן הניצול המעמדי, ואותם החוקים המכוונים את התפתחות יחסי־הייצור שולטים גם בתופעות כגון אלה. כאן לפנינו ניצול מעמדי רגיל, המצטיין בשוני ההרכב הלאומי של המעמדות הנאבקים. האנגלים נישלו את האירים מן האדמה, כשם שנישלו גם את האנגלים בני אמונתם ועמם; רק חוסר־ישעם של האירים הוא שהעמיד אותם במצב יוצא מן הכלל.

הבארונים בחבל הבאלטי מנצלים את האיכרים הלאטווים, הפּאנים, הפולנים בגאליציה המזרחית מנצלים את האיכרים הרותאֶנים לא פחות משעושים זאת הפּאנים הפולנים בגאליציה המערבית לאיכרים מבני־עמם.

להיפך, ההתחרות הלאומית נבדלת מאוד לפי תפקידה הסוציאלי מן ההתחרות האינדיווידואלית הרגילה. זו האחרונה מסייעת להתפתחות כוחות־הייצור של החברה הקאפיטאליסטית האנטאגוניסטית, רבת־הסתירות, הכרוכה באנארכיה של הייצור ובהתחרות החפשית; חופש ההתחרות האישית, הדוחף את כוחות־הייצור הקאפיטאליסטיים קדימה, חותר בו בזמן תחת עצם יסודות הקיום של החברה הזאת. ואילו ההתחרות הלאומית משמשת קוֹראֶקטיב² לחופש ההתחרות האישית, ופועלת במובן זה כדרך כל מונופולין. היהודי היה מתחרה באופן חפשי עם הרוסי, אולם זה האחרון, הנשען על ההתחרות הלאומית, יודע לשתק את ההתחרות מצד כל יהודי בודד ולעשותו לבלתי־מזיק לו. ההתחרות הלאומית, ככל דבר המשתק את חופש התחרות הפרט, רק מעכבת את מהלך ההתפתחות של המשק הקאפיטאליסטי, ודוחה הן את שעת הבשלתו והן את קצו. ההתחרות הלאומית – אינה כאותו מאבק פשוט שבין שתי קבוצות; לאו, זוהי בדרך כלל, שאיפה של אומה אחת להשתלט על נחלתה החמרית של אומה אחרת, ליטול ממנה, להעביר לרשותה המלאה את הבסיס החמרי לפעולת האומה האחרת ולדחוק את רגלי האומה־היריבה מעמדותיה.

ההתחרות הלאומית מתנהלת תמיד בגלל הנחלה החמרית של האומות, ורק אומה שיש לה איזו נחלה חמרית לאומית, והיא נשענת עליה, יכולה לקוות להצלחה בהתחרות זו. אומה שאין לה נחלה חמרית, ובראש וראשונה טאֶריטוריה, לעולם תוכרע בהתחרות. בעוד שביחסיהן של שתי אומות טאֶריטוריאליות אנו מוצאים, בדרך כלל, שהאומה החזקה, המתחרה בחלשה, שואפת להשתלט על נחלתה החמרית של זו, הרי, להיפך, ביחסים שבין אומה חסרת־קרקע לבין אומה טאֶריטוריאלית, שואפת האחרונה לדחוק את רגלי האומה משוללת־הקרקע מתחום הנחלה הלאומית שלה, לשלול ממנה את ההנאה מאותם הנכסים החמריים הנמצאים ברשות האומה הטאֶריטוריאלית, ואשר בלעדיהם אין הקיבוץ חסר־הקרקע יכול להתקיים. אומה חסרת־קרקע, שאין לה נחלה חמרית משלה, אינה יכולה לפַתח את כוחות־הייצור שלה ולהתקיים, פשוטו כמשמעו, באם אין ניתנת לה האפשרות להתבסס על נחלה חמרית זרה.

כדי לחדור לתחום הנחלה הזרה צריך קיבוץ שכזה להסתגל לתנאי חייו של העם אשר בתוכו הוא יושב, וזה האחרון אינו מניח לו לחדור לשטחי־פעולה התפוסים על־ידיו. וכך נוצר, כפי שראינו לעיל, מאבק של הגורמים המבולל והמבַדל, הפועלים בקרב האומות האֶכּסטאֶריטוריאליות. משום כך אין לעמים האֶכּסטאֶריטוריאליים משק לאומי משלהם, והם נכללים בהרכבם של אורגאניזמים כלכליים־חברתיים אחרים³.

גורם מבדל זה הוא, אמנם, שיוצר את הקונפליקט הלאומי לגבי עמים כאלה. כל זמן שהם “מועילים” במשהו לחברה שבתוכה הם יושבים, כלומר, כל עוד הם ממלאים פונקציה, שעדיין לא נתפסה על־ידי אחרים בתוך החברה הזאת ואשר משמשת לפיתוח כוחות הייצור של אותה החברה – כל אותו זמן “נסבלים” “הזרים” האלה, “הבאים מבחוץ”, והם מנוצלים על־ידי העמים הטאֶריטוריאליים המקיפים אותם.

אולם משעה שהתפתחות כוחות־הייצור של האוכלוסיה אשר מסביבם מגיעה לדרגה, שהיא עצמה מסוגלת למלא את הפונקציות שנתמלאו קודם על־ידי הקיבוץ “הזר”, מאותה שעה פוסק זה האחרון להיות אובּיאֶקט לניצול הרצוי לאותה אוכלוסיה; מציאותו של הקיבוץ הזר רק מצֵירה להתפתחות כוחות־הייצור של “עם הארץ”, “הזרים” נעשים “מיותרים”, והם נדחקים באינטאֶנסיביות מעמדותיהם. באין ל"באים־מבחוץ" נחלה חמרית לאומית משלהם, שעליה יוכלו להישען בהתחרות, נשמט הבסיס הכלכלי מתחת רגליהם. הלאום חסר־האדמה שרוי במצב כלכלי שאפשר לשאת בו רק כל עוד הוא נתון לניצול לאומי, אבל בשעה ובמידה שההתחרות תופסת את מקומו של הניצול, עמדותיו של עם זה נשמטות ממנו. במצב של ניצול נקלעים “הזרים” לאותם הענפים שעדיין לא נתפסו על־ידי האוכלוסיה של “עם־הארץ”, והם תלויים בחסדה ונתונים לבידוד לא־מלא – היינו, שאין מניחים אותם לחדור לפונקציות ולמקומות התפוסים כבר; שטחים אלה הם תמיד: החקלאות, ייצור של חמרים ומכשירים, ושל אמצעי־ייצור בכלל, – כללו של דבר, אלה הם מה שקוראים שלבים־ראשוניים של תהליך הייצור, והקיבוץ חסר־הקרקע מוצא לו על הרוב מקום רק בתהליכי מחזור הסחורות ובשלבים הסופיים של תהליך הייצור"⁴: אבל עם צמיחת ההתחרות מצד אוכלוסיית “עם־הארץ”, נתון הקיבוץ האֶכסטאֶריטוריאלי לבידוד מקיף, ואז נוצר קונפליקט בין התפתחות כוחות־הייצור שלו, הדורשים הסתגלות לסביבה, ובין התנאים החיצוניים של הייצור, כלומר, – הבידוד. היהודים משמשים דוגמה קלאסית לקיבוץ אֶכסטאֶריטוריאלי כזה, שאין לו נחלה חמרית משלו, ועל־כן הוא חסר־אונים בהתחרות הלאומית.

כדי לנתח ביתר בהירות את אופייה של הבעיה היהודית הלאומית, עלינו, ראשית כל, לתת את דעתנו על כך, שהקונפליקט הלאומי משתזר תמיד בסוציאלי, שהאינטאֶראֶסים המעמדיים והלאומיים משתלבים במידת־מה אהדדי. אין אינטאֶראֶסים לאומיים־כלליים, אלא יש אינטאֶראֶסים לאומיים למעמדות שונים בעם, ולכל מעמד ומעמד אינטאֶראֶסים מיוחדים לו, הנבדלים במהותם מן האינטאֶראֶסים הלאומיים של יתר המעמדות. השאלה הלאומית והתנועות הלאומיות אינן על־מעמדיות, הרי הן השאלה והתנועות של כל המעמדות בעם או של אחדים מהם. הקונפליקט הלאומי נוצר לגבי מעמד זה או אחר של החברה, לא משום שכוחות הייצור של כל העם מתנגשים עם תנאי־הייצור, כי אם משום שחלה סתירה בין התפתחות כוחות־הייצור של מעמד זה עצמו ובין תנאי־הייצור של כל קיבוצו הלאומי. מכאן ריבוי הטיפוסים המעמדיים של השאלה הלאומית, של האידיאולוגיה הלאומית וכדו'. שנית, בניתוח זה עלינו לתת דעתנו על כך, שבאין מעמד חקלאי בקרב היהודים, נשארים רק המעמדות העירוניים: הבורגנות הגדולה, הבינונית והזעירה, ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה והפרוליטאריון.

הבורגנות הגדולה, בדרך כלל, קשורה אך מעט בתחום הצר של הייצור הלאומי והשוק הלאומי, ומשום כך זרה לה הלאומיות במובן המפורש של המלה הזאת. היא קוסמופוליטית, והלאומיות שלה אינה כבולה על־ידי הגבולות הצרים של השוק הפנימי; אם נוצר לגביה קונפליקט לאומי, הרי המניע היסודי לכך – כיבוש השוק העולמי; הלאומיות של הבורגנות הגדולה אף היא קוסמופוליטית, היא (הבורגנות הגדולה. המע'.) אימפּאֶריאליסטית. ודאי מסיבות החיים הלאומיים של היהודים אין בהן כדי לעורר בקרב הבורגנות הגדולה היהודית תקוות אימפּאֶריאליסטיות. פירות כאלה אין הקרקע היהודית מצמיחה. על כן אנו מוצאים, שהבורגנות הגדולה היהודית, שהסתגלה במידה מרובה לחיים אשר מסביב וכמעט שאינה מרגישה בבידוד, חדורה רוח התבוללות קיצונה. לולא “יהודי־המזרח המיסכּנים”, המזכירים תמיד בתוקף רב את דבר מציאותם, אם על־ידי תנועת־ההגירה, ואם בטלגרמות על פרעות, לא היתה הבורגנות הגדולה היהודית, הן במערב והן במזרח אירופה, נותנת לבה ביותר לשאלה היהודית. אמנם, הקאפיטאליסטים־הגדולים היהודים שבמזרח אירופה, המרגישים באופן בלתי־אמצעי יותר, גם בגופם את לחץ חוסר־הזכויות היהודי הכללי, עוד השאלה האמוּלה הזאת נוגעת במקצת אל עצמם ובשרם, אולם בשביל יהודי מערב־אירופה הרי זו, בפשטות, מעמסה לא־נעימה ומיותרת. ואף על־פי כן אין להם מנוס ומפלט מן ההמון היהודי המזרחי⁵ הזה שלנו. כיוון שהבורגנים הגדולים היהודיים מתאווים ביותר לטשטש את פרצופם, להתבולל ללא־שיור בבורגנות של “עם־הארץ”, הרי הם נפגעים באופן מדאיב ביותר מן האנטישמיות, והם יראים עד מאוד מכל מה שמלַבּה את התנועה האנטישמית. לו היתה האנטישמיות מצטמצמת כדי שנים שלושה פסיכופאטים או אידיוטים, כגון פּיקלאֶר, לוּאֶגאֶר ודרימון, כי אז לא היתה כל סכנה בכך; אולם האנטישמיות נפוצה מאוד בקרב ההמונים, ולא עוד אלא שהיא כורכת את התעמולה שלה במורת־רוחם הסוציאלית של שכבות־הפועלים הנחשלות ביותר, ודבר זה כבר יוצר הצברי חשמל טעוני שנאת־ישראל, מאיימים ביותר באווירה החברתית; האנטישמיות נהפכת לתנועה פוליטית, נעשית מסוכנת. אכן, אנטישמיות מסוכנת זו של המוני־העם מקבלת את יניקתה מתוך חזיונות ההתחרות הלאומית בין המוני היהודים הזעיר־בורגניים ומחוסרי־העבודה לבין המונים כאלה בקרב הנוצרים. האנטישמיות פונה הן נגד איש־העם היהודי חסר־המגן, והן נגד רוטשילד שקצרה ידה לפגוע בו, המבין, בכל־זאת, יפה־יפה, היכן שורש הרע. המוני דלת העם היהודי – בהם תלוי הקולר; והגביר היהודי שונא את ההמונים האלה, אך בו בזמן מעוררת בו האנטישמיות תמיד מחדש את הקשרים עם ההמונים האלה, קשרים שנשכחו זה כבר מלבו.

אומלל הנהו הגביר היהודי – Zwei Seelen wohnen, ach, in seiner Brust⁶: נשמת איש אירופי מפואר ונשמתו של פטרון בעל־כרחו ואפוטרופוס לבני־אמונתו אלה, מקופחי־הגורל שבמזרח. לולא האנטישמיות אפשר היה להתעלם מן הדלות היהודית הזאת, הבורחת מהמזרח והנתקעת על דרכה בערי מערב אירופה; ואולם להשאיר אותה לשרירות הגורל ולהטיל את המעמסה על צוואר החברה שבמקום, – בכך רואה הגביר חשש לעורר נגדו סערת־זעם אנטישמית. על כרחו עליו לטפל בשאלה היהודית הארורה, להיעשות נדבן, להתחיל לדאוג למהגרים היהודים, לאסוף תרומות בשביל היהודים נגועי הפרעות. הבורגנות הגדולה היהודית עוסקת בכל מקום בשאלה היהודית אך ורק כדי לפתור אותה בשביל אחרים ולא בשביל עצמה; היא עצמה אינה יודעת את השאלה היהודית, ומבינה בה אך מעט מאוד. יחס של אפוטרופוס בעל־כרחו כלפי קרובים טרחנים הטפולים אליו – כך הוא יחס הבורגנות הגדולה היהודית אל השאלה היהודית. המטרה היא להיפטר לא רק מן השאלה היהודית, אלא יחד עמה גם מן הקרובים הבלתי־קרואים עצמם; אין השאלה היהודית קיימת בשביל הבורגנות הגדולה היהודית בשום צורות אחרות, ואין היא מרגישה בשום קשר אחר בינה לבין עם־ישראל⁷.

הבורגנות הבינונית, אלו ה"בעלי־בתים" היהודיים, זו השכבה היהודית, שקיומה מובטח במידה יתרה או פחותה, קשורה קשר הדוק יותר עם שאר המעמדות של העם היהודי. בדרך כלל ניתן לומר, שהאינטאֶראֶס הלאומי בשביל הבורגנות הבינונית והזעירה הוא, בראש וראשונה – האינטאֶראֶס של השוק הפנימי; והשוק הפנימי קשור קשר הדוק בגבולות התפשטותה של הלשון הלאומית, ובכל מה שבנוי על גבי יסוד זה: בספרות, בחינוך, בתרבות “הרוחנית” בכלל. משום כך אנו מוצאים שאצל העמים הטאֶריטוריאליים משמשות שכבות הבורגנות הבינונית והזעירה מעוז עיקרי ללאומיות “תרבותָנית” בכל גילוייה וצורותיה. אמנם, הבורגנות היהודית הבינונית והזעירה, השייכות לעם אֶכסטאֶריטוריאלי, אין להן שוק לאומי משלהן, ולפי שהן פועלות בשווקים־פנימיים זרים, הרי הן נתונות לפעולת הגורם המבולל שבחיי היהודים. אבל בעטייה של ההתחרות הלאומית המתוחה, המשתוללת בקרב הבורגנות הבינונית והזעירה, נתונות שכבות־הביניים של העם היהודי בכל שטחי פעולתן גם להשפעתו הנמרצת של הגורם המבַדל: בארצות של משטר נחשל רודפת אותן האנטישמיות בדמות חוקי־הפליה קשים, בארצות דימוקראטיות־בורגניות – בדמות חרם חברתי פרוע. וחרם זה, שהולך ונעשה הכרתי יותר, מכוּון יותר בכוונה־תחילה, ומאורגן יותר, פוגע בבורגנים היהודים בכל מקום: במסחר, בתעשיה, ב"חברה", בעתונות הפאֶריודית ובדברי־דפוס לא פּאֶריודיים. במידה שיחסים קאפיטאליסטיים הולכים ומתפתחים בחברה, שבתוכה יושבים היהודים, הולכת ומתפשטת, מצד אחד, הדימוקראטיזציה הפוליטית, ומצד שני – מחריפה ההתחרות הלאומית. ברגיל אנו מוצאים, שהפובליציסטים טובי־הלב הכותבים בשאלה היהודית מבחינים רק באחד משני התהליכים האלה, הקשורים זה בזה ללא הפרד, בהתפתחות המשק הקאפיטאליסטי; האופטימיסטים, שאינם מבינים שיש כאן לפניהם משטר בורגני, משטר־של־ניגודים, מלא סתירות, מבחינים ביחס לשאלה היהודית רק בתהליך אחד – של דימוקראטיזציה, המביא לידי כך, שמתוך החוקות והחוקים הכתובים נמחקות כל מיני הגבלות נגד היהודים, וכן לידי החלשת צורות חשוכות ביותר של שנאת־ישראל, כגון פרעות. אולם בד בבד עם זה גורם התהליך המתקדם של החרָפת ההתחרות הלאומית לחזק עוד יותר את שנאת ישראל בצורות של משפט־הנוהַג, כפי שקוראים לכך, כלומר, עושה אותה הכָּרתית יותר, ומארגן את החרם החברתי כנגד היהודים, באופן שהבורגנות היהודית חסרת־הקרקע אין בכוחה להילחם בו, מאחר שאין לה שוק משלה, שתוכל להישען עליו.

בידוד זה ההולך וגובר כלפי הרופא היהודי, המהנדס, העתונאי, הסוחר, איש־התעשיה, הרי הוא תנאי־ייצור להם, הבולם את התפתחות כוחות־הייצור שלהם ויוצר לגביהם את השאלה היהודית. משום כך נוגעות מצוקות היהודים אל לבם הרבה יותר מאשר אל לב העשירים הגדולים, אולם הלאומיות שלהם לובשת את הגוון המיוחד, התרבותָני, אשר לבורגנות הבינונית והזעירה. לפי שהם משוללים כל משענת במאבק על השוק הם נוטים לשאוף לשוק לאומי מבודד משלהם, הם נוטים לדבר על קיום מדיני עצמאי, על מדינה יהודית, אשר שם ימלאו תפקיד מדיני ראשי מכַוון; בהיותם מוטרדים מאוד מחמת חוסר־הזכויות הפוליטי ליהודים במקומות שעדיין שלטת שם אנטישמיות ממשלתית, שואפים הם במרץ רב למדי, במידה שהם, כבורגנים, מסוגלים לכך, להגן על הזכויות האזרחיות והלאומיות של היהודים; לבסוף, הרי הם סובלים במישרין מדלוּתם של ההמונים היהודיים הרחבים ומהתנוונותם – ומכאן נטייתם הרבה, בכלל, לנהל מדיניות יהודית לאומית. אך כל עוד לא נתערערה רווחתם־הם, כל עוד הם מקיימים בידם עמדה של בורגנות בינונית, כל עוד לא חתרו הבידוד והחרם תחת הבסיס החומרי שלהם, – מוסיף בכל זאת, מרכז־הכובד של כל הקשרים והאינטאֶראֶסים שלהם להיות כאן, בגולה, במקומות מושבם ועיסוקיהם הרגילים; במידה זו צרכיהם שרויים עדיין מחוץ לתחום הלאומי היהודי, עדיין לא הבשיל לגביהם כל צרכו הקונפליקט עם תנאי חיי־הייצור היהודיים. כללו של דבר, כל זמן ובה במידה שהבורגנות הבינונית היהודית מוסיפה להיות כמו שהיא, בורגנות בינונית, – יש לשאלה היהודית בשבילה רק חשיבות רחוקה באופן יחסי, השאלה גורמת לה אי־נוחיות מסויימות בחיים, אך עדיין רחוק הדבר מלעורר בה נכונות לאימוץ הכוחות והמרץ, כדי לשנות באורח ראדיקאלי את תנאי קיומה⁸. אפשר לנצל את המרץ הלאומי שלה במקצת לשם שינוי המיבנה של כל החיים היהודיים מיסודם, אולם אין לבסס עליה את מפעל השיחרור הלאומי. לכך מצטרפת הריאקציוניות הכללית של הפסיכיקה הבורגנית־הבינונית, אי־כושרה למעשה־יצירה ריאלי רחב; בלי עזרתן של שכבות אחרות מתקדמות שבעם אין בכוחה של הבורגנות הבינונית ליצור חומר לפעולת־בניין היסטורית ממושכת ואין בכוחה לאצול צורות חיוניות לחומר שכבר מצוי בעין. המדיניות העצמאית של הבורגנות הבינונית היהודית נראית תמיד יותר כמישחק וכבילוי־זמן מאשר כמפעל ציבורי רציני.

 

ב    🔗

לשם המשך המחקר רשאים אנו לכלול יחד את הבורגנות־הזעירה היהודית ואת ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה. מפני כמה וכמה תנאים היסטוריים מקיפה שכבה זו את הרוב המכריע של העם היהודי⁹. בשבילנו, הציונים הפרוליטאריים, יש עניין כפול בשיכבה זו: ראשית, הפרוליטאריון היהודי, נושא עתידותיו של עם־ישראל, עוד זה לא כבר יצא מתוך ההמון הצפוף, האפור הזה של “קרתנים” יהודים, ואת מבנהו הסוציאלי אפשר להבין רק לאחר בחינה מוקדמת של הבורגנות־הזעירה, אשר מתוך שורותיה הוא מוסיף לשאוב מילואים חדשים לבלי־הרף; שנית, המון־המהגרים הזעיר־בורגני והנתון בפרוליטאריזציה הרי הוא אותו חומר־הגלם, אשר התהליכים הסטיכיים של הדינאמיקה היהודית ייצרו ממנו, על־ידי הכוונה ציונית מוּדעת ומאורגנת, את המשק היהודי בעתיד.

כל הכובד המדכא של ההתחרות הלאומית, של כל אותו חוסר־הזכויות הכרוך בבידוד, בחרם הממשלתי והחברתי, המאורגן והבלתי־מאורגן, רובץ על הבורגנות־הזעירה היהודית. מלבד ההתרוששות והנישול הכלכלי הרגילים, הצרים מכל צד על הבורגנות־הזעירה בחברה הקאפיטאליסטית, עוד נוסף כאן אי־הכושר לעמוד בהתחרות הלאומית. הבורגנות־הזעירה היהודית מתרוששת ביתר מהירות ואינטאֶנסיביות, לאין ערוך, מכל בורגנות־זעירה אחרת. הולך ומבשיל הצורך הדחוף בפּרוליטאריזציה, אולם צורך זה אינו בא על סיפוקו, לא בכמות ולא באיכות. בכלל אי־אפשר לו למשק הקאפיטאליסטי בלי חיל־מילואים¹⁰, אולם מתוך הבורגנות הזעירה היהודית נקלע אחוז גדול יותר לחיל־המילואים מאשר מתוך הבורגנות־הזעירה של עמים אחרים. אם נחלק את כל הייצור העולמי לייצור אמצעי־ייצור ולייצור מיצרכים, ראה נראה, שהקאפיטאל היהודי הבינוני, וגם הזעיר בכלל זה, שייך לקאפיטאל־הסחורות המסחרי, לעתים רחוקות לקאפיטאל הכספי־המסחרי, או, אם זהו קאפיטאל יצרני, הרי הוא מושקע כולו בייצור אמצעי־צריכה¹¹. בהשפעתה של ההתחרות הלאומית בין ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה, המבקשים עבודה, מוצא העמל היהודי שימוש אך ורק על־ידי הקאפיטאל היהודי הבינוני; שנאת־ישראל מצד המעבידים שאינם־יהודים והפועלים שאינם־יהודים אינה מניחה לעבודה היהודית לחדור לבתי־מלאכה של לא־יהודים.

מלבד החרם מדעת, הן המאורגן והן הפרוע, פועלים כאן גם הגורמים הסטיכיים, שמקורם באי־כושרו הפנימי של הפועל היהודי לעמוד בהתחרות עם לא־יהודי המבקש עבודה. היהודים הנתונים בפרוליטאריזציה באים אך ורק מבין תושבי־העיר, ואילו רוב מתחריהם־הנוצרים הם מקרב אוכלוסיית־הכפר. ויש לה לזו כמה וכמה יתרונות על פני הפועלים היהודים: שרירים בריאים, הסתפקות במועט, היכולת להסתפק בשכר קטן בהרבה, ולו גם מטעם זה בלבד, שגם דיורו של יוצא־הכפר, גם לבושו, גם מחייתו עולים לו בזול יותר, או שהוא מקבלם “בחינם” מתוך המשק הנאטוראלי שנשאר בכפר; הפועל היהודי, כעירוני מדורות, מקיים עוד זמן רב בידו מסורת של “פרנסה נקיה וקלה”, נקל לו הרבה יותר מאשר לבן־הכפר להתמצא בשאלה הסוציאלית, והוא נכנס יותר מהר למאבק עם המעביד לשם הגנת האינטאֶראֶסים שלו מפני הניצול; ועוד פרט מיוחד יהודי־ספּאֶציפי – הפועל היהודי קשה לו מאוד להיגמל ממנוחת השבת. לבסוף, מפני כמה וכמה סיבות היסטוריות אין הכשרה טכנית לפועל היהודי, ומבחינה זו הוא נופל אף מן העירונים הנוצרים. אולם כל אלו התכונות המיוחדות הפנימיות יש להן ערך רק כגורמים צדדיים או אף זמניים, ואילו הגורם החשוב ביותר והמתמיד הוא: ההתחרות הלאומית. זו האחרונה פועלת גם בשעה שההמונים היהודים הנתונים בפרוליטאריזציה מהגרים לארצות אחרות, ארצות הקאפיטאל הגדול, בבקשם עבודה¹². באמריקה, באנגליה, באפריקה הדרומית נתקלים היהודים בהמונים צפופים של מהגרים בני עמים אחרים, והללו הם, שוב, בריאים יותר בגופם, מסוגלים יותר לסבול, פחות תרבותיים, או שהם מנוסים ומומחים יותר מבחינה טכנית. גם כאן באה העבודה היהודית לשמש רק את הקאפיטאל היהודי הבינוני; ועם הבשלתם של קונפליקטים לאומיים בארצות־ההגירה, מחריפה מאוד ההתחרות הלאומית, המביאה גם כאן לידי חרם נמרץ מדעת, המתבטא גם בפירסום חוקים מיוחדים להגבלת הכניסה לארץ. גם באנגליה, גם באמריקה, הולכת ומבשילה האנטישמיות, על כל קוויה ותעלוליה הריאקציוניים האופייניים. מדרך הטבע הוא, איפוא, שמאחר שהקאפיטאל היהודי, הנתון בצבת ההתחרות הלאומית, משמש משום כך גם שדה יחיד לשימוש בעבודה היהודית, אין הפרוליטאריזציה היהודית יכולה לספק, ולו גם מבחינה כמותית בלבד, את הצורך בה, שגדל ועלה.

מצד שני, כיוון שכמעט כל הקאפיטאל היהודי מושקע בייצור מיצרכים, שהעבודה נושאת שם תמיד אופי עונתי פחות או יותר, ששולטת שם המאנופאקטורה עם הניצול הגבוה שבה, עם בתי־מלאכה זעירים, וללא ייצור ממוּכּן; שתיפקודי הייצרן נבדלים שם אך מעט מתיפקודי הסוחר־המתווך, ונהוג שם יותר השכר הקבלני, לפי החתיכה, מאשר השכר לפי זמן־העבודה – נקל לראות, שגם מבחינה איכותית עומדת הפרוליטאריזציה היהודית בדרגה נמוכה מכפי הדרוש. חסימת התעשיה הכבדה והמכונה בפני העמל היהודי נפוצה כל־כך, בולטת כל־כך לעין, שהפועלים הנוצרים אף סיגלו להם את הדעה, כאילו העבודה ליד המכונה – היא זכות מיוחדת להם ופריווילאֶגיה, ובאורח שיטתי אינם מניחים ליהודים לעבוד ליד המכונות אף במקרה שהמכונה באה במקום המאנופאקטורה בענף־ייצור שיהודים עובדים בו. עובדה זו הובלטה ביותר בהתנגשויות שאירעו זה לא־כבר בין הפועלים היהודים לבין הנוצרים בביאליסטוק¹³ – מקרה יחיד ממקרים רבים דומים לזה שהגיעו לידי פירסום.

בשביל הבורגנות־הזעירה היהודית, הקרובה להתרוששות, לובשת השאלה הלאומית צורה של חיפוש שוק, אשר שם לא יכריענה הבידוד הנורא, המשיג אותה בכל פינות הווייתה הכלכלית העלובה. שאלה לאומית זו היא שאלת־חיים בשבילה, היא עוקרת אותה ממקומות־האחיזה שלה ומריצה אותה אל מעבר לאוקיינוס. אולם גם אחרי שהיא נוטלת את מטה־הנדודים בידה, אין היא מוצאת שם מעבר־לים די סיפוק צרכה. היא נהרסת מהר, שוקעת בעוני, יוצאת לשוק למכור את כוח־העבודה שלה, מצטרפת לכלל ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה, – אבל גם כאן רודפת אחריה אותה ההתחרות הלאומית גופה, ונמצא, שנפתחת לפניה רק הפרוליטאריזציה הגדורה־פחות בפניה, העלובה ביותר, הנחשלת ביותר, בענפים הנמוכים ביותר של הייצור, – היינו, בייצור אמצעי־צריכה; ובגלל אותה ההתחרות הלאומית גופה פתוחות לפניה גם בענפים האלה רק צורות הייצור הנמוכות ביותר, צורות המאנופאקטורה, ואילו הדרך אל המכונה גדורה בפניה. נוצר קונפליקט לאומי מורכב־ביותר בין הצורך לבין אי־האפשרות, קונפליקט ממושך, שהולך ומחריף מפני גידול ההתחרות הלאומית, – קונפליקט בין הצורך אשר לבורגנות־הזעירה ולהמונים הנתונים בפרוליטאריזציה להפעיל ולפתח את כוחות־הייצור שלהם, ובין התנאים החיצוניים המבוֹדדים של חיי־הייצור שלהם. השאלה הלאומית צומחת ועולה לגבי הבורגנות־הזעירה בצורת חיפוש שוק לאומי ושמירת כל הכרוך בשוק הזעיר־בורגני, היינו, שמירת הלשון, החינוך הלאומי, כלומר, התרבות הרוחנית; אבל לפי מהותה הרי זו שאלה שבהגירה. התוכן ההגירתי של השאלה הלאומית מתגלה בטהרתו אצל ההמונים היהודים הנתונים־בפרוליטאריזציה, שלפי שהם חסרי טאֶריטוריה, ואין להם, איפוא, כר־עבודה משלהם, הרי הם מבקשים אותו בכל העולם כולו.

המוני־היהודים הנתונים בפרוליטאריזציה, ובמקצת גם הבורגנות הזעירה היהודית, לא זו בלבד שחשים בעצמם בשאלה היהודית בגילוייה החריפים ביותר, אלא שהם מפיצים אותה על פני כל העולם כולו, יוצרים שאלה יהודית במקום שלא היתה שם קודם לכן. המוני היהודים, הנושאים עמם את השאלה היהודית מארצות היציאה, מביאים אותה לארצות הכניסה, ולפי שהם משאירים על דרכם מישקעים צפופים למדי, אשר מסיבה זו או אחרת אינם יכולים לנוע הלאה, הרי הם זורעים את השאלה היהודית בארצות המעבר. מחמת תופעות ההתרוששות הנמרצת של ההמונים הרחבים של הבורגנות־הזעירה היהודית במקומות מגוריהם הישנים והחדשים, ומפני התנוונותם בכלל, מחוללת ההגירה היהודית שאלה יהודית עולמית הן בשביל היהודים, והן בשביל החברה שאינה יהודית, שהיהודים כלולים בכל זאת בתוכה, אם כי חסרי־אונים הם להכות בה שורש. התוצאות הישירות של הבידוד הנמרץ מבחוץ – ההתנוונות היהודית ונדודי־היהודים – גוררים לתחום השאלה היהודית לא רק את גבירי־היהודים, אלא גם את הכוחות המדיניים של עמי התרבות. כל זמן שמצויים, בכלל, בורגנות־זעירה ו־Lumpenproletariat¹⁴ מחוסר־עבודה, אלה השרידים הרקובים של העבר, שלא התאימו עצמם למגמות התקיפות של ההווה, אלה היסודות הפרועים מבחינה פסיכית וסוציאלית, העלולים להכניס בכל מקום רק תוהו־ובוהו וריקבון – מוסיף להתקיים אספסוף במובנה הספאֶציפי של המלה הזאת, אספסוף הטובע על הכול את חותמו המיוחד הכאוֹטי¹⁵ והריאקציוני. במקום ששכבות אלה של החברה עזובות לנפשן, במקום שהן מנסות לפתור בעצמן את שאלותיהן, להגן על האינטאֶראֶסים שלהן – הן מכניסות לחיים הציבוריים ולפוליטיקה אך הפקרות בלבד. היסודות המתקדמים שבחברה ואלה השולטים בה נאלצים לעמוד על המשמר תמיד, לשקוד בעין פקוחה על כך, שהזעיר־בורגנות והאספסוף הפרוע לא יגרמו איזו תקלה. שרידים שוקעים אלה של העבר, אלה היצורים מעוּרערי־המוסר, ילידי הקונפליקט שבין הקאפיטאליזם לבין הפיאודאליזם, מכניסים את תעלוליהם הספאֶציפיים גם בפתרון השאלה היהודית. פרעות וכל מיני תגובות פרימיטיות, כַאוטיות אחרות – זו שיטתם בפתרון השאלה היהודית, שיטה שאינה משיגה, כמובן, את המטרה, אולם היא מרעילה עוד יותר את קיומם של היהודים ומעוררת סיבוכים חולניים בחיים הפוליטיים של החברה המקיפה אותם. האספסוף, אשר גוּדל בתוך הסתירות של המשק הקאפיטאליסטי גופא ובתוך הסתירות שבין המשק הזה ובין אופני־הייצור הקודמים, שעדיין לא עברו כליל מן העולם – אספסוף זה פרצוף אחד לו בכל מקום: בבּאקו ובלונדון, בקישינוב ובניו־יורק, בניו־אורליאַן ובבאֶרלין, בטוקיו ובמאֶלבּוּרן, בסאן־פראנציסקו ובווינה. בכל מקום זאת הדרך החביבה עליו – הרס והרג אכזרי; הרג ביהודים ברוסיה ובגאליציה, באַרמאֶנים בקאווקאז, בכושים ובסינים בארצות־הברית. אכן על אספסוף זה נשענים תמיד נוכלים פוליטיים, כגון נאפוליאון השלישי, וכל הכוחות האפלים של התצורות החברתיות ההולכות ושוקעות.

אותו המרץ החשוּך¹⁶ אשר לאספסוף העולמי, מרץ המטוּפח כל־כך על־ידי המשטר הגוסס, משמש איום מתמיד כלפי הסדר והשקט בחיי־החברה הדימוקראטיים. כל זמן שבורגנות־זעירה ועודף־אוכלוסים הנתון בפרוליטאריזציה יוסיפו להתקיים וכל זמן שתהא קיימת התחרות לאומית בין אלה ובין המעמדות המקבילים להם בעם היהודי – כללו של דבר, כל זמן שהמשטר הקאפיטאליסטי יוסיף להתקיים, – אין מנוס גם מדרכים פראיות אנטי־חברתיות כאלה לפתרון השאלה היהודית מצד היסודות החשוכים ביותר שבחברה, כלומר, מצד הבורגנות הזעירה והאספסוף; ואילו “רועי־העדרים” ומפיחי התעלולים האלה הנם תמיד ויהיו תמיד באי־כוח הבורגנות הבינונית והאינטאֶליגאֶנציה השוביניסטית¹⁷. אכן, המדינות הדימוקראטיות־הבורגניות אי־אפשר להן לסבול דרכים פרועות וכַאוֹטיות כאלה בפתרון כל שאלות שהן.

כך, למשל, אין במהלך הדימוקראטיזציה של המדינה הבורגנית כדי לבער את הפוגרומים, אך הללו נעשים יותר ויותר בלתי־נוחים בשביל החברה אשר מסביב, גופא, הממשלות הבורגניות לא תוכלנה לסבול אותם, כי לשם התפתחות בלתי־מופרעת של הקאפיטאל הן מעריכות למעלה מכול את הסדר ואת השקט (אם כי פחות מכל יודעות הן להבטיח את אלה) – מהומות־רחוב וכל מיני שערוריות אינן עשויות כלל לסייע בידי הבורגנות. גם האופוזיציה הפרוליטארית אינה סובלת אותן, לפי שהמהומות מזיקות למהלך הנורמאלי של החיים המדיניים. כללו של דבר, בארצות הדימוקראטיות מעוניינים גם הבורגנות השלטת וגם הפרוליטאריון המהפכני ליישב כל מיני שאלות חברתיות, וגם את השאלה היהודית בכלל זה, באורח שיטתי, מתוכנן ושקט, ואילו חלאת־החברה הריאקציונית, ילידת־הקאפיטאליזם, מעלה לבלי־הרף את השאלה היהודית דווקא, ואת השאלה הלאומית בכלל, בצורות כַאוטיות ובריוניות. מצב זה, בצירוף לתוצאות הישירות של התנוונות היהודים והגירתם, הפך את שאלת היהודים לקונפליקט ממושך גם לגבי כל העמים אשר מסביב, קונפליקט שהולך ומחריף, ואם כי לא באותם הממדים הקטלניים אשר לגבי היהודים עצמם, הרי הוא דורש בכל זאת בתוקף את פתרונו.

באיזה כיוון, איפוא, יש לבקש פתרון זה? כל זמן שהשאלה היהודית היתה קיימת רק בארצות הפיאודאליות, במקומות מגוריהם של היהודים מכבר, עדיין לא הבשילו אותם גורמי הקונפליקט המחמירים אותו לבלי־נשוא ודוחפים אל פתרונו. והגורמים האלה הם: בידוד מקיף של היהודים, ההגירה היהודית המיוחדת במינה ועליית ההתעניינות של העולם כולו בפתרון השאלה היהודית. כל הגורמים האלה – חדשים הם וקשורים קשר הדוק בהתפתחות המשק הקאפיטאליסטי. במצב כזה אי־אפשר לבקש את פתרון הבעיה בהתבוללות, שאליה נושאים עוד רבים כל־כך את לבם. ונכון בהחלט אותו פאראדוכס־לכאורה, האומר, כי הסיכויים להתבוללות היהודים היו פחות אוטופיסטיים בימי־הביניים מאשר במשק הקאפיטאליסטי. הבידוד שהיהודים היו נתונים בו בימי־הביניים לא היה מקיף כל־כך כמו בימינו; במקצת פעל גם הגורם המבולל: היהודים שמילאו פונקציה המחישה את התפַתחות כוחות־הייצור של החברה, פונקציה הזרה, אמנם, למיבנה החברה של אז, – אם גם נדחקו מהתהליכים המשקיים היסודיים, הרי נשענו, בכל זאת, על קרקע כלכלי מוצק והיו “מועילים”; כל העולם של אז היה להם שוק לאומי. אחרי־כן, עם הופעת הקאפיטאליזם המסחרי בקרב אוכלוסי עם־הארץ, נדחקו רגלי היהודים, ויש שגם גורשו, אך מעולם לא גורשו בעת ובעונה אחת ובכל המקומות. היהודים הנדחקים על־ידי ההתחרות הלאומית מארץ אחת, שמו פניהם לארץ אחרת, במקום שהיו עוד “מועילים”, הווה אומר, במקום שיכלו עוד להיות נתונים לניצול לאומי, לישועתם הם, כך נדדו היהודים ממערב אירופה למזרחה, עוברים בלי־הרף מתחום ההתחרות המכַלה לתחום הניצול המושיע.

רק בתקופה הראשונה לשיגשוג הקאפיטאליזם המכונתי שנולד זה עתה, השתלט בלי־מצרים כמעט הגורם המבולל בחיי היהודים, כאשר המהפכה הכלכלית מוטטה את חומות הגיטו והוציאה את היהודים אל השדה הרחב של ההתחרות החפשית. תקופת המאבק הסופי של הקאפיטאל עם הפיאודאליזם, של הבורגנות עם האבסולוטיזם, היא גם תור־הזהב להתבוללות היהודית. אולם אחרי־כן עולה על הבמה זה הקוראֶקטיב החמוּר לחופש ההתחרות האישית, – ההתחרות הלאומית, והגורם המבולל, אחרי שליטה קצרת־ימים, מפַנה כבר מקומו לחלוטין, אם כי לא בלי מאבק עקשני, לגורם המבדל, המונע כל אפשרות של התבוללות היהודים¹⁸. המתבוללים הגלויים והנסתרים, העקיבים והמתבוללים־למחצה, אוטופיסטים הם כולם, ללא הבדל, כיוון שכל הכוחות הריאליים של הדינאמיקה היהודית מוליכים בכיוון הפוך בתכלית. ההתחרות הלאומית המוגברת, הכוללת, אינה מבוללת את היהודים, כי אם, להיפך, מטפחת את הווייתם הלאומית, מלכדת לחטיבה אחת מבוּדדת את כל חלקי העם היהודי המפוזרים, מגבשת את האומה היהודית העולמית ואת השאלה היהודית העולמית, – ובעת ועונה אחת עם התפתחות זו של הכוחות הלאומיים הפנימיים היא מולידה גם כוחות חיצוניים, אף הם כוחות עולמיים, של ענין בינלאומי בפתרון מכוּון של השאלה היהודית.

הסיבה היסודית לכל התהליכים האלה היא ההתחרות הלאומית; כצינור ראשי לתהליכים האלה משמשת ההגירה היהודית. מתוך חקירת מגמותיה נוכל לעמוד ברור על סיכויי ההתפתחות של הדינאמיקה היהודית להבא.

לפי שההגירה כשהיא לעצמה אין בה משום פתרון לשאלה היהודית, באשר היא משאירה את היהודי חסר־ישע בארץ הזרה, כיוון שאינו מסוגל אף במידה כלשהי לתנאיה, – פיתחה ההגירה היהודית באורח סטיכי, ככל הגירה לאומית אחרת, דרך־הסתגלות מיוחדת, המתבטאה בהתרכזות ההגירה. ההתרכזות הזאת מקילה על המהגרים את תהליך ההסתגלות לתנאים החדשים, אבל יחד עם זה היא מחישה את צמיחת ההתחרות הלאומית בארצות־הקליטה ומחריפה את ההתחרות הזאת. אילו היו 750 אלף המהגרים היהודים שהתרכזו בניו־יורק, 150 האלף אשר בפילאדאֶלפיה וכמספר הזה אשר בשיקאגו¹⁹ מתפזרים על פני כל הארץ, תחת להצטופף בכמה מרכזים בולטים, – ספק אם היתה קמה התחרות לאומית, אבל היהודים בפיזורם לא היו יכולים להתקיים בארץ החדשה. הסתירות החיצוניות שבהגירה היהודית – הקונפליקטים בין ההרגלים שהביאו היהודים עמם מארצות־מגוריהם הקודמות לבין תנאי־החיים החדשים, – מעלים את הכרח ההתרכזות. אולם זו האחרונה צופנת בתוכה סתירה פנימית כפולה.

ראשית, בעוד שההתרכזות נועדה להקל על הסתגלותם של היהודים לתנאים שאין הם רגילים בהם, הרי היא מעוררת, להיפך, את פעולת הגורם המבַדל, המשתק את ההסתגלות. שנית, מבקשים המהגרים לחדור בארץ החדשה לצורות הייצור העליונות, ואולם, מתוך שהיהודים מתרכזים בערים ומביאים עמם את הרגליהם הכלכליים הקודמים, המשתרשים על־ידי ההתרכזות, הרי הם דנים עצמם לדישדוש באותם השלבים הסופיים שבתהליך־הייצור, בייצור המאנופאקטורי של אמצעי־צריכה, בצורות הנמוכות ביותר של הענפים הנמוכים ביותר. הצורך בהתפתחות כוחות־הייצור, בתיעוש ובפרוליטאריזאציה יצרנית אינו בא על סיפוקו, כמקודם, הן מבחינת הכמות והן מבחינת האיכות.

כל הסתירות הפנימיות הללו שבהגירה היהודית ובהתרכזות היהודית פוגמות בכל אמצעי־ההסתגלות הקודמים, מגבילות אותם – מעכבות את ההתרכזות באלה מקומות, מעוררות הגירה והתרכזות במקומות חדשים. הסתירות הפנימיות גורמות לפיזור ההתרכזות²⁰ עצמה. היהדות מתרכזת, אך לא במקום אחד, כי אם במקומות רבים, פעמים בהמונים גדולים, ופעמים במועטים. אולם ההתרכזות המתפזרת, לא זה בלבד שאינה פותרת את השאלה, אלא, להיפך, גודשת אותה: אותן הסתירות עולות לא עוד בנקודה אחת, כי אם בנקודות הרבה, השאלה היהודית הולכת ומחריפה, הולכת ומתגבשת ביתר שאת, נעשית עולמית יותר.

שני צרכים הולכים ומבשילים בקרב ההמונים המהגרים של הבורגנות־הזעירה היהודית ושל עודף־האוכלוסיה הנתון בפרוליטאריזאציה – בהתאם לשתי סתירות פנימיות יסודיות שבהרכּז היהודי.

הסתירה בין הצורך לעבור אל ענפי־הייצור העליונים ובין אי־האפשרות להגיע לכך על־ידי ההתרכזות בארצות הקאפיטאליסטיות המפותחות, אשר ייצור אמצעי־הייצור, ובכלל, כל השלבים הראשונים של התהליך המשקי, כבר תפוסים שם על־ידי אוכלוסי עם־הארץ ועל־ידי מהגרים לא־יהודים – הסתירה הזאת מעלה את הצורך לרכז את ההגירה בארץ, שהמהגרים היהודים יוכלו לתפוס בה מיד את שלבי־היסוד של התהליך המשקי. במקום לפנות לארצות העומדות מעל לרמה הכלכלית של המהגרים היהודים, הולך ומבשיל הצורך לעקור לארצות, אשר רמת התפּתחותן הכלכלית היא למטה מרמת ההתפתחות של הייצור היהודי, – באופן, שהיהודים הבאים לשם יתפסו מיד עמדה כלכלית מכרעת בארץ, שלא יוסיפו להזדנב אחרי התפתחות כוחות־הייצור של הארץ, כמו בארצות מגוריהם הקודמות ובארצות־ההגירה הקודמות, אלא שיעמדו בראש ההתפתחות הזאת. והרי זה מחייב, שנדודי היהודים לא עוד יהיה להם אופי של הגירה פשוטה, אלא יקבלו אופי של קולוניזציה (התישבות)²¹.

הסתירה שבין שאיפת ההגירה להתרכזות ובין פיזור ההתרכזות עצמה מעלה את הצורך לכוון באורח שיטתי ותכניתי את כל ההגירה היהודית אל ארץ אחת מסויימת, אל טאֶריטוריה מיוחדת, שהיהודים יוכלו להתיישב בה באין מפריע.

כללו של דבר, עולה הצורך בפתרון טאֶריטוריאלי לשאלת היהודים.

מה הם איפוא הכוחות אשר יעשו את הצרכים האלה לא למישאלה סוביאֶקטיבית־סתם של ההמונים היהודים, אלא ליצר סוציאלי כביר, השואף בעוז להתגלם בחיים? אנו שואלים בזה לא על הכוחות החיצוניים המסייעים ונותני־הערובה, אלא על המגמות הפנימיות של הדינאמיקה היהודית עצמה.

כדי שהגירת היהודים תסור מן הדרכים הכבושות המוליכות אל הארצות הקאפיטאליסטיות־המפותחות, כדי שהיא תיהפך ליישוב ארצות שעדיין לא התפתחו עד למשק קאפיטאליסטי – אין די שהתישבות כזו תהא מועילה ליהודים; הכרח הוא, שההגירה הקודמת, הרגילה, תלך ותכבד יותר, תיעשה בלתי־אפשרית יותר. ואמנם כך הוא המצב כיום. מחמת ההתחרות הלאומית נתקלים המהגרים היהודים יותר ויותר בקשיי־כניסה לארצות ההגירה הקודמות של הקאפיטאליזם־המפותח. מפני הצטברות הצורך־בהגירה במקומות־מושבם וצימצום האפשרות בארצות־הכניסה הקודמות, כבר הולך ומבשיל המחסור הנמרץ בארצות־קליטה חדשות²². וההגירה הולכת ופונה, בפועל ממש, לארצות חקלאיות־למחצה.

כדי שההתרכזות עצמה לא תתפזר, דרושים כוחות־מלכדים המכניסים תכניתיות לתהליכי הנדידה הסטיכיים. כל עוד תהא ההגירה היהודית עזובה לנפשה היא תוסיף להתפזר. דרוש יסוד חדש, בעל־הכרה, החסר בתנאי המשימה עצמם. דרוש ארגון המוני היהודים המהגרים, הסדרה מכוּונת של ההגירה.

החומר הפאסיבי של התהליכים הסטיכיים – הבורגנות־הזעירה היהודית וההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה – אין בכוחם לשנות את תנאי נדודיהם, להכניס בהם גורם חדש, מהפכני זה של אירגון. הבורגנות היהודית הגדולה והבינונית הן ריאקציוניות מדי על פי מצבן, ועניינן בפתרון השאלה היהודית הוא רפה ביותר מכדי שיטילו עליהן באורח עצמאי את המשימה הזאת ויעשו בכוחות עצמן צעדים של ממש לפתרונה.

כדי להכניס את הגורם המהפכני לתהליכים הסטיכיים של ההגירה היהודית דרושה השתתפות המעמד המהפכני, נושא העתיד האנושי־הכללי. הפרוליטאריון היהודי, הוא שנקרא להכניס אירגון והסדרה מכוּונת לתהליכי ההגירה היהודית המתרכזת, לחולל את התנאים־המוקדמים ההכרחיים ליישוב ארצות חקלאיות־למחצה על־ידי היהודים.

הגירתם של הבורגנות־הזעירה היהודית ושל ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה, התרכזות המהגרים היהודים והכְוונה מאורגנת של ההגירה המתרכזת – כך היא הסכֵימה של הדינמיקה היהודית. שני היסודות הראשונים נוצרים על־ידי התהליכים הסטיכיים של המציאות היהודית, אך את היסוד האחרון מביא עמו הפרוליטאריון היהודי המאורגן²³.

“העם היהודי זקוק לטאֶריטוריה” – רעיון פשוט וברור זה נפוץ מאוד בזמן האחרון בקרב הציבור היהודי. הבורגנות הגדולה, אמנם, אינה זקוקה לטאֶריטוריה, אבל זו היתה מועילה לה, כדי להצפין שם, להרחיק מעיניה את המוני העם היהודי הטרדניים. לבורגנות הבינונית דרושה הטאֶריטוריה, כשוק, כמדינה “שלנו”, מקום שהיא, הבורגנות הבינונית, תהיה ראש המדברים, תנהל פוליטיקה בפועל ממש, תזכה לתיקי־מיניסטרים ולמשכורות נאות; מלבד זה הרי תהיה כאן חברה עצמית, ולא יהיו אנטישמיות וחרם. היא תטפח שם תרבות עצמית, “עברית־אמיתית”, תבצר שם את העצמיות הלאומית של ישראל, לתפארת העם היהודי, ולה לברכה ולא להפסד. והכרחית טאֶריטוריה לבורגנות־הזעירה היהודית, היא דרושה לה כאוויר לנשימה, דרושה להארכת חייה העלובים ולביצורם, דרושה בתורת שוק פנימי מובטח.

הבורגנות הבינונית יודעת להכריז ברוב רושם על הציונות ועל הטאֶריטוריה, יודעת לחולל רעש מסביב לציונות שלה, לשחק בפוליטיקה בוועידות ובקונגראֶסים, בשכרון מליצות מצלצלות וצורות פארלאמאֶנטיות־כביכול, יודעת לגרום לעצמה בידור נעים ואפילו חוויות עזות – כאילו יש כאן באמת איזה ענין של ממש! הבורגנות־הזעירה אין בה הכוח אף לאונאה עצמית, היא רק מסוגלת – לחלום על מדינה עצמית. ואולם ההמונים המרוששים לגמרי, הנמנים על האוכלוסיה העודפת הנתונה בפרוליטאריזציה, אינם יכולים אף לחלום. הללו תועים באורח סטיכי על פני כדור הארץ כולו, בבקשם להם כר־עבודה, הם החומר הגלמי של ההגירה, שאין בכוח עצמם להגשים מדעת מגמות היסטוריות כלשהן.

מכל השכבות האלה אפשר עוד לתלות תקווה כלשהי בבורגנות הבינונית; רוח־היזמה מפותח בה למדי, ואולם המניעים הממריצים רפים מדי. נחוץ שהקונפליקטים יבשילו עד מאוד, וכי יצמחו אי־אלו מגמות חדשות – אם יש רצון להפיק תועלת בממדים רחבים מהלך־רוחה הטאֶריטוריאליסטי.

המשק הקאפיטאליסטי הגיע כבר כיום להתפתחות כזו, שבלי השתתפותו של הפרוליטאריון, ודווקא של הפרוליטאריון המאורגן, אין כל מהפכה בגדר האפשר. עוד הסוציאל־דימוקראטים הרוסים הראשונים היתה להם הזכות המלאה לאמור: שיחרורה של רוסיה יבוא על־ידי תנועת־הפועלים, או שלא יבוא כלל²⁴. הוא הדבר שאנו אומרים בנוגע לטאֶריטוריאליזם: שיחרור העם היהודי יבוא על־ידי תנועת־הפועלים, או שלא יבוא כלל. אולם תנועת־הפועלים אך דרך אחת לפניה – זו של המלחמה המעמדית, והמלחמה המעמדית מוליכה אל עתיד טוב יותר, רק אם היא בעלת אופי פוליטי. אפשר שיהא הטאֶריטוריאליזם צורך דוחק ביותר של העם היהודי, ואף על־פי כן לא יצא מגדר אוטופיה, אם הפרוליטאריון היהודי המהפכני המאורגן לא יצטרף לתנועה הטאֶריטוריאליסטית ולא יגשים אותה בדרכו שלו, המיוחדת לו, דרך המלחמה המעמדית.

הציונות הפרוליטארית אפשרית רק במקרה שהציונות ניתנת להתגשם על־ידי המלחמה המעמדית; הציונות אפשרית רק אם הציונות הפרוליטארית היא אפשרית. אך אם הפרוליטאריון היהודי אין לו כל דרכים מיוחדות משלו להגשמת הציונות – הרי הציונות היא הזיה חסרת־שחר.

 

ג    🔗

הציונות הפרוליטארית היא תולדה מורכבת מאוד, פרי ההיסטוריה הסבוכה והממושכת של התפתחות מחשבת הפרוליטאריון היהודי. אם נסיח דעתנו מכל המקרי, העראי והמקומי, מאותן התנודות המסבכות ממילא דרכו של כל תהליך חברתי עמוק, נוּכל, בכל זאת, להבחין בהתפתחות זו עקיבוּת מסויימת, ואף חמורה ביותר, הנתונה בסימן של חוק חסכון־הכוחות.

ככל תנועה חברתית, כן גם התפתחות המחשבה הפרוליטארית היהודית, היא תוצאה של התנגשות ממושכת בין הצורך של ההמונים הסוציאליים הרחבים ובין אי־האפשרות לספק אותו.

הכוחות העיקריים, המחוללים את הקונפליקט, פועלים בשני כיוונים יסודיים: קונפליקט סוציאלי ישיר בין התפתחות כוחות־הייצור של הפרוליטאריון היהודי ובין מצב יחסי־הייצור ההדדיים שבתוכם הוא חי; וקונפליקט לאומי ישיר בין התפתחות כוחות־הייצור של הפרוליטאריון היהודי ובין כלל תנאי־הייצור, שבתחומם הוא מתפתח. שתי משימות עצומות קמות לפני הפרוליטאריון היהודי – בעיה סוציאלית ובעיה לאומית, ביטול אופן־הייצור, הבולם את התפתחות כוחות־הייצור של החברה בזמננו, והסרת הדיכוי הלאומי, שאף הוא הנהו בּלם לא פחות מוחשי מן הראשון.

הקונפליקט הסוציאלי, לעולם הוא ברור וקרוב לפרוליטאריון יותר מן הקונפליקט הלאומי. בתחילה מתגלם הקונפליקט הסוציאלי ביחסים הפרטיים של הפועל כלפי המעביד שלו, ואותו מצב הנוצר על־ידי המשק הקאפיטאליסטי, אשר לפיו חולש הפועל למעשה על תנועת אמצעי־הייצור, נותן בבת־אחת בידי הפועל גם מכשיר במאבקו. הניצול הגלוי שמנצל המעביד את הפועל, מצד אחד, ומצד שני, האפשרות הבלתי־אמצעית אשר בידי הפועל, להניח את העבודה ולאלץ בזה את המעביד לוויתורים, – אלה נותנים צביון ברור לצד הכלכלי של הקונפליקט הסוציאלי, ומשום כך אין צורך בהתפתחות ממושכת של הקונפליקט כדי שהפועל יתפוס את הצד הזה שבו. ואילו הצד המדיני של אותו הקונפליקט עצמו מסובך הרבה יותר, ומשום כך ניתן ביתר קושי לניתוח ולהבנה; אכן, הכוחות הפועלים כאן רחוקים מרחק רב יותר מן הפועל, ההתנגשות עמם חלה בדרגה גבוהה באורח יחסי של התפתחות המאבק הכלכלי.

משום חוק חסכון הכוחות, זה העקרון הגדול שבמיכניקה האורגאנית והסוציאלית, זו התוצאה הישירה של עקרון כללי עוד יותר – של השתמרות האֶנאֶרגיה – שואף תחילה כל קונפליקט שבין צורך ליכולת להיפתר באותם התנאים שבהם עלה צורך זה גופא, ורק לאט־לאט מבשיל ההכרח לשנות את התנאים עצמם, שאז נעתק מרכז־הכובד של הקונפליקט בהדרגה לתחום של צירופי־תנאים חדשים, מרוחקים יותר ויותר. אחד הגילויים של פעולת החוק הזה היא בעובדה, שבתחילה מבקש הפרוליטאריון את גאולתו במאבק הכלכלי, ורק ברבות הימים מקבל המאבק שלו אופי פוליטי. הפרוליטאריון היהודי עבר מהר מאוד את שני השלבים העיקריים של התפתחות הקונפליקט הסוציאלי: המאבק הכלכלי נהפך בקלות יתירה למאבק מדיני, וזה משום התנאים הקשים המיוחדים שבמשטר הרוסי.

הקונפליקט הלאומי הוא לעולם מורכב יותר לאין ערוך, מאשר הקונפליקט הסוציאלי. היחסים הפרטיים בין המדכא לבין המדוכא אינם ממלאים כאן תפקיד בולט כל־כך: בצד האופי האישי אשר להתנגשויות הלאומיות מזדקר מיד, בראייה ראשונה, האופי הבלתי־אישי של הדיכוי הלאומי. האופי הסטיכי, האלמוני, של הניצול המעמדי נחשף רק בשלב מרוחק למדי של התפתחות המחשבה, ואילו הדיכוי הלאומי מגלה עוד בראייה ראשונה את הקווים ההמוניים שלו, העל־אישיים. היהודי המדוכא אינו רואה לפניו בעין אותו “גוי” יחיד, שעליו תחול האשמה בכל צרותיו של היהודי; לאו, מדכאה אותו, בפירוש, קבוצה סוציאלית שלימה, ומתחילה אין בכוח היהודי לעמוד על מהות יחסיו החברתיים כלפי קבוצה חברתית זו; דרוש, שהקונפליקט הלאומי יבשיל במידה רבה, בשביל להשקיע, לבסוף, בניתוחו מידת־מרץ מספקת כדי הצגה נכונה של השאלה. נוסף לזה אין יחסי־הגומלין הלאומיים נותנים בידי הקבוצה המדוכאה כל אמצעי־מאבק ישירים.

אפילו המחשבה המתקדמת של האנושות בימינו לא מצאה עד עכשיו נקודת־השקפה ברורה ומפורשת ביחס לשאלה הלאומית, בעוד שהשאלה הסוציאלית עוּבדה על־ידיה ביסודיות ובעמקות רבה ביותר. אפשר לומר בצדק גמור, שהשאלה הלאומית עודנה מחכה למפרשה, וכי עד עכשיו היא לוטה ערפל כשם שהיתה כמה עשרות שנים לפני־כן²⁵.

על כן גם שלבי הבשָלת הקונפליקטים הלאומיים לגבי הפרוליטאריון רבים לאין ערוך מאשר בקונפליקטים הסוציאליים. וגם כאן יפה כוחו של חוק חסכון־הכוחות; והפרוליטאריון היהודי, בבואו לפתור את הבעיה הלאומית שלו, שָאף תחילה לפתור אותה באותם התנאים שבתוכם נולדה הבעיה, ורק בהדרגה הגיע לפתרון, מהפכני באמת, לידי הכרח לשנות באורח ראדיקאלי את עצם התנאים של הווייתו הלאומית.

אמצעי־ההסתגלות הראשוניים, האלאֶמאֶנטאריים נידונו לכלייה במהלך ההתפתחות וסופם שיוחלפו באמצעים מורכבים יותר, פלאסטיים יותר, אם ניתן לומר כך; ודאי, שהעתיד הוא לא לתגובות הפשוטות ביותר של קיבוץ מסויים כלפי קונפליקטים ממושכים. אולם לפי שעה, כל עוד התגובות המורכבות והמתואמות ניתנות בקושי, נפוצים הרבה יותר בקרב הקיבוץ המעוניין אמצעי־הסתגלות פשוטים ונחשלים, מאשר אמצעי־הסתגלות מפותחים יותר. העתיד הוא לאמצעי־הסתגלות מורכבים, ואולם לפי שעה יש אשר התגובות הפרימיטיביות־יותר נראות כמנצחות.

בקשר להבדלים שהעלינו בין הקונפליקט הסוציאלי ובין הקונפליקט הלאומי, אנו מוצאים לעתים קרובות יחס־גומלין שכזה, שאותה פרוגראמה פרוליטארית עצמה מגלה קווי הסתגלות גבוהה ומפותחת מאוד אל הקונפליקט הסוציאלי, ובו בזמן היא פשטנית מאוד ונחשלת בתגובתה על תופעות הדיכוי הלאומי. בעוד שאותה הפרוגראמה ממש היא מתקדמת בהחלט בהבנת הבעיות המעמדיות ויחסי־הייצור, עלולה היא להיות מפגרת, ואפילו ריאקציונית ביותר, בהבנתה את הבעיה הלאומית ואת התנאים של חיי הייצור. כשאנו מקבילים מנקודת־השקפה זו פרוגראמות של מפלגות שונות הפועלות בקרב הפרוליטאריון היהודי, אחת לעומת חברתה, פרט למפלגות כגון “פועלי־ציון” המינסקאים הוותיקים²⁶, שאין להם בעצם כל דבר משותף עם אידיאולוגיה פרוליטארית באמת, הרי אנו נוכחים לדעת, שכולן – הפרוגראמה של הבּונד²⁷, של ס. ס.²⁸ ושל פועלי ציון²⁹ – מתקדמות במידה שווה בכל הנוגע ליחסי־הייצור, כולן מגלות הבנה פרוליטארית אמיתית של מלחמת־המעמדות ושל השאלה הסוציאלית, ואולם בתפיסתן את השאלה הלאומית אין כל דמיון ביניהן לגבי מידת הפרוגראֶסיביות והריאקציוניות שלהן. בעוד שהפרוגראמה הלאומית של פועלי־ציון היא מתקדמת בהחלט, פרוליטארית־צרופה, מגלה הפרוגראמה הלאומית של הציונים־הסוציאליסטים את כל תכונות־הבוסר, ואילו הפרוגראמה הלאומית של הבונד היא ריאקציונית בפועל־ממש ופרימיטיבית ביותר במיבנה שלה. ואותה עובדה, שההמונים הרחבים של הפרוליטאריון היהודי עדיין הולכים כיום אחרי הבונד, עובדה זו מדגישה פעם נוספת, שכל עוד לא הבשילו הקונפליקטים הלאומיים, שהפרוליטאריון היהודי מעורב בהם, עדיין נפוצים בקרב ההמונים, במידה רחבה, אמצעי־הסתגלות פרימיטיביים יותר.

העתיד הוא לפרוגראמה המתקדמת, ואילו הפרוגראמות הנחשלות נידונו לכלייה על־ידי עצם מהלך ההתפתחות של הקונפליקטים הלאומיים, גם אם המפלגות התומכות בהן נראות בשעה זו בעצם פריחתן.

אם יש אשר נפרשת לפנינו פרוגראמה של איזו מפלגה פרוליטארית, ופרוגראמה זאת זוכה להצלחה בחוגים נרחבים של הפרוליטאריון, אין זה אומר עדיין כי הפרוגראמה הזאת כשלעצמה מבטאה את האידיאולוגיה המתקדמת־באמת של הפרוליטאריון, בתורת מעמד.

היעוד ההיסטורי של מעמד הפרוליטאריון הוא מסויים בהחלט וטבוע בחותם אופיו המעמדי הבולט, המיוחד במינו; ואולם הפועלים, שמהווים, בכללותם, את המעמד הזה, אינם בשום פנים מעור אחד, ומגלים לעתים קרובות סטיות ממשיות מן הטיפוס הפרוליטארי המובהק. בתקופה הראשונה להופעתם הסוציאלית עדיין מקיימים הפועלים בתוכם המון שרידים ריאקציוניים מן הימים ההם, כאשר הם, הפועלים האלה, כפרטים, היו כלולים בתוך מעמדות אחרים, נחשלים, של החברה. הפרוליטארי העובד כיום בייצור הנכסים החברתיים ונלחם נגד שלטון הקאפיטאל, היה כלול קודם בתוך עב־ההמון הבעל־ביתי של הבורגנות־הזעירה, היה בעצמו רכושני זעיר, ולאחר שנתרושש, והוא נעשה “חפשי מקניין”, היה שרוי זמן־מה, עד עברוֹ למחנה הפרוליטאריון, באותה שכבת־הביניים החברתית, המכוּנה בשם: ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה.

הווה אומר, שבפסיכיקה של הפועל משתמרים בזמן הראשון רבדים של אידיאולוגיה זעיר־בורגנית, וכן של אידיאולוגיה של המונים נתונים בפרוליטאריזציה, מבקשי־עבודה, הזקוקים קודם כל לעבודה, – ורק בהדרגה, ככל שהקונפליקטים החברתיים הולכים ומתפתחים, מצטברת מעל לרבדים הללו אידיאולוגיה פרוליטארית, אידיאולוגיה של המלחמה המעמדית והקולאֶקטיביזם ואידיאולוגיה מתקדמת זו מתגברת רק בעמל רב על המישקעים הריאקציוניים הקודמים ומבערת אותם. רק מתוך כך תתבאר העובדה, שבקרב ההמונים הרחבים של הפועלים זוכים לעתים לא רחוקות להצלחה רבה, אם גם זמנית, כמובן, זרמים אנטי־פרוליטאריים וריאקציוניים, כגון הסוציאליזם הנוצרי³⁰, האנארכיזם³¹, ואפילו המאה־השחורה³².

וכאן עולות שוב לפנינו התוצאות רבות־המשמעות של ההבדל היסודי בין הפשטות היחסית של הקונפליקט הסוציאלי ובין הקונפליקט הלאומי. לעתים לא־רחוקות ייאָמר, ובצדק גמור, שהטפה זו או אחרת או תעמולה זו או אחרת מערפלת את ההכרה־העצמית הפרוליטארית; חזיון־עירפול זה מקורו ברב־האַנפּיוּת של הפסיכיקה של הפועל, שעמדנו עליה זה עתה, בשרידי הוויות מעמדיות מלשעבר המצויים בתוכה. ולעתים קרובות ביותר חל טישטוש ההכרה הפרוליטארית על קרקע הקונפליקטים הלאומיים, שהם כשלעצמם ניתנים בדרך כלל בקושי לניתוח ברור. אמנם, יש אשר גם ההטפה הסוציאלית מטשטשת את ההכרה המעמדית, – כך היא, למשל, הדימאגוגיה האנארכיסטית; אולם זו האחרונה מצליחה הרבה יותר בקרב מחוסרי־עבודה וכן בקרב פועלים העובדים ברשות־עצמם, בעלי דרגת־הכשרה אינדיווידואלית גבוהה ביותר בעבודה, בעוד אשר בקרב המוני פועלים שבתעשיה הכבדה נתקלת התעמולה האנארכיסטית בהתנגדות מצד ההכרה־העצמית המעמדית, המתגבשת באורח סטיכי בלחצם של קונפליקטים סוציאליים ממושכים. ואילו הדימאגוגיה הלאומנית זוכה בדרך כלל להצלחה רחבה ואיתנה הרבה יותר אף בקרב פועלים־ממש, אשר בצד השנאה למנצלים ובצד המושגים המעורפלים על סוציאליזם, מיטפחת בתוכם על נקלה איבה לאומית אפלה ביותר.

אחרי כל האמור בזה לא נתמה, אם בהמשך הרצאתנו ניווכח לדעת כי בפרוגראמה של אותה מפלגה פרוליטארית יהודית גופא אנו מוצאים בעת ובעונה אחת גם יסודות מתקדמים בהחלט, פרוליטאריים, במידה שאנו דנים בצדה הסוציאלי, וגם יסודות ריאקציוניים ביותר, זעיר־בורגניים, במידה שאנו דנים בצד הלאומי. כל שכן שלא יפתיענו הדבר, אם ניתן אל לבנו, כי המדובר הוא בשאלה היהודית, בשאלה הלאומית המסובכת ביותר שבעולם. ולפי שפתרון נכון של השאלה, פתרון שיכיל בקרבו הסתגלות גמורה למגמות הריאליות של הקונפליקטים הממושכים, היוצרים את השאלה הזאת – דורש השקעת־מרץ מרובה ביותר, על כן אנו מוצאים שהצורות האתחלתיות של תגובת המפלגות הפרוליטאריות היהודיות על הקונפליקט הלאומי שלהן הן פרימיטיביות ביותר וריאקציוניות, והן נשענות לא על היסודות הפרוליטאריים־הצרופים, המתקדמים בפסיכיקה של הפועל היהודי, אלא על הרבָדים הנחשלים שבה, אם זעיר־בורגניים, ואם אי־אלה רבדי־ביניים שלא התפתחו כדי היותם פרוליטאריים.

ובכן, ראשית כל, במה כלולה הבעיה הלאומית לגבי הפרוליטאריון בכלל? כיצד ייתכן לגביו קונפליקט ממושך בין התפתחות כוחות־הייצור שלו ובין תנאי־הייצור של אותו קיבוץ לאומי שאליו הוא שייך?

לעולם יש לראות את הפרוליטאריון משני צדדים: ראשית, הרי הוא כלל של פועלים העובדים בייצור נכסים חברתיים, ושנית, הרי הוא מעמד אשר לו מדיניות מסויימת ומלחמה במעמדות אחרים. הפועל, באשר הוא פועל, מעוניין רק בהעלאת שכר־העבודה ובשיפור תנאי־העבודה; לשם כך הוא צריך, בראש וראשונה, להבטיח לו את כר־העבודה. בגלל כר־העבודה הוא נכנס בהתחרות עם אנשים אחרים, המבקשים עבודה. במידה שהוא נאלץ להתחרות בגלל כר־העבודה. בה במידה עדיין לא נבדל מכלל ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה שנמנה עליהם, ועדיין לא קנה לו פרצוף פרוליטארי מעמדי. את זה האחרון הוא רוכש לו רק לאחר שהוא מבטיח לו את כר־העבודה שלו ונכנס למאבק עם הקאפיטאל לשיפור תנאי כר־עבודתו; מאותה שעה נהפך כר־העבודה לבסיס אסטרטגי; במקום אינטאֶראֶסים מתחרים ומלחמה קשוחה עם אחיו הפרוליטארי כמוהו, עולה על הבמה הסולידאריות הפרוליטארית. אין לומר, כי סולידאריות זו מבוטחת לגמרי מראֶצידיבים³³ של התחרות; להיפך, הסכנה לאבד את העבודה ולהיות מושלך החוצה, אורבת כל הימים לפועל ומאלצת אותו לעתים לא רחוקות לצאת שוב למלחמה באֶחיו, להיכנס שוב בהתחרות עמם. שוב ניצב לפנינו הפועל כמועמד בכוח לחיל־המילואים, שוב צפים ועולים אינטאֶראֶסים שלו הכרוכים בתפיסת כר־העבודה או בשמירתו – אינטאֶראֶסים של האוכלוסיה־העודפת הנתונה בפרוליטאריזציה. כך אנו רואים את הרוח הפרוליטארית עולה צרופה מתוך כור היסורים שבמאבק אכזרי על העבודה, על המחיה בפועל ממש, עולה אך בהדרגה, בזיגזגים, תוך כדי ירידות תכופות וחניות על דרכה; רק בעמל רב תעוצב ההכרה־העצמית המעמדית.

הפועל, כשלעצמו, המרותק מחמת צרכיו אל כר־העבודה, שעדיין לא התרומם כדי שימוש בכר זה בתור בסיס אסטרטגי – אי־אפשר לו לנהל איזו מדיניות שהיא, אין הוא ממלא כל תפקיד היסטורי. באורח סטיכי יתחוללו בו דברים רבים, גורליים ורבי־משמעות, ואולם אין הוא קובע את גורלו. ובשעה שמדברים על הפרוליטאריון כמעמד, הרי האינטאֶראֶסים המעמדיים שלו מוציאים מכלל אפשרות את המלחמה בין פועלים על כר־עבודה, והם אוצרים בתוכם סולידאריות מעמדית בלתי־מופרת וכוללים ממילא את המאבק נגד שלטון הקאפיטאל. האינטאֶראֶסים של הפועל חופפים את האינטאֶראֶסים של כר־העבודה רק במידה שהוא עדיין לא ניתק לגמרי מכלל ההמונים הנתנים בפרוליטאריזציה, שנמנה עליהם קודם, והוא עלול תמיד להיקלע אליהם שנית; ואילו האינטאֶראֶסים של הפרוליטאריון – “פרוליטאריון” פירושו מעמד, ככוח סוציאלי מיוחד, – כרוכים רק בבסיס האסטרטגי שלו, באותה כלָלוּת־התנאים שבתוכה הוא עורך את מאבקו. התפתחות כוחות־הייצור של ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה מאלצת אותם לדאוג לכר־עבודה; התפתחות כוחות־הייצור של הפרוליטאריון דורשת בסיס אסטרטגי נורמאלי למלחמה מעמדית חפשית ומוצלחת. האינטאֶראֶסים של הבסיס האסטרטגי הם לא פחות “חמריים” ולא יותר אידיאליסטיים, אף במשהו מאשר האינטאֶראֶסים של כר־העבודה, ואולם הראשונים הם אינטאֶראֶסים של שכבה סוציאלית שלימה, ולא עוד אלא שהם אינטאֶראֶסים מתקדמים של שכבה מתקדמת, בעוד שהאחרונים הם אינטאֶראֶסים של פרטים, ובמקרה הטוב ביותר אינטאֶראֶסים קבוצתיים. על יסוד האינטאֶראֶסים של כר־העבודה מופיעה לא רק התחרות אישית בין פועלים, אלא גם לאומית. התפתחות הבסיס האסטרטגי מסלקת את ההתחרות, הן האישית והן הלאומית. ואולם באין עבודה אי־אפשר לנהל מאבק, וכל עוד ישנה איזו קבוצת־פועלים שאינה פטורה מהתחרות לאומית, אין אפשרות לנהל בהצלחה את המלחמה המעמדית, ולקוי הבסיס האסטרטגי של אותה קבוצה.

הווה אומר, שאם כי מעמד הפרוליטאריון, בתורת מעמד, רחוק ביותר מן ההתחרות הלאומית, אף על־פי כן עלולה היא להשפיע בצורה מורגשת למדי על האינטאֶראֶסים שלו. בעוד שאצל הבורגנות־הזעירה ואצל ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה, שמתוך שורותיהם יצא הפרוליטאריון, מקבלים הקונפליקטים הלאומיים באורח קונקראֶטי צורה של מאבק לאומי, הרי אצל הפרוליטאריון הם מתקיימים בצורה צרופה של בעיה לאומית בלי כל איבה. אולם השאלה הלאומית קיימת בכל זאת לגבי הפרוליטאריון לא פחות מאשר לגבי שאר המעמדות באומה. אם התפתחות כוחות־הייצור שלו, כלומר, התפתחות המלחמה המעמדית שלו, נכבלת על־ידי התנאים הבלתי־נורמאליים של הבסיס האסטרטגי שלו, כי אז מזדקרת לפניו הבעיה הלאומית ועולה בו ההכרה־העצמית הלאומית³⁴. אף על־פי כן היא נבדלת הבדל מהותי מן ההכרה־העצמית הלאומית של שאר המעמדות. אצל מעמדות סגורים, ששמרו על אופי־של־כּת, מובדלת ההכרה־העצמית הלאומית מן המעמדית, ושתיהן פועלות באופן בלתי־תלוי זו בזו. תופעה זו אנו מוצאים, למשל, אצל האחוזאים הפיאודאליים, שנתקיימו עד היום באי־אלו ארצות נחשלות ביותר. הללו הם – אנשים־רוסים, “רוסים־טהורים”, והם – אצילים; לגבי דידם שני מיני־טבע הם. כרוסים, נתונה דאגתם לעם כולו; כאצילים, מוכנים הם לדכא את העם כולו. בקרב מעמדות־הביניים, שהם הבורגנות הבינונית והזעירה וההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה, נעדרת ההכרה־העצמית המעמדית בכלל, היא נטמעת בתוך ההכרה־העצמית הלאומית. ההכרה־העצמית המעמדית אף נדונה אצלם לגנאי, כמינוּת מזיקה, או כאיום המסכן את “האחדות הלאומית”. כל המעמדות הללו הם לאומניים. רק אצל הפרוליטאריון כרוכה הבעיה הלאומית באותו בסיס אסטרטגי גופא, באותם הצרכים של המלחמה המעמדית, שעליהם מתבססת הכרתו־העצמית המעמדית. אצל הפרוליטאריון של אומות מדוכאות במידה כלשהי לוֹקים תנאי הבסיס האסטרטגי מחמת הדיכוי הזה, וההכרה־העצמית המעמדית קשורה קשר הדוק בהכרה־העצמית הלאומית, ומלחמת־המעמדות מקבלת, הן באורח אוביאֶקטיבי והן מבחינה סוביאֶקטיבית, צביון לאומי.

חשוב לציין תכונה אחת של הקשר הזה. כיוון שהאינטאֶראֶסים הלאומיים של הפרוליטאריון אין להם כל דבר משותף עם מלחמה לאומית, על כן זר האופי התוקפני, לגמרי, ללאומיות הפרוליטארית. לאומיות זו היא כולה תולדתית ושוללת לפי אופייה, היא מתמצה כולה בצורך הנורמאליזציה של הבסיס האסטרטגי, צומחת מתוך גורמים שליליים – מתוך אנומאליות חולניות, אין זה אומר כי חסרה היא תוכן לאומי חיובי; אדרבא, בעוד שהלאומיות של המעמד המתקדם צומחת באורח אוביאֶקטיבי מתוך יסודות שבשלילה, הרי היא מתמלאה תוכן חיובי; ואין לך אף מעמד אחד באומה שנותן, ומסוגל לתת, בזמן מן הזמנים פרוגראמה לאומית ריאלית כל־כך, כזו שמפַתח הפרוליטאריון. ואולם תכונות הלאומיוּת הזאת ומוצאה השלילי הם מיוחדים כל־כך במינם, שאך בעמל הם ניתנים להבנה נכונה. בלי שנדבר על הלאומיים הבורגניים, שאינם נותנים אמון בהלך־רוחו הלאומי של הפרוליטאריון, שהוא אמנם אינו זקוק לאמונם – הרי אף אידיאולוגים רבים פרוליטאריים ממש – כגון הרוב המכריע של אנשי־"איסקרה" היהודים³⁵, אינם רואים בלאומיות הפרוליטארית כל יסודות חיוביים, ולפיכך הם חושבים אותה בתמימותם כריאקציונית סתם.

אצל אחרים, בעלי הלך־רוח לאומי, מקבלת אותה טעות גופא צורה מעוּותת לגמרי: ישנם תיאוראֶטיקנים, אשר, בראותם כי היסודות של הלאומיות הפרוליטארית הם שליליים מבחינה אוביאֶקטיבית, ובלי להבין כי יציר זה של נתונים שליליים מתגלם מבחינה סוביאֶקטיבית אצל הפרוליטאריון בדמות פרוגראמה ריאלית ביותר וחיובית ביותר, הרי הם נוטים ללמד זכות על לאומיותם, מתוך בושה; במקום ההכרח ההיסטורי עולה אצלם ההכרח המעציב. “לצערנו נאלצים אנו לפתח פרוגראמה לאומית”, “רוצים היינו להתבולל, אולם, לדאבון־הלב, נאלצים אנו להישאר יהודים” – נעימה עגומה כזו נשמעת לעתים לא־רחוקות בתעמולה של “הציונים־הסוציאליסטים” (ס. ס.).

אולם אין כאן אלא גילויים בודדים יוצאי־דופן של מחשבת־בוסר. הפרוליטאריון מוקיר ומעריך במידה שווה כל מה שמביא להתפתחות כוחות־הייצור שלו, ולמורת־רוחו במידה שווה כל מה שעוצר את הכוחות הללו. משום כך שנוא עליו במידה שווה טישטוש ההכרה־העצמית המעמדית וטישטוש ההכרה־העצמית הלאומית. אנו מכריזים באותה מידת־הגאווה: סוציאל־דימוקראטים³⁶ אנו, ואנו – יהודים. הכרתנו־העצמית־הלאומית, ודאי שיסודה הוא רק בשלילה; אכן, תכונה משחררת לה. לו היינו פרוליטאריון של אומה חפשית, שאינה מדוכאה ואינה מדכאה, לא היינו נותנים כל לב לשאלות החיים הלאומיים, ואפילו עכשיו, כאשר קנינו לנו הכרה־עצמית לאומית, בלחץ הקונפליקטים הלאומיים, מטרידות אותנו בעיות התרבות הרוחנית, שאלת קיום האומה ואחדותה וכדו', במידה פחותה לאין שיעור מאשר הבעיה הכלכלית־הסוציאלית שלה: לאומיות ריאלית, נקיה מכל תערובת תרבותָנית – היא נכס צאן־ברזל שלנו³⁷.

השאלה הלאומית לגבי הפרוליטאריון היא – תולדת הקונפליקט בין צורך ההתפתחות של כוחות־הייצור שלו, כלומר, של המלחמה המעמדית, ובין תנאי הבסיס האסטרטגי. הבסיס האסטרטגי של הפרוליטאריון היהודי אין בו כדי סיפוק לא מבחינה כלכלית ולא מבחינה מדינית. המאבק הכלכלי של הפועל היהודי מצליח ביותר בתקופת העונה הבוערת, כאשר המעבידים נאלצים לעשות ויתורים, כדי שלא להוציא את הזמן לבטלה. אך לעומת זאת משיגים המעבידים בעונה המתה את אשר הפסידו, ועד לעונה הבאה נעלמים פירות המאבק הכלכלי, ושוב נאלץ הפועל היהודי להיכנס באותו מאבק גופא כדי להשיג שנית אותן התוצאות הרופפות שמקודם³⁸. אך עוד פחות מניח את הדעת הבסיס האסטרטגי היהודי מבחינת ההשפעה הפוליטית של מאבק הפרוליטאריון היהודי, לפי שהפרוליטאריון היהודי עסוק כמעט כולו בייצור אמצעי־צריכה, ואינו פעיל אף באחד מן השלבים־הראשוניים של התהליכים המשקיים, אין הוא מחזיק בידיו אף חוט אחד מחוטי־התשתית של משק הארץ, שבתוכה הוא יושב; הווה אומר, שהשפעתו על מהלך־החיים הכללי נשארת, בהכרח, מצומצמת למדי. אין הוא מסוגל להשבית במחי אחד את כל מנגנון המשק, כשם שמסוגלים לעשות פועלי מסילות־הברזל ושאר פועלים הנתונים בתנאים מבורכים יותר. הוא מנוצל לא על־ידי הקאפיטאל הגדול, כי אם אך ורק על־ידי הבינוני, שתפקידו בייצור גם הוא מועט. שעה שהפרוליטאריון היהודי משתק במעשי־מאבק נמרצים את פעולת אותו הקאפיטאל, המיוצר על־ידו, אין הוא מסוגל לעורר אילו זעזועים ניכרים בארץ. אף בדרישותיו הצודקות ביותר חסר־אונים הוא להגן על עצמו, אם אינו נתמך על־ידי פועלים אחרים מאושרים ממנו שבקרב העמים המקיפים אותו. אין הוא יכול להשיג אף שיפור קל ביותר, במקום שהמדובר הוא בצרכיו המיוחדים, הלאומיים, שאין אחרים שותפים להם. עובדה זו מלַבּה בקרבו עוד ביתר שאת את הרגשת הסולידאריות הפרוליטארית, עושה אותו נוח יותר לקליטת אידיאלים מהפכניים. גם הניגודים המעמדיים בתוך החברה היהודית הם פחותים באורח יחסי; ראשית, משום הֶרכּז לקוי של הקאפיטאל; שנית, משום שהבורגנות הבינונית היהודית, המדוכאה ביותר, המדוכאה אף יותר מזו של הליטאים, הארמנים וכו', היא עצמה, הלך־רוחה אופוזיציוני, ומבחינה פוליטית היא תומכת בפרוליטאריון תמיכה כלשהי, אמנם – תמיכה שאין לבטוח בה כלל. עד הזמן האחרון אף נשאה ברוח שקטה את כל גידופי התעמלנים הפרוליטאריים, וסייעה בענווה ל"בונד" ולאחרים סיוע של כסף. אכן, עכשיו היא נושאת עיניה לרווחים של ממש שתפיק מברית עם “הקאדטים”³⁹ והיא “בגדה” קשה במפלגות הפרוליטאריות היהודיות. כל התנאים הללו גורמים, שהפרוליטאריון היהודי נאלץ להשתרך בזנב תנועות הפועלים הפוליטיות האדירות שבמדינה, – והוא נאלץ לפצות עצמו במליצה מפוארת, ולפעמים גם מנופחת עד כדי גיחוך, על חוסר עצמה מעמדית ריאלית. על קרקע זה צומחות ועולות הגזמות משונות עד לבלי־נשוא, שכל סוציאל־דימוקראט רציני ומעמיק־חשוב סולד מהן.

ובקוֹמיזם מדומה זה צפונות עמוק – סתירות טראגיות. הפרוליטאריון היהודי זקוק למהפכה יותר מכל מישהו אחר; ביותר לוקחת את לבו הטובה הצפויה מן הדימוקראטיזאציה של החברה. השיעבוד הלאומי הנורא, הניצול המכריע מצד הקאפיטאל היהודי העלוב, והרעבתני ביותר משום־כך, – ונוסף לזה: רמת־תרבות ממוצעת גבוהה ועצבנותו של הפרוליטארי היהודי, זה יושב־הערים מאז, בן “עם־הספר”, – כל אלה מחוללים ים של מרץ מהפכני, מסירות־נפש נלהבת, המבקשת לה מוצא. שפעת־מרץ⁴⁰ מהפכנית זו, הכבולה על־ידי צרוּת הבסיס האסטרטגי, לובשת צורות קאריקאטוריות. חולי שבעודף־כוחות – זוהי צרת הפרוליטאריון היהודי, זה מקור יסוריו.

פרוֹמאֶטאֶבס הכבול, המוכן בכל להט זעמו חסר־האונים, למרוט בשיניו את נוצות העיט המנקר את לבו – כך הוא סמל הפרוליטאריון היהודי…⁴¹

 

ד    🔗

כך היא הבעיה, כך הוא הקונפליקט הלאומי של הפרוליטארי היהודי. מה היא איפוא תגובתו?

ההסתגלות הראשונה, הפרימיטיבית ביותר, אל הקונפליקט הנגרם על־ידי ליקויי הבסיס האסטרטגי, מתבטאה בנסיון לרפא את התוצאות, בלי לגעת בסיבות עצמן. לכאורה דומה, כי תוצאת התנאים הבלתי־נורמאליים של מלחמת־המעמדות היא הכרה־עצמית מעמדית בלתי־מפותחת כל־צרכה. תעמלן, שכבר סיגל לעצמו ראשית של השקפת־העולם הסוציאליסטית, נלהב, כחסיד־חדש, המבקש לראות מיד פירות נאים של עמלו, כיוון שהוא בא אל הפועל היהודי הרי הוא נתקל מיד בכמה וכמה קשיים טכניים. פועל זה מדבר יידיש, לשון שאינה ניתנת בקלות להבעת מושגים מורכבים במידה כלשהי; אין ספרות לפי תפיסת הפועל, אשר תקנה לו דעת בלשונו. התרבות הרוחנית צולעת, התרבות נתונה במיצר ומקוצצת – הנה, למראית עין ראשונה, שורש כל האנומאליוּת של הפועל היהודי, הנה תוכן השאלה הלאומית שלו. הדבר נראה פשוט וברור כל־כך, עד שנחוצה התמדה רבה ועקיבות מאטאֶריאליסטית כדי להתגבר על הסתגלות פרימיטיבית זו. “יש לפתח את ההכרה־העצמית המעמדית – אז יעלה הכול יפה; לשם כך יש לגאול את תביעות התרבות של הפועל היהודי – זה התפקיד”. בהסתגלות אֶלאֶמאֶנטארית זו שקע הבוּנד. הצטברות־יתר עצומה של מרץ מהפכני אצל הפועל היהודי הביאה הצלחה לאין־דוגמה להסתדרות הפרוליטארית היהודית הראשונה, וסייעה לכך לא מעט גם העזרה הכספית של הבורגנות הבינונית היהודית. תגובה פשוטה ביותר וסיסמאות מצניעות ביותר, אם גם מפוצצות למדי, הכרוכות בה, נפוצו במהירות מסחררת בקרב ההמונים. נתחזק “הבּוּנד האדיר”, “בא־כוחו היחידי של הפרוליטאריון היהודי”⁴². ההצגה האלאֶמאֶנטארית של הבעיה הלאומית ופתרונה הפשטני־התמים היה בהם, לפי שעה, כדי לספק בהחלט את הפועל, והם חסכו מרץ רב בשביל מלחמתו־המעמדית, שלולא־כן היו משקיעים אותו בניתוח מדוקדק של השאלה הלאומית המסובכת. בעוד שקבוצות אחרות, ששיקעו עצמן והעמיקו יותר בבעיה הלאומית, הוציאו פחות מרץ למאבק, ומשום כך לא יכלו למשוך את הלב בהילה מהפכנית, היתה הילה זו של הבונד מתלקחת ביתר עוז, משולהבת ע"י מליצה שלוחת־רסן ביותר. אולם לעיני מסתכלים מעמיקי־עיון נתגלתה עד מהרה כל הריקנות שבאופן העלאת השאלה על־ידי הבונד. החיים הוכיחו בעליל, כי הפרוליטאריון היהודי פיתח את הכרתו־העצמית המעמדית במשך זמן קצר בכוח רב כל־כך, שקשה למצוא דוגמתו בהיסטוריה; הספרות הסוציאליסטית ביידיש השתגשגה עד לממדים שלא נראו כמותם; כללו של דבר: הצרכים התרבותיים־הרוחניים של הפועל היהודי מצאו את סיפוקם, לכל הפחות, במידה לא גרועה מאשר אצל הפרוליטארים שאינם־יהודים – ואף על־פי כן מחריפה השאלה הלאומית ומחמירה עוד יותר מאשר בזמן הראשון להופעת הבונד. החיים הראו, כי למרות כל דלותה וצניעותה של הפרוגראמה הלאומית של הבונד, למרות מה שהיא ניתנת לתפיסת־הבוסר של פועלים מחוסרי־הכרה כמעט, מגלה ההמון הפרוליטארי היהודי מיום ליום מורת־רוח גדולה יותר כלפי פרוגראמה זו, והוא מרבה לעבור אל מחנות “הציונים־הסוציאליסטים” (ס. ס.) ו"פועלי־ציון". בד בבד עם היחס הביקורתי הגובר בחיים מצד הפועלים היהודים כלפי הבונד התחילה להשתער עליו הביקורת התיאוראֶטית רבת־הנצחון של הזרמים הצעירים. עד הזמן האחרון לא היה הבונד עונה כלל על הביקורת הזאת, והבונדאים, לפי הוראה מלמעלה, או לפי ראות עינם הם, העדיפו להשיב באגרופים, במקלות, בצעקה, בפיצוץ אסיפות־וויכוח וכד'. אנוס על פי ההצלחות המפורשות של הטאֶריטוריאליזם, הפנה, לבסוף, הבונד בזמן האחרון את תשומת־לבו אל התנועה הזאת, והקדיש לה שני קונטרסים⁴³, אשר לא עתה, כמובן, השעה להרחיב את הדיבור עליהם. חשוב לנו רק לציין, שהבונד עוקף, בכל זאת, דוּמם אותן שאלות־היסוד שהיינו מעלים לפניו תמיד.

החטא הקדמון של הבונד הוא ביחסו האופורטוניסטי אל הבעיה הלאומית, בחוסר־יכולתו לקבוע לה מקום ברור, לכאן או לכאן. מצד אחד לא זנח הבונד בתכלית אותה המסורת הקוסמופוליטית הנושנה, המכתימה כל לאומיות כמשהו ריאקציוני, בורגני ואוטופי, ואילו מצד שני מאלצים אותו האינטאֶראֶסים הממשיים של המוני היהודים לכלול דרישות לאומיות בתוך פרוגראמת־המינימום שלו. על כן אנו מוצאים תמיד בהגיונות הבונדאיים בשאלה הלאומית משהו שלא נאמר עד תום, משהו הניתן לחצאין, התבוללותי־למחצה, ולמחצה לאומי.

מתוך רצון להסוות את הפסיחה הזאת על שתי הסעיפים, אוהב הבונד להכריז, כי בשאלת הלאומיות וההתבוללות הרי הוא נויטראלי⁴⁴, ומטרת האבטונומיה התרבותית־הלאומית היא רק לתת ללאומים ערובה לחופש ההגדרה העצמית; האבטונומיה התרבותית־הלאומית נועדה להקל על העם את דרך־ההתבוללות, אם הוא נידון לעבור מן העולם, ולהקל את דרך ההתפתחות הלאומית, אם הוא עתיד להתקיים, כל ההגיונות הללו הם מחוסרי־טעם להפליא: הלא מגוחך הוא עצם המחשבה, שאמצעי מדיני אחד חייב “לכל מקרה שהוא” לשמש לשתי מטרות הפוכות בתכלית. אם נידון העם לעבור מן העולם, הרי אין האבטונומיה הלאומית מקילה את תהליך ההתבוללות, כי אם, להיפך, בולמת אותו, והרי היא איפוא ריאקציונית ואוטופית. אך אם יש צורך באבטונומיה לאומית, הרי פירושו של דבר הוא, שבגבולות העתיד, שאפשר לראותם־מראש, יוסיף הלאום להתפתח באורח עצמאי⁴⁵. משונה היא הפרוגראמה הזאת “לכל מקרה שהוא” בפי סוציאל־דימוקראטים. זכות־הבחירה הכללית, התביעה בדבר בחירתם של פקידי־הציבור, הזכות להחליפם ולהעמידם לדין ועוד המון דרישות מינימאליות אחרות, כל אלה נדרשות לא לכל מקרה שהוא, אלא מתוך הבנה ברורה של מטרתן; ורק הפרוגראמה הלאומית בלבד זכתה אצל הבונד לתפקיד־מפשר נכבד כל־כך. ואמנם זה מעלה על הדעת, כי דווקא בשאלה הלאומית יש משהו לא כשורה אצל הבונד. ה"נויטראליות" הנודעת של הבונד ממללת־רמות, אך אין היא משמשת אלא בבחינת asylum ignoratiae (מקלט לבערוּת). אפשר להיות אדיש לשאלת קיומה או טמיעתה של האומה, אפשר לא להצטער על היעלמה ולא לשמוח להתקיימותה; הרי זו שאלת הרגש, ואין כאן דבר המשמח או המדאיג גם אותנו, את פועלי־ציון. אולם עניין אחר הוא – ההכרה; אי־אפשר שלא להתעניין בשאלה הלאומית. מכל מקום, אם אין הבונדאים יודעים מה יהא על עם־ישראל, הרי מוזר ביותר מצדם לנסח דרישות לאומיות מיוחדות. אולי גם דרך מעשית היא להצטייד במטריה, כשאין אתה יודע אם יהיה גשם או לא; ואולם הרי זה מעשה מאוד לא־פוליטי להצטייד באבטונומיה לאומית, כשאין אתה יודע אם יהא בה צורך או לא.

המחשבה הפרוליטארית המהפכנית אינה סובלת אופורטוניזם בשום דבר. אם אינה יודעת משהו, הרי, ראשית, פירושו של דבר, שעדיין לא הבשילו הכוחות האוביאֶקטיביים עד כדי שתוכל לאמור את דברה בשאלה המסויימת; שנית, אי־ידיעה זו מחייבת את המפלגה לשתוק ולא להעלות כל דרישות. בשאלה המכרעת: לקראת מה הולך העם היהודי כיום, לאָן מוליכות מגמות התפתחותו בגבולות־העתיד הניתנים לפרוגנוזה שלנו? – חייבת המחשבה המהפכנית לתת תשובה ברורה ובלתי מתחמקת. ואם הניתוח־העיוני הפרוליטארי יביא לכלל מסקנה, שהלאום היהודי הולך לקראת היעלמותו, חייבת מפלגת הפרוליטאריון המהפכני לפרוש ללא־שוב מכל המסורות הלאומיות של המון הפועלים ולאסור עליהן מלחמה ללא רחם; על המפלגה לעלות בגלוי על דרך־ההתבוללות, בלי לחשוש לכל תוכחות מצד הלאומיים. מאותה שעה אין צורך עוד בכל ההבדלה בין התבוללות לבין התבוללות־שבכוונה⁴⁶, שעליה מדברים הבונדאים בדעה זחוחה כל־כך⁴⁷. "אנחנו, טוענים הם, לא נגד התבוללות, אלא נגד התבוללות־שבכוונה״. כך ממש אפשר יהיה לומר: “אין אנחנו נגד הסוציאליזציה של הקרקע, אלא נגד סוציאליזאטוריות”, “אנו בעד התפּתחות ההכרה־העצמית המעמדית. אולם אנו, מתנגדים לפיתוחה”. משעה שהמהפכן מכיר את מהלך־העניינים ההיסטורי, חייב הנהו לסייע לו. משעה שהכרנו לדעת את המגמה המוחלטת של הדינאמיקה היהודית לגיבוש השאלה היהודית והעם היהודי, להקניית צביון לאומי לחיי־היהודים, מאותה שעה גם התנערנו, ללא שוב, מן המסורות הקוסמופוליטיות של מחשבת־הבוסר הפרוליטארית, והרי אנו חייבים לנסח דרישות לאומיות מהפכניות־באמת. ואין אנו נבוכים כלל מהתקפותיהם העזות של אנשים שלא שנו כל־צרכם; יודעים אנו כי בשאלה הלאומית הרי הם – ריאקציונאֶרים ודון־קישוטים, המנסים לגדור ללא־הצלחה, בדוֹגמות הבלתי־בדוקות שלהם, את הדרך בפני ההתפתחות ההיסטורית הכבירה.

אולם כדי לקבל תשובה מהפכנית לשאלה הלאומית צריך, ראשית כל, לא רק לנתח את התוצאות החיצוניות והגלויות של הקונפליקט הלאומי, כדרך שעושה הבונד, אלא לחקור את יסודותיו העמוקים הכמוּסים.

ויש להפליג אל מעֵבר לגילוייו התרבותיים־הרוחניים, יש להציץ לעמקי המעמקים של “בסיסו” הכלכלי. כאן סוטים התיאוראֶתיקנים הבונדאים סטיה חדה מעיקריהם המאטאֶריאליסטיים. חטא ללא־כפרה הוא לסוציאל־דימוקראט, לפרש תופעה ממשית ומורכבת שבחיי־החברה כתופעת־הלאום, במונחים של תרבות־רוחנית בלבד; חטא ללא־כפרה הוא להעלות על הדעת כי שאלה חברתית בעלת חשיבות עצומה כל־כך ניתנת להיפתר אף במידה קלה ביותר באמצעים תרבותיים־רוחניים. מפתיעה ממש הדעה, כאילו האיבה הלאומית מתחוללת אך ורק על קרקע הלשון והחינוך. כלום תופעות כאלה, כנישול המוני האירים מעל אדמתם עלי־ידי האנגלים, כעול השיעבוד ששמו היונקאֶרים הגרמנים על צוואר הפולנים בשלאֶזיה ובפוֹזנא, כחוסר־הזכויות של היהודים, החרם, הפוגרומים, כל אותן הצורות המרובות לאין־ספור של דיכוי כלכלי, שמדכאה קבוצה לאומית אחת את חברתה – כל אלה אינן אלא “שאלות הלשון, החינוך והתרבות בכלל”? ומי הוא שלא יופתע לדרך פתרון זו, לתרופה זו – של אבטונומיה תרבותית־לאומית?⁴⁸ לעיל כבר הראינו כי בחברה הקאפיטאליסטית אין הפוגרומים ניתנים להיעקר. אכן, מה נחמד המראה הזה – סֵיים יהודי, שבימי פוגרומים והגירת־יהודים מוגברת יפתח בדיון בשאלת בתי־הספר! סיים יהודי, אשר, בדומה לחברת יק"א, יביא תנחומים ליהודים מוכי־הפרעות, על ידי עוד גימנאסיה אחת, או פירסום עוד יצירה ספרותית מאלפת אחת בנושא של הומאניות והארמוניה אנושית־כללית! וכברכת־דרך למהגרים ייעץ להם לבקר לפני צאתם בתיאטרון יהודי!

אם הפרוליטאריון היהודי סובל מדיכוי לאומי, הווה אומר, שהוא סובל, קודם כל, מבחינה חומרית, כלכלית־משקית, ואפשר היה לפרש את ההתפתחות הלקויה של הכרתו־העצמית המעמדית רק כתוצאת אנומאליות חומריות. אכן, ההתפתחות הבלתי־נורמאלית של ההכרה־העצמית המעמדית אצל הפרוליטאריון היהודי איננה כלל כדמות זו שרואה אותה הבונד. התיאורטיקנים הבונדאים סבורים, כי משום העדר תרבות לאומית בריאה מסגל לו הפרוליטאריון היהודי את השקפת־העולם הסוציאליסטית בקושי רב יותר מאשר פועלי העמים המקיפים אותו; לפי זה יוצא שהאנומאליה אצל הפרוליטאריון היהודי אינה אלא כמותית. לאמיתו של דבר, אנו חוזרים ואומרים, מפותחת ההכרה־העצמית המעמדית אצל הפועלים היהודים לא פחות, בשום פנים, ואולי גם יותר מאשר אצל העמים אשר מסביב; ואולם, משום ערכו הפוליטי והכלכלי הלקוי של הבסיס האסטרטגי הפרוליטארי היהודי צצות ועולות אנומאליות איכותיות: אי־הסיפוק בתוצאות המלחמה המעמדית, הפראזיולוגיה המהפכנית המנופחת והנטיה לאנארכיזם, הנפוצה במידה מבהילה בקרב הפועלים היהודים⁴⁹.

אולם כל הסטיות הכלכליות המציקות האלה אינן קיימות כלל בשביל “הוגי־הדעות” הבונדאים. אין הם יודעים אלא אחת: “לשון, חינוך, תרבות בכלל”. מבחינה זו מגיעים הבונדאים לכלל דעה אחת עם ריאקציונאֶרים כגון אחד־העם, דובנוב וכדו'.

הרי זה אורַח זעיר־בורגני טיפוסי: לבקש בתרבות הרוחנית את מהותן וטעמן של בעיות חברתיות עמוקות. התרבות הרוחנית משמשת לבורגנות הזעירה נשק חשוב מאוד במאבק על השוק, מאחר שהלשון, וכל הכרוך בה, משמשים קשר טכני קרוב ביותר בין הצרכן לבין הסוחר; והייצרן הזעיר, כל עוד הוא מוסיף להיות בעל עסק עצמאי, הוא גם המוכר תמיד את מוצריו. הפועל היהודי, שעוד זה לא כבר התחנך במשפּחה יהודית פאטריארכאלית, זעיר־בורגנית, עוד שמר בפסיכיקה שלו רבדים זעיר־בורגניים, הנותנים אותותיהם בדביקותו בצורות־תרבות רוחניות ובקלות־התרשמותו מתעמולה תרבותָנית. כן גם אווירת הבידוד המשקי, הכפוי על ההמון היהודי הרחב על־ידי העמים אשר מסביב, מזינה בשפע הן את עצם התרבות הרוחנית היהודית ואת היידיש – והן את דביקותם של הפועלים בערכים האלה. מכאן, שדביקותו של הפועל היהודי ביידיש ובספרות־יידיש אינה ריאקציונית בשום פנים; ולהיפך, שרשים לה בתנאים הריאליים של קיומו, ואין לראותה בשום פנים כשריד־מסורת. ואילו הנטיה לתפיסה תרבותנית של השאלה היהודית, המורגשת אצל הבונדאים, היא ריאקציונית ללא ספק, וניכרים בה כל תכונות המוצא הזעיר־בורגני.

לבונד זכויות עצומות בפעלו למען הפרוליטאריון היהודי, ושֵם הבוּנד רשום באותיות זהב בתולדות תנועת־הפועלים היהודית, והדורות הבאים של הפרוליטאריון היהודי, יקימו לו מצבת־זכרון נהדרה בארץ־ישראל. הוא פיתח את ההכרה־העצמית המעמדית של הפועלים היהודים, חינך אותם למאבק מאורגן על עניניהם, פיתח בהם רוח משמעת וטיפח את מושגיהם הדימוקראטיים. אולם הפרוגראמה הלאומית שלו מקלקלת את השורה כולה וחותרת מבפנים תחת אשיות־קיומו של הבונד. כארגון של מחתרת חמורה התאים עצמו הבונד להפליא לתנאי הפעולה המפלגתית הפרוליטארית, אולם אפשר להגיד בבטחון מראש כי ברוסיה החפשית בעתיד לא יוסיף הבונד לשגשג ימים רבים. הפירוד הפנימי המסתמן כבר לעיני יודעי־דבר, אך עדיין הוא מוסתר היטב מעין הציבור הרחב בחיפוי של קונספיראציה; התעמולה הריאקציונית של האנארכיסטים מצד אחד, והפרוגראֶסיבית – של הטאֶריטוריאליסטים, מצד שני, שכבר כיום הן מכרסמות את הבונד מבפנים, על אף המשמעת החמורה בתוך ההסתדרות, האוזרת את כל המנגנון הקונספיראטיבי שלה לכך, שדבריהם והוכחותיהם של הזרמים הצעירים לא יגיעו אל ההמון הבונדאי – כל זה יתפתח מהר בתנאי רוסיה החפשית, כאשר התעמולה שלנו ושל הבונד יצאו מתוך המחתרת ויתנגשו על פני הזירה הפוליטית החפשית. הפירוד מבפנים והביקורת מבחוץ ישלימו את חורבנו של הבונד⁵⁰.

 

ה    🔗

כחליפתו של הבונד הולך ובא זרם חדש, אשר מתוך ראיית האינטאֶראֶסים החמריים של הפועל היהודי הוא מנתח באורח מאטאֶריאליסטי את הבעיה הלאומית שלו, ומגיע לאותן המסקנות הטאֶריטוריאליסטיות שקבענו אותן בפרק השני. בזרם זה גופא נבדלים באופן בולט שני שלבי התפתחות, שהתחילו להסתמן בעת ובעונה אחת, ואולם יצאו לזירה הפוליטית, ככוחות מאורגנים, – בזמנים שונים. תחילה נתארגנו “הציונים־הסוציאליסטים” (ס.ס.) – לפני שנה ומחצה, – ואילו מפלגת־הפועלים היהודית הסוציאל־דימוקראטית פועלי־ציון נתארגנה אך זה לא מכבר.

הפרוגרמה של “הציונים־הסוציאליסטים” מפותחת יותר מן הבונדאית, לאין ערוך, והיא משמשת ביטוי של הסתגלות מורכבת הרבה יותר, ומשום כך גם קשה יותר. הבונדאים חדורים מגמה אסימילאטורית־למחצה: הם שואפים לפתור את הקונפליקט הלאומי באותם התנאים עצמם אשר בהם הוא נתהווה; ואילו הציונים־הסוציאליסטים כבר הבינו את ההכרח לשנות תכלית־שינוי את עצם התנאים שהעם היהודי חי בהם. הפרוגראמה הלאומית הבונדאית היא ביטוי לרבדים הזעיר־בורגניים בפסיכיקה של הפועל היהודי – שרידי אידיאולוגיה של מעמד, שהקונפליקט הלאומי עוד לא לגמרי הבשיל לגביו. הבורגני הזעיר, כל עוד לא נדחק לגמרי ממעמדו, נוטה עדיין, אף בתנאים הקשים ביותר, להוסיף ולקוות לאפשרות להכות שורש כאן בגולה. גם הפרוליטארי היהודי, העומד במלחמה המעמדית, נוטה לעתים קרובות לטפח בנפשו תקוות מאירות ביותר להצלחות קרובות במלחמה זו. הווה אומר, שהרבדים הזעיר־בורגניים בחוויותיו הלאומיות של הפועל הבונדאי לא הגיעו לידי ניגוד עם המלחמה המעמדית הפרוליטרית שלו גופא, ומשום כך אין הוא סולד אף במעט מן הפרוגראמה הלאומית הזעיר־בורגנית, כל עוד הוא מוסיף להיות בונדאי נאמן. הפועל הס.־ס.אי כבר הסתלק מן החוויות הלאומיות הזעיר־בורגניות, ניטלה ממנו כל תקווה להכות שורש בגולה. הרי שהקונפליקט הלאומי בין הצורך בפיתוח המלחמה המעמדית ובין קוצר הבסיס האסטרטגי כבר הבשיל עד כדי שינסח את הפרוגראמה בכיוון מהפכני. השאלה היא, אם כיוון מהפכני זה אצל הס.־ס. הוא עקיב עד הסוף? האם הם המבטאים את החוויות הלאומיות הפרוליטאריות־הצרופות? האפשר לראות את הפרוגראמה הלאומית שלהם כפרוליטארית באמת, אם בשם פרוליטריון יכונה לא ציבור של פועלים סתם, אלא מעמד מסויים, העומד במאבק פוליטי מתוך הכרה?

בכל תנועה־שמתוך־הכרה אפשר להבחין: את אינטאֶראֶס־המוצא המניע את המטרה ואת הדרך אל המטרה.

הרינו פוסחים על המטרה הסופית של הציונים־הסוציאליסטים, כלומר, על הסוציאליזם, וכן על הדרך אל המטרה הזאת, כלומר, על מלחמת־המעמדות; הרינו פוסחים גם על מטרתם המינימאלית – על הטאֶריטוריאליזם – לפי שכל המטרות האלה משותפות להם ולנו, לפועלי ציון, כמו גם הדרך של מלחמת־המעמדות אל הסוציאליזם; אנו פונים לניתוח של אינטאֶראֶס־המוצא שלהם ושל הדרכים והאמצעים שהם מכירים בהם.

לצערנו, לא זו בלבד שהס.־ס.אים לא הספיקו להביע דעתם בספרות בשאלות הללו בשלימות מספקת, אלא שהם מחליפים דעותיהם על כל צעד. במשך 14–15 חדשי קיומה של מפלגת ס.־ס. המאורגנת, הם הספיקו לשנות שלוש פעמים את תפיסתם בנוגע לאינטאֶראֶסי־המוצא של הטאֶריטוריאליזם הפרוליטארי. לפנינו “ההצהרה”⁵¹ המפורסמת, המאמר ב"דער יידישער פראלעטאריער" והמאמר ב"דער נייער וועג"⁵².

ב"הצהרה" הדברים פשוטים וברורים. ההמונים היהודים הזעיר־בורגניים אינם מסוגלים להחזיק מעמד בהתחרות האכזרית שבתוך המשק הקאפיטאליסטי, והם מתרוששים ועוברים לשורות חיל־המילואים. חיל־המילואים זקוק לפרוליטאריזציה, כלומר מבקש עבודה בשכר. חלק מועט ביותר של הבורגנות־הזעירה היהודית זוכה לתפוס מקום בייצור. ואף זה רק בענפיו הנמוכים ביותר, ואילו הרוב הגדול נשאר מחוץ למשק המודרני ונאלץ לבקש ישועתו בהגירה. אולם גם בארצות החדשות אין המוני היהודים זוכים לדריסת־רגל בענפי־הייצור הגבוהים, ושוב איפוא “אינם מגיעים לכלל פרוליטאריזציה”. עקב כל אלה מתעוררת בקרב העם היהודי השאיפה לריכוז ההגירה בטאֶריטוריה אחת, ששם עתידה להיווצר חברה יהודית אבטונומית. הפרוליטאריון היהודי, כמעמד המדוכא ביותר שבעם היהודי, סובל יותר מכל השאר מחמת אי־פרוליטאריזציה ומחמת תנאי־הגירה לא־נוחים, ומשום כך הוא זקוק יותר מכל השאר לטאֶריטוריה. והציונים־הסוציאליסטים, השואפים, בתור סוציאל־דימוקראטים, לאידיאל הסוציאליסטי, שואפים, בדרך לאידיאל הזה, גם לטאֶריטוריאליזם; זה האחרון הוא אשר יתן להם את האפשרות להיאבק למען הסוציאליזם, אפשרות שנעדרת בגולה מחמת אי־פרוליטאריזציה⁵³.

“התיאוריה” המובאת מעוררת תמיהה גמורה. אם “הציונים־הסוציאליסטים” הם סוציאל־דימוקראטים, הרי הם צריכים להיות נציגי הפרוליטאריון: ואף אמנם היו הס.־ס.אים מכריזים בקול גדול, שהם – פרוליטאריון וסייגו עצמם ברוב שקידה מן הציונים הבורגנים. אך אם המוני היהודים “אינם מגיעים לידי פרוליטאריזציה”, מניין נמצא איפוא אותו פרוליטאריון יהודי אשר בשמו דיברו הס.־ס.אים? ושוב אם נניח שחלק כלשהו מן היהודים מגיע לידי פרוליטאריזציה, וכי לפרוליטאריון הזה מתכוונים הס.־ס.אים, באמרם שהם סוציאל־דימוקראטים, – הרי שוב אנו תמהים: פרוליטאריון זה, שכבר הגיע לכלל פרוליטאריזציה, מה צורך לו בהגירה, בריכוז ובטאֶריטוריה?⁵⁴ ברור, איפוא, במבט־עין ראשון, שהתיאוריה זקוקה היתה לתיקונים של ממש. כמה מן הס.־ס.אים ניסו לאמור, שהם הנם – “פרוליטאריון בכוח”; אבל אם כך, למה לא קראו לעצמם גם “סוציאל־דימוקראטים שבכוח”? לא היה חשק! הוכנס תיקון עמוק יותר: נסתלקו מן המושג התפל של “אי־פרוליטאריזציה”, והמירו אותו בפרוליטאריזציה לא־נורמאלית. בצדק גמור נקבעה העובדה, שהבורגנות־הזעירה היהודית, הפרוליטאריזציה שלה אינה נורמאלית, ומשום כך שרויים הפועלים היהודים בענפים הנמוכים ביותר, ואף בצורות הנמוכות ביותר (המאנופאקטורה) של ענפי־ייצור אלה; אמנם כן הוא, הפועלים היהודים אין להם דריסת־רגל בענפים הגבוהים, ואפשר אולי לוותר (שלא להאריך בוויכוח) ולהסכים שהפועלים היהודים יידחקו גם מן הענפים הנחשלים האלה; אין ספק, שהיהודים מהגרים ומתרכזים במקומות אחדים. אבל מה זה מלמדנו?

מכאן אפשר להסיק במישרין, שהבורגנות־הזעירה היהודית וההמונים היהודים הנתונים בפרוליטאריזציה, וכן הפועלים היהודים שאיבדו מקום־עבודתם, זקוקים לטאֶריטוריה; הבורגנות־הזעירה זקוקה לה בתור שוק, וההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה (בכללם גם הפועלים הנדחקים מעבודתם) זקוקים לטאֶריטוריה ככַר־עבודה. אבל כיצד עולה מכל זה המסקנה, שהפרוליטאריון היהודי הלוחם, הסוציאל־דימוקראטי, – הפרוליטאריון כמעמד, – כיצד יש להסיק, שהוא מעוניין בטאֶריטוריאליזם? אחד לץ הביע דעה, שהס.־ס.אים אנשים טובי־לב הם, ואם כי הם עצמם אינם זקוקים לטאֶריטוריה, הרי הם טורחים בכל זאת, שהמהגרים היהודים יקבלוה. הרי זו שנינה מכוונת יפה! כללו של דבר, שאלה בפינו: על אינטאֶראֶסים של מי מגינים הס.־ס.אים – האם אלה הם האינטאֶראֶסים של הפועלים המהגרים, או האינטאֶראֶסים של הפרוליטאריון הלוחם? במקרה הראשון הרי אפשר שהם, הס.־ס.אים, הנם אמנם טאֶריטוריאליסטים, אך על כל פנים אינם סוציאל־דימוקראטים – ואין אנו רואים כל הבדל מבוסס ביניהם ובין פועלי־ציון המינסקאים־הוותיקים. במקרה השני הרי אין ספק שהציונים־הסוציאליסטים הם סוציאל־דימוקראטים; אך עדיין לא מובן, משום־מה הם טאֶריטוריאליסטים?

שאלה זו לא העלו הס.־ס.אים לפניהם מעולם, אך אין זאת כי הרגישו, שדבר־מה בעקרונותיהם אינו כשורה, בלי שידעו, בכל זאת, מהו. במקום שהמחשבה נתעתה בערפלים, הרי היא מבקשת לה ברצון מוצא על־ידי גיבוב דקדוקים מעורפלים. כנסיון לצאת מן המיצר בעזרת פלפול מופשט דק, בא המאמר הראשי בכלי־המבטא המפלגתי של הס. ס. “דער יידישער פּראָלעטאַריער”.

כאן מדובר, שיש פרוליטאריון ליהודים, והמושג הקודם של “אי־פרוליטאריזציה” מוסווה כאן על־ידי מונח כביכול־מדעי יותר – “אי־אינדוסטריאליזציה”. אולם הפרוליטאריון היהודי הוא לא נורמאלי: בעוד שאצל עמים אחרים מועסק הפרוליטאריון הלוחם בתעשיה הכבדה, הרי אצל היהודים הוא עובד בייצור הזעיר ובמאנופאקטורה. ההכרה הסוציאליסטית נושאת בתוכה שני יסודות. הפרוליטאריון אינו מרוצה במצב־הדברים הקיים, והוא שואף לחסל אותו – זהו היסוד שבשלילה. אבל אין די בו לסוציאליזם: מורת־רוח כלפי הסדר הקיים היתה גם אצל העבדים בימי־קדם; לסוציאליזם נדרש עוד היסוד השני, החיובי: שאיפה לחיברור אמצעי־הייצור. היסוד החיובי של ההכרה הסוציאליסטית אפשרי רק אצל הפרוליטאריון שבתעשיה הכבדה, הרואה בבתי־החרושת והתעשיה, עין בעין, את התהליך של הרכּז הייצור, ועל־ידי מלחמתו המעמדית הוא מחיש(?) את התהליך הזה. ואולם הפרוליטאריון היהודי אין לו האפשרות להתבונן, בבתי־המלאכה הקטנים שלו, אל תהליך־ההרכז הזה, שעל־כן הוא חסר את היסוד החיובי שבהכרה הסוציאליסטית. לשאלה העולה מאליה: אם כך, משום מה איפוא הם, הס.־ס.אים, בכל זאת, סוציאל־דימוקראטים, שלא כעבדים הקדמונים? – יש בפי המחבר תשובה בלתי־צפויה לגמרי: חסרון היסוד החיובי הריאלי מתמלא אצל הפרוליטאריון היהודי על־ידי ההגירה, וחסרון היסוד החיובי בהכרה מתמלא על־ידי הידבקות רעיונית, אם ניתן לומר כך. כיצד “נותנת ההגירה את היסוד החיובי החסר”, וכיצד “משמש הטאֶריטוריאליזם גילוי מוּדע של התהליך הבלתי־מוּדע הזה” – על כך עוברת התיאוריה בשתיקה צנועה: זהו סודו של מחבר המאמר הראשי. אך לעומת זאת אנו שומעים במפורט על ההידבקות האידיאית, כפי שקראנו לכך: מכיוון שבכל מקום שלטת כעת האידיאולוגיה הסוציאל־דימוקראטית, ומכיוון שהפועלים היהודים מצטיינים, לפי תורתו של המאטאֶריאליסט המפורסם קאוטסקי, בכשרון רב לחשיבה מופשטת, – מסגלים להם הפועלים היהודים על נקלה את האידיאל הסוציאליסטי⁵⁵.

בלהטים הדיאלאֶקטיים הללו מפתיע הכול, מהתחלה ועד הסוף. אנו פוסחים כבר על המאֶטאפיסיקה הזאת של ה"חיובי" וה"שלילי". לא מובן – כלום מרכז, בכלל, הפרוליטאריון, במלחמתו המעמדית, את הייצור? דבר זה הלא עושה הבורגנות על־ידי ההתחרות. לא מובן – כלום מקבל הפרוליטאריון, בכלל, רק בבית־החרושת מושג על הרכז־הייצור ועל הסוציאליזם? כלום עולם־הסתכלותו של הפועל מוגבל בתחום בית־המלאכה שלו, בו הוא עובד? הלא יש אשר בבית־החרושת שלו אינו רואה לעולם את מעבידו – כלום פירושו של דבר, במקרה כזה, שאין הוא יכול לקבל מושג על עצם קיומה של הבורגנות? והלא כל ה"תיאוריה" על התוכן השלילי־גרידא של ההכרה־העצמית הפרוליטארית היהודית בנויה על־יסוד ההנחה הזאת, שהפרוליטארי מתבונן אל כל תהליכי המשק הקאפיטאליסטי רק בבית־המלאכה שלו, כביכול.

אבל גם אם ניתן מקום לכל מעשי־להטים אלה ב"חיובי" וב"שלילי" – מה איפוא יבוא זה ללמדנו? – שהפועל היהודי אין לו קרקע כלכלי ריאלי לפיתוח הכרה סוציאליסטית. ומכאן רק מסקנה אחת: רק מתוך מישגה בלבד קוראים להם הס.־ס.אים בשם סוציאל־דימוקראטים! אלא שכאן באה הישועה על־ידי ההידבקות הרעיונית ונטיית המוח היהודי להפשטה. אכן, מחבר המאמר הראשי הוכיח נטיה זו, אין איש חולק על כך. אך אם מותר לקאוטסקי לחטוא כנגד המארכסיזם והמאטאֶריאליזם, עדיין אין זכות כזאת לס.־ס.אים. אך אלה הם סוציאל־דימוקראטים נאים, שכך הם רק משום שכלם הנוטה להפשטה!

ואף על־פי כן עבר המאמר הס.־ס.אי בשתיקה על השאלה היסודית: משום מה מעוניין הפרוליטאריון היהודי בטאֶריטוריאליזם? כלום רק משום שהוא חסר הכרה סוציאליסטית “חיובית”? אבל מה רע בכך? הן כבר דאג קאוטסקי לכך, שהס.־ס.אים יקלטו סוציאליזם מן האווירה המקפת אותם ודי בכך! או אולי אין הפרוליטאריון היהודי יכול לנהל כאן מלחמה מעמדית? הלא כדאי היה שייאמר הדבר – והיה ברור אז כי אין כל הבדל בין הס.־ס.אים לבין פועלי־ציון המינסקאים הוותיקים! או אולי הוא מנהל מלחמה מעמדית, אלא שתנאי הבסיס האסטרטגי אין בהם כדי לספק את הס.־ס.? אך כלום ניתן להסיק מן “החיובי” ו"השלילי" הנחה זו, הצודקת לכל עומקה, הנחה זו שלנו?

כללו של דבר, הכל נשאר לא־ברור כמקודם. ב"דער נייער וועג" (לפי שעה יצא רק הגליון הראשון) כבר נשמעות זמירות חדשות, המעידות על מיפנה חד בהתפתחות השקפת־העולם הס.־ס.אית. משום כך נשוב אל “דער נייער וועג” אחרי־כן.

כיוון שאין לס.־ס.אים אינטאֶראֶס־מוצא מעמדי פרוליטארי, הרי מובן, כי מן הנמנע שתהיה להם דרך פרוליטארית אל הטאֶריטוריאליזם. השקפת־העולם של הס.־ס.אים צריכה להתפלג בהכרח על פני “שני השטחים” המהוללים⁵⁶, מתוך נסיון־שוא לקשור אותם יחד בסינתאֶזה פרוליטארית שלימה. מלחמת־המעמדות – פרשה לחוד, והטאֶריטוריאליזם שוב פרשה לחוד. הן ב"הצהרה" והן ב"יידישער פראָלעטאריער" נראה ברור וגם נאמר, שמלוא הערובות המשפטיות (“צ’ארטאֶר”) הוא ההנחה המוקדמת ההכרחית לעבודה ריאלית בטאֶריטוריה. לאמור: תחילה יש להשיג ערובות לאבטונומיה טאֶריטוריאלית בשביל העם היהודי, ורק אחר־כך להתחיל בהתישבות (“קולוניזציה רחבה”). מהו איפוא הקשר בין מלחמתו המעמדית של הפרוליטאריון היהודי בגולה ובין השגת ה"צ’ארטאֶר"? – אין כל קשר לחלוטין! ה"צ’ארטאֶר" יושג על־ידי הטאֶריטוריאליסטים הבורגנים, ומפעלי ההתישבות אף הם אך ורק עניינה של הבורגנות. במאמר “אייניגע געדאנקען וועגן דער רעאליזירונג פון טעריטאֶריאליזם”⁵⁷ מודה המחבר בפירוש, שהבורגנות עומדת בראש־התנועה הטאֶריטוריאליסטית. ואף אמנם, הבורגנות היא שצריכה לטפל בעניין הצ’ארטאֶר, הבורגנות צריכה לשכור אניות, על הבורגנות – לתת כסף לצרכי הקולוניזציה. במה איפוא מתבטאה משימת הטאֶריטוריאליזם הפרוליטארי? לעשות תעמולה בקרב הפרוליטאריון, כי יתן תמיכתו לכל מיני דיפלומאטים בורגנים? לערוך אוֹבּסטרוקציות לאוסישקין? והלא דבר זה כבר נעשה בהצלחה בקונגראֶס השביעי⁵⁸. מלחמת־המעמדות נגד אוסישקין הגיעה לקצה, הפרוליטאריון חגג את נצחונו על קבר רחל – מה עוד נשאר לס.־ס.אים לעשות? להמשיך בתעמולה, לדבר על הטאֶריטוריה ולתת לדיפלומאטים הבורגנים עצות דיפלומאטיות והתישבותיות נבונות, שהללו אינם שומעים להן? מלחמת־המעמדות – מכריז מחבר המאמר הראשי הס.־ס.אי – מביאה לידי דימוקראטיזציה של החברה של ימינו, והטאֶריטוריאליזם יכול להתגשם רק בצורות־חיים דימוקראטיות. נסכים למשפט זה – אבל מה זה מלמדנו? הלא החברה תלך ותגיע לידי דימוקראטיזציה גם בלי השתתפותו של הפרוליטאריון היהודי; או אולי, בלי עזרתם האדירה של הס.־ס.אים צפויה סכנת־תבוסה לדימוקראטיה העולמית? והרינו שואלים, לבסוף – מה צורך, בכלל, בס.־ס.אים, מהו טעם קיומם הנפרד, כהסתדרות פרוליטארית יהודית מיוחדת? הבונדאים קיימים בשביל לתבוע מאת האספה המכוננת הרוסית אבטונומיה תרבותית־לאומית בשביל היהודים; מה יהיו תובעים הס.־ס.אים ומאת מי יתבעו? אפשר, חושבים הם לתבוע ביום בהיר אחד מאת אנגליה צ’ארטאֶר על אוגאנדה, אגב איום, כי במקרה שלא ייענו, יכריזו שביתה כללית של החייטים היהודים בעיירות בטלון וקבציאל? או אולי ישפיעו על הפרוליטאריון הבינלאומי, שבעזרתו ישיגו להם צ’ארטאֶר? שוב יוצא, כי על אחרים להיאבק, ואילו הס.־ס.אים אין להם אלא להמריץ אחרים למאבק ולפעולה, והם לא יזכו אלא בתוצאות!

כדי שתהא לפנינו דרך מוּדעת, יש הכרח, כהנחה מוקדמת, בפרוגנוזה שלימה וקונקראֶטית של סיכויי־התפתחותו של הקיבוץ המדובר – ובמקרה דנן – של העם היהודי והפרוליטאריון היהודי. ואילו הס.־ס.אים הגיעו בניתוחם רק עד ההכרח בטאֶריטוריה בשביל עם־ישראל, הגיעו לידי כך, שהיהודים זקוקים לטאֶריטוריה. אבל חסרים הם את ההכרח ההיסטורי בטאֶריטוריה, אין להם דרכים ואמצעים היסטוריים, אין הם יודעים להמחיש את העקרון הטאֶריטוריאלי והם מסתלקים באופן עקרוני מקונקראֶטיזציה שלו, מן הציון המדוייק של הטאֶריטוריה, עד שזו תימצא ותיחקר. ומדרך הטבע הוא, שטאֶריטוריאליזם מופשט מונע כל אפשרות לראות מראש דרכים קונקראֶטיות. והדרך היחידה, שהיא בגדר ההשגה הס.־ס.ית, היא “בקשת טאֶריטוריה וחקירתה” – Landsucherei⁵⁹.

ושוב אנו שואלים, מי יטול עליו את הטורח של חיפושי־טאֶריטוריה? מי יחקור אותה? היש להעלות על הדעת, שהפרוליטאריון יהא מחפש את הטאֶריטוריה? שהפרוליטאריון תהיה לו איזו שייכות לשיגור משלחות? והאין זה מגוחך לשער, שעל־ידי משלחות אפשר לחקור ארץ, עד כדי לפתור בוודאות את השאלה, אם יש אפשרות ליצור שם חברה יהודית אבטונומית? זוהי – שאלה מדינית וחברתית; מעולם לא נפתרו שאלות כאלה בדרך של משלחות. הטאֶריטוריאליסטים המופשטים סבורים, כנראה, שפתרון השאלה היהודית תלוי, בעיקר, בתנאים הגיאוגראפיים (והאקלימיים). ודאי, יש מינימום של דרישות גיאוגראפיות, שהטאֶריטוריה צריכה לספּק אותן כדי שיהא מקום לדבר עליה בכובד־ראש; ודאי, אין אפשרות של ישוב יהודי אבטונומי בקוטב או במדבר סהרה! ועם כל אלה, תלוי הדבר בתנאים הכלכליים־הסוציאליים הרבה יותר, לאין ערוך, מאשר בתנאים הגיאוגראפיים־האקלימיים. אך עדיין לא העלה איש על דעתו, לפתור שאלות מדיניות וחברתיות על־ידי משלחות; בנדון זה ישנם דרכי ניתוח ופרוגנוזה סוציולוגיים, שבכוחם להראות לנו, באופן כללי, יותר מכל משלחות, אם ראויה הארץ הזאת להתישבות אבטונומית של יהודים, ואם אינה ראויה. ואילו על הפרטים עומדים רק בהדרגה, מתוך חקר מתוכנן, מתמיד ומדוקדק של הארץ. וחקר כזה הלא מחייב כבר מראש את יישוב הארץ, הווה אומר, כי בשביל לחקור את הארץ כהוגן – יש ליישב אותה. כללו של דבר, הטאֶריטוריאליזם המופשט מוליך את הס.־ס.אים במישרין אל הרפתקנות רעיונית, אשר במקום התהליך החברתי וההבשלה הממושכת של המגמות ההיסטוריות היא מעלה צירופים מקריים של אינטאֶראֶסים ואפשרויות. חסרה התפיסה בדבר צבירתם וצמיחתם הסטיכית של כוחות אשר יוליכו אל הגשמת הטאֶריטוריאליזם, ובמקום זה מכניסים כל מיני קוניונקטורות של יחסי־גומלין מקריים.

אכן, מתוך רצון להוכיח באיזה אופן שהוא גם את ההכרח ההיסטורי של הטאֶריטוריאליזם, לחשוף את הערובות ההיסטוריות להגשמתו, מצביעים הס.־ס.אים לעתים קרובות על העניין הבינלאומי בפתרון טאֶריטוריאלי של השאלה היהודית. על עניין זה עמדנו לעיל, בפרק השני. אולם הס.־ס.אים אינם עקיבים בנקודת־השקפה זו, והם מניחים שאנו יכולים, בכל זאת, לקבל צ’ארטאֶר מאת אחת המעצמות. את הערובה ההיסטורית לטאֶריטוריאליזם, בכלל, רואים הס.־ס.אים בכך, שכל המעצמות תהיינה מעוניינות, ואילו באורח קונקראֶטי תינתן הטאֶריטוריה על־ידי איזו מעצמה אחת, ללא כל שייכות להתעניינות הבינלאומית. בין הטאֶריטוריאליזם המופשט לבין הטאֶריטוריה הממשית פעורה אצל הס.־ס.אים תהום, המתמלאה על־ידי הרפתקה דיפלומאטית ומשלחתית.

בתיאוריה של הס.־ס. יש הרבה רעיונות בודדים נכונים ומהפכניים־עמוקים, ואולם לא הם שהעלו את כל הרעיונות הללו באורח עצמאי; כל אשר ערך לו בהשקפת־העולם של הציונים־הסוציאליסטים עוּבּד זה כבר בצוותא עם פועלי־ציון, בזמן שהם עדיין לא פרשו מפועלי־ציון להיות “מפלגה” לחוד. מני־אז הם חסרי־אונים לאמור איזה דבר חדש, לפתוח אפקים נרחבים כלשהם למחשבה הפרוליטארית היהודית. מן הפרוגראמה שלהם להווה אין כל מעבר לפרוגראמה של העתיד; באין להם מושג על צבירת כוחות היסטוריים ובאין להם פרוגנוזה קונקראֶטית של הסיכויים הבאים להתפתחותם־הם, אין הם מסוגלים לצרף את דרישותיהם הסוציאליות והלאומיות לשלימות אחת. בעוד שהס.־ס.אים מוסיפים להיות סוציאל־דימוקראטים טובים בדיבור ובחיים, אין הם מסוגלים לחשוב כראוי לפרוליטארים מהפכניים. בהווה אין להם כל דרישות לאומיות, לעתיד אין להם כל דרכים מעמדיות. הפרוגראמה הלאומית שלהם בגולה היא כל־כך חיוורת, כל־כך אדישה, אם ניתן לומר כך, נטולת כל השראה, שמתבקשת מאליה מסקנה בדבר יחס פּאֶסימיסטי ביותר מצד הס.־ס.אים לחיי היהודים בגולה⁶⁰. בחיים היהודיים הלאומיים בגולה אין הס.־ס.אים מוצאים כל דבר של חיוב, כל דבר מרנין ובר־ערך, כל דבר שאפשר לבסס עליו יצירה היסטורית ממושכת. הפּאֶסימיזם הקודר ביחס להווה היהודי, העדר כל רעיון מלהיב ומהפכני עושה את הפרוגראמה הלאומית שלהם זחלנית, חסרת־אומץ ולשד־חיים. בצד הפרוגראמה הלאומית המהפכנית לעתיד – הטאֶריטוריאליזם – שוכן אופורטוניזם קטלני בהווה. הדרישות הנועזות ביותר של הס.־ס. לא הפליגו אל מעבר לשוויון־זכויות אזרחי ושיווי־זכויות ללשונות – אגב, שתי דרישות, אשר מרחק רב למדי ביניהן, והן שונות ונבדלות בהנמקתן. אכן, לגבי מחשבה, שאין כל אידיאה מאירה מפעמת אותה, אופייניות, בכלל, דרישות הבדילות אחת מחברתה, הקלוטות בערבוביה על רגל אחת, מתוך רצון אופורטוניסטי, לא מוסתר כל צרכו, לאמור משהו במקום שאין יכולת לאמור כל דבר מעשי ומעודד. בבהירות מיוחדת נתגלתה המבוכה הרעיונית של הס.ס.אים באותה הפתעה עלובה בדמות “פרוגראמה לאומית”, שהוגשה לציבור חבריהם בוועידתם שהתכנסה זה לא כבר (הראשונה מן המנין⁶¹). בו בזמן שבאוויר מסביב נישאים הדי קריאות אדירות של הפרוליטאריון המהפכני, כאשר הכול מתלקח בסיסמאות נרחבות חדשות, ותוססות אידיאות לוחמות, ונולדות דרישות נועזות חדשות, בה בשעה שפועלי־ציון, שנתפלגו לשתי מפלגות (“מפלגת הפועלים היהודית הסוציאל־דימוקראטית פועלי־ציון”, ו"מפלגת הפועלים היהודית הסוציאליסטית"), הכניסו בכל זאת פה אחד לפרוגראמה את התביעה המהפכנית של אבטונומיה מדינית־לאומית נרחבת ביותר, מכבדים הס.־ס.אים את חבריהם… באיגודים חפשיים של בתי־ספר⁶²! אין די מלים להביע את כל חוסר־הטעם המשווע הזה! ומפתיעה ומקוממת עוד יותר אותה העמדת פני־חשיבות שבהצהרות על “איגודי־בתי־ספר” כמושים אלה, זה הנפל הכחוש של “האבטונומיה התרבותית” הבונדאית. הנה פיסקה מובאה מתוך החיבור הס.־ס.אי החדש ביותר, מתוך המאמר הראשי ב"נייער וועג" – אולי ארוכה במקצת, אך על־כן אין כמותה מבחינת גזר־הדין הקטלני שהיא חורצת בעצמה על הפרוגראמה הס.־ס.אית.

“והפרוליטאריון היהודי צריך עכשיו להשמיע תביעותיו לרוסיה החדשה. הוא חייב עכשיו לאמור דברו, דבר אשר יתן תשובה לכל משאלותיו, אשר מותאם ליחסים הסוציאליים בעם היהודי, דבר שצריך להראות לו את הדרך האמיתית אל הסוציאליזם. והפרוליטאריון היהודי אמר את דברו. בתוך המקהלה רבת־הקולות של הפרוליטאריון הרוסי נשמע גם קולו של הפרוליטאריון היהודי”. וכאן בא ציון הדרישות הפרוליטאריות־הכלליות החשובות ביותר, שאין כל שייכות להן ו"לדבר החדש שבפי הפרוליטאריון היהודי". ובהמשך: “הוא תובע ברמה הגדרה־עצמית חפשית לכל האומות, חירות לכל האומות – וחירות גם לאומה היהודית. והפועל היהודי כבר מכניס לתוך חירות זו תוכן ממשי, הלקוח מתוך המציאות היהודית. ובעוד שהוא מפליג הרחק מאוד לעומת “משיגי הזכויות”⁶³ האפורים (הכבוד והתהילה!), הרי הוא נעצר, בכל זאת, בנקודה שמתחילה בה הרומאנטיקה הלאומית… אנו נדרוש, שעניין השכלת־העם בקרב היהודים יימסר לרשות האומה היהודית עצמה, בדמות איגודים חפשיים של בתי־ספר, שיתאגדו בהם החוגים הציבוריים היהודיים”. ביני לביני, כדי להמתיק את הרושם התפל בשל “איגודי בתי־הספר”, משלב בעל המאמר הראשי הס.־ס.אי ביד אמונה את התביעה להסדרת ההגירה היהודית⁶⁴; אולם תימרון זה יש בו כדי להונות רק תינוק בלבד: כל אדם מבין, כי “תביעה” זו מופנית על־ידי הס.־ס.אים לא אל “רוסיה החדשה”, אלא אל ההסתדרות הבורגנית יט"א⁶⁵.

חיוורון וטשטוש בפרוגראמה הלאומית שבגולה, תהום ללא־מעבר בין האינטאֶראֶסים הפרוליטאריים לבין הטאֶריטוריאליסטיים, בין המלחמה המעמדית של הפרוליטאריון היהודי לבין הגשמת הטאֶריטוריאליזם, בין התנועה לבין האידיאל, בין היום לבין המחר והמחרתיים, בין ה"כאן" וה"שם" – כללו של דבר, חוסר־תואם ללא תקנה שמערער את הפרוגראמה הס.־ס. מבפנים, – נוטל כל טעם מעצם קיומה של “המפלגה” הזאת. כל הליקויים השרשיים הללו מעידים בפה מלא על כך, שהס.־ס.אים מגלמים בעצמם הסתגלות כזו של המחשבה הפרוליטארית אל הקונפליקט הלאומי, אשר ערך עצמי אין לה, והיא משמשת רק שלב־ביניים, שלב־מעבר להסתגלות אחרת, גבוהה יותר, מתואמת יותר, מפותחת ומהפכנית יותר. מה פירושו של דבר?

בפרק השלישי פיתחנו רעיון, האומר, כי שני מיני אינטאֶראֶסים לפועל: מהם שקשורים בכר־העבודה, בחיפוש־עבודה, בהתחרות על מקום בייצור, או בהגירה; ומהם שקשורים בבסיס האסטרטגי, במאבק הפוליטי והכלכלי נגד הניצול והדיכוי, בסולידאריות הפרוליטארית העולמית. האינטאֶראֶסים של כר־העבודה מקרבים את הפועל אל ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה, ואילו האינטאֶראֶסים של הבסיס האסטרטגי מלכדים את הפועלים של אומה אחת, וכן את כל הפועלים של כל האומות למעמד אחד – הפרוליטאריון, אף שהוא מתארגן במפלגות לאומיות נפרדות ובפאֶדאֶראציות מדינתיות. הפועל היהודי עוד נשתמרה בו שכבה עבה של שרידי הפסיכיקה של המונים נתונים בפרוליטאריזציה; ומשום חוסר־הבטחון הרב בכר־העבודה שלו, ומשום הסכנה המרחפת עליו תמיד לאבד את העבודה ולהידחק מתוך הייצור, זוכים אלה שרידי־הפסיכולוגיה של ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה לחיוניות רבה ויציבות. אכן, הפרוגראמה הלאומית של הס.־ס. משמשת ביטוי לפסיכולוגיה של ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה, שעדיין לא התפתחו לדרגה של פרוליטאריון אמיתי.

תנאי־החיים של ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה מערערים את המיבנה הנפשי שלהם, יוצרים בהם פסיכולוגיה רופפת, חסרת־יציבות, אפשר־לומר, פסיכולוגיה אנארכית. ערפליות המחשבה ורופפותה, הנטייה למעברים מהירים, ומתמיהים לפעמים, במקומה של התפתחות הדרגית ועקיבה, ריבויי המקרים של “התפכחות־פתאום”, היכולת להיפרד בקלות רבה ובלי מוסר־כליות מן המליצות הרמות שבעבר, “בלי מאבק, בלי שרעפי גורל”⁶⁶ להעלות באש את אליליהם הקודמים ולהטיל רוק בהם – כל אלו תכונות הפסיכיקה של ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה נותנות אותותיהן הבולטים בתולדות התפתחותם של “הציונים הסוציאליסטים” (וכן גם של אותם “פועלי־ציון”, אשר הקימו זה לא־כבר “מפלגת” פועלים סוציאליסטית יהודית חדשה⁶⁷). אכן קווי הפסיכיקה של עודף־האוכלוסים הנתון בפרוליטאריזציה מתגלים לא רק בחיי ההסתדרות של הס.־ס., אלא גם בכל פרטי מחשבתם. כנימוקי־מוצא שלהם, המַטים אותם אל הטאֶריטוריאליזם, ציינו בהכרזותיהם את “אי־הפרוליטאריזציה” – או “אי־האינדוסטריאליזציה”, שאינה אלא אותו דבר עצמו, – ואת ההגירה. אכן, הפרוליטאריזציה הבלתי־נורמאלית וההגירה, שהן ללא ספק עוּבדות ואפילו גורמים בחיי היהודים אינם יכולים לשמש כאינטאֶראֶסים וכנימוקים של הפרוליטאריון הלוחם: אלה הם נימוקים־מניעים לגבי ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה והמהגרים. “חיפוש־הטאֶריטוריה” הנהו בבואה אידיאולוגית פשוטה לתופעה הממשית של נדודי ההמונים היהודים הנתונים בפרוליטאריזציה, התועים על פני עולם כולו בחיפושיהם אחר כר־עבודה. ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה משוללים כל השפעה היסטורית, והם רק חומר פאסיבי בתהליכי־היצירה של ההיסטוריה; ומארת העקרות, חוסר־האונים המדהים, אי־היכולת להגיד דבר חדש, לפתוח עולמות רחבים בלתי־נודעים – רובצת על האידיאולוגיה הלאומית של הס.־ס.אים. אין הם מסוגלים אלא להמטיר מליצות מפוצצות ולהבטיח עולמות חדשים; אך לא ניתן להם לקיים את הבטחותיהם. אי־יכלתם של הס.־ס. להתייצב במחנה החלוץ של התנועה הטאֶריטוריאליסטית, להיות שליטי־גורלם – תואמת בהחלט אל חוסר־האונים הפאטאלי של ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה ותלותם בבורגנות, הגוררת אותם אחריה. לבסוף, גם הפּאֶסימיזם לגבי המציאות הלאומית בגולה מסמל גם הוא את האידיאולוגיה של המהגר היהודי, שכבר נותק מן החיים כאן וכל תקוותיו נשואות לשם, לשם בלבד. פועלי־ציון המינסקאים־הוותיקים מבטאים בכול את האידיאולוגיה של ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה, ואילו הס. ס. – בשאלה הלאומית בלבד.

הפרוגראמה הסוציאלית הס.־ס.אית – היא פרוליטארית צרופה; למעשה אין הם מרגישים בשום “אי־פרוליטאריזציה” – הרגשתם העצמית היא פרוליטארית בהחלט; למעשה אין “המפלגה” שלהם מהגרת ואינה טורחת כלל ב"חיפושי־טאֶריטוריה" ואף לא בלימודי־גיאוגראפיה. ברור, שתעמולתם הלאומית נשענת על אותם יסודות בפסיכיקה של הפועל היהודי, המשוללים בכל זאת השפעה ניכרת על חייו; אנו חוזרים ואומרים: אלו הם יסודות לא־מפותחים כל־צרכם, נחשלים, יסודות־ביניים. עצם קרקעיתה של הפסיכיקה הפרוליטארית היהודית רבודה שכבת חוויות זעיר־בורגניות; מעליהן פרושה שכבת חוויות של ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה; ומעל כולן שכבת החוויות של מעמד־הפרוליטאריון הלוחם, הדוחקת מפניה בהדרגה את שתי השכבות האחרות, מוחקת אותן לאט־לאט ונותנת תצורות מורכבות ומוכשרות־לחיים ביותר. הסתירות, המכַלות את שכבת־הביניים ואת תולדתה – את הפרוגראמה הלאומית של הס. ס. – מבקשות מוצא לכאן או לכאן, למטה או למעלה לאחור או לפנים. בשעה זו עומדים הס.־ס.אים על פרשת־דרכים. לאן תפנה התפתחותם להבא?

הכיבוש המהפכני של מחשבתם – הטאֶריטוריאליזם – היה כבר לנכס צאן־ברזל שלהם. אולם בתחום השאלות על אינטאֶראֶס המוצא, וכן בקשר לזה, על הדרכים והאמצעים, אפשרית התפתחות בשני כיוונים. אפשרי, שהס.־ס.אים יטשו את מסורות כר־העבודה, יקבעו לפרוליטאריזציה הבלתי־נורמאלית את המקום היאה לה של עובדה פשוטה בדינאמיקה היהודית, וידחו לחלוטין כל תביעה לייחס לה תפקיד של נימוק מעמדי פרוליטארי; אפשר שהם יחדלו מ"חיפושי־טאֶריטוריה", מהרפתקאות דיפלומאטיות ומן ה"צ’ארטאֶר" ויפנו לפרוגנוזה הממשית של עתידם, על פי המגמה להעתקת מקומו של הבסיס האסטרטגי הפרוליטארי היהודי – כללו של דבר, הציונים־הסוציאליסטים עשויים להתקרב אלינו, אל פועלי־ציון. אולם עוד דרך אחרת לפני הס.־ס.אים – לשוב אל מסורות התקופה הזעיר־בורגנית, אל הפרוגראמה של “כל ישראל חברים”, לשקוע בביצת הלאומיות העל־מעמדית. לחזור בפשטות אל הבונד אין הם יכולים, מאחר שכבר סיגלו באופן יסודי את הטאֶריטוריאליזם; ובמקרה שהס.־ס.אים יעלו על הדרך השניה, אף כי יוסיפו להיות סוציאליסטים בשאלה הסוציאלית, יאבד להם כל צל־דמיון לנקודת־השקפה פרוליטארית מעמדית על הבעיה הלאומית.

לצערנו, במידה שאפשר לשפוט על פי הגליון הראשון של “דער נייער וועג”, עולים “הציונים־הסוציאליסטים” על דרך שניה זו: פרוגראמה של “כלל־ישראל” ללא הבדלי מין, גיל, מעמד ורכוש. באותו מאמר ראשי אנו קוראים: “ככל שריכוז כוח־העבודה היהודי המהגר בארצות הקליטה הולך ונעשה דחוס וצפוף יותר, כן הולכת ומתחזקת גם השפעתו החוזרת על אוכלוסי הפועלים היהודים שבהגירה. לאט־לאט מתפתחת השפעת־גומלין בין האֶמיגראציה לבין האימיגראציה, ובאידיאולוגיה המעמדית של הפועל היהודי מתחילה ההגירה לתפוס מקום של גורם, המגביר את מרצו במלחמת־המעמדות”(?!?!). להלן חוזר שוב אותו רעיון מופלא על ההגירה, שהיא מגבירה את המרץ של מלחמת־המעמדות, מחשבה, שבפי סוציאל־דימוקראט אינה אלא מעוררת־צחוק. אחרי־כן שוב אותו חטא קדמון של הס.־ס.: טאֶריטוריאליזם באידיאולוגיה של הפרוליטאריון היהודי, עם העדר טאֶריטוריאליזם בחיים הממשיים ובמאבק הממשי של מעמד הפועלים. אחרי־כן מדובר, שהתכונות המיוחדות של החיים היהודיים הלאומיים טובעות חותמן על מלחמתו המעמדית של הפרוליטאריון היהודי, אולם מהו החותם ומהו האופי המעמדי של החותם הזה, לאמור, כיצד מעוניין הפרוליטאריון היהודי הלוחם בטאֶריטוריאליזם, וכיצד הוא מגשים את הטאֶריטוריאליזם על־ידי מלחמתו המעמדית – על כך עובר המחבר בשתיקה, אף רמז לתשובה על השאלות האלה אינו נותן. ואילו במאמר “וואָס איז אזוינס דער יידישער ארבייטער?”⁶⁸ מפותח, לעומת זאת, הרעיון, כי עתיד הפרוליטאריון היהודי קשור קשר הדוק בעתידו של העם היהודי, כשם שההווה שלו אף הוא יליד המציאות היהודית הכללית; ומכיוון שעתידו של העם היהודי כולו הוא בטאֶריטוריאליזם, הרי שגם הפרוליטאריון היהודי הולך לקראת הטאֶריטוריאליזם. כל זה נכון, אולם מהות השאלה תלויה בכך, כיצד הובן והוכח דבר זה. יש לנתח תחילה את האינטאֶראֶסים של כל מעמד באומה היהודית, ואת האינטאֶראֶסים של הפרוליטאריון היהודי לחוד וביחוד. אילו נמצא, כי אם אמנם האינטאֶראֶסים של הבורגנות היהודית ושל ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה מוליכים אותם אל הטאֶריטוריאליזם, אולם האינטאֶראֶסים של הפרוליטאריון היהודי אינם קשורים בטאֶריטוריאליזם – כי אז לא היה כל מקום לאמור, כי עתיד העם העברי כולו הוא גם עתיד הפרוליטאריון היהודי. אין לקחת כנקודת־מוצא את העתיד הלאומי־הכללי ולהסיק מכאן את עתיד הפרוליטאריון. להיפך, יש לקחת כנקודת־מוצא את האינטאֶראֶסים של הפרוליטאריון ולהגיע מכאן אל עתיד האומה כולה. הס.־ס.אים אחזו בנקודת־ההשקפה הראשונה מן השתיים – בזו האנטי־פרוליטארית: הרי היא נקודת־ההשקפה של “כל ישראל חברים”. אנחנו, “פועלי־ציון”, אוחזים בדרך השניה המעמדית: מתוך נקודת־המוצא של האינטאֶראֶסים של מעמד־הפועלים היהודי הלוחם, וראייתנו אותו כחלוץ העתיד היהודי, אנו מגיעים לטאֶריטוריאליזם בשביל כל העם היהודי כולו.

 

ו    🔗

אולם לא כל פועלי־ציון הסתלקו מן הרעיונות המטושטשים, הבלתי־מתואמים, ילידי החוויות של ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה. באותו זמן שהס.־ס.אים נבדלו להסתדרות מיוחדת, נשארו פועלי־ציון ללא כל הדרכה רעיונית. הטאֶריטוריאליזם המופשט של הס.־ס. והעלאתם את ההרפתקאות לעקרון של הפרוגראמה הפוליטית, הרחיקו את פועלי ציון מהם; אולם בדרך כלל לא היתה לפועלי־ציון השקפת עולם משלהם, שעוּבּדה באורח עצמאי. משום מה נשתמרה אצלם ארץ־ישראל כטאֶריטוריה קונקראֶטית, אבל פרט לנקודה זו, המונעת את “חיפוש־הטאֶריטוריות” האנטי־פרוליטארי, שיגשגה ב"תיאוריות" של פועלי־ציון כמקודם, כמו אצל הס.־ס., דיפלומאטיה של בית־המדרש, “אי־פרוליטאריזציה”, הגירה וריכוז, כמניעי הטאֶריטוריאליזם הפרוליטארי! במחנה פועלי־ציון הילכה תסיסה, פעמים עמומה, פעמים מפורשת, חסר היה אירגון ותמיד נראו שתי אפשרויות, כמו אצל הציונים־הסוציאליסטים: אם לרדת עד לתיאוריות של “כלל־ישראל”, או להתרומם לנקודת־השקפה פרוליטארית־צרופה על הטאֶריטוריאליזם ולעשותה לעקרון־המוצא שלהם.

משום חוסר־האירגון אצל פועלי־ציון נתגלגלו הדברים כך, שהם נתפלגו לשני זרמים. הזרם “החדש” – של ווֹזרוז’דאֶניאֶ – עלה לא מקרב הפרוליטאריון היהודי, אלא הובא אליו מבחוץ על־ידי קבוצת אינטאֶליגאֶנטים “ווֹזרוז’דאֶנצים”⁶⁹.

הווֹזרוז’דאֶנצים יצרו תיאוריה מיוחדת, בנויה יפה למראית־עין, עשירה ברעיונות; כמו בכל אידיאולוגיה מורכבת של אינטאֶליגאֶנטים לא קל לחשוף בה את קווי היסוד של אופיה המעמדי. בארבעת הגליונות של כלי־מבטאם לא נתנו הווֹזרוז’דאֶנצים דעתם על הפרוליטאריון ועל מלחמתו המעמדית אלא במידה מועטת מאוד. אותה שעה נקטה קבוצה זו בפירוש את נקודת־ההשקפה של “כלל־ישראל”, כשהיא כוללת במושג “ישראל” את כל המון העם כולו – גם את הבורגנות הזעירה, גם את ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה, וגם את הפרוליטאריון. בכלל לא הבחינו בשום מעמדות בקרב העם היהודי, ורק במעומעם היתה בהם סלידה ואי־אמון כלפי ה"בעלי־בתים" וכלפי המוּרשים הציונים – ורק בהרגשה עמומה זו התבטא ה"סוציאליזם" שלהם. מהפכנות במובן הרגיל של המלה הזאת, כלומר, סערנות מלחמתית, מליצית ועקרה היתה להם במידה מספקת: הם חרפו נמרצות את הבונד ואת הציונים־הכלליים, את פּלאֶוואֶ ואת הדיפלומאטיה ההרצלאית⁷⁰. מעלה אחת בעלת חשיבות מדינית רבה היתה להם וישנה עד היום: מהפכנות לאומית. אף אמנם, בנדון השאלה הלאומית אי־אפשר להאשימם באופורטוניזם, בהשתקה פחדנית, בצימצום הדרישות הפרוגראמתיות. דבר זה הבדיל לטובה את הווֹזרוז’דאֶנצים מן הבונד ומן הס. ס.; אך, מובן מאליו, כי היה להם יחס מועט מאוד אל הסוציאליזם ואל מלחמת־המעמדות. המאטאֶריאליזם ההיסטורי, זו השקפת־העולם הפילוסופית של הפרוליטאריון, נשאר זר להם ביותר ולא מובן; השקפת־עולמם הפילוסופית־ההיסטורית – בליל של מושגים ס.־ר.יים⁷¹, של “הסוציולוגיה” של מיכאילובסקי⁷² והריאליזם של פרופיסורים מערב־אירופיים, כגון שטאמלאֶר, זימאֶל, זוֹמבּארט⁷³. אי־יציבות נוראה של השקפות סוציולוגיות כלליות ציינה את התיאוריה שלהם; משהו מעין ס.ר.יות בצירוף ברק־חיצוני מערב־אירופי – כך היו מהלכי־הרוח החיוניים של הווֹזרוז’דנצים⁷⁴.

משבאו הווֹזרוז’דאֶנצים אל המון הפועלים היהודי, לימדו לשונם לשנן את המלה “פרוליטאריון” בכל נטיותיה, בלי להיכשל, ולעטר אותה בסימני־קריאה, אולם התיאוריה שלהם יש לה, כקודם, יחס מועט ביותר אל מעמד הפועלים ואל הסוציאליזם. הסוציאליזם שלהם הוא מיוחד במינו. יכול אדם גם לא להיות מאטאֶריאליסט היסטורי, אבל אי־אפשר שלא להבין כי הסוציאליזם, משמעותו, ראשית כל – הפיכה בחיים הכלכליים של החברה, וכי כתוצאה ישרה מן ההפיכה הזאת יחולו שינויים נושאי־ברכה בשטח המדיני והתרבותי.

הפרוליטאריון בטוח, כי במשטר הסוציאליסטי יבוער כל דיכוי המיוסד על ניצול כלכלי והתחרות כלכלית, וגם דיכוי לאומי בכלל; אולם בפירוש, משום שיחדל השיעבוד הכלכלי. הסוציאליזם פירושו חיברור אמצעי הייצור, ולא שום דבר אחר.

השאלה היהודית, אומרים הווֹזרוז’דאֶנצים, היא פרי ניצול לאומי. וזה האחרון הוא תוצאת האֶכסטאֶריטוריאליות של היהודים, תוצאת העובדה, ש"שורש השאלה היהודית כולו הוא בהעדר צורות לאומיות אבטונומיות של חיים סוציאליים אצל היהודים. ראינו, כי מכאן נובעות תופעות הניצול הלאומי של היהודים, הן בתחום הכלכלה, והן בתחום המדיניות והתרבות"⁷⁵. ברור הדבר לכל סוציאל־דימוקראט, שהעילה הראשונה היא לא באֶכסטאֶריטוריאליות של העם היהודי, אלא בסדר המיוסד על התחרות וניצול, כלומר בבעלות הפרטית על אמצעי־הייצור. הקניין הפרטי הוא העילה הראשונה לשאלה היהודית, כמו גם לכל השאלות הבוערות של זמננו. עם מיגור המוסד של הקניין הפרטי ויחסי־הרכוש הקאפיטאליסטיים, היתה נפתרת גם השאלה היהודית⁷⁶. אולם אנחנו, הטאֶריטוריאליסטים, טוענים, ששאלה זו תיפתר במידה מסויימת עוד לפני בוא המשטר הסוציאליסטי, עוד במשק הקאפיטאליסטי, כאשר תוקם החברה האבטונומית היהודית, כי עם הקמתה תוסר הסיבה הקרובה ביותר של הדיכוי היהודי, כלומר, תחדל האֶכסטאֶריטוריאליות של העם היהודי.

המחבר, איש “ווֹזרוז’דאֶניאֶ" כותב: “ודאי, יכולים היינו לומר, שפתרון ראדיקאלי של השאלה היהודית, כמו גם של כל שאלה לאומית, ניתן על־ידי הסוציאליזם, לולא ראינו בכך טאבטולוגיה⁷⁷ גמורה, כי הלא כך גם רואים אנו את החברה הסוציאליסטית, כמשטר חברתי, שהתנאים המביאים לידי ניצול ודיכוי לאומי ופוליטי וכלכלי סולקו ממנו. אנו רואים כל אחת מן “החירויות” הללו כאידיאל חברתי אבטונומי, אשר אל הגשמתו צריכים להיות מכוּונים המאמצים העצמיים של היצירה הסוציאלית, ולכך צריכים להיווצר צירופים מיוחדים של כוחות חברתיים, שאנו מאחדים אותם באורח פורמאלי במושג הכללי של תנועה סוציאליסטית”⁷⁸.

משמעותו של הדבר, המציצה מבעד לצורה “מדעית” מעורפלת זו, היא, לא פחות ולא יותר: שהחירות המדינית – אידיאל לחוד היא, החירות הכלכלית – אידיאל לחוד, והחירות הלאומית היא שוב אידיאל לחוד. הסוציאליזם מקיף רק באורח “פורמאלי” את כל החירויות הללו, כלומר, הסוציאליזם אינו אלא דיבור וצליל ריק, ולאמיתו של דבר קיימים שלושה סוציאליזמים ממש, הנבדלים זה מזה בהחלט: סוציאליזם כלכלי, סוציאליזם מדיני וסוציאליזם לאומי… וכשיבוא הסוציאליזם הכלכלי, עוד עלול להתקיים הדיכוי הלאומי, בלתי־נפגע, ולהילחם בו צריך הסוציאליזם הלאומי המיוחד. אף האנטישמיות תוסיף להתקיים בלי ספק במשטר הסוציאליזם הכלכלי, כפי שכבר הוכיח באורח מזהיר “המלומד” מאנשי “ווֹזרוז’דאֶניאֶ", בן־אדיר, ב"מחקרו המדעי" “נושא שדוּד”⁷⁹.

כך תופסים “האינטאֶליגאֶנטים־הסוציאליסטים” הללו, “המהפכנים” הללו, את הסוציאליזם.

ואף על־פי כן נאמר בכותרת־המשנה של המאסף: “הפרוליטאריון היהודי והבעיה הלאומית”, ואנו נכספים מאוד לדעת, מהו יחסו של הפרוליטאריון הלוחם לבעיה הלאומית, מדוע וכיצד הוא מעוניין בפתרונה? זוהי שאלת־יסוד – ומפי “הציונים הסוציאליסטים” לא קיבלנו תשובה עליה.

בעמ' 62–64 אנו מוצאים סיכום ההשקפות של אנשי “ווֹזרוז’דאֶניאֶ” על הבעיה הלאומית היהודית. סיכום זה אינו נבדל במאומה מן ההשקפות הס.־ס.איות. “המעמד העצום של הבורגנות־הזעירה היהודית, המפותח לאין שיעור, ילך ויתנוון בהשפעת הלחץ הכפול: התפתחות הקאפיטאליזם וההתחרות מצד הבורגנות המתהווה של לאומים אחרים. התחרות זו תפיח את האנטישמיות… בקרב הבורגנות־הזעירה… יסודות של חוסר־הזכויות היהודי הנושן… עתידים להשתמר בהכרח, בצורה זו או אחרת, גם אחרי ביטול החוקים המגבילים… ההצפה היתרה של המונים הנתונים בפרוליטאריזציה, ומתוך כך גם הגידול הבלתי־פרופורציונאלי של חיל־המילואים הפועלי ושל “הלומפּאֶנפּרולאֶטריאט” יוטלו כעול כבד על צואר הפרוליטאריון היהודי, כיוון שכל היסודות הללו יהיו מתחריו הבלתי־אמצעיים בשוק־העבודה. גורמים אלה יגבירו את רפיפות העמדות הכלכליות של הפרוליטאריון היהודי, העסוק בענפי־הייצור הנחשלים ביותר”.

“אחת התוצאות החשובות ביותר של כל האנומאליות הללו בחיינו הלאומיים תהיה הגירה המונית, הנושאת אצלנו אופי לאומי מובהק הן מבחינת הכמות והן מבחינת האיכות. ההגירה תשמש תמיד כבארוֹמאֶטר, המראה את גובה הלחץ על האומה היהודית מבחוץ.” “במשך כמה וכמה עשרות־שנים תהיה ההגירה ההמונית מחלה כרונית של העם היהודי”. “שאלת ההגירה תהיה עומדת תמיד על הפרק במפלגות הפרוליטאריות היהודיות, ללא תלות בתנודות העראיות של גל ההגירה לצד זה או אחר”.

הרי זה עקרון המוצא הס.־ס.אי, נקודת־ההשקפה של ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה.

“דלות הלשון הלאומית, צימצום היצירה התרבותית־הלאומית העצמאית, בצדה של רמה גבוהה באורח יחסי של ההתפתחות התרבותית, רבוי־לשונות בלתי־נמנע באופן אורגאני, שמכניס קרע בחוג המושגים הנרכשים(?!), בריחת חלק ניכר מן האינטאֶליגאֶנציה אל מחנה האומות החפשיות, בעלות תרבות עשירה יותר – כל הסיבות הללו תפעלנה בכוח מיוחד בשלבים הראשונים של התקופה החדשה בהתפתחותו התרבותית של הפרוליטאריון היהודי, ותגרומנה בזבוז עצום בלתי־פורה של מרצו התרבותי”, הרי זה עקרון־המוצא הבונדאי, נקודת ההשקפה של הבורגנות הזעירה.

לבסוף, לכאורה גם עקרון־המוצא של פועלי־ציון, לכאורה גם נקודת־ההשקפה של הפרוליטאריון הלוחם: “השוני שבין רמת ההתפתחות הפוליטית של הפרוליטאריון היהודי ובין זו של הפרוליטאריון של לאומים אחרים, שוֹני המנוצל על־ידי הבורגנות, יגרום להתנגשויות מיוחדות במינן, אשר תעשינה את מלחמתו המעמדית קשה ומורכבת יותר”. “אל המעצורים הללו ינופץ המרץ הסוציאלי של הפרוליטאריון היהודי בשאיפתו להתרומם אל הרמה הסוציאלית של הפרוליטאריון באומות החפשיות”.

כל זה אפשר היה לחשוב כרב־אנפּיוּת הראויה לשבח, לולא היה זה חוסר־עקרוניות מעציב. אין ספק בדבר, שהפרוליטארי הלוחם היהודי הוא גם פועל, ובאשר הוא כך הוא סובל מהתחרותם של ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה; כן אמת גמורה היא, שהפרוליטארי היהודי זקוק להתפתחות תרבותית, וכי האנומאליות של חיי־התרבות היהודיים נותנות אותותיהן הקשים בו ובמלחמתו המעמדית. אולם, מה טעם מעוניין הפרוליטאריון הלוחם היהודי בטאֶריטוריאליזם, דבר זה לא נודע לנו. נוסף לזה מפתיעה תפיסתם של הווֹזרוז’דאֶנצים בנוגע לאנומאליות של המלחמה המעמדית של הפרוליטאריון היהודי, מפתיעה בבילבול שבה. “ההתנגשויות המכבידות על מלחמתו המעמדית” נובעות מן “השוני שבין רמת ההתפתחות של הפרוליטאריון היהודי ובין זו של הפרוליטאריון שאינו יהודי”. שוני זה מנוצל באיזה אופן שהוא – לא ידוע באיזה אופן – על־ידי הבורגנות ושוב לא ידוע, על־ידי איזו בורגנות, היהודית או שאינה יהודית, והפרוליטאריון היהודי שואף לשוא להתרומם אל הרמה הסוציאלית של הפרוליטאריון באומה חפשית.

הנחה אחרונה זו, שהווֹזרוז’דאֶנצים חוזרים עליה ברצון בכל מיני אופנים, מנוגדת בתכלית לסוציאליזם אמיתי. אמנם, ישנו גידול של מרחק סוציאלי, אך לא הוא משמש מניע למאבק. פירושו של גידול המרחק הסוציאלי, בתור מניע, אינו אלא – קנאה. לא יאה לסוציאליסט להסיק את הסוציאליזם או את הטאֶריטוריאליזם מתוך רגש הקנאה, הרי זה מעיד על נטיות זעיר־בורגניות במחשבה וברגש.

איש־התיאוריה של “ווֹזרוז’דאֶניאֶ" חוזר ומדבר עוד פעם על התנאים הבלתי־נוחים למלחמה המעמדית של הפרוליטאריון היהודי, אך הוא מציין שוב בצימצום, שה"פרוליטאריון היהודי אינו יכול לפתח באופן חפשי את כוחותיו המעמדיים", מפני האנומאליות של “מצב־חירום” כרוני, ששרוי בו העם היהודי תמיד (יש להבין כי המחבר מרמז כאן על סכנת־הפרעות)⁸⁰. אי הנורמאליות במלחמת־המעמדות של הפרוליטאריון היהודי אינה זוכה להסבר כלל אצל הווֹזרוז’דאֶנצים. ואין למצוא אצלם עקרון־מוצא פרוליטארי כללי, אשר יגדיר את הטאֶריטוריאליזם שלהם ויאיר את כל האנומאליות של הפועל היהודי. אין די להצהיר על האנומאליות בחיים המעמדיים של הפרוליטאריון היהודי: יש עוד להבין ולהסביר אותן. אכן, הערות מפוזרות על האנומליות הללו אפשר למצוא בשפע גם אצל הבונד גם אצל הס.־ס. ואפילו אצל פועלי־ציון המינסקאים הוותיקים ואצל “צעירי־ציון”⁸¹.

מהו איפוא אותו עיקר־יסוד עליון, הנותן ביד אנשי “ווֹזרוז’דאֶניאֶ" את הקווים העיקריים בהנמקתם הפרוליטארית? הפרוליטאריון, אומרים הם, נעשה לאומי בעל־כרחו. “הפרוליטאריון, חלוץ החברה של זמננו, השואב את כוחו מתוך הליכוד הגובר, מתוך האקטיביות וריבוי־ההמונים – צריך היה להיעשות לאומי בעל כרחו, במידה מוסיפה והולכת”⁸² “מלחמת־המעמדות, על אף מהותה הבינלאומית, מתגבשת בהכרח בצורות לאומיות מסויימות. פרוליטאריון בכלל, פרוליטאריון ללא כל צורות לאומיות, אנו יכולים לתאר לנו רק בהפשטה סוציולוגית, ואילו באורח אֶמפּירי קיים רק פרוליטאריון יהודי, רוסי, פולני וכו'”⁸³. אמנם, הפרוליטאריון לאומי הנהו, אולם המשימה הלא היא אחרת לגמרי: להסביר כיצד מוצבת השאלה הלאומית לפני הפרוליטאריון כמעמד? אין ספק, שקיים פרוליטאריון יהודי, אולם באילו צורות קיימת בשבילו השאלה היהודית? היש אינטאֶראֶסים לאומיים לפרוליטאריון היהודי ומה הם? אף אמנם מודים הווֹזרוז’דאֶנצים במציאותם של אינטאֶראֶסים לאומיים בכלל, והם תופסים אותם כך: “אנו מניחים, איפוא, כלָלוּת של אינטאֶראֶסים סולידאריים מסויימים אשר למרות הסתירות המעמדיות העמוקות שישנן בקרב האומה, הרי הם מאחדים את כל חבריה ומאלצים אותם לפעול כאחדוּת קולאֶקטיבית להגנתם של האינטאֶראֶסים האלה ולהצלחתם”⁸⁴. גם כאן, כמו בכל מקום אצל אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ", משתזר השקר באמת באורח מוזר ביותר. ישנם “אינטאֶראֶסים סולידאריים” לכל בני האומה והמעמדות שבה, ואולם, מאת אנשים המדגישים ברחבות את “הפרוליטאריון” בכותרת עצמה, אפשר לדרוש כי יבינו את אשר ייאמר בזה: ראשית, לא מתוך האינטאֶראֶסים הסולידאריים האלה עולה עניינו של הפרוליטאריון, אלא להיפך, מתוך עניינם של הפרוליטאריון ושל כל המעמדות עולים האינטאֶראֶסים “הסולידאריים” הלאומיים; שנית, האינטאֶראֶסים הלאומיים של הפרוליטאריון, כמעמד, הם בראש וראשונה האינטאֶראֶסים המעמדיים שלו, ובאשר הם כך, נבדלים הם הבדל עמוק מן האינטאֶראֶסים הלאומיים של שאר המעמדות באומה. מותר היה לצפות, שמחברי המאסף יתעכבו אמנם על האינטאֶראֶסים המעמדיים של הפרוליטאריון היהודי, וינתחו אותם ניתוח מדוקדק; אולם, אהה, המַעל שבכותרת־המשנה לא־יתואר…

את גולת־הכותרת הנהדרה מעל לכל הבנין של “ווֹז’רוז’דאֶניאֶ” אנו מוצאים בגילוי־הדעת הבא: “את האידיאל הלאומי ההיסטורי שלו (מה פירושו של דבר? ב.), האידיאל הצומח ועולה באופן אורגאני מתוך כל העבר וההווה של העם היהודי, מצא הפרוליטאריון היהודי, החלק בעל־ההכרה ביותר שבתוכו, במקום שנמצא הגאֶנאֶזיס⁸⁵(?) ההגיוני(?) וההיסטורי של הטראגאֶדיה היהודית (הגאֶנאֶזיס ההיסטורי נמצא, כידוע, ליד קבר־רחל. ב), – בהקמת חברה יהודית אבטונומית”⁸⁶. בסיום הפרשה הזאת נייעץ לווֹז’רוז’דאֶנצים, שאם, על אף הכול, יזכו למהדורה שניה של המאסף שלהם, יואילו־נא לתקן טעות־דפוס מדאיבה, שהתגנבה לכותרת־המישנה של המהדורה הראשונה. כוונתי היא, שמן הראוי לקרוא “ווֹזרוז’דאֶניאֶ. כלל ישראל והבעיה הלאומית. קובץ מאמרים”⁸⁷.

אנשי “ווֹזרוז’דאֶניאֶ" מכריזים תמיד, שהם, כביכול, גילו “דרכים פרוליטאריות־באמת להגשמת הטאֶריטוריאליזם”. הדרכים האלה צפונות במוסד האבטונומיה הלאומית־המדינית בארצות־הגולה, ובלשון פשוטה ב"סיים". על־ידי המלחמה המעמדית בארצות־הגולה ישיג הפרוליטאריון היהודי סיים בשביל כל העם היהודי, “והאבטונומיה המדינית־הלאומית היא בשביל הפרוליטאריון היהודי הדרך היחידה להגשמת האידיאל הלאומי”⁸⁸; והאידיאל הוא הטאֶריטוריאליזם, כפי שהצהירו לא אחת מחברי הקובץ.

נניח לשעה קלה, שהאבטונומיה הלאומית־המדינית היא הדרך היחידה להגשמת הטאֶריטוריאליזם. ואם תישאֵל השאלה הנכונה: “איך איפוא ינצל הפרוליטאריון היהודי על־ידי מלחמתו המעמדית את הסיים להשגת האבטונומיה הטאֶריטוריאלית”, לא נמצא כל תשובה על כך בכל הקובץ כולו. והשאלה הזאת יש לה מקום בייחוד, אחרי שאיש התיאוריה של “ווֹזרוז’דאֶניאֶ", מכריז בעצמו, עמוד אחד לפני כן, לתמהונו העז של הקורא, לאמור: “ההסתדרות הציונית תמות מיתה טבעית מחמת תשישותה היא”, “ואילו העברתם ויישובם החדש של הרבה מאות־אלפים פרוליטארים חסרי־כל יהיו מעניינו של הפרוליטאריון היהודי עצמו”⁸⁹. לאחר שנודע לנו כי הפרוליטאריון היהודי יישב מאות אלפי פרוליטארים אנו מתעניינים לדעת, כיצד יעשה זאת. הלא אנשי “ווֹזרוז’דאֶניאֶ” שמעו ודאי מפי מישהו, כי הפרוליטאריון במשק הקאפיטאליסטי יש בידו רק אמצעי אחד – המלחמה המעמדית, והרי אנו חוזרים על השאלה הקודמת. רמז־תשובה דק ביותר אנו מוצאים בטורים הבאים: “בתחילה תעמוד בעיית ההגירה בפני הסיים הלאומי היהודי… במובן של “הסדרת ההגירה” ברוח ה”ווֹסכוֹד"⁹⁰. אנחנו (מי? קבוצת אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ"? ב). נעמוד, כמובן, על פתרון טאֶריטוריאליסטי של השאלה הזאת, באשר הוא היחידי־התכליתי… כאן (כלומר, בפתרון הטאֶריטוריאליסטי של שאלת ההגירה? ב.) עובר הקוו המבדיל בינינו ובין שאר זרמים טאֶריטוריאליסטיים(?), פרוליטאריים ובורגניים. כיוון שלשאלה הזאת נודע ערך עצמאי מכריע, נתבונן בה במיוחד. לפי שעה נציין, שעצם העלאת שאלת־ההגירה בפני הסיים הלאומי יהיה לה ערך עצום במאבק למען הטאֶריטוריאליזם"⁹¹. במאבק של מי? מי יהיה נאבק למען הטאֶריטוריאליזם? הפרוליטאריון או ייט"א? ועם מי ייאבקו למען הטאֶריטוריאליזם? עם הבורגנות או עם הבונד?

כדי לקבל תשובה אנו נאלצים לפנות לתעמולה שבעל־פה של אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ". לעתים קרובות אתה שומע מפיהם, שהפרוליטאריון ינהל בתוך הסיים מלחמה מעמדית בעד הטאֶריטוריאליזם בשלושה כיוונים. ראשית יכפּה הפרוליטאריון היהודי על הבורגנות היהודית את הפתרון הטאֶריטוריאליסטי לבעיית ההגירה; שנית, יאלץ הפרוליטאריון היהודי את הבורגנות לבחור טאֶריטוריה מסויימת, זו ולא אחרת; שלישית, יילחם על שיטת הקולוניזציה, כלומר, ששיטת הקולוניזציה תהא הולמת את האינטאֶראֶסים של המוני העם. הנחה שלישית זו נחשבת, כנראה, בעיני אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ" כבדת־משקל, כיוון שהם גם מבטיחים לתת באחד מכלי־מבטאם הרצאת תכניות־ההתישבות של אופאֶנהיימאֶר⁹² וביקורתן⁹³ – כאילו יכולה מפלגה פרוליטארית להקדיש תשומת־לב רבה לתכניות קולוניזציוניות⁹⁴. והלא אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ" יש להם החולשה לחשוב עצמם למפלגה פרוליטארית!

כל שלוש ההנחות הן מחוסרות־טעם כל־כך לגבי המחשבה הפרוליטארית, שלא כדאי היה אף להתעכב עליהן. אך לצערנו מערפלים אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ" במיני טענות כאלה את הכרתם־העצמית המעמדית של חברינו־לשעבר, בהשפיעם עליהם רעיונות שאין כל דבר להם ולמלחמתו המעמדית של הפרוליטאריון.

“הפרוליטאריון יכפּה על הבורגנות את הפתרון הטאֶריטוריאליסטי של השאלה היהודית”. אם אנו אומרים, שעל הפרוליטאריון להילחם על זכות־הבחירה הכללית, הרי זה משום שהבורגנות השלטת מתנגדת לזכות־הבחירה הכללית, על פי עצם מהות האינטאֶראֶסים שלה. והוא הדין גם בעניין המיליציה העממית, בעניין יום־העבודה של שמונה שעות, בדבר שיווי־זכויות לנשים, – כללו של דבר, בכל התביעות של הדימוקראטיה הפרוליטארית. עצם מהותה של כל אחת מן התביעות הללו היא כך, שאין הבורגנות השלטת יכולה להסכים אף לאחת מהן ברצונה הטוב. שאם לאו, הלא מגוחכים יהיו הדיבורים על מלחמת־מעמדות. וכלום אפשר לומר, שאף דרישת הטאֶריטוריאליזם היא בדומה לדרישות המובאות לעיל? שעל פי עצם מהותה היא פרוליטארית, שהבורגנות לא תיאות לה לעולם ברצונה הטוב? או שמא נניח כי אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ" יילחמו בתוך הסיים מלחמה מעמדית נגד הבונד? ויקראו אליהם כבעלי־ברית את אווינוביצקי ואת מאנדאֶלשטאם כפרוליטארים אמיתים בתכלית? כתינוקות של בית רבן שסרחו טורחים אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ" בכל כוחותיהם להוכיח ויהי מה, שהם פרוליטארים טהורי־גזע בתכלית. וכי לא חטאו כל־עיקר באידיאות זעיר־בורגניות, ומשום כך הם תוקעים את הפרוליטאריון ואת מלחמת־המעמדות למקום שאין איש דורש זאת.

גרוע מזה עוד יותר הוא עניין “מלחמת־המעמדות” בגלל טאֶריטוריה מסויימת זו או אחרת. אפשר היה עוד להבין, שהפרוליטאריון יצטרך לצאת למלחמה מעמדית עם אוסישקין נגד חיבת־ציון. אולם מכאן ואילך אין אנו אלא תמהים בלבד. הרי זה מעלה, שביום לא־עבות אחד תיחלקנה המפלגות בתוך הסיים על פי הטאֶריטוריות: על ספסלי הימין ישבו הבורגנים – אוגאנדאים או מאדאגאסקארים; במרכז – חובבי־ציון, ומשמאל, הפרוליטארים – סוּרינאמאים או פאטאגונאים⁹⁵… ומה יהיה, אם לא כל הפרוליטארים יהיו תמימי־דעים עם השקפותיהם הקולוניזאטוריות של הפאטאגונאים, ולהיפך, חלק מן הבורגנות יתעקש ויעמוד גם הוא על הפאטאגונאות? חבל מאוד, אבל עניין “מלחמת־המעמדות” לא יעלה אז יפה!

ולבסוף, מלחמת־מעמדות בגלל שיטת ההתישבות. יש להבחין שתי בחינות במושג המעורפל “שיטת ההתישבות”: ראשית, האירגון הטכני והכלכלי של מפעלי ההתיישבות עצמם, ושנית, הזכויות והתקנות הפוליטיות שבהן נתונה ההתיישבות הזאת. הדבר הראשון הוא בהחלט מחוץ לתחומי טיפולו של הפרוליטאריון כמעמד, ואף מחוץ לתחומי טיפולם של פרוליטארים בודדים. תמימות יתרה היא לחשוב, שבמשק הקאפיטאליסטי אפשר ליטול מאת הבורגנות אפילו הנהלת ענף קטן ביותר באירגון הכלכלי והטכני של מפעלים משקיים. או אולי יעסוק הסיים בפתרון השאלה הטאֶריטוריאלית היהודית בתקופת הדיקטאטורה של הפרוליטאריון? איה איפוא ימצאו אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ" בורגנות, לנהל כנגדה “מלחמת־מעמדות” שגאוותם עליה? הפרוגראמה, בה מובאת תכנית־התיישבות של אופּאֶנהיימאֶר, או של ווארבורג, או של וואֶקפילד, או כל תכנית־התיישבות שהיא – היא אולי פרוגראמה של “ווֹזרוז’דאֶניאֶ”, אך אין היא פרוליטארית בשום פנים ואופן.

אשר לתקנות הפוליטיות, המסדירות את ההתיישבות, הרי, בדרך כלל, הדימוקראטיזציה של התקנות הפוליטיות הוא מעניינה של המלחמה המעמדית של הפרוליטאריון; אולם במקרה דנן, במיוחד, תהיינה תלויות התקנות הפוליטיות לא בבורגנות היהודית, אלא בממשלת אותן המעצמות, אשר תיענינה להשתדלות בדבר הטאֶריטוריה. יכולים אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ" להצליף בנאומיהם את הפארלאמנט האנגלי, ככל אשר ירצו, יכולים הם לצעוק שהוא משוחד על־ידי אוסישקין, וכי “חובב־ציון” הוא בסתר, אבל בכוח זה לא יקבל בכל זאת הפרוליטאריון היהודי מאת משרד המושבות אותו “צ’ארטאֶר” אשר הוא נכסף לו. אכן, מתאווים האנשים, מאוד מתאווים הם, לנהל מלחמת־מעמדות על איזה דבר שהוא, ולו גם על שיטת ההתיישבות, אלא שלאסונם אין עם מי להילחם.

מחוץ לכל אלה – ובזאת אנו מערערים את כל היסודות של “הסיימיזם” הווֹזרוז’דאֶנאי – מגוחך הוא להניח, כי בסיים היהודי תוכל מלחמת־המעמדות להתפתח למלוא רחבה, ולהביא לידי תוצאות ניכרות. מלחמתו של מעמד־הפועלים נודע לה ערך פוליטי וחברתי בולט, רק כשהיא מכוונת נגד אותה צורת הקאפיטאל, השלטת בארץ המסויימת. בארצות הגולה נתון השלטון בידי קאפיטאל־המכונות הגדול; אם כי סוג הקאפיטאל הנפוץ ביותר בתוך הכלכלה היהודית הוא – הבינוני והזעיר, אף על־פי כן שולט גם על חיי היהודים אותו קאפיטאל־המכונות הגדול, אשר שׂם כפו על כל משק ארצות־הגולה. כדי שמלחמת־המעמדות בסיים תוכל להשפיע באורח מהפכני כל־כך על גורל היהודים, במידה שמצפים לה אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ", דרוש, שהמלחמה המעמדית תהא מופנית נגד הבורגנות הגדולה. ובכן, האם יילחם הפרוליטאריון היהודי בסיים נגד קאפיטאל־המכונות הגדול?

בנקודה זו אנו מוצאים בהשקפותיהם של אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ" אותות קשים של האֶקלאֶקטיזם הכללי בהשקפת־עולמם הסוציולוגית. הרי הם ספק מיכאילובסקאים, ספק שטאמלאֶראים, ספק אחד־העמיים; לפי שאינם מסוגלים לתפוס את ערך היסודות החמריים בחיי־החברה, הם עצמם מגיעים לידי תמימות, ומביאים אותה בלב חברינו־לשעבר, עד כדי להניח, כי בעזרת מוסדות מדיניים אפשר לתקן ולרפא את המעוּות בעצם היסודות הכלכליים. הסיימאים, המלעיגים על הקונגרס⁹⁶, טוענים כי בקונגרס אין אפשרות של מלחמת־מעמדות; ואילו אצלם בסיים יהיה לה מרחב עצום – כי הלא הסיים הוא מוסד מדיני, כלומר – בידו כוח־כפיה. אולם אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ" מסיחים דעתם מזה, שהפרוליטאריון היהודי עובד בייצור הזעיר ובמאנופאקטורה, שהיהודי הבורגני־הגדול אין לו כל מגע עם העמל היהודי והוא מנצל כוח־עבודה לא־יהודי. האנומאליות של הבסיס האסטרטגי הפרוליטארי היהודי, הנובעות מכאן, מקורן בעצם תנאי ההוויה הכלכלית של היהודים; כל עוד התנאים האלה אינם משתנים, לא יהא בכוחם של שום מוסדות מדיניים דימוקראטיים להיטיב את המצב, והבורגנות היהודית הגדולה תישאר מחוץ לטווח־הפגיעה של התקפות הפועל היהודי בעל־ההכרה בסיים, כמו גם בחיים, מעבר לכתלי הסיים. אצל אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ", בתעמולה שבעל־פה שלהם, נהפך הסיים למין אליל בעל סגולות־פלא. אולם כל מי שעינו לא הוכתה בסנוורי תעמולה פרועת־רסן דמיונית וקנאית, מבין, שמלחמת־המעמדות בפארלאמנט, בסיים וכד' נשענת על מלחמת־המעמדות בשכבות־החברה הרחבות. כל איש בעל הגיון בריא מבין, כי מאחר שהפרוליטארי היהודי אינו עובד בבית־החרושת אצל הקאפיטאליסטים היהודים הגדולים ואצל חלק ניכר מן הבינונים, אין הוא מסוגל גם להילחם עמם מלחמה מעמדית; שהמלחמה המעמדית של הפועל היהודי מכוונת במישרין כלפי הבורגנות הזעירה וכלפי חלק של הבורגנות הבינונית, שאין להם השפעה ניכרת על החיים המדיניים; שקוצר הבסיס האסטרטגי של הפרוליטאריון היהודי מוכרח להשתקף במלואו גם בתוך הסיים; שאי־יכולתו של הפרוליטאריון היהודי בארצות הגולה לשנות את מצבו הממשי שינוי עמוק, על־ידי מלחמתו המעמדית – מוכרחה להתבטא גם באי־יכולתו לאלץ את הבורגנות לוויתורים של ממש גם בסיים הלאומי; הווה אומר, כי הדיבורים, שהפרוליטאריון יאלץ כביכול את הבורגנות לקבל פתרון טאֶריטוריאליסטי לשאלת ההגירה, כי יכריח אותה לבחור את הטאֶריטוריה ואת שיטת ההתיישבות הנוחה לו – כל זה אינו ראוי לתשומת־לב רצינית. הסוציאל־דימוקראטיה בזמננו הסירה עטרת כבוד המשפט־הקדום על הטובה הצפונה בריפובליקה וייחדה לה לזו תפקיד צנוע מאוד בשיפור חייו של מעמד־הפועלים; ובאותה רוח ביקורתית מתיחסת המחשבה המפוכחת כלפי ההתלהבות הווֹזרוז’דאֶנאית לעניין הסיים.

ברור, שאין הסיים דרך פרוליטארית מעמדית להגשמת הטאֶריטוריאליזם, ואין אנו רואים, מפני מה לא יוכל איזה טאֶריטוריאליסט בורגני ביותר לראות בסיים דרך לאידיאל שלו. אמנם, גם בקרב הציונים הבורגניים נפוצה בזמן האחרון “ההגשמה הפרוליטארית” הזאת. וכי מה, למשל, מבדיל את אוסישקין או את ז’אבוטינסקי מן הסיימאים? או אולי הצרה היא בכך, שהללו מוכנים להסתפק לפי שעה בהתאגדות לאומית חפשית, ללא תוקף ממלכתי? אך אם נניח כי הצדק עם אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ", והתאגדות לאומית חפשית אינה בגדר האפשרות, הרי ייאלצו הציונים הבורגנים בקרוב להסתלק מדרישתם המינימאלית, הזמנית, ויהיו דורשים אבטונומיה מוסמכת במפורש. הלא גם הם דורשים אבטונומיה מוסמכת במפורש. כלום זו האחרונה יש בה משום ניגוד לאינטאֶראֶסים הבורגניים? דרכים ואמצעים שאינם בניגוד לבורגנים, איך אפשר להכריז עליהם כעל “פרוליטאריים” במיוחד? גם הציונים הבורגניים רואים את הסיים כצורה הטובה ביותר לאירגון היהדות ולפעולה עצמאית לאומית, העתידה להביא לציונות. שמא נאמר, כי “הסיים” הוא המצאתם של אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ", והציונים שאלו אותו מהם – והרי גם זה אינו נכון. לא בשכלם־הם הגיעו לכך אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ", אלא העלו מתוך קריאה בדברי איש המשפטים האוסטרי שפרינגאֶר, – ובלי שהתעמקו כלל בתנאים הממשיים של חיי היהודים ובתכונות המיוחדות של השאלה הלאומית ברוסיה, העבירו במישרין, בלי הסתייגויות, בלי התיקונים ההכרחיים, את תכניתו של שפרינגאֶר לרוסיה⁹⁷. לשמע דבריהם אפשר לשער באמת, שהסיים הוא – גילוי שלהם, תשורה שלהם לפרוליטאריון היהודי, אך לאחר שתבדוק בדברים, תמצא כי אין כאן אלא חיקוי ללא־ביקורת כלשהי. הציונים הבורגנים מכניסים תיקונים בתכנית־שפרינגאֶר, אם גם לפי דרכם, והם מסגלים אותה לתנאים הקונקראֶטיים של החיים היהודיים ושל חיי־רוסיה בכללה. ואם הם מסגלים אותה לא כנכון, הרי זה רק משום שהם תופסים את התנאים האלה ברוח בורגנית. אצל הציונים הבורגנים נראה, לפחות, נסיון לחשוב מחשבה ריאלית, ואילו אצל אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ" אין גם נסיון כזה. יש רק פראזיאולוגיה פרוליטארית־כביכול, ומאוד לא מוצלחת.

אפשר לציין רק הבדל אחד חשוב בין הציונים הבורגנים לבין אנשי “ווֹזרוז’דאֶניאֶ”, וההבדל הוא בשום פנים לא לטובתם של האחרונים. בדרך כלל אנו מוצאים בכל הדרישות הדימוקראטיות, שהבורגנות, גם אם היא שותפת לשאיפותיו של הפרוליטאריון, משתדלת תמיד לקצץ בהן; ואילו במקרה זה, לא זו בלבד שאין הציונים הבורגניים מקצצים במשהו בדרישת הסיים, אלא שהם עוד מצרפים לכך את התביעות לעבודה מעשית בארץ־ישראל. אך הלא איש לא הוכיח, שהעבודה המעשית בארץ־ישראל מזיקה לסיים ומגבילה אותו. כללו של דבר, אין אנו רואים, במה מתבטא האופי הפרוליטארי המיוחד של דרישות אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ", כמו שהן. לאמור: לא בשטח הסיים נמצאות הדרכים הפרוליטאריות להגשמת הטאֶריטוריאליזם; בתחום אחר נמצא דברו החדש של הפרוליטאריון היהודי.

אולם האם הסיים הוא בכלל הדרך להגשמת הטאֶריטוריאליזם? אנו טוענים שהסיים יכול רק להקל את השגת האבטונומיה הטאֶריטוריאלית, אך אין הוא מוליך אל הטאֶריטוריאליזם. בעוד שהסיים הוא אמצעי כביר לאירגון המוני היהודים, אין הוא מספיק כלל בשביל הגשמת הציונות. ואנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ", הקושרים כל מיני עטרות לסיים שלהם, ובו בזמן הם משתערים בביקורת רבת־פניות ביותר על הקונגרס הציוני העולמי, כורתים תחתם את הענף אשר עליו הם יושבים: כי בלי הקונגרס הציוני העולמי אין לסיים כל יחס להגשמת הטאֶריטוריאליזם.

לפי דעת אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ" מוליכה האבטונומיה הלאומית־המדינית בגולה בשני כיוונים לפתרון טאֶריטוריאלי של שאלת ההגירה ושל השאלה היהודית בכלל: מצד אחד, הלא רק העבודה בסיים, רק הנסיונות להסדרה מאורגנת של ההגירה ושל שאר הצרכים הלאומיים בפיקוחו של כל העם היהודי ישכנעו את העם כולו בהכרח שבאבטונומיה טאֶריטוריאלית, יוכיחו את צדקת הטאֶריטוריאליזם; ומצד שני, יהא רק הסיים לבדו מסוגל לצבור את הכוחות הפנימיים, הכספיים והאירגוניים, ולהשתמש בכוחות החיצוניים הדרושים להגשמת הטאֶריטוריאליזם – הסיים הוא שיגשים אותו.

כיצד ישתכנע הסיים בהכרח הפתרון הטאֶריטוריאלי של השאלה היהודית? פתרון זה הוא בבחינת הפיכה ראדיקאלית בחיי היהודים, הסתגלות מהפכנית ביותר לקונפליקט הלאומי; הסתגלויות כאלה אין מפתחים אותן בבת אחת, אין מסגלים אותן על נקלה ואין הן נפוצות מהר.

בטרם יגיע הסיים לידי קבלת פרוגראמה טאֶריטוריאליסטית, צריכה לבוא תחילה תעמולה מפלגתית ממושכת ונמרצת, הן בתוך הסיים, והן ביחוד מחוץ לכתליו. הרי שמחוץ לסיים דרושה גם מפלגה טאֶריטוריאליסטית פעילה וחזקה באמונתה. אולם כדי שתעמולתה תשא פרי, דרוש, שההטפה שלה לא תסתפק בדיבורים בלבד, אלא תבוא לידי גילוי בעבודה מפלגתית ממשית בתוך הטאֶריטוריה. שום מפלגה, שום אידיאה אינה זכאית לקוות להצלחה יציבה, אם מלבד ההטפה בדיבור היא חסרה את האמצעי הטוב ביותר, האמצעי היחיד־הנאמן – ההטפה על־ידי מעשה.

ההמונים הרחבים שבמפלגה הטאֶריטוריאליסטית צריכים לראות עבודה טאֶריטוריאליסטית ולנהל אותה בעצמם, שאם לאו, יפגרו אחרי התנועה, והטאֶריטוריאליזם לא יהיה אלא הזייה של יושבי קאבּינאֶטים, ובמקרה הטוב ביותר – מליצה דימגוגית.

אצל אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ", כמו אצל הס.־ס.ים, קיים הטאֶריטוריאליזם רק באידיאולוגיה בלבד, אך בחיים איננו. עוז־הדיבור ופחדנות במעשה – זו הגדרת אופיים הם⁹⁸. המאבק על הסיים עדיין אין פירושו מאבק על הטאֶריטאֶריאליזם. מאבקו של הפרוליטאריון כמעמד יש לו תמיד אופי סוציאליסטי, הסוציאליזם אינו אידיאל מכַוון־בלבד, כי אם, להיפך, אידיאל המתגלם בכל עת ובכל שעה בחיים. שמונה שעות נופש לפועל, זכות־בחירה כללית – אינם סתם התקרבות לקראת הסוציאליזם: אלה הם חלק מן הנתונים שיצטרפו בסיכומם לצורת חיי־החברה הסוציאליסטיים. האבטונומיה המדינית־הלאומית בגולה איננה בבחינת אחד הנתונים, אשר בהצטרפו לאחרים יהווה יחד עמם את האבטונומיה הטאֶריטוריאלית.

במידה שישנה זכות־בחירה כללית, בה במידה נתגשם חלק מן הסוציאליזם. ולהיפך, בה במידה שקיימת אבטונומיה טאֶריטוריאלית, באותה מידה אין עוד צורך באבטונומיה לאומית מדינית. הריכוז הטאֶריטוריאלי הריהו, אם ניתן לומר כך, שלילת הגולה. ודאי, שהמאבק לאבטונומיה לאומית־מדינית בארצות הגולה הוא צד אחד בתנועת השיחרור הלאומי, אך אם האידיאל של זו הוא אבטונומיה טאֶריטוריאלית, צריכה, איפוא, התנועה להכיל בקרבה גם יסודות טאֶריטוריאליסטיים, הנעדרים לגמרי בפרוגראמה המעשית של אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ". אותה מפלגה טאֶריטוריאליסטית־ממש, שעליה לנהל תעמולה כדי לשכנע את העם היהודי ואת הסיים בנחיצות האבטונומיה הטאֶריטוריאלית לא תוכל לסבול חֶסֶר חשוב כזה בפרוגראמה שלה; היא תוכיח באורח ממשי ותדגים למעשה את אפשרות העבודה הטאֶריטוריאלית, והיא תעשה זאת על־ידי מוסדותיה המפלגתיים. ברור איפוא כי בניגוד לדעת אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ", לא זו בלבד שהסיים אינו מונע עבודה מעשית מפלגתית חפשית בטאֶריטוריה, אלא שהוא גם מניח אותה מראש, כתנאי מוקדם להצטרפותו גם הוא במשך הזמן לעבודה המעשית הזאת. תחילה צריכה ההסתדרות הציונית לעבוד בעצמה בטאֶריטוריה, אם רוצים שהסיים יעסוק בפתרון טאֶריטוריאלי של השאלה היהודית.

דבר זה בלבד מלמדנו, שאין בכוח הסיים להגשים את הציונות בעצמו. אולם הנחה זו מתחזקת על־ידי הנחות אחרות מכריעות עוד יותר. החשובה בהן היא, שהסיים אינו מוסד, שבידו לנהל מדיניות בינלאומית, בעוד שהטאֶריטוריאַליזם הוא משימה ליהודי כל הארצות.

דרישת אבטונומיה לאומית־מדינית מניחה, שרוסיה, כמו גם כל "מדינות־הלאומים⁹⁹, צריכה להיבנות מיבנה חדש כפאֶדאֶראציה של איגודים לאומיים. עם זה תישמר האחדות המדינית העליונה ושלימות הריפובליקה הפאֶדאֶראטיבית.

ההנהלה העליונה של העניינים הכלליים של הריפובליקה כולה מוסיפה להיות נתונה בידי פארלאמנט משותף למדינה כולה, והוא מקיים בידיו בלבד גם את הנציגות הבינלאומית¹⁰⁰. אם נניח, שהסיים היהודי הלאומי, נאמר, ברוסיה, הנהו גוף בינלאומי, – הרי על־ידי כך מופר עקרון האחדות של המדינה הפאֶדאֶראטיבית בשרשו, ושום דימוקראטיזציה של החברה הבורגנית אין בידה לסלק עקרון זה. לא יתואר הדבר, שהסיים היהודי ברוסיה או באוסטריה, או באמריקה יהא מנהל באורח עצמאי משא־ומתן עם ממשלת תורכיה או אנגליה, יעביר על דעת עצמו לחוץ־לארץ סכומי־כסף ליישוב אי־אלו טאֶריטוריות השייכות למדינות אחרות. שום מידת דימוקראטיזציה של החברה הבורגנית לא תתן מקום לכך, שסיים של יהודי־רוסיה יוכל, במישרין, ללא נטילת רשות מאת השלטון הכללי של המדינה, לנהל מדיניות התיישבותית מעבר לגבולות רוסיה, או שהסיים של יהודי אוסטריה יעסוק בקולוניזציה מחוץ לגבולות אוסטריה וכד'. כל מי שהכרתו־העצמית המדינית לא נתעממה על־ידי התעמולה הרעשנית של הסיימאים, ברור לו, כי בלי עזרת הברית הציונית העולמית, שהקונגרס הוא המכשיר שלה, לא יוכלו כל סיימים לאומיים לעסוק בפתרון טאֶריטוריאלי של השאלה היהודית. ואילו ברית עולמית של הסיימים היהודיים לא תיתכן, ולו גם משום שיהיה בכך ניגוד לעקרון האחדות והשלימות הבלתי־מפולגת של המדינות הפאֶדאֶראטיביות. אין לשער, שיוּתן בזמן מן הזמנים לעם היהודי לנהל מדיניות לאומית עולמית בגולה. הרי פירושו של דבר ליצור אירגון עולמי בעל זכויות ריבוניות, אשר יתערב בעניינים הפנימיים של מדינות מגוריהם של היהודים.

הדבר היחיד שניתן להשיג ביחסים הבינלאומיים, אף הדימוקראטיים ביותר, השוררים במשק הקאפיטאליסטי, הוא – ליגאליזציה בינלאומית של הציונות, לאמור, שהמעצמות תסכמנה לתמוך דווקא במדיניות ההתיישבותית, והטאֶריטוריאליסטית בכלל, של ברית־הציונים העולמית. בתיווכה של זו ישפיעו גם הסיימים היהודיים הבודדים השפעה עצומה על ההתיישבות היהודית, – אולם לכך יגיעו רק לאחר שהסכם בינלאומי של המעצמות יתן את הזכות לסיימים הבודדים לתמוך במדיניות ההתיישבותית של הקונגרס הציוני. יכול הקונגרס לעסוק בהתיישבות גם בלי הסכמת המעצמות, כברית חפשית, והליגאליזציה הבינלאומית אך תקל ותרחיב את פעולת הקונגרס. ואילו ברית הסיימים היהודיים לא תוכל גם להתחיל בקיומה בלי אישור אותן המעצמות, שהסיימים היהודיים הבודדים כלולים בתוכן, – כיוון שהסיים הוא מוסד רשמי. מכל צד שניגש לשאלה, לעולם אנו נוכחים לדעת: א) כי האבטונומיה הלאומית־המדינית בגולה אינה דרך יחידה, אף לא דרך מספקת, ואף לא הכרחית, אל האבטונומיה הטאֶריטוריאלית; ב) כי המוסד היחיד המשמש במישרין ובאורח בלתי־אמצעי את המטרות הטאֶריטוריאליסטיות הוא הקונגרס הציוני העולמי; ג) כי הקונגרס יכול לנהל מדיניות התיישבותית יהודית עולמית גם לפני שיזכה בליגאליזציה בינלאומית; ד) כי הסיימים היהודיים הבודדים יכולים רק לתמוך בעבודה ההתיישבותית של הקונגרס, וגם זאת רק לאחר שישיגו הסכמה בינלאומית של המעצמות לפעולתם הטאֶריטוראלית¹⁰¹.

עם זאת נעיר כי הסעיפים א', ד' נכונים רק במקרה שהאבטונומיה הלאומית־המדינית לעם היהודי בארצות הגולה תתגשם עוד לפני הקמת החברה היהודית האבטונומית בטאֶריטוריה נבדלת. ואולם עצם ההנחה הזאת, הנעשית בדרך שרירותית על־ידי הסיימאים, כרוכה בתיאוריה שלהם, כי הסיים הוא הדרך היחידה להגשמת הטאֶריטוריאליזם. אבל מאחר שכל התיאוריה הזאת הופרכה, הרי גם ההנחה האמורה נשארת ללא הוכחה.

עתה יכולים אנו להגדיר בדיוק, מה התפקיד שהסיימים היהודיים הלאומיים עשויים למלא בהגשמת הטאֶריטוריאליזם, אם נניח כי האבטונומיה הלאומית־המדינית תושג לפני שתושג האבטונומיה הטאֶריטוריאלית. מאחר שבנדון זה חסרי־אונים הם הסיימים בלעדי הקונגרס הציוני העולמי, הרי לאחר שיזכו באישור בינלאומי לפעולה טאֶריטוריאלית, יעניקו הם, הסיימים, לקונגרס מכשירים כאלה, שלעולם לא יהא בכוחו הוא בלבד ליצור אותם, מנגנון כספי בר־השפעה, “בסיס־אשראי” בטוח, אירגון מדיני כביר של המוני היהודים בגולה. ואין אנו מדברים בזה על הערך העצום של החינוך המדיני אשר יינתן להמוני היהודים במוסדות האבטונומיים־הלאומיים, כאשר הם עצמם יקחו חלק פעיל בבניין עתידם. ואולם מוחים אנו בתוקף על אותן התקוות הנפרזות ללא־מידה, שתולים הסיימאים באבטונומיה הלאומית־המדינית; מוחים אנו נגד הטענה, שהאבטונומיה הלאומית־המדינית היא הדרך היחידה להגשמת הציונות.

הנחה זו, כפי שראינו, היא פרי מחשבת־נפל בשאלות ההגשמה, הרי היא תוצאת התכונה של “ווֹזרוז’דאֶניאֶ”, “האופיינית בפירוש לאופורטוניסטים מכל הסוגים והגוונים – שדרישות השעה ההיסטורית הקרובה ביותר, הריפורמות, שאופיין פאליאַטיבי¹⁰², מסתירות מפניהם את המשימות ההיסטוריות הנובעות מהעלאת אידיאל חברתי מסויים”¹⁰³. מתוך אופן העלאת האידיאל של האבטונומיה הטאֶריטוריאלית על־ידי אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ" נובעת המשימה ההיסטורית – להגשים על־ידי מלחמתו המעמדית של הפרוליטאריון היהודי את האבטונומיה הטאֶריטוריאלית בשביל העם היהודי. ומשימה זו אף לא הועלתה על־ידי אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ"; ואין מקום לדבר כלל, כי הם אשר יוכלו לה. ראינו, כי הסיים הלאומי איננו "דרך״ פרוליטארית, מעמדית. הפרוליטאריון אינו צועד בראש אותם הדרכים והאמצעים המוצעים על־ידי הסיימאים, ומשום כך גם לא מובן כמעט, כשם שאין מובן הדבר אצל הס.־ס.אים, לשם מה קיימת מפלגת הפועלים הסוציאליסטית היהודית, כהסתדרות מיוחדת של הפרוליטאריון היהודי? כיצד תילחם מפלגה זו למען האבטונומיה הטאֶריטוריאלית? הווה אומר: באותה הדרך של הציונים הבורגנים, בעזרת הדיפלומאטיה, ורק בהבדל זה בלבד, שלא הוועד־הפועל הציוני ינהל את המשא־ומתן הדיפלומאטי, אלא ינהלוהו השרים מטעם הסיים; כלומר, המשא־ומתן לא יתנהל כלל, כיוון שהסיים הלאומי איננו אישיות בינלאומית. הדרכים והאמצעים של הסיימאים סותרים את עצמם, שוללים את עצמם. זוהי דיפלומאטיה, אשר אמנם לא תתנהל על־ידי איש; זוהי מלחמת־מעמדות, שאיש לא יטול בה חלק.

ככל האופורטוניסטים כן גם הסיימאים מסיחים דעתם לגמרי משאלת ההגשמה של האבטונומיה הטאֶריטוריאלית, וזה משום האבטונומיה הלאומית־המדינית; הם דוחים אותה שאלה לאורך ימים, ולפי שאינם מנסים לפתור אותה בעצמם, סבורים הם כי הסיים הוא שיפתרנה. כשם שהבונדאים הם נויטראליים בבחינת העתיד היהודי ובמגמות המציאות היהודית, כן גם הסיימאים נויטראליים בשאלת הדרכים והאמצעים הממשיים. וכדי לטהר את מצפונם הרי הם מכריזים כי שאלה זו היא “עניין פרטי” לכל איש. הרי זה האופורטוניזם הקיצוני ביותר, העקיב ביותר – במידה שאופורטוניזם עלול בכלל להיות קיצוני ועקיב.

כבר אמרנו, שהאופי המעמדי של האידיאולוגיה האינטאֶליגנטָאית רבת־הגוונים של אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ" ניתן בקושי לניתוח מדוייק. על־כן נוכחנו לדעת למדי, שאידיאולוגיה זו איננה פרוליטארית, שהיא מערפלת את ההכרה־העצמית המעמדית של הפועלים היהודים, שאין היא מסוגלת כלל לנסח את אינטאֶראֶס־המוצא הפרוליטארי ואת הדרכים ההיסטוריות הפרוליטאריות אל הטאֶריטוריאליזם. ואין אנו מוצאים כל עניין לחטט באופיים המיוחד של קומץ אינטאֶליגאֶנטים, אם כי בתעמולה שלהם הצליחו לערפל מוחם של אי־אלה חוגים של פועלי־ציון לשעבר ולהקים מהם “מפלגת” פועלים סוציאליסטית יהודית.

עם זה, אי־אפשר שלא להודות בשתי זכויות גדולות אשר לאנשי־"ווֹזרוֹז’דאֶניאֶ" לגבי המחשבה הפרוליטארית היהודית. ראשית, כפי שכבר צויין על־ידינו, יש בהם מהפכנות לאומית נועזה ועקיבה. בעוד שהם אופורטוניסטים ביחס לטאֶריטוריאליזם ולמלחמת־המעמדות, ביחס לשאלה הסוציאלית ולעתיד היהודי, – הרי ביחס לפרוגראמה הלאומית בגולה הגידו דבר, אמנם לא חדש, לא משלהם, אבל דבר מהפכני, מאושש, והפיצו אותו ברחבה בקרב ההמונים; זהו דבר האבטונומיה הלאומית־המדינית. הם הפריזו לאין שיעור בערך הדרישה הזאת, הם לא הקנו לה את הצורה המוצלחת, התיאוריות שלהם אינן עומדות בפני הביקורת, הם הקיפו את הפרוגרמה בזיקוקין מצודדים של דברי־מליצה תעמולתיים והתלהבות דימגוגית – אולם אין בכך כדי למעט את ערך תרומתם לפרוגראמה הלאומית של הפרוליטאריון היהודי¹⁰⁴.

רבים מאנשי־ההלכה שבפועלי־ציון הכניסו גם קודם, כל אחד לחוד, לתוך הפרוגראמה שלהם את דרישת האבטונומיה הלאומית־המדינית, אולם רק אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ" העלו את הדרישה הזאת על הפרק. שנית, הם מתחו ביקורת מזהירה וממצה של אותו האוּטופיזם השולט במושגי “הציונים־הסוציאליסטים” והציונים הבורגנים בנוגע להגשמת האבטונומיה הטאֶריטוריאלית. הם עצמם לא התוו כל דרך הגשמה אמיתית, וגם אין בכוחם להתוותה, כיוון שלפי מהותם הרי הם אידיאולוגים בורגניים; והמשונה ביותר הוא, שהשאלות שהם פונים בהן אל הס.־ס.אים נשארות ללא תשובה גם בתיאוריה שלהם. אולם אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ" ציינו בבהירות את התהום בין ההווה ובין העתיד, הפעורה אצל הציונים האוּטוֹפּיים, הם חשפו ללא רחם את הפּאֶסימיזם העמוק של הס.־ס.אים בנוגע לאפשרויות הגנוזות כבר כיום בחיי־היהודים. על־ידי ביקורת זו שלהם סייעו אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ" במידה לא מעטה להבהרת השקפת־עולמם של פועלי־ציון ולטיהורה מתערובת אוּטופית.

אולם אף את הביקורת על הציונים־הסוציאליסטים לא ידעו אנשי־"ווֹזרוֹז’דאֶניאֶ" להעמיד על נקודת־השקפה מעמדית. אנשי־"ווֹזרוֹז’דאֶניאֶ" מבקרים את דרכי הס.־ס.אים ואמצעיהם, בלי לנתח את נקודות־המוצא של הס.־ס.יות. ואין אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ" יכולים לחשוף את האופי הבלתי־פרוליטארי של אינטאֶראֶס־המוצא אצל הס.־ס.אים – ולו גם משום זה, שהם עצמם, אין להם עקרון מעמדי פרוליטארי, ולא יוכל להיות. על כן גם הביקורת של אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ", כנגד הס.־ס.אים, אם כי היא מכוּונת יפה, אף על־פי כן היא נשארת עקרה. ונקודת־ההשקפה היסודית המטופחת בביקורת זו, אינה ראויה לאנשים אשר בשם סוציאליסטים ייקראו. מחבר המאמר “על הפרוגראמה של הציונים־הסוציאליסטים” הניתן בקובץ “ווֹזרוֹז’דאֶניאֶ”, המנסה לצייר את שלשלת־היוחסין של השקפת־העולם הס.־ס.אית, מעלה אותה מתוך… השקפת־העולם של הציונים הבורגנים! המחבר, איש “ווֹזרוֹז’דאֶניאֶ”, מדמה בנפשו, כאילו “הציונות הסוציאליסטית קשורה קשרי־מורשה בציונות הבורגנית ובטאֶריטוריאליזם הבורגני”, כאילו הציונות הפרוליטארית היא “היורשת”־במישרין של הציונות הבורגנית. המחבר סבור, כי מאחר שהוא עצמו היה קודם ציוני־כללי, ומאחר שמכריו־המשכילים ראובן או שמעון, מן הציונים־הסוציאליסטים ומ"פועלי־ציון", היו פעם ציונים־כלליים, – הרי זה מעיד כי עצם התנועה הציונית־הפרוליטארית היא יורשת התנועה הבורגנית. אין המחבר יודע – הוא עצמו לא ידע, כנראה, חוויה זו – שהנוער הציוני, משבא אל מעמד הפועלים, פרש מן הציונות הבורגנית, ניער עפרה מעל רגליו¹⁰⁵; אין המחבר תופס, שהציונות הפרוליטארית היא יורשת שלבים קודמים בהתפתחות המחשבה הפרוליטארית, ולא הבורגנית, וכי שלשלת־היוחסין של הפרוגראמות הפרוליטריות אין כל דבר לה ולשלשלת־היוחסין של פרוגראמות בורגניות. אין המחבר, איש־"ווֹזרוֹז’דאֶניאֶ", משיג, שהציונות, היא לא תנועה אחת, אלא שתי תנועות; התפתחות הציונות הבורגנית צועדת מן ה"השכלה" דרך חיבת־ציון ואחד־העמיות אל הציונות המדינית; ואילו התפתחות הציונות הפרוליטארית, התפתחות עצמאית בהחלט, צועדת מהקוסמופוליטיות התמימה דרך האבטונומיזם הבונדאי והטאֶריטוריאליזם של הס.־ס.אים אל הטאֶריטוריאליזם הממשי של פועלי־ציון¹⁰⁶.

 

ז    🔗

התחקינו על השתלשלות התגובות של הפרוליטאריון היהודי על הקונפליקט הלאומי. ראינו תגובות אלה, הכפופות לחוק של חסכון־הכוחות, ונעשות מורכבות ומותאמות יותר ויותר ומהפכניות יותר. ראינו, כיצד ניסה הפרוליטאריון היהודי בתחילה לפתור את הבעיה הלאומית שלו בתחום אותם התנאים עצמם, שבתוכם נתהווה הצורך אשר גרם לקונפליקט, ורק ברבות הימים בא לידי הכרת ההכרח לשנות את התנאים האלה שינוי ראדיקאלי. כל אחד מן השלבים, שבהם עלתה המחשבה הפרוליטארית היהודית, ניתן לו, על פי נקודת־ההשקפה שפיתחנו, טעם משלו, והוא, לשמש הכנה לקראת השלב הבא, הגבוה יותר, מהפכני יותר. כל אחת מן הפרוגראמות שבדקנו, עם כל אי־השלימות שבהן, נמצאה בבחינת חוליה הכרחית בשרשרת התגובות על הקונפליקט הלאומי, שפותחו על־ידי מעמד־הפועלים היהודי. ראינו, שבמקום ההסתגלות הפרימיטיבית של הבונד, שמקורה בחוויות הזעיר־בורגניות של הפועל היהודי, באה פרוגראמה מפותחת יותר, גבוהה יותר, של ס־ס.; אכן ראינו, כיצד פרוגראמה זו שצמחה על קרקע החוויות של ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה, הסתבכה בסתירות לאין־מוצא, במקום שהמחשבה המהפכנית מבקשת לה עמודי־יסוד איתנים: בשאלות על אינטאֶראֶס המוצא, על דרכי הגשמת הטאֶריטוריאליזם ועל הפרוגנוזה הקונקראֶטית. נוכחנו לדעת, שמחשבת הפרוליטאריון, המתלבטת לשוא בערפלי החוויות של ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה, – משפיתחה את מסקנותיה, נמצאה עומדת על פרשת־דרכים. והמציאות הראתה לנו, מה קל הדבר לנפול מן השלב שהושג על־ידי הציונים־הסוציאליסטים אל ביצת הלאומיות העל־מעמדית של אנשי־"ווֹזרוֹז’דאֶניאֶ".

אולם בחיק הפרוליטאריון היהודי עצמו, ללא כל עזרת־נדיבים מבחוץ, נולדה וגדלה ההסתגלות המתואמת ביותר והמהפכנית ביותר אל הקונפליקט הלאומי. ההסתגלות המורכבת ביותר, הגבוהה ביותר – זו הפרוגראמה של מפלגת־הפועלים הסוציאל־דימוקראטית היהודית פועלי־ציון.

לא נתעכב כאן על מטרתנו הסופית. המטרה הזאת, הפרוגראמה־מאכסימום שלנו – סוציאליזם, חיברור¹⁰⁷ אמצעי־הייצור, חיסול יחסי הייצור והרכוש הקאפיטאליסטיים והמרתם בקומוניסטיים. הדרך היחידה, שהמפלגה מודה בה, – זו המלחמה המעמדית של הפרוליטאריון היהודי בשורות הסוציאל־דימוקראטיה העולמית. הטפה ותעמולה בקרב פועלים־חברים – כדי להבהיר ולפתח את הכרתם־העצמית המעמדית; הפצת רעיונות סוציאליסטיים ודימוקראטיים בשכבות הרחבות אשר בפאֶריפאֶריה¹⁰⁸ של מעמד־הפועלים הלוחם; אירגון מעמד־הפועלים וחינוכו הפוליטי – כל אלה הם יסודות־ההרכב ההכרחיים של המלחמה המעמדית, הידועים לכל, אבל עלינו לציין כאן אותן מסיבות־צדדיות הכרוכות במלחמה־המעמדית של הפרוליטאריון ומפרנסות את הפרוגראמה־מינימום שלו. בראשית הופעתו של הפועל החפשי בחברה הקאפיטאליסטית הרי האינטאֶראֶס המכריע לגביו – כיבוש כר־העבודה; זהו אינטאֶראֶס שבתחרות גרידא. כאן עדיין אין לפנינו פרוליטאריון כמעמד, ככוח חברתי סולידארי, כשיכבה סוציאלית, שהיא נושאת העתיד. גם כאשר הפועלים מתארגנים באיגודים, הרי משימתם בזמן הראשון, בצד המאבק עם המעבידים, היא, – להגן על העמדות התפוסות בייצור מפני חיל־המילואים העצום של מחוסרי־העבודה, המורידים את השכר. לפי שעה עדיין לפנינו אינטאֶראֶסים של המונים נתונים־בפרוליטאריזציה, אינטאֶראֶסים הקשורים בכר־עבודה. על כך כבר דובּר לעיל. אולם משעה שהפועלים, המתאחדים להגנת כר־העבודה שלהם, נכנסים למאבק נגד הקאפיטאל, עולה מעמד חדש על הבמה – הפרוליטאריון. ודאי, חבר למעמד־הפרוליטאריון איננו לוחם בלבד; יש לו בעין אינטאֶראֶסים מורכבים ביותר. במחשבה ניתן להבדיל מן הסך הכולל של האינטאֶראֶסים של הפרוליטארי את האינטאֶראֶסים של הפועל, באשר הוא פועל, כלומר, אינטאֶראֶסים של שיפור תנאי העבודה עצמה, מצד אחד, ושל ביטוח מפני התוצאות הקשות של אבטלה, מצד שני. אחרי־כן אנו מבדילים את האינטאֶראֶסים של הפרוליטארי, כאזרח החברה הקאפיטאליסטית – חסינות וחופש האישיות, את האינטאֶראֶסים של הפרוליטארי כבן לאומה מסויימת; לבסוף, האינטאֶראֶסים של הפרוליטארי, כאדם בכלל. אפילו במחשבה אין אפשרות של תיחום חותך כלשהו בין כל האינטאֶראֶסים האלה, ואילו במציאות הרי הם שזורים קודם כל ללא הינתק, זה בזה, ושנית, שלובים הם במלחמה המעמדית של הפרוליטאריון. חשוב לנו לציין, כי כל האינטאֶראֶסים האלה המורכבים למאוד נודע להם ערך חברתי רחב של גורמים היסטוריים, רק בה במידה שהפועל עולה, לשם הגנתם, על דרך המלחמה המעמדית. האינטאֶראֶסים של המלחמה המעמדית קשורים תמיד באופן זה או אחר בבסיס האסטראטגי של הפרוליטאריון, והגנת כל צרכיו האמורים־לעיל כלולה בפרוגראמה־מינימום. מלבד ההגנה הבלתי־אמצעית על האינטאֶראֶסים של הפועל (כך הן הדרישות ליום עבודה של שמונה שעות, לביטוח על ידי המדינה, לזכות־בחירה כללית וכדו') מכילה הפרוגראמה־מינימום גם דרישת ערובות להגנה כזו (הערובות הן, למשל, הדרישה למיליציה כלל־עממית, לפקידות נבחרת, שאפשר להחליפה ולתבעה לדין וכדו'). אכן, כל הדרישות הללו כרוכות בתנאי המלחמה המעמדית של הפרוליטאריון, כלומר, בבסיס האסטרטגי שלו.

את הכרחיותו של הטאֶריטוריאליזם אנו מעלים מתוך הבסיס האסטרטגי הלקוי של הפרוליטאריון היהודי. ליקוי הבסיס האסטרטגי נובע לעתים קרובות מן הסתירה שבין התפתחות כוחות־הייצור לבין מצב יחסי הייצור. בליקוי כזה, הנובע מתוך הקונפליקט הסוציאלי, מרגישים כל הפועלים, לא רק היהודים בלבד. בחריפות יתרה מורגש כיום הליקוי הזה בקרב מעמד־הפועלים של כל עמי רוסיה, עקב הלחץ הכבד של שרידי המשטר המרקיב. אולם, נוסף על כל התנאים הבולמים, הכובלים את ההתפתחות החפשית של המלחמה המעמדית אצל פועלי כל העמים, מצטרפות עוד אצל הפרוליטאריון היהודי גם אנומאליות ספאֶציפיות, מיוחדות של הבסיס האסטרטגי, הכרוכות בתנאי הייצור, שבתוכם חי העם היהודי. האנומאליות הללו של הבסיס האסטראטגי היהודי, אשר תוספנה להתקיים גם לאחר נפילת שלטון־האבסוֹלוּטיזם הצארי ברוסיה, וגם לאחר חיסול שרידי הפיאודאליזם באוסטריה, ואשר מכבידות על הפועלים היהודים בכל הארצות הבורגניות “החפשיות” – הן המחוללות את השאלה הלאומית לגבי הפרוליטאריון היהודי הלוחם ומאלצות אותו לכלול בפרוגראמה־מינימום שלו דרישות, שנועדו להגן במישרין על האינטאֶראֶסים הלאומיים שלו, וכן גם דרישות שנועדו לשמש ערובה להגנה זו. האנומאליות הלאומיות של הבסיס האסטרטגי של הפרוליטאריון היהודי צופנות בתוכן הרבה יותר מאשר צמצום התרבות הרוחנית, שאותו מטעים הבוּנד; כן אין האנומאליות הללו מתמצות על ידי אי־הנורמאליות של ההגירה והפרוליטאריזציה, שנודעת לה חיבה יתרה מן הס.ס. – האנומאליות האלה מתגלות בקושי העצום, היוצא מן הרגיל, של עצם ניהול מלחמת־המעמדות, בקושי המיוחד שבאירגון הפועלים היהודים ובמישמועם, באשר הם מפוזרים על פני בתי־מלאכה קטנים, בפחיתות ההשפעה הפוליטית והכלכלית אשר למלחמה המעמדית של הפרוליטאריון היהודי.

כל האנומאליות הלאומיות הללו תחדלנה רק לאחר שתנאי־הייצור של חיי־היהודים ישתנו מיסודם, לאחר שתחדל האֶכּסטאֶריטוריאליות של העם היהודי. שעה שהיהודים יהיו עסוקים בענפים הראשוניים, בענפים החשובים ביותר של הייצור, כאשר היהודים יהיו מייצרים לא רק מיצרכים, אלא גם אמצעי־ייצור, – אותה שעה יימצאו בידי הפרוליטאריון היהודי עורקי־היסוד של חיי המשק של הארץ. כאשר היהודים יקחו חלק באותם צומתי החיים הכלכליים, אשר שם מתארגנת העבודה החברתית בכל הארץ כולה, כאשר אירגון העבודה היהודית יקנה לו את העצמאות הנורמאלית, ולא יהיה תלוי כמו כיום, תלות פאטאלית באירגון העבודה השליט באוכלוסיה אשר מסביב, – תהא מלחמתו־המעמדית של הפרוליטאריון היהודי מכוונת לא נגד בורגנות חסרת־אונים במשק היהודי, כמו שהיא עכשיו, אלא כלפי בורגנות חזקה, המארגנת את הייצור בארץ שלמה; אותה שעה תזכה המלחמה המעמדית של הפועל היהודי להשפעה המדינית, הכלכלית, הסוציאלית הנחוצה. כאשר הפועלים היהודים יהיו מרוכזים בתעשיה ובחרושת הגדולה, ייעלמו אותם התנאים הבולמים כל־כך בהווה את מעשה האירגון והמישמוע של הפרוליטאריון היהודי המפורָר.

אינטאֶראֶס־המוצא שלנו צפון כולו בהתפתחות מלחמתו המעמדית של הפרוליטאריון היהודי. נקודת־ההשקפה שלנו אינה מתיישבת עם פרוגראמה כלל־ישראלית; האנומאליות של העם היהודי כולו מעניינות אותנו רק כהסבר אוביאֶקטיבי לסיבות הגורמות לסתירות בחיי מעמד־הפועלים; אולם ההנמקה הסוביאֶקטיבית של הפרוגראמה שלנו נובעת רק מתוך האינטאֶראֶסים המעמדיים של הפרוליטאריון היהודי הלוחם¹⁰⁹. על כן אין אינטאֶראֶס־המוצא שלנו בא להוציא מן הכלל את אינטאֶראֶסי־המוצא של הבונד ושל הס.־ס., אלא אדרבא, הוא כולל אותם בתוכו ומאחדם בסינתאֶזה פרוליטארית עליונה. אנו מגינים על האינטאֶראֶסים שלנו, האינטאֶראֶסים של הפרוליטארים היהודים; הווה אומר, שאנו מגינים על האינטאֶראֶסים של הפועלים היהודים. אנו מגינים גם על צרכינו התרבותיים־הרוחניים, גם על צרכינו הכלכליים הדחופים ביותר, בזמן עבודתנו כאן במקומות מושבותינו, וגם בזמן עקירתנו לארצות אחרות, אנו נאבקים גם על הזכויות המדיניות, וגם על הלאומיות, וגם על הזכויות האנושיות סתם, של הפועל היהודי. על כן אנו מעלים, בצד הדרישות הכלליות של פרוגראמת־המינימום הסוציאל־דימוקראטית, גם דרישות לאומיות. הדרישות הלאומיות כשלעצמן כלולות בפרוגראמת־המינימום שלנו. אולם גם בזו האחרונה יכולים אנו להבחין בין דרישות רחוקות יותר וסופיות לבין דרישות קרובות ביותר בזמן.

היינו חושבים את השאלה היהודית כנפתרת לחלוטין, היינו חושבים את האנומאליות של הפרוליטאריון היהודי, המיוחדות במינן, כמסולקות כליל, במידה שהדבר הוא בגדר האפשר בכלל בתחומי המשק הבורגני, – אילו הושגה אבטונומיה טאֶריטוריאלית לכל העם היהודי, אילו התרכז כולו בטאֶריטוריה מיוחדת והיה מקים לו שם חברה עצמאית, אורגאניזם משקי־לאומי שלם¹¹⁰. כל הסטיות החולניות של הבסיס האסטרטגי של הפרוליטאריון היהודי היו נרפאות אז בתכלית. משום כך, אנו קובעים כאחת הדרישות הסופיות בחלק הלאומי של פרוגראמת־המינימום שלנו את האבטונומיה הטאֶריטוריאלית־המדינית לעם היהודי. אנו – טאֶריטוריאליסטים.

אולם, ראשית, הגשמת הטאֶריטוריאליזם היא תהליך היסטורי ממושך, וכל אותו הזמן עומדת לפנינו משימה להגן על צרכינו בגולה. שנית, הטאֶריטוריאליזם, כסעיף מינימום בפרוגראמה, שיושג עוד במשק הקאפיטאליסטי, אינו ניתן להתגשם בשלימותו, ואנו מניחים כי חלק ניכר של העם היהודי, ויחד עמו גם חלק ניכר של הפרוליטאריון היהודי, יישאר תמיד בגולה, כמיעוט לאומי רגיל. על כן נמצא בפרוגראמה שלנו, בצד הטאֶריטוריאליזם גם סעיף אחר, שנועד להבטיח לפרוליטאריון היהודי ולעם היהודי את ההגנה על צרכיו הלאומיים במידה המאכסימאלית האפשרית בגולה. הסעיף הזה אומר – אבטונומיה לאומית־מדינית ליהודים בארצות הגולה. האבטונומיה הלאומית, שאין בה משום פתרון מהפכני, כלומר, פתרון דימוקראטי־ראדיקאלי לשאלה היהודית, ודאי לא תוכל לרפא את כל ליקויי הבסיס האסטרטגי היהודי; אף על־פי כן היא מַקנה את הצורות המדיניות־הבלתי־אמצעיות החסרות למלחמה המעמדית של הפרוליטאריון היהודי. היא מציבה אותו על הזירה המדינית למול הבורגנות היהודית, פנים אל פנים. ואם כי האבטונומיה הלאומית־המדינית אין בכוחה לחולל מהפכה עמוקה בתנאי מלחמת־המעמדות, אם כי אין בכוחה לתת בידי הפרוליטאריון היהודי נשק למלחמה נגד הצורה השלטת של הקאפיטאל, כלומר, נגד קאפיטאל־המכונות הגדול, – אין אנו צריכים לשכוח, בכל זאת, שהאבטונומיה הלאומית המדינית היא – שִיא־הזכויות שאליו יוכלו היהודים להגיע בגולה. ואילו מגרעות האבטונומיה הלאומית המדינית תלויות לא בה גופא, כי אם בתנאי־החיים בגולה.

ביחסנו כלפי האבטונומיה הלאומית־המדינית נבדלים אנו מן הסיימאים, כשם שהסוציאל־דימוקראטים, ביחסם הריאליסטי, למשל, כלפי הנציגות הפרופורציונאלית או כלפי הסוציאליזציה של הקרקע, נבדלים מן היחס האוטופי־הנלהב של הפרופורציונאליסטים הבורגניים או של הסוציאליסטים־הריבולוציונרים¹¹¹. אין אנו שותפים להתלהבות המגוחכת של אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ" לעניין הסיים, כשם שאין אנו שותפים להתלהבותם של הס.־רים בעניין הסוציאליזציה של הקרקע. אבל כשם שהשאלה האגרארית כבר הבשילה כיום ברוסיה עד כדי כך, שפתרונה, אם גם פתרון פאליאטיבי, נעשה צורך חיוני תקיף ודחוף להמוני העם, כך גם ברבות הימים, משיבשילו למדי הקונפליקטים הלאומיים, והחברה תגיע לדימוקראטיזציה גבוהה למדי, עתידה האבטונומיה המדינית להיעשות (ברוסיה עדיין אנו רחוקים מאוד מזה כיום) צורך נמרץ ודחוף להמונים הנרחבים של הלאומים המדוכאים.

ושוב מתבלט כאן בבהירות ההבדל בינינו לבין הסיימאים הזעיר־בורגניים. הסיימיזם שלהם – הוא אוטופי, כשם שאוטופי הוא הסוציאליזם שלהם; בעוד שאנו ריאליסטים הננו גם ביחס ל"סיים", כשם שהסוציאליסטים האוטופיים סבורים היו כי טוב הסוציאליזם, ועל כן “מעוניינים” בו כמעט הכול; שעל כן, איפוא, די להביא את הכול לידי הכרת הסוציאליזם, להתגבר על התנגדותם של הרשעים ושל הריאליסטים צרי־המוח ובעלי כוונות־הזדון, די לשכנע את הכול, – והכול יהיה טוב; סבורים היו כי הסוציאליזם ניתן להתגשם בכל עת, אם רק ירצו בו הכול; כך הוא ממש יחסם של הסיימאים (אנשי־"ווֹזרוֹז’דאֶניאֶ") לעניין, אם כי הם ציידו את תעמולתם בפראזיאולוגיה מודרנית יותר ומדעית יותר בצורתה. כשם שאצל הסוציאליסטים האוטופיים לא היה אף רמז לאותם התנאים־המוקדמים, שהבשלתם הכרחית להגשמת הסוציאליזם, כך ממש אין מדובר כלל אצל הסיימאים על אותם התנאים־המוקדמים, שהבשלתם הכרחית להגשמת האבטונומיה הלאומית־המדינית¹¹². כל עוד לא יבשילו אלה – תיתכן הקמתם של מוסדות מדיניים מתאימים רק בתקופות מהפכניות סוערות ביותר, ואף הם נידונים לפשיטת־רגל מהירה. בשנת 1848 עדיין לא הבשילו בצרפת ההנחות־המוקדמות לריפובליקה בורגנית; אכן, התנאים היו נוחים לכך, כי תקום ברוב פאר, – אלא שמקץ שלוש שנים היא הגיעה לגמר קיומה הקיקיוני. משל אחר, נעלה והירואי, ועם זה מלא טראגיות, שמקורה אך ורק באי־הבשלת התנאים־המוקדמים – זו הקומונה הפאריסאית של שנת 1871. ייתכן, כי בשעה של תוהו־ובוהו, עם תמוטתו הגמורה של הצאריזם, בתקופת הכנת האספה המכוננת וכינוסה, יעלה הדבר, עקב צירופים מקריים נוחים, להשיג אבטונומיה לאומית־מדינית בשביל העם היהודי ובשביל אי־אלה מיעוטים לאומיים אחרים. הדבר הוא בגדר האפשר, אולם אבטונומיה לאומית־מדינית שתושג בשעה מהפכנית כזאת תימצא קצרת־ימים למאוד¹¹³, אם כי תלהיב למשך זמן מה מוחותיהם של המוני היהודים ותטיל אותם לזרועותיהם הרופסות של הסיימאים. אכן, הסיימאים הם מומאֶנטאליסטים¹¹⁴, בפירוש – בין שהם יודעים זאת ובין שאינם יודעים. אבטונומיה לאומית־מדינית יציבה נשיג רק כאשר יבשילו התנאים המוקדמים להפיכתן של “מדינות־הלאומים” לריפובליקות פאֶדאֶראטיביות של בריתות לאומיות אבטונומיות, וכל הלאומים יקבלו אבטונומיה מדינית¹¹⁵.

לכך דרושים תנאים־מוקדמים משני סוגים: דרושה הבשלה מספקת של הקונפליקטים הלאומיים בקרב העמים השונים הנכללים ב"מדינות־הלאומים" ודרושה דימוקראטיזציה של החברה במדרגה גבוהה למדי. בלי שנתעכב בפרטות על שלבים בודדים של הבשלת התנאים־המוקדמים האלה, אין אנו אלא מונים אותם. הבשלת הקונפליקטים הלאומיים מתבטאה בצורות אלה: אבטונומיה טאֶריטוריאלית לכל רוב לאומי¹¹⁶, הקמת מפלגות בורגניות לאומיות ועיצוב חדש של המפלגה הסוציאל־דימוקראטית על יסודות פאֶדאֶראַטיביים כברית הסתדרויות פרוליטאריות לאומיות אבטונומיות נפרדות¹¹⁷. הדימוקראטיזציה של החברה, ההכרחית לשם אבטונומיה לאומית־מדינית יציבה ומבוטחת, מתבטאה בצורות אלו: חופש החינוך הלאומי, אבטונומיה תרבותית־לאומית של הקהילות, שיווי־זכויות לשפות, התפשטות זכות־הבחירה הכללית על פני כל ענפי ההנהלה ונציגות יחסית מפותחת למאוד בכל המוסדות המחוקקים, האדמינסטרטיביים והמשפטיים¹¹⁸. בהתאם להנחות־המוקדמות המפורטות בזה אנו מנסחים דרישות פרוגראמתיות מתאימות, שבלעדיהן לא תהא האבטונומיה הלאומית־המדינית אלא משאלה נאה ומקור להתפעלותם של אנשי־"ווֹזרוז’דאֶניאֶ", אך לא סעיף של ממש בפרוגראמה של ממש¹¹⁹.

כל הדרישות הללו משמשות, בראש וראשונה, להגנה בלתי־אמצעית על הצרכים הלאומיים. אכן, ברבות הימים, לכשתושג האבטונומיה הלאומית־המדינית. יהא ערך חדש לצורות הדימוקראטיזציה של החברה, המנויות בפרט השני, – ערך של ערובות לאבטונומיה הלאומית־המדינית. ואולם הערובה החשובה ביותר לאבטונומיה הלאומית־המדינית, הרי זו האבטונומיה הטאֶריטוריאלית. אכן האבטונומיה הטאֶריטוריאלית מגינה רק על האינטאֶראֶסים של עמי־רוב, ובמקרה של צורות־ממשל לא־דימוקראטיות, כגון באוסטריה, היא משמשת מכשיר של דיכוי כלפי מיעוטים לאומיים “זרים” שבחבלים האבטונומיים. לפיכך תהא המשימה הקרובה ביותר של האבטונומיה הלאומית־המדינית – הגנת האינטאֶראֶסים של המיעוטים הלאומיים. ורק אותם העמים המהווים רוב באיזו טאֶריטוריה אבטונומית שהיא יוכלו להפיק את מלוא התועלת מן האבטונומיה הלאומית־המדינית שלהם. כך, למשל, הפולנים הם רוב במלכות־פולין¹²⁰, וכאשר תושג אבטונומיה אזורית למלכות־פולין, תשתדל הבורגנות הפולנית השלטת להפוך את האבטונומיה האזורית הזאת למקור דיכוי למיעוטים הלאומיים היושבים בפולניה (המיעוט היהודי, הליטאי, הגרמני והאוקראיני). אילו ישבו כל הפולנים בשטח של מלכות־פולין לא היו זקוקים בכלל למוסד האבטונומיה הלאומית־המדינית, ולא עוד אלא שהיה גם מזיק להם. והפולנים, ככל העמים, השליטים באילו חבלים שהם, יהיו אמנם מתנגדים, משום כך, זמן רב מאוד להנהגת המוסד הזה. אך לעומת זאת יהיו המיעוטים הפולנים בחבלים אבטונומיים אחרים – באוקראינה, ברוסיה־הלבנה ובליטא נתונים לדיכוי מצד הרוב האוקראיני, הבּאֶלוֹרוּסי והליטאי. והנה דיכוי־גומלין זה, האפשרות המתמדת הזאת של כפיה הדדית, הם אשר יניעו את התפתחות הקונפליקטים הלאומיים והחרפתם לקראת הגשמת האבטונומיה הלאומית־המדינית. בדרך כלל ניתן לומר, כי הערובות הממשיות לכל מיני מוסדות ותקנות מדיניים, אף הדימוקראטיים ביותר, צפונות, בכל זאת, מחוצה להן עצמן, ביחסי־הגומלין הממשיים של הכוחות החברתיים. הכוח הוא כפיה פוטאֶנציאלית. על כן נמצא, שהאבטונומיה הטאֶריטוריאלית, המשמשת צורה נוחה ביותר לגילוי כפיה לאומית הדדית, משמשת גם ערובה ממשית ביותר לאבטונומיה הלאומית־המדינית. כיוון שהפולנים בפולין יכולים לדכא את המיעוט האוקראיני (פלך לובלין), והאוקראינים יכולים לדכא את המיעוט הפולני בפלכי ווהליניה, פודוליה וקיוב, תאלץ כפיה פוטאֶנציאלית זו את אלה ואת אלה לכבד את זכויות זולתם. על כן נמצא, שאצל כל העמים ובכל “מדינות־הלאומים” אין מוסד האבטונומיה הלאומית־המדינית מבטל כלל את מוסד האבטונומיות הטאֶריטוריאליות, האזוריות, כי אם להיפך, הוא משלים את אלה האחרונות, משמש תוספת מאוחרת יותר לאבטונומיות הטאֶריטוריאליות¹²¹. ובכן, אם בשעת העיצוב החדש של איזו מדינה בצורת פאֶדאֶראציה של לאומים אבטונומיים לא תהיה עדיין ליהודים כל אבטונומיה טאֶריטוריאלית באיזה חלק על פני כדור הארץ, הרי, אף כי היהודים יקבלו, יחד עם שאר העמים היושבים באותה מדינה, אבטונומיה לאומית־מדינית, לא יהא בכוחם להסתייע בה להגנה ממשית על האינטאֶראֶסים שלהם: כי כל עוד לא יקבלו היהודים אבטונומיה טאֶריטוריאלית, באיזה מקום שהוא, ולא יהיו הרוב שם, לא תהא ביד היהודים בגולה האפשרות להסתייע בכוח של כפיה, הווה אומר לא יהא בידם כל כוח של ממש.

ההתפתחות בכל העמים מוליכה דרך האבטונומיה הטאֶריטוריאלית אל האבטונומיה הלאומית־המדינית.

אפשר שהיהודים ישיגו אבטונומיה לאומית־מדינית בגולה לפני שיגיעו לאבטונומיה טאֶריטוריאלית־מדינית בארץ־ישראל; אבל לאמיתו של דבר יהא זה רק מוסד מדיני, בעל ערך מוגבל למעשה. באין ערובות ממשיות, הניתנות רק על־ידי אבטונומיה טאֶריטוריאלית, לא תתן האבטונומיה הלאומית־המדינית ליהודים את אשר צריכה היתה לתת. בדרך כלל הרי היא מסלקת ניגודים בין האומות, מחלישה את השעיבוד הלאומי, מקילה על ההתפשרות בין אינטאֶראֶסים צוררים; ואילו ליהודים, בהעדר אבטונומיה טאֶריטוריאלית, לא תתן אלא אפשרות להסדיר יותר טוב את החיים הפנימיים של העם, בלי שתטשטש אף במשהו את הניגודים החיצוניים, בלי שתקל אף במעט אותו עול־שיעבוד המעיק על היהודים. כל שאר המיעוטים הלאומיים הם אֶכסטאֶריטוריאליים באופן יחסי בלבד, כיוון שיש להם גם רוב בטאֶריטוריה מסויימת, והאבטונומיה הלאומית־המדינית פותרת משום כך את שאלתם הלאומית, לאל שיור, ואילו היהודים הם אֶכסטאֶריטוריאליים באופן מוחלט, על כן לא תתרום האבטונומיה הלאומית־המדינית אלא מעט, באופן יחסי, לפתרון השאלה היהודית – עד שיגיעו היהודים לידי אבטונומיה טאֶריטוריאלית.

אין להסיח את הדעת מזה, שהאבטונומיה הלאומית־המדינית, גם עם כל הערובות הדימוקראטיות, כל עוד אין אבטונומיה טאֶריטוריאלית, מוסיפה להיות רק פאליאטיב בלבד, אמנם פאליאטיב מאכסימאלי. בזכרנו זאת נהיה מדגישים ביתר שאת את נחיצות האבטונומיה הטאֶריטוריאלית, ולא נפריז בערך “הסיים”, גם לא נמעיט ערכו. אנו נתייחס אליו לא באורח רומאנטי, כיחסם של אנשי־"ווֹזרוֹז’דאֶניאֶ", ולא בפאֶסימיות, כציונים־הסוציאליסטים, אלא באורח ריאליסטי. בלי עזרת האבטונומיה הטאֶריטוריאלית לא תחליש האבטונומיה הלאומית־המדינית את עול־השיעבוד הלאומי, המכביד על היהודים, לא תיישר את העקמומיות במיבנה הסוציאלי היהודי, לא תצבור כל כוחות עצומים מיוחדים. לעומת זאת תתן, בכל זאת, לעם היהודי נציגות נורמאלית ומוסמכת ותסלק את השתדלנות המשפילה, המשגשגת כיום; היא תמציא אמצעי כביר לאירגון המוני־היהודים, תתן בידי העם היהודי מנגנון כספי נורמאלי; ולבסוף, הדבר החשוב ביותר: אם אמנם לא תעשה את היהודים לאדוני־גורלם, אף על־פי כן תקנה להם חינוך פוליטי, תלמדם עוד בגולה ליצור את ההיסטוריה שלהם, אם גם בצורה מקוצצת מאוד, וכן תעמיד, כאמור, את הפרוליטאריון היהודי על הזירה הפוליטית מול הבורגנות היהודית – אמנם רק הזעירה והבינונית – פנים אל פנים.

הרי זה מעט לעומת מה שיהיה שם – בטאֶריטוריה; אך רב הוא לעומת מה שיש כיום – בגולה משוללת־הזכויות. אם כי מכירים אנו, כמה יהא שיווי־הזכויות האזרחי שלנו פגום למעשה, אנו דורשים בכל זאת שיווי־זכויות אזרחי גמור ללא כל הגבלות משפטיות; והוא הדין גם בנדון זה: אם כי אנו מכירים, כמה יהא שיווי־הזכויות הלאומי שלנו פגום וחיוור למעשה, אנו דורשים, בכל זאת, שיווי־זכויות לאומי מלא, ללא כל הגבלות משפטיות. החיים עצמם יעשו את שלהם ויוכלו לקצץ בכיבושינו, ואילו אנו נתאמץ להוציא מידם כל מה שאפשר יותר.

אם יבוא הסיימאי להתריע כנגדנו, שאנו מקילים כל־כך בכבוד שיווי־הזכויות הלאומי שבידנו להשיגו, בקש נבקש ממנו להוכיח כי בידנו להשיג שיווי־זכויות אזרחי מלא ובלתי־מוגבל למעשה. ואם הס.־ס.אי יסרב להודות באבטונומיה לאומית חסרת־ערך כזו, נציע גם לו להסתלק לגמרי מדרישת שיווי־הזכויות האזרחי.

אחר אשר התחקינו על אותם שלבי הדימוקראטיזציה של החברה, אשר בהם מתגשמת האבטונומיה הלאומית־המדינית, יודעים אנו כיצד להגשים אותה. כשם שהגשמת הסוציאליזם, זו הפרוגראמה־מאכסימום שלנו, מתחוללת על יסוד התהליך הסטיכי של הֶרכז אמצעי הייצור ומתבצעת על־ידי מלחמתו המעמדית של הפרוליטאריון בברית עם השכבות הרחבות הקרובות לו של המוני העמלים המדוכאים; כשם שמיגור שלטון־היחיד העריץ מתחולל על יסוד התהליך הסטיכי של קאפיטאליזציה של המשק הרוסי ומתבצע על־ידי מלחמתו המעמדית של הפרוליטאריון בברית עם השכבות הקרובות לו, כן גם הגשמת האבטונומיה הלאומית־המדינית חלה על יסוד התהליך הסטיכי של העיצוב הלאומי של החברה ומתבצעת על־ידי מלחמתו המעמדית של הפרוליטאריון בברית עם כל המעמדות באומה, המעוניינים בכך.

אולם הדרישה החשובה ביותר בתכנית־המינימום שלנו, בחלקה הלאומי – היא דרישת האבטונומיה הטאֶריטוריאלית. זו האחרונה מתגשמת על־ידי מלחמתו המעמדית של הפרוליטאריון היהודי על יסוד התהליך הסטיכי של ההגירה המרוכזת. אין העם היהודי “מתנוון” על־ידי ההגירה, ואין הוא “קם־לתחיה”; הרי הוא מחדש את דמותו.

 

ח    🔗

כדי שנבין, כיצד נוכל להשתתף בפעולתנו בתהליכים הסטיכיים של הדינאמיקה היהודית, עלינו לקבוע פרוגנוזה קונקראֶטית, מלאה ומדוייקת לתהליכים אלה. לאן יפנו התהליכים הסטיכיים של ההגירה היהודית?

נקבע־נא כמה חוקי־נדידה כלליים הפועלים בימינו.

החוק הכללי ביותר של הנדודים ממקום למקום בתקופה הקאפיטאליסטית הוא, שכיווּן העבודה הנודדת תלוי בכיוון הקאפיטאל הנודד. הנחה זו נקבעה, ללא ערעור, על־ידי מארכס בפרקים האחרונים של הכרך הראשון ל"קאפיטאל"¹²². אולם כדי שנוכל, בעזרת החוק הזה, להפיץ אור על העובדות הממשיות של ההגירה האנושית־הכללית והיהודית, עלינו להביא עוד הסברים מיוחדים, אשר בהם נסתמך על ההבדל, שביררנו לעיל, בין העבודה המארגנת ובין זו המוציאה־לפועל.

הקשר הטכני בין מארגני העבודה ובין מוציאיה־לפועל הוא – השפה. כל שיתוף־פעולה מחייב צד של דמיון בין המארגן הקרוב ביותר לבין המוציא־לפועל הקרוב ביותר, מבחינת הלשון וכל הכרוך בה: במחשבה, בראיית־העולם, במיבנה הרוחני. בייצור הזעיר, ששם מחלק המעביד ומארגן בעצמו את העבודה כולה, והפועלים מוציאים אותה לפועל בו במקום (ופעמים יחד עם המעביד עצמו) – קיים מרחק קטן ביותר בין תיפקודי האירגון לבין תיפקודי ההוצאה־לפועל. על כן אנו מוצאים בייצור הזעיר, ובמקצת גם בבינוני, שבין נציגי העבודה לבין נציגי הקאפיטאל ישנו קשר טכני אמיץ של לשון, וגם צד של דמיון באידיאולוגיה עד למידה מסויימת; אם כי איבה עמוקה שוררת בין האידיאולוגיה של המעביד לבין האידיאולוגיה של הפועל, אפילו בייצור הזעיר, הרי יחד עם זה הן כאן דומות זו לזו, במידה הדרושה להבנה הדדית בשאלות האירגון הטכני של העבודה. על כן, בייצור הזעיר, ובמקצת גם בייצור הבינוני – שתיפקודי האירגון אינם מופרדים שם מתיפקודי ההוצאה־לפועל על־ידי שום תמסוֹרוֹת – קיים קשר לאומי בלתי־מנותק בין הקפיטאל ובין העבודה. ולהיפך, בייצור הגדול אנו מוצאים לעתים קרובות שבין המארגן העליון של העבודה – הקאפיטאליסט הגדול – ובין הפועלים־המוציאים־לפועל מפרידה היאֶרארכיה מורכבת של כל מיני מנהלים, עוזרים ו"פקידות" נמוכה. ככל שהייצור מוסיף להתרכז והקאפיטאליזציה מוסיפה והולכת. כן גדל המרחק בין נציגי הקאפיטאל לבין נציגי העבודה, ובייצור הקאפיטאליסטי הגדול אין קיים קשר לאומי טכני הכרחי בין המעבידים לבין הפועלים.

הלשון משמשת קשר טכני גם בין המוכר לבין הקונה. מכיוון שהסוחר הסיטונאי הגדול מובדל מן הקונים על ידי סולם שלם של מתווכים וזבּנים, אין ערך ללשון ולשאר הקשרים הלאומיים בשבילו; ואילו הסוחר הקמעונאי או הרוכל קשור בלקוח שלו על־ידי שותפות של לשון ושל אי־אלו צורות של אידיאולוגיה יום־יומית. הייצור הגדול והמסחר הגדול הם בינלאומיים באופיים, ואילו הייצור והמסחר הזעיר וחלק מן הבינוני, הקרוב אליו, יש להם אופי לאומי מפורש, באותה משמעות כפולה, שתחום שימושם נקבע על־ידי השוק הלאומי, ותחום הניצול שלהם מקיף רק את הפועלים בני אותו הלאום. ביחס לייצור היהודי יש לצמצם במידת־מה את הכלל הזה, מכיוון שהיהודים, העושים בנחלה חמרית זרה, אין להם שפה לאומית משלהם, והם מסגלים להם לשונות זרות. אבל אין להגבלה זו ערך מכריע. ראשית, משום שבמקום שהיהודים חיים בהמונים צפופים אין הם מסגלים להם את הלשונות הזרות על נקלה, ותוצאת הדבר היא אותה דו־לשוניות או תלת־לשוניות הנפוצה כל־כך בקרב היהודים. ושנית, חוסר המרחק בין הסוחר הזעיר לבין הלקוח נותן ביד הלקוח אפשרות קרובה ביותר להחרים את הסוחר הבלתי־רצוי. הקאפיטאליסט הגדול מסתתר מאחרי היאֶרארכיה מורכבת מאוד של מתווכים, לאומיותו מוסתרת למדי מעינים אויבות; ועיקר הכובד של הבידול ששרויים בו היהודים, נופל על הייצור הזעיר היהודי. אכן, הבידול הזה גם מחזק את האופי הלאומי של הייצור היהודי, והוא מכביד עוד יותר על היהודים את רכישת הלשונות הזרות, והרי הוא שומר על הקשר הטכני של הלשון ושל אי־אלה יסודות כלליים של האידיאולוגיה הלאומית בין המעבידים היהודים, הלקוחות והפועלים.

עקרון יסודי זה של הסטאטיקה של הייצור – מציאותו של קשר לאומי בין הקאפיטאל לבין העבודה והצריכה בייצור הזעיר, והיעדרו של הקשר הזה בייצור הגדול – בא לידי ביטוי מלא עוד יותר בעובדות של נדידת הקאפיטאל והעבודה. הקאפיטאל הזעיר והעבודה שבייצור־הזעיר נודדים יחד, ומקיימים גם בהגירה את אופיים הלאומי.

מן החוקים הקובעים את יחס־הגומלין בין העבודה המהגרת ובין הקאפיטאל המהגר, אנו עוברים עתה אל החוקים הנוגעים בעצם הכיוון של ההגירה. החוק הכללי, שיש לו ערך קיים לגבי הגירת העבודה, אומר, כי לעולם אין ההגירה פונה לארצות, שמצוי שם לשירות הקאפיטאל חיל־מילואים מבין האיכרות המקומית הנתונה בפרוליטאריזציה. ארצות כגרמניה, צרפת, איטליה, לעולם לא תהיינה לארצות־קליטה, כל זמן שההתפתחות הקאפיטאליסטית בארצות האלה נעה במסלול של עכשיו. וכאשר אין אנו שותפים לתקוות המופרזות של הס.־ריים, שהם תולים בשימוש־קרקעות משווה¹²³, אנו סבורים כמו כן, כי רוסיה לא תהיה ארץ־קליטה לגל מהגרים ניכר. נקודות הקליטה למהגרים הן ברוב המקרים ארצות חדשות בעלות משק צעיר, ארצות שלא נערמו שם שרידי־הווי פיאודאליים.

לשם פירוט נרחב יותר של החוקים הקובעים את כיוון ההגירה, נציין עוד הבדל בין רמת־החיים הכלכלית לבין הרמה המדינית־התרבותית. רמת־החיים המדינית־התרבותית הגבוהה בארצות־אירופה הדימוקראטיות היתה לחלק מכלל ערכי־החיים של כל שכבות־האוכלוסיה, עם כל ההבדלים החריפים במצב הרווחה הכלכלית שלהן. ואם יש בדעתנו להשתמש לגבי תופעות של נדידת־המונים, שימוש מועיל ביותר, באותו חוק כללי אשר לפיו פונה הנדידה הזאת לצד ההתנגדות הפחותה ביותר, הרי צריכים אנו למדוד תמיד בצורה מוחשית את שיעור ההתנגדות הזאת, לתת דעתנו על כל גורמיה. וכיוון שכך, עלינו לתת את הדעת גם על רמת החיים המדיניים־התרבותיים בארץ מסויימת. בשימנו אל לב את המסיבות האלו, אנו מגיעים לכלל ההנחות החשובות הבאות: מבין שתי ארצות המתאימות לקליטה (של איזו קבוצת מהגרים) נמצאת בקו ההתנגדות הפחותה ביותר (לגבי קבוצה זו), אותה הארץ, ששם ניתן (לקבוצה הזאת) להגיע לרמה כלכלית גבוהה יותר; מבין שתי ארצות, שניתן בהן (לאיזו קבוצה) להגיע לרמה כלכלית שווה, נמצאת בקו ההתנגדות הפחותה ביותר אותה הארץ, ששם ניתן לה להגיע לרמה מדינית־תרבותית גבוהה יותר.

ההגירה עלולה לבוא מחמת לחץ כלכלי סטיכי ממושך, וכן עקב רדיפות ונגישות מיוחדות. בתקופה הקאפיטאליסטית גורם לחץ כלכלי ממושך להגירת המונים הנתונים בפרוליטאריזציה. המוני־האיכרות הנתונים בפרוליטאריזציה עוקרים לארצות אחרות, שקאפיטאלים גדולים נצברים שם, בהעדר חיל־מילואים של עובדים. אכן, הצבּר קאפיטאלים גדולים אפשרי רק במקום שישנן ערובות נאמנות להתפתחותם. רמת־חיים מדינית־תרבותית בארץ יש לה ערך חשוב בשביל זרימת קאפיטאלים גדולים לתוכה. על כן אנו מוצאים, שגם אוכלוסיית־הכפר המתרוששת בארצות אירופה הישנות אינה עוקרת למדינות נחשלות מבחינה מדינית. הגירת האיכרות האירופית פונה ותוסיף לפנות אך ורק לארצות הדימוקראטיות שבעולם החדש. האופי הלאומי המובהק של המעמד הזעיר־בורגני נותן אותותיו גם בהגירה זו: האיכרים מתרכזים במולדת החדשה לפי הלאומים, האיטלקים לחוד, הגרמנים לחוד, וכדו'. יחד עם האיכרים האיטלקים, עם ההמון הלאומי הרחב הזה של צרכנים זעירים, עוקרים גם חנוונים־זעירים איטלקים, רוכלים, בעלי־מסבאות, בעלי־מלאכה, בעלי מקצועות חפשיים. והוא הדין לגבי כל קבוצת־מהגרים לאומית אחרת, אך הקאפיטאל הגדול, שנדידותיו מכוונות את ההגירה הזאת, נטול לגמרי כל אופי לאומי. מחוץ לזרם הכללי של ההגירה נשארים רק יסודות־הפסולת של החברה, “לומפּאֶנפּרוליטאריאט” מכל הסוגים, גנבים שמלאכתם בכך, סרסורים־לעבירה, קוביוסטוסים, יצאניות, רוכלָנים, שחקנים, להטוטרים וכד'. אל הגירת מפל חברה זה מצטרף חלק מבעלי־המלאכה הפשוטים, שפרנסתם אינה מובטחת – סבלים, עומסי־משא, ספּרים וכדו'. האספסוף הבינלאומי אינו יודע אומה ומולדת, נקודות־הנדודים החביבות עליו הן ערי־הנמל, מכרות זהב ויהלומים, כללו של דבר, כל אותם המקומות, שנוח שם לצוד דגים במים עכורים.

אופי מיוחד לגמרי להגירתם של אוכלוסים עירוניים העושים בייצור הזעיר. כאן תלויה נדידת העבודה בנדידתו של הקאפיטאל הלאומי הזעיר או הבינוני: פועלי־העיר העובדים בייצור הזעיר עוקרים רק לאותם המקומות, שלשם עוברים המעבידים בני־עמם. בארצות־המגורים הקודמות עלול להצטבר הצורך בפרוליטאריזציה אף בשיעור גדול ביותר, ואף על־פי כן לא ימצא הצורך הזה מוצא לו, עד שאי־אלו מסיבות יאלצו את הקאפיטאליסטים הזעירים של האומה הזאת לזוז מן המקום. לכאורה דומה, שהרס כלכלי עלול לשמש סיבה מספקת להגירתם של קאפיטאליסטים זעירים. ואולם טעות היא: כי הלא קאפיטאליסט שירד מנכסיו שוב איננו קאפיטאליסט. כדי שהקאפיטאליסטים יהיו נאלצים להגר, דרושה הוויה של סכנה מתמדת או של רדיפות ונגישות תוקפות. ואמנם, מטעם זה אנו מוצאים שהפרעות, והחרדה שהן מעוררות, וכן חוסר־הזכויות האזרחי, כל אלה ממלאים תפקיד בולט כל־כך בנדודי־היהודים. רק הפרעות והגבלות־הזכויות (ואין הבדל בדבר – אם הן מפורשות או מוסוות) מאלצות את הקאפיטאליסטים הזעירים והבינונים היהודים לעקור ממקומות־מגוריהם הנושנים, ובעקבותיהם נעים גם ההמונים הנתונים בפרוליטאריזציה. אם המולדת החדשה מסבירה־פנים מבחינה כלכלית, אם הקאפיטאלים היהודיים מוצאים שם שימוש נושא־ברכה ויש בכוחם להרחיב את הייצור, מתרחבת גם הגירת היסודות הנתונים בפרוליטאריזציה שבעם היהודי, והצלחת החלוצים הראשונים של הקאפיטאל היהודי מושכת אחריה מחנות חדשים של מעבידים ופועלים יהודים. כך יפולס אפיק־ההגירה, ועם הישנות הפרעות והרדיפות עולים בו גלים חדשים. גם המיפנים בהגירה היהודית תלויים במידה ניכרת, מאותן הסיבות עצמן, בפרעות ובהגבלות־הזכויות. כן נעיר, שהרמה המדינית־התרבותית של הארץ הקולטת אין לה ערך מכריע כל־כך לגבי הקאפיטאל הזעיר, כאשר לגבי הקאפיטאל הגדול.

עד הזמן האחרון היה פונה הקאפיטאל הבינלאומי, בצורתו הייצרנית, לארצות החדשות של הקאפיטאל הגדול. זרימת הקאפיטאלים לארצות אלה החישה בהן את התפתחות כוחות־הייצור ואת ניצול אוצרות־הטבע ועוררה דרישה מוגברת לידים עובדות. והגירה נמרצת של האיכרות הנתונה־בפרוליטאריזציה של כל עמי העולם הישן פנתה משום־כך לארצות החדשות של הקאפיטאל־הגדול. כיוון שהמשק הצעיר של הקאפיטאל־הגדול מוליד גם צורך בענפים חדשים של מלאכה זעירה ומאנופאקטורה, נמצא מקום בארצות האלה גם להגירה יהודית. היהודים נעו בזרם הכללי של ההגירה העולמית.

מצב־עניינים כזה הוסיף להיות במלוא תקפו עד הזמן האחרון. אולם עכשיו התחילו להסתמן מגמות חדשות. התחילו להתדלדל מקורות אותם כוחות הטבע, שהקאפיטאלים שימשו לעיבודם, פחת שכר־העבודה בארצות החדשות, ירד הריווח הקאפיטאליסטי. הצטברות עודפת של קאפיטאלים בשוק העולמי הביאה לידי הפרשת קרן־מילואים קאפיטאליסטית, המבקשת לה שימוש בצורה מסחרית־כספית (באנקאית, אשראית) בדמות מלוואות עצומות. התחיל הקאפיטאל העולמי לפנות בדמות מלוות־מדינה לערבות־בראשית וליערות־עד של ארגנטינה, בראזיליה, קאנאדה; כן הופעל להתיישבות חקלאית נרחבת. בו בזמן אנו רואים, שגם נושאי־העבודה, שנצטופפו במידה יתרה בארצות־הקליטה הקודמות של הקאפיטאל הגדול, חדלו למצוא שם שימוש לכוחותיהם, – מתחיל מיפנה בהגירה העולמית, והמוני־מהגרים, המונים מרובים יותר ויותר, פונים לארצות החדשות של חקלאות רחבה¹²⁴.

בהתיישבות חקלאית רחבה זו שבארצות־בראשית יש לציין שתי תכונות מהותיות. תכונות אלו נובעות מן העובדה, שההתיישבות נעשית כאן ביזמתם של מוסדות ממלכתיים, המשתמשים בקאפיטאלים שנתקבלו בצורת מלווה – לשיפור תנאי שיווק התבואה (סלילת דרכים) ולאינוואֶנטאר חי ודומם שהם מספקים אותו בהקפה לאיכרים בצורת אשראי לזמן ארוך. איכרים איטלקים, גרמנים, סלאווים ואחרים, שנהרו קודם, כפרוליטאריון חסר־מקצוע, לשירות הקאפיטאל העולמי, לארצות־הברית, לאוסטראליה ולאפריקה הדרומית – פונים כיום יותר ויותר לארגאֶנטינה, לבראזיליה ולקאנאדה ומתיישבים שם, כבעלי־משק העומדים ברשות עצמם, על קרקעות־המדינה המוקצות להם, ומשתמשים באינוואֶנטאר הניתן בהקפה. אם גם לכאורה עצמאיים הם, הרי הם נעשים בכל זאת כפופים למרוּת הקאפיטאל הגדול, – אף כי האשראי לזמן ארוך גורם, שאותה מרוּת מתגלית בצורות רכות למדי ואינה פוגעת באיכרים פגיעה הרסנית. משום כך אנו מוצאים, מצד אחד, שבארצות החדשות של החקלאות הרחבה אין אפשרות של חקלאות נאטוראלית, המספקת את צרכי־עצמה, בלי שתיזקק לחליפין בשוק. האיכרים חייבים לשלם חובותיהם ונאלצים להחליף את מוצרי־החקלאות שלהם בכסף. הארצות החדשות מטילות את התבואה בכמות עצומה לשוק העולמי, ודבר זה מביא לידי התחרות, שכרוכות בה, באופן בלתי־נמנע, תבוסה ועקירה של אותם היסודות שאינם רגילים בהנהלת משק חקלאי. מצד שני, מסייע האשראי לזמן־ארוך לחיזוק המשק האיכרי, וחוסם את הדרך בפני תהליך הפרוליטאריזציה בתוכו. בארצות החדשות של החקלאות הרחבה חסרים התנאים לקנין־קרקעי גדול – כיון שחסרות ידים־עובדות מספיקות לשירות בעלי־האחוזות. במקום לעבוד אצל בעל־האחוזה, ישנה אפשרות לכל הרוצה בכך להקים לו משק משלו, באותה הצלחה ממש. אך האינטאֶנסיפיקאציה של החקלאות אינה מרוששת את האיכרים, כיוון שהמושבות משתמשות בשותפות במכונות ובאמצעי הטיוב, ההשקאה וכו' המשוכללים – ובכך באה שוב המדינה לעזרתם. הודות לכל אלה יש אופי איכרי טהור לחיי הארץ, והוא עתיד להתקיים ימים רבים עוד. יחד עם האיכרים בני לאום מסויים נודדים לארץ גם סוחרים זעירים בני הלאום ההוא, שמספקים את צריכתם הפרימיטיבית של האיכרים. צורך גדול בייצור זעיר ובמסחר לא יוכל להיות כאן, כיוון שהקאפיטאליזם התעשייתי מתפתח לאט־לאט בארצות החדשות הללו של החקלאות הרחבה. כי רק התפתחות מהירה של הקאפיטאליזם מחוללת את הצורך בענפים חדשים נוספים של הייצור הזעיר. במקום שהתעשיה הזעירה לא היתה מלכתחילה, יכול הקאפיטאליזם להתפתח התפתחות אטית זמן רב בלעדיה¹²⁵.

מן האמור נובעות מסקנות חשובות למדי בנוגע למגמות ההגירה היהודית. מאחר שגידול כוחות הייצור בארצות־הקליטה הקודמות הוּאַט כעת, וזרם ההגירה העולמית פנה לצד אחר, הרי מן ההכרח הוא, שעודף המהגרים בארצות הקליטה הקודמות וקשיי־הכניסה הגוברים יעוררו גם בקרב ההגירה היהודית את הצורך להמיר את הדרכים הישנות בחדשות. האם נותנות ארצות החקלאות הרחבה, וארצות־בראשית בכלל, אותו הכיוון המבוקש להגירה היהודית?

נבדילה־נא בין ההגירה הסטיכית לבין ההתיישבות המכוּונת.

ברור, שההגירה הסטיכית של היהודים אינה יכולה לפנות אל ארצות־בראשית, לא כדי לקיים שם בידיהם את תיפקודי המסחר והאוּמנוּת הקודמים, אף לא כדי לעבור לחקלאות. הדבר הראשון אינו בגדר האפשר, משום שבארצות האמורות אין שימוש לקאפיטאל הזעיר. מוצרי הייצור־הזעיר ומיצרכי המסחר הזעיר אינם מגיעים לשוק העולמי, תחום המחזור שלהם מוגבל על־ידי השוק המקומי והחבלים הסמוכים לו. מאחר שהמוני־היהודים הרחבים לא ימצאו ביקוש למוצרי הייצור שלהם במקומות החדשים, הרי אין טעם ליהודים לעקור לשם. ודאי שהיהודים יכולים לעשות נסיונות נמרצים לאחוז בחקלאות בארצות האלה, ואולם נסיונות כאלה יהיו נדונים באורח פאטאלי לכשלון. ואילו משק נאטוראלי כבר אינו בגדר האפשר בארצות החדשות – ולו גם מאותה סיבה שהמהגרים צריכים לפרוע חובות. החקלאים היהודים יצטרכו להיכנס מיד בהתחרות בשוק־התבואה העולמי, ואין ספק שינחלו תבוסה בהתחרות זו.

כיושבי־ערים מדורות, שאינם מנוסים בחקלאות כלל, לא יוכלו היהודים בשום פנים לעמוד בפני יריביהם האיכרים האיטלקים וכיו"ב. המרחק הגיאוגראפי לא ישנה בנדון זה ולא כלום. גם אם החקלאים היהודים יגורו באפריקה, והאיטלקים באמריקה – הלא יצטרכו לעמוד בהתחרות בשוק העולמי, כלומר, בכל מקום שהלחם מובא לשם. וזהו הטעם שההתיישבות החקלאית־הטהורה של היהודים ידעה עד עכשיו כשלונות מתמידים ונשאה תמיד אופי פילאנטרופי. ואם כעת מתחילים היהודים להגר לקאנאדה או לארגאֶנטינה, הרי הם צפויים בעתיד הקרוב ביותר לנישול כלכלי מהיר.

כן אין נשקפת הצלחה לנסיונות של התיישבות מכוּונת, תכניתית, בארצות כאלה¹²⁶. בימינו צריך אירגון התיישבותי לשאת מלכתחילה אופי קאפיטאליסטי־גדול ומסחרי. אם הוא יצטרך לעמוד בהתחרות בשוק העולמי במוצרי המשק החקלאי היהודי, הרי הוא צפוי מהר לכשלון חרוץ. ואם ישלח ידו בתעשיה־המעבדת הגדולה, סופו לפשוט את הרגל משום הפוריות המועטת באורח־יחסי של העבודה היהודית או משום יקרותה הגדולה, או שיהא נאלץ לנצל עבודה לא־יהודית. והרי זה בניגוד לכל משימותיו.

בדרך כלל יש לומר, כי הטאֶריטוריאליזם, כתנועה מהפכנית ממושכת בעם היהודי, יכול להישען רק על התהליכים הסטיכיים בחיים היהודיים.

הטאֶריטוריאליזם מניח לא רק מציאותה של הגירת־יהודים, המתחוללת באורח סטיכי, אלא גם ריכוז ההגירה¹²⁷ המתחולל גם הוא באורח סטיכי. רק לאחר שתצויין באופן ממשי הארץ, שאליה תפנה ההגירה הסטיכית, אפשר יהיה לחשוב את הפרוגנוזה הטאֶריטוריאליסטית כמוגמרת. כל עוד ההתבוננות במציאות היהודית מביאה אותנו רק לידי קביעה, שצורך ההגירה של המוני היהודים אינו בא על סיפוקו, או גם שיש צורך בריכוז, אלא שעדיין לא נתפס הכיוון המדוייק של ההגירה המתרכזת – עדיין אין הפרוגנוזה בידינו. וכיוון שבמקרה זה לא סוּמן אותו התהליך הסטיכי של ההגירה המתרכזת, המחייב את התערבותו המאורגנת של הפרוליטאריון, – נשאר הטאֶריטוריאליזם בבחינת אוטופיה.

חוקי הנדידה, כפי שקבענו אותם לעיל, הביאו אותנו לכלל מסקנה, שההגירה היהודית נדחקת מארצות הקאפיטאל הגדול, וכן גם מארצות החקלאות הרחבה. ההגירה העולמית הולכת ומקבלת אופי חקלאי מובהק יותר ויותר. ואילו היהודים אינם מסוגלים כלל לעבור בבת אחת ובצורה נחרצת למשק חקלאי, בתנאי היחסים הקאפיטאליסטיים, יחסי־התחרות; הפעולה המשקית של המהגרים היהודים בארצות הקליטה יש לה המגמה לאבד את האופי התעשייתי והמסחרי המובהק שהיה לה מקודם, ולעבור מן השלבים הסופיים שבתהליך הייצור, לשלבים הראשוניים, שלבי היסוד, לייצור של אמצעי־ייצור ולחקלאות; אולם הפעולה המשקית של המהגרים היהודים אינה מסוגלת לחולל את המעבר הזה בבת אחת.

על כן מבודלת ההגירה היהודית מן הזרם הכללי של ההגירה העולמית, ועליה לבקש לה דרכים מיוחדות. כל מה שמבדיל את החיים היהודיים מאיזו בחינה שהיא, מסייע לגיבושו הלאומי של העם היהודי. ההגירה היהודית נעשית לאומית, ודבר זה מתבטא בהתפשטותה של אידיאולוגיה הגירתית לאומית.

צורך־ההגירה של העם היהודי הוא רק אחת משאיפות־השיחרור שלו; על־ידי שהיא נעשית לאומית היא משתלבת בכל מכלול שאיפות־השיחרור הלאומיות של היהודים. צורה חצאית לא־מושלמת של אידיאולוגיה זו של השיחרור הלאומי אנו מוצאים בטאֶריטוריאליזם המופשט; צורה שלימה וסינטאֶטית – בציונות.

מגמה חדשה הולכת ומבשילה בהגירה היהודית – לפנות לארץ, שהקאפיטאלים הזעירים היהודיים והעבודה היהודית ימצאו שם שימוש בענפי ייצור, שיש בהם משום צורת־מעבר מן המשק העירוני אל החקלאי ומייצור אמצעי־צריכה לייצור אמצעי־ייצור. לסוג הראשון שייכים מטעים, ירקנות, גידול־גפנים, משק־החלב וכד'. לסוג השני מתייחסים ייצור חמרים וחצאי־פאבריקאטים. משק הארץ, שאליה ישימו היהודים פעמיהם, איננו משק של קאפיטאליזם־גדול ואף לא של חקלאות־נרחבת, אלא חקלאי־למחצה, משק־מעבר. היהודים יפנו לשם לבדם מחוץ לזרם־ההגירה הכללי; זו תהיה ארץ, שלגבי עמים אחרים ייפגמו היתרונות הכלכליים שבהגירה אליה על־ידי תקלות אחרות. זו תהיה הארץ היחידה האפשרית לקליטתם של יהודים, ומכל הארצות הניתנות לקליטת מהגרים בני עמים אחרים, תהיה ארץ זו בקו ההתנגדות הגדולה ביותר: זו תהיה ארץ, שרמת־חייה המדינית־התרבותית היא נמוכה. זו תהיה ארץ, שקאפיטאלים גדולים מוצאים שם בקושי שימוש מספיק, וזה בפירוש משום נחשלוּת החיים הפוליטיים, ואילו קאפיטאלים בינונים וזעירים ימצאו את הביקוש הדרוש למוּצריהם הן בארץ גופא והן באזורים הסמוכים לה.

ארץ הריכוז הסטיכי של ההגירה היהודית תהיה ארץ־ישראל.

התכונות העיקריות של החיים המדיניים והמשקיים של ארץ־ישראל מאַשרות את הפרוגנוזה הזאת¹²⁸.

עד עכשיו הושם אך מעט לב לעובדה, שארץ־ישראל היא אכסניה בינלאומית. בכלל יש לציין, שהארצות שהן בבחינת אכסניות בינלאומיות (שווייצאריה, ארץ־ישראל, תימן, טיבּאֶט) מגלות בכל צדי חייהן תכונות מיוחדות, שמן הראוי היה להתעכב עליהן בהרחבה. קוצר־המצע אינו מאפשר לנו אלא לסמן בריפרוף את התכונות הללו, שמקורן בגיוון הרב של הטיפוסים התרבותיים והצרכניים המזדמנים שם יחד, המשפיע במידה מרובה או פחותה על משק הארצות הללו.

התוצאה הכלכלית הקרובה ביותר של אופייה של הארץ כאכסניה בינלאומית היא – הקושי העצום להתפתחות הקאפיטאל הגדול בארץ, וחלקו המכריע של הייצור הזעיר. הייצור הגדול מתבטא תמיד בהמונים עצומים של מוצרים מסוג אחד, והוא מכוּון, אם ניתן לומר כך, לצריכה סיטונית. באכסניות הבינלאומיות, ניתן לומר, יש לצריכה אופי קמעוני: הצרכנים הם כאן אנשים, הנבדלים מאוד בטעמם, בהרגליהם, בצרכיהם, – וכמובן, אין זה מועיל להתפתחות הקאפיטאל הגדול. מטעם זה, אמנם, מצטיינת ביותר שווייצאריה, למשל, בתכונתה הזעיר־בורגנית, והיא הארץ הקלאסית של חיים זעיר־בורגניים, על כל קוויהם המיוחדים, על הדימוקראטיזם הבעל־ביתי המיוחד, על היקף־האינטאֶראֶסים הצר והפעוט, על הרווחה והשאננות היחסיות והעדר ניגודים סוציאליים בולטים בחריפותם. בארץ־ישראל אנו מוצאים, שהטיפוס הזעיר הזה של המשק, הכרוך באופייה של הארץ כאכסניה בינלאומית, אינו מפורש בבליטות כזו, מטעם זה בלבד, שגם הארצות השכנות שבקדמת־אסיה ובאפריקה הצפונית־המזרחית אף הן לא הגיעו לגובה ניכר של התפתחות קאפיטאליסטית. נוסף לזה, הרי גם עצם אופייה של הצריכה הוא פרימיטיבי בארץ־ישראל הרבה יותר מאשר בשווייצאריה. כאן – תיירים אמידים ועשירים, מפונקי־הטעם; שם – על הרוב, צליינים עניים, נזירים, מיסיונרים. אמנם, בזמן האחרון התחילו להיראות בין הצליינים, יותר ויותר, גם דמויות אֶלאֶגאנטיות של כל מיני אריסטוקראטים וקלאֶריקאלים – אות להלך־רוח קלאֶריקאלי העולה בקרב השכבות הריאקציוניות של החברה האירופית. ואמנם, חלק ניכר של האוכלוסיה המקומית בארץ־ישראל מתפרנס על הייצור והמסחר המכוּונים לאורחים בינלאומיים אלה, ובמידת התפתחותו של המשק הקאפיטאליסטי בחוף הדרומי־המזרחי של הים התיכון ילכו ויתבלטו יותר ויותר הקווים הזעיר־בורגניים של חיי־המשק אשר לאוכלוסיה המקומית.

תוצאה חשובה אחרת, פרי האופי של חיי אכסניה בינלאומית, נותנת אותותיה בתחום התרבותי. אפשר לנסח אותה כך: תרבותיות גבוהה בהעדר תרבות עצמאית. תושבי הארצות המשמשות אכסניות בינלאומיות נפגשים בכל עת ובכל שעה עם נציגיהם של טיפוסים ותצורות תרבותיים שונים ביותר; ואין הזרים תלויים באוכלוסיה, אלא, להיפך, האוכלוסיה תלויה מבחינה כלכלית, ומתוך כך גם מבחינה תרבותית – באורחים. אופייני הדבר, שכאן אין אלה “זרים” ולא “באי־חוץ”, אלא “אורחים” רצויים. לא הם מוכרחים לסגל להם את לשון־המקום, אלא, להיפך, ילידי־הארץ נאלצים לסגל להם את לשונות הצרכנים שלהם. ריבוי־לשונות הוא חזיון אופייני מאוד לגבי אוכלוסי ארצות כאלה, וכן גם יחס הכבוד ללשונות זרות, הבנת ההיגוי שלהן, הודאה בזכות קיומן.

בעיני האיש הרוסי הפשוט נראה הנכרי כ"אילם" (ניאֶמאֶץ") לגמרי¹²⁹, ובמקרה הטוב ביותר נראה לו כי הדיבור הנכרי אינו לשון צחה אלא נבלע כמין “טאר־טאר־טאר” משונה (“טאטארי”); לפי דעת האיכרים האוקראינים אין הפולנים והיהודים מדברים אלא “מדרדרים”. אזנו של היווני הקדמון לא הבחינה בלשונות הזרות כלום מלבד “בּר־בּר־בּר” מונוטוני (“בּארבּארים”). בכלל “אין הנכרים מדברים בלשון בני־אדם” – כך היא אמונתם התמימה של פשוטי־עם בכל הארצות אשר תרבות עצמאית להן. ואילו השווייצארי או הפלח (יליד ארץ־ישראל) יודעים על מציאותן של כל מיני לשונות, אשר זכות־קיום להן, והם יודעים, לפעמים בדי־עמל, להשמיע משפטים אחדים בכל מיני שפות וניבים. אין לגביהם שאלה לאומית בוערת על קרקע של מלחמת־לשונות. אופייני הדבר, שעם כל ריבוי הלשונות בקרב האוכלוסיה בשווייצאריה, אין שם מלחמת לשונות, ואין דביקות לאומית בלשון. דביקות זו נראית רק בקרב הלאדינים, היושבים באותם הקאנטונים של שווייצאריה הזוכים פחות לביקורי תיירים. גם הפלחים בארץ־ישראל מחוננים בכשרון רב לסיגול לשונות זרות.

תושב אכסניה בינלאומית, חוג־הראיה שלו רחב באורח יחסי. התלות ב"אורחים" מונעת מן העם התפתחותם של משפטים־קדומים נוקשים על עצמו כעם נבחר. אוכלוסי ארצות כאלו אין להם דעות־קדומות כלפי כל תרבות זרה, כלפי כל טיפוס זר – ואנו יודעים מה חזקות הן דעות־קדומות כאלה אצל תושבי ארצות אחרות, בעלות הווי־חיים מקורי. יליד ארץ־ישראל מתוודע, פנים אל פנים, אל כל מיני עמים וטיפוסים אֶתניים שונים ביותר, הוא יודע בקירוב את ערכם הסגולי במדיניות העולמית, מבין את ערכה וחשיבותה של ההשכלה. אין בו הבדילות הלאומית, אין הוא יודע לא את הלאומיות ולא את השוביניזם. אפילו לקנאות דתית אין אצלו מקום, כיוון שארץ־ישראל היא גם אכסניה בין־דתית.

ילידי ארץ־ישראל אין להם כל טיפוס כלכלי ותרבותי עצמאי, הם מפורדים ומפוֹררים לא רק בשל מיבנה השטח של הארץ, ולא רק בשל הבדלי דתותיה, אלא גם בשל אופייה כאכסניה בינלאומית. ילידי ארץ־ישראל אינם אומה אחת, ועוד זמן רב לא יהיו לאומה אחת. הם מסגלים להם בקלות רבה ובמהירות כל טיפוס תרבותי גבוה משלהם, המובא אליהם מבחוץ; אין בכוחם להתלכד לפעולת־התנגדות מאורגנת להשפעות חיצוניות, אין הם מוכשרים להתחרות לאומית, והתחרותם יש לה אופי אינדיווידואלי, פארטיזאני. חלק מתושבי הגליל קלט את התרבות הרוסית במשך כמה עשרות שנים, בהשפעתם של כמה עשרות בתי־ספר ומיסיונים רוסיים¹³⁰; הפלחים היושבים בקרבת המושבות העבריות שוקדים לשלוח את ילדיהם לבתי־הספר העברים. תושבי ארץ־ישראל יסגלו להם אותו טיפוס כלכלי ותרבותי, אשר יתפוס עמדה משקית שלטת בארץ. ילידי ארץ־ישראל יתבוללו מבחינה כלכלית ותרבותית במי שיכניס סדר לארץ, במי שיטול עליו את פיתוח כוחות־הייצור של ארץ־ישראל.

העולים היהודים הם שיטלו את פיתוח כוחות־הייצור של ארץ־ישראל, והאוכלוסיה המקומית של ארץ־ישראל תתבולל בקרב הימים, התבוללות כלכלית ותרבותית, ביהודים.

צורך ההגירה של היהודים אינו מוצא עוד את סיפוקו בארצות הקאפיטאליזם הגדול, ארצות־הקליטה הקודמות, אבל אין הוא יכול למצוא סיפוק גם בארצות החדשות של החקלאות הנרחבת. הגירת היהודים מוכרחה לפנות אל ארץ שאופייה בעיקר חקלאי־למחצה – לארץ־ישראל. ארץ־ישראל – היא הארץ היחידה שהיהודים לא ייתקלו שם בהתנגדות ובדחיקת־רגלים מלוכדת ומאורגנת. בכל שאר הארצות משמשים ההגבלות המשפטיות ואיסורי־הכניסה ביטוי לצרכי כל אוכלוסיית המקום, שאינה רוצה במתחרים זרים. משום כך לא תוכל כל דימוקראטיזציה של המימשל ושל היחסים הבינלאומיים בחברה הבורגנית להסיר את ההגבלות האלו. ואילו האיסור על כניסת יהודים מרוסיה ואוסטריה לארץ־ישראל, אינו אלא גילוי של שרירות־לב מצד הסולטאן בלבד, ללא כל יחס אל הצרכים הממשיים של אוכלוסי ארץ־ישראל עצמם.

הסולטאן אינו יכול לאסור על כניסת יהודים אנגלים או אמריקנים לארץ־ישראל; ואילו הממשלות הרוסית והאוסטרית אינן מגינות על זכויות נתיניהן היהודים. אך אם אמנם יהודי תושב רוסיה, אין לו זכות־כניסה מובטחת לארץ־ישראל, ובהיכנסו הוא ניתן לכל “החמודות” של הביקורת התורכית והפקידות התורכית, הרי ודאי, שיהודי אזרח רוסיה החפשית בעתיד, ידע לכבוש לו זכות כניסה לארץ־ישראל ללא־הפרעה ומידת חופש מסויימת מעול המשטר התורכי. הדימוקראטיזציה של החיים המדיניים ברוסיה ובאוסטריה תיצור בשביל היהודים אותו תנאי־מוקדם הכרחי, שבלעדיו אין אפשרות לזרימה רחבה וחפשית של ההגירה לארץ־ישראל: זכות מובטחת לכניסה חפשית. בין שיסכים הסולטאן ובין שלא יסכים, בין שהתנגדותו תהיה נמרצת ובין שתהיה חלשה, מכל מקום יכבשו להם היהודים עוד בשבתם כאן, בגולה, את הזכות הזאת ההכרחית ביותר בשבילם, החיונית ביותר – זכות העליה החפשית המובטחת.

יכולים אנו אף לנבא מראש בוודאות, שהסולטאן לא יסכים, בלא מאבק, לאפשר עליה נרחבה לארץ־ישראל לפועלים יהודים – זה היסוד המהפכני בעל־ההכרה. ואולם אותן המדינות שהיהודים יושבים שם בהמוניהם, מעוניינות בפתרון השאלה היהודית ובהקלת ההגירה היהודית. עם הדימוקראטיזציה שתחול במדינות אלה תתגלה ותעצם יותר ויותר גם ההתעניינות הזאת. עליה יישענו היהודים ויגיעו גם לידי כך, שהמדינות האלה תשבורנה את התנגדותו של הסולטאן. בכוח מלחמתו המעמדית בגולה יסייע הפרוליטאריון היהודי לדימוקראטיזציה של המימשל בארצות־מגוריו כיום. הווה אומר, שהפרוליטאריון היהודי, בכוח מלחמתו המעמדית כאן, יוצר כבר את התנאים־המוקדמים לכיבוש אותה הזכות ההכרחית כל־כך לעליה מרוכזת. וכיוון שהפרוליטאריון היהודי מתארגן לחוד, הרי הוא גם מעלה בראש וראשונה את הדרישות הנוגעות לכך.

זכות מובטחת לעליה חפשית הכרחית לעליה רחבה; אכן, גם עד לקבלת ערובּה מעין זו יכולה בכל זאת לזרום עליית יהודים לארץ־ישראל, והיא זורמת, ולפי הידיעות מן הזמן האחרון היא מגיעה לקנה־מידה רחב למדי. מדי חודש בחודש נכנסים לארץ־ישראל כמה מאות עולים, וראויה לציוּן העובדה – שהרוב המכריע של העולים הם קאפיטאליסטים זעירים ובינונים. משמעות רבה ביותר לעובדה, ששום תעמולה לא גרמה לעליית יהודים זו לארץ־ישראל; ונהפוך הוא: כל המפלגות ביהדות, כולן בהחלט, מנהלות תעמולה־שכנגד תקיפה למניעת העליה לארץ־ישראל. הכול עושים תעמולה נגד ארץ־ישראל – המתבוללים, הבונדאים, הס.־ס.אים, הסיימאים, הטאֶריטוריאליסטים־הבורגניים, ואפילו הציונים־הבורגניים עושים תעמולה נגד זרימת המוני יהודים לארץ־ישראל. ואף על־פי כן, למרות כל התעמולה שכנגד, אנו עדים לעליה נמרצת כל־כך. ויש בכך משום אישור לפרוגנוזה שלנו. נקל לנו לתאר, לאילו ממדים נרחבים תגיע העליה הסטיכית של היהודים לארץ־ישראל כאשר, מצד אחד, יבואו המוסדות הציוניים הכלליים לעזרתה, ויינתן לה חופש־כניסה מובטח. ומצד שני, כאשר כל דרכי הנדידה הקודמות של היהודים, הרגילות והמקובלות עליהם, ייחסמו לחלוטין.

בגלל הקשר הלאומי ההדוק, הקיים בין העבודה ובין הקאפיטאל בייצור הזעיר, יעלו לארץ־ישראל גם פועלים יהודים יחד עם המעבידים הזעירים היהודים¹³¹. מלבד זאת כבר מצויה בארץ־ישראל אוכלוסיה יהודית ניכרת, וגם מתוכה יגויסו פועלים למפעלים היהודים. היהודים העולים לארץ־ישראל לא ייתקלו שם באותה התחרות לאומית, הרסנית, אשר בה היו נתקלים בכל מקום עד עכשיו. כפי שראינו, אין האוכלוסיה המקומית בארץ יכולה להדוף־אחור את היהודים בהתנגדות מאורגנת, וגם אינה זקוקה לכך. ושוב, מפני הגירה זרה אין היהודים צריכים לחשוש. היהודים מתיישבים בארץ־ישראל בלי שים לב לרמתה המדינית־התרבותית הנמוכה: עמים אחרים לא יתיישבו בארץ־ישראל, דווקא משום רמתה המדינית הנמוכה. מלבד זה הרי ארץ־ישראל היא, מבחינה כלכלית, הארץ היחידה הפתוחה לפני הקאפיטאל הזעיר היהודי (ומשום כך גם לפני העבודה היהודית – מכוח הקשר הלאומי); ואילו המהגר האיטלקי או הסלאווי ינעמו לו יותר הסיכויים להיות בעל־משק חקלאי עצמאי בארגאֶנטינה החפשית, מאשר להביא עצמו בעול חיי פועל בארץ־ישראל הנחשלת. ומשום הקשר הלאומי בין הסוחר הזעיר, בין הייצרן הזעיר ובין הצרכן, יפנו הסוחר והאוּמן העירוני האיטלקים, או הסלאווים, אף הם לא לארץ־ישראל, אלא לארצות החדשות של החקלאות הנרחבת. ואילו הגירת־הפסולת של היחפנות הבינלאומית לערי הנמל של ארץ־ישראל אין בה משום סכנה, כיוון שאין בכוחה לחולל התחרות לאומית.

ואולם כבר מתחיל הקאפיטאל העולמי לתת עינו בארץ־ישראל, ולמרות כל המעצורים, הרי הוא חודר לאט לתוכה. חלק ניכר של האוכלוסיה, המשמש את האורחים הבינלאומיים, נסחף, כמובן, רק לאט לתוך התפתחות הקאפיטאליזם, ועוד ימים רבים יוסיף לקיים בידו את תיפקודיו הזעיר־בורגניים, והתפתחות הקאפיטאל הגדול בארץ אינה מסַפקת כל־כך את צרכי אוכלוסיית המקום, כשם שהיא מספקת את צרכי השוק העולמי. לאט־לאט, אמנם, נסללות ומשתכללות דרכי־התחבורה, והאוצרות הטבעיים של הארץ מופעלים. אולם הקאפיטאל הגדול הוא על־לאומי ואלמוני; משום כך אין כל סכנה נשקפת לנו, אם גם יימצאו קאפיטאלים זרים בארץ־ישראל. יתר על כן, בעוד ששלטון־יחיד של קאפיטאל־המאנופאקטורה הזר הורס את הארץ המנוצלת, הרי שליטת הקאפיטאל הגדול המודאֶרני (המכונתי), אף אם הוא זר, מחדשת את הארץ ומחישה את התפתחות כוחות־הייצור שלה. שליטת קאפיטאל־המאנופאקטורה האנגלי באירלאנד ובהודו רוששה אותן ופיתחה רק את כוחות־הייצור של אנגליה עצמה; אולם משעה שקאפיטאל־המכונות הגדול השתגשג באנגליה, מתחילות אירלאנד והודו להחלים מעט־מעט מסחיטת־לשדן השיטתית על־ידי קאפיטאל־המאנופאקטורה הזר.

כיוון שבארץ־ישראל מתחילה רק עכשיו “תקופת ההצבר הראשוני”, אנו יכולים רק לקדם בברכה את חדירת הקאפיטאל העולמי לארץ־ישראל, המתבצעת, אמנם, לאט־לאט. ימים רבים יהא הקאפיטאל העולמי בארץ־ישראל משתמש בפועלי הארץ, פלחים ופועלים עברים, כיוון שהמהגרים בני עמים אחרים יפסחו על ארץ־ישראל. ובשבילנו מסוכנת לא הקאפיטאליזציה הזרה של ארץ־ישראל (על־ידי קאפיטאל מכונתי), אלא הפרוליטאריזציה הזרה בארץ. הפלחים, כפי שראינו, יתמזגו עם הטיפוס התרבותי והכלכלי היהודי, ומשום כך אין בפנינו כל חשש של התחרות לאומית מצדם¹³².

עליית היהודים שעתידה לבוא לארץ־ישראל תיבדל בתכונות חשובות מכל שאר נדודי היהודים שהיו עד עכשיו בתולדות הגלות. קודם היו היהודים מסגלים עצמם תמיד לצרכי האוכלוסיה המקומית, והיו מספקים בתיפקודיהם את הצריכה הבלתי אמצעית של ילידי־המקום, או, כמו בארצות הברית, היו מספקים צרכי אוכלוסיה מעורבת, המורכבת בעיקר לא מתושבים ותיקים, אלא ממהגרים בני אומות אחרות. מכל מקום, על־ידי שהיהודים היו מספקים במישרין את צרכי האוכלוסיה, היו הם עסוקים עד כה בייצור מיצרכים, ובכלל בשלבים הסופיים של התהליך המשקי. הייצור היהודי הזין עד כה רק את הצריכה האישית של האוכלוסיה, ולא את צריכתה הייצרנית, שמשמשים אותה התיפקודים אשר נתפתחו מנבכי המשק המקומי עצמו. בארץ־ישראל יספקו העולים היהודים, זו הפעם הראשונה בכל תולדות הגלות, לא את צרכי האוכלוסיה המקומית, אלא יביאו את מוּצריהם כמעט אך ורק לשוק־החיצוני של האזורים הסמוכים שלחופי הים־התיכון, וברבות הימים, עם גידול כוחות־הייצור, – גם לשוק העולמי. עד כה היו היהודים תלויים תמיד בתושבים העיקריים של ארצות־הגולה: אירגון העבודה היהודית לא היה עצמאי, והיה נקבע כולו על־ידי החוג הצר והמוגבל ביותר של היחסים השליטים באוכלוסיה אשר מסביב. רווחתם של היהודים בגולה תלויה תלות גורלית ביותר בשיעור “תועלתיותם” בשביל העמים השליטים. הצרכים הבלתי־אמצעיים של תושבי המקום העיקריים, כוח־הקנייה שלהם ומידת־המתיחות של ההתחרות בין היהודים ובין היסודות המקבילים להם מבין תושבי המקום, – כל אלה קובעים ליהודים בארצות־הגולה גבולות־רוויה באתמוספירה הכלכלית אשר מסביב, – גבולות שאין לעברם, שהולכים ומצטמצמים. מעבר לגבולות האלה מתחילה באורח בלתי־נמנע דחיקת רגלי־היהודים והתרוששותם, הן בארצות מגוריהם מאז, והן בארצות הקליטה של המהגרים; מעבר לגבולות האלה נעשים היהודים “מיותרים” וניתנים לבידול אינטאֶנסיבי, מאורגן יותר ויותר, לשיעבוד לאומי ולרדיפות. סיבת־הסיבות לתלות מקפת זו בעם־הארץ היא באֶכסטאֶריטוריאליות של העם היהודי.

עם עקירתם של היהודים לארץ־ישראל משתנה התמונה בתכלית. הצבעים הכהים והקודרים נעלמים, וצבעים בהירים ומבהיקים עולים במקומם. רווחתם של העולים היהודים לארץ־ישראל ותיפקודיהם יהיו תלויים לא באוכלוסיה המקומית אלא בשוק החיצוני, אשר בית־קיבולו יוסיף ויתרחב עוד זמן רב, בגלל מצבו הנוח של החוף הדרומי־מזרחי של ים־התיכון בשוק העולמי. העבודה היהודית בארץ־ישראל לא תיתקל בהתחרות לאומית לא מצד אוכלוסי־המקום ולא מצדם של מהגרים¹³³. אשר לקאפיטאליסטים היהודים הזעירים והבינונים, יש לומר, כי התפתחות הקאפיטאליזם תביא לקביעת תלותם בקאפיטאל הגדול הבינלאומי, אך לא לדחיקת־רגליהם כתוצאת התחרות לאומית. היהודים בארץ־ישראל יאחזו בתיפקודי־מעבר. מתיפקודים עירוניים לחקלאיים ומייצור מיצרכים אל ייצור אמצעי־ייצור; עם זה ישלחו ידם גם בייצור מכשירי־ייצור. דבר זה אנו רואים כבר כיום: היהודים כבר נוטלים לידיהם את התעשיה הכימית ואת תעשיית המתכת בארץ־ישראל.

וכששואלים על כושר הקליטה של ארץ־ישראל לגבי עולים יהודים, נקל לראות שכושר־קליטה זה נקבע בכל שעה על פי שיעור התפתחותו של הקאפיטאליזם בארצות הסמוכות.

אם, למשל, מצרים נעשית ארץ יצוא הולך וגדל, הרי בד בבד עם זה גדל גם היבוא למצרים. ומכיוון שהעולים היהודים בארץ־ישראל תהיה להם רק זיקה מועטת לתיפקודי הארץ כאכסניה בינלאומית, וזיקה רבה מזה לאין־ערוך לפינות הסמוכות של השוק העולמי, הרי שבקרב היהודים ילך ויתפתח הקאפיטאל הגדול. התנודות בגל העליה היהודית תחולנה בהשפעת התנודות החלקיות או הכלליות בשוק העולמי, במידה שאלו נוגעות בחוף הדרומי־מזרחי של ים־התיכון. ואין בדעתנו כלל לטעון, שגידול העליה היהודית לארץ־ישראל יהיה בקצב שווה, או בקצב־מזורז שווה; עלול הוא להיעצר מזמן לזמן; וכן יהיו גם מצבים, אשר מחמת משברים כלכליים או מחמת סיבוכים פוליטיים תהיה ירידה מארץ־ישראל. אולם המגמה הכללית של הדינאמיקה היהודית מוליכה לקראת גידול הולך וגובר של העליה היהודית הסטיכית לארץ־ישראל.

היהודים ישמשו צינור לתהליך הקאפיטאליזציה של הארץ ויהיו מארגני הייצור בה. הליכוד הלאומי של העליה היהודית יכשיר את הקרקע להתהוות ישוב עצמאי מבחינה כלכלית, אשר יבליע בתוכו את האוכלוסיה המקומית ולא יניח מקום בארץ־ישראל להתפצלות מוחלטת של לאומים. ותהליך זה של הסתפחות הפלחים אל הטיפוס הכלכלי והתרבותי היהודי לא יעבור בפשטות יתירה ללא חיכוכים וסיבוכים. אותם חלקים באוכלוסיה היושבים הרחק ממקומות שהם מרכזי תיירות בינלאומית בארץ־ישראל, וכן גם אותם שכבר ניתנו לאיזו השפעה תרבותית אחרת, יגלו התנגדות מסויימת, ואולי גם התנגדות ממושכת להשפעה היהודית. אולם מיעוטם היחסי והנחשלות התרבותית של יסודות כאלה מצמצמים מאוד את שיעורי הסכנה הנשקפת למהלך הנורמאלי של הקאפיטאליזציה והדימוקראטיזציה של ארץ־ישראל. בסופו של דבר יתהוו בארץ־ישראל רוב לאומי (של יהודים ופלחים שהתבוללו) ומיעוטים לאומיים לא־ניכרים; היחסים בין אלה לאלה יוסדרו באורח דימוקראטי על פי היסודות של אבטונומיה לאומית־מדינית.

מובן מאליו שהסדרה כזאת תבוא רק כתוצאה של קונפליקטים ממושכים.

אוּטוֹפּיסטים הם האנשים הסבורים, שהפיכה שרשית ועמוקה כל־כך בחיי היהודים, כטאֶריטוריאליזם, ניתנת להתגשם ללא מאבק חמור, ללא מעשי־אכזריות ועוול, ללא סבל לזכאים ולחייבים. מהפכות כאלה נכתבות לא בדיו ולא במלל נאה ערב־לאוזן: הן נכתבות בזיעה, בדמעות ובדם.

עקבנו אחרי המגמה לריכוז ההגירה היהודית וליצירת חברה יהודית עצמאית מבחינה כלכלית בארץ־ישראל¹³⁴. ההמונים הרחבים של העם היהודי בגולה, שסיפוק צורך־ההגירה הוא להם לא עניין היסטורי־רחוק, אלא עניין בלתי־אמצעי, יום־יום, יבואו לעזרת התהליך הסטיכי המתואר לעיל, יתארגנו כדי להסדיר ולהקל אותו. ככל שעניינם של העמים אשר מסביב בפתרון ראדיקאלי של השאלה היהודית ילך ויבשיל במידה ניכרת יותר, ככל שתהליך הגיבוש הלאומי ילך ויגבר בחיי היהודים בגולה, בלחץ הבידוד המקיף מבחוץ; ככל שפעולתם העצמית של היהודים תבוא, מטעם זה, לידי ביטוי מובהק יותר; ולבסוף, ככל שפעולה עצמית זו תזכה למרחב רב יותר, בהשפעת הדימוקראטיזציה המתקדמת של החברה התרבותית, – כן תהא נמרצת יותר התערבות הרצון הציוני המאורגן, בעל־ההכרה, בתהליך הסטיכי הזה, כן תהא פעולת התהליך חפשית ורחבה יותר, כן תהיינה תוצאותיו תכליתיות יותר.

בו בזמן תוחש התרחבותן והתבצרותן של העמדות הכלכליות והתרבותיות של היהודים בארץ־ישראל, ובהקבלה לאבטונומיזציה המשקית הזאת של חיי היהודים בארץ־ישראל, תחול גם האבטונומיזציה המדינית שלהם. האידיאל בנדון זה הוא – אבטונומיה טאֶריטוריאלית מדינית ליהודים בארץ־ישראל.

אבטונומיה טאֶריטוריאלית מדינית ליהודים בארץ־ישראל – זו היא אמנם מטרת התנועה הציונית. בשביל הציונות הבורגנית – הרי זה האידיאל הסופי; בשביל הציונות הפרוליטארית – הרי זה שלב־מעבר בדרך אל הסוציאליזם.

כיצד תושג המטרה המדינית הזאת? – בדרך של מאבק מדיני.

שלימות האימפאֶריה התורכית מתערערת בשרשה מחמת מדנים לאומיים. במקום שהמאבק הלאומי מתלקח לאחר שההצבּר הקאפיטאליסטי הראשוני כבר צעד צעדים מסויימים, והמשק הקאפיטאליסטי כבר השתרש בארץ היטב – שם אמנם בולמת השאלה הלאומית את התפתחות כוחות הייצור ומעכבת את המהלך הנורמאלי של החיים המדיניים־החברתיים, ואף על־פי כן אין בכוחה להפסיק כליל את התפתחות הקאפיטאל והדימוקראטיזציה של החברה. השאלה הלאומית נפתרת במקרים כאלה, לעתים קרובות, ללא התפוררות המדינה. בבלגיה, למשל, התגברה התפתחות הקאפיטאליזם על המעצורים שהוקמו על־ידי השאלה הלאומית, והביאה את העמים, שהיו אויבים זה לזה קודם, לחיות חיי־שלום בצוותא על יסודות של כבוד הדדי ושיווי־זכויות. אפשר לשער, שהשאלה הלאומית, שעלתה באוסטריה, ברוסיה ובגרמניה לאחר השתרשות הקאפיטאליזם, תיפתר גם שם מתוך קיום אחדות המדינה¹³⁵. אולם, אם השאלה הלאומית התפתחה באיזו ארץ עד לחדירת המשק הקאפיטאליסטי לתוכה, תביא התפתחות כוחות־הייצור, בהכרח, להתפוררות המדינה לטאֶריטוריות לאומיות. משעה שהקאפיטאליזם המאנופאקטורי יתחיל להתפתח באיזה חלק של מדינה כזאת – מיד יתחיל חלק זה לגלות מגמה ללא־מעצור להיבדלות.

כך ראינו את המעצמה הספרדית לשעבר, שמושבותיה האמריקניות נפרדו ממנה, אחת־אחת. והנה, כך ממש הולכת תורכיה ומתפוררת זה מאת־שנים שלימה. משהופיע הקאפיטאליזם המאנופאקטורי ביוון, סאֶרביה, רומניה, מצרים, בולגאריה, בּוֹסניה, רומאֶליה המזרחית – כן הלכו ונשרו בזו אחר זו. מסיבות דומות לאלו השיגו האי סאמוֹס, הלבנון וכריתים אבטונומיה טאֶריטוריאלית בלתי־מוגבלת כמעט. ותהליך זה של נשירת חבלים מעל תורכיה, משהחלה התפתחות הקאפיטאליזם בקרב העם המהווה את הרוב בחבלים אלה, התרחש תמיד באופן דומה. המשטר התורכי הוא גורם חיצוני בולם ומדכא את חיי הייצור של חלקי־תורכיה השונים. משנראים בחבלים אלה ניצני התפתחות של כוחות־הייצור, בהשפעת הקאפיטאליזם העולמי המתפשט, נוצר קונפליקט לאומי – בין התפתחות כוחות הייצור לבין התנאים החיצוניים של הייצור. בארץ מתחילה מהפכה לאומית בהנהגתה של בורגנות צעירה – נציגת הקאפיטאל המאנופאקטורי. הממשלה התורכית נכנסת במאבק עם התנועות המהפכניות האלו, ואינה בוחלת, כמובן, בשום אמצעים. החרפת הקונפליקטים האלה, שהולכים ומחמירים, פוגעת באינטאֶראֶסים הכלכליים והמדיניים של מעצמות־אירופה, ומניעה אותם להתערבות בענייניה הפנימיים של תורכיה, והתערבות זו מכוּונת בדרך כלל לטובת הלאומים המתקוממים. כתוצאת המאבק הלאומי וההתערבות הבינלאומית זוכים החלקים הבודדים של תורכיה לשעבר באבטונומיה טאֶריטוריאלית על יסודות דימוקראטיים, פחות או יותר¹³⁶.

לולא שוסעה מוקדניה מחמת מדנים פנימיים בין האַלבּאנים, הבולגארים, היוונים, הסאֶרבים והוואלאכים – היתה כבר נושרת בוודאי מעל תורכיה.

תורכיה אינה מסוגלת לקאפיטאליזציה ולדימוקראטיזציה כל עוד היא נשארת בהרכּבה הלאומי שכיום. מאחר שהשאלה הלאומית עלתה בתורכיה לפני השתררות הקאפיטאליזם בתוכה הרי צריכה היא גם להיפתר לפני שתורכיה תעלה כולה על דרך ההתפתחות הקאפיטאליסטית. והרי זה אומר כי התפוררותה של תורכיה היא בלתי־נמנעת. רק אחרי שמוקדוניה, ארמאֶניה, ארץ־ישראל, – ואולי גם סוריה, עיראק וקורדיסטאן, – ייבדלו מעליה, יהא מקום לדבר בכובד־ראש על קאפיטאליזציה ודימוקראטיזציה של תורכיה. כן אפשר, ששני התהליכים יתפתחו באורח מקביל: מצד אחד, קאפיטאליזציה ודימוקראטיזציה של החבלים העיקריים של תורכיה, ובו בזמן, מצד שני, נשירת חבלי־הספר. מכל מקום, ארץ־ישראל תנשור מעל תורכיה ותהיה לטאֶריטוריה מדינית־אבטונומית. ותהליך קבלת האבטונומיה הטאֶריטוריאלית על־ידי היהודים בארץ־ישראל יהא, בקווים כלליים, בהתאם לאותן התופעות ההיסטוריות, שתיארנו לעיל.

אכן, יהיו גם הבדלים מהותיים. עד עכשיו חלה היבדלות חבלי־הספָר מעל תורכיה בעזרת מאבק לאומי גרידא, שבראשו עמדה הבורגנות. התגשמות האבטונומיה המדינית־הטאֶריטוריאלית בארץ־ישראל תבוא, בעיקר, בדרך של מלחמת־מעמדות, ובראש תנועת־השחרור יעמוד הפרוליטאריון.

העליה היהודית לארץ־ישראל צופנת בתוכה את כל התנאים למאבק חריף ביותר של העבודה עם הקאפיטאל בארץ. שני היסודות – המעבידים היהודים והפועלים היהודים – קיבלו בגולה חינוך מדיני הגון, והם מביאים עמם לארץ־ישראל אותם הניגודים המעמדיים עצמם, המתחוללים בהתמדה ולבלי־הרף בגולה¹³⁷. מוטעית ביותר הדעה האומרת, כי הפועלים עלולים להיות בארץ לבעלים, והבעלים – לפועלים. השערה כזאת מביעים מתנגדים רבים של הסוציאל־דימוקראטיה היהודית¹³⁸. הרוב העצום של הפרוליטארים היהודים אף יישארו פרוליטארים, אם כי ודאי שגם רבים מן המעבידים ייהפכו לפרוליטארים. לפי שהציונות אינה בגדר אֶכספּאֶרימאֶנט מלאכותי, אלא שהיא תהליך סטיכי, לא יוכלו המוסדות הציוניים לעולם ליהפך למוסדות של צדקה. ספק גדול הוא, אם ההסתדרות הציונית תוכל לתת לעולים תמיכה בשיעור ניכר להוצאות־הדרך ולסידורים במקום. וכיוון שכך, הרי הדיבורים על הפיכת הפרוליטארים היהודים לבעלים עומדים ברשות עצמם – אינם אלא דברי־הזיה בלבד.

הפועל היהודי יפליג לארץ־ישראל ויגיע אליה בלי אמצעים – שעל כן יישאר פועל. אומנותו תשתנה (במקום חייט או זבּן, למשל, יהיה, נאמר, ליוגב, לכורֵם או למפיק־מלח, אבל מצבו המעמדי לא ישתנה. המעביד היהודי יפליג לארץ־ישראל ויגיע אליה, וקאפיטאל עמו – ומשום כך הוא יכול להישאר קאפיטאליסט. ושוב, משלח־ידו ישתנה, אך לא מצבו המעמדי.

הפועל היהודי, הבא לארץ־ישראל, מביא עמו הכרה־עצמית מעמדית מהפכנית, פרוליטארית ונסיון של מלחמה מעמדית; אותו הנסיון גם למעביד היהודי, העוקר לארץ־ישראל. אותו הניצול, שהפועל היהודי מתנסה בו בבתי־המלאכה הצרים בגולה, יחריף עוד יותר בארץ־ישראל, כיוון שהקאפיטאליסטים יצטרכו להסתגל כאן לתנאים חדשים ולהתגבר על מעצורים שבצורות מדיניות נחשלות ביותר. העברת הייצור היהודי לתחום קרוב יותר אל השלבים־הראשוניים של הייצור תתן לפועל היהודי זירה נרחבת ונוחה יותר למלחמה מעמדית, תשפר את הבסיס האסטרטגי שלו, תוסיף למאבקו מרץ חדש, פורה יותר.

כבר מראשית העליה הסטיכית של היהודים לארץ־ישראל יתלקח שם מאבק נמרץ בין העבודה העברית ובין הקאפיטאל, והמאבק יתפשט מיד על פני כל האגפים – גם בשטח הכלכלה, גם בדרישות תרבותיות ומדיניות. כבר כיום מתארגנת בארץ־ישראל “מפלגת הפועלים הסוציאל־דימוקראטית היהודית פועלי־ציון”¹³⁹; הפרוליטאריון היהודי (שהוא לפי שעה מועט ביותר) כבר נכנס בסכסוך חריף עם מעבידיו על רקע תרבותי־דתי¹⁴⁰; כבר השנה חגגו הפועלים בארץ־ישראל את יום האחד במאי¹⁴¹, וכך נכנסו למשפּחה הבינלאומית של מעמד־הפועלים; כבר כיום מנהלים פועלי־ציון מאבק כלכלי בארץ־ישראל¹⁴².

כשם שמלחמת־המעמדות בין העבודה היהודית לבין הקאפיטאל היהודי, המהגרים באורח סטיכי לארץ־ישראל, היא בלתי־נמנעת, כן בלתי־נמנעת גם התערבותם של השלטונות התורכיים במלחמה הזאת; וכן בלתי־נמנעים הם הצעדים המהפכניים של הפרוליטאריון היהודי נגד הממשלה התורכית. אם כי הביורוקראטיה התורכית תעמוד תחילה לצד המעבידים נגד הפועלים, תהיה האפוטרופסות הזאת עד מהרה שנואה ולבלתי־נשוא גם למעבידים עצמם. הבורגנות היהודית בארץ־ישראל תימצא באותו מצב דו־משמעי, מצב מפוקפק של בין־המצָרים, אשר בו היא נתונה בגולה. אולם הביורוקראטיה התורכית ישרת־הקו, אשר תיחלץ למלחמה בפרוליטאריון היהודי, תפנה בקרב־הימים גם כנגד האוכלוסיה היהודית כולה. ככל שתתרחב העליה היהודית לארץ־ישראל, וככל שחוגים נרחבים יותר מן האוכלוסיה הפלחית ייכּללו בתחום ההשפעה התרבותית והכלכלית היהודית – כן ייוודע ערך חשוב יותר למאבקו של הפרוליטאריון היהודי בברית עם שאר יסודות מדוכאים בארץ נגד הממשלה התורכית.

הפרוליטאריון של ארץ־ישראל לא יישאר בודד במאבק זה ולא יהא נעזב לנפשו. לעזרתו יבואו אוכלוסי היהודים שבגולה, אשר משום צורך ההגירה שלהם יהא זה עניינם החיוני, כי החיים בארץ־ישראל יהיו חפשים ושקטים ככל האפשר. את העזרה המרובה והנאמנה ביותר לפרוליטאריון הארץ־ישראלי יביאו הפועלים היהודים שבגולה, המאורגנים מסביב לדגל פועלי־ציון. ומפלגת פועלי־ציון תהיה באותה שעה המפלגה רבת־ההשפעה, המפלגה המהפכנית־המתקדמת היחידה בקרב הפרוליטאריון היהודי, הן בארץ־ישראל והן בגולה. תמיכה מוסרית תבוא גם מאת הפרוליטאריון הבינלאומי, וביחוד מאחר שהסוציאל־דימוקראטיה היהודית (פועלי־ציון) תקבל בלי קושי מיוחד את האפשרות להשתתף בקונגרס הסוציאליסטי הבינלאומי ולהשפיע עליו: ראשית, כהסתדרות לאומית מיוחדת, ושנית, כמפלגה סוציאליסטית בארץ חדשה (ארץ־ישראל)¹⁴³. ככל שצורות החיים בגולה תהיינה דימוקראטיות יותר, ככל שזכויות האומה היהודית בתוכה תהיינה מלאות יותר, כן יזכה מעמד־הפועלים הארץ־ישראלי הלוחם לתמיכה ממשית יותר מאת אחיו ובני־עמו שבגולה.

אולם הכוח הגדול ביותר, אשר עליו יישען הפרוליטאריון של ארץ־ישראל במלחמתו נגד הממשלה התורכית הוא – העניין הבינלאומי הכפול: ראשית, בפתרון ראדיקאלי של השאלה היהודית בכלל, ושנית – בהסדרת החיים המדיניים של ארץ־ישראל. על העניין הראשון אנו יודעים כבר למדי. אולם המעצמות הפועלות בשוק העולמי מעוניינות עוד יותר בקיום הסדר והשלום במזרח הקרוב, ובפרט בארץ־ישראל; ואולי בארץ־ישראל עוד יותר מאשר בכל מקום אחר. בעקבות התערבותם של השלטונות התורכיים במאבק שבין העבודה לבין הקאפיטאל בארץ־ישראל, בעקבות הנגישות מצד הממשלה התורכית כלפי הפרוליטאריון היהודי וכלפי האוכלוסיה היהודית כולה, תבוא בהכרח גם התערבות בינלאומית לשם הסדרת העניינים בארץ־ישראל. התערבות בינלאומית זו תיעשה נמרצת ותקיפה יותר בה במידה שתגבר, מצד אחד, התעניינותם של עמי התרבות בפתרון שאלת־היהודים בכלל, וככל שתחריף, מצד שני, המהפכה בארץ־ישראל¹⁴⁴.

בזמן הראשון תהא התערבות המעצמות בענייניה הפנימיים של ארץ־ישראל לא־נוחה לפרוליטאריון היהודי: המהפכה בארץ־ישראל תתקדם בדגל הסוציאל דימוקראטיה, ואילו בראש המדינות אשר תשתתפנה בהתערבות זו עומדות ממשלות בורגניות.

אולם החיכוכים הבלתי־פוסקים וההתנגשויות בארץ־ישראל יאלצו במשך הזמן את ממשלות־אירופה הבורגניות לעלות על דרך של ריפורמות דימוקראטיות בארץ־ישראל. מלחמתו המעמדית של הפרוליטאריון היהודי, המכוּונת תחילה נגד הקאפיטאל היהודי, ואחרי־כן נגד הממשלה התורכית, תפנה לבסוף, בעקיפין, נגד הבורגנות העולמית, – ובסופו של דבר, כדי להבטיח את השקט בארץ־ישראל, תעשה זו ויתורים לדרישות הלאומיות והמדיניות של הפרוליטאריון היהודי.

בכל התהליכים האלה תיטול גם הבורגנות היהודית חלק מתאים, בהיות גם היא מעוניינת בנצחון הסופי של הדרישות הלאומיות של הפרוליטאריון, בשיחרורה של ארץ־ישראל מעול השיעבוד התורכי; אולם כמו תמיד תנהג בזה בהססנות המיוחדת לה, תחשוש תמיד מפני צעדים שיש בהם משום סכנה, תעזוב את הפרוליטאריון לבדו בשעות־משבר, ותשאף תמיד להטות לתועלתה היא את כל פירות המאבק והקרבנות של מעמד־הפועלים.

כתוצאה מכל אלה, בזכות המלחמה המעמדית של הפרוליטאריון היהודי, ועל־ידי ההתערבות הבינלאומית שתבוא בעקב המלחמה הזאת, תזכה ארץ־ישראל לאבטונומיה מדינית.

ההכרח ההיסטורי מוליך בתוקף להגשמת האבטונומיה המדינית־הטאֶריטוריאלית לעם היהודי בדרך המלחמה המעמדית של הפרוליטאריון היהודי.

 

ט    🔗

משעה שהציונות הפרוליטארית אחזה בנקודת־ההשקפה של עליית־יהודים סטיכית המתרכזת בארץ־ישראל, נפרדה ללא שוב מן המושגים האוטופיים הקודמים בדבר הגשמת האבטונומיה הטאֶריטוריאלית.

ראשית כל נתעלתה הארץ־ישראליות מעל לאותן ההערכות שנוקטים האוטופיסטיים בדיינם על ארץ־ישראל. מבחינים בדרך כלל בין ארץ־ישראליות עקרונית ומעשית¹⁴⁵. אין אנו אומרים שאנו רוצים בארץ־ישראל – משום שהיא יקרה לנו בגלל זכרונות היסטוריים, או משום שהיא נוחה להתיישבות. לכמה מאתנו אפשר שתהא קדושה, כמולדת העתיקה; לאחרים אפשר שתיראה נוחה, משום שהנסיעה לארץ־ישראל עולה בזול יותר מאשר לארגאֶנטינה או לאוגאנדה. אלה יכולים למצוא, שהאידיאולוגיה של תנועת־שיחרור לאומית כוללת ממילא בתוכה את האהבה לארץ־ישראל; אחרים יכולים להניח, שהחשבון המעשי בלבד הוא המשמש קו לציונות. כל חילוקי־הדעות הללו אינם נוגעים בפרוגנוזה ובהכרח ההיסטורי – בצד זה, שהוא לבדו מעניין אותנו, כשהמדובר הוא בפרוגראמה של מפלגה פוליטית.

הארץ־ישראליות שלנו אינה עקרונית, משום שאינה קשורה כלל במסורות העבר. הארץ־ישראליות שלנו אינה מעשית, משום שבפרוגנוזה שלנו אין טאֶריטוריה בכלל, כל עוד אין בה ארץ־ישראל. הארץ־ישראליים המעשיים דנים בצורה זו: טאֶריטוריה בכלל – ארץ־ישראל היא הטאֶריטוריה האפשרית, הטובה ביותר – אמור מכאן: ארץ־ישראל. ואילו אנו דנים כך: תהליכי ההגירה בדינאמיקה היהודית – ארץ־ישראל כמרכז העתיד לעליה הסטיכית – הווה אומר, אבטונומיה טאֶריטוריאלית בארץ־ישראל. הארץ־ישראלים המעשיים אומרים שהם טאֶריטוריאליסטים עקרוניים וארץ־ישראליים למעשה. ואילו אצלנו אין הטאֶריטוריאליזם העקרוני נפרד מן המעשי, משום שהעליה המרוכזת של היהודים תפנה לא לטאֶריטוריה בכלל, כי אם בפירוש לארץ־ישראל. אין אנו אומרים, שארץ־ישראל היא הטאֶריטוריה הטובה ביותר, או שהיא – הטאֶריטוריה היחידה: אנו מציינים שארץ־ישראל היא־היא הטאֶריטוריה אשר בה עתידה להיכבש האבטונומיה הטאֶריטוריאלית. הארץ־ישראליות שלנו אינה עקרונית, ואינה מעשית, כי אם פרוגנוסטית.

על־ידי כך חיסלנו עניין “חיפוש ובחירה של טאֶריטוריה”, כביכול. הנחנו עניין זה לתהליכים הסטיכיים של הנדידה היהודית. המשימה אשר לפנינו היא לא בהמצאת טאֶריטוריה, כי אם בהשגת אבטונומיה מדינית טאֶריטוריאלית בארץ־ישראל. ואולם אין אנו גורסים גם כדרך אי־אלה ס.־ס.אים בעלי דעה מפוכחת ביותר, האומרים כי עלינו לשבת ולהמתין ולראות, לאן תפנה ההגירה הסטיכית של היהודים, ורק אז נהיה רשאים לדבר על הטאֶריטוריה הקונקראֶטית. אדרבא, אנו אומרים: כל עוד לא ידוע לנו, היכן בפירוש תתרכז ההגירה הסטיכית, אין אנו יודעים אם היא תתרכז בכלל באיזה מקום שהוא¹⁴⁶; עד אז אנו רק מכירים כי רצוי הריכוז במקום אחד, כי יש הכרח סוביאֶקטיבי בכך, אולם עדיין אין לפנינו הכרח היסטורי. את הטאֶריטוריאליזם המופשט אנו רואים כאוטופיזם, המעלה, באורח בלתי־חוקי, את הרצוי בלבד, ובמקרה הטוב ביותר אין לפנינו אלא אֶכספּאֶרימאֶנטים והצעות, ולא פרוגראמות. ההכרח ההיסטורי לעולם אינו מופשט; הוא קונקראֶטי תמיד.

רק לאחר שכבר ישנה הטאֶריטוריה יש מקום לדבר על המשימות המדיניות בטאֶריטוריה זו. ראשית־כל באה הטאֶריטוריה וההגירה המרוכזת, ורק אחרי־כן תבוא האבטונומיה הטאֶריטוריאלית, כתוצאת מלחמת המעמדות בטאֶריטוריה. ואילו אצל האופטימיסטים הדברים הם הפוכים: גורסים הם ערובות משפטיות מלאות תחילה, ואחרי־כן התיישבות ועליה סטיכית, תחילה הנייר, ואחרי־כן המציאות, תחילה האבטונומיה הטאֶריטוריאלית ואחרי־כן הטאֶריטוריה. הס.־ס.אים התחילו בזמן האחרון לנהוג יחס בקורתי יותר לסעיף זה; ואולם הסיימאים מוסיפים להיאחז בעקשנות באמונות־השוא המסורתיות של “הצ’ארטיזם”.

כמו־כן אנו רואים את המשא־ומתן הדיפלומאטי כעניין שני במעלה, בעוד שאצל הס.־ס.אים והסיימאים הרי זה משמש כקודם עמוד־התווך של ההגשמה. לפי מושגיהם יוצא, שגם אם חלקה של הדיפלומאטיה בהגשמה הוא קטן ביותר, אף על־פי כן, בלי הדיפלומאטיה אי־אפשר “לקבל טאֶריטוריה”. אם לא “יתנו” לנו טאֶריטוריה, היא גם לא תהיה; וכדי ש"יתנו" אותה יש “להשתדל” עליה. כל זה מעוטר זר מפואר של מליצות על “המאבק לשם האבטונומיה הטאֶריטוריאלית”, על “הפרוליטאריון”, על ההירואיזם ועל האידיאל ושאר דברים טובים כיוצא באלו; אכן, למעשה, המדובר הוא על כך ש"יתנו" לנו טאֶריטוריה. ואילו אנו מסלקים את העקרון של “do ut des”¹⁴⁷ במקום שמתחוללת מהפכה. הטאֶריטוריאליזם הוא – מהפכה דימוקראטית בחיי היהודים. בתקופה של ניצול והתחרות נעשות מהפכות לא על פי חשבונות ולא על־ידי דיפלומאטיה, כי אם על־ידי מאבק־כוחות. לדיפלומאטיה יש ערך רק במקום שהכול ניתן להיעשות גם בלעדיה. במקרים כאלה אין הדיפלומאטיה אלא מקילה את המהלך האיתן של המאורעות.

התהליכים הסטיכיים של הדינאמיקה היהודית מתחוללים באופן, שאנו נקח את ארץ־ישראל בכוח, שנכבוש בתוכה אבטונומיה טאֶריטוריאלית לעם היהודי. כאן תהא מעורבת בודאי גם הדיפלומאטיה: אולם הכול, מההתחלה ועד הסוף, יכול להתרחש גם בלעדי הדיפלומאטיה.

מלבד זה הרי הדיפלומאטיה, שאולי נעסוק בה לעת הגשמת האבטונומיה הטאֶריטוריאלית, תחום עניינה יהא רק – האינטאֶראֶס הבינלאומי. ההשערה בדבר הצ’ארטאֶר שאפשר, כביכול, לקבלו מאת אחת ממעצמות־התרבות, היא בניגוד לאותו עקרון־היסוד של התיאוריה הטאֶריטוריאליסטית, האומר, כי אחד הכוחות החיצוניים החשובים ביותר המוליכים לקראת הגשמת הטאֶריטוריאליזם הרי הוא האינטאֶראֶס הבינלאומי בפתרון ראדיקאלי לשאלה היהודית. אינטאֶראֶס זה נובע מן הנזק הנגרם על־ידי גילויי השאלה היהודית לכל העמים אשר מסביב ולכל המעמדות של העמים האלה; בעוד שקבלת “צ’אַרטאֶר” על־ידי מגע־ומשא דיפלומאטי, מאת אחת המעצמות, אפשרית רק על יסוד זה, שהתיישבות היהודים, יהא בה כדי להועיל לבורגנות הגדולה של עם אחד (האנגלי, למשל), הרי שה"צ’אַרטאֶר" מוחה את הסימנים האחרונים של הכרח היסטורי ושל עקיבות הגיונית מכל הבנין העיוני, ומכניס בו יסוד של מקריות טהורה. הטאֶריטוריאליזם המופשט מיוסד על ניתוח המציאות היהודית, ואילו קבלת הטאֶריטוריה הקונקראֶטית נעשית עניין של קומבינאציות שרירותיות. האוּטוֹפּיזם נהפך להרפתקנות. הס.־ס.אים מתלבטים בהרפתקנות זו, ואילו הסיימאים מעלים אותה למדרגה של פאר־היצירה, וטוענים כי “הצ’ארטאֶר” הוא הירושה היחידה בעלת־הערך שהנחילה לנו הציונות המדינית.

בצורה עלובה עוד יותר נגלית הרפתקנות זו, כשמדובר בקבלת טאֶריטוריה מיד. כך הן תקוותיהם של הטאֶריטוריאליסטים הבורגנים, המשליכים יהבם על ההרפתקאות הדיפלומאטיות של זאנגוויל ושות'. נציגי הבורגנות הזעירה היהודית, שנפשם נמקה מעול־השיעבוד הלאומי הקשה מנשוא, וביחוד מן האימה התהומית של הפוגרומים, מבקשים להם נחמה בחלומות על צ’ארטאֶר, על הדיפלומאטיה הגואלת. לעתים קרובות הם טוענים נגד התביעה לעבודה מעשית דחופה בארץ־ישראל טענות הנוגעות אל הלב בתמימותן: “ומה, אם אחת ממעצמות־התרבות תתן לנו בינתיים טאֶריטוריה?” התשובה הטובה ביותר לשאלה זו אף היא בדרך שאלה: “ומי הוא שיתן לנו טאֶריטוריה זו – מיניסטר או פּארלאמאֶנט, דיפלומאטים או עם?”

אלה שמעלים את השאלה הראשונה מסיחים דעתם מן הדימוקראטיזציה של החברה בימינו. אם צ’אֶמבּאֶרלאֶן “יתן” לנו את אוגאנדה – הרי אין זו אלא אשליה, כיוון שבשאלה כזו יש לשאול את פי העם¹⁴⁸.

וכאן יש להביא בחשבון שלוש עובדות. ראשית, אי־אפשר לנהל משא־ומתן בסוד עם עַם שלם, ולדיפלומאטיה אין, איפוא, מקום כאן. שנית, עד שהעם יגיע לכלל הכרה, שהעסק המוצע לפניו הוא כדאי לו, דרושה תקופה ממושכת של הסברה נמרצת ותעמולה בעתונות, באסיפות־עם – בקרב העם בכלל. פירושו של דבר, לעורר את תשומת־לבם של כל העמים המעוניינים שבעולם – והרי זה גורם, שההשתתפות הבינלאומית בפתרון־השאלה היא בלתי נמנעת. שלישית, עם הדיון בשאלה על־ידי כל העם יתגלו גם הבדלי אינטאֶראֶסים וניגודיהם; הדיפאֶראֶנציאציה המצויה בחברה התרבותית תבוא לידי ביטוי גם בהשקפות השונות על השאלה היהודית. היהודים, ודאי שהם מעוניינים יותר מן האנגלים בפתרון טאֶריטוריאלי לשאלה היהודית; ואף על פי כן, ולמרות כל הלקח המחריד של החיים וההיסטוריה, עדיין לא כל הפרוליטאריון היהודי, לא כולו, בשום פנים, מסכים לפתרון זה. מה שחבריי יט"א או הס.ס.אים מכירים בנחיצות טאֶריטוריה לעם היהודי, אין זה אומר עדיין כי גם האנגלים כולם יסכימו לכך. בטרם יחליטו האנגלים, אם אפשר לוותר ליהודים על אחת מאחוזותיהם הקולוניאליות, יצטרכו הם להעלות את השאלה היהודית בכלל. כמו בכל שאלה, כן גם בשאלה היהודית, ייחלקו האנגלים למפלגות: יהיו אנטישמיים – מתנגדים לכל פתרון רצוי, יהיו פאטריוטים טהורים – מתנגדים לוויתור על חלק מאחוזותיהם למי שהוא; יהיו מתבוללים, אבטונומיסטים, חובבי־ציון, אוגאנדאים, קאנאדאים וכד'. ומי יודע לאיזו מן המפלגות יהיה הנצחון? מכל מקום, אפילו נניח, כי היו “נותנים” לנו טאֶריטוריה, עדיין רחוק הדבר מאוד מאבטונומיה טאֶריטוריאלית. כללו של דבר, ההזייה שב"צ’ארטיזם" צפונה בכך, שמשדה־ראייתו נעלמת הדימוקראטיזציה והדיפאֶראֶנציאציה של החברה. מבחינה זו לא הרחיקו הסיימאים בתפיסתם המדינית יותר מחכמי־פוליטיקה רגילים ביותר שבבית־המדרש.

תפיסתנו את הגשמת האבטונומיה הטאֶריטוריאלית כוללת לא סתם התעניינות של העמים אשר מסביב; מתוך הניתוח שלנו נובע, שעמי־התרבות יהיו נאלצים לפתור באורח דימוקראטי וראדיקאלי את השאלה היהודית בארץ־ישראל. גורם זה של הכרח – הוא היחיד, שמדיניות ריאלית יכולה להתבסס עליו.

ואילו הצ’רטאֶראים מבססים אותה על התועלת והחשבון, בהסיחם דעתם מן המהות המהפכנית של הטאֶריטוריאליזם. תחילה צריכה השאלה היהודית לעלות ולהחריף באיזו טאֶריטוריה, ורק אחרי־כן תהיינה המעצמות נאלצות ליישב אותה שם במגמה דימוקראטית.

הצ’ארטיזם הוא אוּטוֹפי גם מטעם זה, שהוא מניח אפשרות של צורת פתרון לשאלה היהודית, שמתרחש כביכול בשלווה ונחת מבחינה סוציאלית וללא יסורים. מניחים כי יהא צורך להתגבר על קשיי־האקלים, על מצוקות ומתלאות, להילחם בחיות טרף, בחרקים ארסיים, אולי גם בפראים, אולם המאבק הסוציאלי, מלחמת־מעמדות ואומות, שאינה פוסקת עד להתגשמותה השלמה של האבטונומיה הטאֶריטוריאלית, נעדרת במושגיהם של האוּטוֹפּיסטים; “הצ’ארטאֶר” הוא אחת הצורות האלה של תהליך אוטופּי ללא יסורים; הסיים הוא צורה אחרת של אותה דרך אוטופית ללא־יסורים, נסיון אחר להגשים את האבטונומיה הטאֶריטוריאלית בדרך שלווה ושלום. גם אצל הס.ס.אים, גם אצל הסיימאים אנו מוצאים, כי המלחמה המעמדית, כדרך אל הטאֶריטוריאליזם – מסתיימת על סיפון האניה. המעמדות, לאחר שירדו מן האניה, יילחמו אולי זה עם זה בטאֶריטוריה, אולם מלחמה זו תהיה דבר בפני עצמו, הטאֶריטוריאליזם יתגשם מחוצה לה – על־ידי משא־ומתן דיפלומאטי. אצל הס.־ס.אים – תעסוק יט"א בדיפלומאטיה, אצל הסיימאים – יעסקו בכך הסיימים היהודיים. אולם הדיפלומאטיה בפירוש, ולא המלחמה המעמדית, משמשת אצל אלה ואלה דרך אל הטאֶריטוריאליזם.

אכן, הסיימיזם הוא טיפוס מיוחד במינו כל־כך באוטופיה הציונית, שמן הראוי להתעכב יותר עליו, ולהאירו מנקודת ההשקפה של התהליך הסטיכי, שהגענו אליה.

ראשית, הסיימאים הנשענים בביסוסם רק על הכוחות הפנימיים האצורים בעם היהודי, מסיחים דעתם לגמרי מן הכוחות החיצוניים. הם מדברים על “תחיית” היהודים, על התפתחות כוחות־הייצור של העם היהודי – וכן על גידול המרחק הסוציאלי בין יהודים ללא־יהודים, שאף הוא מובא בחשבון אצל הסיימאים רק מן הצד הפנימי, כגורם מעורר, המניע את היהודים עצמם לשיחרור. מה שהכוחות החיצוניים עלולים להתגבש גם לא לטובת הטאֶריטוריאליזם; שהיהודים עלולים גם לא לקבל טאֶריטוריה, אשר בה תובטח להם התפתחות נורמאלית של המיבנה המעמדי; שגם בטאֶריטוריה עלולים היהודים להתנסות בכל חומרות ההתחרות הלאומית ו"הניצול הלאומי", וכי בכל טאֶריטוריה עלולה אולי הגירת עמים אחרים לתוכה להיות למכשול ליהודים – כל הספיקות האלה הכרוכים בכוחות החיצוניים, כאילו אינם קיימים בעיני הסיימאים. לעיל ראינו כי אף על שאלת התנאים־המוקדמים החיצוניים הדרושים להשגת הסיים עצמו מעדיפים הסיימאים לעבור בשתיקה. אך כיוון שאי־אפשר לא להתחשב לגמרי בכוחות־חיצוניים, מכניסים אותם הסיימאים בדרך הברחה, ורק במידה שהללו מורגשים בפועל ממש. כל עוד המדובר הוא בעתיד הרחוק, אפשר להתעלם מכוחות־החוץ, כי ככל שאתה ממעט לחשוב עליהם, כן נוח יותר להתמכר להזיות נעימות, כן אפשר לסלסל במליצה מפוארת יותר. והסיימאים מביאים בחשבון את כוחות־החוץ רק במידה שהללו משפיעים בשעה זו. על כן אנו מוצאים אצל הסיימאים את מרוּת השעה על ההיסטוריה, את מרות ההווה על העתיד; מטעם זה, אמנם, הם מומאֶנטאליסטים ואוֹפוֹרטוניסטים.

ואילו אנו עומדים על בסיס של תהליך סטיכי המתפתח בהדרגה; ובבואנו לנתח אותו, אנו נותנים דעתנו על כל הכוחות הפועלים בו, הפנימיים והחיצוניים גם יחד. עם זה אנו פטורים לגמרי מן ההכרח “לתפוס את הרגע” ולחרוד מפני תוצאות מקריות של צעד זה או אחר. כך, למשל, בקרב הארץ־ישראליים הבורגניים, שאין פּאֶרספּאֶקטיבה היסטורית לנגד עיניהם, נפוץ מאוד הרעיון של הסתננות לארץ־ישראל, והם מלאים פחד מפני איסור־הכניסה מטעם הסולטאן. אופייניים בשבילם דרכי־הסתר להגשמת הציונות, דרכים שאין הסולטאן צריך לדעת עליהם: אם יוודע לו – העניין אבוד. מובן מאליו, כי מאחר שאנו מכירים באי־נמנעות התהליך הסטיכי של עליית יהודים מרוכזת לארץ־ישראל, ומאחר, שמצד שני, יחול התהליך המתמיד של דימוקרטיזציה בארצות־הגולה ויפתח לפנינו, בלי ספק, את השערים לכניסה חפשית לארץ־ישראל, בלי שים לב, אם דעת הסולטאן נוחה מזה – הרי לא תשוער כלל אצלנו התרוצצות שכזו. אילו יכולנו להניח לרגע אחד, כי התגשמות הציונות תלויה בסולטאנים, והיה פירושו של דבר, כי שקענו ביוון ההרפתקנות.

שנית, אצל הסיימאים תופס הטאֶריטוריאליזם מקום נכבד, אך עם זה הוא ממלא תפקיד תמים ביותר של אידיאל היסטורי רחוק, אשר כיום אפשר רק לשוחח עליו. הטאֶריטוריאליזם, לפי זה, קשור רק מבחינה היסטורית בהווה היהודי, אבל למעשה אין כל קשר ביניהם. עלינו לעבוד רק כאן, והטאֶריטוריאליזם יבוא מאליו. כפרס חינם. בעוד שאנו, כיוון שעמדנו על נקודת־השקפה של תהליך סטיכי המתחולל לבלי־הרף, המתחיל כבר כיום או יתחיל בקרוב להעתיק את חיינו לשם, אל הטאֶריטוריה, – הרי הטאֶריטוריאליזם בשבילנו אינו אידיאל היסטורי בלבד, אלא צורך חי, יום־יומי, דוחק. בכלל אין הפרוליטאריון מודה באידיאלים היסטוריים כאלה, שאינם קשורים במישרין בצרכיו. הסוציאליזם מתגשם בכל עת ובכל שעה, בכל צעד חדש של הרכז אמצעי־הייצור. וכן גם הציונות.

הפרוגנוזה שלנו אומרת, כי עוד היום או מחר וההמונים הרחבים הרחבים של היהודים, המהגרים הללו, הן מהגרים בכוח, המתכוננים לדרך, והן אלה הנמצאים כבר בתנועה, עוד היום או מחר יתעורר אצלם צורך דחוף בכניסה חפשית לארץ־ישראל ובהסדרת צורות החיים בארץ־ישראל, ואחרי־כן גם בדימוקראטיזציה של צורות־חיים אלה. והפרוליטאריון היהודי, המרגיש מיום ליום יותר ויותר בליקוי הבסיס האסטרטגי שלו ובהכרח להעתיקו למקום אחר, יראה בצורות־החיים בארץ־ישראל לא עניין מופשט, אלא עניין דחוף, בוער. התעניינות חיה, יום־יומית זו של המוני־היהודים תהא בולטת ביותר, ככל שירבו הקשיים והמעצורים על דרך כניסתם של יהודים לארצות הקליטה הקודמות. אנו חוזרים ואומרים, בשבילנו אין הציונות אידיאל היסטורי בלבד, אלא צורך דחוף יום־יומי להמונים הרחבים של העם היהודי.

אולם צורך זה יקיף לא בבת אחת, כי אם בהדרגה, את ההמונים הרחבים, ורק בהדרגה ייהפך אצלם לאינסטינקט בלתי־אמצעי. על יסוד זה מוחים הסיימאים כנגד העבודה הטאֶריטוריאליסטית בהווה. טוענים הם, כי מאחר שהטאֶריטוריאליזם הנהו בעיית העם היהודי כולו, הרי גם לפתור אותה יוכל רק העם היהודי כולו, על־ידי מוסדותיו המייצגים הכלל־לאומיים (הסיים). זהו אחד הנימוקים, שלפיהם מעמידים הסיימאים את הסיים שלהם לעומת הקונגרס, שלפי דעתם אינו רשאי לעסוק בטאֶריטוריאליזם, מכיוון שאין הוא מוסד המדבר בשם העם כולו ואין לו כוח־כפייה לגבי העם היהודי כולו. נניח לרגע, שהסיים הוא מוסד יהודי של כל העם; נניח, כי הסיים של יהודי רוסיה יש לו כוח כפיה גם לגבי יהודי רוסיה וגם כלפי יהודי גרמניה וצרפת ואמריקה – כללו של דבר, כלפי העם כולו. אבל כלום רק מוסדות העם כולו זכאים לפתור בעיות של העם כולו? אך הרי זה אומר – כי שום מפלגה אינה זכאית לדבר ולפעול, כל עוד אינה מקפת את כל הקיבוץ ההוא, שעל האינטאֶראֶסים שלו היא מגינה. אם ננקוט דרך הגיון סיימאי, אך גם עקיב, הרי נצטרך לשלול מאת המוסדות הסוציאל־דימוקראטיים את הזכות לפעול, כי הלא יש כאן מקום לטעון, כי הסוציאליזם והדימוקראטיזציה של החברה הם עניינו של הפרוליטאריון כולו, ואילו הצ. ק.¹⁴⁹ אינו מוסד של הפרוליטאריון כולו. לאו, דווקא משום שהתהליך הסטיכי מביא בהדרגה חוגים רחבים יותר ויותר של הפרוליטאריון אל הסוציאליזם, ומגמתו לגרוף את המעמד כולו, זכאית הסוציאל־דימוקראטיה לדבר בשם הפרוליטאריון כולו, ולהשפיע על גורלו באמצעות מוסדותיה החפשיים. והוא הדין גם בענייננו: כיוון שהתהליכים הסטיכיים של העליה המרוכזת לארץ־ישראל הולכים ומקיפים חוגים נרחבים יותר ויותר של העם היהודי, רשאים המוסדות הציוניים החפשיים לדבר בשם העם היהודי כולו ולהשפיע על גורלו.

במידה שהדבר הוא בגדר האפשר בכלל, תחמנו תחומים בין התהליכים הסטיכיים ובין הסדרתם המוּדעת, והתווינו משימה ריאליסטית ביותר לכל תנועה טאֶריטוריאליסטית.

את משימת הטאֶריטוריאליזם, כתנועה ציבורית מאורגנת, נוהגים בדרך כלל לראות – בצירוף מתאים של כל אותם היסודות שמהם יתהווה הישוב האבטונומי היהודי, או אפילו ביצירת היסודות האלה; לפי הדעה־הקדומה המקובלת על הכול צריכים המוסדות הטאֶריטוריאליסטיים גם למצוא את הטאֶריטוריה, גם להשיג ערובות משפטיות בלתי־מוגבלות כמעט, וגם להקים רשת שלמה של מושבות על פני הטאֶריטוריה. כאן מייחסים כמעט הכול לפעולה־מדעת, ואילו לתהליך הסטיכי – כמעט ולא כלום; וביתר דיוק – התהליך הסטיכי בא רק להוליד את הצורך הסובּיאֶקטיבי ולהחריפו, בעוד שיצירת האפשרות האוביאֶקטיבית מוטלת כולה על המפלגה, על התנועה המאורגנת. לא קשה לראות כי מטילים עליה משימה כבירה ביותר, שבפירוש אינה לפי כוחותיה.

דובר על־כך מכבר, והועלתה בתוקף השאלה, איך להגשים את המשימה הכבירה הזאת, איך לצבור את הכוחות העצומים הדרושים להגשמתה? השאלה אינה נכונה, כי לא נכונות ההנחות־המוקדמות שלה, כי עצם אופן־הצגת השאלה הוא אוטופּיסטי. לפי שהסיימאים לא ראו את הטעות שבהנחות־המוקדמות, עיינו בשאלה בכובד־ראש, והסיקו מן ההנחות־המוקדמות הללו את כל התוצאות, והתחילו להאמין במוצא שמצאו. המשימה היא כבירה – הרי שדרושים כוחות כבירים. הקונגרס וההסתדרות הציונית הם כוחות פעוטים מדי – על־כן, הלאה הקונגרס וההסתדרות הציונית! אם היהודים “מתנוונים”, הרי מן הנמנע למצוא את הכוחות ההכרחיים – וכיוון שכך, יש להוכיח, ויהי מה, כי היהודים “קמים לתחיה”. תחי התחיה! להגשים מפעלים כבירים יכולים רק מוסדות פוליטיים אשר בידם כוח־כפיה – יחי הסיים! אכן, הכול פשוט ובהיר ומוטעה מראשו ועד סופו. לעיל כבר ראינו כי “הסיים” לא פתר את הבעיה, כי מתוך הנחות־מוקדמות בלתי־נכונות אי־אפשר בכלל להגיע לבעיה שניתנת לפתרון.

יצירת כל יסודות הטאֶריטוריאליזם עד להתיישבות ולהקמת ישוב אבטונומי מבחינה כלכלית, ועד בכלל, היא פעלו של התהליך הסטיכי של העליה המתרכזת. תפקיד התנועה המאורגנת – רק להסדיר את התהליך הזה, ותפקיד זה אינו כביר כל־כך, אינו קשה כל־כך. בדרך כלל סבורים, כי לשם הגשמת האבטונומיה הטאֶריטוריאלית דרוש כסף רב; ואילו אנו אומרים, כי דרוש מאבק מדיני רב. בדרך כלל סבורים כי יהא צורך ליצור הרבה; ואילו אנו אומרים כי יהא צורך לשחרר הרבה; בדרך כלל מכירים בנחיצות של מוסדות ואמצעים טכניים כבירים (שעליהם נחשב גם הסיים) ואילו אנו מדגישים את הכרחיותן של דרכים היסטוריות רחבות. במקום שעין האוטופיסטים קצרה מראוֹת דבר, אנו רואים את עיקר המשימה – היינו בהסדרה. במקום שהאוטופיסטים מוצאים את הקשיים הגדולים ביותר – ביצירת היסודות של חברת־העתיד היהודית – אין אנו רואים כלום, כל משימה, כיוון שדבר זה נעשה בלעדינו.

היזמה הציבורית החפשית היא היודעת תמיד להסדיר תהליכים היסטוריים. הסיימאים, שהביאו את האוטופיזם הטאֶריטוריאליסטי עד לסופו ההגיוני, מתעלמים לגמרי מן התפקיד שממלאה היזמה הציבורית החפשית. כפיה – זוהי אבן־החכמים אשר עמם. במקום שאין מיניסטרים ומשטרה, לא יוכל להיעשות דבר – כך היא סיסמתם של הסיימאים. חגור־החרב ובית הסוהר – זוהי ערובתם האחרונה; שוכחים הסיימאים כי במקום שאין קשרי־אינטאֶראֶסים חמריים, לא יצליח שום כוח־כפיה לעשות כל דבר־של־קיימא, כל דבר בעל ערך היסטורי; ואילו במקום שיש עניין חמרי אפשר להתקיים גם בלי פרוטוקולים של משטרה ובלי ערכאות. ודאי יש תועלת בסמכות רשמית לאיגוד, היא מעניקה לו יתר ליכוד, אבל אין זו עיקר, ואפשר להתקיים בלעדיה. אין היא הכרחית, אף כי היא מועילה. בכלל שאר משאלותינו אנחנו מעלים גם את עניין הליגאליזציה הבינלאומית של הציונות¹⁵⁰, סבורים אנו כי עניינם של העמים בפתרון ראדיקאלי של השאלה היהודית יביא, במוקדם או במאוחר, לידי ליגאליזציה בינלאומית של הציונות. כן יודעים אנו, כי הסיימים הלאומיים של היהודים, אשר תהא בידם סמכות ממלכתית, יוכלו להביא תועלת רבה למלאכת הקונגרס. אך גם בלעדי זה תוכל היזמה הציבורית החפשית, המתגלמת במוסדות הכלל־ציוניים החפשיים, לעשות כל אשר עליה לעשות במגמת הסדרת העליה הסטיכית. כיוון שהקונגרס אינו חייב ליצור אלא רק להסדיר, הרי הוא נמצא פטור לגמרי מהתקפות בנוסח “ווֹזרוז’דאֶניאֶ” (הסיימאים).

כן נעיר, שמנקודת־ההשקפה שהגענו אליה, מתבטא תפקיד המוסדות הטאֶריטוריאליסטיים במישרין בהסדרת העליה, המתרכזת באורח סטיכי, – רק בעקיפין תוסדר מתוך כך גם ההגירה בכללה. הס.־ס.אים התחילו לדבר בזמן האחרון על הסדרת ההגירה. בכל אופן יש כאן מחשבת־בוסר: יש להבחין בקפידה בין הסדרת ההגירה בכלל לבין הכוונתה לארץ מסויימת. אפשר להסדיר את ההגירה גם לפי שיטת יק"א – על־ידי פיזורה ככל האפשר. ואולם בניגוד לכך סבורים הס.־ס.אים כי יש לרכז את ההגירה. ולשם כך יש לדעת, היכן לרכז אותה. אם אין בדעתנו להיכנס במעשי־אֶכספאֶרימאֶנטים מלאכותיים ונועזים, הרי עלינו לראות מראש את כיוון ההגירה המתרכזת באורח סטיכי, והתפקיד מסתכם בהסדרת העליה הסטיכית הזאת. כאשר נקל את תנאי הכניסה וההתיישבות (בארץ־ישראל) ליהודים, לא נצטרך לכוון לשם את המהגרים: הם יפנו לשם בעצמם.

עכשיו עלינו לעשות עוד צעד אחד – צעד אחרון – בשביל לברר לנו את השתתפותנו אנו בדינאמיקה היהודית. התפקיד הכללי של התנועה הטאֶריטוריאליסטית הוא – להסדיר את התהליכים הסטיכיים (בעיקר תהליכי העליה), שכתוצאה מהם מתגשמת האבטונומיה הטאֶריטוריאלית. אולם התנועה הטאֶריטוריאליסטית לא אחת היא; בעצם, שתי תנועות הן: הציונות הבורגנית והציונית הפרוליטארית. מהו תפקיד כל אחת מהן בתהליכים הסטיכיים של הדינאמיקה היהודית?

מהי בכלל השתתפותה של הבורגנות, ומה חלקו של הפרוליטאריון בהכוונת כל מיני תהליכים סטיכיים? המדובר הוא, כמובן, בתהליכים המתרחשים בחברה הקאפיטאליסטית.

התפתחות כוחות־הייצור וצבירתם, יצירת צירופים חדשים של יסודות חמריים, קאפיטאליזציה של החברה – אלה הם גורמים יוצרים באֶבוֹלוּציה של זמננו. יצירת תנאים חפשיים להתפתחות כוחות־הייצור, הדימוקראטיזציה של החברה – אלה הם גורמים משחררים באֶבולוציה של זמננו. אלה ואלה סטיכיים במידה שווה, אולם ניתנים להכוונה.

הבורגנות מסדירה את הגורמים־היוצרים שבתהליכים הסטיכיים; הפרוליטאריון מכוון את הגורמים־המשחררים בתהליכים הסטיכיים. את הקאפיטאליזציה של החברה מכוונת הבורגנות, על הדימוקראטיזציה של החברה נלחם הפרוליטאריון.

כיוון שלמעשה אין שני סוגי הגורמים ניתנים להפרדה זה מזה, נמצא ממילא, שגם תחום פעולתה של הבורגנות אינו ניתן להיות מובדל בצורה חותכת מתחום פעולתו של הפרוליטאריון. הבורגנות מעוניינת במקצת גם בדימוקראטיזציה של החברה, והיא גם מתערבת בתהליך זה, אולם תפקידה כאן חדל־ערך, וההגמוניה¹⁵¹ היא לפרוליטאריון. אשר להתפתחות כוחות־הייצור וקאפיטאליזציה של החברה, הרי התפקיד המארגן כאן הוא לבורגנות, ואם כי עניינו של הפרוליטאריון בהתפתחות כוחות־הייצור מעמיק ועקיב יותר משל הבורגנות, הרי לא כאן שדה פעלו, ובשטח זה אין הוא מעלה שום תביעות, מאחר שלא הוא המארגן את העבודה בחברה הקאפיטאליסטית. לכשתושג הדיקטאטורה של הפרוליטאריון, יהא הוא המארגן את העבודה־החברתית; אולם עד אז אין הפרוליטאריון, כמעמד, מתערב בתחום הסדרת הגורמים היוצרים. כך, למשל, לא על הפרוליטאריון הדאגה לחפירת תעלות, לסלילת־מסילות ברזל וכיו"ב; וכאן אין הפרוליטאריון מעלה כל תביעות – כיוון שאלה הם גורמים־יוצרים באֶבולוציה של זמננו. אך בלי שיתערב באירגון הטכני של העבודה, מעלה הפרוליטאריון דרישות משחררות, כגון יום־עבודה של שמונה שעות, או תעריף מוזל במסילות־הברזל. נקח משל משטח אחר. שיטת הקולוניזציה – היא ענין זר לגמרי לפרוליטאריון במשטר הקאפיטאליסטי. כיוון שזה מתייחס על הגורמים־היוצרים, על אירגון־הייצור – עניין שהוא בידי הבורגנות; ואילו הפרוליטאריון יכול לדרוש, שיחסי הרכוש והיחסים המשפטיים יוסדרו בצורה מסויימת בהתיישבות – יכול הוא לדרוש זאת, מכיוון שזהו התחום שלו – תחום־השיחרור¹⁵².

אם נעיין במיוחד באתם התהליכים הסטיכיים, שבהם מתגשם הטאֶריטוריאליזם, הרי נבדיל גם כאן את הגורמים היוצרים והגורמים המשחררים, – ובדרך זו נעמוד על תפקידה של הבורגנות ותפקידו של הפרוליטאריון.

הגורמים היוצרים בתהליך הנדון מתבטאים בצבירת קאפיטאלים וכוחות־עבודה בארץ־ישראל, בפיתוח אוצרות־הטבע של הארץ, בהעלאת הרמה של הטכניקה ושל כוחות־הייצור בכלל. הסדרת כל הגורמים האלה היא המשימה המוטלת, בעיקר, על הציונות הבורגנית. הסדרה זו נחלקת לפי סדר הזמן: הסדרה בשעת הכניסה לארץ־ישראל, והסדרה בזמן הישיבה בה.

הסדרת העליה היהודית הסטיכית לארץ־ישראל בשעת־הכניסה גופא – פירושה, לסייע לצבירת קאפיטאלים יהודיים ופועלים יהודים בארץ ולהקל על הצבירה הזאת, להנהיג בה חסכון וראציונאליזציה. כדי שעליית־היהודים לארץ־ישראל תתקדם בצורה חפשית יותר וביתר הצלחה, הכרח הוא, שהעולים ייטיבו להכיר את הארץ ותנאי־החיים בה, באופן יסודי ככל האפשר. מכאן נובעות שתי המשימות הראשונות המוטלות על הציונות הבורגנית. ראשית: יצירת מוסדות קבע לחקר תכניתי של ארץ־ישראל, הן מבחינה גיאוגראפית ואקלימית, והן מצד חשוב עוד יותר – מבחינה כלכלית־סוציאלית ופוליטית; מטרה זו תושג בעזרת משלחות, שדות־נסיון, תחנות מאֶטאֶאורולוגיות, אוֹבסאֶרוואטֹוריות, לשכות־סטאטיסטיקה וכיו"ב. ושנית, יצירת מוסדות־קבע לאינפורמאציה, מוסדות־מודיעין להמצאת־ידיעות ליהודים על תוצאות החקירות; למטרה זו משמשות לשכות־מודיעין ספרות מיוחדת, וכיו"ב. אם הדבר יסודר ביד אמונה, יש אפשרות שהכנסת מפעלי־המודיעין יהא בה כדי לשאת בהוצאות המחקר.

הסדרת העליה הסטיכית בזמן הישיבה בארץ פירושה: להקל על העולים את אפשרות קליטתם, להקל את עול שיטת־המסים הנוהגת בארץ, לסייע לפיתוח כוחות הייצור ולהעלאת רמת הטכניקה בארץ־ישראל. למטרות אלה ישמשו: אירגון האשראי והשיווק, פדיון המסים על־ידי מוסדות פינאנסיים כלל־ציוניים, הקמת מפעלים משקיים למופת, כדי לעורר חיקוי נרחב בקרב האוכלוסיה, השגת זכיונות וכד'. כל המפעלים האלה צריכים לשאת את עצמם ולהכניס רווחים להקמת מפעלים נוספים. המוסדות הציוניים צריכים להיות בעלי אופי עסקי ולא פילאנטרופי, ואילו מוסדות הציונות הבורגנית תהיה להם צורה מסחרית. כך צריכה להיות עבודת הקונגרס ריאליסטית, ולא אוטופיסטית.

שלישית, והיא החשובה ביותר: לעולם אין אנו צריכים לתאר לנו את התהליכים הסטיכיים כמין חוט הנמשך ברציפות, שכל קטע ממנו מתחיל בדיוק במקום שקודמו נסתיים. כוחות שונים ומגמות שונות פועלים בתהליכים הסטיכיים, משתלבים באורח נפלֶה ביותר, ולעולם אין מגמה אחת פועלת בטהרתה; לעולם קיים “הישן” בעת ובענה אחת עם “החדש”; את המגמות הבשֵלות מלוות תמיד מגמות נובלות ומגמות צצות מחדש. “אין לך אף קטיגוריה היסטורית אחת – אומר אחד הסופרים מאנשי “ווֹזרוֹז’דאֶניאֶ” – שיש בה משום התגלמות טהורה של איזה עקרון סוציאלי שהוא… שום צורה חברתית אינה באה מיד אחרי חורבנם השלם והגמור של מוסדי־החברה הישנים; התמורה בצורות החברתיות נקבעת לא רק בהדרגיות של חדש אחרי ישן, אלא גם תוך כדי קיומם זה בצד זה. ‘בכל חברה, אומר לאברוב, אפשר להבחין שרידים היסטוריים, יסודות חיוניים ונבטי־עתיד’. על כן אין בחיים ההיסטוריים משום ארג בלתי־פוסק, המחליף בעקיבות את ציוריו וצבעיו – ארג החיים הסוציאליים הוא מישזר מורכב של חוטים רבי־גוונים”¹⁵³.

לפי תפיסת ההגשמה הסיימאית ישוער הענין בצורה מהופכת. הם טוענים כי המאבק על הטאֶריטוריאליזם וצבירת הכוחות בשבילו צריכים לחול כאן – בדמות האבטונומיה הלאומית־המדינית, “בסיים”; ורק אחרי־כן, לאחר שייצברו הכוחות בכמות מספקת, אפשר יהיה להתחיל להשתמש בהם בצורת התיישבות תכניתית שם. לפיכך גורסים הם “תחילה אבטונומיה לאומית־מדינית, ואחרי־כן טאֶריטוריאלית”, “תחילה סיים, ואחרי־כן טאֶריטוריה”. סבורים הסיימאים כי בדרך זו מצאו את ההשלמה המבוקשת מכבר בין “עבודת־ההווה” (Gegenwartsarbeit) לבין “תכנית־העתיד” (Zukunftsprogramm), הקימו גשר בין “כאן” ל"שם". תחילה כאן, ואחרי־כן שם: כאן נוצָרים כל התנאים־המוקדמים להגשמת האידיאל, ושם הוא מתגשם. על יסוד זה מלעיגים הסיימאים על דרישתנו לעבודה כאן ושם: הם רואים בכך דואַליזם¹⁵⁴.

ואולם ההיסטוריה, כמובן, עושה דרכה לא כפי שמתארים להם הסיימאים: אין היא מתמשכת כדמות חוט דק אלא צועדת במלוא־חילה. השימוש בכוחות אינו מתחיל מיד אחרי היצברם, כי אם תוך כדי היצברם: בחיי החברה אנו מוצאים, עד לשיעור מסויים, פעולה מקבילה של צבירת כוחות ושימושם. בנדון זה מעלים הגיונותיהם של הסיימאים על הדעת שיחת־תינוקות רגילה, כגון “למחרת אחרי שאהיה מבוגר אהיה לנואם או לסופר”. כוחות הילד נצברים בדיבור, בכתיבה, בפעולות. כלום ניתן לומר, כי תחילה צריך הילד לצבור כוחות שכליים, ורק אחרי־כן – למחרת – להתחיל בשימושם? מתי יחול מחר זה? לכשיגדל? באיזו שעה ניתן לומר, שכבר נצטברו כוחות למדי, שאפשר להתחיל בשימושם? לאו, השימוש חל בעת ובעונה אחת עם הצבירה: בעוד הכוחות מועטים – יהא השימוש בהם פרימיטיבי יותר, ירבו הכוחות – והשימוש בהם יהא נרחב ומורכב יותר. כן לא נכונה ההנחה, שכאן חלה רק הצבירה, ושם חל רק השימוש. גם כאן נעשה שימוש בכוחות, גם שם כוחות נצברים. בעת ובעונה אחת צוברת העליה כוחות יהודיים לאומיים ומשתמשת בהם. נניח, כי צדקו הסיימאים, כי יש איזה טעם להנחותיהם; נניח, שלפי שעה עלינו לדאוג אך ורק לצבירת כוחות כאן ולשאוף לסיים. אך הלא עד שנעסוק בעבודה זו, יעשו תהליכי הנדודים היהודיים את פעולתם הם. והנה, מַתחילה הגירה מרוכזת לאחת הארצות – מה עלינו לעשות? אם נשמע לסיימאים, הרי אנו צריכים להסתכל באדישות בתהליך הזה, ו…לצבור כוחות, עד שבעלי־ההלכה בסיימאים יכריזו: “די!” רק חבל שאין אנו יודעים, מה בפירוש נחשב בעיני הסיימאים לדי. לאמיתו של דבר הרי זה אופורטוניזם טהור, הרי זה הווה ללא־עתיד, ואין כאן כל זכר לגשר בין ההווה לבין העתיד; והתיחום הזה בין “השימוש” לבין “הצבירה” משמש רק מליצה, המסווה באופן נוח את העדר המחשבה. עבודתנו כאן ועבודתנו שם – אינה דואליזם; יש להבחין בין דואליזם לבין כפילות. אם אנו אומרים, כי שתי ידים לאדם, אין בכך משום דואליזם ואין כל רע בדבר. דואליזם, שאין המחשבה המדעית סובלת אותו, אתה מוצא במקום שתהום ללא־מעבר מפרידה במחשבה בין שני עניינים, כאשר אין עוד אפשרות לאחד אותם בסינתאֶזה אחת, להביאם לכלל נקודת־השקפה אחת. הדואליזם שולט לא אצלנו, כי אם אצל הסיימאים. אצלנו “כאן” ו"שם" אינם הפכים, אלא שני צדדים של תהליך אחד; ואילו אצל הסיימאים הרי אלו שני תהליכים שאין כל דבר משותף להם: כביכול שהאחד צריך להסתיים, כדי שיתחיל האחר. הם כורים תהום בין כאן לשם, בין ההווה לעתיד. על כן, אחרי שהם מחוללים את ההפרדה באורח מלאכותי, נאלצים הם להעלות את שאלת הגשר, והם רואים את הסיים שלהם כשיא ההמצאה. ראינו כמה רופף הגשר הזה. הסיימאים רואים חשיבות ראשונה במעלה בפתרון שאלת הקשר בין “עבודת־ההווה” ל"תכנית־העתיד". מנקודת־השקפתנו אנו הרי זה תהליך סטיכי רצוף, ונוצר קשר לא מלאכותי כי אם סטיכי. שעל כן אין בשבילנו, בפשטות, כל שאלה של קשר ושל שני שטחים, כביכול; העבודה כאן והעבודה שם – אינם שני שטחים שונים, אלא שני קווים על פני אותו השטח האחד, שביניהם עובר אותו התהליך הסטיכי האחד של הדינאמיקה היהודית. אנו חוזרים ומדגישים: בשבילנו אין במציאות כל שאלה של קשר ושל גשר, משום שאנו מחזיקים בנקודת־ההשקפה של התהליך הסטיכי.

הפרוליטארים היהודים חיים כאן ונלחמים כאן על צרכי יום־יום שלהם. בכלל הצרכים השונים שבכאן נכלל גם העניין היום־יומי בחופש העליה, בכניסה ללא־מעצורים לשם ונוחיות החיים שם. התהליכים הסטיכיים דוחפים את הפרוליטארים היהודיים לשם, ובשעה שהפרוליטארים היהודיים חיים שם, הם נאבקים שם. חוקי התהליך הסטיכי גורמים, שככל שהחיים כאן חפשיים יותר, מלאי־זכויות יותר, כן נקל לחתור לחופש שם; ככל שהחופש מרובה שם, כן יש יותר ערובות ממשיות לזכויות שנרכשו כאן. אנו מעוניינים בהעלאת החיים כאן, משתי סיבות: משום שאנו חיים כאן, בגולה, ומשום שהדבר מקל על כיבוש הזכויות שם, בארץ־ישראל, אשר אליה מעתיק התהליך הסטיכי בהדרגה את מרכז־הכובד של חיינו. אנו מעוניינים בהעלאת החיים שם, גם כן משתי סיבות: מפני שמרכז־הכובד של חיינו מועתק באורח סטיכי לשם, ומפני שביצור עמדותינו שם יש בו משום ערובה לזכויותינו כאן.

הנה בזה מתבטא הקשר, קשר סטיכי ולא מלאכותי, שבין האינטאֶראֶסים והמאבק כאן ושם. ככל שייטב כאן, כן ייטב גם שם, ולהיפך. שיא הזכויות שאנו יכולים להשיג כאן – בגולה – הוא אבטונומיה לאומית־מדינית; שיא הזכויות שאנו יכולים להשיג שם, בארץ־ישראל – אבטונומיה טאֶריטוריאלית ומדינית. מה יושג קודם, ומה יבוא אחר־כך – שאלה זו ניטל עניין ממנה משעה שאנו אוחזים בנקודת־ההשקפה האמורה. האבטונומיה הלאומית־המדינית אינה רק אמצעי בשביל האבטונומיה הטאֶריטוריאלית, היא גם מטרה בפני עצמה, בצדה של זו האחרונה. שתי מטרות הן הקשורות בתהליך הסטיכי, שכאמור, אינו מתמשך בדמות חוט דק, אלא נגול למלוא רחבו כאן ושם בעת ובעונה אחת¹⁵⁵.

האוטופיזם חוטא תמיד בשאיפה לבוא במקום התהליך הסטיכי. מבקש האוטופיזם ליצור במאמצים־מדעת של האנשים, משהו שאינו מתחולל מאליו בנבכי החיים החברתיים. הפאטאליזם אינו רואה כל אפשרות של השתתפות הרצון ההכרתי בתהליכים הסטיכיים, והוא מפקיר עצמו לזרמם באורח פאסיבי. האוטופיזם אינו יודע מציאותם של תהליכים סטיכיים; אוטופיסטים־ללא־תקנה יראים אפילו להזכיר תהליכים סטיכיים, בראותם בכל הערה כזו אותות של פאטאליזם ופאסיביות. ולהיפך, הפאטאליסטים יראים מפני כל התערבות־מדעת בתהליכים הסטיכיים, בראותם בהתערבות כזו מלאכותיות מסוכנת. שוכחים הפאטאליסטים, כי ההיסטוריה נעשית בידי בני־אדם, אשר חותרים מתוך כך למטרות מוּדעות; ואילו האוטופיסטים שוכחים, שתוצאות פעולתם של בני־אדם עולות בקנה אחד עם מטרותיה רק במקרה שהמטרות האלה עצמן מותאמות לתהליכים הסטיכיים המתחוללים בחיי החברה.

לעיל דחינו את האוטופיזם הטאֶריטוריאליסטי בצורות של חיפוש טאֶריטוריה, דיפלומאטיה, סיימיזם, עכשיו עלינו לשאת דברנו נגד הפאטאליזם. הורדנו את הטאֶריטוריאליזם מגבהי־שמים ארצה, והרי אנו שואלים: מה תפקיד עשוי למלא רצוננו, עשויה למלא ידיעתנו בפעולתם של תהליכי הדינאמיקה היהודית, המתוארים לעיל? התערבות־מדעת של רצון האדם תושלם כאן על־ידי גורם אחד נוסף – על־ידי האירגון. אכן, אין האירגון סכום פשוט של מאמצים אינדיווידואליים, הוא גם יוצר כוח סוציאלי. בצד המגמות הסוציאליות הסטיכיות עלינו להכניס לתוך התהליך מגמה הכרתית. התערבות־מדעת אין בכוחה ליצור תהליכים סטיכיים, לעשותם מעשה־אימפרוביזציה¹⁵⁶, אבל היא מסוגלת להסדיר אותם. להסדיר תהליכים סטיכיים, הווה אומר: להקל ולהחיש את מהלכם, לשמור על האֶנאֶרגיה החברתית, שלא להוציאה בשיעור מיותר או מופרז, לעשות את תוצאות ההשקעות האלה תכליתיות ופוריות ככל האפשר; פירושו של דבר הוא, להכניס חסכוניות וראציונאליזציה בתהליכים הסטיכיים.