הווארד פאסט קנה לו שם בתור מסַפּר מעולה, בעיקר בזכות הרומנים רחבי־היריעה שלו, כמו ‘ספרטקוס’, ‘אחי גבורי התהילה’, ‘המהגרים’ ועוד. ספורי המד"ב הקצרים שלו מוכרים לקורא העברי פחות, אם כי שניים מהם פורסמו כבר מעל דפי ירחוננו: ‘על זמן וחתולים’ (גליון מספר 3) ו'התיבה הקרה, הקרה' (גליון מספר 7) ‘מבט אל גן־עדן’ הינו, ללא ספק, אחד הסיפורים המרגשים והפיוטיים ביותר של פאסט.
* * *
הם נעו במסלול וזה נגמר. הם חצו את הלא־כלום, דלגו על פני כל תהומות הזמן והדמיון, גשרו על פני הבלתי ניתן לגישור, וחלפו דרך שבעת מדורי הגיהנום. הם היו שפויים, על אף שנגעו בשולי הטרוף. הם היו מסוגלים לחייך, למרות שידעו את כל מעמקי היגון ווידויים של התאבדות; והם היו חיים, על אף שהתנסו בכל מגוון צורות המוות אותן יכול היה להמציא החלל האינסופי.
הם חוו פחד ואימה שלא יתוארו, ועתה יכלו לשוח על כך איש עם רעהו. שבעה במספר הם היו, שלש נשים וארבעה גברים, כלואים בספינת־חלל זו במשך חמש שנים שנמשכו עד אין־קץ. שנות אור רבות מספור הפרידו בינם לבין כוכב הלכת ארץ; הם הזניקו את ספינתם דרך פיתולי החלל המוזרים ותהפוכותיו, ערערו את כל הגיאומטריה והמתמטיקה הידועה למין האנושי, והטילו את עצמם מעל פערי הריקנות אל עבר המקום בו הצטופפו הכוכבים לצבירים דמויי אשכולות של ענבי־סתיו. הם בצעו את אשר הוטל עליהם, משימה שאיש מכדור־הארץ לא מילא מעולם. וכעת ריחפו במסלול רוגע סביב כדור תכול וירוק ויפה, כמו זה אשר הותירו מאחור.
היה זה דבר שראוי היה להרהר ולהתפאר בו. זה העניק להם תחושה מובנת של הכרה עצמית. היה בכך כדי לגרום להם להביט זה בזה בדרך מסויימת שעה שהסבו בצוותא. הם עשו זאת!
מסיבה זאת, כל המילים שיכלו להיאמר בעניין היו שלא לעניין; במשך השנים נאמרו כבר כל המילים; נבחנו כל התגובות; זלגו כל הדמעות. כעת נותרה רק העובדה, והעובדה היתה כוכב הלכת שמתחתם, טובל בקרני שמש, שטוף אוויר ורקום בנהרות, ימות ואגמים. היתה זו ההוכחה של היקום, אשר רק למענה סיכנו את חייהם ושפיותם – להוכיח שהחיים אינם מוגבלים רק לכדור הארץ ומערכת השמש, אלא שהם חלק מההגיון של היקום. העובדה היתה כוכב לכת גדול קמעה מכדור־הארץ, צפיפותו אולי קטנה במקצת, ולו אטמוספירת חנקן־חמצן בת־נשימה, שפע של מים וצמחיה למכביר. תקופת סיבובו על צירו היתה שלושים ושתיים שעות; ושנתו – ככל שעלה בידם לחשב – ארכה ארבע מאות וחמישה־עשר ימים. השמש שלו היתה מטיפוס ‘סול’, קוטרה עולה במעט על 1,500,000 ק"מ, וברגע זה היתה מרוחקת 180,000,920 ק"מ מהפלנטה שהתחממה לאורה. אחד־עשר כוכבי לכת נוספים נמצאו במערכת; קודם כל זה, עשרת האחרים יכולים לחכות.
משך ההקפה המסלולית שלהם היה חמש שעות ושש־עשרה דקות, ומאז שנכנסו למסלול כדי לחקור את הכוכב, השלימה חלליתם שמונה הקפות. כעת התכנסו לישיבתם הסופית לשם דיון השוואתי. תהא זו ישיבה קצרה; מייד אחריה ינחתו.
בריג’ס, הטייס ומי שהיה הקפטיין – באותה מידה כמו שכל אחד אחר היה קפטיין על ספינת החלל – הביט בפני הנוכחים בזה אחר זה ואמר, “לא נותר הרבה על מה לדבר, אלא אם כן יש למישהו סיבה לא לרדת למטה?”
“כל הסיבות,” הנהנה פרנסס רוֹדֶס, הרופאה. “חרקים, חיידקים, נגיפים, קרינה – אך הרי אף לא אחת מאלה תצליח לעצור בעדנו.” היא חייכה – והיתה נחמדה אז, כפי שהיו כל היתר בהשראת הישגם הגדול. “היינו יורדים גם אילו היתה זו מושבת מצורעים, לא כן?”
הם היו נוחתים אילו היתה מתחתם לַבָּה רותחת, מפני שסבלו עד גבול יכולתם את ההסגר הבלתי נסבל, וחשו עד תום את כל הריקנות הערומה של החלל שמסוגל האדם לחוש ולהישאר שפוי.
“אינני מודאג מחרקים,” אמר קרינגטון, האגרונום. “לא כך פועלות המחלות. גם לא מקרינה. משהו אחר.”
ג’ין לינג, הנווטת השניה ובעלת פרס נובל, הנהנה בראשה. היא היתה סינית־למחצה, תמירה ועדינה, מסן פרנציסקו. “כן, משהו אחר,” אמרה. “שום אוקיאנוסים.”
“גם לא מדבריות,” אמר קרינגטון.
“שום אורות של ערים בלילות,” אמר גלוקמן, המהנדס.
“אם בכלל יש ערים,” מק’קאפרי, הנווט.
“הלילות מוארים מאוד באור כוכבים,” הרהר בריגס בקול. “אולי הם ישנים בלילה. זה חייב להיות שונה. מדוע אנו שוכחים עד כמה זה חייב להיות שונה?”
“הם חייבים לראות אותנו,” אמרה לורה שאון, הביולוגית. “מדוע אינם יוצרים עמנו קשר, מאותתים לנו, עולים אלינו?”
“הם?”
“מבעד לטלסקופ זה נראה כמו עולם האגדות,” העיר פיליפס, המהנדס השני. “זה לא לרוחי.”
“היכן עברה עליך ילדותך, פיליפס?”
“זה לא לרוחי”.
“נשק?” גלוקמן ביקש לדעת.
“נראה לי שכן,” אמר בריג’ס באי־נוחות. “נשק צד, לפחות.”
“בארץ האגדות?” חייכה לורה שאון.
אך זה לא היה קול ונעים כפי שזה נראה, ובריג’ס הבין שאם זה יימשך כך, יגיעו במהרה להיסטריה. אחיזתם במציאות היתה רפה למדי, והישיבה היתה חסרת תכלית והתמשכה יותר מדי.
“אנו נוחתים עכשיו,” אמר בריג’ס. “חיזרו לעמדותיכם.”
הוקל להם, ולא רצו לדבר על זה עוד. הם פנו לעמדותיהם, וספינת־הכוכבים גלשה מטה על פני קוריה האלקטרומגנטיים, עד אשר רכבה על חיְישָנֶיָּה שוללי־הכבידה כשלושים סנטימטר מעל פני הפלנטה. ואז פתחו את פתחי האויר ויצאו.
האויר היה מתוק כדבש. באור השמש היה חם ונעים, ובצל היתה מידת החום עשרים ואחת מעלות צלסיוס. הם נחתו על כר דשא רחב־ידיים, שטחו כאלפיים דונם, וכל הדשא הירוק בו קצוץ לגובה של כשלושה סנטימטרים; אבל כשבחנו אותו, ראו שהדשא מתכופף בעצמו, תוך כדי התנייה ובקרה עצמית. דרך הכר התפתל בעצלות נחל קטן, שגדותיו היו מעוטרות במיליוני פרחים בגווני אדום, כחול, צהוב וכל שאר גוני הקשת. דבורים זמזמו בין הפרחים וניחוחם מילא את האויר, ופה ושם עמד לו עץ עמוס לעייפה בפֵרות כחולים או זהובים. כחצי קילומטר במורד הנחל חצה אותו גשר מקושט בכסף וזהב.
חמש שנים היו סגורים בחללית, ועל כן בתחילה פשוט עמדו והתבוננו ונשמו את האויר. אחר כך ישבו אחדים מהם על הדשא. כולם התייפחו מעט; זה היה צפוי. אילו עמדו בפני סכנה או אימה או בפני הלא־יאומן, היו תגובותיהם שונות. אך דווקא היופי והשלווה, הבלתי נסבלים כמעט, גרמו להם לבכות. הרגשתם השתפרה לאחר שפרקו מעט מרגשותיהם. הם טיילו מעט בסביבה, אך בעיקר השתרעו על הדשא והאזינו למשב הרוח הקלילה. איש לא אמר דבר ואיש לא רצה לומר דבר. מחצית השעה חלפה, ואז אמר בריג’ס, “איננו יכולים פשוט להישאר כאן.”
“מדוע לא?” ביקשה לורה שאון לדעת.
כולם חשבו, כמו שחשב בריג’ס, שזהו חלום או הזייה, או שהם מתים. זוהי בועה שיכולה להתנפץ כל רגע, כך חשבו כולם; ובריג’ס אמר, “גלוקמן ופיליפס – היכנסו אל החללית ובואו בעקבותינו!”
יתר החמישה קמו על רגליהם והחלו ללכת, כשספינת החלל הגדולה והמבהיקה גולשת מאחוריהם על פני רשתה המגנטית. הם הלכו לעבר הגשרון המקושט, שנראה כמו עשוי מגבישי בדולח, וחצו את הנחל. שביל קטן, מלא באורות וצבעים מרקדים, הוביל אל מעלה גבעה נמוכה. מצידה השני של הגבעה היה גן, ובמרכז הגן מבנה שדמה לטירה מארץ האגדות או החלומות, או לצחוקם של ילדים, אם יכול מבנה להיראות כצחוקם של ילדים.
אם דמה המבנה לצחוקם של ילדים, הרי שהגן היה כחלומם של כל ילדי העיר שחלמו אי פעם אודות גנים. כשני קילומטרים רבועיים היה שטחו, וכשבריג’ס הוליכם פנימה לאורך שביל מתפתל, התברר שהגן פותח לקראתם זרועות אין־קץ של עונג ופלאות. היו המזרקות. מים זהובים מאחת, מים ארגמניים מאחרת, מים ירוקים משלישית, קשת של צבעים מהרביעית – והיו שם מאות מזרקות, מעוטרות בילדים רוקדים ומצחקקים המגולפים באבן, בגוונים מכל המינים כמו שנראו מבעד למים. היו שם כוכים ופינות סתר ובהן הפתעות מענגות. היו שם ספסלים בכדי לפוש עליהם, ואשר היו פלאות של יופי ונוחות. היו מסוכות של ירוק, צהוב וכחול. היו מרבדי פרחים וציפורים יפהפיות ומרהיבות, והיו גם מזרקות של מי־שתיה כדי להרוות את צמאונם של המשתמשים בגן.
ג’ין לינג התכופפה כדי לשתות מאחת מהן. הם התבוננו בה, אך לא ניסו לעצור בעדה.
“אלה מים,” אמרה. “זכים וצוננים.”
אחר כך שתו כולם. לא היה להם איכפת. מנגנוני ההגנה שלהם הלכו והתמוטטו מהר מדי.
גלוקמן בלם את ספינת־החלל בחזית המבנה, וכל השבעה נכנסו פנימה יחדיו. עם היכנסם החלה להישמע מוסיקה, והם עצרו בעצבנות.
“זה אוטומטי,” ניחש מק’קאפרי. “חיישן גוף, או מנגנון פוטו־אלקטרי.”
עצבנותם הרגעית לא יכלה להתחרות במוסיקה – נחשול של צלילים שרטטו בברכת שלום, בתחושת שלווה ובטחון, ובהנאה צרופה – אשר נסכה בהם הרגשה של תום וטוהר. בכל אשר פנו בתוך הבניין, הלכה המוסיקה עימהם. הם נכנסו אל אולם ענק שיכול היה להכיל אלף איש, אך היה ריק, ובקצהו מסך כסף גדול. הם חלפו לאורך מסדרונות ריקים, שכתליהם מעוטרים בציורי־אמן של ילדים ערומים משחקים, בשלל צבעים. הם הביטו אל תוך חדרים מלאים בספות, שבהם השרתה עליהם המוסיקה תנומה, כמעט בן־רגע, והיו חדרים אחרים ששימשו כחדרי אוכל, חדרי משחק, חדרי־כיתה – כולם מוכרים, וכולם שונים. בכל מקרה הם חשו שכך בדיוק חייב הדבר להיות, ובכל מקרה נעשו הזכרונות מכדור הארץ, ששימשו להם להשוואה, קהים יותר, חסרי רגש ומכוערים.
הם עזבו את הבניין ושבו אל החללית.
כשֶלוחות הצפייה שלהם פתוחים, נעה ספינת־החלל לאורך פני הכוכב, כשלושים מטר מעל לקרקע. הם ראו גנים נהדרים כמו זה שבו ביקרו, ואף יותר. הם ראו יערות של עצים עתיקים ונפלאים, עם שבילים צבעוניים ביניהם. הם ראו אמפיתיאטרונים כבירים ובהם מושבים למאה אלף איש, וגם קטנים יותר. בניינים של זכוכית ובהט, של אבן וורודה ואבן סגולה, של בדולח ירקרק. הם ראו קבוצות מבנים שהזכירו להם את האקרופוליס של אתונה העתיקה, אילו רק עמדו לרשות בני אתונה אלף שנים נוספות כדי לתכנן ולבנות את היופי העליון. הם ראו אגמים ובהם סירות קשורות למעגנים, ורק סירות קטנות, לבילויים ועונג. הם ראו בתי מרחץ – או כך לפחות שיערו – מגרשי משחקים, סוכות, גדרות של צמחי נוי, וכל מיני צורות ומבנים המעוצבים לשם יופי והנאה שרק יכלו להעלות בדמיונם – ואלפים שמעולם לא העלו בדמיונם.
אך בשום מקום לא ראו נפש חיה, לא גבר, לא אישה, ולא ילד.
אחרי שירד הלילה ולאחר שסעדו, הם ישבו ושוחחו. שיחתם נעה במעגלים, והיתה מלאה בחרדות והשערות פרועות. הם הרחיקו לכת יותר מדי; החלל אפף אותם, ואף על פי שחלליתם ריחפה באויר שלוש מאות מטרים מעל פני פלנטה שגודלה כזה של כוכב הלכת ארץ, הרגשתם היתה כאילו חצו את קצה קצהו של שום־מקום.
“נניח,” אמר קרינגטון, “שכל חלומותינו לבשו צורה גשמית.”
“כל זכרונותינו ומשאלות הילדות שלנו,” אמרה פרנסס רודס.
“לבשו צורה,” חזר קרינגטון. “מי יודע ממה בנוי החלל, מה טיבו ומה בכוחו לעשות?”
“הוא עושה דברים מוזרים,” הסכימה ג’ין לינג, הפיסיקאית.
“או מהי מחשבה,” הטעים קרינגטון. “כוכב לכת כגון זה – זוהי ארץ הקסמים – זהו חומר החלומות – כל החלומות שהבאנו עימנו מהבית, כל הגעגועים והתשוקות, ומתוך מחשבותינו הוא נוצר.”
“מי היה זה שאמר שנעשה את הארץ כגן פורח?”
“אוהו, אני לא קונה את זה,” אמר בריג’ס, בגסות רבה מן הדרוש, שכן מצא עצמו נוטה והולך לקראת הטרוף של התיאוריות שלהם. “אינני קונה אפילו שמץ מכל זה! אלה שטויות מטאפיזיות, וכולכם נכרכים אחריהן. אי אפשר להגות כוכב אל תוך המציאות.”
“כיצד אתה יודע?” שאלה לורה שאון בחולמנות.
“כיצד אני יודע? אני יודע. אני יודע את עובדת החלומות והרכבם, ואני מכיר את עובדת החומר והרכבו, ושני הדברים שונים בתכלית!”
“וכשאנו לוכדים פיתול בחלל ועוברים ממחר לאתמול – האם זה ממשי?” שאלה ג’ין לינג.
“כוכב זה הוא ממשי,” התעקש בריג’ס.
“ללא תושבים?”
“או ערים?”
“תעשיה? אינך מגלגל ארמונות מאויר – או שמא אתה עושה זאת, בריג’ס? היכן התעשיה?”
“מי מעבד את האדמה?” התחבט קרינגטון, האגרונום.
“מי מטפל במיליון ערוגות פרחים? מי מזבל? מי נוטע? מי גוזם את הגדרות?”
“ומי מצייר ילדים כילדי־ארץ? ומי מפסל פסלים של ילדי־ארץ?”
“מדוע מוכרחים אלה להיות ילדי־ארץ?” אמר בריג’ס באיטיות ובעקשנות.
“מדוע חייב האדם להיות חריג, מין מפלצת של כדור הארץ לבדו, תופעה מקרית על כוכב לכת אחד מתוך מיליארד? האם השמש היא מקרית?”
קרינגטון אמר, “הייתי יכול להישבע בכל היקר לכולנו שאותן ערוגות פרחים טופלו אתמול. היכן נמצאים האנשים היום?”
“אם קיים בכלל ‘היום’ כלשהו…”
“די!” הצליף בריג’ס. “הספקנו לראות רק פינה זעירה של העולם הזה. מחר נראה יותר. שמונה שעות שֵינה לא יזיקו לאיש מאיתנו, ואולי גם יפזרו מעלינו את הערפל המטאפיזי.”
יום המחרת בא, וספינת החלל אצה דרך מרחבי הכוכב במהירות של שמונה מאות קמ"ש, בגובה של שלוש־מאות מטרים. הם ישבו לפני אשנבי התצפית, והתבוננו בגנים ואגמים, ובנהרות זהובים מתפתלים, בארמונות ובכל היופי מרחיב־הלבב שדמיין האדם אי פעם, וגם הרבה ממה שלא דמיין מעולם. הם התבוננו בכל זה עד שהיה הדבר קשה מנשוא מפאת השפע הזוהר, ואז שקעה השמש. אבל הם לא ראו איש. העולם היה ריק.
אותו לילה שוחחו שוב; וכאשר הרחיקו בדיבוריהם עד סף הטרוף, פקד עליהם בריג’ס לחדול ולישון. אבל הוא ידע שהוא עצמו לא היה רחוק מסף טרוף זה.
ביום השלישי עצרה החללית בקצהו של אגם, שלחופיו היו המוני בתי־חלומות ואתרי־תענוגות. הם לא יכלו להעלות על דעתם שמות אחרים לבניינים. פיליפס וגלוקמן נשארו עם החללית; בריג’ס הוביל את האחרים לעבר מעגן שנראה היה כחצוב בבהט, ובחר סירה מבין אלה שעגנו שם, אשר היתה גדולה דייה כדי לשאת את כולם. לכשתפשו את מקומותיהם בסירה, התעוררה זו לחיים לצלילי המוסיקה המוזרה, הסוחפת, של הפלנטה, ובריג’ס ראה שהם מחייכים מתוך איזו הגשמה פנימית.
“היינו יכולים להישאר כאן,” אמרה לורה שאון בעצלות.
בריג’ס ידע למה התכוונה. חמש שנים בחללית חשפו את כל סודותיהם, את כל זכרונותיהם. לורה שאון היתה תוצר של עוני, העדר אושר, ולבסוף גירושין. הישגיה המדעיים המזהירים הותירו מאחוריה שרשרת של כשלונות רגשיים. מעולם קודם לכן לא היתה מאושרת, ובריג’ס תמה אם מישהו אחר מהם היה. אך כעת היו מאושרים כולם – כולל הוא עצמו – עם כל מאמציו לשַמֵר בתוכו מבצר של ספקנות זהירה. ספֵקותיו מוקצים מחמת מיאוס במקום זה.
הסירה היתה מצויידת בידית וגלגל הגה. הידית הניעה את הסירה; הגלגל ניהג אותה. לא היה כל סימן למדחף; היא החליקה דרך המים באמצעות כוח פנימי משלה; אבל לא היה זה מתמיה כלל, שהרי החללית שלהם עצמם רכבה על גלים וזרמים של מגנטיות ושל כוח שחדור היה בו היקום כולו. כך היה, הרהר בריג’ס בינו לבין עצמו, עם כל המסתורין והנפלאות שבהן נתקל האדם משחר קיומו; תמיד היו אלה ניסים חסרי פשר עד אשר גילה האדם את הסיבה, ואז, לנוכח הפשטות וההגיון של הסיבה, יכול היה לצחוק לפחדיו הקודמים ואמונותיו התפלות. ההיה כוכב זה מפליא ומדהים יותר מרשת שדה הכוח המחזיק את היקום בסדר וארגון? וכאשר יבוא ההסבר, אם בכלל, משוכנע היה שיהא זה הסבר פשוט ואפילו מובן מאליו.
בינתיים הוא השיט את הסירה לאורך האגם, וכאשר שטו בסמוך לחוף, בניין אחר בניין קידם את פניהם במוסיקה והזמין אותם להתענג על התענוגות המיוחדים לו. הוא ניווט את הסירה דרך תעלה שבצידיה עצי ענק עמוסי פרחים, אל תוך אגם אחר, שמימיו היו כה צלולים וזכים עד שיכלו לראות את כל הסלעים הזהובים, האדומים והארגמניים שבתחתיתו, ולעקוב אחר דגי הזהב והכסף השטים ואצים אנה ואנה.
או־אז נכנסו אל תוך נהר מתפתל, רוגע ונאה וקסום, והם שטו כקילומטר או יותר לאורך נהר זה, עד אשר ראו את האיש.
הוא עמד על מזח של אבן וורודה שקופה, במקום בו היו ספסלים מסותתים ערוכים במעגל, ונופף בידו לעברם, כמעט כלאחר יד. “האם גם אותו בראנו במחשבותינו?” שאל בריג’ס את אנשי צוות ספינת החלל בשמץ של עוקצנות, בהפנותו את הסירה אל המעגן. הם התקרבו והאיש עזר להם לצאת מהסירה אל מדרגות שהעלו אותם אל המזח. הוא היה גבר תמיר, בנוי כהלכה, מחייך וחביב, שיערו החום מסופר בסגנון נערי בדומה לזה של הזמנים ההם על פני כדור הארץ. גילו היה גיל ביניים שלא ניתן לאומדן מדוייק, והוא לבש גלימה ממין אריג כחול קליל, חגור חגורה במותניו.
“בבקשה – הצטרפו נא אלי והרגישו בנוח,” אמר להם, קולו חם ועשיר והאנגלית שבפיו נעדרת כל מבטא זר. “אני מצטער על שלושת ימי המבוכה האלה, אבל היו דברים שהיה עלי לעשות. כעת, אם תואילו לשבת כאן, נוכל להתרווח לנו לרגע קט ולשוחח על אי אלו בעיות המשותפות לנו.”
ארבעת חבריו של בריג’ס בלעו את לשונם. הוא עצמו יכול היה לומר רק, “יקחני האופל!”
“קִראו לי סמית,” הוא אמר. “אין לי שֵם במובן שאתם מורגלים בו. ‘סמית’ יקל עליכם. לא, אינכם חולמים. אני ממשי. אתם ממשיים. המקום שאנו מצויים בו הוא ממשי. אין כל סיבה לחרדה, האמינו לי. בבקשה, שבו.”
הם התיישבו על הספסלים השקופים. הוא השיב על המחשבות שחלפו במוחותיהם.
“לא, אינני איש כדור־הארץ. רק איש.”
“אם כן, אתה קורא את מחשבותינו?” תמהה פרנסס רודס, בקול נמוך.
“אני קורא את מחשבותיכם,” הנהן סמית.
“זוהי אחת הסיבות לכך שאני מדבר בשפתכם בקלות כזאת.”
“ומהי הסיבה הנוספת?” השתומם מק’קאפרי.
“הקשבנו לאותו הרדיו שלכם שנים רבות – שנים רבות מאוד. אני סטודנט ללימודי אנגלית.”
“וכוכב לכת זה,” לחש בריג’ס. “האם אתה חי כאן, לבד?”
“איש אינו חי כאן,” חייך סמית, “פרט למשגיחים. וכאשר נודע לנו שאתם עומדים לנחות כאן, ביקשנו מהם לעזוב לזמן מה.”
“בשם אלוהים,” קרא קרינגטון, “מהו המקום הזה?”
“רק מה שהוא נראה.” סמית חייך והניד בראשו. “שום מסתורין, האמינו לי. מה זה נראה לכם?”
“גן,” אמרה לורה שאון באיטיות. “הגן של כל חלומותי.”
“אם כך את חולמת היטב, העלמה שאון,” אמר סמית. “יש לכם מקומות כאלה על פני כוכב הלכת שלכם, פארקים, מגרשי משחקים. זהו פארק, גן שעשועים לילדים. לכן איש אינו גר כאן. זהו מקום שנועד לילדים, לבוא הנה, לשחק, וללמוד קצת אודות חיים ויופי – אתם מבינים, בתרבות שלנו אין השניים נפרדים זה מזה.”
“אילו ילדים?”
“ילדי הגלקסיה,” הנהן סמית, מניף ידו לעבר השמיים. “יש שם הרבה מאוד ילדים – הרבה מאוד גני שעשועים ופארקים, לא שונים מזה. היום הוא ריק – מחר, חמישה מיליון ילדים – הם באים והולכים, כמו שהם עושים בגנים שלכם –”
“בגנים שלנו,” הרהר בריג’ס במרירות.
“לא, אינני מלגלג, טייס בריג’ס. אני מנסה לענות על שאלותיך ומחשבותיך – ולקשר דברים אלה למושגים הידועים ומובנים לך.”
“אתה מספר לנו שהגלאקסיה מיושבת – באנשים?”
“מדוע לא באנשים? המאמין אתה באמת שהאדם אינו אלא תופעה מקרית על פני פלנטה אחת מתוך ביליון? בכל מקום שיש בו חיים, יופיע האדם אי־פעם – והוא חי עתה על פני יותר מחצי מיליון כוכבי־לכת – בגלאקסיה שלנו לבדה. והוא יוצר מקומות כמו זה שלפניכם, בשביל ילדיו.”
“ומי אתה?” שאל קרינגטון. “ומדוע הנך לבד כאן?”
“מי אתה חושב שאני?” אמר סמית. “אין לנו ממשל במובן שלכם. אין לנו אומות. הייתי יכול לכנות את עצמי מנהלן – יש לנו רבים. נשלחתי הנה כדי לפגוש אתכם ולשוחח עמכם. התבוננו בכם מזה זמן רב, עקבנו אחריכם – כן, התבוננו בכדור הארץ גם, הרבה זמן.”
“דבֵּר אלינו –” אמרה פרנסס רודס ברכות.
“כן.”
“על מה?” תבע בריג’ס.
“על מחלתכם,” השיב סמית בעצב.
שעה חלפה. הם ישבו בדממה, מביטים בסמית, הוא התבונן בהם, ואז אמר בריג’ס, “למען השם, אל תרחם עלינו. איננו מבקשים רחמים – לא ממך ולא מכל גזע האדם העליון שלך.”
“לא רחמים,” אמר להם סמית. “אין בנו רחמים – זהו חלק מכם, לא מעצמנו. צער היא מילה טובה יותר.”
“חסוך גם זאת מאיתנו,” אמרה ג’ין לינג.
קרינגטון סרב להניח לכעס או חוסר סבלנות להפריע לחשיבתו ההגיונית. הוא חש צורך להפגין בפני סמית שיש בכוחו להתווכח בלי רגשנות, ואמר בשקט ובתקיפות, “אתה מבין, סמית – אתה דורש יותר מדי כשאתה מצפה להודאה שלנו באי־שפיותנוּ. ציינת, במידה רבה של צדק, לדעתי, שהיינו אגואיסטים ובלתי מדעיים באמונתנו שהאדם הוגבל על ידי הטבע לכוכב־לכת נידח אחד בשולי הגלקסיה. אני טוען שאין זה מדעי באותה מידה מצדך לטעון שמכל גזעי האדם על פני כל כוכבי הלכת, רק אנשי כדור הארץ הינם חולי־נפש, בלתי יציבים מבחינה רגשית – כן, מטורפים, המילה היחידה שברוב אדיבותך לא השתמשת בה –”
“קרינגטון, אתה מבזבז את זמנך,” אמר בריג’ס במרירות. “הוא יכול לקרוא את מחשבותינו – את כולן.”
“אין זה משנה אף אחד מטעוני,” אמר קרינגטון לסמית. “הזכרת את מלחמותינו, את ההיסטוריה של ההרג ההמוני, את שימושנו בנשק אטומי, את ‘הישגינו’ בקטל והרס וברציחתנו איש את רעהו – אבל כל אלה הינם מקרים פרטיים ושגיאות מיותרות של התפתחותנו –”
“כל אלה מייחדים את התפתחותכם,” הנהן סמית באי־רצון. “אני שונא לחזור ולומר ששום גזע אנושי אחר בכל היקום כולו איננו מתמיד ברצח בתור עיסוקו העיקרי והכוח המניע להתפתחות – אך אני מוכרח. רק על כדור הארץ –”
“אבל לא כולנו רוצחים,” מחתה פרנסס רודס. “אני רופאה. אם אתה מכיר את כדור הארץ כל־כך טוב, עליך להכיר את תולדות הרפואה על כדור הארץ.”
“רופאה החוגרת אקדח למותניה,” משך סמית בכתפיו.
“רק כדי להגן על עצמי!” קראה.
“להגן? מפני מי, העלמה רודס?”
“לא ידענו –”
“אני מצטער,” נאנח סמית. “אני מצטער.”
“אמרתי לכם שאין טעם,” אמר בריג’ס בכעס. “הוא קורא את מחשבותינו. הוא יודע. אלוהים יעזור לנו, הוא יודע!”
“כן, אני יודע,” הסכים סמית.
“אם כך אתה חייב לדעת שאנשים כמונו אינם רוצחים,” עמד קרינגטון על דעתו, שולט עדיין על קולו השלוו. “אנחנו מדענים. אנחנו בני־תרבות. אתה מדבר על זה כיצד אנו רדופים באמונות תפלות, בשקרים וכזבים. כיצד אנו להוטים אחרי הגס, המעוות, והמפלצתי. הזכרת חצי מיליארד תושבי־ארץ המדברים בשם החסד הנוצרי אך איש מהם אינו מגשים אותו. אתה מספר לנו על המיליונים שטבחנו בשם החירות, האחווה והאלוהים. אתה מדבר על תאוות הבצע שלנו, על שפלותנו, על עיוותנו את האהבה, המין והיופי – האינך תופש שאנו יודעים את כל זה, ושהטובים והאמיצים בינינו נאבקו נגד כל אלה דורי דורות?”
“אני תופש,” הנהן סמית.
“הוא קורא את מחשבותינו,” חזר בריג’ס בעקשנות.
“אנו מדענים,” המשיך קרינגטון. “אנחנו בנינו את ספינת החלל שהביאה אותנו הנה. רבצנו בבטנה חמש שנים ארוכות עד אין־קץ – כדי לגבור על חזיתות החלל. ועתה, כשאנו מגלים יקום של בני אדם – בני אדם מוכשרים ומופלאים מעבר לכל חלומותינו ודמיוננו, אתה מספר לנו שכל זה חסום בפנינו לעולמי־עד – שנגזר עלינו לחיות ולמות על אותו גרגר האבק שלנו –”
“כן, חוששני שכך חייב להיות,” הסכים סמית.
“הכל, רק לא רחמים,” אמרה לורה שאון.
סמית פתח את גלימתו, הניח לה להחליק מגופו אל האדמה, ועמד ערום לפניהם. הנשים הסיטו את פניהן אינסטינקטיבית. הגברים הגיבו בספק אי־אמון ספק זעזוע. סמית הרים את גלימתו והתעטף בה שוב.
“אתם רואים,” אמר.
חמשת הגברים והנשים לטשו בו כעת עיניים מלאות הבנה.
“בכל היקום כולו,” אמר סמית, “יש רק גזע אנושי אחד המתייחס אל גופו בבושה ובתעוב. כל האחרים מתהלכים ערומים בגאון ובלא בושה. רק כדור הארץ עשה את צלם האדם לקללה וכלימה. מה עוד עלי לומר?”
“אתם באמת מתכוונים להשמיד אותנו?” שאל בריג’ס בגסות.
סמית הביט בו בצער. “איננו משמידים, בריג’ס. איננו הורגים.”
“מה, אם כן?”
“יש לכם דבר מה שאין לנו,” אמר סמית ברכות, בעדינות. “לנו לא היה צורך בו, אך אתם נאלצתם ליצור אותו – אחרת הייתם אובדים בחולייכם. אתם יודעים מה הדבר.”
“מצפון,” לחשה ג’ין לינג.
“כן – מצפון. זה יעזור. שובו אל ספינתכם ותכננו את נתיב שיבתכם הביתה. ואז אתם מוכרחים להחליט לשכוח. כאשר תקבלו החלטה זו, נעזור לכם –”
“אם נקבל אותה,” אמר בריג’ס.
“אם תקבלו אותה,” הסכים סמית.
“השאר לנו מעט תקווה,” התחננה לורה שאון. “אל תשלח אותנו כך. באנו ממרחקים – אנחנו הראשונים –”
“אינכם הראשונים,” אמר סמית, העצב בקולו קשה מנשוא. “היו אחרים מכדור הארץ, אבל בכל פעם הם חיסלו זה את זה וגם את הידיעה. אינכם הראשונים וגם לא האחרונים.”
“היכולים אנו לקוות?” בקשה לורה שאון.
“כל האנשים מקווים,” אמר סמית. “יותר מזה – אינני יודע.”
החללית הקיפה את כוכב־הלכת היפהפה, ושבעת אנשי הארץ ישבו בחדר המנוחה. גלוקמן ופיליפס שמעו את סיפור המפגש, וכעת דנו בכך כולם בשקט ובליאות. רק בריג’ס לא פצה את פיו – עד עכשיו, וכעת אמר, “מדוע איננו יכולים לזכור שהוא קורא את מחשבותינו? הוא ידע.”
“אני אנוכית,” לחשה לורה שאון מבעד לדמעותיה. “קל יותר לוותר על כל מה שיכול היה הדבר להוות למען האנושות, מאשר לוותר על זכרונותי שלי.”
“זכרונות של שלושה ימי ילדות?” אמר בריג’ס במרירות. “לעזאזל עם זה! לעזאזל עם האוטופיה הארורה הזאת! לעזאזל עם הכוכבים! אנו ניצור אטמוספירה על המאדים, ונסלק את הגאזים המרעילים מעל נוגה! לעזאזל איתו וכל הגנים שלו! יש לנו עבודה! אז תערוך את הנתיב המחורבן הביתה, מק’קאפרי – וכל היתר, למיטה. מחר יום חדש!”
זו היתה מעלתו של בריג’ס; שהרי הוא, יותר מכל האחרים, ידע עד כמה צדק סמית, והוא בכה את בכיו שלו על כריתו שעות עד שנרדם. בבוקר הוטב לו. עד אז הטילה עצמה החללית מאה מיליון קילומטרים בדרך הביתה, וזה העניק לבריג’ס הרגשה טובה.
כמו האחרים, הוא זכר רק שממה של שמשות יוקדות, ובכל הגלאקסיה שום כוכבי־לכת, מלבד אלה של מערכת השמש. כמו האחרים, הוא ידע שהוא חוזר אל מקום יחיד במינו ויקר־מציאות בייחודו – כדור הארץ, משכנו היחיד של האדם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות