היו לו מתנגדים קשים, כפרישמן, ועם זה היה אולי בעל ההשפעה הגדול ביותר. לאחר ה’חסידות' וסיפורי־העם אי אפשר היה לפקפק בו. ואפילו במחזות (לא ב’שלשלת הזהב' בלבד) נתגלו סגנון יהודי, תמצית יהודית. היה בעל עצמיות חריפה, וגאונותו היהודית נצנצה גם בדברים שנאבק עליהם קשה (‘לילה בשוק הישן’).

לא היה ממחנכי המובהקים, אבל אישיותו הקסימה אותי; ואף שמורי ורבותי היו אחרים, ודוקא חריפותו היתירה לא היתה לפי רוחי, ראיתיו תמיד כיחיד ומיוחד. מקוריותו נצנצה גם מדבריו הפגומים, חותמו של פרץ היה טבוע על כל מה שיצא מתחת ידו.

כתבתי עליו כמה פעמים בעתונים יהודיים, ופירסמתי גם קטעי הערכה בהזדמנויות שונות ודברי זכרונות. לא הכל עלה בידי לכנס כאן.

 

לדמותו    🔗

מעצם ילדותנו נקבעה בלבנו אהבה אליו. היה זה שם, שהיה לו צליל קסם. מבחינה מסוימת הערצנו אחרים יותר משהערצנו אותו. מנדלי היה הסלע, ופרוזה עברית גדולה לא התחילה אלא בו. אבל באהבתנו אליו היה משהו, שלא היה באהבה לבני דורו האחרים. בילדותי היה לי דוד פרישמן, זה שהטיל קסמים חדשים בסגנון העברי, קרוב יותר. אבל פרץ ליבב יותר. הוא היה איש הפלאות. כמה שנכשל, — והוא נכשל פעמים רבות — היה מבטל את כל כשלונותיו בהישג אחד. זכרו את ‘מאניש’, את ‘משנת החסידים’, ‘בין שני הרים’, ‘באנצ’ע שוויג’, — אפילו מיניאטורה כ’חזון אם' (שלא לדבר על ‘שלש מתנות’ או ‘מסירות נפש’) — ושום רוח לא יכלה להזיז אותו ממקומו. מצבו נעשה איתן ביחוד עם סיפורי העם, שבהם התגלה גם כאפּיקן גדול — יותר אפילו משנתגלה בסיפוריו החסידיים. ואמנם גם זאת היתה בעיקר חסידות, ורק שהרחיב את המסגרת: חוץ מזה שהכניס אישים עממיים, הכניס יסודות מן האגדה (‘מסירות נפש’), ומשהו גם מאגדות העמים.

בסיפוריו הראשונים (‘הצטדקות הנאשם’), ‘ליל זוועה’ ועוד) גילה חריפות פסיכולוגית, — שהיתה חדשה לגמרי בפרוזה העברית. ניצנץ עומק, קסם של חדשן־אמן שאינו הולך בדרך סלולה, אבל לא היה עוד הבטחון, שזוהי דרכו של פרץ. לא היה זה מנדלי, שלא חפץ להתמיה, שכל יצירה שלו היתה כולה פרי הסתכלות (אפילו ‘סוסתי’) — וכנסת ישראל עמדה כאן בצביונה הגמור. פרץ חתר תמיד למה שלמעלה מן המציאות. אכן, את המקוריות היהודית, את הסמליות היהודית המיוחדת שביצירה זו, לא השגנו אלא לאחר שבגרנו בעצמנו. אבל הוא היה מעורר התפעלותנו גם בקטעי השירה, ברמזיו, במאבקו התמידי להרחבת התחומין. תקופת המתחיל, המגשש, של פרץ היתה ארוכה מאד. ואולי היה גם בזה מן הקסם.

מנדלי כבש אותנו במתינותו, בשפע המציאות שאליה צמאנו לאחר עירום ההשכלה, אבל גדול כוחו של קסם. פרץ עקר אותנו מד' אמות של הפרוזה האפורה, של ההשגה האפורה. הוא משך אותנו לעולם שיש עוד לגלותו, ובמידה שנמשכנו ל’דברים כהוויתם', היה לנו צורך ב’מה שלמעלה מזה'. עמדנו על סף היציאה מן המבואות הצרים, והיינו צריכים להציל בטרם נצא לעולם הזר את גנזי ישראל שהשארנו מאחורינו. כביאליק, כברדיצ’בסקי, כפייארברג — הביא לנו מזמרת העולם שעזבנוהו, למען לא נצא ריקים מתוכו.

בזה עלה פרץ על מנדלי, אף שהיה כאמן, כאפיקן, גדול ממנו— הוא צמא תמיד להתחדשות. בחתרו לעולם חדש, הכיר כי בלי אור חדש אין מעמד לנפשנו, אין מעמד ליצירתנו.

והוא שחולל את המהפכה בספרותנו החדשה.

רוב סופרי דורו של פרץ מצאו את דרכם כמעט עם הצעדים הראשונים. פרישמן, איש ריבו, ניסה לכתחילה לחקות את סופרי ההשכלה, אבל עודנו עלם כתב את ‘ביום הכפורים’, בו גילה את עצמו כולו — זה היה פרישמן שכמעט לא נשתנה, אם גם ספג במאוחר מסגנון התקופה. לעומת זה, התלבט פרץ ימים רבים, — את עצמו לא מצא אלא במאוחר. אכן תמיד ביקש דרך לעצמו, ובכל מה שכתב לא היה אלא רמז לעצמו. אולי משום ששיעור היקפו היה גדול, לא גילה את עצמו אלא לשיעורין. חותמו היה טבוע גם ברמזי דברים, וגם בכשלונותיו היה מן הנצחון. הוא שבר כלים, כדי לעשות כלים.

הרשמים הראשונים היו לא הסיפורים והשירים שקראנו ב’האסיף'. היה זה פרץ, אבל בלי לבלוב, בלי קסם. דוקא מן הקטעים שהקונטרסים הקטנים בשתי הלשונות (‘החץ’, ‘יום־טוב בלעטלאך’) עלה לנו הצלצול החדש, המודרני. לא ‘משנת חסידים’ בלבד, שהיה בו משום התגלות ושבו מצא פרץ את תכנו ואת סגנונו. גם הדברים הסימליים, שעמדנו עליהם בקושי, משכו את הלב, פתחו לפנינו מרחקים מלאי קסם. מחברת פעוטה כ’החץ' היתה מאורע. בירק האחו, מאחורי העיר, היינו לומדים פירוש בכל מלה, ומתאמצים לעמוד על כל קוץ ועל כל תג בה. זה היה שונה מספרות הזמן, שונה גם מהשכלה, שהיתה אז יסוד חיינו: כאן המלה חדה חידות, וזה היה המלבב ביותר. תיכף ניכר כמה הוא שונה ממנדלי, שנצטמצם בנגלה, אם גם בו הוסיף להתבצר מיצירה ליצירה.

השם פרץ היה מעולף קסמים מיוחדים, שונים מאלה של מנדלי. מנדלי היה נערץ, אבל היה רחוק, היה בעינינו כאחד קדמון. פרץ עורר סקרנות. כשבא סופר מווארשה, לא הרפינו עוד ממנו: יספר וישוב ויספר רק על פרץ! פרץ עצמו העסיק אותנו כאדם — כאילו בכל מה שסופר עליו ביקשנו רמז לפתרון חייו ולפתרון חיינו יחד. עם פרץ הזדהה אז הנוער, אליו נשאנו אז את עינינו בבקשנו דרך בערפלי עלומינו. לאחר זמן נעשה זה אחד־העם, ואחריו ביאליק. אבל בימים ההם היה פרץ הכוכב היחידי. מנדלי היה האמן הגדול. היה מורם מעם. ממנו לא דרשנו דבר. אותו היינו משוים אל סרוואנטס ואל גוגול; ואולם פרץ היה איש יהודי, אחד קרוב ויקר, שעלינו רק להושיט יד, והוא יחיש לנו עזר. היתה ההרגשה, שהוא דואג לנו שם, שגורלו גורלנו, שהוא מבקש לנו דרך — ושיום אחד יבוא והבשורה הגדולה בפיו.

פרץ לא תמיד הניח את דעתנו. אבל דבריו תמיד תבעו פתרונים. הוא דרך כמו מתוך ענני בוקר. מצעדיו הראשונים ראינוהו לא רק כסופר. מפיו שאלנו את פתרון החידה הגדולה — חידת היצירה או חידת החיים? טרם הבדלנו עוד ביניהן. עליו להיות גם יוצר הספרות (העברית והאידית יחד: אז לא היתה כמעט כל מחיצה ביניהן), גם מתווה דרך לחיים החדשים. לא היה כל פלא בעינינו, אם היה כותב ביחד עם השירים והפואימות וסיפורי החסידות והנובילות גם דברי פובליציסטיקה ודברי ביקורת ומאמרים פופולריים. חייב היה לדאוג לכל צרכינו. לא היה אז איש עוד מסביב.

כזה היה פרץ בטרם שזרחה לנו אודיסה. ‘משנת חסידים’ בישרה סגנון חדש, שירה חדשה. משנתפרסמה הרשימה ב’החץ' היה ברור, כי הנה באות החדשות אשר להן צפינו.

רק ה’פירורים' של אחד־העם עמעמו קצת על ערוגות הסתרים של פרץ. כאן לא היה דבר רעוע. כאן היה הכל בנוי אבנים שלמות. אכן גנו הנעול של פרץ משך ונשכח, ושוב משך ושוב נשכח. לא כמי שסגנונו נקבע תיכף ולעולם בלב, כי אם כאיש הבאות— כחוזה שטרם מצא את עצמו; ועם כל מה שה’נגלה' של אודיסה התחיל כובש אותנו, ראינוהו כמורה כחוזה. ‘העוגב’ היה כשלון. כוחו בשירה לא היה גדול. אבל מחזור שירים כ’התימורה' לא היה עלול לכתוב אלא פרץ.

כן — הוא לא נתגלה לנו, כמנדלי ב’סוסתי', כאחד־העם ב’פירורים', מבוגר, — שלם ביצירתו, שלם בסגנונו. בכל זאת היו קסמים בידו. כ’קוסם' היה אולי גדול מאשר כאמן. והקסם היה בכך, שהיה צעיר. היה משהו מרנין גם בנסיונותיו, אפילו — בכשלונותיו. בו ניחשנו את ההתחלה.

השירים שפירסם בעברית נכתבו בכשרון, אבל לא נקבעו בלבבות הצעירים. לא הם עשו כנפים לדור. קטנים ממנו — מאנה, ולא כל שכן שפירא, היו מבשרי השירה החדשה. שירי פרץ, אפילו אלה שעשו רושם, היו המשך. התוכן היה חדש, אבל הקצב היה עוד קצב ההשכלה. היו מחשבות — במחשבות היה פרץ תמיד עשיר — אבל הן היו חסרות אותו ניגון, שאליו כלתה נפשנו. רק באידיש גילה משהו חדש, עממי־לירי, היה משהו שהיה זר לשירה הקודמת. ואמנם פירסומו של פרץ מתחיל ב’מאניש'. באידיש עמדה לו קרבתו לשירת העם; ואף שתמיד היתה השירה על הרוח טפלה לפרוזה, הגיע בכמה משירים אלה למדרגה של ליריקן, בעוד שבעברית לא הגיע למדרגה של משוררים שבתקופה.

ברם, פרץ תמיד הבטיח, והיה זה יום של שמחה, כשנזדמנה לי המחברת של פרץ ‘העוגב’. אמנם גם אז הכרנו את השפעת היינה עליהם (‘יחד עם כל הנצנים נעורה שושנת לבבי’ ועוד); אך על צד האמת לא היה זה היינה, כי אם פרץ — צורת עצמו לא נמחקה עוד בספרים מושפעים מאחרים. אבל השירים היו בוסר, ולא בלי התחכמות. היו חרוזים בודדים, בתים בודדים בעלי צלצול שירי. אבל בדרך כלל צדק פרישמן בבקורתו הקשה על ‘העוגב’, והיטיב גם עם פרץ, שלא הוכשר, עם כל כשרונו הרב, להגיע בעברית לידי טביעת מטבע של שיר עברי. כמה שהיה מודרני בתכנו, לא היה מודרני בסגנונו השירי. כאן נגרר תמיד משהו מן הישן — מן החרוז של ההשכלה. כל הוירטואוזיות שלו נכללה אז במלאכת־בזק — ואפשר, שלא היה איכפת לו, אם לא היתה משוכללת. אף על פי כן הקפיד על כך, שלא ישנו ממטבע שלו, וכשפירסם שלום־עליכם את הבאלאדה שלו ‘מאניש’ בשינויים רבים לא נחה דעתו של פרץ עד שהדפיס את המקור במחברת מיוחדת. הפסיק להשתתף גם ב’הצפירה' כשהמערכת סרסה את דבריו. סימן, שלא היה שווה־נפש כל עיקר לצורה — ביחוד בסיפורי־העם ובדראמה.

החטא שחטא פרישמן ל’העוגב' של פרץ, היה בזה, שלא הבדיל לטובה את מחזור השירים ‘התימורה’ שמהם עלתה נעימה שירית חדשה. ואפשר ששירים אלה היו הדברים המודרניים הראשונים שנכתבו אז בעברית. שירים אלה השפיעו אז עלינו הרבה; ולא היו דומים לשיריו האחרים של פרץ, שנראו לנו כדברים שעבר זמנם. רק בשיר אחד ממחזור זה מורגש ביותר היינה, שמאסוריו לא עצר כוח להשתחרר גם פרישמן עצמו, שהוקיע את החיקויים של ‘העוגב’:

הַגִּידִי לִי, תִּמּוֹרָה,

מַדּוּעַ יָפוּחַ

רוּחַ תּוּגָה חֲרִישִׁית

עַל שַׁדְמַת הַבְּרִיאָה?

אבל גם כאן הבית האחרון מכפר במקצת על החיקוי:

הַגִּידִי לִי, תִּמּוֹרָה,

הַאֻמְנָם יָקוּם נָבִיא,

וּבְבִקְעַת הָעֲצָמוֹת

יַעֲשֶׂה נִפְלְאוֹתָיו?

הצמאון לעולם חדש, לנביא אשר יהיה מבַשְׂרוֹ, הוא ברוחו של פרץ, ורוחו התובעת מורגשת בחרוזיה האחרונים של המחברת:

הַגִּידִי לִי, תִּמּוֹרָה, — —

מַדּוּעַ כָּל תִּקְווֹתַי

אַךְ קֶשֶׁת בֶּעָנָן,

אַךְ מִקְסַם חִזָּיוֹן,

אַךְ חֲלוֹם יָעוּף —

בְּלִי כֹחַ,

בְּלִי כֹבֶד,

בְּלִי גְוִיָּה?

כאן הביע את אכזבת הדור מעצמו — את חלומותיו הערטילאיים ‘בלי כוח, בלי כובד, בלי גויה’. אין זאת כי אם גם הוא צמא לא רק לנשמה, כי אם גם ‘לכוח, לכובד, לגויה…’

אך עוד בשיריו הראשונים יש ותפעם רוח אחרת, ובשנת תרל"ז אנו קוראים בשיר המתחיל:

לִי אוֹמְרִים — לָנֶצַח עַל כִּכַּר אֲדָמָה

נַהֲרֵי דָם אָדָם וּנְחָלִים יִזֹּלוּ;

וַאֲרָצוֹת יַהַפְכוּ, וּמְדִינוֹת לִשְׁמָמָה

קִנְאָה גַם שִׂנְאָה לָנֶצַח יִמְשֹׁלוּ.

וְעַל עַמִּי לִי אוֹמְרִים, כִּי כַאֲשֶׁר נִדַּחְנוּ —

בִּשְׁפַל הַמַּדְרֵגָה כֹּה נֹאבַד לָנֶצַח;

מֵחֲמַת הַמֵּצִיק כַּאֲשֶׁר שָׁחַחְנוּ

כֵּן עֲדֵי עוֹלָם לֹא נָרֶם עוֹד מֵצַח…

לִי אוֹמְרִים — אַךְ לִבִּי לוֹ זָרָה כָל אֵימָה;

אִם לֵב עוֹד יִפָּעֵם, עוֹד רוּחַ בַּגָּבֶר

מַאֲמִין אָנכִי בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה:

עֲלוּקוֹת יְמֵי קֶדֶם עוֹד יִמְצְאוּ קָבֶר.

למדרגת הפרוזה לא הגיע מעולם בשירה, אף כי בשירים כ’התימורה' יש כבר מן השירה, מן החידוש; אבל בעצם לא היה גדול אלא כפרוזאיקן, ורק באידיש היה לו ניגון משלו, חרוז משלו. אכן נמשך לחרוז כל ימיו. ודאי שגם בפרוזה לא תמיד הגיע לידי שלמות. אבל כאן הוא עולה בעצם כשלונו. לא היה זה מטבעו להמשיך, כי אם לשבור את הקו. זה היה היסוד המודרני שבו, שמשך על יצירתו חוט של חן מיוחד, אבל בחרוז העברי גילה ממש רפיון. לא השיג את קסם הביטוי של השירה העברית הצעירה. זוכר אני, שפירסם ב’השלח' את שירו המצוין ‘בוקר וערב’, והיה זה דבר מפתיע; אך גם בו לא הגיע לדרגת הביטוי של משוררינו החדשים; הציל אותו, כמו בפרוזה, הרעיון, שהאיר בפני עצמו. ועוד ב’האסיף' (תרמ"ז), פרסם שיר חריף־מחשבה על מהות המשורר, ובהטעימו את הסתירות שהן מטבע המשורר (‘הפכפך תאמרו, הפכפך המשורר’), כתב כמה חרוזים נאים — נאים, כמובן, לזמנם:

כְּבַר כּוֹכְבָא רְאִינוּהוּ בִּמְרוֹמֵי קָרֶת,

אֶת אֲרִי רִכְבּוֹ בִּשְׁפִיפוֹן יְנַהֵג;

הַיּוֹם בְּאַשְׁפַּתּוֹת יְגַהֵק, יְפַהֵק,

יְקַלֵּל הוֹרָתוֹ, יִתְגָּרֵד בֶּחָרֶשׂ!

הֲזֶה אוֹנִים יַחְגֹּר, יִתְנַשֵּׂא כִּכְרוּב?

אוֹ כוֹכָבִים, יֹאמַר, לַפִּיל מִמְּסִלּוֹתָם?

הוּא אֲרִי וּלְטָאָה, נֶשֶׁר וּזְבוּב —

זֶה גוֹרַל מְשׁוֹרְרִים, וְזֶה מְנָת כּוֹסָם!

נושא זה — הניגוד שבכל נמצא — חוזר ביצירת פרץ גם בתקופות המאוחרות ביותר. אבל בפרוזה יש לו חן משלו, ובדברים מעין ‘עינים מושפלות’ הגיע לשלימות מפליאה, בעוד שבשיר — ביחוד בשיר עברי — שלא שכלל אותו, הוא על הרוב אליגורי־אפיגרמתי. בפרוזה מצא את הניב ההולם אותו, בעוד שבשירה אחר מן המועד.

באבטוביוגראפיה שלו הוא עצמו מודה (ואינו רואה בזה שום פגם): ‘חשיבות יתרה נודעת ממני לדבר והיפוכו; מכל הצורות המצויות לגבי קשרי רעיונות חזקה עלי ביותר צורת הניגודים’; ואם בפרוזה מרעישה דוקא ההפתעה שבניגוד, הרי כוחה של שירה בתום הבעה, בהרגשה ללא פגם. מהותו של פרץ ב’דבר והיפוכו', והיא באה לידי שלמות בפרוזה הנפלאה שלו, שפשטה ולבשה צורה פעם בפעם לשם התגלות חדשה. וזה היה גם סוד גידולו, התחדשותו התמידית. ואולי לא היה זה ה’היפוך', כי אם גילוי יסוד חדש לשם חיזוק המציאות, שאינה על צד האמת אלא ‘דבר והיפוכו’.

האנליטיקן שבפרץ היה על כל פנים חזק יותר מן הליריקן שבו; מחשבה־שירה היתה תמיד משענתו הנאמנה.

הסיפורים שלפני החסידות שפירסמו את שמו של פרץ היו אנליטיים ביותר. המחשבה אכלה כל חלק אפּי בהם; כמאכלת חדה חתכה את גופו של עולם. ורק הרוח הגדולה שהיתה שלטת בהם עשתה אותם ליצירות פיוטיות. בדברים כ’הצטדקות הנאשם', ‘ליל זועה’, ‘מי אנכי?’ לקח את לב הקורא היהודי, שקפץ על ההמצאה, נהנה מברק החריפות. אבל זאת היתה דרך, שסכנה בה למשורר. ופרץ היה, עם כל הנטיה לניתוח, בכל זאת קודם כל משורר.

שני היסודות האלה — האנליזה והשירה — היו מקבילים ביצירתו כל ימיו, והיו נאבקים בה זה עם זה גם כן כל ימיו. פרץ היה להוט אחר העוקץ, ואותה שעה הכיר, שסם מות הוא לשירה. יתכן, כי כל ה’חסידות' שלו לא היתה אלא סם שכנגד לשכלתנות עצמו זו, שאמנם גם ממנה נתברכה יצירתו בהוסיפה לה עמקות מיוחדת. אבל כל שבגר יותר, הבין כי לשירה הרכב אחר; וכי יש לנהוג זהירות בהמצאות — והלך וחזק בו המשורר.

פרי מאבק זה היה החסידות. שני יסודות שהם נאבקים בשירה, שניהם מוסיפים לה חיזוק. פרץ גדל בחסידות, בסיפורי העם, משום שבהם כבש את עצמו, ועם זה— לא ביטל את עצמו.

משמעה של החסידות, המכוּונת לכאורה נגד ההשכלה, היה לא התגברות, כי אם סינתיזה. הוא לא בא לסגנן את החסידות, כי אם למצוא את סגנון עצמו, סגנון ההולם את דרך החיים שהיא גם דרך היצירה — שתום וחריפות שלטו בה כאחד.

דרך זו הסתמנה עוד בנסיונותיו הראשונים, שחדו לנו כחידות נעורים. את החידוש האמיתי הבחנו ב’משנת חסידים'. זאת היתה ההתחלה. היה זה הנסיון הראשון בחסידות של הוּמוֹר ששירה עמו. ומלכות במלכות לא פגעה. משהו נתחדש מבפנים. דומה, ההשכלה עצמה השיגה כאן את החסידות. תפסה את ניגונה. השירה העברית היתה טעונה התחדשות, וההשכלה והחסידות הניחו דוקא בניגודיהן ובהרכבן יסוד לתרבות ישראל חדשה. הגאונות של פרץ נתגלתה בהשתלבותם של הומור וכובד ראש שבשירת חסידים שלו.

עוד בנסיונו הראשון, ב’משנת חסידים' קבע את הקצב, מצא את סוד הביטוי של החסידות, סוד הזמר, שלא מצא עוד לא בשירים ולא בסיפורים הקודמים. פרץ לא היה מעולם מסגנן בלבד. הוא בא תמיד ורעיונו עמו. לא נתכוון לצורה בלבד. אתה מוצא כאן את התורה החסידית מרומזת ביסודותיה העיקריים. ‘הלמדנים בנגלה — היה אומר רבנו —הם כאותם בעלי־המלאכה שהם יודעים לתקן את הכלים לזמר, וגם לעשות כלים חדשים, אבל הם אינם יודעים את הזמר בעצמו ואינם יכולים לפרוט על הנבל שהוא מעשה ידיהם. אבל הצדיק הנסתר הוא יודע את הניגון, אף על פי שאינו יודע לפעמים איך לתקן את הכלי ואינו בקי בתורה’.

הרי תורת החסידים כמו שהיא, וכפי שהשיג אותה פרץ.

ועם זה — הקסם של ‘משנת חסידים’ היה בזה, שקבע את הנעימה של תורת החסידות. זאת היתה ההתגלות. ה’חסידות' שלו לא היתה ‘תורה’ בלבד. לא זה היה העיקר בה; סוד החסידות שלו היה בזה, שעצם התורה שלה היה ה’ניגון'. נעימת העולם היא הזמר. ובלי זמר אין נשמה.

כשקראנו בפעם הראשונה את ‘משנת חסידים’, ‘שהשמחה במעונו’, ‘גלגולו של ניגון’, ידענו שמבחינת הרעיון אין פרץ חותר אלא אל נקודה אחת: שיש נשמה לעולם, והיא אינה אלא הזמר. ובהשתנות הזמר העולם משתנה עמו. הזמר שבנו הוא הנותן חיות לעולם. כשהוא פורח, גם העולם פורח עמו, מתחדש עמו; והעולם מת במות הניגון. היה זה רמז גדול, שהעולם אינו חי אלא בנו, בזכותנו.

ב’המקובלים' חוזר מוטיב זה, ויש בו גם עמקות נוספת. ‘יש ניגון הצריך למלין. זוהי מדרגה נמוכה מאד, ויש ניגון נעלה עליו — ניגון עולה בלי מלין, ניגון בפני עצמו… אבל גם הניגון עוד לא טהור מחלאת הגשמיות, כי הוא נצרך עוד לקול, לשפתיים… אבל הניגון האמתי, הרוחני, הטהור — הניגון האמתי הוא בלי קול, בלי אומר ודברים’. ניגון טהור ‘מחלאת הגשמיות’ אינו אלא ‘ניגון בלי קול’. זה אינו אלא מושג, משהו מטפיסי, שאליו חתר בבקשו את ערכיה האמתיים של ההויה, הנקיים מכל תערובת של סיגים. זה היה גילוי השירה של פרץ. העולם אינו תלוי בעצמים החיצוניים, כי אם בעושר שאנו מביאים לו — בניגוד למנדלי, שלא גרס הויה אמתית בלי מציאות, בלי השתתפות כל החושים. לפרץ היתה היהדות הויה רוחנית נקיה. גם ב’שלש מתנות' נרמז על הערכין הגדולים באמת, שאין בהם אלא הכוח הפנימי, ההשגה הפנימית. תפס את היהדות בתמציתה האמתית: הויה משוחררת מכובד חומרי. לא המעשים הם העיקר, כי אם הכוונה — מסירות הנפש. אין אדם עולה אלא אם כן ויתר על העולם הנראה, ונתן את הכל במחיר האהבה, במחיר האמונה.

אפילו הנוף של פרץ הוא כולו מוסיקה. לא העינים רואות, כי אם הלב מגלם את יפיו של עולם, את טהרו של עולם.

בסיפורו הנפלא ‘בין שני הרים’ באה השגת עולמו של פרץ בצבעים רוחניים, במראות שגם הם כולם נגינה:

‘ממעל שמים גדולים ורחבים, אין סוף, ועין התכלת מתנוצצת בלחש… וערפלי טוהר, לבנם כלבנת הספיר, מדדים ועוברים בסך. ואני מתבונן בהם ורואה, שהם רועדים, ומרגיש אני ויודע שהם רועדים משמחה ומתענוג אין סוף, ולרגעים הם מרקדים ממש. ומתחת — אזור ירוק ורחב מאד מקיף את ביאלא, אך הירוק ירוק חי הוא! ונדמה לי שנשמות פורחות בין הדשאים, שהעשבים חיים הם ושמקפצים ביניהם מאורות קטנים ונפלאים… לשונות אש קטנות ומזהירות, וכל הדשאים והעשבים רועדים מהתענוג הנפלא ומתנועעים ומחבקים ונושקים זה את זה’.

זהו נופו של פרץ. ‘נשמות פורחות בין הדשאים’. בדשא עצמו רועדת נשמת העולם. זוהי תפיסת ר' נחמן מברסלב. העולם תמיד חוזר ומתגלה, ואז הוא כולו מואר, כולו חגור אזור של קדושה, משוחרר מן החולין.

כך העלה פרץ את העולם, הראה אותו בתמציתו הנפשית. זה היה פירושה של החסידות. עולם משוחרר, מנוגן, — עולם שאינו רובץ תחת משאו.

לא היתה זאת הויה מופשטת. השירה יצקה לתוכה חיות יהודית, מציאות יהודית.

וזה היה סוד קסמו של פרץ, שהעולם היה בו עמוק יותר משהוא נראה לעין.

לאחר ה’חסידות' היו סיפורי־העם ההישג הגדול ביותר של פרץ. כל סיפור חדש עורר עם פירסומו התפעלות חדשה. עכשיו נוכחנו כולנו לדעת, שפרץ היה לא איש־הרוח הגדול בלבד, כי אם היה גם מספר גדול, אף שלא היה עשיר בצבעים. כאן, ב’סיפורי העם', רפיון זה נהפך לכוח. היכולת הסיפורית, כקצב טבעי, חפשי, לאין מעצור, גילתה מספר־אמן, מספר יהודי יחיד במינו. נתברר, כי לא עושר הצבעים, הציורים הבולמים לפעמים את שטף הסיפור, יוצרים את המספר, כי אם הרוח החיה, הטמפרמנט העז; והמחשבה כשהיא משתלבת במהלך הסיפור, נעשית חלק ממנו, לא די שאינה פוגמת בו — היא גם מוסיפה לו מן הדרמטיות, מעמקת אותו, מבלי שתהיה לו למעצור.

אמנם נפלאים כאן הסיפורים, שבהם מהלך המאורעות נקי מכל יסוד נוסף; סיפורים כמו ‘האוצר’, ‘הפקדון’, ‘העושה נפלאות’, ‘משפט האלמנה עם הרוח’, וכדומה להם, השוטפים לתומם, נראו לנו בהופיעם לראשונה כשיא הספר (שהוא כשלעצמו הנהו בלי ספק שיא יצירתו של פרץ); אבל דברים עשירי תוכן מחשבתי־שירי, כ’מסירות נפש', כ’שלש מתנות', כ’עינים מושפלות', שמבהיקים לכאורה בעושר־רוח שאינו מצוי, הם מצוינים דוקא משום שהם גם סיפורי מעשיות, גם יותר מסיפורי מעשיות: הם קודם כל דברי שירה רעיוניים אף שהאפיקה נוטלת בהם חלק בראש. הציור של עיר בימי הבינים שיושביה כולם נאספו בשמחה לראות את משפט הנערה היהודיה שנתפסה בתהלוכה הנוצרית (‘שלש מתנות’) — הוא חשוב גם כ’מראה עינים', גם כ’הלך נפש'. ומיותר להטעים את האמנות הסיפורית של ‘מסירות נפש’, שירה גדולה זו, שבה באו לידי גילוי כתומם פרץ המשורר, המספר ואיש המחשבה. דומה, שעל פי יצירה זו בלבד ניתן לנו לתפוס את היקף כשרונו הגדול של פרץ – כשרון שינק ממקורות ישראל, שחידש את תרבות ישראל.

אכן גם כאן נתפעלנו בעיקר מן האמנות הסיפורית הנפלאה. זה ימים רבים לא נכתבו אצלנו — ובשלימות כזו — דברים מאירים בפשטותם ובעמקותם כסיפורי־עם אלה. כאילו הוחזרה לנו בהם אבדה שאבדה לאומה. כאילו ילדות האומה שבה ונתלבלבה עמהם. ואותה שעה הגיע הביטוי המזוקק לידי בגרות חדשה. פרץ גילה לא רק את כשרונו של העם לספּר, כי אם גם הביע את צמאונו לאגדה, את עושר לשונו, את חיתוך ביטויו. פרץ גילה את חדות הסיפור — גילה סגנון ויצר סגנון כאחד.

סיפורי העם היו לא רק תוצאה של התעמקות בחסידות, בכל מה שהיה עוד מן החיוני בערכי ישראל עממיים. על צד האמת היו הסיפורים האלה המשך החסידות. אתה מכיר כאן שוב את המגמה החסידית — הכוונה הנפשית הקודמת לערך המעשה (‘שלש מתנות’, ‘נשמות אלמות’; שכר הבטחון ב’עושה נפלאות', וכדומה); כאן שוב הנושא התמידי — השנאה לפלפול וחריפות (ב’מסירות נפש'). השגת המציאות האמתית שבניגון כאן מתעמקת — כוללת גם את קולו של אדם. ‘קלה מזו — אומר ר’ חייא — להכיר את האדם בקולו… אדם שאינו שלם, אפשר שיהא לו קול גבוה, קול נמוך, בת קול, קול סדוק, קול מרוסס, — אך לא קול צלול וצח, קול הגון אין לו'. וכמה קשה למצוא אדם בעל קול צלול, ‘קול הגון’!

‘רבונו של עולם! — היה קובל ר’ חייא בשבתו מאחורי מסך ובהבחינו את קולות תלמידיו שהיו מטיילים ומשוחחים לפנות ערב בגן — צפרים בגן, שאין להן אלא נפש חיה, משבחות אותך בזמירות, ותלמידי בעלי נשמה ויחידה, לומדים את תורתך… ומפני מה קולו צפריך צלולים ונשמות שלמות משתפכות בהם, ותלמידי שלי — — —'.

אכן, ב’סיפורי העם' הגיע פרץ עצמו למדרגת הצלילות של אותן הצפרים שבגנו של חייא. מ’מסירות נפש' עלה קול שירה זכה כל כך. ועם זאת ניתן כאן תוכן דרמטי־יהודי, שיש בו סמיכות התוכן גם לאותה אגדה קדומה על מסירות הנפש של בת התנא, שהצילה בצדקתה את בעלה ממות. מסירות־נפש ראה פרץ כמדה יהודית ועליה שר ביסודה, באגדה זו, שבה נתרכז כל הטוב והנעלה שביצירתו.

יש בה ביצירת פרץ הרבה מן הפרובלמטיות — משבירת צורה ומחיפוש צורה. לכאורה היה שייך לטיפוס ה’עילוי', והיה מושלם בכל צורה; אבל חוץ מן ה’חסידות' וסיפורי העם כמעט שלא הגיע לידי שלימות בלי התלבטות קודמת, בלי כשלונות או כשלונות־למחצה קודמים.

שום צורה לא כבש במאמצים כאלה כמו את הדרמה, והוא גם בסוף ימיו עדיין עמד במאבק כבד זה. מצד אחד היה שיר הילדים משוש עטו (גם בזה יש מן האנלוגיה לביאליק). הוא כתב (וגם עיבד) שירי ילדים, הדומים לשירי־עם, וכאילו המשיך את הנוסח של שירי־עם, שבו התחיל, ואת סיפורי העם, שבהם הגיע לשיא יכולתו האמנותית. אבל מתוך ניסוחיהן המרובים של יצירותיו הדרמטיות, ניכר שסוג זה עמד אז במרכז רצונו היצירי. הוא גם חפץ לכבוש את הבמה, ובניגוד לפרישמן, שהיה סבור שתיאטרון לא נועד אלא כדי לשעשע את המוני העם, קינא את קנאת התיאטרון היהודי, שירד פלאים בצורתו ה’עממית'. פרשת ה’חסידות', ‘מפי העם’, שבה הגיע לגדולות, נסתיימה. התחילה התקופה האחרונה ביצירתו — הדרמה. הוא הכיר שצורה ספרותית זו היא המחייבת גדולות, המאפשרת גדולות. לאחר שהצליח בעיבוד ‘חורבן בית צדיק’ שבעברית לא יצא מכלל נסיון בעוד שהגיע בנוסח האידי (‘שלשלת הזהב’) לשלמות כזו, שנעשתה לאחת המרכזיות שביצירותיו, האמין כי עמד על סוד הדרמה וחפץ להתבצר בעיקר בסוג זה. טיפוסי מאד לפרץ, שבניגוד למנדלי, שהגיע לידי שכלול נוסף בתרגום יצירותיו לעברית, גילה הוא את ה’מייסטרשאפט' דוקא בשעה שהריק משהו משלו מעברית לאידיש, ואף שהיה סופר עברי מובהק, — דומה, שבטחון אמיתי בעצמו לא הרגיש אלא בשעה שכתב באידיש.

נטייתו לניתוח קונפליקטים, לניגודים, משכה אותו אל הדרמה. בקטעים דיאלוגיים קטנים החל (תמיד החל בנסיונות קטנים). אלה היו דיאלוגים קצרים, אך מקוריים וחריפי־עוקץ. זוכר אני את ההתפעלות שעורר בי דיאלוג אחד כזה. ‘היא’ באה בטענות ‘עליו’ שנטל ממנה כל הדרוש להנאתו, ועתה אין לו ענין בה. והוא, במקום תשובה, מצביע על האילן, שמהתפוח שלו נהנה קוטפו הנאה גדולה, ואת הסדן והענפים השאיר אחריו, ושואל: כלום את סבורה, שיחד עם התפוח היה מחובתו לבלוע את האילן כולו — על קליפתו, עליו, שורשיו?… בדיאלוג זה אין, לכאורה, אלא משום בדיחות־הדעת, אבל דוקא בדברים קטנים כאלה גילה פרץ מקוריות של צורה ותוכן — רוח עליזה ורבת־המצאות, שהראו את העושר הדרמטי השמור עמו.

ברם, הדרמה ממש לא ניתנה לו על נקלה. הנוסח העברי של ‘חורבן בית צדיק’ היה מלכתחילה, במקורו, דבר מקוטע, מעוט ערך. רק לאחר ששיכללוֹ שכלול צורה ותוכן וכתב אותו בחרוזים מקוריים נוסח אחר נוסח, נכבשה הצורה הדרמטית לפניו במשקל משלו ובחריפות יהודית שגילתה את כל העומק שבמחזה. יהודי החג, בעלי הנשמה היתרה קרא לאלה, ששומרים על האדם, הנאבק להויה, שיופי עמה — ליהודים השואפים אל על. וזה היה פרץ תמיד במיטב יצירותיו. למקוריות גדולה של ביטוי ותוכן הגיע בעיקר ב’לילה בשוק הישן'. הרבה התחבט בה ולידי שלימות גמורה לא הביאה; אבל כל קטע הוא גביש יקר ומגלה מה כוחות וכשרון השקיע המחבר ביצירה זו. בכל היותה שונה מ’מגילת האש' יש בה הרבה מן ההתלבטות, מן הפרובלמטיות שבשירתו הגדולה של ביאליק, יש בה מגורלה…

ואי אפשר להעריך את פרץ כמו שהיה, כמו שחפץ להיות, בלעדיה.

זוכר אני את פגישתנו האחרונה בשנת 1914 — שנה לפני פטירתו הפתאומית. בן ששים וחמש ועדיין מלא הוא דריכות יצירית, ומשוש שירתו — הדראמה. מצאתיו בדירתו החדשה שברחוב ירוזלימסקא. אף הדירה, הרהיטים היו מחודשים, צעירים. בארון הספרים הבהיקו בכריכות מוזהבות כתבי שקספיר בתרגום גרמני. מהדורה זו רכש, כנראה, לא מזמן. היה ברור, שהדראמה משכה אותו עתה יותר מכל סוגי שירה אחרים. הדראמה ‘לילה בשוק הישן’ היתה צריכה להיות גולת הכותרת של יצירתו.

הוא הזמינני לראות את החזרה של הצגת ‘אין פאליש אויף דער קייט’ ושבע נחת, כשאמרתי לו שהדבר הצליח.

ראיתי אז את פרץ בפעם האחרונה. מלא עוד כוח נעורים וחן נעורים התכונן לכיבוש הדראמה. השיר, הסיפור, החסידות, סיפור העם, כבש כיבוש אחר כיבוש. הדראמה היתה צריכה להיות הכיבוש האחרון. כל כמה שגדולים כיבושיו גם כאן — מיתתו החטופה הפסיקה אותם באמצע.

 

יצירת פרץ    🔗

בני דורי לא ראוהו עוד במאבקו הממושך, במלחמתו לצורת עצמו, לתוכן עצמו — לכל מה שעשהו אחר כך לאחד משלושת המספּרים, שעיצבו את צורותיה של האפּיקה היהודית המקורית וחיזקו את יסודותיה. אותו דור מצא כבר את פרץ משורר החסידות, בעל סיפורי העם — קלסיקן, שמצא את הסגנון ההולם ביותר את יצירתו, סגנון שנעשה מופת לתלמידיו, גם לאלה שדרך יצירתם היתה שונה משלו.

ואולם פרץ השלם היה כולו פרי מאבק קשה זה, שנמשך משירו הראשון ב’השחר', ‘השותפות’, שהיה עוד מכוּון נגד החסידות, ועד ‘מאניש’ שנתפרסם במאספו של שלום־עליכם ושבו כבר נסתמן הקו היסודי של יצירתו המאוחרת. שנים רבות של נסיונות, שאמנם העידו תמיד על כשרון, בעוד עצמיותו טרם באה לידי בליטה חזקה.

אכן גם לפני ‘משנת חסידים’ היה מסמל בכל פעולתו הספרותית את הרצון להתחדשות, את ההסתערות שאינה פוסקת על שטחי יצירה, שטרם נכבשו לפניו. עינו היתה נעוצה תמיד בזה שטרם נכבש, טרם הושג. זהו, אולי, סוד הפריחה שלא פסקה; גם סוד השפעתו הפראתו העצומה. בכל מהותו נסתמלה דריכות של מחשבה ושירה, המראה אי־מנוחה שבנעורים, צמיחה שבנעורים שזה עתה החלה.

כה תלולה היתה הדרך, כה מלאת סכנות ומכשולים! גם לאחר שסיפורי־החסידים וסיפורי־העם הביאו את הנצחונות הוודאיים, לא פסק המאבק. מה רבו לבטיו עם כתיבת המחזות, הרומנים על ‘שלשלת הזהב’, עד שצפו מן הערפל מראות־החידות של ‘לילה בשוק הישן’! חוקר הספרות עשוי לגלות כאן את כבשונה של יצירה, את כל כוח הרצון וההבחנה, שמשקיע משורר גדול ביצירתו.

בכל יצירתו מחלחלת התמרדות של עולם מתעורר, סערה המגיחה ממסתרים. כביצירת ביאליק מפרפרת כאן רוח התקופה. פרץ לא חשש לכתוב דבר כ’בּונצ’י שווייג', שהראה את השגותיו התמימות של אדם מן ההמון. אבל הוא ידע, כי כוחות נאמנים למהפכה שתבוא עצורים בקרב ההמונים, נושאי האמונה בעולם אשר יקום על חורבות הישן. יצירתו, שממש ודמיון משמשים בה בערבוביה, הביעה את תסיסת הכוחות האלה בעולם, הביעה את החדווה ואת החרדה, שהקיפו גם את עולמנו עם בוא הסער.

ביצירה זו תוססים כוחות ברורים וסתומים כאחד. דומה, שהסתום מחזק כאן את הברור; שעודף הכוח, עודף ההשגה, הפוגעים כביכול בעיצוב צורותיה — הם הם המגלים את מקורותיה. אי־ההתאמה היא כאן סוד ההתאמה — סוד היצירה היהודית, שאינה מביעה עד הסוף, שאינה מבליטה עד הסוף. כלום לא זהו השומר על כוחותיה מאז ומעולם. הכוחות האלה הקובלים ומרננים ומתפרצים תמיד אוצרים בקרבם את העלומים הנצחיים. יצירת פרץ טרם נשלמה. כוח השפעתו קיים ויהיה קיים לעולם. יצירה זו, שלא מעטות פרצותיה, היא אחד הגילויים המקוריים ביותר של שירת ישראל, שבת־קול גדול מקולה. מקום שאתה מגלה ‘פגימותיה’, דוק ותמצא את גאונותה.

כזה הוא פרץ. גדול הוא כמשורר. הפרוֹבּלמטיוּת שבּו אף היא חלק מגדולתו. הוא מחייב זיקה גדולה מצדנו. הוא חד לנו תמיד כהתגלות וכצפיה להתגלות כל פעם, שנצמיד את אזננו ליצירתו. את שיעור קומתו אין למוֹד — היא גדולה גם קטנה ממפעלו. היא עולה ויורדת חליפות. גודלה תמיד תלוי בנוּ. לפי שמרבה להשיג יצירה זו היא מרבה להעניק. היא מתרחבת ומצטמצמת לשפי שיעור השגתנו. ואולי רק במי שקולט אותה קליטה גדולה היא מקבלת את תיקונה.

על מים רבים שלח את אניותיו הקלות. יצירתו לא ידעה היקף ידוע, לא כבשה היקף ידוע, לא נסגרה מעולם בחוגה ולא נתבצרה מעולם. היא היתה תמיד פתוחה לכל רוח. תמיד רדפה אחרי הנעלם, תמיד השתערה על העולם המת להבקיעו אליה, לפחת בו נשמת רעיון, — לתקן אותו, להעלותו. ואם לא תמיד השיגה את אשר ביקשה ויש אשר גם הרסה במקום אשר האמינה לבנות, אך נטפי דם האדימו את דרכיה הנפתלות, ובצאתנו בעקבותיה עוד נחוש את נשימת הלהב הצורבת, את האש הגדולה, אשר בה נידונה.

הוא לא נלחם למימוש הדברים, כמנדלי. לא שאף (עד ‘מפי העם’) לצורה. הוא היה חושש לכל ביטוי חיצוני, לכל אבק חציצה בין הרעיון, המהוּת. רק אל הקצב, נשמת היצירה, נשא את נפשו; רק אל ניגון הלב, החי ומפעפע במסתרים. באמצעים אחרים לא האמין. הביטוי השלם, הגשמיות שבבטוי, היו זרים ליצירתו, הלירית בעצם. הוא ביקש רק מלים כאלה, שאין מרגישים בהן,— מלים שהפה מוציאן ולא העט; מלים משמיעות קול ונעלמות. על כן נדמה היה, שהוא איננו מטפח את שפת יצירתו מבחוץ; אל לא היה איש, אשר מצא בקושי כזה את המלה ההולמת, הנאמנה — הרגילה ביותר, המוכרחת ביותר. שפת יצירתו היא החיונית ביותר בכל ספרותנו, העממית ביותר, המשותפת לכל אדם, לכל דור. מלים לנוי לא ידע, לא חפץ לדעת. רק צירוף המלים העלובות לריתמוס אחד שלם היה האמצעי היחידי ביצירה זו דלת הצבעים ורבת הקולות. זה היה כוחה: היא התנועעה תמיד. כמים מוגרים ברננה, שאפה תמיד לאילו תהומות מופלאות. לא הוא יצר את הדיסציפלינה בספרות, את המשמעת. לא הוא הציב את הגבולות ועשה את הסייגים. זאת היתה שליחותו של מנדלי, — זה שמשל בנו בשלטון זעף, זה שלימדנו להחזיק את אַמת־הבניין וידו הבטוחה הנחתנו לאיטה אל חופי המנוחה. לפרץ היתה שליחות אחרת. הוא עקר אותנו מתוך המנוחה, מן הקפאון של מסורת שפרחה נשמתה מתוכה. הוא החזיר לה נשמה, הדליק בה מה שדורות מתים כיסוהו אֵפר. הוא המס כל קפאון, הניס כל תנומה מעפעפינו. בציצית ראשנו אחזנו וישאנו למרחק.

עשיר־אמצעים אמנם לא היה עם כל האוצר האגדי הרב, אשר מתוכו שאב ביד רחבה. לכך היה יותר מדי טעון סבל מחשבה ואליגוריה. מתוך יערות דמיונו נראם לעתים קרובות מערומי הערבה הגלויים. אך ציורי חזונו קלים וזכים ונקודות זוהר בהם וצלצלי גיל רחוקים.

תפקידו היה לעורר, להזכיר נשכחות, אבל מתוך גלים זידונים קרא לא אל החוף, כי אם לשים דרך במים עזים, ללכת הלוך והרחק, הלוך והרחק. להינתק מן החוף, מכובד האדמה. ליצור קרא. לא לסול, כי אם לפרוץ דרך. ליצור היה לו — השתער. כעוף דורס התנפל על טרף היצירה. במסילות הישרות והרחבות לא הלך מעולם. ובמובן זה, כמו בהרבה מובנים אחרים, היה המשורר היהודי ביותר. תמיד היתה לו קפיצת הדרך. הוא לא בא אל היצירה מעולם מתוך שיקול־הדעת; הוא לא התנהל על יד מרכבתה. הוא פסע בכוח סתרים. כל פסיעה שלו היתה שבע פרסאות…

ועם כל פסיעה שלו עשתה שבע פרסאות גם ספרותנו.

כוחו ורפיונו של כל משורר מקורי כל־כך כרוכים זה בזה, כל־כך נובעים זה מזה, שאין להפריד ביניהם. פרץ לא היה כל עיקר אמן שלם. קצר־יד היה להביא לידי גמר, לידי שלמות את מלאכתו; תמיד השיג את אשר לא ביקש, תמיד הובילוהו דרכיו הזרות אל אשר לא פילל. בת־שירתו לא קיבלה מרות, לא ידעה להיכנע תחת עול. בת־חורין היתה ואל מקומות לא שערם נשאה את המשורר. על־כן בטח בה וילך אחריה באשר הלכה.

כוחו היה בזה, אשר נשא קל ומהיר את משא החיים ומשא היצירה גם יחד; אשר לא התעכב יותר מדי על מקום אחד, לא השהה את מבטו ארוכות על כל מראה, כי אם נטה את אהליו האוריריים על כל הר ועל כל גבע ואת צמאונו ריוה מכל אמת־מים אשר מצא על דרכו. ובכל זאת בו נסתמל החיפוש הנצחי, כלות־הנפש הנצחית. תמיד קראו לו הנסתרות הרחוקות, הכוכבים הרחוקים. הוא לא זכה לברכת השמש הגדולה, הישרה והשוקטה, כי תיפול על דרך־שירתו הרחבה. באלפי משעולי־הר צרים ופתלתולים נשאוהו רגליו, ויתע במקום אשר על כל צעד ושעל יפוזרו העצמות לפי שאול; ואם יצא — אמנם לא תמיד — בשלום, אין זה כי אם מפני שלמד עוד מעצם ימי נעוריו להבקיע כל חומה וידע לטפס כאשר לא ידע איש מאתנו.

הוא לא היה מִכּת הבונים, כמנדלי, כביאליק, אפילו לא כשלום־עליכם, אשר גם הוא לא אהב ביותר את כף־הסיידים. הוא לא ידע לטבוע מטבעות, לצור צורות. כוחו היה להטיל שכרון על עצמו ועל אחרים בניחוח החריף של הרעיון, בנשמת הדברים, אך להגשים לא ידע. הוא יוצר עוד בכוח לחשין, כקוסם, כרַב־מָג. אך לא ב’שם־המפורש'. את כובד הדברים לא שם על כתפיה הענוגות של בת־שירתו.

מקורביו מספרים על העבודה הרבה אשר עבד באחרית ימיו על יצירותיו; אנחנו יודעים את זה מתוך הנוסחאות המרובות של נסיונותיו הדראמטיים. אכן זאת לא היתה מלאכת הפַּסָל, אשר יגלף את אנדרטאותיו מסלעים קודרים, כי אם הכאת הפטיש, אשר יתיז ניצוצות אש מאירים מאבן־חלמיש. עבודת חייו היחידה אשר בה הגיע למדרגת אמן גמורה— מעשיות־העם וגם בסיפורי־החסידים, הצליחה בידו הודות לבסיס המוכן, אשר מצא לפניו ביצירת העם. ליצור בעצמה צורות בולטות לא היה ביכולתה של בת־שירתו הפזיזה. היא היתה יותר מדי מהירת־התנועה, ונקל היה לה לדלג על כל התהומות העמוקות בקפיצה קלה מבּנות גשרים עליהן.

זכורני, איך בסעודת־רעים אחת נשא פרץ את מזברותיו על ביאליק וירם על נס ביחוד את כוח־העבודה אשר לו, ואת ברכתו נשא לאמן המאושר, אשר כוח לו לשאת בקרבו ולהביא לידי שלימות את יצירת האמנות המשוכללת. זה היה בתקופת הדרמות, וכבר אז הכרנו בכל הטרגיות של זה, המרגיש שהחומר הולך ומתפורר תחת ידו ומחזיק מעמד; היו לו בארות עמוקות, — זאת היתה החכמה, שבכוחה כבש. אכן לא ידע מעולם את אושר המנוחה במפרצי השקט של היצירה. הוא היה הנודד הנצחי של שירתנו, ואף כי כל הכוכבים הסבירו פנים לו, בכל זאת ראה את העוני ואת המבוכה בכל שבט יגונם.

אמן גדול, נערץ על תלמידיו ורעיו, לא היה מאושר אלא עם ההצלחה של החסידות, של סיפורי העם וכמה דברים דראמטיים. כולו רְקוּם הפכים, כולו חֲבוּר קרעים; פרימיטיביות ועמקות, פשטות ועקמומיות, ישרוּת וחריפות — בתוך כל הניגודים האלה יצר את יצירתו הסוערת. על כל צעד נכשל, אך בעצם כשלונו התחזק. כל רוח עובר נשאהו הצדה, וכל הרוחות הביאו לו שלל. זאת היתה דרך עגומה ועליזה כאחת. מנוחה והרחבה לא נפלו בחלקו, אך גם את בלהות השממון לא ידע. הנס הצבעוני של שירתו נפנף תמיד על רמות פלאים, ולא ידע את ‘דממת הים’ המתה ושממת הרוח, אשר תהיה על כל אמן ומשורר; ביחוד על כובשי הדרכים הראשונות. בכל תבוסותיו היה היוצר העליז. ליצירתו היתה תמיד אותה האַטמוספירה החיה, אשר לא תתן לרוח כי יירדם, אשר תעוררהו תמיד לחתור אל ארצות חדשות. הוא היה מאותם המאושרים אשר יבואו בעתם, אשר לא יקדימו את זמנם ולא יאחרו לבוא. האמנות שלו, היהודית בעצם לפי יושרה הפנימי וצמצום אמצעיה, נשאה בכל זאת בתוכה את אותות הרוח החדשה, את סימני הגאולה. כנגד מנדלי המחמיר, הכובל היה הוא המשחרר. שירתו, המהפכנית מראשית פעמיה, העמיקה, חיזקה את כל מה שבאה להרוס. בהימנון לעולם חולף כבר הכריזה על נצחון עולם חדש, על זה שאין עוד לרוחות־השממה שליטה עלינו.

הוא היה מן המאושרים, משום שהיה ממבשרי הבשורה; מאלה שמחוללים עולמות וקוראים לכוחות יצירה מסביבם, כצלילי־חוגה נופלים על דרכי־ניסן; מאלה, אשר ישאירו על כל שדמה את זרע ברכתם; מאלה אשר יותר משהם יוצרים בעצמם, הם נעשים גורם של תקופת־יצירה שלימה, של פותחי שער לדורות כלואים על מסגר, לפי שאינם סוגרים את עצמם בקרן־זוית אחת ואינם מנקרים עולמית בנקודה אחת, כי אם נישׂאים כנשרים צמאי־מרחב על פני זמנם ומעירים את הרוחות החדשות לתחיה בכוח הקסם הנעלם, אשר ניתן להם.

הם לא באו לגמור; הם באו להחל. הוא היה אחד מאלה, אשר ביצירתם יגלו רק את הטפח, אשר ירמו רק את קצה המסך; מאלה, אשר אחריהם יימשך שפע כוחות חדשים, אלה אשר ימלאו, יתקנו, יערכו דמות להבל־פיהם, לרמז הדק אשר רק נסתמן על ידיהם.

על מי לא השפיע? את מי לא גאל בקסם רוחו? ובכל זאת לא הכביד, לא חינק. גם בזה היה נבדל ממנדלי. הוא שלח צפרי־דרור מתוך קנו. רמז רמז להן על המרחק ויתנן ללכת באשר בחרו. מנדלי חימם את צפריו תחת כנפיו וילמדן להוקיר את הקרוב — לראות חזות הכל רק בקרוב… מנדלי שעבד אל עצמו, שעבד אל האדמה. פרץ שבר את הכבלים, — אפילו את כבליו הוא. תלמידיו יכלו להיות מתנגדיו, ובכל זה רוחו הנחם. החרות היתה אויר יצירתו היחידי, אויר חיי רוחו.

הוא לא היה, כברדיצ’בסקי, משפיע מרחוק. היה בו מן הרב, מן המצביא, היה זקוק לתלמידים גם לגידול עצמו. בחזקו את האחרים, חזק אף הוא.

הצלחתו היתה בזה אשר ידע את סוד ה’תנועה', סוד העקירה מעצמו. מה מעטים המה, אשר ידעוהו! ביחוד אצלנו. לכיבושים כאלה יגיעו רק ברוכי הבטחון, אלה אשר רוחם לא הוגשה לנחושתים מעולם. עינו הרחיקה להביט, ועל כן לא ראה את אבני הנגף אשר מקרוב. צעדו היה קל – על כן לא שקע הקרקע מעולם תחת רגליו. הוא הציל נפשו מן הסכנה הגדולה ביותר, באשר לא חפץ לראותה…

הוא היה היוצר במינימום של אמצעים חיצוניים. הריאליזם של מנדלי היה זר לרוחו האגדית הקלה. היסוד הריאלי היה לו פרי הרוח הפכחית. ותפיסת העולם הפכחית היא ממילא פסימית. רק השכרון אשר ינסך עלינו העולם, יקרע את צעיף הקדרות מעל פניו. אנו מדליקים את אבוקות־הגיל של האדמה בהקילנו מעליה, בפרקנו מעליה את סבל הדברים הכבד. הריאליסטים הם כמעט נגועי מרה־שחורה. פרץ חפץ לשכּר את רוחנו הנבהלה ביין האגדה. הוא לימד אותנו לשאת ברננה את משא החיים ואת משא היצירה.

הוא לא היה צייר העולם החיצוני. את חכמת התיאור לא ידע, ואפשר שבמקצת גם בז לה. לעמוד על מקום אחד לא יכול — לכך היה יותר מדי יהודי, יותר מדי פסיכולוג וליריקן. מתוך היחס הפסימי אל חיי האדם החיצוניים נמלט אל ההיכל — אל נשמת האדם; מן החול הנצחי שבחיים ביקש מפלט לו בחיק החסידות, בחיק ‘יהודי החג’ — אלה היהודים הראשונים, אשר לא קיבלו מרות, אשר נשאו את סוד החדווה הגדולה של חיי הארץ והשמים בהתלכדם יחד. לא היה עוד משורר בינינו, אשר כה ביטל את כל שטח העולם מפני רחש קל של נשמת אדם; אשר כה חתר לגלות את היסודות הראשונים, הנאמנים, אשר עליהם קיים העולם, למצוא את הדרך הקרובה ביותר מן האדם אל אלהיו; אשר כה ‘ערג מגופו של עולם אל אורו’, אל נשמת הכל, אל הסובסטנציה הנצחית…

הוא לימד אותנו להשתחרר מן החיצוניות, מן הקליפה המעיקה על נשמת העולם, ולהציל את הניצוצות — להציל את נפשנו מעקת הדברים שבחוץ. הוא האמין, שכל חזיון חיצוני אינו אלא דבר שבמקרה, שנצחית היא רק נשמת הדברים, האידיאה שלהם. הוא ראה את סוד השמחה העליונה רק בביטול החומר, בהתפשטות הגשמיות. הוא האמין, שגאולתנו רק בנו; שבמקור החדווה הפנימית כוח לנו לעמוד כנגד כל פגעי העולם ולבטלם.

הוא היה הספיריטואליסטן היחידי בינינו. כוחו היה להעלות רוחות במאמר פיו, להחיות נשמות. דרכו לא היתה דרך הגשמה; אמצעיו אינם נראים לעין — בהם יש להאמין; סגנונו הוא היהודי ביותר; הוא שולט בנו ומשחרר אותנו, ואין אנו יודעים במה כוחו. הוא אינו יוצר במכחול ולא באמת־הבנין, רק באותו מטה־הקסמים, אשר בו ייעשו האותות והמופתים.

הוא היה אוצר־הרוחות הפתוח של ספרותנו הצעירה. מנדלי היה ה־ Maestro; אל פרץ באו להשביע את הנפש הרעבה. אליו באו הקרובים והרחוקים. מי שלא נפצע מחצו השנון, מי שלא זכה במאור פניו, זה לא נגאל.

וגם זה היה סוד כוחו, שבכל היותו איש המחשבה הנאצלה ונדיב־הרוח, נשאר תמיד בעצם סופר עממי, המספר יותר משהוא מתאר, המדבר יותר משהוא כותב, המורה יותר משהוא מסתכל. אין עוד בינינו סופר, אשר כל שפת יצירתו היא רק לשון הדיבור. אפילו התיאור שלו הוא דיבור; ואיש לא היה נאמן בדיבורו כמוהו.

אל נא נתבייש להגיד זה גלוי: הוא היה איש־המוסר. יותר משבא לשורר, בא להטיף תורת־חיים. המוסר הוא כמעט הפתוס היחידי של יצירתו. אך זה לא היה מוסרם הקודר של שוללי החיים, של מצמצמי דמותם, כי אם המוסר כמקור החסד, הטוב כמתנה מתוך עושר הרוח, השׂשׂ לוותר, המקבל גם את היסורין כות חסד מאת האלהים. המוסר אצלו לא ציווי, לא גזירה, כי אם עליה גדולה, זכות גדולה לבעליו.

הוא היה משוררו של העולם המנגן, של צליליו הנסתרים. לעתים קרובות מאד לא הבחינה עינו בצבעיה הפורחים של הארץ, משום שאזנו היתה נתונה לקולותיה הנסתרים. כל העולם היה לו כלי־זמר מנגן, ואת האמת ואת השקר לימדנו להכיר לא מתוך העובדות, הנראות לעין, כי אם מתוך הקול, מתוך ניגון־הנפש, אשר רק בו מתגלית מהות הדברים האמתית.

ואל העם בא עם כל אצילות רוחו, יען כי שמע את נגינת נשמתו ויאמן בה. ומן היהדות האופיציאלית ברח, יען כי לא הקשיב עוד את ניגונה החי. הוא היה משוררן של הנשמות האלמות, יען כי הוא, המשורר היהודי, האמין, שכל היפה האצור בקרבנו הוא תמיד זה, אשר לא יאָמר, אשר אין להביע.

הוא ראה את העולם המשוחרר בהנשאו על כנפי הנגינה. לב האדם היה לו זמר, והכל היה מת לפניו, בהאלם הזמר…

 

פגישתי הראשונה עם פרץ    🔗

זה היה לפני שנים רבות, ושבתי בווארשה זה מעט, ואני עוד צעיר לימים, טירוֹן לספרוּת, וּביישן נורא. הייתי מהסס הרבה ולא הלכתי לקבל את פניו. מה יש כאן לתמוה? איש כפרץ היה בעיני כמלאך אלהים. איך אבוא פתאום לפניו ואפריע אותו ממלאכתו או ממנוחתו? ובמה אבוא לפניו — וכל מה שהיה בידי נראה לי כל כך מעוט־ערך ומעוּט־דמוּת, כדי להביא אותו לפני פייטן זה, שאש נדלקה בניבוֹ ויצירתו כולה עוטה מעטה־חג?

אף־על־פי־כן, סופי שראיתי אותו, ראיתי אותו פעמים רבות, אבל זכורה ביחוד פגישה קצרה אחת עמו. פגישה ראשונה היא על הרוב המכרעת ביחסי אדם. מה שאנו מתקנים בה, מתוקן לימים רבים, ומה שאנו מקלקלים בה — פעמים אין לו תקנה. לפיכך הייתי חוכך בדבר, ומהסס ומחכה להזדמנות טובה. אל הצעירים כבר קרבתי, וכמה מהם היו גם חברי. התהלכתי עם נוֹמבּרג, עם שלום אַש, וביחוד עם יעקב שטיינברג וז.שניאור. פעמים היו באים אלינו מלודז הקרובה גם י.ד. ברקוֹביץ ויצחק קצנלסוֹן. ואני לא מניתי כאן אלא את מקצתם. אף בצעירים יש לנהוג זהירות, כדי שיהיה לבם פתוח לפנינו, אך כולנו היינו אז מתחילים, וכולנו זקוקים לרחמים. רק הכשרון עלול היה להציל אותנו. אבל גם מתּוֹת הכשרון לא תמיד באות בשעה שאנו מצפים להן, בשעה שכל חיינו תלויים בהן. אל נא תאמינו, שקל להיות מתחיל, אפילו כשאדם משורר. פחד היצירה הוא אולי הגדול שבכל הפחדים.

ידעתי, שפרץ נוֹח למתחילים. זה היה טבעו המבורך, שהאמין בנסים, כגבוֹרי מעשיותיו. האמין שכל אדם עלול להיות משורר, אם רק לבו תמים עם האלהים ועם הטבע. ביתו של פרץ היה פתוח לפני כל אדם צעיר, שבא לבירת פולין — בין שהיה סופר ובין שאהב את הספרות. יש אנשים, שהם מפיצים על סביבותיהם חוֹם ואמונה, ואיש כזה היה פרץ. הוא היה נוח להתלהב, מפני שהחשיב את ההתלהבות. אולי משום כך נכשל לפעמים. לא היתה בו הצלילות של מנדלי, לא היתה מתינות הרוח של אחד־העם, — רוחו היתה אש אוכלת. אבלזה גם העלה אותו מאד. הוא האמין, שרק בשעה שנפשנו עולה באש, היא זוכה לגילוי־יצירה. משום בודאי אהב להקהיל חבורות של צעירים, שבהם האש מצויה ושהם מסוגלים לאמונה. זאת היתה תמציתה של תורת פרץ, ששאב אותה מן החסידות: שאמונה כשהיא לעצמה היא כשרון — הגדול שבכשרונות־הנפש.

משזכרתי פרץ זה, נתמלאתי עוז, וביום סתו מעונן אחד, כאשר לבי היה כבד עלי מאד והיה זקוק למעט שמש, קמתי והלכתי אליו. בלי שיר, בלי סיפור בידי הלכתי. לא לשמוע מפיו את דעתו על כשרוני הלכתי, כי אם לראותו סתם, להיות עמו, להתחזק בקרבתו.

פעמים רבות אחר־כך נזדמנתי עמו בביתו ובבתי אחרים. פעמים רבות שוחחתי עמו ונהניתי מזיו חכמתו, מחריפותו. אך פגישה ראשונה זו נשתמרה בזכרוני בכל פרטיה. אותה שעה אירע לי גם משהו בלתי נעים, ואולם דוקא מאורע זה גרם לכך, שפרץ נעשה לי עם הפגישה הראשונה קרוב מאוד.

אבל אספר הכל על הסדר.

זה היה, כאמור, ביום סתו, באחד מימי חשון הראשונים, כששה שבועות לאחר בואי לווארשה. באותו יום עשיתי את מלאכתי בבית־ההוצאה מתוך התרוממות־נפש כזו, שהכל הצליח בידי. הרי אתם יודעים זאת — שרק מתוך בהתרוממות־נפש אנו מצליחים בכל מלאכה. הצלחתי לגמור הכל בהקדם, והתכוננתי ללכת.

משיצאתי החוצה קידמני רחוב דלוגא בערפל סתוי כבד. רחובות וארשה היו משובשים ברפש לח, ואני רצתי מתוך עגמומית זו של רעש־עגלות וקרונות־טראם וצוחות־רוכלים, בתקוה ששם, רחוק, ברחוב ציגליאַנה, ששם מעונו של פרץ — תהי הרוחה. ואמנם, משעברתי את רחוב גראניצ’נא ואת רחוב טבארדה, שבהם כאילו נתכנס כל הערפל, אורו עיני למגרשים הפתוחים ולמרחבי רקיע שנתגלו על ראשי עם כניסתי לרחוב ציגליאַנה, שהיה בו משהו משקט של פרורים, של קצוי־כרך.

ביתו של פרץ, כפי שאני זוכר, היה הראשון, או אחד הראשונים ברחוב, ולא היה סיפּק בידי להתרכז מעט ולהתכּשר בטרם אראה את המשורר פנים אל פנים. עליתי במדרגות ונתקלתי מיד בלוח הנחושת, שעליו היה חרות שמו. האמנם כבר באתי? — יצא לבי מפחד. נשארתי בלי נשימה ולא ידעתי את נפשי. היד לחצה מאליה על הפעמון, מקודם בהיסוס יותר מדי ואחר־כך — בכוח יותר מדי, כמו תמיד במקרים כאלה… מששמעתי את הצלצול העז, חלשה עלי דעתי לגמרי. הבחנתי קול פסיעות מעֵבר לדלת, ותאמינו לי — הרגשתי תיכף כי הפסיעות אינן טובות, אינן מבשרות טובות. רגע אחד חשבתי: שמא כדאי להסתלק? אבל כבר נפתחה הדלת, ובמקום פרץ עם הפנים השׂוחקות והשׂפם המוּרד, שהיה בו כדי להרגיע, ננעץ בי מבט זר של פני אשה צנומות, וקול קר שואל אותי:

— מה רצונו של ה’פּאן'?

לכאורה שאלה פשוטה, הגיונית. אבל תודו בעצמכם, שהיתה זאת שאלה מיותרת לגמרי. אדם שמשכים לפתחו של בית זה, בידוע שהוא חפץ לראות את פרץ. מה יש בבית זה חוץ ממנו?

אף־על־פי־כן, עניתי בנימוס וכהלכה:

— אני מבקש סליחתה של הגברת — חפצתי לראות את פרץ.

לא השיבה דבר, וחזרה אל הבית, כשהדלת פתוחה למחצה אחריה. סימן, שרשאי אני להמתין לפי שעה. אבל תנועה זו, בלי מלים, שוב החלישה את דעתי, ושוב חלף רעיון בלבי: שמא כדאי לחזור? אבל לא עבר רגע, והאשה פותחת את הדלת כולה לפני, ומכניסה אותי, לחרדתי, ישר לחדרו של פרץ.

יתכן, שאשה זו לא היתה רעת־לב כלל, אבל טובה לא היתה בשום פנים. כל מגע עם אנשים טובים, מיד נוטע בטחון בלב, ואני עם כניסתי, נתבלבלתי, וידוֹע תדעו: כיון שאני מתבלבל, לא תצמח עוד טובה מזה. וכך הוה: צירו לעצמכם, שאני נכנס לחדרו של פרץ, זה שהיה מכובד עלי כמלאך־אלהים, — ואני שוכח לחלוץ את ערדלי. וערדלים אלה היו כבדים מאד ומשוּפּעים ברפש מאד. הרי זה נימוס ראשון —משנכנס אדם לבית חברו, הוא חולץ את ערדליו, שלא ללכלך את הרצפּה; קל וחומר — כשנכנסים לחדרו של פרץ. אבל כיון שראיתי את פרץ קם לקראתי מאצל השולחן, פרץ בכבודו ובעצמו, — שכחתי עולם ומלואו ומהרתי ללחוץ את ידו. ודאי שהאשה אינה מתעצלת ותוך כדי התלהבותי ואָשרי שזכיתי לקבל את פני פרץ, אני שומע שוב את קולה הקר: ייטיב נא האברך ויחלוץ קודם את הערדלים! אותה שעה נתביישתי בושה גדולה. דמעות עמדו בעיני מרוב צער. מהרתי לעשות את אשר צוּויתי. העמדתי את הערדלים מאחורי הדלת, ונתעכבתי שם, בפינה האפלה, בלי לדעת איך אשא את פּני לבעל־הבית לאחר שקרה מה שקרה.

אבל קרה משהו, שעקר כרגע כל חשש וכל פחד מלבי. אך נשאתי את עיני אל פרץ, והנה אני רואה אותו עומד ומחייך, מביט אלי בפנים ערמומיים ומכוין בידו לצד האשה שעזבה את החדר:

— עכשיו, חביבי — כיון שאינה עוד, אין בכך כלום. שמא חפץ אתה לעלות בערדלים על ספה זו — בערדלים ובלא ערדלים, כפי שנוֹח לך יותר?…

העמדת פנים קונדסית זו, שלא נתכוין בה אלא להפיג את פחדי, ביטלה מיד את כל הכובד. שכחתי את האשה ולא זכרתי עוד את הערדלים שהכשילוני. מעתה הייתי שרוי באורו של פרץ. לבי שקט כולו.

זה היה אחת־עשרה שנה לפני מותו. פּרץ היה כבר בן חמשים ומעלה, אבל עיניו הגדולות מלאו זוהר נעורים. בקולו, כבשירתו, היתה חמימות. הורגש מה שהחסידים קוראים שפע. בדבוריו היה משהו מגבישי בדולח — לא מהוקצעים, אבל מלוטשים, והם הטילו בבת אחת צבעים רבים, — צבע בתוך צבע, כמו שיצירתו היתה ‘אופן בתוך אופן’, כּוונה בתוך כוונה.

איש זה היה כטל לדורו, כטל לעולם. ספּוריו מלאים פּלאים רבים. אך הפלא היותר גדול היה הוא עצמו. וּמוּתר לאמר, אפשר שכאן היה היוצר גדול מיצירתו.

 

עם פרץ    🔗

הימים, שפרץ עורר בנו התלהבות בימי הבחרות, — ימי ‘בין שני הרים’, ‘גלגולו של ניגון’, ‘שהשמחה במעונו’, קטעי ‘החץ’ ו’ציורי המסע', — לא ארכו. גם ‘העוגב’ אחר קצת לבוא, אם כי משהו מנגינתו היה מלוה אותנו בראשית הדרך. פרץ בכלל לא נעקר מלבנו, וגם כשנדחה לשעה, כשנדמה שנעלם מאפקנו, היתה תמיד ההרגשה כי יש יום ויתגלה בפאר נוסף. היה ברור, שהאדם היה גדול ממה שנתן ברגעים של התפרצות, של התרוננות שבאו עליו במפתיע — שהרבה עוד טמון עמו בבתי־גנזיו. אבל ריבונותו בשירה העברית נעשתה רופפת כל שהיינו מרגישים יותר באיתנות הפרוזה של פרקי ‘בעמק הבכא’, שהיינו מתחזקים עם קריאתם בחוברות ‘השלח’. פרץ הרעיב, הלהיב, עורר צמאון — ואין לבטל זאת, כמובן, אבל נפשנו היתה ריקה, ומנדלי השביע — ‘הוציא לחם מן הארץ’. מן הפרוזה שלו עלה ריח עשב ולחלוחית עפר. כמעט כל מספרי הדור הצעירים —ש. בן־ציון, ברנר, שופמן, גנסין, ברקוביץ— כל מה שהתחיל מלבלב בספרותנו בימים ההם עמד בחוגו של מנדלי. פרץ, שהשפעתו האישית היתה גדולה כל כך על חוג מסוים בווארשה, היה אז — בראשית המאה — רחוק מאלה, שהניחו את היסוד לספרותנו הצעירה. ליריזם, חריפות של מחשבה, המצאות של נושאים — בכל זה לא היה עוד כדי לכבוש את הלבבות. חפצנו להעקר מן ההפשטה. ראש תפקידיה של השירה העברית אז היה לכבוש שטחי הויה עוטי שירה, ולא תחליפי מציאות, דברי אגדה.

ופרץ, שהעמיד תלמידים כשלום אש, כנומברג, כווייסנברג, שביניהם היו גם ‘כובשי מציאות’ רבי־כוח, לא משך אותנו, העברים, כאילו ניבא הלב, שעוד מעט יקום הר גדול והפריד בינינו. ואף־על־פי שהוא לא היה עוד נביאנו — שגם המשוררים העברים הצעירים, שנמשכו כמעט כולם אחר פרישמן (כהן, שניאור, שטיינברג, קצנלסון) לא ייחלו למוצא פיו (ובזאת טעינו — היה משהו במשנת שירתו, שהיה עלול להיות לברכה לכולנו) — נתעורר מזמן לזמן חשק לראות את פניו המאירות, לשמוע את קולו הרווה, הנפלא. כל כמה שעושר זה שבאמרותיו היה חשוד קצת, — שלא אהבתי מעולם את החריפות הגדושה, — לא יכולתי לעבור על פניו ושלא ללוותו רגעים מספר. לא בלי התפעלות ספגתי פעם בפעם את אמרותיו המהירות, העצבניות, וכמה מהן נשאו פרי לאחר זמן, כשעמדתי על עומק כוונתן ורמיזותיהן. ופעמים כששוחחנו בשניים, היתה שיחתו גם אינטימית, פשוטה, ויש שהיתה כל־כך לא־פרצית, כאילו הרגיש שבזה יקח את לבי.

אותה שעה הכרתי בו את המשורר. קרבתי אליו, אהבתיו.

בבקרי האביב של שנת 1904 היינו נפגשים לעתים קרובות בגן הסאכּסי בווארשה. הוא היה רגיל לטייל שעה קלה לפני העבודה ב’גמינה' (ועד הקהילה), ואני עשיתי את הגן קפנדריה בלכתי למערכת ‘הצופה’, מקום שעבדתי במזכירות. השעה לא הוכשרה לשיחות ארוכות, אבל דומה, שלא היתה פגישה, שלא העשירה אותי במה שמשורר מבוגר עשוי להעשיר את הטירון למלאכה — בנסיונות חייו ובנסיונות יצירתו.

בימים ההם נתחדשה עלינו יצירת פרץ. הוא התחיל לפרסם אז ב’פריינד' את סיפורי־העם שלו (‘פאלקסטימליכע געשיכטען’), והם גילו לנו פרץ חדש, — את פרץ האפיקן. לא אפולוגיה לחסידות, לא ברקים של אליגוריה ובדיות של רומנטיקה, שבהן הפתיע קודם את הקורא העברי, כי אם משהו שהיה באיזו מידה ההיפך מזה: אמנות הסיפור בפי העם — שירה שחתרה אל הקצב הפשוט, אל הניב היהודי בפי איש העם: ניב זה, אין בו מן האפוריזם החסידי, מחריפותו של תלמיד חכם, אף לא מן הקמט המסתורי, כי אם האור השוה, הרחב, הגלוי — זאת הצלילות הגדולה של קול העם בספרו.

גם אלה, שלא היו מרוכזים באידיש, לא יכלו שלא להרגיש, כי בסיפורי־עם אלה נתפס הריתמוס היסודי של האפיקה היהודית — שכאן נמצאה אחיזה חדשה, ניגון חדש, שלא היה דומה כל עיקר לזה של סיפורי־החסידים, — שכאן נשתחררה הלשון מכל אמצעי־לואי של האמן וגילתה את חן־עצמה, את ניגון־עצמה בכל טהרתו. זה היה בלי ספק כיבושו הגדול של פרץ: התרבות בשתי הלשונות. כל מה שהיה בו מן הרמז של הנגינה היהודית, בסיפוריו, באגדותיו, במעשיותיו החסידיות, נתגבש כאן כהישג סגנוני רב, כעצמיות יהודית מוחלטת.

לא היו ימים מועטים וסגנון זה נעשה השליט בפרוזה היהודית. ניתן לומר בלא הפרזה, שלא היה בסופרי אידיש אף אחד, שריתמוס זה לא הורגש ביצירתו. מה שהיה מנדלי בעברית, נעשה פרץ באידיש: המכוון את הקול בשירת הדור.

אותו בוקר אביבי למחצה, כשהאילנות העתיקים בגן הסאכּסי היו עוד משחירים והטיילים בשדרות מעטים, פגשני בפנים שוחקות. הכרתי מיד, שרוחו טובה עליו, ואמרתי לו בבדיחותא:

— רואה אני, שאתה שרוי היום בהומור טוב. אין זאת כי אם גמרת הבוקר מעשיה עממית חדשה…

— ניחשת ומצאת! — חייך פרץ — ואמנם ראוי לקבוע יום טוב לכל גמר מעשיה — עד כדי כך עשויה כל אחת להוציא את הנשמה מכותבה…

הבטתי עליו בתמהון.

— אינך מאמין? הואיל וקורא אתה את הדברים כפיליטון קל, שקריאתו ככתיבתו אינה מחייבת הקשבה אמיתית. ואולם יש דברים שאני כולי שותת דם עד שאני מוציא אותם מתחת ידי. כשכתבתי את סיפורי החסידים, היה זה גילוי עולמי שלי, תמצית עולמי שלי, שהחסידות קבעה את צורתו ובטויו. ואמנם אחרת אני כותב כיום גם דברי חסידות. כל שאנו מתבגרים, אנו מרגישים עד כמה קולנו מעורבב כשאינו נבדק לקולה של נגינת־עם, כשאינו סופג לחלוחית רעננה זו של לשון דורות, של סגנון דורות. לא די שאין זה מטשטש את סגנוננו, — דוקא בתמצית מקובצת של פזורי דורות אנו מגיעים לעצמותנו על מלואה, אנו גם מחדשים את עצמנו. ברם, אילו ידעת כמה קשה לשוב ולהשיג נעימה זו בטהרתה! כמה אני נאבק עד שעולה בידי לסלק את החומר הזר, את העושר המדומה, הנטפל לכל ניב — עד שאני חוזר ותופס קצב זה שנפסק, שנשכח, שניטשטש; על כמה יופי, — אפילו יופי אמתי, — עלי לוותר, כדי שלא לפגום בקול, שנצטצח מכל פסולת ושקר, על־ידי שנמסר מפה לפה, מדור לדור! עלינו לשוב ולשמוע יהודי מדבר, יהודי פשוט זה, שמפיו עלינו לשוב וללמוד, כיצד מספרין. לא פעם אחת — מתוך עצלות או תוך הסחת דעת, אני מפליג בסיפור, בלי להקשיב אל כל פסוק הקשבה ממושכת, ולמחרת, כשדעתי מצטללת עלי, אני מוחק דפים שלמים, וחוזר ומקשיב. ברם, לא רק מתוך מה שאנו שומעים מפי אחרים אנו עומדים על חיתוך־הדיבור הנאמן — עלינו להקשיב לקולות התועים בקרבנו, אל מה ששקע בדמנו ומבקש את תיקונו. עלינו לצרף את קטעי הקולות לניגון שאין בו פגם.

— כפי שאתה רואה — סיים את וידויו — אין זו מלאכה קלה לכתוב מעשיה עממית אמתית. בשבע אזנים עלינו להקשיב אל מעמקי ההויה היהודית, כדי שלא להכשל. וכלום איני רשאי לשמוח, כשעקרתי הבוקר שוב הר כזה?

 

בין פרץ לפרישמן    🔗

וארשה של ראשית המאה משכה את צעירי הדור באישיה, בעתנויה ובמו"ליה. עד המהפכה של 1905 לא היה מרכז ספרותי רב־תנועה ורב־תוצרת דומה לה במדינה. פה עברו וישבו ישיבת קבע או ישיבת עראי כמעט כל אלה, שנתפרסמו אחר כך לתהלה בספרותנו. כמעט כולם היו אז עדיין טירונים; ואף כי התחילו בולטים אַש, נומברג, רייזין — הנה ‘שלושת הגדולים’ היו עוד ימים רבים פרץ, פרישמן, סוקולוב. כל השלושה לא אהבו ביותר זה את זה — בזה נבדלה לרעה וארשה מאודיסה, שסופריה היו קשורים בקשר של ידידות (גם בקשר של רעיון) לכל ימי חייהם. עובדה זו פגמה הרבה בפרצופה הספרותי של וארשה. אבל מכאיב ביותר היה האנטגוניזם בין פרץ ופרישמן, וחידה זו טרם נפתרה עד תומה. ודאי שהיו שונים מאד, אבל הן רב היה גם הדמיון ביניהם, וגם על זה טרם עמדנו. פרישמן לא גרס את המצאותיו של פרץ, ראה אותן כמעשה להטים. הוא עצמו היה, עם כל ההומור, רציני עד לקדרוּת. היה גם שלם יותר — ביחוד כבעל סגנון עברי, שהקסים את כולנו. הוא לא עמד על כך, שדוקא הפגום (או מה שנראה כפגום) מעיד לפעמים על אומץ לב, בטחון, על עצמיות חריפה, שיש בה כדי לבטל כל פגם. שניהם היו מושפעים הרבה מהיינה, ומאחרים. ברם, פרץ ‘עשה שמות’ בהיינה, כל חומר שאול נעשה מיד קנינו — בטל בשישים משלו. למדרגת חקיין לא ירד לעולם, בעוד שפרישמן, המחוטב כולו, שהלביש מחלצות את כל מה שהביא מן החוץ, לא ידע (גם לא שאף) לכסות על המקור, למחות את עקבותיו. בעודנו נערים קראנו את הפואימה שלו ‘אופיר’ (במאספו של שלום עליכם), ומן השורה הראשונה עלה אלינו קולו של היינה (והוא בבקרתו על שירי פרץ הלא הכריז בעיקר על ‘פשע’ זה), בעוד ש’מאָניש' היה התגלות עצמו של פרץ — שיר־פרוגרמה לכל יצירת חייו. כמה הופתעתי כשגיליתי בסיפורו של פרישמן ‘בעל בית הגון’ לא השפעת נובילה אחת של סלמה לגרלף, כי אם את הסיפור כמעט כמו־שהוא — אמנם כתוב בסגנונו הנפלא של פרישמן. פרץ לא היה נכשל בכגון זה לעולם. גם לנושא זר נתן צביון יהודי גמור, ואפילו ב’העוגב', שבו הוא משועבד כל כך להיינה, אתה מבחין בכל זאת בניגונו של פרץ; ובכמה דברים נרמזה גם נעימה, שהיה בה משום בשורת השירה הבאה.

ברם, יותר משהיו מבחינת הביטוי ותפיסת התרבות שונים מאד, נבדלו גם כאנשים, כמחנכים, כמורים וחברים. פרץ היה אופטימי, נלבב, והשמחה היתה תמיד במעונו. איש לא ידע כמוהו לקרב את הצעירים שהתרפקו עליו, לעורר בהם אמונה בעצמם. היה חם בקרבתו. הוא ידע לחונן, להאיר פנים — משך בשפע נפשו לא פחות משמשך בשפע יצירתו. הוא בעצמו היה ‘יהודי של יום טוב’, ורוח זו מילאה את האויר מסביב לו אור מיוחד. מי שיצא מביתו של פרץ, הרגיש כי הבטחון מלוה אותו. זה היה קסם האיש, שהיה כולו טמפרמנט, שלהבת מאירה.

פרישמן, בניגוד לפרץ הנלהב, היה הספקן הזהיר. פרץ התעורר לכל נצנוץ קל של כשרון. פרישמן היה תובע. לא הסתפק במועט. מעטים זכו לשמוע מפיו דברי תהילה, אבל אם איזה שיר — ביחוד שיר — היה טוב בעיניו, היו עיניו מביעות שמחה בלי מלים.

ה’עברים' נמשכו יותר אחרי ‘קדרותו’ של פרישמן. הם היו גם קרובים לו לפי כל מערכי לבם. ראו עצמם כתלמידיו, ואמנם מי שקרא את ‘קין’ בלבד, היה כבר תלמידו. פרץ היה בחינת ‘רבי’, איש הסוּגסטיה. פרישמן הצונן היה המחנך. הוא ידע להורות. אורו של פרץ הבהיק יותר. הוא היה יוצר שהיו לו כוחות ‘שלא מן המנין’. הוא ידע לזעזע, להפתיע, בעוד שמשנתו של פרישמן היתה קבועה. אבל הוא שנטע בנו מושגי יסוד על שירה, על סגנון — על תרבות של יצירה. פרישמן היה חבר ומורה. לא את כולו גרסנו, אבל משהו מסר לנו, ששמרנו עליו כל ימי חיינו. פרץ סמך על עושר מחשבתו, על עושר נושאיו, והיה חוטף ויוצר. אבל כל שבגר, נעשה פחות ‘אימפרוביזטור’. ואף שהיה בו משהו שהפליא במקוריותו, התחיל יותר ויותר לחתור אל השלמות הגדולה, החל בסיפורי העם, שביניהם יש דברים לדוגמה — כבכמה מסיפורי החסידים. במאבק לדרמה יהודית היה מן הנשגב. על כן היא מוצקה בניבה ורבת־עומק בקמטי מחשבתה. פרץ ופרישמן שני עולמות שונים, אף כי שניהם מצוינים בצבע רומנטי חריף ובאירוניה חריפה כאחת. כל שיחה עם פרץ או עם פרישמן העמיקה את הכרתנו — העמידה אותנו על דרכי יצירה שונות, שאצלנו נצטרפו לתורה אחת. אפשר להגיד בלי הפרזה שבצירוף שניהם נתגלתה משנת יצירה שלמה. ואולי דוקא משום שבהיותם שונים כל כך, היו בשניהם יסודות תרבות איתנים. פרישמן המרוסן תבע את המוצק — נמשך אל מנדלי בפרוזה, לליריזם הביאליקאי, אפילו לאחד־העם. לכל מה שהיה חסר. יש שהיה מר ביותר. תמיד הרגיש שמשהו לא השיג ולא ישיג לעולם — שכפשע בינו ובין היצירה הנכספת. לא היה בכוחו להעקר מעצמו – ממה שספג בנעוריו — מאותו ליריזם צרוף, שאליו היתה תמיד תשוקתו. מערבי לפי חינוכו, היה לפי השגתו משועבד לצורות מסוימות, להשגות מסוימות; בעוד שפרץ היה בן־חורין, ועם זה היה תמיד משורר יהודי, — קצת מרוסק לפעמים, אבל חותר לניצוצות המפוזרים, שהטיל בהם דליקה. לא כפרישמן, שהיה בעצם השמרני, שבר את עצמו לרסיסים, ביקש תמיד את הקול הפנימי, זה שאינו מתבטא במלים. ממנו למדנו ריתמוס יהודי — שהיה ‘לא קלסי’ ולא היה משועבד למסורת אף כי היה שקוּי כולו לחלוחית של דורות.

האם לא כאן פתרון החידה?

פרישמן הביא לידי ביטוי יתר את הניב המקראי — לא היה בדורנו אולי אדם תנ"כי יותר ממנו… ידע מה זך שיחו; על כן גינה ביצירת פרץ כרכורי ה’עילוי' המרעיש בחריפתו. תבע ממנו את שלטון הביטוי, חן הביטוי, שנפלו בחלקו, ולא ידע כי ‘שברי קולו’ הרעישו את לב הדור, שקם אחריו מחוזק באמיתו, וסלל דרכים ביצירה, שהוא רק רמז עליהם.

כל אחד עשה שליחות אחרת. פרישמן שהיה עני בנושאים, עני בהמצאות, גילה פשטות ריטורית מפליאה. ובכמה מתרגומיו עטר את לשון התנ"ך הוד כזה, כאילו הוסיף לה חן משלו, בעוד שבמסותיו ופיליטוניו הגיעו לידי צלילות בלתי רגילה. פרץ היה בעל מחשבה לוהטת, עשיר בצירופים עד לפלפול. ואותה שעה היה גם בעל אגדה, שבא בסוד המשל והבדיה. וכה הרכיב בשירתו מסורת וחדשנות; הביא מלוא חפנים אבני חן צבעוניות שחצב במחצבי האומה.

פרץ היה איש פולין. דמותה המרכזית. בטרם נגלתה לפנינו אודיסה, שהיתה עברית יותר, ציונית יותר, ראינו את וארשה, עירו של פרץ, כמקום עתידותינו. פרישמן סימל תנ"ך, אירופה, נוסח היינה — צירוף של מודרניות וקלסיות, שנטל ממנו את האומץ לנטות מן המשעול. אולי היה זה בעוכריו, שהיה מרותק יותר מדי לדוגמות המערב הגדולות, אף כי משוש לבו היה להטביע עליהן חותם עברי־תנ"כי. פרץ לעתים קרובות זלזל בצורה — חתר אל העיקר, ביקש את הפתרון הגדול לחידות האדם הגדולות. היה מן הראשונים, שלמדו מן הפרט על הכלל, וה’יוצא דופן' היה חשוב לו מן הנורמלי. ביקש עולם יהודי, חי ומלא פלאים, שה’השכלה' פסחה עליו. וככה הראה, כי ביצירה העממית צפוּן סוד המודרניות האמיתית.

בפרץ לא השלמנו ימים רבים עם הערבוביה, עם הסגנון המקוטע, עם המעבר מקצב לקצב. לאחר הפרוזה המבולבלת של ה’השכלה' בקשנו משען בניב ‘מחושל’, כזה של מנדלי, של אחד העם, ביקשנו נוסח שלם, אחיד — וזה נתן לנו פרישמן. התלבטותו של פרץ היתה זרה לנו, ורק מה שהבהיק פתאום מתוך הגעש הראה לנו את עושר מחשבתו, את אוצרותיו החתומים.

גם לפרץ, גם לפרישמן לא היה העולם אלא ניגוּן, אך לפרישמן היה כל ימיו ניגון אחד, בעוד שפרץ ידע סוד ‘גלגולו של ניגון’; ידע, כי כל ניגון חדש הוא גם ביטולו של הישן, גם הצטרפותו אליו. וזהו סוד התפתחותו של פרץ — כל הניגונים נתלכדו לבסוף בחסידות, בסיפורי העם, בדרמות.

עד תקופה מסוימת היתה ההברקה יסוד יצירתו של פרץ. הוא גם התפלץ לסתירות שבנו — גם שמח לגלותן. משהו לא שקט, לא ‘אפּי’ הרעיש אותו תמיד, ואנחנו התפללנו לאפּיקן, ולכן ראינוהו בכל יכלתו רק לאחר סיפורי־העם, שאליהם חתר בלי יודעים בסיפורי החסידים, אף שבהם השירה והמחשבה הן העיקר.

ההבדל היסודי בין פרץ לפרישמן אולי בכך, שפרישמן צמח בבת אחת, ואך מצא את סגנונו, לא הרפה עוד ממנו, אף כי הוסיף לשכלל אותו, בעוד שפרץ הלך מדרך אל דרך, קפץ מעל לעצמו, וכל נסיון חדש, גם לאחר שפרש ממנו, נשתלב בנסיון שבא אחריו. בעצם לא יצא כמעט מכלל התלבטות.

הוא נלחם עם חריפותו היתירה וגם נלחם לה. ידע, כי כאן סוד כוחו.

 

בין פרץ לברדיצבסקי    🔗

מכתביו של י.ל.פרץ אל מיכה יוסף ברדיצבסקי, שאינם מרובים, אינם מצוינים במקורם בשום תאריכים, ורק מן הנושא של שני המכתבים הראשונים — תגובת פרץ על מאמרו של ברדיצבסקי ‘להיות או לחדול?’ שנתפרסם בחוברת ‘ממזרח וממערב’ משנת תרנ"ד, — אנו מסיקים, שנכתבו באותה שנה או בסמוך לה בזמן.

אין צורך ללמד זכות על פרסום מכתביו העבריים של פרץ באותה תקופה. עצם סגנונם — העמעום בצד החריפות, הטבעיות ביחד עם איזה סרח־ניב, — מעמידים אותנו על כל הטמפרמנט החי של בעל ‘משנת חסידים’; מראים את זיקתו לעברית בה במדה שהם מבארים על שום מה גברה נטיתו לאידיש. מה שהיה עיקר ביצירתו — הניגון בלא פגם, הריתמוס העממי, הביטוי ללא אונס — לא היה בכוחו להשיג בעברית בטרם שבה והיתה ללשון הדיבור. וליצוק, ללטוש, לטבוע מטבעות של ניב, כמנדלי — לא היה מטבע יצירתו המכונפת.

לא פחות מעסיק אותנו במכתבים האלה, כמובן, גם התוכן. הנושא העיקרי בהם הוא: מזרח ומערב. פרץ, שהתעורר בו ה’משכיל', קם להגן על המערב, שברדיצקבסקי, זה שהתגדר אז ב’מערביות' שלו, הטיח דברים כנגדו (‘הבאמת לית מאן דפליג על ההשכלה של עמי המערב?’). פולמוס זה אינו משולל גם קוריוזיות במקצת, כשאנו נותנים דעתנו על כך שהמשתתפים בו היו שניהם, לפי עצמיותם, לפי סגנון נפשם וסגנון יצירתם — אנשי מזרח מובהקים, שנלחמו ביסוד המזרחי, משום שהיה יותר מדי מחלחל בדמם ובשירתם. שניהם היו ‘משכילים’ יהודים — משכילים מן הטיפוס המסורתי: אפיקורסים וצמאי־אל, שכלתנים המבקשים מפלט משכלתנותם.

ברדיצבסקי עמד אז בעצם מלחמתו לשחרורו. עד כמה ‘אפיקורוס’ זה היה אז מעורה עוד בסביבתו ובמושגיה, מוכיחה פתטיות תמימה זו לגבי קאַטאָ (קאטון) הרומי, ‘זה החסיד מחסידי אומות העולם’ שפלוטרך מרבה כל כך לספּר בשבחו, בעוד ש’חסיד' זה, ‘החזיר גרושתו שכבר יצאה והיתה לאיש אחר’, ‘נכשל בקדרה שבשל בה חברו’…

פרץ אמנם זהיר במזרח ואומר: ‘לא נאבה לדחות את המזרח מפני המערב’, אבל איננו מבינים למה לו תרבות מזרחית פטליסטית זו, שאינו רואה בה אלא ‘מחשבות עבדים עצלים, העולים בדמיונם השמימה וחובקים יד מבלי עשות מאומה בתבל ארצנו’? לכאורה, הוא מבין, שהשכלה הוא מושג יחסי התלוי במקום ובזמן (נראה, שהוא מחליף את המושג ‘תרבות’ ב’השכלה'), אבל אם רצוננו בהשכלה ממש (ב’השכלה גבוהה וממשית'), זו שהיא מרכזת בתוכה את כל הישגי האנושות שקדמו לה, — הרי אין זו אלא ‘השכלת אירופא’. פרץ מכריע, איפוא, לצד קאטו, ו’עומד על דעתו' שהוא ‘טיפוס לטרגדיה’ ומבטל את ר' טרפון העלוב, ‘התפור בשק’ ו’מעיר אך צחוק ומנוד ראש'…

התפיסה היתה באמת של ‘משכיל’ — תפיסה מבחוץ, בעוד שתפיסת ברדיצבסקי, עם כל התמימות שבדוגמה שהביא מ’קאטו וגרושתו' ועם כל הנדנוד בין ‘מזרח’ ל’מערב', היתה פרי חדירה עמוקה של כושר הסבל וגבורת הנפש שבר' טרפון. על כן העדיף את עמידת היהדות העזה במלחמתה הפנימית לטהרה, לקידוש החיים, וידע להבדיל בינה ובין הגבורה הדיקורטיבית של הרומי הקדמוני…

אף־על־פי־כן, אין מן הנמנע, שעל ברדיצבסקי השפיעו בימים ההם המכתבים האלה וכיוונו אותו כלפי מערב — כפי שראינוהו בתקופה שלאחר פקפוקים אלה (במלחמתו המפורשת למערב עם אחד־העם ב’השלח').

אתה רואה במכתבים אלה, עד כמה שאף כותבם לאורגניות. הוא, שהיה (עד ‘מפי העם’) בכל קפיצות הסגנון, בכל צורות יצירתו המפוררות, דיקדנט טיפוסי, קורא לברדיצבסקי ‘אקלקטיק ודיקדנט’… ברם, הוא מכיר את מקור נדנודיו של ברדיצבסקי הצעיר. מכיר גם את הטיפוס הנבוך של ה’עירוני', הנלחם ב’אפרתים'. יודע את מקור מבוכתו של בן ‘סוף המאה’, שעולמו נתרוקן ונחרב עליו. מכיר, שהמהפכן הבורגני (‘העירוני’) עומד בידים ריקות לפני העם הקורא: ‘מעשים ולא מלין, לחם ולא הזיות – בפועל ולא בכוח!’ הוא רואה, איפוא, את ‘המשכיל’ היורד מעל ‘כסא הכבוד’, את הדור הערטילאי ש’צר לו לשוב לעפרו'… מבוכה זו היא שהולידה את הדיקדנס בשירה, את ‘השואלים בברהמא או באוב וידעונים’. וכלום לא כנגד הקרוב לו דוקא מכוונים הם דבריו על ‘המשוגעים הללו הכותבים בספר כל אנחה היוצאת מגופם, כל חלום וכל מקסם כזב, וכל הזיה שתעלה על לבם’?

פרץ וברדיצבסקי — שניהם יוצרי ה’מהלך החדש' ושניהם נאבקו עמו, שאפו ליצירת העציד והכירו, שהיא עתידה להתגבר על כל הקפיצות וה’בוסר הדיקדנטי'.

‘מעט אור’ — הוא שואל בקטעי דבריו (והוא מבקש סליחה מברדיצבסקי ‘על דעותיו המפורשות…’). אכן, לאחר שהוא מטיח כנגדו את דבריו הקשים, הוא פונה אליו, כאח גדול בשנים, במאור פנים: ‘אדוני, לך כשרונות — אהוב את העתיד, את העם, ואל תבוא לידי שממון ושעמום…’

פרץ — כפי שהיה, כפי שנתגלה בשעת רצון.