העיירה הקטננה פשיטיק שבמחוז ראדום בפולין זכתה לפרסום רב בעולם כולו לא משום שהיא יוצאת־דופן לגבי כל הערים והעיירות בפולין, אלא דווקא בגלל היותה סמל הגורל הטראגי, שהוא מנת חלקם של יהודי פולין.
גל דמים עכור של הסתה אנטישמית וטירור הציף את אדמת פולין. הפועלים בערים רעבים, האיכרים בכפרים סובלים מעוני. בעלי־ההון ובעלי־האחוזות חוששים מפני זעמה של דלת־העם אכולת־היאוש והמרירות. על־כן זורקים הם לה לטרף את היהודי: אכלוהו ותשבעו! ה“אנדציה” שטה על הגל האנטישמי ורוצה להגיע בו למחוז חפצה – אל הגה־השלטון. ה“סאנאציה” הגיעה לשלטון בסיסמה, המצלצלת יפה: “לסלק את העוול השורר בפולין ולהבטיח את זכויותיו של העם העובד”. אולם, היא רימתה באופן מחפיר את ההמונים העובדים, שהאמינו בה, – ודמם ניגר בימי מאי 1926, בעת הקרבות עם האנדקים. ה"סאנאציה" רוצה להינצל מהתמוטטות שלטונה, על־כן – היא מפקיעה מידיה של “האנדציה” את הנשק האנטישמי, כדי שהיא עצמה תשתמש בו. תחילה ביימה ה"סאנאציה" את השתוללותה של התנועה לאיסור השחיטה־היהודית; ואילו עכשיו נתנה גושפנקה רשמית גם לחרם־הכלכלי על היהודים. דומה, בפעם הראשונה בתולדותיה של פולין העצמאית הצהיר רשמית וגלויות ראש הממשלה הנוכחי, גנראל סקלאדקובסק, בסיים: “אסור להכות; אבל, חרם כלכלי – אדרבה”.
ניתנה הכרה רשמית ליחס־של־נבלה, לאמור: שלושה מיליון אורחים בפולין הם אזרחים נחותי־דרגה, שמותר להילחם בהם מלחמה כלכלית; ויתר־על־כן, רצוי אפילו להחרימם. כלומר, מותר להחריבם, להרעיבם וממילא לכלותם. פירושה המעשי של ההצהרה – עידוד גם לאותה אנטישמיות, הנוקטת בפרעות. אפשר עוד, אפילו רוצים בכך, לשמור בקפדנות על הקו־המבדיל בין חרם ופרעות, בין כליון ללא־שפיכת־דמים וכליון דמים. משניתן, למעשה, ההכשר הרשמי לכליונם של היהודים – הרי מכאן ואילך אין זו אלא שאלת “היעילות” בלבד. מוות איטי מרעב – או: ניתוח רדיקלי ומהיר בעזרת פצצות וגרזנים. והתוצאה – בפולין משתולל טירור אנטי־יהודי עקוב־דמים־ואימים: הצתת בתיהם של יהודים, פצצות מוטלות אל תוך דירותיהם וחנויותיהם, התנפלויות לאור־היום־והשמש ובפרהסיא בחוצות, באוניברסיטאות, ברכבת; ראשים מבוקעים, גופות מדוקרות ונורות.
היהודים בפשיטיק לא הניחו לשוחטם ככבשים. משלא הועילו פניותיהם המרובות אל השלטונות בבקשת הגנה, גילו בעצמם התנגדות לפורעים. הם באו על “שכרם”. השלטונות הושיבום על ספסל הנאשמים בצוותא עם בריוני הפרעות. יתר־על־כן: העובדים היהודים המתגוננים, שהותקפו על־ידי הפורעים (וביניהם הפחח הזקן בן הששים־ושמונה, שבעומדו בפני בית המשפט שאל ותבע: “מדוע הגיע לנו כל זה”?,) – הם הם שהיו לנאשמים הראשיים, לפי כתב הקטיגוריה, בזה שפתחו בהתקפה על פולנים “חפים־מפשע”.
כתב־הקטיגוריה מספר, שיהודי פשיטיק התכוננו והזדיינו. ביום היריד רצתה המשטרה לאסור תועמלן־מסית פולני, האיכרים רצו לקראת המשטרה ועמדו לתקוף את השוטרים; אף־על־פי־כן, נבהל רובם של האיכרים ומיהר לרתום את הסוסים לעגלותיהם כדי לברוח מהעיירה.או אז התקיפו היהודים את הנוצרים הנמלטים, היכום וירו בהם. איש לא היכה את היהודים ולא הצית את בתיהם; אלא, להיפך, היהודים הם שנהגו באלימות עם הנוצרים, “שלא התגרו בהם כלל ועיקר”. ורק משנתקבלה הידיעה שהיהודים ירו והרגו איכר חף־מפשע, – התרגז ההמון והחלו “התקריות”. אלה דברי כתב־הקטיגוריה. כלום לא דומה לשונו ללשון הכרוז של פק"פ על הטבח ביפו? לקטיגור לא חסרו עדים “כשרים”, שאישרו את מהימנות דבריו. בית־משפט “האובייקטיבי” פסק את דינו “הצודק”: עונשים חמורים ליהודים, שלא הושיטו את צווארם למאכלת, ולעומתם – זוכו רבים מהמתנפלים והמרצחים, שנפטרו בעונשים קלים עד כדי גיחוך.
פשיטיק אינה אלא מעין קיצור “שולחן־ערוך”, שלפיו מנסים לפתור בפולין את שאלת היהודים: חרם, טירור, פרעות וכפרפראות־לסעודה – פסקי־דין “צודקים”, כגון זה שחרץ בית המשפט על מתגונני־פשיטיק. בימי המשפט בפשיטיק התחוללו פרעות בעיירה אחרת: מינסק־מאזובייצקי. גם שם “התגרו” היהודים: יהודי בלתי־שפוי בדעתו רצח סמל־משטרה, – יהודי העיר “כיפרו” על חטאו בעשרות פצועים, במאות דירות וחנויות הרוסות, בבתים מוצתים, בקיומם שנחרב.
האוכלוסיה היהודית בפולין אין לה לסמוך עוד על יושרם וחסדם של השליטים. לא יועילו שתדלנים ותחנונים, דברי־הכנעה ומזמורי “מה יפית”. ציר הסיים, העסקן הציוני, ד"ר יהושע טהון, סעד בזמנו על שולחנו של השר האנדקי גראבסקי וכרת אתו “ברית שלום”. ציר הסיים, חבר “אגודת ישראל”, לייב מינצברג, ושאר השתדלנים הזחלנים כבר שרו אז “מה יפית” למחנה ה"סאנאציה". ה"חיילון" החום של ז’אבוטינסקי כבר הזדנב במיצעדים הפאטריוטים הפולניים. שלום אש שיגר איגרות סנטימנטליות אל פילסודסקי. בקונגרס בלוצרן השתפכו בתהילות ובתשבחות ליורשו של פילסודסקי, המארשאל רידז־שמיגלי. אך, כל אלה הועילו כאשר תועיל תענית־ציבור או אמירת־פרקי־תהילים.
ובכן, האם מנת־חלקנו צריכה להיות – יאוש וחוסר־סיכויים? לאו! אלף רבתי. מבעד לאפלה הסמיכה חודרת בכל־זאת קרן־אור; לפי־שעה, רק קרנים בודדות; ואולם, הן מעודדות ומעוררות תקווה לזמנים טובים יותר. זהו האור, המועלה ע"י מעמד הפועלים. פה ושם מתחילים הפועלים הפולניים להתנגד להסתה האנטישמית; לעתים קרובות יותר ובאופן נמרץ יותר. – – – בפולין מתרחשים כבר לא רק מאורעות מסוג אלה שבפשיטיק ובמינסק, אלא גם מסוג אחר לגמרי, כגון אלה שבקראקוב, לבוב וצ’נסטוכוב. בערים אלה לא היו קרבות בין עם לעם, אלא – פועלים נלחמו בריאקציה, נגד הפאשיזם. גורלם של ההמונים היהודים בפולין – כרוך במאבק זה נגד הריאקציה, בפולין כבשאר הארצות. התעוררותה של ההכרה־המעמדית הפרוליטארית, סולידריות פרוליטארית בינלאומית, עלייתו של מעמד־הפועלים במלחמתו ונצחונו על הריאקציה של בעלי־ההון והאחוזות – אלה יסייעו להמונים היהודים במלחמתם נגד אימתה של האנטישמיות.
גם בקראקוב מתקיים עכשיו משפט, בו יושבים, בצוותא, על ספסל הנאשמים אנשי־עמל יהודים ופולניים. אלה אינם כבפשיטיק המתקיפים והמותקפים. בקראקוב הם נשפטים יחד על מלחמתם בריאקציה ובפאשיזם. היום הם עדיין נשפטים ונידונים; ואולם, הקרבות הללו נוטעים בנו את האמונה והבטחון להשיב על מעשי־האימים של האנטישמיות ועל פסקי־הדין המחפירים של בית־המשפט הגזעני בדברי המנון־הפועלים הפולני: יום יבוא – יום־הדין, בו נהיה אנו השופטים!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות