הסערה הגדלה, שעברה על פני פולין בימים 12–14 במאי 1926 – עוררה, למן ראשית התפרצותה, התלהבות עצומה בקרב האוכלוסיה העובדת. אין פלא בדבר. האווירה, בר חיינו – היתה דחוסה מדי, ממש אי־אפשר היה לנשום כבר.

לכנופיה השחורה, ששלטה עד־עכשיו בפולין במסוות שונים, היתה תוכנית אחת, מטרה אחת: למלא עד־כמה־שאפשר־יותר את כיסיה היא. המעמדות השולטים המיטו במשק־הגזל שלהם חורבן על הארץ. ירידת שערו של המטבע, יוקר המאמיר והולך, אבטלה עצומה, עוני ורעב – אלו הן תוצאות שלטונם בארץ.

הם, בעלי האחוזות ובעלי־ההון, לא זו בלבד, שסרבו להקריב כהוא־זה “למען המולדת”, שלקחוה כמונופולין לעצמם, אלא – גנבו והוסיפו לגנוב ללא־שעור ומדה. הלכו ורבו מעשי־שחיתות ומעילות עצומות; ואולם, האשמים לא נשאו בשום עונש מידי השליטים ומקורביהם, שעמדו על־יד הגה המדינה.

השליטים הנהיגו בארץ את משטר המשטרה הריאקציוני ביותר, כדי להאריך את שליטתם ולהמשיך בשדידה מופקרת של האוכלוסיה העובדת ובגניבה בלתי־מופרעת מקופת־המדינה. המיעוטים הלאומיים דוכאו, תנועת־הפועלים נרדפה באכזריות. הפרובוקציה היתה לשיטה ואורח־חיים. בתי־הסוהר מלאו אסירים מדיניים, פועלים ואיכרים.

מדיניותה של פפ"ס, המפלגה־הפולנית־הסוציאליסטית, סייעה לא במעט לעליית כוחה של הריאקציה. תחת לסייע בהקמתה של חזית־פרוליטארית אחידה, הצטרפה פפ"ס לממשלה הריאקציונית ועוררה אשליות בקרב ציבור־הפועלים, שאפשר יהיה – בשיתוף עם בעלי־האחוזות ובעלי־ההון – לחלץ את הארץ ממצבה האיום. הריאקציה ניצלה את רפיונה של פפ"ס – והגבירה חילים. המלוכנים התארגנו תחת כנפי־חסותה של הממשלה הקואליציונית וניהלו תעמולה רחבה. הפאשיסטית השחיזו את נשקם. ומשהכשירה הריאקציה את הקרקע, – סילקה מהבמה את תפאורות־הקואליציה והופיעה בצורתה הגלויה. תחת ממשלתו של סקז’ינסקי, שדגלה ב"שלום־בית", – הופיעה הממשלה בראשותו של ויטוס, ברית של הבורגנות הימנית עם האיכרים־בעלי־הגוף. ממשלת ויטוס זממה לשלול מהמוני־הפועלים את שרידי זכויותיהם ולכובלם באזיקי־העבדות.

על־כן, קידמו ההמונים המדוכאים כולם, בשמחה כנה, את “הברק”, שהאיר ב־12 במאי את החשכה השחורה משחור, שהאפילה על פולין כולה. ציבור־הפועלים בעל־ההכרה ידע בבהירות, שבנצחונו של פילסודסקי, אין לראות – עדיין – נצחון מעמדי של הפרוליטאריון. ברם, ענין חיוני היה לו בתבוסתה של ממשלת ויטוס משיצא פילסודקי – מטעמיו הוא – נגד ממשלה זו, התייצב מעמד הפועלים לצידו. תמיכתו הנלהבת האחידה של מעמד־הפועלים כולו – החישה את נצחונו של פילסודסקי. אך, מייד עם השגת הנצחון – שאלו המוני־הפועלים את עצמם: ומה הלאה?

פילסודסקי הצהיר, שמלכתחילה התכוון רק להפגין נגד השחיתות והניוון, שכירסמו בגופה של המדינה. אולם, משהיתה ההפגנה – במהלך המאורעות – להפיכת־דמים מדינית, משכפו על ממשלת ויטוס ועל הנשיא וויצ’יכובסקי, שהתייצב נמרצות לימינה, לצאת בדימוס, – אי־אפשר היה להאמין, שלפתע־פתאום יירתע פילסודסקי ולא יסיק את המסקנות מהמצב שנוצר.

המוני הפועלים ציפו לכך, שהריאקציה תמוגר עד תומה ולא תרים עוד את ראשה לעולם; הם ציפו לכך, שהפאשיזם ייעקר מן השורש; שהסיים והפרלמנט בעל הרוב הריאקציוני, שהציב את ממשלתו־של־ויטוס ליד הגה־המדינה, – יפוזר לאלתר; שקרבנות הריאקציה הנאנקים בבתי־הסוהר ישוחררו; שתוקם ממשלת פועלים ואיכרים, שתתחיל בפתרונן של כל הבעיות הכלכליות והמדיניות הכאובות, לטובת עניניו של הרוב המכריע באוכלוסיה, שקופח במשך זמן כה רב. תורן של המסקנות הללו לא הגיע. פילסודסקי הצהיר גלויות, שהוא חולל “כביכול־מהפכה ללא מסקנות מהפכניות”.

תחת לכלות את הריאקציה, – הוחל במשא־ומתן, לאור הסיסמה של “השכנת שלום”. חלחלה תוקפת אותנו, שעה שאנו מעלים בדעתנו – מה היה מתחולל בארץ אילו ניצחה ממשלת ויטוס בקרבות מאי. מה רבה היתה השתוללותו של הטרור! אולם, משנבוסה הריאקציה בקרב מזוין – אין רוצים “להתגרות בה”. “הגיבורים” הפאשיסטיים, שנעצרו בימי היריות, – שוחררו כבר מבתי־הסוהר; אך הפועלים והאיכרים, שנלחמו בכל־מאודם בריאקציה, עצורים עדיין מאחורי הסורג.

כאשר שואלים: מה קרה בסופו של דבר בפולין? על שום מה נשפך דם כה רב? הרי התשובה היא: “זו היתה מהפכה מוסרית”; ותוצאותה של “המהפכה המוסרית” הלזו, היא – “ממשלת אנשים ישרים”. תשובה זו אומרת מעט־מזעיר. אמנם, עד עכשיו כיהנו במישרות רמות, לעתים קרובות, גנבים; אך, האומנם נתנחם רק בכך, שמכאן ואילך יכהנו כשרים רק אנשים ישרים; שלא ינצלו את שלטונם לטובת עניניהם האישיים והפרטיים? אחרי־ככלות־הכל העיקר הוא: באיזו מדיניות ינקטו השרים. אינה קיימת מדיניות מוסרית בעלמא. בחברה המעמדית של היום אפשר לנהל רק מדיניות של מעמד זה או אחר.

רק ממשלת־פועלים־ואיכרים תנקוט במדיניות ההולמת את עניני ההמונים העובדים. מעמד־הפועלים כולו שואף להקים ממשלה כזו. אולם, אותו מעמד־הפועלים, שתמך בלב אחד במצעדו של פילסודסקי, לא הצליח לאחד את כל כוחותיו לשם מאבק משותף, על־מנת להסיק את כל המסקנות מההפיכה שנתחוללה. ישמש לנו הדבר כאזהרה! רק מחמת הפילוג שבשורות הפועלים מהווים מאורעות ה־12–14 במאי 1929 היסטוריה בת־שלושה־ימים תחת שישמשו אתחלתא לתקופה היסטורית שלמה.

בחירת הנשיא

בחירתו של הנשיא החדש הדגישה ביתר חריפות את סתירותיה הפנימיות של “המהפכה המוסרית”. במשך כמה שבועות חזרו על הסיסמה: “פילסודסקי לכם הנשיאות!” סיסמה זו היתה האקטואלית ביותר; אפילו בשביל חלקו הניכר של ציבור־הפועלים, שראה בבחירתו של פילסודסקי את הערובה להגשמות תקוותיו שקשרן במאורעות־מאי. אם־כי נסיון השבועיים האחרונים עורר ספקות גדולים בערכה של ערובה זו.

משאלתם של ההמונים הרחבים קויימה: פילסודסקי נבחר ברוב קולות גדול. הצביעו בעדו רבים מבין מתנגדיו־מאתמול. זהו – ללא ספק – אות חיובי, המעיד, שאפילו צירי הסיים, מבין מפלגת־הפועלים־הלאומית (נפ"ר) ומפלגת האיכרים הימנית (“פיאסט”), נוכחו לדעת, שההמונים הרחבים בעיר ובכפר מתנגדים לריאקציה החשוכה. על־כן, לא העיזו להצביע בעד מועמדה של המפלגה הלאומית־הדמוקרטית (נ"ד) הריאקציונית.

אולם, פילסודסקי סירב לקבל את כהונת הנשיא. מדוע? נימוקו החשוב ביותר היה: חוקת־היסוד אינה מאפשרת לנשיא לפעול ממש. כאילו היו מאורעות־מאי כשרים לפי הקונסטיטוציה הפולנית… פילסודסקי מוסיף עוד נימוק: אין הוא רוחש אמון לסיים ולסינט, שבחרו בו. ובכן, מדוע הירשה להציג את מועמדותו? תשובתו: הוא רצה, שהאספה הלאומית תאשר ע"י בחירתו את מאורעות־מאי ותתן להם גושפנקה חוקית. נשאלת השאלה: לשם־מה זקוק פילסודסקי להצבעת־אמון מידי צירי הסיים והסינט, שהוא עצמו אינו רוחש להם כל אמון? אפשר להרבות בקושיות מעין זו, והתירוץ הוא אחד ויחיד: יש לשוב לאורח חוקי, יש לנהוג לפי “שולחן־ערוך” קונסטיטוציוני.

ברם, הפשרה הושגה! – במקומו של פילסודסקי נבחר לנשיאות איש־אמונו פרופסור מושציצקי! הסדר הושב על כנו. הריאקציה תוכל לשבוע נחת, אם־כי מועמדה נכשל. הריאקציה הרבתה לטעון טענות על הצורך ב"ליגאליות". עכשיו חוגגת ה"ליגאליות" את נצחונה. אך, אל נשכח, שעל עץ הליגאליות הזו הבשיל פרי מסוגה של ממשלת־ויטוס.

הכל נשאר כשהיה, אם לא גרוע מזה

חלף חודש. המצב המדיני בארץ הובהר סופית. מתוך הערפל “המוסרי” חזרה והתבלטה צורתה הישנה של מציאותנו העגומה, הידועה לנו היטב. אנו מכירים בה לפי כל “גינוני־חינה”. לאחר בחירתו של הנשיא – הורכבה מחדש הממשלה וצורפו אליה שרים, שגם ממשלת־ויטוס לא היתה צריכה להתבייש בהם. לא חל כל שינוי במינהל; שיטותיו – הן אותן השיטות ששררו בימים הטובים ההם. כבר לאחר “המהפכה המוסרית” – התרחשו המאורעות באוסטרובייץ: פועלים רעבים בעיר זו פגעו בכבודו של מנהל בית־חרושת ובאו על עונשם מידי המשטרה: 5 נפלו חללים ו־14 נפצעו. לאחר־מכן, המאורעות בגוסטינין: ההמון לא רצה להתבונן בשקט, שעה שהוד־מעלתו השוטר הרביץ מכות באשה, וגם המון־עם זה בא על שכרו – 3 חללים ו־7 פצועים. גם הפגנת פפ"ס(!) באינבורוצלאב באה על שכרה: 3 חללים ו־20 פצועים. ובכן, במשך פחות משלושה שבועות; מאורעות־דמים בשלוש ערים והסיכום – 11 חללים ו־41 פצועים! ומי ימנה את הרדיפות והנגישות, הפוגעות – כמקודם – בפועלים, איכרים ומיעוטים לאומיים? מי יספור את החרמות העיתונים, המאסרים והמשפטים? אפילו עיתונה של פפ"ס “רובוטניק” (הפועל) קובע: “שום דבר לא השתנה! הולכת ונמשכת הקרותה האיומה של המשטרה, שאינה באה על עונשה”.

גם מדיניותם הכלכלית של השליטים החדשים אינה נבדלת, לפי תוכה, במאומה מזו של הממשלות הקודמות. שום הקלות להמוני הפועלים. להיפך, המעמסה עלתה. התקציב, שהוכן על־ידי הממשלה, – צפוי לו גרעון. כיצד יכסוהו? לא יקטינו את ההוצאות לצבא ומשטרה, אלא – יעלו את כל המיסים בעשרה אחוזים. העלאתם של המיסים הישירים, המוטלים על האנשים העשירים, תישאר למעשה על הנייר; בלאו־הכי אין גובים מבעלי־ההון הגדול ומבעלי־האחוזות העשירים את מאות המיליונים של מס־הרכוש, המגיע מהם לאוצר המדינה. הדבר ייגמר בהעלאתם של המיסים העקיפים, המוטלים על מיצרכים, עול המיסים הללו רובץ, בעיקר, על שכמן של שכבות האוכלוסיה העובדת. עלינו להעיר, כי בעד התקציב הזה הצביעו בסיים גם הימין הקיצוני וגם… פפ"ס. אכן, נוכל לחזור גם במקרה זה על דבריו של “רובוטניק” “שום דבר לא השתנה!…”

הממשלה מתכוונת לשנות רק דבר אחד – את התחוקה. לפי הצעתה יפעל הסיים רק ארבעה חדשים בשנה. אם הסיים לא יספיק במשך ארבעת החדשים האלה לקבוע את תקציב המדינה – תקבע הממשלה לפי ראות־עיניה את תקציבה ותעשה בו כבתוך שלה. בעת הפגרה של הסיים – יהא הנשיא רשאי לפרסם פקודות, שלהן אותו תוקף כמו לחוקים המאושרים על־ידי הסיים. אם הנשיא לא יסכים לחוק, שאושר על־ידי הסיים שנית ברוב קולות מוחלט, כלומר רוב של כלל הצירים – תוענק לנשיא הזכות לפזר את הסיים. אולם הממשלה אינה מתכוונת לפזר את הסיים הנוכחי; היא מבקשת רק לשלחו ל"חופשה" ממושכת ולשלוט בלעדיו.

כוונתם של שינויי־התחוקה המוצעים ע"י הממשלה, היא – להפחית במידה הגדולה ביותר את זכויותיהם של הסיים וערכו ולהגביר ללא־שעור את כוחה של הממשלה. כאן מתבלטת צביעותם של הדמוקרטים, “הליברלים” ו"הרדיקלים" הבורגניים לסוגיהם השונים. רק הגיעו לשלטון, התחילו בעצם ידיהם לכרות קבר ל"דמוקרטיה", שבה הם מתפארים כרגיל. לציבור־הפועלים אין כל סיבה להתפעל מהסיים. הדמוקרטיה הבורגנית אינה מהווה בשבילו אידיאל. ברם, הדבר תלוי בכך, מה יירש את מקומה של הדמוקרטיה הבורגנית. ציבור־הפועלים חייב להילחם חריפות בחידושים הנוכחיים בפרלמנטריזם הפולני; אלו הן הצעות ריאקציוניות מובהקות ומזיקות, הסוללות את הדרך בביטחה – לפאשיזם.

אופייני הדבר, עד כמה הצעתה של הממשלה עודדה את כל הכוחות השחורים בארץ והוסיפה להם אומץ לב. המפלגות הימניות התחילו מיד לייצר הצעות־"תיקונים" משלהן. הצעה אחת עולה בריאקציונותה על השניה. מטרת כולן אחת: לשלול מההמונים העובדים ומהמיעוטים הלאומיים את נציגותם, המגיעה להם בסיים; בעלי־הדעה היחידה בחייה המדיניים של פולין יישארו בעלי־האחוזות ובעלי־ההון. על הסיים הנוכחי, בעל הרוב הריאקציוני, להכריע בכול ההצעות הללו! התוצאות היחידות של הפיכת־מאי תשארנה “תיקוני”־תחוקה, שבהם יזכה הסיים את הארץ, המופנים בכל חריפותם נגד המוני הפועלים והאיכרים.

לא צמח עדיין הדשא על קבריהם של החיילים והאזרחים, שנפלו ב־12–14 במאי בקרב נגד ממשלת ויטוס הריאקציונית, – וכבר צצו ופרחו, תחת קרני “המהפכה המוסרית”, עשבים־שוטים ריאקציוניים; ופריחתם עולה על זו של קודמיהם.

מאביב עד הסתיו

ממשלתו של פרופסר בארטל יצאה בדימוס. ממשלה זו עלתה לשלטון באביב שנה זו לא כתוצאה מצרופים פרלמנטריים בסיים, אלא – כתולדה של קרבות־דמים בחוצות־הבירה. בסתיו – התפטרה כתוצאה מהצבעה בסיים.

ציבור הפועלים לא יזיל אף דימעה אחת על קיברה הרענן של הממשלה. אמנם, ממשלת בארטל נולדה בסערת־המהפכה; לכתחילה קשר אתה צבור־הפועלים תקוות ידועות; אולם, היא הספיקה כבר לאכזב את כל מי שציפה ממנה למשהו. אצל הכל נעלמו כבר אשליות־האביב הוורודות. פרחי־מאי, שבהם התקשטה הממשלה, שיצאה עכשיו בדימוס, נבלו משכבר־הימים. היכן נמצאת “הסאנאציה” (ההבראה), הצריכה להצדיק את הדם שנשפך במאורעות־מאי?

ימים מספר לפני שיצאה הממשלה בדימוס תיאר שר־האוצר בצבעי־תפארת את הישגי ממשלתו: שער המטבע – הזלוטי – יוצב; הושג איזונו של התקציב; חל שגשוג במסחר ובתעשיה. אך רק לפני שלושה שבועות דיבר ראש־הממשלה, בכבודו ובעצמו, בלשון אחרת. משפנתה אליו משלחתם של פועלי־הרכבת ותבעה להנהיג מחדש את תעריף השכר הנע בהתאם ליוקר המאמיר – סירב לכך ראש־הממשלה וכה נימק את תשובתו: “טועה, מי שסבור, שמצבה הכספי של המדינה הוא עכשיו בכי־טוב; לא רק מצבה הכספי קשה, אלא – בכלל מצבה של הארץ אינו שפיר”. ובכן, בפי מי האמת?! בנאומו האופטימי של שר־האוצר בסיים – או: בתשובתו הפסימית של ראש־הממשלה לנציגיהם של פועלי־הרכבת?

האמת היא, אמנם, שמצבה הכלכלי של הארץ הוטב בחלקו; אבל זוהי הטבה זמנית בלבד, ואין לראות בה יסוד למצב־רוח אופטימי. ועל־כל־פנים, אין לזוקפה לזכותה של הממשלה, לפי שהיא נגרמה בשל סיבות צדדיות. השפיעה לטובה שביתתם של כורי־הפחם באנגליה, הנמשכת מזה חמשה חדשים. בגלל שביתה זו עלה בהרבה ייצורו של הפחם בפולין וגבר במידה עצומה יצואו של הפחם לחוץ־לארץ. גם שאר ענפי־המשק הושפעו לטובה מעליית ייצורו של הפחם ויצואו. אך, בסופו־של־דבר הן תסתיים שביתתם של כורי־הפחם באנגליה. – והמשבר בפולין ישוב ויחריף.

היוקר מאמיר בעת האחרונה בקצב מהיר. הממשלה לא עשתה ולא־כלום לבלימתו. את התבואה מייצאים בהיתר מהארץ, ואילו בתוך הארץ – מאמירים והולכים מחיריהם של מצרכי־המזון. ערכו הממשי של הזלוטי פוחת והולך; אמנם, בבורסה הרשמית שערו יציב, ברם כוח־קנייתו – מצטמק. הדבר גרם למאבקים על שכר־העבודה בענפי התעשיה החשובים ביותר.

לאמיתו־של־דבר, מתאמצים מנהיגים הימניים של התנועה המקצועית, בכל כוחותיהם, לבלום את רצון־מלחמתם של הפועלים. הם מוותרים על תביעותיהם של הפועלים תמורת ויתורים זעומים מצד נותני־העבודה; כגון, בענף־הפחם. היוקר המאמיר ללא־הפסק – אילץ גם את פקידי המדינה ואת הפועלים במפעלי המדינה להגיש את תביעותיהם הנמרצות. ממילא, תגדלנה הוצאותיה של המדינה ואיזונו של התקציב יעורער. איזונו של התקציב הנוכחי הושג לא על־ידי גבייתם המוגברת של המיסים, המגיעים מהעשירים, וגם לא על־ידי הקטנת התקציב הצבאי (להיפך, הוא הוגדל), אלא – על־חשבון פקידי המדינה ופועליה.

אפשר שהטבתו הזמנית של המצב־הכלכלי יש בה כדי להטעות מישהו, שאמנם יש לזוקפה לזכותה של ממשלת בארטל. ברם, כשהמדובר הוא בשאר תחומי־החיים של המדינה, – לא יטיל איש ספק, שממשלה זו לא תוכל לרשום לזכותה הטבה כלשהי. מעשיו של המינהל ומוסדותיו, פעולתם של בתי־המשפט, המצב בשדה החינוך, הייחס אל המיעוטים הלאומיים ואל תנועת־הפועלים, – כל אלה נשארו כמות־שהיו בימיהן של כל הממשלות הריאקציוניות הקודמות. הממשלה לא נענתה לתביעת החנינה, על אף המערכה הציבורית העצומה, שביטאה בבהירות ובחריפות את רצונם של המוני הפועלים הרחבים ושל שכבות־העם הדמוקרטיות. אלפי אסירים מדיניים נאנקים עדיין בבתי־הסוהר.

בעלי־האחוזות ובעלי־ההון יכולים לשבוע־נחת מהממשלה “המהפכנית”. אולם, אין הם יכולים לסלוח לה את חטא הולדתה “הבלתי־חוקית”; על־כן, יגעו וחיפשו הזדמנות להתנקם בה בשל “חטא” הפיכת־מאי. נוסף לכך הרשתה לעצמה ממשלת בארטל לפטר מספר “ווייוודה” (נציבי־מחוז) ואת תת־שר החינוך, הריאקציונר המובהק. אמנם, הכל מודים, שעם השינויים הללו – לא חל, לאמיתי של דבר, כל שינוי. השיטה במשרד־הפנים ובמשרד־החינוך נשארה אותה שיטה. ברם, הימין לא רצה לסבול, שיגעו לרעה במי־שהוא מאנשיו. במושב הנוכחי של הסיים, בעת הדיון על התקציב בוועדת־התקציב, ניסה הימין לשנות כמה סעיפים בתקציב המוצע על־ידי הממשלה, כדי להפגין נגד ממשלת בארטל. הממשלה הודיעה, שאינה מסכימה לשום שינוי בהצעת־התקציב – וגם רמזה, שהנשיא עשוי לנצל את הזכות, שניתנה לו על־ידי הסיים, כדי לפזר את הסיים. הצירים נבהלו וחזרו בתשובה. במליאה נתקבל התקציב, כפי שהוצע על־ידי הממשלה, ללא כל שינוי. אבל הימן התנקם בשר־הפנים ובשר־החינוך והביע להם אי־אמון.

בזמן הוויכוח על התקציב ועל הצעת אי־האימון לשני השרים – נתגלתה לעיני כל צביעותו של “השמאל” בסיים, ובראש ובראשונה – של פפ"ס. אמנם, בוועדת־התקציב המטירו נציגיה של פפ"ס אש וגפרית על מדיניותה הקפיטאליסטית המובהקת של ממשלת בארטל; אולם, בסופו־של־ענין, הצביעו בעד התקציב. כך נהגה פפ"ס גם כלפי שר־הפנים; – מיום שמונה שר־פנים זה לא חדלה פפ"ס לקונן על אופיו הריאקציוני של השר, אך – הצביעה נגד הצעת אי־האמון כלפיו.

הממשלה כולה התפטרה בגלל אי־האימון, שהובע לשני שריה. זו היתה מסקנה הגיונית לגבי כל מהלך־התפתחותה של “המהפכה המוסרית”. על אף רצונה המפורש של האוכלוסיה, ברובה המכריע, – לא היה ל"מהפכני־מאי" אומץ־לב לפזר את הסיים הריאקציוני; על־כן, נאלצו להכנע בפני הסיים הזה. זכותו של הימין להריע לרגל נצחונו זה; הוולד “הבלתי חוקי” של הפיכת־מאי נפטר עכשיו מיתה “חוקית”. איש לא נזקק לתותחים ולמכונות־יריה; הימין בסיים הרים את ידיו – וממשלת־מאי יצאה בדימוס. את הפיכת האביב פוקד הסתיו העגום והאפרורי.

חלפו ימים מספר, נשיאה של המדינה מינה מחדש את הממשלה הקודמת בראשותו של בארטל ובהרכבה הקודם המלא, כלומר בהשתתפותם של שני השרים, שהסיים הביע להם אי־אימון. נתווספה חוליה חדשה בשרשרת הארוכה של סתירות, הנושאות את השם המשונה “מהפכה מוסרית”. תחילה התחוללה הפיכה נגד הממשלה, שהורכבה על־ידי רובו של הסיים – ואולם, הסיים נשאר על כנו. אחר־כך, בא תורה של כניעה בפני הסיים, יציאה בדימוס בגלל הצבעתו האחת; ולבסוף, זילזול מוחלט באותו סיים עצמו ושיבה לשלטון.

תוכנית ברורה לגמרי

ממשלת בארטל לא התעקשה להחזיק ברסן השלטון. מקץ ימים מספר חזרה ונכנעה בפני הסיים – ויצאה בדימוס. במקומו של בארטל התייצב בראש הממשלה המארשאל יוזף פילסודסקי עצמו. יש לומר, כי לשינוי זה יש, ללא־כל־ספק, מבחינה אחת ערך חיובי: הוא הורס את השרידים האחרונים של האשליות, שעורר שמו המפורש של פילסודסקי אצל חלק מציבור הפועלים, לאמור – המארשאל עתיד להטיל את אימתו על הריאקציה. עצם הרכבה של ממשלת פילסודסקי, השרים שהוא בחר בהם, – אינו משאיר כל צל של ספק לגבי מהותה של הממשלה הזו: בממשלה מיוצגים בעלי־אחוזות־גדולות ומלוכנים מובהקים… אמנם כן, לממשלה סופח גם איש פפ"ס, מוראצ’בסקי. אך, אין בדבר זה עוד שום הוכחה, שאמנם יש בדעתה של הממשלה לוותר במשהו לפועלים, אלא: הריאקציה יכולה תמיד למצוא בין מנהיגיה של פפ"ס משרת נאמן, במידה שהדבר דרוש, כדי להוליך שולל את ההמונים.

מיד נתווספו עובדות אחרות, המדגימות את התפתחותה של “המהפכה המוסרית”. נזכיר את החינגה בעיירה נייסוויז', שעה שפילסודסקי נפגש בארמונם של הנסיכים ראדזיביל עם מחנה שלם של רוזנים, בעלי־אחוזות גדולות, שלא חסכו ממנו דברי שבח. מסתבר, שכנופיה אריסטוקרטית זו מלאה התפעלות ל"המהפכה המוסרית" ומחוללה, והריהי מבטיחה את מלוא עזרתה לפעולת־"ההבראה" בעתיד. הדרך מגשר פוניאַטובסקי, שעליו צעד פילסודסקי בראש צבאו שעה שנכנס לבירתה של פולין, עד לארמון נייסוויז’ – היא דרך עקלקלה. ועולם, מכאן ואילך – הדרך כבר ברורה וישרה… לא לשווא התהלל בטאונו של פילסודסקי, שהפאשיסטים האמיתים נמצאים דווקא במחנהו…

משכינסו “מהפכני־מאי” תחת דגלם “המוסרי” את בעלי־האחוזות־הגדולות, – החלו להדק את קשריהם גם עם הבורגנות הגדולה העירונית. בימים האלה נתקיימה פגישה בין הממשלה ונציג הקפיטאליסטים הגדולים. נציגיו של ה"לוויתן" (איגוד בעלי־התעשיה הכבדה) התאוננו על שכר־העבודה, שהוא גבוה מדי אבל זמן־העבודה – קצר מדי, וכיוצא־באלה קובלנות. בסופה של ההתייעצות, הכריזו נציגיהם של הקפיטאליסטים, שהם רוחשים “אימון מלא למדיניותה הכלכלית של הממשלה”. ואילו, נציגיה של הממשלה הודיעו מצדם, ש"הם תמימי־דעים עם טענותיהם" של בעלי־ההון. “הסכם המלא” יושג, כמובן, על חשבונם של המוני הפועלים, שמצבם ילך וירע.

נוכחנו, שלאלה העומדים כיום על יד הגה השלטון תוכנית ברורה לגמרי… רק ביחסם לסיים – הם פוסחים עדיין על שתי הסעיפים. פעמים, שהם מזלזלים בו – ופעמים, שהם נכנעים לו. מצד־אחד, מרגישים הם עדיין צורך בתפאורת־הסיים; ומאידך מפחיתים בערכו ומחלישים את סמכותו. הסופר הפולני הידוע ואצלאב סיירושבסקי, חסידו של פילסודסקי, הירצה לאחרונה בווארשה, – הוא הירבה בדברי־תהילה לפאשיזם והישווה את פילסודסקי עם… מוסוליני. גם למוסוליני יש “פרלמנט”, אך – הפרלמנט סר למשמעתו; על־כן, בא גם בפולין הנסיון להטיל את מרותה של הממשלה על הסיים. כל התופעות, שלכאורה הן משונות ומחוסרות־הגיון, – יש להן הגיון משלהן. אלה הם שלבים באותה דרך, שבה צועד מחנהו של פילסודסקי בעוז, הגובר והולך.

העיירה הקטננה פשיטיק שבמחוז ראדום בפולין זכתה לפרסום רב בעולם כולו לא משום שהיא יוצאת־דופן לגבי כל הערים והעיירות בפולין, אלא דווקא בגלל היותה סמל הגורל הטראגי, שהוא מנת חלקם של יהודי פולין.

גל דמים עכור של הסתה אנטישמית וטירור הציף את אדמת פולין. הפועלים בערים רעבים, האיכרים בכפרים סובלים מעוני. בעלי־ההון ובעלי־האחוזות חוששים מפני זעמה של דלת־העם אכולת־היאוש והמרירות. על־כן זורקים הם לה לטרף את היהודי: אכלוהו ותשבעו! ה“אנדציה” שטה על הגל האנטישמי ורוצה להגיע בו למחוז חפצה – אל הגה־השלטון. ה“סאנאציה” הגיעה לשלטון בסיסמה, המצלצלת יפה: “לסלק את העוול השורר בפולין ולהבטיח את זכויותיו של העם העובד”. אולם, היא רימתה באופן מחפיר את ההמונים העובדים, שהאמינו בה, – ודמם ניגר בימי מאי 1926, בעת הקרבות עם האנדקים. ה"סאנאציה" רוצה להינצל מהתמוטטות שלטונה, על־כן – היא מפקיעה מידיה של “האנדציה” את הנשק האנטישמי, כדי שהיא עצמה תשתמש בו. תחילה ביימה ה"סאנאציה" את השתוללותה של התנועה לאיסור השחיטה־היהודית; ואילו עכשיו נתנה גושפנקה רשמית גם לחרם־הכלכלי על היהודים. דומה, בפעם הראשונה בתולדותיה של פולין העצמאית הצהיר רשמית וגלויות ראש הממשלה הנוכחי, גנראל סקלאדקובסק, בסיים: “אסור להכות; אבל, חרם כלכלי – אדרבה”.

ניתנה הכרה רשמית ליחס־של־נבלה, לאמור: שלושה מיליון אורחים בפולין הם אזרחים נחותי־דרגה, שמותר להילחם בהם מלחמה כלכלית; ויתר־על־כן, רצוי אפילו להחרימם. כלומר, מותר להחריבם, להרעיבם וממילא לכלותם. פירושה המעשי של ההצהרה – עידוד גם לאותה אנטישמיות, הנוקטת בפרעות. אפשר עוד, אפילו רוצים בכך, לשמור בקפדנות על הקו־המבדיל בין חרם ופרעות, בין כליון ללא־שפיכת־דמים וכליון דמים. משניתן, למעשה, ההכשר הרשמי לכליונם של היהודים – הרי מכאן ואילך אין זו אלא שאלת “היעילות” בלבד. מוות איטי מרעב – או: ניתוח רדיקלי ומהיר בעזרת פצצות וגרזנים. והתוצאה – בפולין משתולל טירור אנטי־יהודי עקוב־דמים־ואימים: הצתת בתיהם של יהודים, פצצות מוטלות אל תוך דירותיהם וחנויותיהם, התנפלויות לאור־היום־והשמש ובפרהסיא בחוצות, באוניברסיטאות, ברכבת; ראשים מבוקעים, גופות מדוקרות ונורות.

היהודים בפשיטיק לא הניחו לשוחטם ככבשים. משלא הועילו פניותיהם המרובות אל השלטונות בבקשת הגנה, גילו בעצמם התנגדות לפורעים. הם באו על “שכרם”. השלטונות הושיבום על ספסל הנאשמים בצוותא עם בריוני הפרעות. יתר־על־כן: העובדים היהודים המתגוננים, שהותקפו על־ידי הפורעים (וביניהם הפחח הזקן בן הששים־ושמונה, שבעומדו בפני בית המשפט שאל ותבע: “מדוע הגיע לנו כל זה”?,) – הם הם שהיו לנאשמים הראשיים, לפי כתב הקטיגוריה, בזה שפתחו בהתקפה על פולנים “חפים־מפשע”.

כתב־הקטיגוריה מספר, שיהודי פשיטיק התכוננו והזדיינו. ביום היריד רצתה המשטרה לאסור תועמלן־מסית פולני, האיכרים רצו לקראת המשטרה ועמדו לתקוף את השוטרים; אף־על־פי־כן, נבהל רובם של האיכרים ומיהר לרתום את הסוסים לעגלותיהם כדי לברוח מהעיירה.או אז התקיפו היהודים את הנוצרים הנמלטים, היכום וירו בהם. איש לא היכה את היהודים ולא הצית את בתיהם; אלא, להיפך, היהודים הם שנהגו באלימות עם הנוצרים, “שלא התגרו בהם כלל ועיקר”. ורק משנתקבלה הידיעה שהיהודים ירו והרגו איכר חף־מפשע, – התרגז ההמון והחלו “התקריות”. אלה דברי כתב־הקטיגוריה. כלום לא דומה לשונו ללשון הכרוז של פק"פ על הטבח ביפו? לקטיגור לא חסרו עדים “כשרים”, שאישרו את מהימנות דבריו. בית־משפט “האובייקטיבי” פסק את דינו “הצודק”: עונשים חמורים ליהודים, שלא הושיטו את צווארם למאכלת, ולעומתם – זוכו רבים מהמתנפלים והמרצחים, שנפטרו בעונשים קלים עד כדי גיחוך.

פשיטיק אינה אלא מעין קיצור “שולחן־ערוך”, שלפיו מנסים לפתור בפולין את שאלת היהודים: חרם, טירור, פרעות וכפרפראות־לסעודה – פסקי־דין “צודקים”, כגון זה שחרץ בית המשפט על מתגונני־פשיטיק. בימי המשפט בפשיטיק התחוללו פרעות בעיירה אחרת: מינסק־מאזובייצקי. גם שם “התגרו” היהודים: יהודי בלתי־שפוי בדעתו רצח סמל־משטרה, – יהודי העיר “כיפרו” על חטאו בעשרות פצועים, במאות דירות וחנויות הרוסות, בבתים מוצתים, בקיומם שנחרב.

האוכלוסיה היהודית בפולין אין לה לסמוך עוד על יושרם וחסדם של השליטים. לא יועילו שתדלנים ותחנונים, דברי־הכנעה ומזמורי “מה יפית”. ציר הסיים, העסקן הציוני, ד"ר יהושע טהון, סעד בזמנו על שולחנו של השר האנדקי גראבסקי וכרת אתו “ברית שלום”. ציר הסיים, חבר “אגודת ישראל”, לייב מינצברג, ושאר השתדלנים הזחלנים כבר שרו אז “מה יפית” למחנה ה"סאנאציה". ה"חיילון" החום של ז’אבוטינסקי כבר הזדנב במיצעדים הפאטריוטים הפולניים. שלום אש שיגר איגרות סנטימנטליות אל פילסודסקי. בקונגרס בלוצרן השתפכו בתהילות ובתשבחות ליורשו של פילסודסקי, המארשאל רידז־שמיגלי. אך, כל אלה הועילו כאשר תועיל תענית־ציבור או אמירת־פרקי־תהילים.

ובכן, האם מנת־חלקנו צריכה להיות – יאוש וחוסר־סיכויים? לאו! אלף רבתי. מבעד לאפלה הסמיכה חודרת בכל־זאת קרן־אור; לפי־שעה, רק קרנים בודדות; ואולם, הן מעודדות ומעוררות תקווה לזמנים טובים יותר. זהו האור, המועלה ע"י מעמד הפועלים. פה ושם מתחילים הפועלים הפולניים להתנגד להסתה האנטישמית; לעתים קרובות יותר ובאופן נמרץ יותר. – – – בפולין מתרחשים כבר לא רק מאורעות מסוג אלה שבפשיטיק ובמינסק, אלא גם מסוג אחר לגמרי, כגון אלה שבקראקוב, לבוב וצ’נסטוכוב. בערים אלה לא היו קרבות בין עם לעם, אלא – פועלים נלחמו בריאקציה, נגד הפאשיזם. גורלם של ההמונים היהודים בפולין – כרוך במאבק זה נגד הריאקציה, בפולין כבשאר הארצות. התעוררותה של ההכרה־המעמדית הפרוליטארית, סולידריות פרוליטארית בינלאומית, עלייתו של מעמד־הפועלים במלחמתו ונצחונו על הריאקציה של בעלי־ההון והאחוזות – אלה יסייעו להמונים היהודים במלחמתם נגד אימתה של האנטישמיות.

גם בקראקוב מתקיים עכשיו משפט, בו יושבים, בצוותא, על ספסל הנאשמים אנשי־עמל יהודים ופולניים. אלה אינם כבפשיטיק המתקיפים והמותקפים. בקראקוב הם נשפטים יחד על מלחמתם בריאקציה ובפאשיזם. היום הם עדיין נשפטים ונידונים; ואולם, הקרבות הללו נוטעים בנו את האמונה והבטחון להשיב על מעשי־האימים של האנטישמיות ועל פסקי־הדין המחפירים של בית־המשפט הגזעני בדברי המנון־הפועלים הפולני: יום יבוא – יום־הדין, בו נהיה אנו השופטים!

מזלה של עיר. נפל בגורלה להוות כתם שחור בתולדותיה של פולין הבלתי־תלויה, אך גם – עדיין – הבלתי־חופשית.

בעולם כולו נתפרסמה פרשת האסירים בבריסק, שנהגו בהם באכזריות צינית ושפלה. ועכשיו – הפרעות ביהודי בריסק, האכזריות והפראיות, והמשפטים המחפירים שלאחר הפרעות. אלו הן שתי פרשיות במסכת אחת, ששמה בלשונם של השליטים הפולניים: “הבראה מוסרית”… שתי הפרשיות קשורות ומהודקות קשר הדדי ופנימי.

ההמונים העובדים בפולין, שמתוך כמיהת לקצת נשימה חופשית קיבלו בהתלהבות את מצעדו של פילסודסקי אל וארשה ועזרו בדמם לנצחונו, – רומו באופן מחפיר. בעת שרעמו עדיין התותחים, לא חסך הסוציאליסט הפולני לשעבר דיבורים על יושר וצדק: “יותר מדי עוול בפולין”, “באתי לתבוע את זכותו של העם העובד”. אלו היו הצהרותיו בשעה שעבר על־פני גשר פוניאטובסקי ונכנס לווארשה. אך, בטרם צמח העשב על קבריהם של בני הפועלים והאיכרים, לבושי המדים, שנפלו בימי מאי 1926 בקריאה “יחי המארשאל פילסודסקי!” – כבר נחוגה בארמון נייסוויז' של הנסיך ראדזיביל ברית־השלום בין מחנהו של המארשאל ובין בעלי־האחוזות, אילי־הקרקע, מנצליו ומשעבדיו של העם העובד. מייד התחילה להתרקם ההבנה הלבבית בין המשטר החדש ובין הבורגנות הגדולה העירונית. ודאי, על חשבונם של המוני העובדים בעיר ובכפר, שמצבם הלך ורע. פחתה מנת לחמם וחירותם, הוחל בקיצוץ שכרם וזכויותיהם, צומצם הביטוח הסוציאלי וחופש־הדיבור שלהם. כל רודפי־הקאריירה ומלחכי־הפינכה, – החלו להתלקט ולהידבק במחנה “ההבראה המוסרית” ולבקש חסות תחת כנפיו.

האשליות, שהיו לאנשי־העבודה בפולין לגבי לוחם הפועלים לשעבר – נתנפצו לרסיסים. זעמם גבר והלך. השליטים התכוונו להחניק באלימות את האופוזיציה. באה שעתן של פרעות בריסק הראשונות. באישון־הלילה פרצה המשטרה בעריה של פולין לדירותיהם של ראשי האופוזיציה, סחבום ובדרך היכום, עינו אותם במחשכי יער, כלאו אותם במבצר בריסק, הירבו בעינויים גופניים ורוחניים, השפילו ועינו אישים ששיבה זרקה בראשיהם במשך שנות מלחמתם הרבות לעצמאותה של פולין.

אולם, הפרעות ההן לא שברו את תנועת הפועלים והאיכרים. ככל שגדל עוניים של ההמונים והשתוללה הפקרותם של השליטים, – כן גברה התמרמרותם ונכונותם של ההמונים לקרב, שלא פעם מצאה את ביטויה בהופעות המונים מאיימות. צריך היה, איפוא, להפנות את זעמם של ההמונים לכיוון אחר. השעיר־לעזאזל מוכן ומזומן: זו האוכלוסיה היהודית, המונה למעלה משלושה מיליון נפש. המדינה לא תחרים בשביל האיכר מחוסר־האדמה את קרקעותיו של הנסיך ראדזיביל; על־כן, מצביעה הריאקציה על הדוכן היהודי בשוק. המדינה לא תשביע את מחוסר־העבודה הרעב, – אפשר שתצליח הריאקציה להשביעו בנוצות הכסת היהודית. ואפילו אין זה מאכל לקיבה, – הרי טוב הוא האמצעי לסחרור המוח. אם אין מצליחים לשבור את תנועת הפועלים, – יש לנסות בהרעלת ההמונים לשם ניוונם.

הנצחון הנאצי בגרמניה עודד את ה"אנדקים" והם פורצים להם דרך לשלטון. אין כל הבדל מהותי בין ה"סאנאציה" וה"אנדציה". ל"סאנאציה" אין אמצעים, שבעזרתם תוכל להתייצב מול ה"אנדציה". על־כן היא מנסה להתחרות בה על פת־לחם יהודית, ועכשיו היא גם מוכנה כבר לכרות ברית להתאחד אתה. חורבן חייהם של ההמונים היהודים ימלא את התהום שבין שני מחנות האויבים לשעבר, הדם היהודי יכפר אפילו על דמו של נשיא־המדינה הפולני הראשון נארוטוביץ', שנרצח על־ידי איש ה"אנדציה".

המרשל הראשון של פולין, פילסודסקי, ביצע באופן מזהיר את “ההבראה המוסרית”. סימנה המובהק הראשון היו הפרעות בבריסק. המרשל השני של פולין, רידז־שמיגלי, יורשו של פילסודסקי, עומד להגשים את “אחדותם הלאומית” של כלל הכוחות השחורים. בתקופת שלטונו זכינו לפרעות השניות בבריסק.

פעמיים פרעות בבריסק – שני צדדים הם של אותו מטבע; אם כי צידו האחד הוא לכאורה “יהודי” והשני “גויי”. אלה הם רק שני שלבים של הריאקציה החברתית־מדינית. על־כן, אי־אפשר להם להמונים היהודים שיתייחסו באדישות לבריסק ה"גויית"; על־כן, אסור לו למעמד הפועלים הפולני ולאינטליגנציה הפולנית ושוחרת־החירות, שיתייחסו באדישות לבריסק “היהודית”. שכן זו היא סכנה המאיימת גם עליהם, על מלחמתם הם למען חירותם הם. יש סימנים המעידים, על־כן, שהכרה זו מבשילה אצל ההמונים היהודים והפולנים. זו נחמתנו. במלחמתם המשותפת של ההמונים העובדים בפולין – הערובה לנצחוננו על אויבנו המשותף.

בעת הפרעות ביהודי בריסק לא שכחו הבריונים לקרוע את ספרי־החשבונות ואת השטרות בבתי־המסחר היהודיים, למען לא יוכל החנווני היהודי לגבות את חובותיו, המגיעים לו מלקוחותיו הפולניים. אכן, היטיבו גיבורי העולם־התחתון להבין לרוחם של אפוטרופסיהם רמי־המעלה.. שכן, בדיוק כך, באותה ציניות עצמה, – קרעו שליטיה הנוכחים של פולין את כל שטרות ההתחייבות, שחתמו עליהם. ברם, קיימת פולין אחרת, פולין של עבודה ומאבק־לחירות, והוא כצמר תלבין את חרפת הפרעות הכפולות בבריסק ובקפדנות תגבה את החוב, המגיע לה. ככל שיחשיך ההוה של ההמונים היהודים בפולין, – אמונתנו איתנה, שביום החשבון הגדול ייפרעו גם להם השטרות, שעליהם חתמו שוחרי וענקי־הרוח, שבקרב העם הפולני.

“נייוועלט”, מספר 12, 18 ביוני 1937.

להקת עטלפים שלמה נתכנס וישבה כמה ימים על המדוכה, – כיצד לסלק כל קרן־אור ולהפוך את בין־השמשות שבחיינו ליל־חשכה שחור משחור.אותן מאות אחדות של “קוזקים אשר לריבונו־של־עולם”, חבושי השטריימל, שנתכנסו מכל קצווי פולין ל"אספת הרבנים", – יודעים גם יודעים, שבמבצרם נפרצו פרצות גדולות. נציגה של הרבנות הוורשאית קונן בנאומו:

“סערת הכפירה משתוללת ללא־רחם ברחוב היהודי… חילול השבת בפרהסיא היה לתופעה תדירה… מוסדות התורה מיותמים, הישיבות הבודדות שנשארו נאבקות נואש על קיומן… כבודם של הרבנים יורד מדי יום כיומו”.

אולם, לא רק שאין בדעתם של הרבנים להכנע, אלא עומדים הם לפתוח בהתקפה מוגברת לשם כבושן־מחדש של העמדות, שאבדו להם. תנופתם גדולה. הם אינם מסתפקים במלחמה פרטיזאנית, מטרותיה של זו צנועות מדי: רדיפת מוסד תרבותי פרוליטארי, הטלת חרם על בית־ספר חילוני, הסתה נגד ספריה. כוונתם לשים את כפם על כל החיים היהודיים כולם, כמלפנמים. “בזמנים הטובים ההם”, שלטו ללא מצרים על כנסת־ישראל, פיקחו על כל צעד ופסע של צאן־מרעיתם, החניקו כל מחשבה חופשית ורדפו את “הפושעים” עד חרמה. יושב־הראש של ועידת־הרבנים הכריז בנאום הפתיחה: “לרבנים מגיעה רשות־הדיבור הראשונה בכל עניניהם של החיים היהודיים!”

כדי לקיים את ההשפעה על ההמונים, יש קודם־כל לדאוג לבל יקבל הדור הצעיר השכלה חילונית, אלא – חינוך, הנאמן לעובש הישן. על־כן, אזרו הרבנים את מותניהם למלחמה בבתי־הספר החילוניים, – ילדי ההמונים של העם היהודי צריכים להתחנך ב"חדר" החשוך והמעופש ולגדול כבעלי־מום רוחניים, רק אז עתידים הם להיות כפופים למרותם של הרבנים. כמובן, תביעתם זו של הרבנים נוגעת רק לילדים מדלת־העם. חסר היה האומץ לרבנים להתנגד לגימנסיות, המיועדות לילדי העשירים; לגביהן מסתפקים הם בתביעה לקבוע כמה שעות בשבוע ללימודי הדת.

הקהילות צריכות לשמש משענת חשובה שניה לשלטונם של הרבנים. בהתאם להחלטותיה של ועידת הרבנים צריכה הקהילה לשמש מעין “מונרכיה קונסטיטוציונית”. במועצת הקהילה מותר יהי לדבר, אך לפעול אפשר יהיה רק בהתאם למה שיפסוק הרב; רשות־הדיבור האחרונה היה לרב. הכנופיה השחורה העיזה להחליט:

“לרב תהא הרשות לבטל כל החלטה של מועצת־הקהילה – או של הנהלתה, – אם ימצא, שאיננה תואמת את דין התורה”.

אולם, גם לא הכל מותר לומר במוסדות־הקהילה: יש למנוע כל מלה של הסברה נגד הרבנים. לפיכך, הרחיקה לכת ועידת הרבנים והחליטה: “יש להוציא ממועצת הקהילה – או מהנהלתה – כל פרנס, שיתקיף את הדת היהודית, ויש לבטל את המנדטים שלהם”.

אגב, ההחלטות הללו מוכיחות עד כמה צדקה תנועת־הפועלים היהודית, שלא הפקירה את הקהילות אך ורק לרשותם של החרדים, אלא – פרצה פנימה. מורגש מאד בהחלטות האלו פחדן של הגלימות השחורות מפני ההסברה הפרוליטארית האמיצה, אפשר לחוש בזעמם על נציגי הפועלים המפריעים לשלוותם, המבהילים את מאורת העכברושים שבקהילה. אכן, זהו תפקידם של הנבחרים הפרוליטאריים בקהילות – להילחם ביתר־מרץ בקלריקליזם דווקא בקרב אותם המוסדות, שהוא רואה בהם את מבצרו החשוב ביותר. עם־זאת, מוכיחות החלטותיה של ועידת הרבנים, כי “הקוזקים אשר לריבונו־של־עולם” מתחצפים והולכים, תאבונם גדל והולך. זוהי אזהרה רצינית לציבור הפועלים, הנלחם למען אופיים החילוני של החיים היהודיים.

את עוז רוחם שואבים הרבנים קודם כל משיגשוגה הכללי של הריאקציה בפולין. כלי־הקודש יודעים, שמגן חזק להם. ואין זה דווקא אלוהים שבשמים, שאותו הם רואים חסר־אונים במידה כזו, עד ששומרי־שבת ומקלות בידיהם יוצאים לגמול למקפחים אותו. החרדים סומכים על “מלכותא דארעא”, הממשית, על הריאקציה העומדת ליד הגה המדינה. שום ועידה יהודית בפולין לא זכתה לברכות כה לבביות מפי הממשלה, כמו הכנסיה השחורה הזאת… שר החינוך גראבסקי, שזיכה את העם הפולני בקונקורדט, בהסכם בין המדינה ובין האפיפיור, מוכן תמיד לכרות כמו־קונקורדט גם עם הכמורה היהודית. כשפנו הרבנים בתפילה אל הממשלה, למען תשמור על הקהילות מפני סכנה כלשהי של חילוניות, – נשמעה תפילתם מייד: נציגו של שר־החינוך הבטיח, שהקהילה תישאר דתית. הריאקציה השליטה מעוניינת בחשכה סמיכה עוד יותר בכל אתר ואתר של החיים הציבוריים. לפתן הריאקציוני עשרות ראשים, אחד מהם – חבוש שטריימל. והראשים השומרים אחד על משנהו, ואילו תנועת הפועלים מצווה, לפיכך להילחם בכולם כאחד.

לתנועת הפועלים היהודית אין שום בעלי־ברית בשדה המלחמה בקלריקליות, כשם שהיא חסרה אותה בהיאבקויותיה בתחומים האחרים. הציבוריות היהודית הבורגנית חסרה אפילו אותו סוג של “חופשים בדעותיהם”, הנמצא בקרב הבורגנות של עמים אחרים. אמנם, בליבו פנימה, עשוי מין דוקטור ציוני כזה להיות “אפיקורס מסוכן”; ואולם, כלפי חוץ, כלפי הבריות, – שאני, שם הוא נוהג “בנימוס”. הוא חסיד נלהב של “הסובלנות”, ובשם המידה הנאה הזאת – הוא מרכין ראשו בהכנעה בפני השטריימל. למעשה, זוהי אחת הצורות של ההסתגלות המגושמת של האינטליגנציה “הלאומית” אל בעל־הבית, שבו היא תלויה בסופו־של־דבר.

הוא הדין לגבי העיתונות הבורגנית. שומה עליה להשביע את רצונם של כל לקוחותיה – והיא, אמנם, דואגת לכולם. תוכלו, איפוא, להשיג אצלה את הכל בהתאם לתפריט: מנת ניבול־פה ומנת יראת־שמים, ביקורת על האופרטה החדישה ודין־וחשבון מפורט מחתונה בחצרו של רבי־חסידים, מאמר על האוניברסיטה העברית ומאמרים לכבודה של ועידת הרבנים שהצהירה כי “הישיבה היא הדרגה הגבוהה ביותר במוסדות המדע היהודי”… במאמרים הראשיים ברכו שני העתונים היהודיים הבורגניים – ה"היינט" (היום) וה"מאמענט" (הרגע) – את ועידת־הרבנים, וכמובן שלא הביעו לו גם מילה אחת של התנגדות לחלטותיה החצופות. לא בכדי זכו שני העיתונים הללו לכך, שוועידת הרבנים תפנה אליהם בבקשת עזרה ל"חיזוקה של הדת".

ציבור־הפועלים חייב לשאת לבדו בכל עומס־המלחמה נגד העובש הישן והשומרים עליו. עליו לנהל את המלחמה ללא פשרה, ללא “סובלנות”. וישמשו מופת בנידון זה כלי־הקודש עצמם. אכן, בפרט אחד צדקו בהחלט הרבנים: בוועידתם הם חזרו לא פעם על המימרה – “הדת איננה עניינו של פרט”. בשאלות הדת לא תיתכן נייטראליות. נכון בהחלט! אין זה עניינו של פרט, – אם תשרור חשכה, אם יורעלו מוחותיהם של ההמונים. כאן אין מקום לנייטראליות. הנלחם למען אופיים החילוני של החיים היהודיים, חייב להילחם בפעילות נגד הקלריקליות ולסייע בכל צעד ושעל – בגרוש הצלילים השחורים מהרחוב היהודי.

“נייע ארבעטער־צייטונג” (עתון־הפועלים החדש), מספר 4, וארשה, 19 בפברואר 1926.

העיתונות הבורגנית היהודית מזכה אותנו מדי יום ביומו בחומר לא־מועט על שליחותו של לוסיין וולף¹. ניתך עלינו מבול של ידיעות על ביקורים ושיחות, סעודות־בוקר וסעודות־צהרים, רמזים ללא־שיעור, הסותרים זה את זה, קומוניקאטים מצדדים שונים, ולאחריהם – הכחשות והכחשות שכנגד, ראיונות עם עסקנים מדיניים מכל המינים והסוגים והאשמות הדדיות. מתוך כל ההמולה והתוהו־ובוהו ברור, על־כל־פנים. דבר אחד: בחדרי־חדרים של בתי־המלון ובלשכותיהם של המיניסטרים מתנהל בכל־זאת מקח־וממכר בעניניהם החיוניים ביותר של ההמונים היהודיים בפולין.

משהגיע אותו סרסור מחוץ־לארץ והחל היריד, – חשו עצמם גם הסוחרים והסרסורים שבפנים הארץ כדג־במים. הראשונים שנאחזו בקלחת סהרורית־סהרורית זו בשתי ידיהם – היו החרדים. הללו אף טרחו ושלחו ברכה מיוחדת לאותו לוסיין וולף. ולא בכדי. ככלות־הכל, להם יש במה לשמוח: המיניסטר סטאניסלב גראבסקי הוא, לדידם, לעילא ולעילא; אתו קל להם ביותר להתפשר. כל העורבים השחורים שפה אחת להם, והריהם מבינים איש את אחיו הבן היטב. כאשר גראבסקי, יוצרו של הקונקורדאט (ההסכם בין פולין והאפיפיור), נוהג כבר גינוני־חן כלפי “אגודת ישראל”, מדוע לא תזדרז אגודת־ישראל לחשל את הנשק לשלטונם של כלי־הקודש היהודיים, – כל עוד לוהטת אש־אהדתה של הריאקציה הפולנית אליהם?

ואולם החרדים אינם היחידים, הששים לבואו של הסרסור־מאנגליה. גם דובריה “הלאומיים” ו"הדמקורטים" של העיתונות היהודית הבורגנית שינו כבר את טעמם. זה עתה הרעישו עולמות נגד המשא־ומתן כולו, כשהם מוכיחים לאוכלוסיה היהודית, שאין אפשרות לוותר אף לא על אחת מתביעותיה במהלך המשא־ומתן. מקצתם מחו נגד הדיפלומטיה הסודית ודרשו, שהמשא־ומתן יתנהל קבל עם ועדה. עכשיו התחילו אחדים מן העיתונאים הללו, כנראה לפי רמז ממעבידיהם, ללמד זכות על הסחר־מכר הזה; אחרים מכריזים על הסתייגותם, כדי להבטיח לעצמם דרך נסיגה, אם העסק לא יצליח. מכל־מקום, אף אחד מהם אינו מתריע עתה על כך, שהעיסקה מתנהלת בסודי־סודות ובחדרי־חדרים. פשיטא, איש מהם אינו מעז להתנגד – ולו גם במילה אחת – לסוחרים ולסרסורים. הרי הוכחה נוספת ליושרם המדיני של יוצרי “דעת הציבור”.

בכל שורה המולה של יריד, אך – המסחר עצמו מתנהל בחדרי־חדרים. אסור להמונים היהודים, שענייניהם משמשים משכון במשחק הזה, לדעת באיזה מחיר עומדים למכור את צורכיהם ותביעותיהם. הרמז שרמז הסרסור דק"ק לונדון, מוכיח, שבמקרה הטוב־ביותר יהיה זה מחיר אפסי: – בראיון עם העתונאים הודיע ה' לוסיין וולף, שהעיקר עכשיו הוא השגת ויתורים כלכליים: ואילו, “השאלות המדיניות אפשר לנו שתחכינה זמן־מה”. תמורת מספר הנחות זעומות, שתוענקנה לבורגנות היהודית, – מוכנים להכריז על “פשרה” ולהתכחש לכל המאבק הנטוש למען זכויותיהם של ההמונים היהודים. ממש מכירת הבכורה בנזיד־עדשים. גם שר החינוך סטאניסלב גראבסקי הבהיר ברורות – מהו שאפשר לצפות ממשא־ומתן זה. הנה, דווקא באלה הימים, עוד הומה ומהמה המולתו של היריד, – ראה המיניסטר צורך להודיע לאחד הצירים הציונים בסיים, שלפי־שעה תיתכן רק הקמתם של בתי־ספר עם שפת־ההוראה הפולנית בשביל הילדים היהודים; עם־זאת, יוקדשו בהם מספר שעות לשבוע גם ללימודי היהדות. רק לאחר שנים מספר, משיוכיחו היהודים את מסירותם לפולין, – או־אז אפשר שיוכללו גם בתי־הספר היהודיים ברשת בתי־הספר של המדינה. לא לשווא שבעה כל־כך רצון העיתונות הפולנית האנטישמית מהמשא־ומתן ומהשתתפותו של הא' לוסיין וולף בו. היא אינה חוששת לגמרי מפניו, הגם שהוא סוכנה של מדינה “אנונימית”, שבא להתערב בענייניה הפנימיים של פולין, היא יודעת, שעכשיו ניתנה לה שעת־כושר לזכות בסחר־מכר זה עם “הנציגות היהודית” לגבי כל תביעותיהם של היהודים.

ואמנם, בהזדמנות זו חזר ונתגלה קלון חולשתה־הפנימית של “הנציגות היהודית”. כמעט שאין שני צירים של אותה סיעה יהודית בסיים, שיביעו דעה אחת בראיונותיהם עם העתונות. כל אחד מעריך הערכה שונה את כוונתה של הממשלה ומסיק מסקנות נוגדות לגמרי לאלו של עמיתו. ואגב־אורחא מסירים הם את המסווה איש מפני רעהו. ה"אופוזיציונרים הבלתי־מרוצים" אינם חוסכים מילים חריפות מהשיטה “הגליצאית”². מי יקבל ברצינות את דבריהם? הם אפילו איימו לפלג את הסיעה היהודית בסיים; אך, אין חשש, – הם רתומים להנהגתו של ד"ר ליאון רייך. הם עדיין רוטנים: אולם קולם נחלש והולך. אך למרות התרופפותה של הסיעה היהודית, – בכל־זאת מנצחת בקירבה “האחדות הקדושה”, אחדות־הבגידה במאבק לזכויותיהם של ההמונים היהודים.

ואולם גם ההסתדרות הציונית הכתימה עצמה כליל. אין שמץ של ספק, שלהסתדרות זו – המדקלמת כרגיל בפאתוס כה רב על “הגאווה הלאומית” ועל “המלחמה האמיצה לזכויות הלאומיות” – יש יד בסחר־מכר זה: בכוונה תחילה הקריבה את יצחק גרינבוים “הבלתי־נוח”, השומר על העקרונות יתר־על־המידה, לפני השתדלן ד"ר ליאון רייך. בוועידה הציונית הכל־פולנית הוקמה מועצה ציונית עליונה, שלפי הוראותיה חייבים לפעול צירי הסיים הציונים כולם. כלום ינהגו ד"ר רייך ושאר משוררי ה"מה־יפית" הציונים שבסיעת־הסיים נגד הוראותיה של המועצה הציונית העליונה?! הן ד"ר רייך הצהיר מיד לאחר שיצחק גרינבוים “הטיח את הדלת”, ש"גרינבוים הפר בצעדו זה את המשמעת". על־כל־פנים ד"ר רייך “נאמן למשמעת”; כל פעולותיו כולן הולמות בהחלט משמעת זו ואינן חורגות מתחומה כהוא־זה. אין זו, אלא תרמית פשוטה, בשעה שהמועצה הציונית העליונה משתדלת להסיר מעצמה את האחריות לסחר־מכר מבחיל זה על־ידי פירסום של הודעות רצופות צביעות. מתוך אותם טעמים של הנהלת־פינקסים־כפולה לא שיתפה ההסתדרות־הציונית את נשיאה נחום סוקולוב בעסק זה, שאינו בטוח לפי־שעה; אולם, למרות־זאת, הזעיקה אותו טלגרפית לבוא לפולין, “לשם עניינים ציוניים צרופים”.

המסחר הוא בעיצומו. לכתחילה התייחסו המוני הפועלים היהודים בהתנגדות נמרצת ביותר למסחר זה. יודעים הם היטב, שמתוך משא־ומתן זה בין אויביהם המעמדיים, היהודים והפולנים, צפוי להם רק דבר אחד – מכירה והפקרה טוטאלית של ענייניהם החינויים ביותר. יודעים הם, שרק תוך מלחמה יכבשו את זכויותיהם. ואולם, גם איש ההמון היהודי המפגר, שציפה אולי לשמץ־ישועה מסחר־מכר זה, יתאכזב חיש מהר. דווקא בימים אלה, בעיצומו של היריד, דחה הרוב הריאקציוני את הצעותיה של הסיעה־היהודית בדבר הזכיונות למסחר. “זכיונות” – מילת־קסם זו צריכה היתה להצדיק את כל זחלנותה של החברותא היהודית בסיים. הזכיונות היו צריכים להיות, למעשה, ההנחה היחידה, שתמורתה עמדו הם למכור את כל זכויותיהם המדיניות של ההמונים היהודים. ואולם, אפילו סיר־עדשים קטן זה אין הריאקציה הפולנית רוצה לתת להם תמורת בכורתם.

אבל, אל־פחד. חברי הסיעה־היהודית – הם לא ילמדו כל לקח מפרשה זו. לרגע־קט הקימו רעש בסיים, ערכו אובסטרוקציה; ואולם, עד מהרה, במקום לדפוק על שולחנות הסיים – יתדפקו, כמחזרי־על־הפתחים, בדלתותיהם האחוריות של לשכות השרים. – – – – בגין זכיונות אלה – רומו כבר פעם סוחריה של הסיעה־היהודית, בשעה שקולותיהם הצילו את קוכארסקי מספסל הנאשמים, מתוך תקוה לקבל עצם זו של זכיונות. ואף־על־פי־כן, לא מנע הדבר אותם מלחדש את הסחר־מכר. ואילו ההמונים היהודים – לגביהם לא יהיה הלקח הזה לשווא: הם יווכחו, בפועל ממש, מה צפוי להם מהמשא־ומתן ומהו האימון שאפשר לרחוש לנותנים־ונושאים.

“נייע ארבעטער צייטונג” (עתון־הפועלים החדש), מספר 21, ווארשה 5 ביוני 1926.

ובכן, נתאמת הדבר. ואני לפי תומי חשבתי: מי יודע, אולי אין זו אלא בדותא עיתונאית בת־יומה? עכשיו ידעתי נאמנה:

ליום־גנוסיה של פולין העצמאית זיכה נשיאה של המדינה הפולנית את שלום אש באות־ההצטיינות “פולוניה רספטיטוטה”¹.

והאמת היא, שלא זה ענין אותי – שאמנם ניתן אות הכבוד לשלום אש. לא זה הדבר, שהיססתי מהאמין בו ואמרתי בלבי – שמא אין זו אלא בדייה עיתונאית; כפיתי עלי את הספק, אם אמנם קיבל שלום אש את האות, שניתן לו.

אך, הוא קיבל גם קיבל. עכשיו ידעתי נאמנה. שווא היו ספקותי. שווא האמנתי, כי פייטן המפייט “קידוש השם”, מן הראוי שיהא מוכשר למקצת־מן־המקצת של “קידוש־השם” גם מחוץ לפיוט. וביחוד כשאין זה תובע חלילה למסור את הנפש, אלא זאת בלבד: למצוא את הכוח בעצמו, כדי לוותר על כזית־של־כבוד, שבעצם אין עמו כבוד.

והנה טעות היתה בידי.

*

מיליון פועלים מחוסרי־עבודה נמקים מרעב ב"פולוניה רסטיטוטה". מרפתו של האיכר המדולדל נלקחת פרתו האחרונה למען המיסים, שאין ידו משגת לפורעם. בארץ זבת־נפט לרוב, שבו הכפרים להבעיר קיסמים כבימים־קדמונים – מאין יכולת בידי האיכר לקנות רביעית נפט בכספו. בערים – איבודים־לדעת מדי יום ביומו, מחמת חוסר־עבודה ועוני. וכשיוצאים, חלילה, מחוסרי־העבודה לרחוב לדרוש עבודה ולחם – מלעיטים את גופם, כ"פולוניה רסטיטוטה", בעופרת. וסיעה של חנפים מתפטמת על חשבון דלותם המרה של ההמונים. קופת המדינה משמשת להם פרה חולבת. השחיתות עולה כפורחת.

הדיקטאטור המארשאל פילסודסקי, מושלה האמיתי של פולין קרא לה לקונסטיטוטה של “פולוניה רסטיטוטה” – “קונסטיטוטה פרוסטיטוטה”². היד החותמת על תעודות־כבוד לזוכים באות־הצטיינות – היא החותמת פקודות מפקודות שונות, השוללות מיושבי הארץ את שארית שרידיהן של הזכויות האזרחיות. בטלה חירות הדיבור. העיתונאים משוועים בוקר וערב בכתמי לובן מאונס. חופש האספות איננו. הפקרות אדמיניסטטרטיבית מוחלטת. סוכן הבולשת־המדינית מושל בכיפה. שיטה של פרובוקציה הותקנה בכל.

לא רק מהפכנים, המוכרזים כ"סוכניה של מוסקבה", נחבשים בבתי־כלא – אלה שכל ימיהם נלחמו לעצמאותה של פולין, ראשי הלוחמים ל"פולוניה רסטיטוטה", נכלאו במבצר בריסק ואיזה מפקד־גדוד הירשה לעצמו להתעלל בהם כאשר לא ניתן לדמות אפילו בימי הצאר.

על פני כפרים אוקראיניים מרחפת כסיוט ה"פציפיקציה"³. בתי איכרים עולים בעשן. זקנים לוקים קבל עם ועדה. צעירים נהרגים ביריה. על־שום־מה? על שהעיזו לחלום על חירות לעם האוקראיני.

בכל הארץ נישא בלי־הרף קול חריקת התליות. משפטי־חתף קטלניים עושים עבודתם בקצב קדחתני. במשך שנה אחת הוצאו לפועל למעלה מ־200 דיני־מוות. התליין אזלו כוחותיו. אין עוד סיפק בידו למהר מעברה האחד של פולין לעבר השני. הוסיפו לו עוזרים. בין התלויים היו גם מעוטי־שנים. נער בן 17 היה ביניהם.

היד החותמת תעודות כבוד לזוכים באותות הצטיינות, היא שחתמה, באותו עט ממש, את הפקודה על משפטי־חתף, היא הכותבת אותו “לא” מוחלט בשולי בקשות החנינה של הנידונים למוות.

*

אינני מחסידיה של פפ"ס⁴. ההיפך הוא הנכון. אבל עלי להזכיר; בעת ובעונה־אחת עם שלום אש רצו לזכות באותו אות־הצטיינות את מנהיגה של פפ"ס ארצישבסקי. אם באות־כבוד של “פולוניה רסטיטוטה” הכתוב מדבר, מי עוד כתומאס ארצישבסקי ראוי לקבלו? הוא, הרוח החיה במלחמה על עצמאותה של פולין, מנהיג “חבר הלוחמים”, שנאבק ביד מזויינת בכובש הצארי, הוא ששערו הפך שיבה בצל התליות הצאריות ובמרתפי הקטורגה⁵, ורק בדרך נס חמק מגורלם של אוקשייאַ, מונטזיל ומירצקי⁶.

אבל ארצישבסקי פירסם ב"רובוטניק", בטאונה־היומי של פפ"ס, הודעה קצרה ונמרצת: בתנאים הללו ובאווירה הזאת, שנוצרה בפולין, אינו יכול לקבל את אות־הכבוד. הוא סרב לקבל את אות־הכבוד מאלה, שידם האחת מושכת בחבלי התליה וידם השניה מחלקת את אותות־ההצטיינות הללו.

תומס ארצישבסקי זרק חזרה את אות־הכבוד. שלום אש קיבלו.

לפני שנים אחדות כתב אותו שלום אש מכתב גלוי אל הדיקטאטור של פולין, המרשאל פילסודסקי. מכתב זה, אם לדבר רכות, לא היה בו כדי לכבד את כותבו. הוא פנה אל המצפון – מצפונו של אדם, המצליף בשוטו על גבי אותם הפועלים עצמם, שעל מלחמתם, על מסירות נפשם, על נחשולי דמם עלה לגדולה זו. שלום אש לא קרא להמונים להילחם בדיקטאטור, לא עוררם להסיר את כבלי העבדות, אלא – לפני הדיקטאטור, שכבל את עמו שלו, הפולני, הפיל תחינה בעד ההמון היהודי, הכלה בעוניו. מענה לתפילתו לא קיבל אז שלום אש. להיפך, באכזריות קרה הוסיף השלטון להדק את העניבה על צווארם של ההמונים היהודים הדק היטב.

עכשיו קיבל שלום אש מענה, – הוא לעצמו, לגופו: אות־ההצטיינות “פולוניה רסטיטוטה”.

זו דרכם של שליטי פולין הנוכחים: שלילת זכויות מההמונים היהודים – ועם־זאת, ראו־נא גם ראו, כמה רחבי־לב אנו, כמה ליבראלים, כמה נקיים משנאת־יהודים! – הרב לוין מ"אגודת ישראל"⁷ נמצא באותה רשימה לבחירת הסיים, שבראשה מתנוסס שמו של המרשאל פילסודסקי בכבודו ובעצמו.

לא תמצאו אף פקיד יהודי אחד במוסד ממשלתי, אף לא פועל יהודי אחד בבית חרושת ממלכתי, נומרוס קלאוזוס⁸ לסטודנטים יהודים, ומפעם לפעם – קצת פוגרום כתוספת. אף לא פרוטה אחת לתמיכה בבית־הספר היהודי, שבו לומדים ילדים יהודים מיצירותיו של שלום אש. – ועם זאת, ראו־נא גם ראו, כמה רחבי־לב אנו, כמה ליבראליים, כמה נקיים משנאת־יהודים! – אות הצטיינות לשלום אש.

ושלום אש קיבל את אות־ההצטיינות, ממש כפי שקיבל רבה של ה"אגודה" את המנדט לסיים ברשימתו של דיקטאטור־הדמים פילסודסקי!

*

ההמונים היהודים הולכים קדורנית, שחוחים מעוצמת המשא של הצלב ההחרמה וההדחקה הכלכלית, הרדיפות, הנגישות והדיכוי.

על אדמת פולין, מן הקצה אל הקצה, לאורכה ולרוחבה, משתרע צלב ענקי – צל השוט המשוטט, צל התליה ותלוייה.

ושלום אש ישא על חזהו בקלות ובנוי את הצלב של אות־הכבוד “פולוניה רסטיטוטה”.

שלום אש הפייטן ידע לפייט כמה וכמה גליונות־דפוס של קידוש־השם". שלום אש, כאדם וכיהודי, לא היה מוכשר ל"קידוש־השם" אף במקצת מן המקצת.

“דבר”, ינואר 1933.

1.

נצחונו המפתיע – יותר נכון, הסנסציוני – של ה"בונד" בבחירות לעירית וארשה, בהן קיבל את רובם המכריע של קולות המצביעים היהודים, – אל יחפה על התוצאה הכללית של הבחירות, החשובה ביותר אחרי־ככלות־הכול. לשמש לנו מקור עידוד בזמן הזה; זוהי קרן אור, ולו גם דקיקה, המגיהה באפלה הסמיכה, שבה נתונים עכשיו עמים ומדינות.

לאחר הבחירות ל"סיים", שבהן לא השתתפו המפלגות האופוזיציוניות, העמיד המחנה השליט בפולין פנים של בטחון־עצמי רב: צאו וראו – מאחוריו עומד, כביכול, רובה המכריע של האוכלוסיה בארץ, ההמונים הרחבים מאשרים את מדיניותו, והוא מביע את רצונם המובהק. עתה בא תורן של הבחירות לעיריות, המתקיימות גם הן לפי חוקת־הבחירות הריאקציוניות, המסלפת מראש את תוצאותיהן של הבחירות, ואולם – היא משאירה לאופוזיציה את האפשרות להציג את מועמדיה. והנה, עד מה שונה – מן־הקצה אל־הקצה – הלך־רוחם של ההמונים.

“אוזון”, המפלגה העומדת ליד הגה המדינה, שכל המנגנון האדמיניסטרטיבי לרשותה, שהרדיו משרת את תעמולתה, שאמצעים כספיים עצומים בידיה, – “אוזון” זו נתגלתה כמיעוט בקרב האוכלוסיה. רוב־רובו של העם מתנגד לה! ה"אנדקים", המתחרים ב"אוזון", בשדה האנטישמיות, – נחלו אף הם תבוסה בווארשה ובלודז', ואפילו במבצרם החזק ביותר, בחבל פוזן, – סבלו אבידות כבדות. המפלגה הפאשיסטית־האנטישמית הקיצונית “נארא” – רוסקה ממש. המוני־הפועלים לא נתנו לשלות את עצמם בחכה הלאומנית־האנטישמית, – הם הצביעו סוציאליסטית. לודז', “המאנצ’סטר הפולנית”, נשארה אדומה. למפלגה הפולנית הסוציאליסטית היו הצלחות אפילו בחבל פוזן, שה"אנדקים" ראו מאז־ומתמיד כחבל־אחוזתם. יתר־על־כן, גם בכפרים, שבהם נבחרו מוסדות השלטון העצמי הכפרי, – יצאו המפלגות הפאשיסטיות בשן ובעין; שם ניצחה מפלגת־האיכרים, הנוקטת בעמדה אופוזיציונית כלפי המשטר השליט ודורשת שיבה למשטר הדמוקרטי.

מזה שנים עומדת פולין על פרשת־דרכים. אי־אפשר לחזות מראש את התפתחותה המדינית בעתיד הקרוב. כשם שבמדיניות־החוץ שלה מתלבטת פולין בין הפלירט עם היטלר, שאליו נמשך לבם של שליטיה הנוכחיים, ובין ההתקרבות לברית־המועצות, הנתבעת ע"י האינטרס של המדינה הפולנית, – כך גם במדיניות־הפנים שלה, מיטלטלת פולין בין געגועי־שליטיה למשטר טוטליטארי ובין פחדם מפני מלחמה מכרעת עם המוני הפועלים והאיכרים לאור הסכנות האורבות מבחוץ. התוצאה הנוכחית של הבחירות לעיריות יש בה כדי לשמש אזהרה חמורה לחסידיו של המשטר הטוטליטארי וכדי לבלום את ההתדרדרות בנתיב הפאשיסטי.

ואולם, אין זה מן־הנמנע שגם ההיפך מזה יקרה: דווקא מכיוון, שתוצאות הבחירות משמשות ביטוי לאי־האימון ולהתנגדות, שרוחשים ההמונים העובדים למשטר השליט והן מוכיחות, שאין לו כל סיכוי לרכוש לעצמו בסיס־המוני בקרב האוכלוסיה – דווקא משום־כך, אפשר גם שיוחש תהליך התלכדותם והתגבשותם של כל הזרמים הפאשיסטיים־האנטישמיים וייעשו הנסיונות להחניק באלימות את רצונם של ההמונים.

אין אנו מתעלמים מכך, שאפשר להחניק – תוך שימוש בכוח אכזרי – את קולם של ההמונים. נחמתנו היא – ואין זו נחמה של־מה־בכך – כי בשעה שניתנת להמונים האפשרות להרים את קולם, הרי צלילו הוא אנטיפאשיסטי. זאת הוכיחו ברורות ההמונים העובדים בבחירות לעיריות בפולין.

2.

שמחים אנו עם כל נצחון של ציבור הפועלים, אנו שואבים ממנו עידוד. אך, מלומדי הנסיון־המר של גרמניה ואוסטריה, – יודעים אנו, שאין לבנות יתר־על־המידה על תוצאותיהן של בחירות. אין אנו סבורים ואין אנו משלים עצמנו, שנצחונות בבחירות משמשים ערובה לנצחונה הממשי של תנועת הפועלים הסוציאליסטית על אויביה. אך, עם־זאת, יש בו בנצחון־של־בחירות משום ביטוי מובהק להלך־רוחם של הפועלים, לכמיהתם לחירות, גם כשהם משוללי־כל־אפשרות להגשים שאיפתם הלכה־למעשה. לפיכך מקדמים אנו בשמחה כל נצחון־בבחירות של תנועת פועלים סוציאליסטית בכל אתר ואתר.

והנה, ניצחה עכשיו ברחוב היהודי בפולין מפלגת־פועלים סוציאליסטית. הרשאים אנו לשמוח בנצחון זה? אנו אומרים גלויות: אין הנצחון הזה משמחנו! מנהיגי־"בונד" ייאחזו בוודאי בדברינו וילהגו: “לאומנים”! או “אויבי הסוציאליזם!”… כלום כדאי בכלל לטרוח ולהוכיח עד־כמה שיטחית ומוטעית אמירתם זו? הן כולנו כאן, כולנו – לאו־דווקא השמאל הסוציאליסט, אלא ממש כל פועלי ארץ־ישראל – היינו אחוזי להט בימי קרבות־וינה? הן, עדיין, זכור לנו כיצד עמדו פועלים יהודים בארץ־ישראל בתורים ארוכים עד שעה מאוחרת בלילה ותרמו את תרומתם למען הפועלים הלוחמים באוסטריה, וכל תרומה ותרומה צפנה לב מרטיט ולוהט של פועל. ציבור הפועלים בארץ־ישראל, אף־על־פי שהיה נתון הוא עצמו בתוך מבול־דמים אכזרי, נתן דעתו ולבו ורחש אהדה כה רבה לפועלים הלוחמים בעברו השני של הים־התיכון, בספרד. בכל לבנו ומאודנו אנו רואים תמיד וחשים תמיד כל נצחון של התנועה הסוציאליסטית כאילו היה נצחוננו אנו וכל מפלה שלה כאילו היתה תבוסתנו אנו.

מדוע, איפוא, אין השמחה שרויה בביתנו עם נצחונה של מפלגת־הפועלים היהודית הוותיקה ביותר, בישוב היהודי הגדול ביותר, הנתון לסכנות כה גדולות והצפוי לסכנות עוד גדולות מאלה? מי אשם בכך?

לא אנו. אין זו אלא אשמתו הלחודים של ה“בונד”, שפועל נמל בתל־אביב, פועל־חרושת יהודי במפרץ חיפה, עובד־אדמה יהודי בעמק יזרעאל, שומרת עבריה על מגדלור, – אינם יכולים לראות את נצחונו של “בונד” כאילו היה נצחונם הם. אין זה אלא פשעו ההיסטורי של ה“בונד”, המשתדל תדיר להעמיק את התהום בינו ובין מפעל־השיחרור של מעמד הפועלים היהודים בארץ־ישראל. אם נצחונו של ה"בונד" לא עורר בלבם של הפועלים היהודים בארץ־ישראל, המפרים את שממת הארץ בזיעתם ובדמם, ואף לא בלבם של הניצולים מהגיהינום הנאצי שנקלטו בארץ הודות למסירות־נפשו של הפועל היהודי, – כל רגשות שמחה – אשמתו המובהקת של ה"בונד" היא. בעיניהם נצחונו של ה"בונד" – הוא נצחונים של אויבי המפעל, שנתגלמו בו במידה כה רבה שאיפת־החירות והאידיאליזם של מעמד הפועלים היהודי.

3.

מה מקורם של הקולות המרובים כל־כך, שהצליח לצוברם עכשיו ה"בונד"? חשיבות לא־מבוטלת נודעת לעובדה, שבבחירות הנוכחיות לא היתה רשימה קומוניסטית. אין לשכוח, שהקומוניסטים זכו תמיד בווארשה ברבבות קולות, שחלק ניכר מהם נתרכז ברובעים היהודיים. עתה נשרו קולות אלה כפרי־בשל לחיקו של “הבונד”. לא שה"בונד" שיכנע את הבוחרים הקומוניסטיים, כי הוא הוא יורשה של המפלגה הקומוניסטית; אלא, הקולות־הקומוניסטיים הושמו אצל “בונד” בבחינת משכון. אילו ניתן למפלגה הקומוניסטית להופיע בבחירות בשמה היא – היה נצחונו של ה"בונד" זעום יותר.

ואולם התופעה המוזרה ביותר היא בלי־ספק העובדה, שה"בונד" בלע ממש את המפלגות הבורגניות היהודיות. אותם רובעים של וארשה, המאוכלסים בעיקרם ע"י הבורגנות היהודית, הבוחרים כרגיל ב"אגודת ישראל" וב"גוש־הלאומי" היהודי, – עתה צבר בהם ה"בונד" את מרבית קולותיהם. כלום היתה לפתע גם הבורגנות היהודית לחסידת־ה"בונד" ולכן העלתה אותו כנציגה? אין אנו מאמינים שמנהיגי ה"בונד" משלים עצמם, כי יוכלו לבנות הרבה על ניצחון, שיש בו חלק כה ניכר לבורגנות היהודית. קולותיהן של השכבות הבורגניות שנמסרו ל"בונד" אינם פרי הכרה ושיקול־דעת, אלא – מחיר האימה, אבדן־העשתונות ונצחון המבוכה. דומה, שמיותר להוכיח, כי לא הרי מצבה של הציבוריות היהודית כהרי מצבה של הציבוריות הפולנית – אצל החלק הניכר ביותר של הבוחרים היהודים מכריעים כיום נימוקים שונים לחלוטין, מאלה שכוחם יפה לגבי הבוחרים הפולנים. בשעה שבוחר פולני מצביע בעד מפלגה סוציאליסטית, הריהו מצביע לפי קו־מעמדי. ואילו החוגים הבורגניים היהודים, שהצביעו עכשיו בהמוניהם בעד ה"בונד" – וגם בעד פפ"ס – הצביעו לא למען הסוציאליזם, אלא נגד האנטישמיות.

ואולם, יותר־מכל חייב ה"בונד" תודה למפלגה הפולנית הסוציאליסטית (פפ"ס), שבעיקר בזכות קשריו עמה זכה לנצחונו הפעם. ההמונים היהודים בפולין רואים בפפ"ס – ובצדק! – את הכוח העיקרי, שנועד להתייצב מול הנחשול־האנטישמי המשתולל. ואכן, נימוק זה – גרף אל ה"בונד" מספר עצום של קולות מקרב הבורגנות היהודית, שאין לה ולא־כלום עם הסוציאליזם. לפנים, האמינו החוגים הללו, שנציגיה של הבורגנות היהודית ואנשיה של “אגודת ישראל” יגיעו לכלל שותפות בת־קיימא עם המחנה השליט בפולין וימצאו בצל־כנפיו מחסה מפני האנטישמיות האנדקית. באותה עת הצביעו הם בעד השמשים היהודיים של הריאקציה השלטת. עכשיו, בשעה שמפלגת השלטון “אוזון” היתה בגלוי לאנטישמית – הזדרזה הבורגנות היהודית לחפש הגנה מפני האנטישמיות אצל הפפ"ס, בתיווכו של ה"בונד".

אין ספק, תופעה חיובית היא זו, שהמוני־העם היהודים מתחילים להבין, שגורלם קשור ומשולב במהודק במלחמתו של מעמד־הפועלים – היהודי והלא־יהודי – נגד הפאשיזם ולמען הסוציאליזם. ואולם, איוולת היא להניח, שהבורגנות היהודית “תקפוץ מעורה המעמדי” ותהווה משענת במלחמה למען הסוציאליזם. מכל־מקום, עובדה זו שלבורגנות היהודית חלק כה גדול בנצחונו של ה"בונד" – מערערת במידה רבה את ערכו ויש להעריך את נצחונו של ה"בונד" כמיקרה חולף, סנסציוני, מאשר לראות בו – כיבוש ממשי ובר־קיימא.

4.

האם יש לראות בנצחונו של ה"בונד" נצחונה של מגמה אנטי־ציונית בקרב הציבוריות היהודית? הבל ורעות־רוח! עם־זאת, אין להעלים כי למצב השורר בארץ־ישראל ולעליה שהצטמצמה – נודעה השפעה ידועה שתרמה לנצחונו של ה"בונד". ואולם, השפעה זו נתבטאה בכך, שסייעה לו ל"בונד" להסיח את בעיית ארץ־ישראל ממלחמת־הבחירות – ולא לרכוש המונים למגמתו האנטי־ציונית. הצבעתם של ההמונים בעד “בונד” לא שיקפה כלל ועיקר את עמדתם לחזון־הגאולה הלאומי והסוציאלי בארץ־ישראל. ההמונים העובדים, שהצביעו עכשיו בעד ה"בונד", בשעה שהמערכת היתה נטושה על ענינים מקומיים – חזקה עליהם, שיביעו את נאמנותם ומסירותם לארץ־ישראל, בשעה שתוצג בפניהם בעייתה של ארץ־ישראל ויצטרכו לקבוע את יחסם לבנין הארץ ולמאבק המדיני הכרוך ביישובה המחודש.

גדולה מזו: ה"בונד" עצמו שיווה למערכת־הבחירות אופי כזה, שאין לו עתה כל יסוד וזכות לפרש את תוצאות־הנצחון כביטוי להתנגדותם של ההמונים לציונות. לא זו בלבד, שה"בונד" לא קרא להמוני־העם לפנות עורף לציונות ולהצביע משום־כך למענו, בשל עמדתו האנטי־ציונית, – אלא, אדרבא, הוא שינן וחזר־ושינן להמונים, שהם יכולים להצביע בעד ה"בונד" ועם־זאת להישאר נאמנים לציונות. לכל משך התקופה הבחירות הפסיק ה"בונד" את הסתתו הארסית נגד ארץ־ישראל. יתר על כן, הוא הכריז במפורש על אהבתו לישוב היהודי בארץ־ישראל.

נסתפק בהבאת מספר קטעים קצרים ממאמר־הבחירות של אחד מראשי ה"בונד" – ויקטור אדלר. הוא כתב שחור־על־גבי־לבן בעתון הבונסאי “פולקס־צייטונגג” (עתון העם): “שקר הוא שה”בונד" עויין את פלשתינה". ועוד: “בבחירות הללו לא מדובר בענין זה”. זה היה הקו־המנחה בתעמולת־הבחירות של “בונד” – להשתמט מכל ויכוח על ארץ־ישראל, למנוע כל זיקה בין הבחירות ובין ארץ־ישראל, לשכנע את הבוחר שבהצביעו למען ה"בונד" אין הוא מביע כל־עיקר את יחסו לציונות. והרי דבריו של ויקטור אלתר: “העיקר בבחירות זו המלחמה למען הדמוקרטיה, החירות והזכויות השוות לכל כאן בפולין… על־כן, אפילו הציונים חייבים לתמוך באותו כוח, שהוא הכוח הדמוקרטי הגדול ביותר אצלנו”.

קיצורו־של־דבר: נצחונו של “בונד” בבחירות הללו איננו כלל־ועיקר נצחון עמדתו כלפי הציונות. ניצחנו כאן השתמטותו של ה"בונד" מוויכוח רעיוני רציני, טישטוש ניגודים, הסתגלות לקהל הבוחרים תוך רדיפה אחרי קולות ומנדטים.

ואף־על־פי־כן! נצחונו של ה"בונד" פירושו גם תבוסתה של המדיניות הציונית הרשמית, תבוסה ניצחת ל"מדיניות־הגולה" שלה. ונוסיף מצדנו: תבוסה שהתנועה הציונית הרשמית ראויה לה. התנקמה בה “שלילת הגלות” הנואלת והפושעת. התנקמה בה “הניטראליות” שלה כלפי שאלות דורנו – ה"ניטראליות" כלפי המאבק בין הפאשיזם ותנועת־החירות. התנקמו בה כל ההצהרות הבלתי־אחראיות בדבר יהודים “מיותרים”, יהודים “זרים” בארצות מגוריהם, דברי הביטול על המלחמה באנטישמיות כ"מקסם־שווא"; התנקם בה העיוורון הרה־הסכנה, כאילו עשויה האנטישמיות לשמש שמן־משחה לגלגלי הציונות, כאילו אפשר לנצל דווקא את הממשלות האנטישמיות כגורם בזירה הבינלאומית, שיתנגד ללחצן של מדינות־ערב ויסייע לפתרונה של בעיית ארץ־ישראל.

עוד לפני שנים אחדות, כאשר נשמעו מפי המדינאים הציוניים הרשמיים תכופות והולכות אותן ההצהרות הידועות־לשימצה הזהרנו: “חטא שלא יכופר הוא, שמדיניותם הפושעת של המנהיגים הציונים מכינה את הקרקע לדמגוגיה של שונאי ציון ונותנת להם את האפשרות להמאיס את הרעיון הארץ־ישראלי בעיני ההמונים היהודים. הרותמים את הציונות למרכבת האימפריאליזם והריאקציה האנטישמית – מסלפים את הציונות, חותרים תחתה, מסיטים אותה לפסי ההרפתקנות נוסח ז’אבוטינסקי ומכשירים את הקרקע לתבוסתה. ההמונים היהודים יתמרדו בציונות מזוייפת זו, הגורמת רק נחת־רוח ל”בונד", לייבסקציה ולריאקציה האנטישמיות ויפנו לה עורף באכזבה ובבוז".

ברם, גם לאחר מדיניות־פושעת זו של התנועה הציונית הרשמית, גם לאחר שלוש שנות־דמים בארץ־ישראל, – לא העז ה"בונד" להופיע בגלוי בעמדתו האנטי־ציונית, כשביקש לצבור את קולותיהם של ההמונים היהודיים. דבר זה מוכיח, מה עמוקים השרשים שהיכה הרעיון הציוני בלבם של ההמונים היהודים. ה"בונד" הריח בחוש־הריח המפותח שלו, שלא יעלה בידו להתקדם גם פסיעה של כלום עם “מטענו” זה. הוא נאלץ, על־כן, לעשות כמיטב־יכולתו על־מנת להסיח את בעייתה של ארץ־ישראל ממערכת הבחירות. ההמונים היהודים בפולין לא ראו בתנועה הציונית את הסיתיזה של כל שאיפות השיחרור שלהם, על־כן פילגו את נפשם לשניים: מצד אחד מוכנים הם בגופם ובנפשר להגן על המפעל הארץ־ישראל, ומצד שני לשם המאבק המקומי, בגולה, מבקשים הם לחסות בצילו של ה"בונד".

פועלי־ציון השמאליים, המפלגה היחידה המאחדת באורח־הארמוני את המלחמה למרכז יהודי טריטוריאלי בארץ־ישראל עם המאבק העיקרי נגד הריאקציה, בעד זכויותיהם ושיחרורם של ההמונים היהודים בארצות מגוריהם, – טרם היו נקודת־המוקד להמוני העם היהודים. ה"בונד" נלחם בפועלי־ציון השמאליים בנימוק אחד ויחיד: סיכויים. הפעם נקל היה לו להשתמש ב"נימוק" זה, שכן חוקת הבחירות הריאקציונית העמידה מלכתחילה את המפלגות החלשות יותר במצב קשה ביותר. אך דעתנו היא, כי הסיבה העיקרית היא זו: פועלי־ציון השמאליים הם לבדם לא יכלו לתקן את אשר עיוותו במשך שנים רבות נציגיה הרשמיים של התנועה הציונית, ובעיקר – נציגיה הרשמיים של ארץ־ישראל העובדת, השותפים שותפות מלאה לכל חטאיה של הציונות־הבורגנית.

אם מחנה ארץ־ישראל העובדת רוצה ללמוד לקח רציני מהבחירות בפולין, – אל ירבה להג על הגברת התעמולה הארץ־ישראלית בעלמא בקרב ההמונים היהודים, אלא – במפורש – על תעמולה ציונית־פרוליטארית. המדובר הוא לא באחדות־ציונית סתמית, אלא – באחדותם של אלה, המוכנים להתייצב למלחמה אמיתית וכנה למען ציונות סוציאליסטית בלתי־מסולפת. יש לגשר על־פני התהום בין המאבק “כאן” ו"שם".

גורלה של ארץ־ישראל יוכרע לא במעט במלחמה בין הפאשיזם והחירות. עתידה של הציונות מותנה בכך, שהמוני הפועלים היהודיים לא ישימו פדות בינה ובין מלחמתם היום־יומית, אלא יראו בציונות תנועה הנלחמת למען כל מאווייהם וצרכיהם, לכבודם האנושי, לזכויותיהם, לשיחרורם החברתי והלאומי. רק ציונות כזאת, ציונות פרוליטארית תכבוש את לבם של הפועלים במלואו, והם הם שיבטיחו את נצחונה השלם.

“ניי־וועלט”, מספר 1, 6 בינואר 1939.