אור ראשון על כל המושבה ניתך אור לבן וחם ואתה הולך יחף, כל הקיץ, עד שצומח על רגליך עור של בדואי ואין עוד חול שיכול להפחיד אותך. בתחילת האביב, אחרי שרוכך קצת עור הבדואי בחודשי החורף, אתה הולך עדיין רק על פני החמרה הקשה, ובכביש — רק על פני אבני השוליים, שאף פעם אינן מתחממות כאמצעיתו השחורה של הכביש. אחר־כך אפשר ללכת על הכל, והצריבה הופכת נעימה, כמו כיווץ, כמו עצימת עיניים ברגליים. גם עיני היו תמיד מצומצמות, עצומות כמעט מעוצם האור, ומאז עיני קטנות וקמטים זעירים שומרים עליהן מסביב כגדר, כעיני הזיקית, ומאז הן חדות ובהירות, רואות הכל היטב מן המסתור. קול הציקדות בקיץ מתוך הקוצים הוא קול האור המסנוור.

כל העולם כמו נסגר בקונכיות מפני השמש. הגגות, העמודים, האורנים, הקרשים — כולם עיוורים ודוממים, מעולפים מרוב אור, כמיליוני השבלולים שטיפסו על הקוצים ועמודי הגדרות, ורק בתוככי השבלולים, בסתרם החשוך, עוד זז הריר לאיטו ושומר על עינם העצומה, ורק אני הולך בחוץ, מהגן, מאחר מאוד לארוחת הצהריים, מתבטל ורואה מבעד לסדקי העין את האור המצרצר. זה האור של ימי הולדתי. נולדתי בקיץ, כמה ימים אחרי תשעה באב (אמא סבלה מאוד, כך סיפרו, בחודשי ההיריון האחרונים). ולי הוא תמיד לבן ומלטף וקולו מתוק — האור של הקוצים, החילפה הדוקרת, שיחי הצבר תחת הברושים המאובקים שליד המאפייה, צוקי החמרה המחוררים ושיחי המתנן האמיצים, השבלולים והלטאות.

השמש עושה אותו. הוא בוקע ממנה, יוצא ויוצא ודבר אינו נכנס במקומו. הוא יוצא וניתך על העולם ואין לו מקור זולתה. ואם אתה מביט בה בשעות שבהן היא חזקה ולבנה, לא תראה אותה, אלא רק מין לובן מהביל הנקרם על עצמו שוב ושוב, כמו עפעפיים של אור; שמש על שמש על שמש הגדלה תדיר אל תוך עצמה, שופעת פנימה. האור הוא כוח שקט. מין רעם נעצר, והוא בא בסדקי העיניים, באף, בפה, באוזניים ובכפות הרגליים. ואם אתה מביט אל השדה ממש, אתה רואה לאט, מתוך האפור המוכה שעל הארץ, באופק המרצד, הנוגע בשמים הלבנים, את האור הנוזל: זהב שאורו קורע, נאנק, לבן ומתקלף, והוא מלבין עוד ועוד בתוך עקת הזז־עומד. ואז מתחיל האופק שמולך להימס. בדיל סגול מותך. יוצא נוזל כדבש לאט על פני הבוהק, תבערה סגולה נוזלת, איטית ועגולה כצב, ומתפשטת וקושרת את הארץ והרקיע למסך אחד.

אור שני    🔗

אחר־כך ראיתי אור אחר. זה האור שחתך את ילדותי. אבא מת חודשיים לפני כן ועוד הייתי נער, או רק מין ילד מגודל, והיה לילה ואמא ישנה בחדרה ואני ישבתי בחדר הגדול, “חדר האורחים”, וניגנתי בצ’לו נגינה ארוכה מאוד. ישבתי נוכח החלון הגדול הפונה מערבה. פתאום באה אמא, פתחה את הדלת ופניה פעורים ואמרה בקול־אין־קול “הנגרייה בוערת”. זו הנגרייה הגדולה של אבא שמת לפני החגים, הנגרייה הענקית שמבניה עמדו במורד הגבעה שעליה ניצב ביתנו — המורד הפונה מערבה, וכל מבניה נראו מן החלון הגדול של “חדר האורחים” אם הביטו בעדו. אז הבטתי בעדו וראיתי את האש הגדולה. האש הגדולה והשׂגיאה בעולם: נד של אור אדום ורעם ניצב מולי ומעלי, שולח רסס של גיצים אל השמים. נד האש שעמד מולי כל השעה האחרונה ועיני פקוחות לפניו ואינן רואות דבר, כי ראו רק את שביליה ההולכים רחוק של הנגינה. קמתי מן הצ’לו והזעקתי את מכבי האש ואת יוסקה ואת דודי אוסקר ויצאתי עם אמא אל חצר הנגרייה. אי־אפשר היה להתקרב. הלהט חתך באוויר. האש עצמה, על כל גודלה הנישא, דממה, ועל פניה השתבצו קולות רעם ונפץ של קורות נופלות ובולי עץ נשברים. צמרות החורשה שליד ביתנו סערו באימה מרוח לא נראית, מתבדרות, נמרטות בסערה שחורה, וגשם דומם של כוכבי גיצים נשר מסביבנו. חיבקתי את אמא שרעדה בזרועותי ושתקה. הייתי כבר גבוה ממנה בשני ראשים.

האש הגדולה ניצחה ודרסה את הנגרייה של אבא. היא עקרה אותה מעומקיה, נפנפה בה באוויר ושלחה אותה פורחת לגבהים, אפופה ברסס שובבי, נוצץ. מזרקה של אור חורבן. פרח מהבהב. היפערות פורחת. הקאה למעלה. את ערימות הלוחות הסדורים המוקצעים והישנים, את גבעות הנסורת והשבבים שהייתי מתפלש בהם בילדותי עם חברי, דלתות שחיכו להדבקה, משקופים שעמדו להתחבר לקירות, סירי הדבק והמברשות, שערות המכחולים ואבקת העץ החלקה שנאספה בנטיפים רכים תחת המכונה המלטשת (ה"שלייף"), מרישי הגג הכבדים, הסדוקים, מפרשי התחרה של קורי העכביש שנתלו מהם, קן הינשוף השתקן שהתגורר מעל ה"מכבש", ארונות הכלים המרובבים ושולחנות העבודה הכבדים, עם בורג המלחציים העשוי עץ מגולף והיד הגדולה הדוחפת את הציר, מרתף ה"סליק" שהחביא רובים בימי הבריטים, המדרגות הארוכות שפעם התגלגלתי עליהן וכמעט מתי, מדי־הזוויות והסרגלים העשויים עץ חלק ומחוגת העץ הגדולה שהיו תלויים על קיר ה"סלון" (האולם שבו התרחשה הנגרות העדינה), והמחבואים שלי, תאי הסוד החשוכים מתחת לקרשים, שבהם שיחקנו יחד אורי הקטן ואני — הכל ביערה האש, כאילו ארבה לו בתוכו ועכשיו בקעה ממנו, עלתה מפיו ונשפכה עליו, מחסרת ממנו את כל המילים, “משקופים, מרישים”, “נסורת”, “קורים”. עין לוחשת. והם גידמים ועיוורים בתוך העין הכל־רואה, הלוחשת אותם, מטיחה ושומטת אותם, לשונותיה אוויר צהוב, קרוצות מאין נראה והם מפרפרים ומתפוררים אל האפר.

הכל עלה בסערה.

הכבאים באו נבהלים, ויוסקה ואוסקר ואני ביניהם נושא צינורות, פותח ברזים… כמשתינים אל התהום. זרנוקי המים התאדו ונמוגו בבואם אל הכבשן, קרסו בפני חיוכה הלבן של האש. בראשי רשום הלילה ההוא בשתי שכבות, זו על גבי זו: תמונת החלון שעיני פקוחות לפניו ואני מנגן אליו, שקוע לחלוטין במוזיקה, ואיני רואה בו דבר, ומתחתיה תמונת החלון ובו נד האור, ואני רואה בו הכל.

האש דעכה רק כשלא היה אפשר עוד להציל דבר. ואז עלה השחר. הבית נותר אחרי הלילה הזה על עומדו, פונה אל ההרס שממערב, כמין שאלה. החורשה, הגן, הגג, הגדר שתחמה את הנגרייה, עמדו כמו מטים לנפול אל המערב, נשארים על עומדם רק בחסדה של אי־ידיעה. מין שינה. שאננות עיוורת של צמיחה. גדר, גזעים, שתילים, ברזים, חבל כביסה, סככה, מגרפה, תותים, מרבד לניקוי הנעליים, דלת־רשת, מטבח, כד חוּם של חרסינה, קווים של מרצפות נקיות, ידיות, שרפרף־אמבט ישן, קרש נגד החלקה במקלחת.