בפגישה הראשונה של הסמינר על הנושא “המוות בסיפורי חז”ל" של הפרופסור יונה פרנקל באוניברסיטה העברית פגשתי לראשונה את אהובתי. זה היה לפני עשרים ושבע שנים. התלמידים ישבו בשני מעגלים: מעגל פנימי סביב שולחן המורה ומעגל חיצוני של כיסאות לאורך הקיר. הקרובים למורה היו הדתיים השקדנים שהנהנו וכתבו כל מילה שיוצאת מפי המורה, והרחוקים היינו אנו שהקשבנו לדבריו בלי להנהן ובלי לכתוב מילה, ודבריו החכמים, כמו גם הסיפורים המזוקקים הללו שמתוך התלמוד, נחרתו בזכרוננו עמוק.
בקיר המזרחי של הכיתה ישבה אישה אחת ועישנה. היא לבשה שמלה כתומה־חומה ושערה היה ארוך מאוד, דבשי ונוצץ. שתי מחלפות ממנו היו אסופות אחורנית וכל השאר ירד כאשד על כתפיה. היא הייתה יפה ביותר. התחשק לי לבקש ממנה סיגריה. חיכיתי לשעת כושר, כשהמורה יסיים את טענתו או כשישאל מישהו שאלה, ואז זינקתי בחיפזון אל המושב שלידה. רכנתי אליה מעט ולחשתי, “אפשר סיגריה?”
“אני אעיין בנושא,” היא ענתה בלחש, במבט שובב בעיניה התכולות־שחורות, בקול שנצרב מלא־מעט סיגריות. ואז נגלה לי המחשוף.
כלומר, המחשוף כל הזמן היה שם, ופתאום ראיתיו ממש. מחשוף נדיב מאוד שנפרש מעל שדיים נדיבים מאוד; משולש מתעגל במקצת של בד דק מכווץ. בד קליל וכמעט שקוף, שתחם את המורד המתון הזה, הנהדר ביותר שראיתי מעודי. חלקת עור בהיר ששרתה על הגוף כמשי שנפרש בקלות ונחת בדיוק, ללא קפל אחד, ונשאר חלק וחמים וקריר.
רכנתי עוד פעם, כשהסיגריה בפי, להדליקה מן האש שהציתה היא למעני, והרחתי ריח דק מאוד של נרקיסים שנכלל בטעם המר והטוב של הסיגריה, והבטתי רגע, כהרף עין, מקרוב מאוד אל המחשוף הנהדר, ואל העמק ההופך נקיק הנמלא צל ונמשך מטה אל מתחת לחופת הבד. ומיכוות המראה הזה חרותה בעיני עד היום כנוף הנהדר ביותר שראיתי מעודי.
המחשוף היה נדיב. מאוד. לב מגולה. ובכל זאת הוא לא חדל מלהיות התגלות. יכול מישהו לומר: איך יכול להיות דבר המגולה בלאו הכי להיות התגלות? ואני אומר: יכול.
הרוצה לראות מעין יופיו של המראה הזה ילך לפירנצה, לגלריה של האופיצי, אל הציור המכונה “פלורה” של טיציאן. בציור הזה הוא יראה אמנם אישה יפה שכותנתה שמוטה וחזה נחשף כמעט כולו, וימינה מושיטה פרחים ומחלפות שערה אסופות למחצה ויורדות כאשדים על כתפיה, אבל לא בכך העניין. אם יעמוד מול הציור לרגע ארוך וייכנס אל עיגול האור הבוקע ממנו מתוך האפלה שבמעמקיו, הוא יראה אור אחר הבא מחלקת העור ההיא, הגדולה והרחבה, שלמרות שהיא כהה מעט מלובן הבד של הכותונת, היא זוהרת יותר ממנה. הזוהר הזה, סודו הכמוס של טיציאן בציור הזה, הוא מעין יופיו של המחשוף ההוא של אהובתי.
יכול מישהו לומר: חשקן שכמוך, הלא המשכו של המורד הוא המושך אותך. ואני אומר: החלק אינו נופל מן השלם.
אהובתי הייתה אז אשת איש, ובאותם ימים ממש היא הייתה בחודש הראשון להריונה השני, ועוד שנים רבות אחר־כך היא הייתה אישתו של איש אחר ואני הייתי בא אל ביתם כאורח. שלא כוורתר בשעתו, לא נמקתי בייסורים על שום נישואיה, ולא ביקשתי את מותו של בעלה או לחילופין את מותי שלי על שום “שלא הייתה שלי”. אפילו בין מרכאות מעורר בי המשפט הזה שאט נפש. גם היום, אחרי שאהובתי הייתה “שלי” במונחי הספרות הרומנטית והקולנוע וגם במונחי הדת והמדינה, אינני רוצה לומר את המילה הזאת. היא הייתה אהובתי והיא אהובתי היום, אחרי מותה, אבל לא היה בכך ולא יכול להיות קניין. למה הדבר דומה? למישהו הפושט את ידו וכף ידו פתוחה והוא מקבל מתת ועוד מתת ולעולם אינו סוגר עליה את אצבעותיו כי לעולם אין המתת חדלה להיות מתת. היא מונחת על היד, זוהרת כפלא. מהרגע שבו נגלה לי המחשוף בא אלי ממנו שפע, ומעולם לא נגרע ממנו נטף משום שהיו גם אחרים שהוא שפע עליהם. ועוד יותר מכך: גם מן הרגע שבו נגעתי בו במו ידי, לא נמוגה ההתגלות ממנו. לא מפני שנגיעתי לא הייתה נגיעה ולא מפני שהוא נשגב ומתחמק מכל השגה, אלא מפני שהיופי הנשי, כשהוא מגולם באחת ויחידה המבקיעה אליך מבעד לחומות העולם שבתוכך, כלומר באהובתך, איננו אוזל כשם שאיננו עומד. אתה נוגע במעיין.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות