יום אחד בין ערביים בירושלים, כשבני הבכור היה בן שנתיים, הושבתי אותו על כתפי ויצאנו לטיול ברחוב. בקצה הרחוב היה גן ציבורי קטן ובו כמה ספסלים, שתי נדנדות וסחרחרת חורקת. הורדתי אותו מכתפי והוא רץ לענייניו, בדק את הפינות המוכרות לו ואחר־כך חזר וביקש להתנדנד איתי יחד. קמתי והושטתי לו את ידי ושנינו פנינו מזרחה ויחד ראינו פתאום את הירח: ירח עצום מימדים, מלא, בהיר ונהדר על רקע השמים המכחילים מאוד. “יה אללה,” קראתי בהתפעלות, ונעמן הקטן קרא בסופראן המצלצל שלו, “אבא, תראה, אתה רואה אבא?” והוא פנה אלי מושיט את זרועותיו, “אבא, תרים אותי אליו.” הרמתי אותו שוב אל כתפי. “עכשיו אני רואה יותר טוב,” הוא אמר, “אני רוצה לנגוע בו, תרים אותי עוד, אבא.”

נשאתי את עיני למעלה אל מעל לראשי וראיתי אותו מושיט את ידו הקטנה אל עבר הירח. תפסתי אותו במותניו והנפתי אותו גבוה ככל האפשר והוא מתח עצמו כלפי מעלה.

“עוד, אבא, אני כבר כמעט נוגע.”

מתחתי עצמי עוד ועמדתי על בהונותי.

“עוד קצת, אבא, אני כבר כמעט-כמעט נוגע.”

* * *

יום אחד בין ערביים בבית בפרדס חנה, כשאמי הייתה זקנה, שלושה ימים לפני מותה, היא אמרה, “בוא, תן לי יד, נעשה את הסיבוב הקטן.” הסיבוב הגדול היה יציאה מן השביל אל הרחוב הקטן, הליכה דרומה עד המאפייה ומשם אל רחוב האורנים צפונה עד הנגרייה שלנו, וממנה, בשביל, בחזרה הביתה. הסיבוב הקטן היה צעידה דרך החורשה שבחצרנו אל הנגרייה וממנה אל הדשא שממערב לבית וממנו בחזרה אל הדלת.

אמא, שבכל חייה היו תנועותיה בתואם גמור עם תכליתן וכל צעדיה היו גמישים ונכונים, צעדה לאט, מניחה את כפות רגליה בחשש, כאילו היא דורכת על פני ביצה טובענית, ומבטה, שלא היה שקט ורואה יותר ממנו, היה תועה מסביב, ורק כשדיברה והביטה בכוונה הוא היה עוצר מתעייתו לרגע ומביט מחדש. חיבקתי את כתפה בשמאלי ונתתי לה את ימיני והיא נשענה עליה בזהירות, חסה עלי. חשתי שהיא אינה יודעת להיות מישהו שאינו אמא.

רק חודשים מעטים הייתה אמא זקנה. הזיקנה קפצה עליה והתירה פתאום את הקו הישר שעבר בין תנועותיה לבין תכליתן. במשך אותם חודשים מעטים היא ראתה ואנחנו ראינו איך ידיה אינן מגיעות בדיוק אל הדבר שאליו כיוונה, איך רווח של ריק נכנס פתאום וגדל בינה לבין הדברים.

ידה הזקנה מונחת על ידי, יד העשויה תבונה טהורה. יד שכולה ידיעה לעשות. לשתול, לרקום, לפרוש, לקלוע צמה, לתקוע מסמר, לעקור זוהמה מתוך ביב, לקפל כבסים, לסרוג, להתפיח כרים וכסתות, ללוש בצק דק דק ולמלאו תפוחים וצימוקים וסוכר וקינמון, לצייר, לחבוש פצעים, לשאת הרבה דברים, לעדור, לתקן קרעים, ליצור כדי חומר, להכין כופתאות, חמיטות, לביבות, ריבות, אטריות, צלי וממולא, לחתוך את הלחם באוויר, לרחוץ, למרק, לארוז, לגזום, והכל מתוך ידיה היטיב לגדול ולצמוח. הכל תפח היטב, נפרש, נקלע, התנקה, קופל, נסרג להפליא, נרקם, תוקן ונבנה היטב. הכל היטב מאוד. נכון מאוד ובדיוק על פי מידתו. בדיוק במועדו, בשעתו, בעונתו. גם גופי שלי עשוי כך, על ידה, היטב מאוד ובדיוק. כשצרחו העגורים בסתיו היא זרעה, כשנרדמו השיחים כליל, באמצע החורף, היא גזמה, וכשהבשילו הפירות קטפה ובררה, עטפה ורקחה. וכל השעות והזמנים הפכו למעשים. ימים ומעשים.

בסתיו אמא אמרה: “אתם שומעים? – האווזים כבר נודדים צפונה.” באביב: “שמעתם? – עכשיו החמסין מגיע.” ובין הערביים היא ישבה לנוח מול העצים. כשהלכנו יחד בפעם האחרונה, באותו יום בין ערביים, היא אמרה “כבר נעשה קריר. כבר נעשה קריר.” ידה הזקנה מונחת על ידי. אינה יכולה עוד לאחוז בסכין או במחט ואינה מגיעה אפילו לידי שלי האוחזת בה.