זה שנים, בכל פעם שנשמע ולו קטע קצרצר של מוצרט, אפילו ברחוב, בסרט, אפילו בפרסומת כלשהי, אני נזקף כליל, ואוזני מפלסת אליו דרך כבזק, מסלקת מפניה כל צליל ורעש. בנעורי, כשהכרתי רק מעט מבין יצירותיו, ידעתי לזהות את המוזיקה שלו מבין כל שאר היצירות המוזיקליות ויכולתי אפילו להבחין מייד בינה לבין המוזיקה של היידן, הדומה לו לכאורה. מרגע שנשמעו כמה צלילים של מוצרט, ירד עלי מצב רוח מיוחד שלא ידעתי לכנותו בשם, והוא קדם לכל מילה או הבנה. באותן שנים מוצרט אפילו לא היה מלחין אהוב עלי במיוחד (רק אחרי גיל עשרים, וליתר דיוק רק אחרי שהכרתי את דון ג’ובני, הזדקר הוא בעולמי מעל ומעבר לכל המלחינים), ובכל זאת, המוזיקה שלו התבדלה מכל מוזיקה אחרת, לא רק באופיה ובסגנונה, אלא במקום שממנו היא באה. היה ברור לי, גם אם לא יכולתי לנסח על כך דבר, שהיא אינה באה מתחום האמנות, ואפילו זו הגדולה והמרגשת ביותר, אלא ממקום מסתורי הקודם לה, ושאני קשור אליה בדרך כלשהי, ואיש מסביבי אינו שותף לקשר הזה (והיו מסביבי אוהבי מוזיקה נרגשים וגם מיומנים מאוד).

כבר לפני שנים רבות למדתי להכיר את כל יצירותיו, מאל"ף ועד ת"ו, ולמדתי על חייו ועל יצירתו הרבה מאוד, יותר משלמדתי כל נושא אחר עלי אדמות. אבל לא בכך העניין, אלא בכך שגם היום, כשאני מכיר את כל יצירותיו – בכל פעם שנשמע ולו קטע קצרצר של מוצרט, אפילו ברחוב, בסרט, אפילו בפרסומת כלשהי, אני נזקף כליל, ואוזני מפלסת אליו דרך כבזק ומסלקת מפניה כל צליל ורעש. רק במקרים נדירים, של חירום אמיתי, אם נשמע מוצרט – אני ניגש אל המקלט ומכבה אותו או מנסה להתעלם ממנו אם אינני יכול לכבות אותו, כי אינני יכול להתעלם ממנו באמת. בשאר המקרים, מרגע שהוא נשמע – קרן ישרה מסתמנת בינו לביני, קרן שקופה ומפולשת, ועובר בה משהו טמיר ועשיר בלי גבול, והוא מעמעם הכל מסביבי, אפילו בני־אדם יקרים מאוד נדחקים לכמה רגעים הצידה.

היו, לכן, לא מעט פעמים שבהן בחרתי שלא להאזין למוזיקה שלו בחברת היקרים לי, כדי לא לפגוע בהם. אבל פעם אחת, כשלא ידעתי עוד את חומרת כוחו של המסך היורד מסביבי כשאני מקשיב לו, קרה שפגעתי באהובתי בגללו: נפלה בחלקנו ההזדמנות לחזות בנישואי פיגרו בבית אופרה מפורסם ובביצוע מעולה. מרגע הפתיחה, שהיא בעיני פרק המוזיקה המפתיע והמבריק ביותר עלי אדמות, נאלמתי כולי ולא זכרתי עוד את אהובתי היושבת לצידי, והיא, שאהבה תמיד לגעת בידי בכל פעם שהקשבנו יחד למוזיקה (כשם שגם אני אהבתי לגעת בה ולחבקה כשהקשבנו יחד למוזיקה) חשה פתאום שאינני מגיב כלל ושאני אדיש לחלוטין לקיומה. במשך האופרה הארוכה הרגשתי, במעומעם, שרע לה ושהיא נטושה לבדה לגמרי, ובכל זאת לא יכולתי ולא רציתי לעשות דבר אחר. ברחוב, אחרי שעה ארוכה של שתיקה, היא אמרה שמעולם בחייה לא הייתה בודדה יותר מאשר בזמן האופרה הזאת בחברתי, ושלעולם לא תקשיב עוד לנישואי פיגרו, כדי לא לזכור את הדבר המעיק הזה. היא שכחה אמנם את השבועה הזאת, ואפילו מצאה אחר־כך למעני ביצוע נפלא ויקר מציאות של נישואי פיגרו, אבל אני לא שכחתי. אני רואה כמעט בעין ממש את פעמון הדממה ההוא היורד עלי וסוגר אותי מן העולם ומחבר אותי, לרצוני־בעל־כורחי, למוזיקה של מוצרט, ואני זוכר את סבלה של אהובתי באותן שעות – לא רק מבדידות אלא גם מכאבים מוזרים ובחילה, שהתגלו אחר־כך כסימניו של היריון שהסתבך והסתיים בהפלה.

לא נעלם ממני, לא אז ולא היום, איזו אירוניה טמונה בדבר הזה – באהבתנו שלנו, שכל־כולה הייתה תשוקה ופריון, ובנישואי פיגרו, שכל־כולה טבולה באהבה ובפריון, במבוכות ובתשוקות, בַּצער ובשיכרון הכרוכים בהם, ובכך שדווקא היא, האופרה הזאת, הייתה הפתח שמבעדו נראה מין חיץ כזה בינינו, ושדווקא לשמע המוזיקה הזאת התרחש הכאב הזה שלה, ברוח ובגוף, הכאב שבו נרשם גם מות העובר הזעיר ההוא. לא שגינו אמנם בתקוות כאילו ייוולד לנו ילד משותף, אבל ההיריון הזה חימם את ליבנו סתם כך – בהיותו מין אישור שמן הטבע לפריוננו, שגם אם הטבע אינו מוכן להמשיכו, אין הוא יכול להתעלם מאיתנו.

ואני יודע, שגם אם הייתה מתגלגלת לידינו שוב ההזדמנות לשמוע יחד איזו אופרה מוצרטית, היו הדברים מתגלגלים שוב בדיוק כך, וכי גם אם האהבה היא הדבר העליון בעיני, ודבר אינו יכול לה, בכל זאת יש במוזיקה של מוצרט משהו שברגעי הישמעה מסיט גם אותה או בוקע גם מבעד לה, ואינני יכול וגם אינני רוצה, אם המוזיקה נשמעת ממש ונעתרתי לקיומה, שלא להתמסר לו. ולכן אני נזהר מן המוזיקה הזאת ומעדיף להקשיב לה לבד, כשאין איתי איש.

כשניסיתי להסביר את הדבר, אחרי הערב ההוא באופרה, ראיתי שאיני מבינו בעצם. משהו קורה בי לשמע המוזיקה הזאת והוא נראה לי נכון לחלוטין, כאילו זו אמת גמורה בעיני ואני מקבלה בענווה שגם עליה אני חייב להגן, אפילו מפני האהובים עלי מכל. אמרתי שאני רואה במוזיקה הזאת את חזותם של דברים שהם גדולים וחשובים מאיתנו; גדולים, חשובים ומכריעים יותר מאיתנו. אני נאלם דום למראם. אינני יודע מהם, אבל הם שם, נוכחים לגמרי, מתגלים כמעט בלי חוצץ. הם גדולים ואיומים ואינני יודע מהם. אני נצמת למראם הניבט מבעד למוזיקה.

היום התגלה הסוד שבזה. היום, שישים יום אחרי מותה של בתיה, ישבתי, לראשונה אחרי מותה, להאזין למוזיקה של מוצרט. חששתי מאוד מפני זה. לפני כשבועיים יצא ששמעתי במקרה, ברדיו שבמכונית, את הפרק האחרון מן הסימפוניה הרביעית של ברהמס, ובמהלכו השתנק גרוני וכאב עז לחץ על חזי עד שחששתי שדבר חמור מתרחש בי. ידעתי שזהו הצער. הצער הגדול והפשוט על מותה של בתיה. על מות אהבתה את המוזיקה הזאת שהייתה כרוכה באהבתה אותי ובאהבתי אותה. היום, שישים יום אחרי מותה של בתיה, באתי להאזין למוצרט. פחדתי מפני הלחץ בחזה ורציתי בו. בחרתי בנישואי פיגרו. את הפתיחה הזאת רציתי לשמוע. את שצף החיים המולחן הזה, המהיר, המזהיר, המכונף ביותר מכל מה שמישהו ביטא אי־פעם. פחדתי מן הכאב ורציתי בו, וזכרתי את הערב ההוא באופרה, ונשמעו אותם תווים ראשונים מהירים, המגלגלים סביבם צחוק כבוש, למיתרים ובסונים, ומיד אחריהם אותה התפוצצות, או התפקעות והתגלות של אור ושקיפות של התזמורת כולה – ומיד ראיתי וחשתי שדבר אחר לחלוטין מתרחש בי – שאין בי כל פחד, וכי הצלילים הללו אינם מעוררים בי כאב נורא כלל וכלל. משהו אחר קרה מתוכם: מעין היפתחות עמוקה ושלווה; שלווה כהה ועצובה עד אינסוף. מעין שופר כהה כמו נראה מאחורי הצלילים הבהירים – שופר הנמשך ובא מתוך החושך הגמור. ואחרי שניות מעטות התנסח הדבר: מותה של בתיה אצור כולו בתוך המוזיקה הזאת. גם מותה נאצר ונאסף במוזיקה הזאת. ואפילו בפתיחה הזאת, השמחה והבהירה מכל המוזיקות עלי אדמות, גלוי ומפולש לגמרי איך זורמים הדברים אל מותם, בכל הרף עין ממש, ואיך הם מכילים בידיעה גמורה את מותם, עד שהם מתכלים בו כליל ובכל זאת שבים אל מקורם ואינם מאבדים מחיותם. סנה של מוזיקה.

המוזיקה הזאת היא מבט עלינו מכיוון מותנו; לא כמקום של אירוניה המגמדת את חיינו אלא ההיפך הגמור: של רצינות שאין גדולה ממנה. רצינות של ילד שקוע במעשיו. זהו משחק גמור שמשום כך כבר איננו משחק כלל. לכן אי־אפשר לומר שזו אמנות העומדת מנגד לחיים כאיזו תמונה מעודנת ונאצלה שלהם. זוהי אמנות המכילה את החיים על כל שללם והמונם, ועל ההרס הצומח מתוכם אל עבר אובדנם.

המוזיקה הזאת, ולא רק בפרקי היגון הגלויים שבה, כמו בקונצ’רטו ה־23 לפסנתר או בקונצ’רטו לקלרינט או באריות של הרוזנת בנישואי פיגרו, מכילה יגון תהומי. היא אינה מתארת אותו אלא אוצרת אותו בתוכה כצל הנמשך מכל צליל ממש, מואר וצוהל ככל שיהיה. הצלילים כמו עוסקים בעצם הבהובם הרגעי והנמוג אל תוך היעלמם, והם משחקים בו משחק שככל שהוא שמח ועליז יותר כך הוא עצוב ונכאב יותר. וזה מוזר: היה צפוי שהמוזיקה המתוחכמת והמעודנת־מכל הזאת לא תעסוק בעניין הפשוט והראשוני־מכל הזה – עצם קיומו של הצליל בתוך הריק וההיעדר. והנה – דווקא בכך היא עוסקת. לא רק בכך, אבל זהו ראש ענייניה. וככל שמשחקי הצלילים של מוצרט יפים יותר, משחקיים ואורים יותר, כך ארג הצללים הנמשך מהם גדל, ומתאבך מאחוריהם לחשרת חושך ענקית.

לא ידעתי בכל השנים עד היום כמה מוות, וכמה מותי שלי שבו ארוגים כל חיי, יש במוזיקה של מוצרט, וכמה ישר וגלוי הוא ניבט בעדה. והיום – אני רואה כמה לא זר, כמה לא חלקי, לא שקרי ולא מזויף הוא הדיבור של מוצרט ליד מותה של בתיה. אני שומע אותו, ומשהו מן הסכר שנתקע לי בגרוני זז מעט ונזל. כאילו מישהו, סוף־סוף, הבין משהו מן היגון שבו אני שרוי, ומישהו יכול היה לשמוע משהו מטיסתו של הגעגוע של החיים אל המתים ושל המתים אל החיים.

וכי מה זה “מישהו, סוף־סוף…” – והרי אני מוקף אוהבים וידידים, ומה מבינים אנשים יותר מיגון? הרי הם מבינים את זה ואין הם צריכים להבין יותר, ויגוני אינו גדול יותר מיגונם באבלם שלהם.

אלא שבמוזיקה של מוצרט, גם בזו השמחה מכל כפתיחה לנישואי פיגרו, יש משהו שאין בכל אדם בכל רגע, אלא במתי מעט ברגעים גדולים של אהבה – יש בה קדושה. לא הוד והדר של מקדשים ולא טקס חמור ונפוח של דתות. רחוק מאוד מכל אלה. קדושה היא אותו ערך גמור, יוקר מוחלט, שאינו עשוי מקניינים וצבירתם. כמו יוקרם של יהלומים ופנינים, רק בלי עולם המחצבים והרכוש. קדושה היא רצינות גמורה. לא כובד ראש ולא קדרות, אלא רצינות הנובעת מן הכנות במצבה הבוטח, הנדיר, החסר כל חשש מפני הגיחוך. בכך קרובה – זהה, למעשה – המוזיקה של מוצרט לאהבה. וכמו שהחושים מזהים את הברק והזוהר באבנים היקרות, כך הנפש מזהה אותו באהבה ובזמן שהיא מלאה אותו. אהבה היא הזדהרות של חיים, חריגתם מתוך גבולי הגוף והזואולוגיה ותמורתם בכוח ההופך לזוהר זורם. זהו כוח רב הקרוץ מתשוקה וחמלה, פגיעות רבה וגעגועים עזים עד מאוד, והם חוברים ליצר עצמו וטסים על טיסתו.

במוזיקה של מוצרט יש מקום שבו בתיה נמצאת עכשיו; בתיה ומה שקרה לה, על הסרטן שהרס את גופה, ועל הרגבים המכסים עכשיו את פניה בחושך. ויש בה מקום שבו נמצא אני ומה שקרה לי, ואפילו הד געייתי בחושך נשמע שם ופוגש אותה. זה לא גן העדן ולא האליזיום ולא משהו שסומן כמקום בגיאוגרפיה של האלים והאלוהים. זהו מקום חי של בני־אדם; המשך ברור של ראייתם העמוקה ושל ליבם המאריך את עצמו פנימה. זהו מקום העשוי כולו מכאב, אלא שהכאב הופך בו למקום; גשר היכול לשאת את משקלנו – כלומר שלנו עם מתינו. האם שמעתי באותם ימים של נעורים שבהם נחשפתי לראשונה למוזיקה של מוצרט, ובאותן שנים שבאו אחריהם שבהן הוא הפך לנוכחות האמנותית המכריעה של חיי, את אפשרות מותי שלי? את קירבתו של מותי? את היותו טבוע בי מעצם היותי? את מותו של אבא בילדותי? את מותה של אמא בבגרותי? את מותו של עזרא אחי לפני לידתי ואת לידתי אחר ומתוך מותו? את מותה של בתיה? כן.

ארבע שנים לפני מותו, בגיל שלושים ושלוש, כתב מוצרט מכתב לאביו השוכב על ערש דווי. אביו מת פחות מחודשיים אחרי תאריכו של המכתב הזה (4 באפריל 1787). זה המכתב המכונה בפי העוסקים במוצרט “מכתב המוות”. הקטע המובא כאן הוא הפיסקה השנייה בו, שנוספה לאחר שנודע למוצרט על מחלת אביו:

אבל עכשיו אני שומע שאתה חולה באמת. אני לא צריך לומר לך כמה אני נכסף לקבל ממך מעט חדשות מעודדות, ואני עדיין מצפה להן, למרות שהרגלתי עצמי עכשיו להיות מוכן, בכל ענייני החיים, לגרוע מכל. אבל בעניין המוות, כשאנו באים להרהר בו מקרוב, הרי הוא תכליתו האמיתית של קיומנו; בשנים האחרונות יצרתי קשר כה עמוק עם הידיד הטוב והאמיתי ביותר הזה של המין האנושי עד שדמותו, לא זו בלבד שאינה מחרידה אותי עוד, אלא שהיא באמת מרגיעה עד מאוד ומנחמת. ואני חושב שאלוהי בחסדו העניק לי את ההזדמנות (אתה יודע למה אני מתכוון) ללמוד ולהבין שהמוות הוא המפתח הפותח את הדלת לאושרנו. לעולם איני שוכב לישון בלי לחשוב, צעיר ככל שאהיה, שאולי לא אראה עוד אור יום. ועם זאת, איש מבין מיודעי לא יאמר שבין הבריות אני אדם קדורני או ממורמר…

הביוגראפים הרומנטיים של מוצרט עטו על המכתב הזה כמוצאי שלל רב. הנה מוצרט “העמוק” שחיפשו בנרות, בין המילים שהותיר, המדבר בגלוי על המוות ועל אובדנו שלו, והם שמחו למצוא כאן איזו תשוקה אל המוות, איזו זיקה טמירה, שהתיישבה בוודאי עם מושגיהם על אודות “הגאון”. הם לא הבחינו בנימת הדיבור החופזת של הכתיבה במקום הזה, ובעיקר – בהיעדר הכנות שבה, בהיעדר הטבעיות הגמור. הפיסקה הזאת היא יוצאת דופן וכמעט בלתי מתקבלת על הדעת בכל כתיבת המכתבים של מוצרט. הדברים על אודות “ידידותו” של המוות עם המין האנושי ועל היותו “תכליתו האמיתית של קיומנו”, שבאו אמנם לנחם את האב בשעותיו הקשות, אינם אלא סיכום מהיר של פיידון – או על אלמותיותה של הנפש מאת משה מנדלסון (ספר שהיה בספרייתו של מוצרט), בתוספת וריאציה על משפטו המפורסם של הוראציוס – “המוות הוא קו המטרה של כל הדברים” (איגרות, ספר ראשון, איגרת 16 שורה 79), ודברים כאלה היו באותם ימים, בחוגם של מוצרט ואביו, התנסחויות שבאופנה.

מדוע איפוא אני מזכיר אותו כאן? משום שהדיבור על מוצרט ועל המוות כמו מאיים לגעת בנושא הגדול של “מוצרט והמוות” שכתבו עליו כבר דפים רבים, ורובם נשענים בדבקות על המכתב הזה, ורציתי להימנע בדברי ממנו ולהדגיש שאינני מתכוון לדברים דומים למה שנאמר בו, כשם שאני חושב שמוצרט עצמו לא התכוון להם, וכי הדברים הללו כצורתם אינם אומרים הרבה מעבר לכוונתם כנחמה שעל ערש דווי, בין בן לאב שיחסיהם שקועים במועקה כבדה של מתח וחשד.

המבט אל המוות המובלע במוזיקה של מוצרט אינו ניתן לסיכום מילולי גם אם הוא הרבה פחות פשטני מזה שבמכתב, ורחוק מאוד מנימתם המפויסת של הדברים על אודות “המפתח לאושרנו”. אבל אפשר לומר עליו כמה דברים פשוטים ויסודיים: במקומות שבהם הלחין מוצרט מילים, יש ועולה עניין המוות ממש ובגלוי, ואז הוא בונה בצלילים את היחס אליו, את הרגש העולה באדם החש את קירבתו של אובדנו, כמו באריה הגדולה של פמינה בחליל הקסם (“הה, אני חשה”) או בשתי האריות של הרוזנת בנישואי פיגרו, או ברגעיו האחרונים של דון ג’ובני מול אורח האבן, וכמובן בפרקי הרקוויאם, תפילת המתים שכתב מוצרט בימיו האחרונים. ובכל היצירות הללו אין זכר לאותו מוות כ"ידיד נאמן". צער עמוק, נוקב, רב כוח, מציף אותן. צער שאין לו אופק וקל וחומר אין אחריו התבהרות כלשהי. אין זה יאוש אלא צער; רגש עז, מלא כאב פעיל והיפתחות גדלה והולכת לקראתו. בדון ג’ובני מצטרפת אל הצער חרדה גדולה, איזו התמוטטות פנימית, הדרגתית ומבעיתה, הבונה במהלכה פיכחון מלא כוח מול האובדן המתרחש – וזוהי דרמה מוזיקלית־נפשית שאין שנייה לה בתולדות האופרה, ואולי בתולדות האמנות בכלל. ואני שומע את קול הצער הזה בכל המוזיקה של מוצרט, גם בזו שאינה מלחינה מילים הנוגעות במוות בגלוי; הוא מובלע בה כמין צבע יסוד בציור, שאינו נראה בפועל ממש אך הוא משפיע מן המסתור. אפילו בצלילים העולצים והחוגגים ביותר, כבפתיחה לנישואי פיגרו ובתווי הסיום שלה ממש, לא נמחק החושך הזה כליל. דוק רחוק שלו נשמע היטב ורומז שהכל, תוך רגע, יכול להתהפך ולהיבלע בו. משהו המזכיר את דבריו של דה־וינצ’י על האור: “האור אינו אלא דרגה נמוכה מאוד של צל.”

אני נולדתי אל תוך הצער הזה. הצער על מותו של עזרא אחי במלחמת השחרור – אחי שלא ראיתיו ורק תמונת פניו היפים הייתה תלויה מעל עריסתי. פעמון גדול של צער אפף את אבי ודבר לא שבר את עיגולו, אפילו לא אני. חיוכו ניצת אמנם עם בואי, אבל ראיתי אותו, מאז ילדותי הקדומה מאוד, מבליח מבעד לעיגול הצער. עכשיו אני יודע שהמוזיקה של מוצרט עולה בי מתוך עיניו של אבי, עם מותו שלו כשהייתי נער.

ומי שרואה את עיניו של מוצרט בדיוקן האחד והיחיד שדומה לו באמת, על־פי עדותה של אישתו – הדיוקן מעשה ידיו של גיסו יוזף לאנגֶה (השמור בבית מוצרט שבזלצבורג), יראה עיניים דומות עד מאוד לאלו של אבי; עיניים בולטות וגדולות, מוקפות שקי צער, נוקבות, מרוכזות ורציניות בלי גבול. וכזה היה מבטה של בתיה ברגעים שבהם נודע לה, מתוכה, שהוא קרובה למות. תמיד היו עיניה טבולות בצער. “תכלת שחורה” זו הייתה, כעיניה של דינה ב"הרופא וגרושתו" של עגנון. אבל זה היה צער שנוצק בה בילדותה והפך מעין מנסרה שקופה שמבעדה היא הביטה בכל. בחודשי חייה האחרונים, בתוך מחלת הסרטן, ברגעים שבהם נודע לה, מתוכה, שהיא קרובה למות, היא הייתה נוגעת בידי, מביטה בי. ואז היה הצער שבתכלת השחורה הזאת ניגר ובא אלי בלי חוצץ. וכך הייתה כמו נפרדת, מספרת לי בלי מילים שלא רחוק היום שבו ייגמרו חיינו יחדיו.

ואני יודע שהצער הזה וצערו של אבי על מות עזרא אחי וצערי על מותם של אבי ואמי וצערו של מוצרט הוא צער אחד ויש בו מצערו של המין האנושי כולו. במקום הזה, כמו בשיאיה של האהבה, נוגע האני הכמוס והתוכי ביותר, הפרטי, היחיד שאין שני לו, בלא־אני הרחוק ביותר, האנושי כולו.

מה שיש במוצרט, ואין ביוצרים האחרים, אפילו הגדולים מאוד ביניהם, שנגעו בצער הזה, בטהובן, באך ושוברט, כעגנון ואצ"ג, הוא ענווה גמורה נוכח המוות. כלומר – ענווה אמיתית. ענווה שיש בה הכרה גמורה באינסוף של הווייתו והיעדר גמור, באמת גמור, של גאווה על כך שהצליחו לומר משהו בתוך צילו המצמית. הגאווה הגדולה, הגאות הגואה במוזיקה הזאת, היא גאווה על החיים, באורם, שאינה נוגעת במוות ואינה סותרת את הענווה בפניו, שהיא כה אמיתית עד שאין בה לא קובלנה כנגדו ולא פחד, אלא צער בלבד של החי הרואה ומכיר את תלותם הדו־כיוונית של החיים במוות.