לא האמנתי בניסים. אף אחד לא מאמין בניסים. גם לא בגיל שלוש וחצי.

הגנון של אסתר היה בניין ארוך בעל גג רעפים, ולפניו חורשת אורנים עקומים, קטנים ורזים יותר מן האורנים שלנו, ברחוב החרובים בפרדס חנה, על יד חנות הירקות של אהובה ואברהם, המכולת של קוֹבּר וחנות הגלנטריה של הגברת ואכטֶל, שהיו לה ציפורניים ארוכות מאוד ומשוחות בלק אדום מבריק, עד שלא יכלה להחזיק כלום מרוב ציפורניים.

לגנון של אסתר יש גדר־רשת עקומה ורפויה שאפשר להתנדנד עליה ולצעוק “אש אש מדורה, יש לציון בחורה”. אף אחד לא יודע מי זה ציון. לכל ילד יש סינור כחול עם כיס באמצע, ועל גזעי האורנים תלויים בחבל גלילים של נייר טואלט קרפ אפור ואסתר תולשת ממנו פיסות לקנח לילדים את האף. אסור להתקרב אליה כי היא תופסת בשמאלה את עורפך, מעקמת את ראשך כלפי מעלה על בטנה, צובטת את האף בנייר המחוספס, מסובבת ושורטת. יש לה קול עבה ונעים ורי"ש רכה ומתגלגלת של רוסים.

חנוכה. יום ענן וערפל. אמא באה וכל האמהות באו למסיבת חנוכה. כל ילד קיבל כתר נייר ועליו, בחזיתו, נר מנייר ושלהבת מנייר־זהב. כולם נדחקים בפרוזדור הארוך אל החדר הגדול של הגנון שבו תהיה מסיבת החנוכה. סביב־סביב כיסאות קטנים לילדים ומאחוריהם ספסלים למבוגרים. שרשרות־שרשרות של נרות וכדים עשויים נייר תלויות ומקשטות את החדר הגדול, ובמרכזו, מן התקרה, תלוי סביבון גדול עשוי נייר בריסטול תכול וכתוב עליו, בכל פאה, “נס, גדול, היה, פה”, והכל משעמם.

אסתר דיברה על המכבים ועל אנטיוכוס הרשע, שכבר ידעתי מה הוא עשה, וסימה העוזרת סיפרה על נס פך השמן, אבל אני ידעתי שמישהו מילא אותו בלילה, ומאוד התפלאתי שהיא מספרת את זה שוב ועוד בפני ההורים.

בית המקדש היה המקום היפה והמופלא ביותר עלי אדמות. זה ברור. אי אפשר לתאר בכלל כמה יפה הוא היה וענק וכביר. מאוד מאוד הצטערתי שאיש לא יראה עוד את המנורה בעלת שבעת הקנים, שאינה דומה לחנוכייה שלה יש תשעה קנים; את מנורת הזהב העשויה זהב טהור, היא המנורה של אלוהים. איך מציירים את אלוהים, שאל אותי רזי אקסנפלד כעבור שנתיים, בגן החובה. “לבן על לבן,” הסברתי מייד בידענות. אני ידעתי לצייר אפילו מרבה רגליים.

אחר כך היינו חנוכייה. אסתר סידרה אותנו בשורה וכל אחד החזיק חצי אשכולית שרוקנה מן הפלחים ומולאה בחול ובו תקוע נר חנוכה. אני הייתי השמש – אז ובכל שנות הגן שבאו אחר־כך, כי הייתי גבוה מכולם. חנניה ניגן באקורדיון היפה והנוצץ שלו את השיר על פך השמן וכולם שרו. אפילו אמא עשתה עצמה כאילו היא שרה. ידעתי שהיא לא שרה באמת, כי היא ידעה רק כמה שורות מתוך “מעוז צור” ואת “סביבון סוב סוב סוב” שאותו היא שרה “סביבון סוף סוף סוף, חנוכה הוא חק טוף”. אחר כך ישבנו סוף־סוף ושרנו “חנוכה, חנוכה, חג יפה כל־כך”, וכבר הייתי עייף מאוד.

ואז אמרה אסתר שעכשיו יהיה נס חנוכה. התעוררתי מבהייתי והבטתי סביבי ולא ראיתי שום דבר מיוחד. הכל היה במקומו: הילדים מסביב, ההורים מאחוריהם. אסתר בפינת הריבוע. גשם בחלונות. שרשרות של נרות וכדים מנייר צבעוני. הייתי כבר רעב. אסתר אמרה ששר החנוכה שמע על הגנון שלנו ובא לבקר אותנו. הצצתי מייד בפתח החשוך של הפרוזדור לראות את שר החנוכה. לא נראה איש. “מירושלים עיר הקודש הוא בא אלינו, לספר לילדים ולהביא להם את נס החנוכה.” כל גופי רחש בסקרנות ובשמץ של פחד, שמא שר החנוכה הוא מלאך שעף בכנפיו הגדולות עד אלינו. אולי הוא כבר נמצא על הגג, בראש הרעפים, מחכה לרגע שבו אסתר תסמן לו והוא ייכנס אלינו? ואז אמרה אסתר בקול מסתורי ולוחש, כמו בדקלום, “שקט שקט שקט שקט… והנה הנס מתרחש.” הכל סביב שקט. איפה הוא? איפה הנס? וכבר חדר הספק שהנה, שוב, הכל סיפור, סתם סיפור. ופתאום, בתוך השקט, שם למעלה במרכז התקרה, אני רואה שסביבון הבריסטול התלוי זע מעט במקומו ומתנדנד ולאט לאט הוא יורד מן התקרה. כל־כולי נמלאתי תדהמה. כלומר: כל־כולי התרוקנתי ונמלאתי רוח. באמת הוא יורד. מאליו הוא יורד. ראיתי אמנם את החוט שהוא תלוי עליו. אבל יותר הוא ירד מאליו מאשר היה תלוי בחוט. דמעות נקוו בעיני, אושר חונק מילא את גרוני. הנה הוא מוריד אלינו את הסביבון הגדול שידעתי שכתוב עליו “נס גדול היה פה”. והוא יורד מאליו. יורד ויורד מאליו. נדמה לי שרעדו אמות הסיפים. אסתר ניגשה והניחה תחתיו מגש גדול. היא נגעה בסביבון התכול ואז התרחש הנס הגדול מכל: הסביבון נפתח וממנו נשפכו אל המגש סופגניות. הר של סופגניות נשפך מתוכו. ופתאום ידעתי כולי: יש ניסים. יש מאליו הוא מתמלא ויש יורד בעצמו מן השמים והוא מלא־מלא סופגניות. ויש לכולם. לכולם זה הספיק. סופגניות נהדרות, מכוסות אבקת סוכר. ואני מאוד אוהב סופגניות. מאוד אני אוהב סופגניות.

נס ירידת הסביבון מן התקרה הפך מופלא יותר ככל שחשבתי עליו וסיפרתי עליו ונזכרתי בו. וזה מוזר: הרי מלכתחילה קינן בי הספק – שלא מלאך הוריד אותו אלא אסתר הגננת היא שתלתה אותו והחביאה את החוט שנמשך עד הפרוזדור והיא עצמה הפעילה את הנס, וככל שעברו השנים הפך הספק לידיעה גמורה. ובכל זאת – רגע הנס עצמו ורגע התדהמה שהרחיבה אותי פתאום למראהו רשומים בי חזק יותר מן הידיעה הזאת ואין לה כוח עליהם. הציפייה לנס הייתה חזקה מכל הספקות שהיו כבר לפניו.

כי מהו הנס? האם הוא באמת עיקום חוקי הטבע וכניסה רועשת של רצון אחר אל עולמנו? לא בכך העניין, לא בקסמים ולא בכוחות נסתרים הסרים למשמעתו של צו שליט כלשהו. יש בו הרבה פחות מזה ולאין שיעור יותר מזה. יש בו מגע רגעי, שביר ומתוזמן כפריטת מיתרים באקורד, בין רצוננו לבין העולם. רצוננו הרחב; מן החסר הפשוט, הצמא והרעב, ועד הכיסופים הארוכים, המתוחים והגבוהים ביותר. רצוננו הנשלח אל העולם קורן אליו, מאיר אליו קרן עזה של תקווה, ומאז הגירוש הגדול מן היניקה והעריסה, ואולי עוד לפניו, אין לקרני הרצון הארוכות הללו מענה היכול להן, היכול להשביע את תשוקתן ברגע הנכון, הרגע הזקוף והמקווה, השוקק, הפעור והנלהב. במרבית המקרים, אם בא מענה בכלל, אין הוא פוגש עוד את קרן התקווה הזקופה אלא את שאריתה האסופה, את רישומה המרוקן של התקווה, את הציפייה שהפכה לתאנייה ולבדידות. ברגע מסוים, מוקדם משניתן לשער, התחלפה התקווה הזאת בידיעה שכלית ובהשלמה. זה הרגע שבו אנחנו הופכים לילדים נבונים. חלקנו – לילדים נבונים עד מאוד. אבל יש ומתחת לבדידותנו נשאר כלוא וחי אותו רצון קדמון, והוא רוחש ורושף כמו ענק נחשי המסתיר את צחוקו הכבוש. נדמה לי אפילו שבאותם ילדים ואנשים שבהם צמחו הבדידות והאכזבה לקליפה עבה במיוחד של יגון והשלמה ואירוניה, עדיין כלוא בליבם, כאותו שד בבקבוק, ענק של רצון גדול במיוחד, שדי באמת. והוא כלוא באמת, ואין לדעת על אודותיו דבר עד שלא יישמע הלחש הנכון מבחוץ, ואז יתגלה שאין הוא מת כלל אלא הוא רדום ודומם כחילזון בשבלול בחודשי הקיץ. הוא רדום וחולם הלאה־הלאה, כלומר – מאמין שגם אם יתמהמה בוא יבוא אותו לחש מבחוץ. ואז, כשנשמע לו, לשד, לפעמים אחרי שנות דור של תרדמה, אותו לחש, הוא מתעורר כהרף עין, מבקיע את קליפתו הקשה וחושף את ראשו השוקק. הלחש הנשמע מבחוץ הוא לו קול מבשר הבא מגבוה, ובשורתו היא קולו של סיכוי שיש מענה לכיסופיו; שיש איזו אם אהובה שתצא אליו מגדרה, או אב שיצא ויבוא מקליפת היעדרו, או חבר אמיתי או אהובה – שיהיה לו מקום.

ויש להבין: לא הדבר הנלחש הוא הנס, כלומר לא הדבר החיצוני הבא מן העולם הוא הנס, אלא אש הרצון הכביר היא העוטפת את הדבר הנלחש באדרת של אור. אותו יאוש העשוי ציפייה שהפכה ליגון שנקרש ואיבד כל טיפה של חיים, עד שהפך קליפת אבן, הוא שלחץ בכאב על ענק הרצון הכלוא והפכו לשד. לא כל רצון נסתר ומודחק נושא בחובו אותה תשוקה, שמרוב עוצמה כבושה הופכת את הבא לקראתה לפלא גמור. לא כל רצון מודחק יכול לזרות על סביביו, בהתגלותו, אותו אבק של פלא. רק רצון קמאי וענק, הנושא עימו דימוי של אושר גמור, רצון הזוכר עדיין במלואו את עוז החיבור ואת טוּבוֹ הגמור, הוא הנושא בראשו אש. ולכן, גם לא כל התגשמות של מאווי נושאת עימה הוד כלשהו. רק הכיסוף הנסתר הדחוי באמת, המנותק כליל מן העולם, מן הסיכוי והעתיד והתקווה, מכיל בתוכו, מקופל, את עיגול ההילה שיאיר מסביבו את הדבר שיבוא מבחוץ, אם יבוא, ויסלק מסביבו מילים כמו “התגשמות” או “סיפוק” ויביא במקומו את הנס. לנס יש זיקה עמוקה לעולם החשאים של הדיכאון. הוא חי בשלום עם עולם התבונה המפותח, החריף, של אנשי הדיכאון.

בקיעתו של ענק הרצון מקליפתו חולפת ביעף בתוך הידיעה והתבונה – משום שהן־הן הקליפה. הנס יהיה לעולם, משום כך, סתירה: דבר שהוא בעת ובעונה אחת לא ייאמן ועובדה שהתרחשה. יש כפל פנים אצל אנשי הדיכאון: תבונתם הגדולה מושתתת על אי־אמון ואמונה, פיכחון גמור והשלמה גמורה עימו. ואילו רצונם הכמוס מכיל סבלנות אין־קץ, גדולה וארוכה מכל פיכחון, שגם אם יתמהמה בוא יבוא. שגם אם יתמהמה מאוד, בוא יבוא. שגם אם יתמהמה לעולם, בוא יבוא.

נס הסביבון של אסתר צבע את חג החנוכה של ילדותי באור יקרות. משהו מן הפלא הכביר שהיה בו התפשט ונמזג במראה הנרות הנוספים יום־יום לחנוכייה ובטעם הסופגניות והלביבות שאמא הכינה, ובמיוחד בשיר שהיה באוזני היפה בין כל שירי העולם, היפה והקדוש מכולם, המסתורי והמוזר, הבלתי מובן למעשה – “מעוז צור ישועתי”. את כל מילותיו ידעתי בעל־פה, אך שרתי אותן הברות־הברות לא מובנות: “מה־עוזצוריֶה־שוע־תי” ואבא שר אותו יפה להפליא ואחותי שרה את הקול השני, וכשמגיעה המילה “יה־שוע” עולה צמרמורת מרוב יופי הבא מצירוף הצלילים. זו המנגינה החגיגית באמת, הגבוהה מכל המנגינות, והיא כמו צועדת על פני ההרים עד שהיא מתרוממת מעט ב"לְכָנָה־אֶלֶה־שֶׁבְּחַ", אבל זו אינה אלא התכוננות אל הרגע המרטיט, שבו כולם כמעט צועקים במקהלה וכל החדר מלא אותם – “לֵעֵתָ־כינמָט־בֵּיאַח”, ואחרי הנסיקה הזאת היא יורדת כציפור נהדרה המסתובבת במעופה סביב עצמה “מי־צר־הָמְנָה־בָּהֶהֶהֶאַח” וכולם מאושרים שהיא נחתה, ושרים יחד את המילים האחרונות, המובנות סוף־סוף, הנכונות כל־כך – “אז אגמור בשיר מזמור”, והחרוז היפה הזה “מור” ו “מור” מתהדהד הלאה הלאה, עוד “מור” ועוד “מור”, ונדמה שמאחוריו יש עמודים רבים החוזרים באמונה על המילים “אגמור” ו"מזמור". כל־כך מובנות ובהירות היו המילים האחרונות אחרי המבוך המפותל של “תיכּונביתֵה־פִילָתי” ו"דָנֶזָהבֵּחַ", והן הוחשו כמו גמול נפלא על שהעפלנו יחד בארצות הלא נודעות של המילים ויצאנו מהן גיבורים בשלום. המילה “אגמור” מילאה אותי אכזבה וצער של הרף עין: למה לגמור? אבל אז באה מיד “בשיר מזמור” וניחמה את כולם על המילה “לגמור”, וכמו עטפה אותה כליל וקראה לה לחזור שוב ושוב. ואני יודע שאינני היחיד בין הדוברים עברית מילדותם, שכשהם באים אל רגע של גמירה, ולא רק בחיי האהבה שלהם, אלא בכל המעשים שהם יותר מטרחה, שיש בהם עמל וצער, עולה בהם החרוז הזה על ההרמוניה הגמורה החגיגית הרשומה בו במוזיקה ובמילים. וגם אחרי שלמדתי, מקץ שנים רבות, על פירושה האמיתי של “אגמור” בשיר הזה (מלשון “גמר את ההלל” ואולי גם מלשון “לגַמֵּר” שהוא שריפת בשמים על גחלים להעלות ריח קטורת) לא נמר ממנה טעמה הראשון שנגע בסוף, בכניסה אל הסוף, בעשיית הסוף, בהרחבת הסוף עד שהיה פרק שלם שיש בו עוד המראה גדולה אחת, יקרה מכל יקר, לפני הנחיתה האחרונה.