בוקר אחד יצאתי עם אבא לראות מה חדש בחורשה. אני קרוב לברכיו של אבא, כף ידו על שערות ראשי הבהירות (“חתיכת זהב” אומר אבא בגרמנית – “גולדשטיק”), ובחורשה עולים אדים מן האדמה אחר הגשם שהיה בלילה, וקווי שמש הבוקר צובעות באלכסוני זהב את שטיח המחטים, והנה שכבה לרגלי ציפור. חשבתי שהיא ישנה, אבל אבא אמר שהיא מתה. ציפורים אף פעם לא ישנות על האדמה. היא שכבה שמוטה על המחטים. על צידה. שכבה ולא זזה. נמלים טיפסו על ראשה ועל עיניה העצומות, וזפקה בקוע, קרוע ושפוך, וזרעונים חומים ורטובים נשפכים מפתחו הנורא. זהו פצע כה גדול. “זה היה שַחרור. זמיר ארץ־ישראל,” אמר אבא. הציפור נפלה מן העץ והתפוצצה, וכל מה שאכלה אתמול נשפך מתוכה.
אבא נטל מעדר וקבר את הציפור בשתיקה באדמה. ולא אכלתי עוד ביום ההוא, וגם בכל הימים שאחריו היה האוכל מר, וכל האוכל הטוב היה רע ומחליא ועלה אל הגרון. “הילד חולה,” אמרה אמא. “הילד מקיא ומקיא.” ואני שוכב ואמא מנגבת את מצחי בזהירות ואני בוכה בלי קול. אמא לא ראתה את הציפור שבטנה נבקעה, ולא ידעה שהציפור מתה. אבא לא אמר לה ואני לא יכולתי להגיד את המילים הללו, אפילו האֶאֶאֶ הארוך של הבכי לא יכול לצאת מפי. גם הציפור וגם הבכי נאצרו בבטני ואני לא יכולתי להגיד את המילים שיגידו איך היא שכבה על המחטים על צידה, שכבה ולא זזה, ואיך נמלים טיפסו על ראשה ועל עיניה העצומות ואיך בטנה הייתה בקועה, קרועה ושפוכה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות