הדברים שהשתיקה יפה להם, כלומר ההתרחשויות המיניות של בני⁻האדם, נותרים תמיד מחוץ להגות ולספרות, למעט זו הפורנוגרפית. יש, כמובן, דיונים מתפלפלים רבים על עצם קיומה של הפעילות המינית, במיוחד בתורות המיגדר השונות, אבל על תוכנה הרוחני, התודעתי, זה המתרחש במהלכה ברוח הממשית של בני⁻אדם חיים, אין דיבור. יש אמנם כמה משוררים שהפרו את הכלל הזה, ואמרו דברים שהשתיקה כלל לא יפה להם – כמו אגי משעול, אבל הם מתי מעט. תינוק יספרם כשהוא סופר: “אחת…” ובוהה אל החלל.

הדברים העוברים בתודעתם של בני⁻אדם בשעת המשגל, לא זו בלבד שהשתיקה אינה יפה להם, אלא שהמשפט הנודע הזה יסודו בשקר. נכון הוא שנדרש לפעמים מאמץ לא קטן של הרוח בבואה לנסח במילים תחושות כה חמקמקות, מהירות, מורכבות ומתחלפות. אבל מציאותו של הקושי אינה מחייבת לומר ש"השתיקה יפה לכך", כאילו כל מילה תכער את הדבר או שהדבר הזה במהותו מתחמק ממילים והוא “מתחיל במקום שבו המילים נגמרות”. המילים נגמרות הרבה יותר רחוק ומסיבות חמורות הרבה יותר. הן נגמרות מול המוות ובכניסה אל המציאות. אין כל סיבה לכך שהדיבור לא ישרת את התודעה במראותיה הנפלאים והמרתקים בשעות הדרוכות, המרוכזות, המזוקקות, השמחות והחגיגיות האלה של המעשים הטובים ביותר שניתן לאדם לעשותם. כי משגלים הם מעשים טובים. הכל בהם טוב. עשייה טובה, מן המניעים ועד התוצאות. אם מוציאים מן החשבון, כמובן, את המקרים שבהם המשגל הוא ביטוי של איבה או ניצול, או עלבון או שנאה, של הזולת או של האני. או שעמום.

מסעות הדמיון שהאדם עובר בשעות המעשים הטובים הללו דומים לחלומות, אלא שהם מתרחשים בהקיץ, בצידה של מציאות ממשית ומוחשית ביותר ובדרך מסתורית – ההבדל והפער בין המציאות והחלום הזה אינו מוחש כלל, למרות שהוא ידוע. החלום הזה נובע ונמשך מן המציאות החושנית המתקדמת גם היא כמין טיול במין עולם, והוא חוזר אליה ומאציל ממראותיו עליה והיא חוזרת ומניעה אותו הלאה. (המשוררים יגלו שהוא שרוי בצד המציאות כמו אלגוריה מלווה, חיה, ההולכת ומשתנה לאורך ההתרחשות הממשית.) וכך למשל יכול מסעה של כף יד על חלקת עורה של אהובתך לצייר ברוחך כרי דשא ענוגים ודיונות חול זהובות טהורות כאלה שהיו ממערב לפרדס חנה, מאחורי מסילת הברזל, טרם בנייתו של אזור התעשייה ההיי⁻טקי שכיסה אותן, שבהן התפלשת בילדותך בכל טיול אל החולות, ותנועה מלטפת הלאה, בכיוון דרום, תביא אותך אל חורש מצל קריר ורצוף עשב שגבעוליו ניתרים חזרה לאחר צעדיך, כי אין שביל בחורש הזה, רק אתה מפלס בו מקום.

אין סוף למסעות האלה, ולמחוזות הפלאיים שהם מראים לך, ונוסף עליהם אינסוף נוסף – זה המתגלה בזולתך, כשאת⁻אתה שואל⁻שואלת אותו⁻אותה, באמצע המסע, לאן הגיעו באותו הרגע. סיפור המסעות הללו, אני בטוח, שימש משוררים רבים בכתיבתם, ואין לי ספק שהז’אנר הפסטורלי כולו, מאז תיאוקריטוס ווירגיליוס, ובמיוחד אצל המשוררים הפסטורליים האיטלקים של הרנסאנס – טאסו, גואריני וסנאזארו, נועד למעשה להעמיד כסיפור וכמחזה את המסעות ההזויים הללו, המתרחשים בין גברים ונשים במעשים הטובים של אהבתם, וגדולתו של ר' משה חיים לוצאטו הייתה בכך שהעז במגדל עוז שלו לכתוב מחזה כזה בתוך העולם היהודי של המאה ה⁻18, ולספר בהדגשה מיוחדת על הזיקה בין הנוף הפסטורלי, על דשאיו, חורשיו ומערותיו, לבין מעשי המין.

המראות הללו אינם ארוגים רק מזכרונות, ישירים או שאולים, ומהמחשה חזותית של חוויות החושים. הם נישאים בכנפי רוחות עמוקות יותר, הגלומות בגוף האנושי ובזיכרונותיו האצורים בו משרשרת הדורות. הרוחות הגדולות הן הדוחפות את הסיפור מן המסתור, כרוחות הנופחות במפרשים, ובני רוחות שונים מתגלים פתאום פה ושם, כמין יצורים, מפלצות, או בני⁻אדם שהפכו דמויות, בפינות שונות של המסע. אל יתפלא אדם אם יפגוש פתאום, בתוך החורש המצל, מין יצור שהוא “רוח המקום” השומר על המערה, והוא נראה כמין כימֶרָה העשויה דרקון שמכתפיו ומעלה הוא ילדה קטנה, או איזו דודה או מישהו אחר או כנופיה שלמה. העולם הזה מונע בידי אלים ואלוהים.

לא אנסה לספר מסע אחד שלם ואפילו לא פרק אחד, אלא רק רגע אחד, גדול, שנגלה בו משהו ששינה את השקפתי כולה – גם זו הנוגעת בשדות אחרים לגמרי של קיום ומחשבה. הרגע הזה לא התרחש בנעורי. רק לאחר למעלה מעשרים שנה של חיים בוגרים, שנים לאחר שנולדו ילדי, נחשף בי ובעולם, לגבי, המגע הזה. מדובר באותו רגע של התאברות, התגברות והזדנקות המכונה שיא או אביונה, ויש לו עוד כמה כינויים ההולמים אותו עוד פחות מזה. ואינני מתכוון כרגע לעניין דימוים או ביטוים של העונג הגבוה וגם לא לצורתם הממשית וההזויה של איברי המין ברגעים הללו, שהיא בוודאי מקורם הראשון של דימויי היופי האנושיים המרוממים ביותר, כיפות ההיכלים וכתרי התורה ורימוניה. מדובר בהיחשפות של מראה פנימי המראה לאדם, לגבר, את שרשרת הכוח הזורמת בו ברגע הזה; את מקורו של הזרם הזה העובר בו בזכרותו ונשלח אל מעבר לו, קרוב מאוד – אל רחמה של אהובתו, ורחוק מאוד⁻מאוד – אל רחמה של אהובתו, כלומר אל האינסוף. המראה הזה נחשף רק בהדרגה, לאורך חודש בערך, חודש המכונה ביני לבין עצמי חודש ההתבגרות שהוא חודש ההתגברות. תחילתו היתה בכך שראיתי שמקור הזרם העובר בי ומקור התנועה החלה בי אינם בחלצי כלל כפי שנדמה היה וכפי שנרמז בפסוק “אזור חלציך כגבר”, וכי אפילו מקורו של הזרע איננו שם למרות כל ידיעותינו האנטומיות בדבר היווצרותו. משהו קודם לכך, הנמצא כביכול מאחורי ומעט גבוה ממני מחולל את כל זה, וברור מאוד, מרגע מסוים של מסע המעשה הטוב, שלא אני ולא כוונותי מנווטים את התנועה, את עוצמתה ואת צביונה, אם הוא קשה ואלים או ענוג ורחב או כל איכות אחרת.

לאחר כמה ימים נחשף הזרם פתאום עד מקורו הקרוב: בכל פעם הוחשה איזו היפתחות נוספת, “אחורנית”, עד שנחשף אותו מקור קרוב שאינו חלצי. זה הלב. כה מפתיע זה היה, פתאום ברור היה, כאילו צריך היה להיות כך מאז הנעורים ממש, שהזכרות מחוברת ללב, והיא, ברגע הזה, ממשיכה אותו ממש, כאילו הלב הפך צינורי, וכל מה שיש בו הורק אל הצינור הזה וממנו הלאה אל מעבר לו. אבל בכך לא הסתיים המראה. מיום ליום הוחש יותר שמשהו גדול, ענק, כביר ממש, בא אלי מאחור, מגבוה. וביום אחד הוא נחשף בבת⁻אחת, כמו הורם המסך, וכל השמים היו מאחורי ומעלי השמים וכל צבאם, ומשהו הלך והסתמן בינם לביני, משהו הלך והתגבש עד שנגלה ונחשף כנחשול ארוך ורועד שנזרם, וחולל בי את ההתאברות ומתוכה את הזירמה, וברגע הזה הוא הבריק והאיר והעביר בליבי להבת חשמל מבהיקה וחשבתי שאסדק כולי מעוצמת הזרם העובר בי, והיו בו מוות וחיים, חושך ואור, פתוכים¹ זה בזה במהירות, ושלווה גדולה וטוב אינסופי הכרוך בהם ואיזו אנחה רחוקה, כמו מעבר לחומות רבות, נשמעה בעולם. והיא לא הייתה אנחתי שלי הגופית.

השמים היו השמים ממש, על צבא כוכביהם ויפעתם האינסופית בלילה, והנחשול הזה שגישר מהם אלי, לא ברור אם בא מהם או ממני, אבל ברור שהוא היה אלוהים חיים והוא נראה לאחר מכן פעמים רבות הוא בא אל ליבי וממנו אל צינורי וממנו הלאה אל אהובתי. מבעד למקום מדויק ומוחשי – אותו פתח בין השכמות והכתף שמבעד לו היה תוקע בי הטוריאדור את חרבו לו הייתי פר. מן היום ההוא ידעתי שאני זכאי להבין את שורותיו של אלתרמן על העבותות הקושרים אב ובן, שהוא מכנה אותן “עַבותות של חֹשֶךְ (…) אֲשֶׁר לֹא פֹּה נִטְווּ וְלֹא בָּזֶה סוֹפָם”. ואין הבדל בין עבותות האבהות לבין העבותות הקושרים בין גבר לאשה, משום שהעבותות הללו אינם תלויים בסוג התשוקה אלא במידתה. רק במקום שבו חובר אליך כל מאודך מתגלים בך העבותות. לכך כיוון הצירוף “בכל מאודך”. אני ראיתי עבותות של חושך ואור וראיתי מאוד, בפועל ממש, שהם כמונו, לא פה נטוו ולא בה (העולם הזה) סופם. מאז ידעתי שאני זכאי לשאת את שם האהבה וכי המילה הזו בפי איננה שווא.