מכבר חיכיתי לה והיא באה לבסוף. על־פי חוטי־הכסף הבודדים בשער ראשה המסורק חלק אפשר היה להכיר מיד, כי היא מעבר לארבע העשרות ועל־פי קמט פה ושם בחלקת פניה העדינים ניכר, כי חלומות רבים טמוּנים בה והיא מהלכת עמהם כאֵם עם אפרוחיה הקטנים. היא צלצלה ועמדה בפתח. נבוכה, כשחיוך דל מעוות את מחצית פניה בעוית שיתוק חלקי ושאלה בתנועת־יד ביישנית מאוד: האם אפשר – שיחה אך לרגעים מספר – ענין חשוב ואולי בלתי־חשוב לגמרי – כן… ובכן, האפשר? –
– אפשר – עניתי, ופני קרנו.
– ואפשר לסגור את הדלת כדי ש… ביתר יחידות? – שוב חיוך שבהיסוס.
ודאי… ודאי… – עניתי. נחפזתי וסגרתי את הדלת ואנזוף בה בשעה בעצמי, כיצד לא לחשה לי “ההרגשה הדקה” מקודם לעשות את הדבר בלי שתבקש.
אה – ובכן אתה הוא… – אמרה והתישבה – ידעתי! – ידעתי כי אתה הוא, אשר אליו אני צריכה לפנות בבקשת עזרה והדרכה במבוכתי.
מה הדבר?… – שאלתי וכבר נהניתי מעצמי באותה שעה, שכן עשוי אני לתת עצות לבני־אדם ולהושיעם במבוכתם – בבקשה, אמרי: מה הוא הדבר? – על כל פנים איני מאיץ בך להגיד זאת.
ושוב החרשתי… באותה שעה נזכרתי משום־מה, כי כתבתי כבר הרבה ספרים בימי חלדי וכי הם ירדו לאותה תהום, אשר “משם לא ישובון”… כי ככל שהרביתי לכתוב יותר כן גדלה עלי, בלא־יודעים, אותה אימה – אימת־ציבור… ולא ידעתי עוד: האם הציבור צריך לדברי הכתוּבים ואם אני עושה שירות מועיל מעיקרו, בהמשיכי לכתוב אותם בלי־הרף?… נזכרתי באותה חומה קשה של אבן ואויר, אשר שתיקה שוררת מבפנים לה והיא שתה סביב דומם – ואהיה עצוב מאוד…
אה, הרי אני יודעת! – התחילה לפתע אורחתי וזזה במבוכה על מושבה.
בבקשה… בבקשה… – אמרתי ושבתי וכבשתי את עצבּי.
מה מאוד אני יודעת את מרי־עצבו ואת קשי־רוחו של הבודד… – המשיכה במקוטע.
לשמע דברי הפתיחה האלה נעור אי־שקט בנפשי: מה זאת – האמנם באה להריק עלי רחמים במקום לבקש את העצה מפי? – התרצה לנחם אותי במקום להשיח לי את יגונה? – מה מגוחך הדבר! – ואני נשמרתי מעודי מבקשר רחמים או נחמה במצוקתי, שאין לה מנחם בלתי אני. מיד הקשחתי את לבי והקשיתי את פני כאבן־צור. פניתי ואמרתי לאורחת ככל האפשר ברוך:
עתה אשמע לאשר תאמרי. איני מאיץ בך.
המ… – כעכעה ומחטה את פיה – אכן, מה משוּנה הדבר: גדל אדם בודד, ללא צל, מחסה או נחמה ופתאום, כעבור שנים, ירגיש כי דבר־מה מפרפר תוכו… הוא מחפש מוצא, אך מה הוא המוצא – אין האדם יודע… הרי עובר עלינו הרבה מאוד בחיים האלה, בא ומצטבר ומתגבב שכבה על גבי שכבה ורובד על גבי רובד עד שתוקף אותך הפחד בפני שנים באות, בהן תכבדנה השכבות האלה – מה אז? – שנים בהן ישח הגו מזוקן והשכבות מלמעלה מעיקות כהר גבוה – מה לעשות?!
מי ידע… מי יבין?… – חייכתי כדי להפיג את פחדה – אנו הסופרים אין אנו פותרי פתרונות בחיים. אנו רק מתארים אותם.
ובכל אלה… – התעקשה והגישה את מטפחתה הדקה אל עיניה, חיפשה אחר קצות המטפחת באצבעות רוטטות – הרי יש להבין את האדם הבודד, שסכנה זו צפויה לו לעת זקנה. אתה מאושר. אתה פורק מעליך את המשא בקלוּת. אתה ניגש לשולחן וכותב. אתה מפונק מהגורל. אין אתה מניח לצער ולשמחה שיעיקו עליך זמן רב או שיעסיקו אותך יתר על המידה. פרקת את המשא האחד והרי אתה ממהר, כאותו חרק מעופף, לחפש אחר צוף חדש של עצב ושמחה. לא כן הנפש האלמת… – אח, זה באמת קשה!
תסיחי את אשר עם לבך. גולי את האבן… – השתדלתי לחייך, בהרגישי שוב את היבבה המרוסקה עם סוף דבריה.
אמנם, אך שטות היא לבכות… ובכל אלה תסלח לי עוד פעם זו – אמרה, התאוששה וחייכה־בכתה גם יחד – הנה אני חושבת איך להסיח לך זאת… כיצד… ואתה תשמע. אין זה מחייב אותך במאום. יתעורר לבך – ותעזור. לא יתעורר – כי אז חפשי אתה. לא יהיה לי עליך כעס או רוגז – בין אבין הכל. אכן, חיי לימדוני להבין הכל ולעבור בשתיקה… כן, לא להתמרמר… הלא תבין זאת, כסופר?
השתדלתי לשוות לי פני מבין, אף שלא ידעתי עוד מה נדרש ממני – מה הדבר הזה? – הרהרתי בלבי – האם וידוי עתיד לבוא כעת, או גילוי, בקשת עצה, סוד אדם נחשל ומר־נפש?
אדם בודד אני, שאין משגיחים בו מן החוץ – פתחה לבסוף בהחלטה ובריכוז כל הכוחות – אנשים כמוני הרי חיים להם מן הצד. אין שם לב אלינו. אנו מהלכים לנו חרישים. עם גורלנו המיוחד. עם הווייתנו. כן עוברות שנים רבות – נוקפות. השנים הללו של החיים הסוערים ומלאי־התוכן! הכל ערים ועליזים, הכל לוקחים חלק ומשתתפים בחיים האלה – רק אנשים כמוני אינם לוקחים – אנשים בעלי־המום שבנפש, בעלי־הליקוי שבגוף – האנשים המהלכים בצל… כן…
ושוב יבבה. הרגשתי, כי הנקודה שוב מתקרבת עד משבר, אך לי אין עוד מה לעשות. לכן החרשתי ואשים את עצמי מקשיב.
ואנו חיים את החיים לא־לנו… מי ישיח, יתנה את צרת לבנו? – לרוב אנו מקריבים את חיינו לזולת, בלי שהזולת ידע, כי הקרבנו. לרוב אנו תומכים בחולה, סועדים נפש קרובה לנו, כי חיים משלנו אין לנו. והנה פתאום מנצנץ ברק! – קרן־אור פולחת! – בעד חלון נראה פתאום חזון־חיים בכל קסמו והדרו! – מדוע לא נחיה גם אנו חיי כל האדם – מדוע?! – כן תתפרץ מפינו צעקה ונחנקת – הס…
המ… לכל אדם קשה – פסקתי קצרות כלל ידוע ומוגמר.
הוא נרתעה ממני. לא רצתה לשמוע גם מפי כללים קצרים ומוגמרים, כי באלה, כנראה, שׂבעה נפשה דיה. היא רצתה דבר־מה חדש, גילוי ברק שיאיר לה את האפלה שבנפשה ויגלה לה את העתיד באור בהיר יותר… היא רצתה חדוות־חיים ולו לשעה, לרגע קל – ולוּ בדמיון משעשע. שמחת־חיים הראה לי, הקוסם!
ידידתי… – התחלתי בזהירות, כאשר יתחילו עם כל נפש בודדה.
לא! – אל נא תדבר… – הפסיקה במהירות, שאי־אפשר היה לצפות ממנה – איני רוצה לשמוע דברים מקובלים מפיך. אותם שמעתי דיי. ממך רוצה אני לשמוע את קול החיים עצמם – אותם שנמנעו ממני ורק מרחוק ראיתים – על אהבתם, על חלומם, על מציאוּתם היפה… על האושר הצפון בהם – מרחמי־ילד, מרגש אמהות, מיסוד הגבר החזק ומשעבד אותך כעבד – כן… – ודוק של הזיה נפרש אז על עיניה, עד שהבינותי בבטחה, כי אינה רואה עוד מאום ובכלל זה גם אותי, כי הכל הפך בשעה זו לתשוקה אחת סוערת – הרצון לראות את אשר לא ראתה עד כה.
הרגעי… – אמרתי – הן לא נבין כך בשום פנים איש ללב רעהו. הבה ונכניס סדר בדברים.
א.. אין סדר… – נאנקה באנקת־יאוש, כמו הבינה לבסוף שעל אוזן לא־שומעת תדבר – הרי זה הדבר, שבאנשים שכמותי סדר ומשטר בל יימצאו. לשם סדר זה הרי באה אני אליך – הקשב… מה הוא שהיה? – אמור! – פרחים… כרכרות… תנועה! – היה היתה תנועה גדולה של חיים ואני עמדתי בצד… בצל… איש לא ידע, כי אני רואה הכל, שומעת, קולטת כל דבר בנימי נפשי המסותרות – דווקא משום היותי בודדה. מי ידע זאת ומי שם אל לב – שמא אתה או פלוני אחר? – כי אותם פרחים רטובים שפרחו בגינות ואותן כרכרות שנסעו, אותם החיים שעברו על פנינו – נחרזו תוכי כמחרוזת־פנינים ושירה עמוקה, אשר אם לא אתן לה ביטוי – ונחנקתי. אחנק לעולם. דומיית־נצח אדום. איש לא ידע את קברה של נפש בודדת כמוני… ומדוע תשתוק אתה, הסופר, מדוע תחריש גם אתה?! – זו השאלה שאני שואלת ממך… – שאלה ושוב הצטחקה בעווית.
התבוננתי אליה. ראיתי, כי לשוא אדבר את דברי. בזרועה הקפואה למחצה בתנועה מבקשת רחמים היה היאוש האחרון, שאין אחריו כלום. על עור פניה הצח עוד קרן זיו הדמיון שדמיינה בדבריה – ההזיה שהזתה. היא ישבה לפני ככלת־בתולים נצחית בלבושה הלבן, הנאבקת להיות לבשר, בעוד שחזון בדידוּתה מרומם אותה מעלה על מנת להפכה לחומר לא־ממש – לרוח, לצפריר דק שבדק שכמוהו כאין – לאין… אחזתי בידה, כאילו ביקשתי להשיבה לחיים ואמרתי:
שובי לחיים, בודדה. אל תחפשי את החיים שמחוץ. אל תחפשי את הגבורה שבחוץ. היא בקרבך. בתוכך. בתוכנו…
היא אינה בתוכי! – נזעקה והורידה את ראשה.
לחץ על לבי צערה הכבוש ולא יכולתי לשתוק. סחתי גם לה על קשי היצירה ועל קשי חיי־היצירה. סחתי, כי היוצר אומלל הוא: הוא מוכרח להאכזר לבן־התמותה, לחדול מהיות אדם עם אדם. – אל תראיני – אמרתי – שפני מסבירים ונוחים – זה שקר: קרים הם. עיני קרה. שכלי אני רואה בשעה זו לפני רק נושא – נושא מנותח, גוף מגולה, נפש חולה ומפרפרת. הנה אזרקנה ולא אשעה עוד אליה. והנה אמשכנה אלי – אתבונן בה והפכתיה לגולם־יציר, אפח בה רוח־חיים ואחר־כך אשלחנה אל שאר הגלמים שיצרתי, לאמור: לכי וחיי ביניהם… לי אין בך ענין עוד. – זו הווייתי – הוויית הסופר – כן גמרתי את דברי – זו אכזריותי… קשי־לבי… וזו טעותך.. אם חשבת עוד אחרת – אעקור טעות זו מלבך.
אהה, אל תעשה זאת! – עשתה תנועת־יד נואשת.
עשה אעשה. – אמרתי כמעט בחגיגיות אכזרית – כי איני אדם ואיני בעל נפש חיה. נופל אני מִסַבָּל ומכל עומס־משא. איני אוהב, או שונא. אין לי אב. אין לי אח. יש לי רק העולם הקריר של “אוֹבּייקטים” – בבקשה, הכנסי לתוך עולם זה אם תרצי, איני מיעץ לך לטוב או לרע. בחרי.
אכנס – הפטירה בלחש של נזירה מעוּנה – אכנס, ולוּ הייתי ראוּייה לכך. אשמע ואקשיב. אלמד ואציית. עד אדע גם אני לתת קול לרחשים שבלבי, או אז אהיה סמוכה ובטוחה, כי לא מתה אני – כי חיה. כי לא אמות בשום פנים – כי אחיה. כי מותי לא יהיה קברי, אלא פרח יציץ מקברי. והוא יספר על פריחה, והוא ישיר על לבלוב, והוא יסיח בקול על החיים שרוננו בתוכי ואיש לא ידע עליהם.
הרי כתבתי על אותם החיים! – צעקתי אני מנהמת־לב לבסוף, כי ראיתי שאין למגר עקשנות דמיונית אלא בגערה – הרי מילאתי ספרים באותם החיים ממש!
האמנם? – שאלה ופקחה את עיניה.
ודאי – המשכתי ביאוש – הרי זאת עשיתי ולמען זאת באת גם באת אלי. הרי ידעת כי סופר אנוכי, הכותב על החיים שחיינו – האמנם לא ידעת?
ידעתי… – אמרה והביטה עלי כמקיצה.
האומנם לא שמעת? – חזרתי כמשתאה לדברים.
שמעתי אך מעט. כה וכה. הו, הקשב… עדיין לא ירדת לסוף דעתי. אני בודדה… עלובה… חייתי כצל… החיים עוד הומים בי, אך אני רואה כבר צל־מות – הצל, אם יש בך נפש! – הושט יד אם יש בך עוז – – –
אך לחינם תבקשי. – השיבותי יבש – אך לשוא תפזרי תחנוניך. הנה השעה חלפה ואני אדם טרוד. אני צריך לעבוד הרבה, כי אין דבר הניתן לי בנקל. קומי וצאי. סלחי לי. שם בחוץ מתגוללים ספרי – לעשרות… תמצאי מהם… אולי תעייני בהם… את חייך הבינותי, אך לפתור אותם איני יכול – שלום לך.
שלום – אמרה וסובבה על רגלה האחת בפתח בתנועה טרגית עלובה – אין כעס בלבי עליך… אך קטונתי מהבין הכל… אולי אלך. אקרא. ואולי לא אמצא מאום מכל המענה אותי. כי אז שוב אשאר בודדת עד מותי. עד יום הקבר… עד האפס – ה־ה־ה – – –
נזדעזעתי ובה בשעה חייכתי כלפי חוץ. מיד כבשתי את רוחי. הבלגתי. – אל רחמים – אמרתי לעצמי. אין לי עודף כוח לבזבז אותו. חכה. המתן. יום יעבור. יומיים. הנושא יתקרר מעט. יצטנן משלהבתו. או אז ישמש לי חומר. כי קודם לכל אני סופר – ועל כך מצוּוה אני לשמור.
ועוד שעה ארוכה נדמה לי, כי רואה אני דמוּת המשרכת חרש את דרכה על פני עלים פזורים בכל אשר תפנה. עיניה עששו כבר מהבט. שערה הכסיף… עור פניה הצח בלה מעצב – והיא עדיין תרה ומחפשת: – הוא כותב… לא זאת… את חיי היה צריך לכתוב – והוא אינו יודע…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות
אין עדיין קישוריות מאושרות