על רוברט שקלי אמר מי שאמר, שהוא “הופך סיפורי פיות ושדים למדע בדיוני.” מי שקרא את סיפורו ‘רואה החשבון’ (גליון מס' 7) יסכים לכך, בוודאי. אכן, שקלי אוהב ‘להשתולל’ כאוות נפשו בכל שטחי ההפקר בין פנטסיה, מד"ב, וסיפורי שדים ורוחות – והוא עושה זאת היטב, כפי שמוכיח ספרו ‘אלמוות בע"מ’. (הוצאת ‘מסדה’). לאחר שספריו המצליחים זיכו אותו ברבבות מעריצים, הכריז שקלי שאיננו כותב עוד שום דבר שאיננו משעשע אותו באמת. ומה שמשעשע אותו הוא הומור פרוע מהסוג שלפנינו.
* * *
אתמול בלילה חלמתי חלום מוזר. חלמתי, והנה אני שומע קול האומר לי, “סלח לי על שאני מפריע לחלום הקודם שלך, אך יש לי בעייה דחופה שרק אתה תוכל לסייע בידי לפתור אותה.”
חלמתי שהשבתי, “אין צורך להתנצל, ממילא לא היה זה חלום טוב במיוחד, ואם אני יכול לסייע בידך בצורה כלשהי…”
“רק אתה יכול לסייע,” אמר הקול. "אחרת, אני וכל בני עמי אבודים!''
“הו, אלוהים,” אמרתי.
שמו היה פרוקה, והוא היה בן לגזע עתיק ביותר. הם חיו מקידמת דנא בעמק רחב ידיים מוקף הרי ענק. הם היו גזע שוחר שלום, ובמרוצת הדורות יצאו מקרבם כמה אמנים בולטים. מערכת המשפט שלהם היתה מופתית והם גידלו את ילדיהם באוירה אוהבת, חופשיה ומתירנית. למרות שכמה מהם נטו לשים עינם בכוס, ומדי פעם בפעם היה מתרחש גם מקרה רצח, ראו הם את עצמם כגזע טוב וּותיק, אשר –
הפסקתי אותו, “שמע, אולי אתה יכול לגשת ישר לעניין?”
פרוקה התנצל על שהאריך כל כך בדיבורו, אך הסביר, שבעולמו צורת הבקשה הסטנדרטית של איש מרעהו מתחילה בנאום ארוך הסוקר את כל מעלותיו הטובות של המבקש.
“אוקיי,” אמרתי לו. “בוא ניגש לעניין.”
פרוקה נשם נשימה ארוכה ופתח. הוא סיפר לי, כי לפני כמאה שנים (לפי ספירת הזמן שלהם), ירד גליל עצום, אדום־צהבהב, מן השמיים, ונחת ליד פסל ‘האלוהים האלמוני’ שבחזית בית העיריה בעיר השלישית בגודלה. צורת הגליל לא היתה מושלמת וקוטרו היה כשני מייל. הוא התנשא מעלה מעלה, הרבה מעבר לטווח מכשיריהם, בניגוד לכל חוקי הטבע. הם בדקו ומצאו שהגליל אדיש לקור, חום, בקטריות, הפצצת פרוטונים ולמעשה – לכל דבר שיכלו להעלותו בדעתם. הוא ניצב שם, חסר תנועה, במשך חמישה חדשים, תשע עשרה שעות ושש דקות בדיוק. ואז, ללא כל סיבה נראית לעין, החל הגליל לנוע בכיוון צפון–צפון מערב. מהירותו הממוצעת היתה 78,881 מייל לשעה (לפי מדידת המהירות שלהם). הוא יצר בקרקע שקע באורך 183,223 מייל וברוחב 2.11 מייל, ואחר כך נעלם. סימפוזיון של מדענים גדולים לא הצליח להגיע לשום מסקנה בנושא. הם הכריזו, לבסוף, שהדבר הינו בלתי מוסבר, יחיד במינו ואין סיכויים רבים שיתרחש שנית. אך הדבר חזר והתרחש בכל זאת, חודש מאוחר יותר, והפעם בעיר הבירה. הפעם נע הגליל במסלול שאורכו 820,331 מייל, ללא שום סדר נראה לעין. את הנזק לרכוש לא ניתן היה לאמוד, וחייהם של כמה אלפים נקפדו. חדשיים ויום אחד אחרי כן, שב הגליל ופגע בשלוש ערים ראשיות.
הפעם היו הכל מודעים לעובדה, כי לא רק חייהם שלהם, אלא עצם קיומה של הציוויליזציה שלהם כולה, הועמד בסכנה על ידי החפץ הבלתי מוסבר.
ידיעה זו גרמה להתפשטות יאוש כללי בקרב האוכלוסיה. מצב הרוח נע במהירות כמטוטלת בין היסטריה לבין אדישות שמקורה בהשלמה. ההתקפה הרביעית התרחשה באזורי האגמים שממזרח לעיר הבירה. הנזק האמיתי היה מינימאלי, אולם הפעם גרמה ההתקפה לייאוש נורא, שבעקבותיו קופחו חייהם של רבים בהתאבדויות המוניות. המצב היה נואש. עתה נכנסו הכוחות הפסאודו־מדעיים למאבק, בצד כוחות המדע. אף סיוע לא נדחה, אף עצה לא בוטלה במחי־יד, כל תאוריה נשקלה על ידי מישהו מהמומחים. לא ניתן היה להתעלם אפילו מן הרעיונות המוזרים ביותר, במיוחד לאחר ליל־קיץ נורא אחד, בו העיר היפהפיה ראז ושנים מפרבריה נמחקו לחלוטין מעל פני הארץ.
“סלח לי,” אמרתי, “אני מצטער לשמוע שנקלעתם לכל כך הרבה צרות, אך אינני רואה מה לי ולכל העניין.”
“בדיוק עמדתי להגיע לזה,” אמר הקול.
“אז המשך בבקשה,” אמרתי. “אך הייתי מיעץ לך להזדרז, שכן אני חושש שאני עומד להתעורר בקרוב.”
“קשה למדי להסביר את חלקי־שלי בעניין,” המשיך פורקה. “במקצועי אני בעצם רואה־חשבון מוסמך. אך בתור תחביב אני עוסק בטכניקות שונות להרחבת האפשרויות לתקשורת מֶנְטאלית. לאחרונה ערכתי ניסויים בחומר כימי, אותן אני מכנה בשם גוֹלָא, אשר גורם לעיתים קרובות למצב של הארה והתעלות –”
“גם לנו יש כמה חומרים כאלה,” סיפרתי לו.
“אז אתה מבין! ובכן, בזמן שהייתי ב’מסע' – האם אתה משתמשים בביטוי הזה? כשהייתי תחת השפעת החומר, הבנתי לפתע פתאום, באופן מלא, תפסתי… אך זה קשה כל כך להסביר.”
“המשך,” אמרתי לו בחוסר סבלנות. “תגיע כבר לעניין!”
“ובכן,” המשיך הקול. “הבנתי, שהעולם שלי קיים במישורים רבים – אטומי, תת־אטומי, רוחני – אין סוף מישורי מציאות, שהם כולם חלקים של מישורי קיום אחרים.”
“אני יודע, אני יודע,” אמרתי בהתלהבות. “לאחרונה גליתי אותו דבר בנוגע לעולמנו שלנו.”
“כך שהתברר לי,” המשיך פרוקה. “שאחד מהמישורים שלנו נגוע בהפרעות.”
“התוכל בבקשה לפרט את דבריך?” שאלתי.
“הרגשתי היא, שעולמי נמצא תחת התקפה במישור המולקולרי.”
“נהדר,” אמרתי. “אך האם הצלחת לרדת לשורש ההתקפה?”
“אני חושב שכן,” אמר הקול. “אך אין בידי הוכחה. הכל עניין של אינטואיציה.”
“אני מאמין באינטואיציה,” אמרתי לו. “ספר לי מה מצאת.”
“ובכן, אדוני,” אמר הקול בהיסוס. “נוכחתי לדעת – אינטואיטיבית – שעולמי הינו טפיל מיקרוסקופי של עולמך.”
“קדימה, קדימה.”
“בסדר! גיליתי, שבאספקט אחד – במישור מציאות אחד – מתקיים עולמי בין פרקי האצבעות השניה והשלישית של ידך השמאלית. הוא היה קיים שם במשך מיליוני שנים שלנו, שהן דקות שלך. אינני יכול להוכיח זאת, כמובן, וודאי שאינני מאשים אותך –”
“זה בסדר,” אמרתי לו. “אתה אומר, שעולמך מצוי בין פרקי האצבעות השניה והשלישית של ידי השמאלית. בסדר. מה אני יכול לעשות בקשר לזה?”
“ובכן, אדוני, הניחוש שלי הוא, שלאחרונה גירדת באזור העולם שלי.”
''גרדתי?''
“אני חושב כך.”
“ואתה חושב, שאותו גליל הרסני הוא אחת מאצבעותי?”
''בדיוק."
“ואתה רוצה שאפסיק לגרד?”
“רק ליד אותה נקודה,” אמר הקול בחיפזון. “זו באמת בקשה מאד מביכה. אני מבקש זאת רק בכדי למנוע מעולמי כלייה מוחלטת. ואני מתנצל –”
“אל תטרח להתנצל,” אמרתי. “יצורים בעלי בינה אל להם להתבייש בכלום.”
יפה מצידך לומר זאת, אדוני," אמר הקול. “אנחנו בלתי אנושיים, ועוד טפילים, נוסף לכל.”
“כל היצורים בעלי הבינה חייבים לתמוך זה בזה. אני נותן לך את דברתי, שלעולם, במשך כל ימי חיי, לא אגרד עוד בין פרקי האצבעות הראשונה והשניה של ידי השמאלית.”
“השניה והשלישית,” הזכיר לי.
“לעולם לא אגרד שוב בין שום פרקים בידי השמאלית! זו מילת כבוד, ואני מבטיח לך כי אשמור אותה כל עוד נשמתי בקרבי.”
“אדוני,” אמר הקול. “הצלת את עולמי. שום תודות לא יספיקו. אך אני בכל זאת מודה לך.”
“אין בעד מה,” אמרתי.
הקול נעלם ואני התעוררתי.
מיד כשנזכרתי בחלום, הדבקתי איספלנית על פני פרקי אצבעות ידי השמאלית, התעלמתי מגרויים שונים באותו אזור, ואפילו לא רחצתי את ידי השמאלית. פלסטר זה היה דבוק אלי במשך כל היום.
בסוף השבוע הבא אוריד את הפלסטר. אני מתאר לעצמי, שזה יתן להם עשרים או שלושים מיליארד שנה לפי ספירת הזמן שלהם, זמן שאמור להיות די והותר עבור כל גזע שהוא.
אך לא זאת הבעיה שלי! הבעיה שלי היא, שלאחרונה אני מפתח כמה רגישויות בלתי נעימות בקשר לרעידות האדמה לאורך שבר סן־אַנְדְריאָס, ובקשר לפעילות הווּלקאנית החדשה במרכז מקסיקו. זאת אומרת, הכל מתחבר יחד למסכת אחת, ואני מפחד.
אז תראה, סלח לי על שאני מפריע לחלום הקודם שלך, אך יש לי בעייה דחופה שרק אתה תוכל לסייע…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות