אגרת ארבע מאות וששים ושמונה    🔗

א' דחנוכה תרנ"א, ספ"ב.

כבוד הרב החכם הנכבד מהר"ד כהנא באודיסא.

את מכתבו קבלתי אך את המביאו אלי לא ראיתי; ובנוגע לבקשתו צר לי להודיע לכבודו כי לא אוכל למלאותה, כי מלבד טרדותי המרובות וכחותי הרפים, הנה זה דעתי את המנוח מעט. רק פעם אחת התראיתי עמו פנים בפנים בהיותו בשנה העברה אצלנו בזה, וגם את קורת חייו ופעולותיו בשדה הסופרים ידעתי רק למקוטעין; על כן קשה עלי להתוֹת את קלסתר פניו הרוחנים, כאשר נסיתי בנוסחאות המצבות אשר כתבתי עד כה. ותמה אנכי מה ימריצכם ללכת לנוע למרחוק לבקש לכם סופר לכתוב שורות קצרות אחדות לכתב שעל גבי הקבר – המבלי אין סופרים מהירים באודיסא, העיר אשר בה חי ופעל וּמת המת? ואתה בעצמך מליץ נמרץ וסופר מהיר, האם צר כחך לגמול חסד של אמת זה עם המנוח, ולמה התרפית ביום צרה? כתוב ככל אשר יתן אלהים אל לבך כי עשה תעשה וגם יכול תוכל, מבלי שתצטרך לבריות אחרות.

והנני דורש שלומך וטובתך ונותן כבוד לשמך המהלל כראוי לך.

מוקירך ומכבדך יל"ג.

 

אגרת ארבע מאות וששים ותשע    🔗

א' דחנוכה תרנ"א, ספ"ב.

כבוד המשכיל השלם סופר נבון דבר ואיש אמונים

הר"י רבניצקי באודיסא נ"י.

צר לי לשמוע כי נוחלה אבדה תקותכם לראות ברכה בספרי אשר הדפסתם. הן אמנם כי לכתחלה הגדלתם תקותכם יותר מדי ו"בעקב התקוה הנפרזה, יד מפח־נפש תמיד אחָזה", אבל כי הפסד תפסידו מכיסכם, – את זאת לא דמיתי ולא עלתה על לבי גם אני. לא אוכל לבאר לי פשר דבר. אולי הדפסתם את הספר במספר עצום יותר מעפר יעקב ומרוֹבע ישראל, או אולי הפסדתם מקצר רוח ומחפזון כי לא יכלתם להאריך אפכם ולחכות לימים טובים מאלה לבני ישראל; או כי מחוסרי נסיון אתם בדברים כאלה ולא ידעתם למצוא את הדרכים הנכונות לספרים לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל; כי – (הגע בעצמך) באותו יום ממש שאתה מודיעני כי מכרתם את הספרים במחיר 20 קאפ' כ"א הגיעני מכתב מיאַססי אשר ברומיניא ובו ידרשו מאתי שני עקז. “כל כתבי” במחיר 90 קאפ' כ"א. ובלבי היה לשלח את המבקש ההוא אליך, והנה באַני מכתבך ויאמר כי יצאו הספרים מרשותך ובאו לרשות אחר שאין אחריותו עלי כלל. סוף סוף מזה ראֹה תראה כי עוד נמצאו קונים על הספר הנכונים לשלם את מחירו במלואוֹ. אבל מה שעבר אין, ואין זה אלא דברים בעלמא שאינן מעלין ולא מורידין.

להביא מפרי עטי ברכה אל מאַספך אשר אתה יוצר לא אוכל להבטיחך, מדאגה מדבר פן אשלה את נפשך. לרגל המלאכה אשר לפני עתה אין שעתי ודעתי פנויות לעסוק בדברי תורה ובשירי זמרה. כל פנות שקולמוסי פונה הן – לימין. אם במרוצת הזמן ירוח לי ותשרה שכינה עלי ואוציא מתחת ידי איזה דבר מתוקן לא אמנעהו ממך, אבל להבטיחך ודאי לא ימלאני לבי; ומוטב שאם יבא הדבר אליך יבא בהיסח הדעת. הודיעני למתי תאמר להביא את הספר לבית הדפוס ואיזה הוא היום האחרון לקבלת מאמרי הסופרים; ומה יהיה משפט הספר ותכונתו, בקירוב.

והנני מכבדך ומוקירך החפץ טובתך יל"ג.

 

אגרת ארבע מאות ושבעים    🔗

מוש"ק, ט"ז טבת תרנ"א, ספ"ב.

שלום רב וחבה גדולה ויתרה לבת ציון יקרה, עלמה משכלת וממהרת לדבר צחות בשפת אבותינו הראשונים, מרת שרה שפירא בדינבורג תחי' חיי נחת ותעל כפורחת¹!

אתמול בליל ש"ק בהיותי מתהלך בביתי וקורא פסוק “רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה” בא משרת בית הרצים והביא לי פירוש הפסוק ההוא במכתבך, במראה ולא בחידות. פתחתי את המכתב ואקרא בו שתים שלש דלתות ואעמוד משמים לראות עלמה צעירה לימים, מדברת בשפת קדשנו בלשון חכמים. הוספתי לקרוא והוספתי להתפלא ולהתענג בראותי כי לשונה לא רק עט סופר מהיר כי גם חץ שחוט לשונה כלשון מליץ חרוץ בעל פיפיות, גוזר על ימין ועל שמאל, ורוחה כנחל שוטף תופש לבבות ולוקח נפשות. באותה שעה באה בי הנשמה היתרה וקראתי לשבת ענג. הפכתי במכתבך והפכתי בו וקראתיו פעמים שלש וראיתי כי באמת ובתמים נתקים בך הפסוק “רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה”; ולולא יום שבת היה כי אז הייתי מתופף על לבי ומתודה ומתחרט על אשר פניתי ליאֵש את לבי בשכבר היום מאֵת אחותי בנות ציון, באמרי כי אין אתָן יודעת עד מה פי המדבר אליהן בלה"ק, כי הנה הקרה אלהים לפני קוראה אחת שאיננה מן המנין, הטובה לי מעשרה קוראים שמצטרפים למנין. ברוכה אַתּ לה' בתי כי התודעת אלי, כי שמחה רבה נתת בלבי בדבריך הנעימים והחרוצים ובצלם זיו תארך הנחמד והנעים, ומה גם כי מולדתך ומשפחתך איננה מוזרה לי, כי ידעתי גם אבי אביך הרב מטשרטקוב (נ"ע?) וגם באתי עמו בכתובים בזמן מן הזמנים, וגם מודע אני לאביך הד"ר נ"י, הדר הוא לכל יודעיו ומכיריו; ועל ידך נתקימה בם הבטחת לא ימושו מפיך ומפי זרעך כו' מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה ומה טוב ויפה עשתה תורתנו שבחרה לה אכסניא יפה ונאה כזאת!

ועתה אחרי אשר התודעת אלי כיום הזה דעי כי ידיעתי אותך עתה איננה מספקת ואיננה מניחה את רוחי. עתה נכספה נפשי לדעת במה כחך גדול עוד ומה למדת זולת לשוננו הקדושה; הידעת גם חכמות ולשונות זולתה? הידעת גם הדברים שהם “חכמה לאשה”? כי סוף סוף בזמן הזה אין ידיעת שפת עבר לבדה מספקת לכל צרכי החיים ואין אדם יוצא בה ידי חובת השכלה. באיש אמרו באשה לא כל שכן! שלחי נא אלי מעט מאשר כתבת ואשימה עיני עליהם, והודיעיני גם כן מה ראית מספרי ואיזה מהם יש אתך ואיזה אָין.

דברי נא שלום בשמי לאביך הנכבד ושׂאי לדברי הקצרים והמעורבים כי כותב אני בחפזון גדול ומפני הכבוד אינני חפץ לאַחר תשובתי אליך עד אשר אֶמצא לי שעה יותר פנויה. והנני מכבדך ומוקירך בלב אמת ותמים

יל"ג.

 

אגרת ארבע מאות ושבעים ואחת    🔗

2 יאנואר 91, [ה' שבט תרנ"א] ספ"ב.

בתי החמודה, הממהרת לדבר צחות בשפת יהודה,

אשר חילך לתורה ולתעודה²!

בעצם יום קבלי את מכתבך האחרון עם כל הרצוף בתוכו מהרתי ושלחתי לך את ספרי “כל כתבי” ח"א למען יהי לך לעדה כי הגיע מכתבך לידי; והיום אני פונה להגיד לך דעתי על שני שיריך אשר שלחתּ אלי. לא אכחד ממך, ידידתי, כי השיר האחד “יש שכר לפעלתך” לא ישר בעיני. בוסר הוא ומגרעות לו סביב. המגרעות הן רבּן בדרכי ההגיון ובחקי הדבור. הרעיון העקרי אשר יריתִו לאבן פנת השיר, כשהוא לעצמו, פשוטו כמשמעו, איננו כדאי והגון לעשותו יתד לתלות עליו שיר שלם, לפי שאיננו רעיון נשגב ותורה חדשה או מוסר השכל ממנו לא יצא, אבל בלי ספק יש בו רמז וסוד וכונתך להעיר ולעורר בלב אחינו את האהבה לארץ אבותינו והתשוקה לשוב אליה ולהפקיד עתותם לעתיד לבֹא בידיה. כונתך זאת בודאי רצויה היא, אבל סגנון הלשון והדברים אשר שמתּ בפי הנפשות המספרות אינם עולים יפה, כי בלשון אחרת היה להאנשים ההם לדבר ע"פ תכונתם ומעמדם. זאת היא דעתי בכלל, ואקוה כי מכלל אותם האנשים אַתּ שדי להם ברמיזא ומעצמך תביני אל מה ירמזו דברי, כי לפרוט לך את דעתי זאת ולהביא עליה ראיות אי אפשר לי עתה כי יארך מכתבי יותר ממדת שעתי הקצרה; ואלו היית מדברת עמי פנים בפנים הייתי שונה לך פרק אחד בהלכות ההגיון ומנתח את שירך לנתחיו ומראה לך באצבע על מגרעותיו, אבל במכתב יכבד הדבר עלי לעשותו. ועל כן אלך משירך זה ואשובה אל שירך השני הטוב בעיני מן הראשון, יען כי פה רעיוניך מבוררים ודבריך נאמרים דבר על אָפניו, ובו מצאתי רק חטאים קטנים אחדים בדקדוק, אשר אפרטם לפניך בזה:

1. הפעל “מלא” הוא מן הצרוים, מָלֵא מָלֵאוּ (ולא “מָלָאו” כמו שמנוקד אצלך בשורה הראשונה), וא"כ נתקלקל החרוז, והיה לך לכתוב בנפעל “נמלָאו”, ואז היה הקמץ כדין.

2. כבַר בֶן – צ"ל כבָר לְבן…..

3. עַלָה נובלת. אין מלת עַלָה בלה"ק כי אם עָלֶה והוא זכר, וא"כ צ"ל נָבֵל ולא נובלת (כמו שהוא באמת בירמיה ח') וטעותך באה מן אֵלָה נובלת עליה (ישעיה ו' י"ג).

4. למעשה העבים – המלה “מעשה” לא יכבּד פה את מקומו; וכן

5. אין טעם במאמר “בעצם הרקיע עמנו נחתּים”.

6. בבית ט' אריות זָרוּ המלה האחרונה פעל עמד, כמו רוחי זרה לאשתי, ויודעי אך זרוּ ממני; ובמובן זה הלואי שיהיו האריות זרים לנו; אבל כונתך להוראת פזור וזרוי, מלשון “אריות הדיחו”, ואז צריך לנקד זֵרו בצירי ונתקלקל החרוז.

אגב אעיר כי מן הפעל נפח המקור בל' של בכלם איננו לפח (כמו שאַתּ כותבת) כי אם לָפַחַת, כמו מן נגש לגשת.

והנך רואה ידידתי כי מתחתי עליך דין קשה ולא נשאתי פניך אע"פ שמבנות המין היפה אָתּ, שמחויבים אנחנו הגברים לשאת פנים להן ולתת להן חנינה. אבל גם האמת ממין זה היא וזקנה היא ממך לימים, ומכבודי ומוראי אליה לא יכלתי לשאת פניך ולהכחיד תחת לשוני את אשר שמה היא בפי. ואַתּ בתי סלחי לי על דברי אלה הקשים ואל יפול לבך עליך כי סוף סוף האַליה אשר בשיריך רבה וכבדה מן הקוצים האחדים אשר נראו לי בם, ומי יתן וידעו בני הדור הזה את שפת קדשנו למחצה לשליש ולרביע מאשר ידעת אָתּ ורב לנו ונדע כי לא תשתכח תורה מישראל.

פקדי בשלום את כבוד אביך ובקשי מלפניו סליחה ומחילה על כי לא אכתוב אליו ביחוד, כי אץ לי הזמן ואחשוך את דברי אליו לפעם האחרת.

והנני נותן לך את ברכתי שלום ואחוה ורעות מכבדך ומוקירך

יל"ג.

P. S. בספרי אשר שלחתי לך הנחתי לוח תמונתי; ואם תתני את הספר לכורך תצוי להדביק את התמונה ולא יזח.

הנ"ל.

 

אגרת ארבע מאות ושבעים ושתים    🔗

ב' אד"ר תרנ"א, ספ"ב

[לה' י"י ווייסבערג]

ידידי היושב בסתר לבי ובצל אהבתי יתלונן הלבנון!

הנני בא אליך בע"ב הענן, היא רשימת כל עון וכל חטא, וכל שגיאה ופליטת העט, אשר נמצאו בספרי במספר השם היוצא מן ויסע ויבא ויט, בין אשר עמדתי עליהם בעצמי עד כה או אשר העמידוני עליהם אחרים; ואחרי אשר גזרה חכמתך להוקיע אותי נגד השמש, למתחני על העמוד ולהלקות אותי לעיני כל ישראל, הבה, אפול נא בידך וביד אדם אחר אל אפולה. והנני שולח את ודויי הגדול הזה אליך לשום אותו תחת הודוי הקטן הרצוף אל מכתבי משנת תרמ"ד אשר גם הוא מושב לך בזה. בחכמתך תעבור על “על חטא” שלי זה, ואם תמצא בו דברים קלושים שאין כדאי לאדם לשום עצמו רשע בשבילם, או הערות ותקונים של מה בכך, תמחקם מספרי זה אשר כתבתי.

והנך רואה ידידי כי עדיין אני עומד במרדי ואין חפצי לבא בשמי בכה"ע ולא לדבר עם מוציאיהם (לאור) ומביאיהם (לביה"ד) פּה אל פה. אם אי אפשר בלאו הכי שיתפרסם דבר או חצי דבר ממני בדפוס יעשה זה ע"י אחרים ולא על ידי, ויעלה ויבוא ויגיע אליהם לא בדרך ישר כי אם בקפנדריא, ובגלגול מחלות; ובפעם הזאת אבקש ממך סליחה ומחילה, על כי בחרתי בך להיות לי לאיש הבינים – כי אתה הסבות בכל אלה ומידך זאת לך.

ואתה למה קמת עלי ולא תרפני ותאחוז בערפי ותאמר אלי: לך עבוד עבודה במקדש שפתנו. האם ספרים וקובצים המוּצאים לא לשם עבודה שבלב כי אם לשם עסק ופרקמטיא – האם למקומות האלה תקרא מקדשים? הלא כבר באה על זה שועתי בתפלתי לפורה שר של ימי הפורים, בכתבי שם את אלה הטורים:

מָה אָהַבְתִּי שִׂיחָתָהּ, הֲגוֹת בָּהּ סַלְסְלֶהָ,

לְמִקְדָּשׁ הָיְתָה לִי, כִּפְנֵי אֱלֹהִים פָּנֶיהָ,

עַתָּה מִקְדָּשׁ זֶה יֵשַׁם, כֹּהֲנָיו נֶאֱסָפוּ,

וּפְנֵי אֵלִי זֶה קוּרֵי עַכָּבִישׁ חָפוּ.

ואנה אני בא ועם מי אסב בסעודה? אע"פ ש"שרש נשמתי הוא המטבע" (כידוע לך בלי ספק) בכל זאת אפילו אם יתנו לי אלפי זהב וכסף לא אכנס לפונדק אחד עם אנשים אשר אין לנשמתן כל שרש וענף, עם מְנֻוָּלים הבאים עתה לבית המדרש או אשר יצאו משם בשכבר הימים; בתי מדרש כאלה טמאים מדרס, ואני אין לי “נפש יפה” להתגאל בכל אלה. עוד זאת, לוּ הייתי הלילה לאיש בעל “נפש יפה” או לוּ מצאתי לי באמת מקום מקדש מעט אשר לא באו בו פריצים וחללוהו וראוי לבא בו ולשפוך שם שיח – על מה אדבר ואעידה ואשא חזיוני? הנה כל חלומותי היו לדברים בטלים וכל משאות נפשי למשאות שוא ומדוחים, וה' סר מעלי ולא יענני בחלומות חדשים, ועיר מושבי לא זו העיר להצמיח בה את החציר ואת הבצלים ואת השומים אשר הם חמדת כל ישראל ולכל בהם חיי בשרם, האשוב לתנות צרותינו וענויינו ולבכות על ימי החשך אשר מצאונו בארצות הרבה ואני כבר בכיתי הרבה בכה, ובמה אועיל להותנו אם אוריד עוד שתי דמעות לים הגדול? או אם אשוב ואעיר חמתי על “מאשרינו ורועינו, מורינו ומאורינו” אשר הושיבונו במחשכים כמתי עולם – לא עת תוכחה העת הזאת כי עת צרה היא, ואין לזרות מלח על מכה טריה; ואני כבר שפּכתי כל חמתי על העצים ועל האבנים ההם, וכלה זעם ואפי על תבליתם – ומה הועלתי בכל אשר פעלתי?

עַד לִיבשׁ עֵינַי דִּמְעוֹתַי פָּרָצוּ

שִׁנַּי חָרַקְתִּי עַד כִּי הִתְפּוֹצָצוּ.

ומה יתן ומה יוסיף אם אשוב ואקצוף קצף גדול – קצף על פני מים? ולמי ולמה אפוא אעמול ואחסר את נפשי מן המנוחה והמרגעה, הנחוצה מאד לנפשי העיפה והיגעה? האם אחרי כבוד סופרים אשוב וארדוף בימי זקנתי, ואני כבר שבעתי כבוד מדומה זה, עד אשר גם שבעתי קלון מכבוד זה, כי קנאו בי עליו רעי עין בדמותם כי יש ויש לי גם “היותרת על הכבוד”. עתה ידידי, שמענה ואתה דע לך, – הכבוד האחד שאני רודף אחריו לעת כזאת הוא – לבא אל אבותי בבוא יומי מבלי להחפיר את פני ופני בני ח"ו במעשים בלתי הגונים אשר יעשה אותם האדם לפעמים מפני ההכרח, מבלי השפיל את עצמי לפשוט יד להחזיר על הפתחים ולהתרפס ברצי כסף. כל ישעי וכל חפצי עתה הוא אשר יוכל הסופר העתיד לבא ולכתוב ניקרולוג עלי, לאמר: סופר ומשורר אחד היה בישראל אשר כלה ימיו לא בבשת, לא הטיל את עצמו על הצבור ולא העמידו שופרות בכתבי העתים להשמיע על השקלים ועל הפרוטות, אשר נדיבי עם אלהי אברהם מלקטים לו לקוטות בתר לקוטות.

ועתה העוד יעמוד לבך אם תחזקנה ידיך להעירני מן התרדמה המפלת עצלה ולשוב להביאני אל חבל בני הנביאים לארח לחברה לכל איש משגע ומתנבא? עד כי גם מְיָרא אתה אותי כי תפרסם את מכתבי האחרון אליך בלי נטילת רשות. ידידי, אם ככה אתה עושה – לא שבקת חיים לכל חי; כי מי יבא בכתובים לדבר כאשר ידבר [איש] עם רעהו בידעו כי מזורה הרשת אשר תאחז בעקבו ותוציאהו לשוק ותצעידהו לעיני רואים. חלילה לך מעשות למכתבי כאשר אתה אומר. הנה המכתב ההוא ערוך בחפזון ולא דקדקתי בפסיעותי ובלי ספק יש בו דברים שאינם ראוים להתגלות (כמו למשל שאני אומר על עצמי: “רבן דקרו”!) האם לא יבאו ליצני הדור להתעולל בי ולהתנפל עלי (על אשר אני לוקח עטרה כזו לעצמי?)… נוסף לזה, כל תוכן המכתב אינו אלא השתפכות נפש איש מר רוח אל חיק רעהו, ובעיני זרים יתראה כמתחטא ומתפנק וכילד רך שיש לו געגועים למגדנות ולמעשי צעצועים, ומתאונן רע באזני אביו ואמו אשר ענקו ופנקו גְדָלו לבלי הרעימו. חלילה לך מעשות כדבר הזה מלהוציא לרשות הרבים דברים הנאמרים לך לבדך. מכתבי רעים ושאר דברים שכמותם אסורים לבא בקהל עד אחרי מות הכותבים אותם. על כן אם תראה שיצרך מתגבר עליך ואין אתה יכול לכבוש אותו הודיעני לכה"פ בעוד זמן וכדי לעשות רצונך אשלח יד בנפשי ואז – תלבש שחורים ותתעטף שחורים ותעשה מה שלבך חפץ (בשלחך את מאמרך עם ה"על חטאים" שלי למז"ח הזהירהו להזהר במלות המנוקדות שלא יעלו בהן שבושים ונצטרך לכתוב לוה"ט ללוח החטאים). והנה בכל הדברים הנאמרים עד כה יש גם קוֹרטב אחד של התול וקלות ראש, ועתה אֹמר לך בכבד ראש כי נפוגותי ונדכיתי עד מאד בשמעי כי מדת הדין מתוחה על רבים מאחב"י יושבי עיר מושבך וכי הרעה נוגעת גם אליך. אני טרם אדע עד כמה הכית שרש בעיר ההיא, ואם מרֻבין שרשיך או מעטים, ומה משקל הרחים התלוים בצוארך ומספרם; אבל בכל אופן ידעתי כי קשה טלטולא דגברא הקופא על שמריו ימים רבים. לא אכחד ממך כי בשמעי את השמועה הרעה הזה מתוך מכתבך – ואני כותב אז מכתב לאחד ממכרי בריגא, והוא בעל בעמיו נכבד ונשוא פנים, ולא עצרתי כח להתאפק מלספר לו את מדת הדין המתותה על ב"י….. ועל אחד מן המובחרים שבהם (את שמך לא הזכרתי בפירוש, אבל תארתי לפניו את מעלותיך ואת משלח ידיך) ושאלתי אם על כל צרה שלא תבוא לא יוכל איש כזה לבוא ולהשתקע ולמצוא חית ידו בעיר מושבו הוא. עוד לא היה בכדי שיעשה לקבל ממנו תשובה, בכל זאת מצאתי לנחוץ להודיעך את זאת. אקוה כי יחנך האל ויהפוך לב… [מציקיך] עליך לטוב….. אכן בין כך וכך אל נא תחדול מלהודיעני איך נפל או יפול הדבר בנוגע אליך, כי אולי תהי לאל ידי לעזור לך במעט או ברב והייתי אך שמח.

וה' יעיר עליך וישמרך….. ולא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך

כחפץ אוהבך ומוקירך באמת יל"ג.

 

אגרת ארבע מאות ושבעים ושלש    🔗

יום ג' ב' אד"ר תרנ"א.

ידידי היקר!

• • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • •

ובמה שנוגע לחברת “מרבי השכלה” וסבות ירידתה יש חלק גדול של אמת בדבריך, ואני תשב כי גם מעוט הפרסום במ"ע מגרעת היא הנוהגת בין ראשי החברה אשר כל ישעה וכל חפצה לגולל חשך מפני אור, כי היא תעשה כל השנה במחשך מעשיה, ואין שומע ואין יודע מכל הנעשה שם. וגם היא מתאוננת על חסרון כיס ועל מעוט ההתדבקות אליה מצד העם; ואני רואה ומכיר בזה כי מעוט הפרסום הוא אחת מהסבות הגורמות כי היא מוציאה את חשבונותיה אחת בשנה ושולחת אותם רק לחבריה הנודעים לה בשמם; וגם החברים ההם אינם רואים בקונטרס החשבון בלתי אם איזה מעשים או רמזים על איזה מעשים שהיו, ויתר העם לא ידע דבר; ובשאר ימות השנה לא ישמע קול החברה בין החיים. וכמה מן התועלת היתה מגיעה אליה אלו היתה החברה מתנהגת כשאר חברות מתוקנות ומפרסמת בכה"ע בכל חדש או בפרקים יותר מרווחים את אשר עשתה ואת אשר היא עתידה לעשות! ע"י פרסום המעשים שהיא עושה והשאלות העולות לפניה בכל ישיבה מישיבותיה היו העם מתעוררים להלוות עליה ולפעמים היו ראשי החברה מקבלים מערי השדה עצות הגונות וידיעות הנחוצות להם לדעתו, למען ידעו את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, ובדברים האלה ממש כבר עוררתי את מנהלי החברה, והמה אם ימלאו אחרי דברי ואם יחדלו – ואנכי את נפשי הצלתי. –

• • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • •

בדבר המ"ע־חדשי, כך היה המעשה:

הסופר המהיר… כתב אלי בשנה שעברה כי יש את נפשו להשתדל להשיג רשיון להוציא מ"ע חדשי בלשה"ק, ואחרי שאני כבר הייתי פנוי מעבודה של ספרות כזו, הציע לפני כי אשתתף עמו בעריכת המ"ע חדשי ההוא, ועל זה עניתי לו ולא כחדתי תחת לשוני, כי יכבד ממנוּ הדבר לא יוּכל עשׂהוּ. להשיג רשיון להוציא מ"ע בעת כזאת אי אפשר הוא בלי רחמים גדולים, ולכלכל ולפרנס עסק כזה בשעות הדחוקות האלה, שבכל מושבות בני ישראל בשכבר הימים כלה פרוטה מן הכיס ואסתרא מן הלגינא, וביחוד בתקופתו הראשונה של המ"ח בטרם יתפרסם טבעו בעולם ויוכל להתחרות עם כה"ע העומדים וקימים, צריך לו לזה כל ממונו של קרח ואוצרותיו של מונבז; אולם בכל זאת, אמרתי לו, אם עשה יעשה וגם יוכל עמד, אתּו אני ולא אחדל מתת כחי לו. שנה תמימה חלפה ואנכי לא שמעתי עוד מזה דבר, אף על פי שה'… היה כותב אלי והרבה שיחה עמי בשנה ההיא, והנה לפני ירחים אחדים בא לפני ידידי החכם המובהק… שגם הוא מצא חפץ בהוצאת מ"ע חדשי, וישאל בעצתי אם טוב וישר הוא לו להתחבר בדבר הזה עם הסופר ההוא המציע עתה אותו הענין לפניו והבטוח, בעזר מליצת נסיך אחד, לקבל את הרשיון; והנה אני לא לבד שמיד נעניתי לו בראשי: הן והסכמתי עליו, כי גם מצאתי קורת רוח בחבור ושתוף זה, לפי שידעתי את ה'… מתוך מאמריו ומכתביו אלי המחכמים כי אילן גדול הוא שענפיו מרבּין, כי אחד מבעלי הדעה השלמה הוא ולבו ראה הרבה חכמה ודעת, ונפשי ידעה מאד כי אם יצמצם עבודת שכלו אך במדור הספרות בלבד, יעשה פרי המשמח לב ומשיב נפש. הסופר הזה אעפ"י שאינו זקן, אבל הוא רגיל ופרקו בשפתנו נאה. דבריו שקולים תמיד במאזני השכל וההגיון, נאדרים בעז ורגש ומלאים רוח משפט ורוח באר. עוד לפני איזו שנים כשראיתי ביד הארז, בעוד הייתי עמו במחיצתו בעריכת המליץ, המכתבים הפרטים אשר ערך אליו הסופר הזה – ראיתי והכרתי מתוכם כי ברכה בו ולב מתּנה בקרבו ואיש בעל כשרון הוא די רוח יַתּירה בו, ולבסוף, כשבוע אחד לפני עזבי את הרידקציא, עוד הכינותי אליו מכתב ואחלה את פניו – דבר שבכלל לא היה נוהג אצלי – כי יתן את מתקו ותנובתו הטובה להמליץ ויתמוך אותו בעטו, אך בהגיע אז יומי להסתלק משם, הכחדתי את המכתב בידי ולא שלחתיו עוד; ואחרי הודיעי אותך את כל זאת, היש עוד להאמין במה שמסרו לך כי בחרתי בדרך זו שאיננה תפארת לעושיה ועשיתי דבר ולא רוחי – לסכל העצה בדבר הוצאת המ"ח ההוא בהשתתפות עם הח'… היקר ונכבד בעיני? היש לחשוב ולענות בי סרה כזאת, כי אנכי הניאותי את לב חברי הסופרים ואפריע אותם ממעשה המכִוָן לתורה ולתעודה, לעריכת ספר עתי לעמי, ועוד בשעה שידי כבר היו מסולקות מעריכת שום מ"ע ולא היתה לי עוד אף נגיעה כל שהיא בדבר? טעות גמורה היא ביד… וחושד הוא אותי במה שאין בי והלואי שלא ילקה בגופו. אם נתפרדה החבילה ונתּק הקשר היא זאת רק בשביל הסבה הצדדית ועוד איזו דברים שהיו כרוכים בעקב עסק זה ושהיו גלוים וידועים גם לה'… עצמו, אבל בשום אופן – לא באשמתי; וכל הסער הזה המתחולל ע"י… איננו רק – “נחשול בצלוחית של מים”.

• • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • • •

הודעתני כי ב… מתאספים לטכס עצה… אמנם כן הדבר. מפני הרעה נתאסף ונקרב חד אל אחד להביא עצה ולעשות פליליה וכאלו איש את רעהו יעזור ולאחיו יאמר חזק – וכעבור סופה ואין עצה ואין פליליה, ילך לו העם למקומו ואיש לאהליו ישראל, וקם העם איש פתח אהלו איש בכה למשפחותיו, נרגן ומתאונן מחרחר ריב ומשלח מדנים, להוסיף לפזר את העצמות הנפזרות ולהכות את כל בית ישראל חרם. כדבר הזה עין בעין ראיתי גם בהתאסף ראשי עמנו בעה"מ להועץ מה יעשה ישראל בצוק העתים האלה. כן מעשינו וזה משפטנו כל הימים!

• • • • • • • • • • • • • • • • •

ידידך ומוקירך יל"ג.

 

אגרת ארבע מאות ושבעים וארבע    🔗

מוצש"ק, ט"ז פעברואר 1891 [כ' אד"ר תרנ"א]. ספ"ב.

[למרת שרה שפירא]

ידידתי היקרה, שרתי בבנות! ³

חש אני להודיעך כי תשורתך הנחמדה והנפלאה הגיעה לידי היום שלמה ותמימה, וכל חֲבָל לא השתכח בה ולא נתקלקל בה אפילו כמלא נימא. לפי שעה קבלי בתי היקרה את תודתי העמֻקה והרחבה על אות אהבתך זה אשר נתת לי. ואני בראותי אותך מחשה ימים רבים אמרתי אך קצף תקצפי עלי בגלל הדברים הקשים אשר דברתי על שיריך במכתבי האחרון, ואולם את החרשת באהבתך ובעת אשר דמיתי כי נסוג אחור לבך ישבת ותעשי בחפץ כפיך מנחה ומתת לשמחני במעשה ידך, ברוכה את לה' בתי על טוב לבך ועל הרוח הנדיבה אשר סמכתך. ואני טרם אדע את אשר אעשה במתנתך, כי לשום במסגרתך את צלם דמות תבניתי ולהציגהו לעין רואים, כאשר יעצתִני, לא יתכן; כי איככה אוכל לקחת גדולה לעצמי לעטור את לוח תבניתי בעטרת תפארת כזאת – הלא כל הבא אל ביתי וראהו ואמר כי מזחוחי הלב ומגסי הרוח אני. אין טוב לי בלתי אם לשית את מתנתך זאת נוספה על שאר דברי החפץ וכלי החמדה אשר העניקו לי יודעי ומכירי חובבי שפת ציון בימים שעברו. הנה יש לי עט זהב אשר לא אכתוב בו, וגביע כסף גדול אשר לא אשתה בו, וזר־דפני של כסף (שעטרה לי קהלת ריגא) אשר לא אשימנו בראשי, וזוג בתים של כסף אשר אינם הולמים את התפלין שלי לפי שקטנים הם במדתם, ודלוסקמא של כסף מצהב לקטרת אשר אינני מקטיר – כל אלה תשמישי קדושה, מתנות של כבוד, שאין משתמשים בם תשמישי חול, והיתה גם מסגרתך כאחת מהן חבושה בטמון אתי לזכרון לפני תמיד.

קצת חולה אני היום, ידידתי היקרה, ולא אוכל להאריך ולהרבות שיחה עמך כאשר עם לבבי. אכן אקוה כי בקרוב תשובי ותשמעי את קולי מדבר אליך דברים טובים ונחומים; ויהי נא לבך בטוח תמיד כי חמודות את למכבדך ומוקירך בכל לבו המתענג תמיד על דבריך החרוצים

יל"ג.

P. S. מדי כתבי באו לבקרני שתי בנותי הנמצאות בזה והנה גם הן נשים משכילות וחרוצות בכל מלאכת יד, והראיתי להן את מתנתך והן נתנו שבח ותהלה למלאכתך ואמרו כי מלאכת מחשבת היא.

 

אגרת ארבע מאות ושבעים וחמש⁴    🔗

תענית אסתר תרנ"א ספ"ב.

[להנ"ל]

לבת הבחירה

שרה שפירא

על נהר דינא במצודה

מעיר הבירה

מנחה מאת יהודה

אפיקומן לסעודה,

ידידתי!

אתמול להגיד לך שכחתי

כי במנחה ששלחתי

יש פשט ויש סוד;

את הפשט כבר תדעי

אך סודי לא תמצאי

עד הגיעך עד היסוד.

יל"ג.

אחרי אכלך את הממתקים בתחלה

אכלי גם את זאת המגלה.

 

אגרת ארבע מאות ושבעים ושש    🔗

תענית אסתר תרנ"א, ספ"ב.

ידידי ה' ווייסבערג!

מרב טרדותי ומרפיון בריאותי ומעצמת עצלותי לא נפניתי עד כה [להשיבך] על שני מכתביך אשר באו אלי תכופים איש אחרי אחיו. לא אכחד ממך כי את ספרך אשר בו אחזת בדרכו של בעז “לשאול בנשים” קבלתי בתור “אות זכרון” כשם ששלחתו לי, והנחתיו עם שאר אותות הזכרון ולא קראתיו עד אשר בא מכתבך השני אז התעוררתי לעיין בו. והנה אשתדל שבקשתך בדבר בקורת הספר תעשה בקרוב אם על ידי או ע"י אחרים.

הד"ר בענדערסקי….. כבדני להיות אצלי כמה פעמים; ואני הייתי בבית מלונו ולא מצאתיו ומיום ההוא לא ראיתיו ונעשה לי לבשר שנתעלם מן העין. בלי ספק שב אל עירו ואל ביתו כי היו לו געגועין על אשתו.

אין אני מוציא את עצמי מחויב להחזיק טובה להגנן בשביל שהוא מדפיס את תקוני. אנכי לא הבטחתי לו לתת לו דבר, ורק בשמעי כי אתה מעצמך התעוררת לשלוח אליו את מכתבי עם מעט התקונים אשר היו לפניך, אז אמרתי במקום שיהיו שברי לוחות מונחות מוטב שיהיה מונח לוח שלם, והוספתי עליהם כהנה וכהנה. וגם עתה אם לא ידפיסם לא אספוד ולא אבכה ולא תבוא דמעתי. בעל הבית הוא בתוך שלו והטוב בעיניו יעשה.

מיכל גאָרדאָן נשא את אחותי ובא לבית אבותי כשהייתי נער בן י"א שנה, ואכל לחם על שלחן אבי כשש שנים עד מות אחותי בשנת תר"ח. שבתוֹ בתוכנו מעצמה גרמה לי להזדוג אחרי כן למשכילי העיר שהיו מכירים אותו ובאים אליו לעתים מזמנות, אבל הוא בעצמו – כבודו במקומו מונח! – להיפך היתה עינו רעה בי והשתדל בכל מה דאפשר לרפות את ידי ולהדיחני משאתי, פרק מיוחד בספרי “על נהר כבר” מדבר בפרטי הדבר, ופה אין צורך להאריך כי גם אתה לא נגעת בדבר אלא כדי שלא להוציא את הנייר חלק. בודאי תזכו גם אתה גם ידידנו ר' אברהם קופרניק לקרוא את הספר ההוא, אם יוציאוהו לאור יורשי בשעה שאהיה אני עם מיכל במחיצתו⁵.

בימים האחרונים נסיתי לכתוב אלמקאמאת אחדים, מעין שירי אלחריזי ור' משה בן עזרא ועמנואל הרומי. שנים מן השירים ההם שלחתי למכרי משלוח מנות לפורים זה שאנחנו עומדים בו, ולך אפחד לשלוח, כי חמסן אתה וירא אנכי פן תפרסם ברבים את אשר אשלח לך לבדך.

קשה עלי הישיבה והכתיבה ואתה שלום כחפץ ידידך ודורש טובתך

יל"ג.

 

אגרת ארבע מאות ושבעים ושבע    🔗

20 מאֶרץ (1 אפריל) 91, [כ"ב אד"ש תרנ"א] ספ"ב.

ידידי הדבק בי מיום דעתי אותו עד היום הזה

מהר"י מזא"ה נ"י.

שמחתני ידידי במכתבך הנחמד המלא אמרות טהורות כאבני קדש מלקטות על אדמת קדש. והנה אני בישבי על אדמת נכר רחוק בבשר וברוח מן התנועה הזאת אשר תניע את בית ישראל, לא אדע עד מה להגיד בדבר מטוב ועד רע, אם תנועה קטנה או תנועה גדולה היא ויש תקוה לאחריתה להיטיב לעמנו האמלל ברב או במעט. אדרבא, מחכה אני תמיד למצוא איש ממכרי בקי בדבר אשר יפתר לי ויבינני מה הטוב המקֻוה אשר יעלה ויבא ויגיע לנו מזה ולוּ גם באחרית הימים. ואולי אתה הוא האיש אשר אני מבקש, כי תראה בעיניך ובאזניך תשמע ולבבך יבין והיה כי תשוב אלינו ותגיד לנו את כל ונוכחת. על כן אחשוך דברי אליך בענין זה עד העת ההיא; ולפי שעה שמח אני בשמחתך כי הגיעך אלהים למחוז חפצך, והביאך אל האה"ק לא באניה “טשיחאטשאָב”, וזכה אותך לראות בעיניך ולשקול במאזני בינתך את כל אשר אנחנו רואים בחלום ושוקלים רק בהשערה ובדרך אומדנא בעלמא.

לשלומי ולמלאכתי אתה שואל! והנה אמנם הגיעו לי ימי הזקנה וקדמוני תחלואים שונים, כחותי מתמוטטים וידי רפות ואני מתחזק על עמדי לעבוד עבודתי. ועבודתי מה היא? אחת היא לך, ידידי! הן מאז לא ידעת במה אני עוסק; ובמה יפלא ממך אם עורך אני מכ"ע לב"י בחברת הצ"ב או אם פושט אני נבלה בשוק ושקיל אגרא או אם עולה אני בכבש ונתלה באילן כדי להחיות את נפשי? כל ישעי וכל חפצי עתה שלא תביש זקנותי את ילדותי וכשם שבכל ימי חיי לא נגעתי באיש ולא בשל איש לרעה כך אני מתאמץ לכלות ימי בעבודה ומלאכה וביגיע כפים והכבוד האחד שאני רודף אחריו כעת הוא שבעת אשר יאספני האלהים אליו יאמרו עלי כי איש סופר היה בישראל אשר לא עולל בעפר קרנו ולא פשט את ידו לבקש נדבות ולא הטיל עצמו על הצבור, כי אם יגע כל ימיו ונהנה מיגיע כפיו בצדק ובמישרים, ולא בלע חיל זרים.

ואם למלאכתי מלאכת הסופרים אתה שואל, דע כי באמת זה כשנתים ימים הנחתי את קסתי העברית מיד וכל פנות שקסתי פונה אינן אלא לימין. ואולם בימים אחרוני האחרונים שבתי מעט אל מגלותי ואל כתבי וכתבתי דברים אחדים חדשים. בתוך שאר דברים כתבתי, ועודני כותב, קובץ שירים קטנים הידועים בשם אלמקאמאת, כעין שירי אלחרירי, אלחריזי, ר"מ בן עזרא ועמנואל הרומי, אעפ"י שלא ברוחם. שיר קטן אחד מעתיק אני לפניך בזה לדוגמא, לבלי יראו פניך ריקם⁶; ומאד ינעם לי אם ייטב בעיניך סגנון זה החדש, כי רבים אתי כמוהם.

לא ידעתי אל מה ירזמון⁷ מליך על דבר האנשים המכבדים את הספרים ומזלזלים את הסופרים. בלי ספק הביאו אליך עלי דבה רעה מעין זאת. אני לא ידעתי נפשי כי באתי בריב בימי חיי והבאתי עלי קללת אנשים כאלה, זולתי בעל המליץ והנצמדים אליו. ואולם איש הטובע כל ימיו בטיט היפלא בעינינו אם גם הנוגע בו יתגאל במלבושיו? נשטה ונעבר!

באה"ק אין לי דבר לבקשך, זולתי כי בראותך את האנשים יודעי שמי תפקדם לשלום כמו בן־יהודה, אסאוועצקי, ר"מ פינס, ועוד ועוד. וכן תפקד בשלום אשה אחת היושבת בראשון לציון, בנעוריה בית אביה נקראה נחמה פֿיינשטיין, ועתה שכחתי מה שם בעלה. בשכבר הימים באה עמי בכתובים, כי ממהרת היא לדבר צחות בלה"ק, אכן ארכו הימים ואבד החזון ההוא. באה"ק אין זה חזון יקר כעת לראות נשי ישראל יודעות שפת אבותינו, וגם פה בקרבנו, בעיר דינבורג, נמצאה לי זה מקרוב עלמה משכלת ממהרת לכתוב וגם לשיר בשירים בלה"ק, ואני מחליף מכתבים עמה. עוד זאת: הרא"ם לונץ בקש מאתי לשלוח לו דבר אחד למחברתו “ירושלים”, ואני בימים ההם נטרדתי ולא פניתי לשלוח לו דבר, ועתה יש לאל ידי להעניק לו מן המוכן לפני, אפס כי לא ידעתי אם כבר יצאה החוברת החדשה לאור, או לא תצא כלל.

והנני המכבדך ואוהבך באהבה רבה כי לך יאתה יל"ג.

 

אגרת ארבע מאות ושבעים ושמונה    🔗

יום א' ב' דחוהמ"פ תרנ"א, ספ"ב.

ידידי ה' ווייסבערג!

לפני ירח ימים בערך הריצותי לך מכתב בתשובה על מכתבך האחרון ותוכו היו רצופים שני שירים: “דבור מפוצץ” ו"סוד העבור", ואמרתי מכיון שהותרה הוצאה שלא לצורך הותרה נמי לצורך והרשיתי לך לשלחם לבעל הגן אם עוד לא עבר הזמן. והנה בגליון האחרון מן הצפירה ראיתי כי כבר יצא מן הדפוס הגן השלישי וקראתי את תוכן המאמרים אשר בו ואת זכר שני השירים ההם לא מצאתי. יוכל היות כי אחרו השירים לבוא ולא הספיק עוד ה' מזח להדפיסם, ואולם יוכל היות ג"כ כי אבד מכתבי ולא הגיע לידך; וסיוע להשערתי זאת כי לא מצאתי מענה ממך עד כה על מכתבי ההוא. על כן אבקשך למהר להודיעני איזו משתי ההשערות נכונה. כי אם מן השירים יש לי העתקה, הנה מן המכתב אין לי כל העתקה וגם בו היו דברי תורה ומליצה אחדים הראוים להצניע אותם לזרע ולדוגמא.

עוד זאת. הנה אתה אמרת כי ה' מזח ישלח לי קאָררעקטור מן התקונים, ולמה לא שלח והוציאם לאור בטרם אשר אשית עיני עליהם? ולמה חתם תחת המאמר ההוא את שמי מפוֹרש (כמו שנראה מן ההודעה בהצפירה) ולא את שמך אתה כמו שהיה ראוי?

הודיעני משלומך ומשלום אַחינו יושבי עירך; כי על אחינו יושבי עיר הבירה הסמוכה אלינו נתכה רעה גדולה, כאשר שמעת….. ה' ירחם.

הדבק בך בלב אמת ותמים, כל הימים, יל"ג.

 

אגרת ארבע מאות ושבעים ותשע    🔗

2 מאַי 1891 ספ"ב, [ו' אייר תרנ"א].

לכבוד המשכיל השלם והסופר המפורסם

מהר"י ברי"ל במינסק נ"י.

עם כל טרדותי ורפיון כחי ובריאותי אין בלבי למנוע הטוב מבעליו ונכון אני להדרש לאשר תדרשני, אפס כי מאשר אינני כעת מקוראי המליץ ולא שמעתי דבר על אֹדות חברתכם ומחברתכם בלתי היום מפיך, על כן חפץ אני קודם כל לדעת עוד איזה פרטים על דבר הספר אשר אתם אומרים להוציא. מי הם המוציאים את הספר לאור והמביאים אותו לבית הדפוס? מי העורכים אותו והמבקרים הבוררים את המאמרים איזה לקרב ואיזה להרחיק? למי יהי פרי הספרים (אם בכלל יעשו פרי ויביאו איזה ריוח) האם להנאת אנשים פרטיים או לאיזה צורך צבור? אם תוכל קרא נא לפני בשם מספר האנשים אשר נתנו ידם אליכם להיות בעזרתכם בכספם או במאמריהם, למען אשר אדע מי מיסב עמדי בסעודה.

ואגב אגלה לך דעתי כי השם “תחית השפה” איננו נאה לספר. בשם מפשט כזה תתֹאר היטב מטרת הספר ותכליתו, אבל לא הספר בעצמו. דוק ותשכח.

והנני המכבדך ומוקירך בתוך שאר משכילי ישראל וסופריו המבקשים טובת עמם

יל"ג.

 

אגרת ארבע מאות ושמונים    🔗

ערב חג השבעות תרנ"א, ספ"ב.

לכבוד הגנן הנוטע בתוכנו גני פרחים, מהר"י מזח נ"י.

קבלתי את גנך השלישי בצירוף כסף מחירו המושב לי, ומזה ראיתי כי עתיר ניכסין אתה אשר אין רובל כסף נחשב בעיניך למאומה, ואשמח על זה שמחה גדולה. גם שאננך והתרגזך עלי עלה באזני על כי לא הודיתי לך על הגן השני….. והנה בתנואותיך אלה לא צדקת אענך. לא אזכור בבירור אם כתבתי ומה כתבתי לך אחרי קבלי את הגן השני (אשר בתחלה לא ידעתי מי שלחוֹ אלי, כי בא ע"י שתי וערב בלי הלוית מכתב), אכן אזכור כי אחרי כן בא ממך אלי מכתב אשר בו קראתני לעשות עמך בחלקי הגן העתידים לבֹא, ועל המכתב הזה עניתי מה שעניתי תיכף, ובלי ספק הגשתי לך גם תודה הראויה בעד מנחתך (העתק מכתבי איננו בידי), ואולי לא הגיע המכתב ההוא לידך, כמו שקרה לי אח"כ כאשר תראה להלן. והנה במכתבי האָמוּר הודעתי לך כי מסבות שונות לא אוכל לשית ידי עמך בנטיעת גנותיך, ומזה יסתעף מאליו גם הדבר השני שעליו עתה קובל. כי אנכי לא דמיתי לשלוח לך דבר, אפס כי ידידנו ה' וו"ב הודיעני כי הוא שולח לך מכתבי אליו עם תקונים אחדים בשירי, אשר שלחתי לו עוד בשנת תרמ"ד ביחד עם ספרי. ומכיון שראיתיו בכך, שלחתי אליו את יתר התקונים אשר תקנתי בשירי משנת תרמ"ד ואילך…… וה' וו"ב נהג בי שלא כשורה כי פרסם את מכתבי המיוחד אליו, שלא ברשותי, ובהכרח עשהו מעוך וכתות ונתוק וכרות, לפי שהיו בו דברים שנאמרו ביני ובינו, וגם עתה כל קורא מבין יקרא במכתב ההוא בין השורות דברים שיביאו אותו לידי שחוק וגחוך. על כן בהיותך בקיוב פקוד בשמי לשלום את ידידנו ההוא ואמור לו כי מעתה אין דרך אחרת לפני בלתי אם לערוך מכתבי אליו בלשון אמותינו הצדקניות, הוא הלשון אשר בו כתב את ספרו על אֹדות הנשים, כי אז יהיה לבי בטוח כי לא ידפיסנו בלי נטילת רשות מאתי, מאפס מקום.

והנה כבר תשובתי אמורה לך גם במה שקדם גם במכתבי הנדפס, כי אין ביכלתי (מטעמים שונים) לעשות במלאכה עם כל המוציאים עתה מאספים וילקוטים בלה"ק, ואת פני כלם, אשר קראוני לעלות אתם לתורה, השיבותי ריקם; ובנוגע לך ביחוד גם מן השמים עכבוני. כי הנה אחרי אשר פתּני ה' וו"ב ואפת לשלוח לו המשך תקוני לשימם בגנך, התעוררתי אחרי כן ושלחתי לו, (תיכף אחרי פורים) גם שני שירים [נקובים בשמותם “דבור מפוצץ” ו"סוד העבור"] בבקשה לשום עינו עליהם ואם ימצא אותם ראוים והגונים לכך (לפי שבאחד מהם נזרקה בעוה"ר מעט מינות) לשלחם אליך אם עוד לא ננעלו שערי הגן. והמכתב ההוא אבד ולא הגיע לידי ה' וו"ב (כך הודיע לי הוא), והנך רואה עין בעין כי לא מסתייעא מילתא וכי הזווג בינינו איננו עולה יפה.

מכיון שלא קבלת מאתי תשלומי ספרך במזומן קבל תודתי בעד המנחה אשר הבאת לי. כבר עברתי על חלק גדול מן הספר ומצאתי בו דברים הרבה טובים ונכוחים למבין, וחבל כי הספר נדפס על נייר גרוע ובהגהה פחותה. ואולם דבר זה הן מן הדברים המסורים לכיס ואין למקבל מתנה פתחון פה לערער עליו.

וה' ישפות לך שלום ויראה לך ברכה בעמלך ולא תחפור מהגנות אשר בחרת לטעת, ולא יבוֹשוּ בך קוראיך המבקשים דעת,

כחפץ מכבדך כערכך יל"ג.

 

אגרת ארבע מאות ושמונים ואחת    🔗

ע"ש חזון תרנ"א, [ג' אב] ספ"ב.

[לה' לעוויט בטאלאטשין]

טרדותי ובריאותי הנהרסה אינן מניחות לי למלאת בקשתך ומונעות אותי מן הכבוד אשר אתה אומר לכבדני בהקדישך את פרי עטך לי.

אם צעיר לימים אתה אל תבהל ברוחך לבא בקהל לנו עם ספרך, פן תנחל קלון מכבוד; כי אם זאת תעשה, כל אשר תכתוב הניחה אתך למועד מועדים עד אשר יצאו הדברים כמעט מלבך ואז תשוב תקרא בם כקורא מן החוץ, ואם יכשרו בעיניך אות הוא כי טובים ונכחים הם. היועץ היותר טוב לאדם הוא האדם בעצמו אם לא השהו אלוה טוב טעם ודעת וכליות יועצות. ספורי “עולם כמנהגו” אינם אתי וכבר כלו מן השוק ואינם למכירה.

ויהי נעם ה' עליך ומעשה ידיך יכונן כחפץ המוקירך מבלי הכירך

יל"ג.

 

אגרת ארבע מאות ושמונים ושתים    🔗

יום א' י"א אוגוסט 91 [י"ט אב תרנ"א] ספ"ב.

[להד"ר שפירא בדינאבורג⁸]

הנה אנכי הולך – למות או לחיות? אלהים יודע והפרופיססור בערגמאנן בברלין הוא יֵדע אשר אליו אני הולך להתנתח מן הסירכא, אשר מצאו בי רופאי פטרבורג. מאד נכספה נפשי לראותך מדי עברי אפס כי לא חפצתי להטריחך בשעה מוקדמת כזאת שאתּה בודאי עודך ישן או עומד בתפלה. בידים רועדות (מפני טלטול העגלה) אני כותב את הטורים האלה ושולח את ברכתי לך ולבתך שרה היקרה ע"י הר"ר שלמה זקס אשר הקרה אלהים לפני כמלאך טוב.

[יל"ג].

 

אגרת ארבע מאות ושמונים ושלש    🔗

יום ה' כ"ח אלול תרנ"א, ספ"ב.

[לה' א"י שפירא]

ידידי יקירי, איש"י מכירי!

הן אמנם זה כשבוע ימים מעת שבתי מברלין, אבל נפשי עוד בטוב לא תלין; כי בעונותי הרבים באתי לא שלם בתורתי ולא בממוני וגם לא בגופי, כי עוד צווּני הרופאים בשובי לביתי להתרפאות מן הרפואות אשר רפּאוני שם, ופקודתם שמרה רוחי ורוב יומי אני סרוח על ערשי ולא אוכל עוד לצאת ולבוא, ואתה ידעת כי איש מתרפּא מתרפּה הוא במלאכתו, ובגלל הדבר הזה אֵחרו גם הספרים לבא אליך ועתה כשיבאו הנם באים, לא כחפצך, מידי לידך ע"י מסה"ב כי אם באמצעות הנאַדעזדאַ כפעם בפעם, ועמך הסליחה (כי בודאי תקום בימים האלה בכל יום ויום לסליחות) למען תאָהב.

עתה הנה הנאַקלאַדנאַיאַ מונחת בזה, אבל דא עקתא כי לא היה בידי מאה עקזעמפלאַרין במלואם כי אם תשעים וחמשה, והשלמתי את המספר במהודרים, אפס כי תחת חמשה פשוטים הנחתי בתיבה ארבעה מהודרים, אשר כבר נקבתי לך מחירם 2.60 כ"א; וא"כ מחיר ארבעה המהודרים (10,40) יתר על חמשה פשוטים (9 רו"כ) רו"כ אחד וארבעים קאפ'. ואבקשך לשלוח לי במחיר זה את מחברות “הארץ” להר"ר יעבץ בא"י, ולרשום את שמי בין הבאים על החתום לקבל אותם גם לעתיד לבא.

קבל ברכתי לראש השנה החדשה הבאה עליך יחד עם מכתבי זה; התפלל בעדי ידידי ובקש רחמים עלי, כי עלי אסרו הרופאים מבוא בשנה הזאת לבית הכנסת משום דוחקא דצבורא.

מכבדך ומוקירך על אמונתך וישרת לבך עמי יל"ג.