מי אוֹמֵר, שטושי טִפֵּש או טִפְּשוֹן?

לא נכון! הוא אינו טפש כלל וכלל. אך לפעמים מבקשים ממנו לעשות דבר־מה או שולחים אותו לְסַדֵר איזה ענין, והוא ממהר כל־כך לְמַלֵא את הבקשה, עד שאינו חושב איך לעשות, ולמה שלחו אותו. וכאשר מישהו עושה את מעשיו בפזיזות, ואינו חושב כלל, הוא עלול להיות מצחיק, ואז חושבים שהוא טפש.

אֲסַפֵּר על כמה מעשים ממעשיו של טושי, ותאמרו גם אתם שהצדק אתי.

 

א    🔗

אמא תפרה לטושי זוג מִכְנָסַיִם קצרים. אמא יודעת לִתְפֹּר יפה, ותופרת לו גם חֻלְצות נחמדות. אבל הפעם תפרה לו רק מכנסים. הקודמים כבר צרים וקטנים עליו. כי טושי גָדֵל, וּמִפַעַם לְפעם יש להכין לו בֶגֶד גדול מן הקודם. גָזְרָה אמא את הבד, חִבְרָה בעזרת מחט וחוט לָבָן את החלקים השונים, ישבה ליד מכונת־התפירה והתחילה לִתְפֹר. ואין לכם מֻשָׂג, כמה אוהב טושי את התפירה במכונה, שֶיֵש לה שני גלגלים מסתובבים: אחד גדול למטה ואחד קטן למעלה. אמא אומרת, שזו מכונה יְשָנָה מאד, היא הָיְתָה של סַבְתָא, וכשאמא לָּמְדָה לתפר קִבְלה אותה במתנה מִסָבָתָה. לאמו של דָוִד, חברו של טושי, יש מכונה חדשה, ובה רק גלגל אחד מסתובב. אבל אמו של טושי אוהבת את המכונה שלה, כי זאת מתנה. המכונה תופרת טוב מאד, מפני שאמא שומרת עליה, מְשַמֶנת אותה מפעם לפעם, מנקה אָבָק, וסוגרת אותה אחרי התפירה. אמא אומרת, כי על כל מכונה צריך לִשְמֹר, ובודאי אם היא מתנה, ובודאי ובודאי, כשהמתנה היא של סַבְתָא.

טושי נֶהֱנֶה מאד כשהוא רואה, באיזו מהירות מסתובב הגלגל הגדול השחור למטה, וכיצד מסתובב במהירות גדולה עוד יותר הגלגל הקטן שלמעלה, זה המבריק כמו רְאִי. ושני הגלגלים האלה מְחֻבָּרים זה אל זה ברצועת עור צָרָה וְעָבָה. והרצועה הזאת רָצָה מהר מאד, עד שקשה לשים עליה אצבע, כי אפשר לקַבֵל מכה חזקה, האצבע יכולה אפלו להִשָבֵר. ואז צריך לִנְסֹעַ לבית־החולים ולִשְְכַב שם זמן רב.

טושי אינו מפחד מפני בית־החולים, אבל אינו רוצה לנסע שמה. הוא רוצה להיות פה, לשחק בחצר עם דוד, להיות בבית עם אמא. ומפני זה אינו נוגע ברצועת העור הֶעָבָה, הוא מסתכל בה מן הצד ושָׂמֵֵחַ, כי היא רצה מהר כל־כך.

הוא גם אוהב לראות, איך קופצת הַמַחַט, עולה ויורדת בלי הרף, ואינה מִתְעַיֶפת כלל וכלל. והיא עושה את זה מהר כל־כך, עד שקשה לראות את קפיצותיה, ושומעים רק את הזמזום שלה:

ז–ז– ז–ז–ז–ז!

טושי אוהב לראות גם את הבד, אשר זז כל הזמן בעצמו, גם כשאמא אינה דוחפת אותו, ואינה מושכת אותו.

והנה ישבה לה אמא ליד המכונה והתחילה את התפירה. עומד לו טושי בַצד ונֶהנֶה. המכונה מטרטרת ורועשת, ולבו של טושי מלא שִׂמְחָה והנאה.

ופתאם: ז–ז– –ז– – –זזזז. נעצרה המכונה.

מה קרה? – אָזַל החוט. ובלי חוט אי־אפשר לתפר. כל אדם יודע את זה. וגם טושי יודע. שלחה אותו אמא לחנות שיקנה חוטים:

– אבל תבקש חוטים חזקים מאד! – הוסיפה.

יצא טושי אל החנות. אבל בדרך נִזְכַר, שֶרָאה בְפִּנַת הֶחָצר חוטי־ברזל.– ומה יכול להיות חזק מחוטי־ברזל? – חשב טושי – אמא בודאי לא תוכל לקרע חוטים אלה, וגם במכונה לא יִקָרעו. החוטים של הַחֲנות נקרעים. ואפלו החזקים מאד נקרעים.

חזר טושי מן הרחוב, רץ והביא לאמא את התיל שהתגלגל בחצר:

– קחי, אמא, זה חזק יותר מן החוטים של החנות, וגם לא כדאי להוציא כסף.

 

ב    🔗

ושוב הצטרכה אמא לתפר. וּמְעַנְיֵן – שוב את המכנסים של טושי. אך הפעם כבר לא במכונה אלא ביד. למה לתפר שתי פעמים אותם המכנסים? ומדוע לא במכונה אללא בחוט ומחט שביד?

במקרה זה היה טושי אָשֵם. הוא שִׂחֵק עם דוד בחצר. התגלגלו שניהם על האדמה, ולא שָׂמוּ לֵב, כי הם קרובים לְגֶדֶר־התיל הדוקנית. ולפתע נִנְעַץ אַחַד הקוצים של התיל במכנסים החדשים של טושי, וקרע בהם קרע גדול – בוּשָה ממש להתהלך במכנסים כאלה. עוד טוב, שֶרַגְלוֹ של טושי לא נדקרה בקוצי הַגָדֵר – מפני שהתיל הדוקרני הזה אינו נקי, קוציו חלודים, ומי שנדקר בהם עלול לקבל אֲפִלוּ הרעָלת־דם. מה זו הרעלת־דם לא ידוע לטושי. אבל, כנראה, והי מחלה רעה מאד – כאשר אמא מזכירה אותה, היא מרחיבה את העינים, ככה שאפשר לְהִבָהֵל.

ובכן נקרעו המכנסים. מה אפשר לעשות? – צריך ללכת לאמא. היא תכעס, ובצדק – איך אפשר ככה? מדוע לא נזהר ולא שמר על מכנסים חדשים, שאמא תפרה לפני שבועים? – אך מה בכל־זאת אפשר לעשות? אמא תכעס, אבל סוף־סוף היא תתקן – הלא היא אמא!

– אוי, מֶה עשית? את המכנסים החדשים קרעת. ואיפה אקח לך אחרים? ואיך לא תתביש ללכת במכנסים קרועים? וַאַפִלוּ אֲתַקן לך, יִראו מיד את הַקֶרַע.

היה טושי עצוב עוד יותר, כי הוא יצטרך ללבש אותם כל־הזמן. מעכשו הוא יזהר מאד בכל צעד שהוא יַעשה. הוא יזכֹר. אבל עכשו – מי שיראה את התֶפר הגדול יבין מיד שטושי אָשֵם. זה עצוב.

לקחה אמא את המכנסים, ורצתה לָשבת ולתקן אותם. חִפְּשָׂה את המחט ולא מצאה. מישהו לקח אותה ולא החזיר לַמקום. אמרה לטושי:

– לְבַש את המכנסים הקודמים שלך, ורוץ אל אסנת – לשְאֹל מִמֶּנה מחט.

אסנת זו אמו של דוד. וטושי, שאוהב את חברו, אוהב גם את אמו, כי היא אשה טובה. אל הוא חשב, שהוא יוכל לַעֲזר לאמא בלי המחט של אסנת. ענה לאמא:

– אין צֹרך. יש לי מְחָטים. והרבה.

– מֵאַיִן לך מְחָטִים הרבה? – התפלאה אמא.

– תראי, תכף אביא לך. – השיב ורץ אל פנתו.

ובאמת – מאין לו לטושי מחטים, הלא הוא אינו יודע לתפר. מעולם לא נתנה לו אמא מחט ליד. ובכל־זאת היו לו מחטים, אך לא לתפירה. לפני זמן רב, אולי לפני שנה, נסע טושי עם אבא לטיול, והם בִקְרוּ גם בחֻרשת אֳרָנִים. מצא טושי על הקרקע מַחֲטֵי־אֹרן רבים שנָשרו מן העצים. האדמה היתה מְרֻפֶּדֶת ממש במחטים כמו בשטיח, וטושי לא שמע אפלו את צעדיו, כאשר דרך בַחֹרְשָה. אבא נתן לו אז קֻפסת גפרורים ריקה, וטושי מלא אותה במחטי־ארן.

כעת נזכר טושי במחטי־הארן וחשב, שכל מחט היא מחט, ובכל מחט אפשר לתפר. הביא את הקפסה לאמו ואמר:

– בבקשה, קחי כמה תרצי!

פתחה אמא את הקפסה וּפָרצה בצחוק:

– טפשון שכמותך! בִּמחטים כאלה אי־אפשר לתפר. אמנם קוראים להן מחטים, כי הן אֲרֻכות כמו מחטים, ואף דוקרות קצת, אבל לתפר בהן אי־אפשר.

 

ג    🔗

וּמעשה אַחֵר שקרה, קרה עם אבא.

אביו של טושי כותב מכתבים רבים. אבל הוא אינו משתמש בעט רגיל, כי אם בעט נובע. עט כזה ממלאים בדיו, וכותבים בו עד שהוא מתרוקן. לפעמים אחר שבוע או יותר. ואז ממלאים אותו שוב בדיו.

פעם בקש טושי מאביו את העט, כי רצה לצַיֵר משהו. אביו נתן לו, אבל אצבעותיו של טושי התלכלכו בדיו. הסביר לו אבא, כי זה קורה רק למי שאינו רגיל לעט נובע. מי שֶמִתְרַגל אליו אינו מתלכלך כלל. ואז הַכָּתוּב נקי יותר ויפה יותר.

בזמן האחרון התחיל העט לכתֹב כתב עָבֶה, מפני שאבא כותב הרבה מאד, והצפֹּרֶן כבר ישָנה, והיא השתפשפה במשך כל השנים. אבא אינו אוהב, כאשר האותיות הכתובות עבות מדי. קָנה צפּרן חדשה. אבל לפני שהספיק להחליף את הקודמת, היה צריך לכתב מכתב דחוף וקצר. הוא חשב, שהוא יצליח לכתב עוד בצפּרן הישָנה כמה שורות אֵלֶה. אבל הוא לא הספיק לגמֹר את השורה הראשונה, והצפּרן הזאת התחילה גם לִשְׂרֹט את הניר. טושי עמד לידו והסתכל בו. בקש אבא ממנו:

– טושי, בַחדר הסמוּך יש צפּרן חדשה על השֻלחן. הָבֵא לי, בבקשה!

לא חשב טושי הרבה, שמע “צפרן”, יצא לחדר הסמוך, וראה על השלחן אֲגַרְטַל פּרחים, וּבוֹ כמה צפּרנים. כבר רצה לקחת אחד הפּרחים האלה בשביל אבא. אבל אמר בלבו:

“לקחת לאבא צפּרן אחת, אביא לו את כל הצִפָּרְנִים!”

אך מיד הֶחליט אחרת:

“לקחת צפּרנים אלה? אֵצֵא לֶחצר ואֶקטֹף פּרחים רעננים, מן הַערוגה.”

יצא טושי בריצה לֶחצר, נֶחפַּז אל שִׂיחֵי הצפּרן, אשר צמחו בָעֳרוגה שעל־יד הכניסה, וקָטף את כל הצפּרנים שבַשִּׂיחַ הראשון. אבל אחרי־כן חשב:

“זה מעט בשביל אבא. שכן בִקֵש אבא רק צפּרן אחת, אך בודאי עוד מעט יצטרך עוד אחת, ואחר־כך שוב ושוב. אביא לו את כל הצפּרנים, מכל הערוגה.”

התחיל לקטף את הפּרחים, ופתאם הוא שומע את קול אביו:

– טושי! מה אִתְּךָ? איפה אתה? איפה הצפּרן שבקשתי?

השיב טושי:

– כבר, כבר אני בא!

והזדרז לגמֹר מיד את מלאכתו. אסף את כל הפּרחים ורץ אל אבא בשמחה רבה:

– בבקשה, אבא, הֵבֵאתי לך לא רק צפּרן אחת שבקשת – הִנֵה כל הצפּרנים שהיו בחצר. ככה יותר טוב. הכל בבת אחת.