שלוש דאגות למשרד לעבודות ציבוריות ובנין: הדאגה למציאת העבודה, הדאגה להגשמת העבודה, היינו: לאימון העובדים במקצוע, והדאגה לאמצעים ההכרחיים. יש אנשים מאושרים בינינו, הפטורים לגמרי והרוצים לפטור גם אותנו מהדאגה למציאת העבודה. להם יש רק דאגה אחת: הדאגה למלחמת המעמדות, אולם המשרד היה נתון במשך שנתים, בראשו ורובו, בדאגה לעבודה.

בסוף 1921 לפני שנה ושני חדשים היה מספר הפועלים העסוקים בבניה בעבודות המשרד בסך הכל: חמישים. אלה היו פועלים בודדים, שעבדו בצריפין. 1800 איש עבדו בעבודות ציבוריות, שהיו אז בעיקר עבודות הממשלה. במשך הזמן בא שינוי מוחלט במצב הדברים. בינואר שנה זו, 1923, היה מספר הפועלים בעבודות הציבוריות 500, ומהם החצי 250, בעבודות היבוש בעמק, ואלף איש עובדים בבניה! אנו עומדים איפוא בגלגול שני – כיבוש הבניה. נצטמצמה לגמרי עבודת הממשלה. חלקנו בה ירד עד מתחת למינימום. כל בסיס עבודתנו – העבודה האזרחית, הנשענת ברובה על הבנקים השונים, על המוסדות ועל כספי הלאום. אנו איננו חדלים לדרוש את זכותנו לחלק מעבודות המדינה. כשם שדורשים אנו את חלקנו בתקציב החינוך הממשלתי, עלינו להביא לידי בירור גם את זכות הקואופרציה הקבלנית הפועלית לחלק מתאים בעבודות הארץ. כשתוגשם ההלוָאה מאת הממשלה המרכזית לממשלת ארץ־ישראל ילוקטו הנה פועלים מכל הארצות אשר מסביב לארץ־ישראל, כאשר לוקטו בשעתם פועלי הרכבת ממצרים, מסוריה, ממרוקו וכו'. העבודה תיצור את הפרוליטריון הזה בצדנו, בצד המאות והאלפים שלנו, מחוסרי־העבודה.

הענין השני – לימוד המקצוע. בדבר הזה היתה התפתחות רבה. כיום אנו יכולים לחשוב בתור רכוש תנועת העבודה מאות רבות של עובדים היודעים את מלאכת הכביש: סלילה, חציבה, רבידה וכו', וכשלוש מאות איש מומחים במלאכת הבניה.

הענין השלישי – האמצעים הדרושים לרכישת הכלים, להתקנת הסידורים הטכניים בעתם ולסיבוב הגלגל הקבלני. ניגשנו לקבלנות הכללית בלי כל אמצעים משלנו, לא היה לנו הון חוזר עצמי כל־שהוא – ודבר זה השפיע לרעה על כל עבודתנו. עם כל הקרדיט הגדול, הפנימי והחיצוני, אשר רכשנו לנו, דורשת הקבלנות הקואופרטיבית שלנו בסיס כספי משלה. במשך חדשים אחדים התבררה השאלה על דבר צורת המפעל הרצויה, הסידורית והמשפטית, למען בסס את העמדה שכבשנו לקבלנות הקואופרטיבית.

אנו מניחים, כי עבודת הבנין והסלילה יש לה בארץ פרספקטיבה לעשרות שנים וחושבים, כי הסידור של הקבלנות הקואופרטיבית צריך שיהיה מכוּוָן לפעולה קבוע לשנים רבות. רק הקביעות תבטיח את ההצלחה. אם לחשוב עבודה זאת לארעית, כמעבר לחקלאות נקיה, הרי כל המסקנות שלנו תהיינה אחרות. אבל אם לחשוב כי מקצוע הבנין הרחב ידרוש אלפי פועלים קבועים, הרי המאמצים לרכישת המקצוע ולהשתלמות בו הם הכרחיים לביסוס העובד ולנצחונו. אם – מלבד הציבור החקלאי – קם לנו בארץ, בעבודות הציבוריות ובבנין, ציבור חשוב של פועלים, קבוע ומסוים, גדול בכמותו, הרי הוא דורש טיפוח, ביסוס – וגם עזרה להתישבותו. ואחת המסקנות היא: לתת צורה קבועה ומתוקנת לכלי הקבלני שלנו.

שנה אחת יכולנו “לטפס על כתלים חלקים”, אבל יותר אי אפשר. מוכרחים ליצור סולם, מדרגות. בראש וראשונה – ביסוס הקואופרציה הקבלנית הקיימת, ביצור אותם החלקים, אשר נכנסו לעבודת הכביש ועושים בה, או כי נתגלגלו מן הכביש לעבודת הבניה.

צריכה לקום ההסתדרות השלמה, המקיפה את כל עובדי הסלילה והבניה. העדר השליטה, הביקורת והמשמעת ההסתדרותית ביחס לפועלים שמחוץ לקבלנות הקואופרטיבית – משפיע גם על העבודה הקואופרטיבית. הקבלנות ההסתדרותית לא רק שאינה סותרת לאיגוד פועלי הבנין שמחוץ למשק ההסתדרות אלא, להיפך, עוד מחזקת ומבצרת אותו – וצריכה לקום ההסתדרות השלמה, המקיפה את כל העובדים במקצוע זה. גם אלה העובדים מחוץ לקואופרציה הקבלנית הפועלית – מעונינים בה ובהצלחתה, מפני שהיא נותנת להם את התוקף במערכתם הם: אין הקואופרציה הפועלית הקבלנית ענינם של אלה בלבד שהם בתוכה, אלא יש בה ענין לכל פועלי המקצוע. הוא המבצר, אשר בכוחו מוגן כל ההיקף המאוחד במקצוע זה. על הנחות אלו בנויה ההצעה לביצור הקבלנות השיתופית בתור חלק של ההסתדרות הכללית.

כוחנו בהוצאתן של העבודות לפועל עלה במידה כזו, שאין לחשוש עוד לקטסטרופות, מעין אלו שמצאו אותנו בראשית עבודתנו בכבישים, עם זאת דורשת המשכת פעולתנו הקבלנית יצירת כלי רשמי שיתופי, על יסוד חוקה קבועה. זו תתן לנו את היכולת לעבוד לא רק בכספים מהחוץ, אלא גם באלה אשר חברי הקואופרציה ימציאו מתוכה.

בנק הפועלים עזר לעבודתנו הרבה, מצד ההנהלה הציונית ניתנה לנו עזרה חשובה, בהיותנו דואגים ליצירת עבודה, לכיבושה ולהגדלת כוח קיבולה. אולם חשובה יצירת קרן־חברים למטרת פעולתנו השיתופית, קרן אשר ניַסדה בכוחותינו אנו.

מצד העבודה החקלאית, עלינו לראות מעכשיו כי יותקן בסיס התישבותי גם לציבור העובד בערים: בסלילה, בבניה ובחרושת.

היסוד לביצוע קבלנות הבניה שלנו הוא – אחריות כלכלית על הגשמת העבודה. לפי ההצעה, שעובּדה במועצת פועלי העבודות הציבוריות, תהיה החברה בנויה על יסוד:

1. מניות־חברים, אשר גם פועלי הבנין, שמחוץ לקואופרציה הקבלנית, יוכלו – ברשותה ובהסכמתה – לרכוש אותן.

2. מניות־יסוד, אשר תופקדנה בידי הועד הפועל של ההסתדרות הכללית – ולהן זכות דעה של 50% מכל המניות.

3. מניות־יתרון, בכורה או עסק, שתימכרנה למי שאינם חברים בהסתדרות ולמוסדות שונים, שאליהם נפנה.

בכדי להקל על החברים את רכישת מניות־החבר, יהיה מחיר המניה מינימלי, לפי ההצעה – חצי לירה. אבל העובדים בתוך הקואופרציה יתחייבו לרכוש להם גם מניות־עסק עד לסך 5–6 לא"י במשך שלוש שנים.

התכנית הזאת תובא לפרטיה לפני ועידת פועלי עבודות ציבוריות ובנין לדון עליה ולהחליט.

אני חוזר ומדגיש: הכוונה היא, אשר חברי הסתדרות הבנין ישאו עליהם את האחריות המלאה על התוצאות הכלכליות של כל העסק. הפסד בביצוע העבודה הוא הפסד כל החברים – ומהרוַח יוקדש חלק גדול לביצורה של הקואופרציה.

ועידת ההסתדרות השניה, שבת, תרפ"ג – 1923.